ה' אב ה'תשע"ז

סרנקי SARNAKI

עיירה בפולין
מחוז: לובלין
נפה: שיידלצה
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: 3,500

·  יהודים בשנת 1941: 2,000

תולדות הקהילה:
 

ס', כפר פרטי של בני אצולה פולנים, זכתה ב-1754 במעמד עירוני. במאה ה-19 חוברה למסילת-ברזל ונוצרו בה תנאים נוחים להתפתחות כלכלתה. במקביל גדלה גם האוכלוסייה המקומית.
יהודים תושבי ס' נזכרים לראשונה בסוף המאה ה-18.ב-1789 היו בידיהם 31 מכלל 71 הבתים בעיירה, ובמאה ה-19 הם היו רוב באוכלוסייה המקומית. רובם התפרנסו ממסחר וממלאכה. במחצית השנייה של המאה ה-19 הקימו יהודים בס' שתי טחנות-רוח ובית-בד, ולקראת סוף המאה ייסדו מצבעה לאריגים שיוצרו בידי איכרי הסביבה.
משערים שבית-הכנסת בס' נבנה בשלהי המאה ה-18. מבין רבני הקהילה במאה ה-19 ידועים לנו בשמותיהם ר' בעריש רוזנפלד ור' מרקיל שלמה הכהן (נפטר ב-1908). אחרי מותו בא במקומו בנו, ר' אברהם דוד הכהן. בימי מלחמת העולם הראשונה נכבשה ס' בידי הגרמנים. תקופה זו התאפיינה בחיי ציבור יהודיים ערים. אז גם נוסד בעיירה סניף פעיל של ההסתדרות הציונית, וב-1917 נפתח בס' בית-ספר עברי.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הסתעפה הפעילות הפוליטית והתרבותית בס'. ב-1925 ייסדו הרוויזיוניסטים סניף מקומי וקן של תנועת בית"ר, וב-1927 נוסד סניף "החלוץ הצעיר". גם הלא-ציונים פיתחו בתקופה זו פעילות ערה. ב-1922 נוסד בס' סניף ה"בונד", וכעבור שנה היתה גם "אגודת ישראל" פעילה במקום.
רבים מבני הקהילה שמרו גם בתקופה זו על זיקתם לדת, ולא מעטים מהם היו חסידים. בקהילה היו בתקופה זו בית-כנסת, בית-מדרש ושלושה קלויזים של חסידים. בשנת 1928 פרצה בעיירה שרפה גדולה שכילתה כמה וכמה בתים של יהודים. גם בית-המדרש ודירתו של הרב ניזוקו בדלקה.
ב-21 בספטמבר 1939, ימים מעטים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכנס לס' הצבא האדום, אבל כעבור שבוע בלבר נאלצו הסובייטים לסגת אל מעבר לקווי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ואת מקומם .תפסו הגרמנים. הנהר בוג, המרוחק 6 ק"מ מס', נקבע גבול בין שטח הכיבוש הגרמני בפולין לאזור הכיבוש הסובייטי. לפני צאתם שידלו הסובייטים את היהודים להצטרף אליהם בדרכם מזרחה, ורבים נענו להזמנה והתלוו אליהם. רק 70 משפחות יהודיות בחרו להישאר על מקומן, שכן היו מבוססות נחסית ומיאנו לעזוב מאחוריהן את כל רכושן.כבר ביום הראשון לכניסת הגרמנים לעיירה הראו להם פולנים את בתיהם של היהודים. בבתים הנטושים שתושביהם היהודים ברחו מזרחה שיכנו הגרמנים פולנים שגורשו מפומרניה. כבר בימים הראשונים לכיבוש נלקחו יהודים רבים לעבודות שירות בחוצות העיירה.כעבור זמן מה פינו החיילים את ס' ואת מקומם תפסה הז'נדרמריה הגרמנית. גם הז'נררמים נשארו במקום רק זמן קצר. השלטון הזמני דאג לפליטים הפולנים מפומרניה למקומות מגורים ואילץ את איכרי הסביבה לספק להם מזון וחומרי הסקה, ואילו הפליטים מצדם שלחו את ידם ברכוש יהודי. כך למשל פירקו את בית-המדרש ואת בית-הכנסת הישן, שעמד על תלו מאות בשנים, והשתמשו בעץ ובחומרים אחרים להסקה ולמטרות נוספות.
בחורף 1940 הורע מצבם של יהודי ס', עם בואם של כמה אנשי גסטאפו שהתמקמו בעיירה והקימו בה את המטה שלהם. מאז בואם היו מעשי התעללות ביהודים לנוהג רווח. יהודים עוברי אורח נתפסו והוכו, ולא פעם השתעשעו הגרמנים להנאתם במעשי ליצנות אכזריים. כך למשל נהגו לצוות על יהודים מכובדים להתפשט עירומים ולרקוד לפניהם, ללקק את מגפיהם וכיו"ב. במיוחד הרבו אנשי הגסטאפו להתאכזר לילדים. מפעם לפעם גם רצחו יהודים בירי, בלי הבחנה ובאקראי.
בינואר 1940 נצטוו יהודי ס' לבחור ביודנראט. בחורף 1940 הובאו לעיירה 1,000 מגורשים מקליש ומבלאשקי והצפיפות בקרב היהודים גברה מאוד. הגסטאפו הטיל על היודנראט לספק לו יהודים לעבודת כפייה, והיודנראט מצדו השתדל לגייס את העובדים תוך התחשבות ביכולתם ובסוגי העבודות. רשמית חויב כל יהודי לעבוד בשירות הגרמנים 3 ימים בשבוע.
בקיץ 1941, עם תחילתו של "מבצע ברברוסה", הופצצה ס' והרובע היהודי ספג פגיעות קשות. נוכחותם של אנשי הגסטאפו הפכה מורגשת יותר ויותר. תכופות הם פרצו לבתי היהודים, וכל יהודי שהזדמן להם בחוץ נפל קרבן למעשי התעללות.
ב-1 בינואר 1942 נכנס לתוקפו צו שחייב את יהודי ס' להעתיק את מגוריהם לגטו סגור ושמור היטב. במאי 1942 פונו יושבי הגטו הזה לגטאות לישיצה, מרחק 20 ק"מ מס', ומורדי. רק 70 יהודים, צעירים בריאים ובעלי מקצועות נדרשים, הורשו להישאר בגטו ס', שהיה מאז למעשה מחנה עבודה לכל דבר.
ב-21 ביולי 1942 הקיפו את גטו לושיצה ז'נדרמים גרמנים ואנשי גסטאפו, ריכזו את היהודים במקום איסוף והוציאו אותם להורג. רק יחידים מצאו מקום מסתור וניצלו בעת האקציה ההיא.
בנובמבר 1942 הורו השלטונות לפנות את כל היהודים שעוד נותרו בגטאות האזור לגטו שיידלצה. ב-26 וב-27 בנובמבר 1942 הועלו כל יהודי האזור, ובהם גם יהודי ס' שבגטו מורדי, לרכבות משא והובלו למחנות ההשמדה טרבלינקה ומיידאנק.
עוד לפני הגירוש הזה הצליחו שני צעירים לברוח ממחנות המוות ובשובם אל הגטו סיפרו את שראו עיניהם. רבים מיאנו להמאין לשמועות, אבל צעירים אחדים התארגנו לבריחה ליערות ומקצתם הצטרפו אל יחידות פרטיזנים אנטישמים מ"ארמייה קריובה" ונרצחו. רק יחידים שרדו וזכו לראות בשחרור.