כ"ה אב ה'תשע"ז

מאגיירוב MAGIEROW

עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: ראווה רוסקה
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 600

·  יהודים בשנת 1941: כ- 2,473

·  יהודים לאחר השואה: יחידים ניצלו

תולדות הקהילה:

מאגיירוב נוסדה ב- 1591 כעיר פרטית על-ידי האציל יאן מאגייר, ומכאן שמו של היישוב. בכתב-זכויות שהעניק האציל לעיר נאמר בפירוש, שליהודים "שהם עם ערמומי ונבזה הלוחם נגד הנצרות", אסור להתגורר במאגיירוב. האציל ציווה גם על יורשיו לנהוג כמוהו. ב- 1567 הובס ליד מאגיירוב צבאו של הנסיך ההונגרי ראקוצ'י בידי המצביא הפולני צ'ארנצקי. למרות ההוראה הנ"ל נמצאו כבר ב- 1629 יהודים במאגיירוב. באותה שנה ועד גזירות ת"ח-ת"ט היה ברשותם רק בית אחד בעיירה. בראשית המאה ה- 18 התגוררו בה כנראה כ- 70 יהודים. מראשית קיום היישוב היהודי ועד קרוב לסוף המאה ה- 19 התפרנסו היהודים בעיקר ממסחר ומוזגנות ומקצתם ממלאכה. בסוף המאה ה- 19 עבדו יהודים גם כפועלים. בעיקר עסקו בשלושה מקצועות: יצור מטאטאים, שבו עבדו כ- 80 איש בעבודת בית , יצור מברשות מזיפי חזיר וכפתורים וחפתים - ענף שהעסיק בעיקר נשים ותוצרתו שווקה בווינה. מבין שאר מקצועות המלאכה עסקו היהודים בחייטות ובסנדלרות, וכן היו כמה אופים וקצבים. כבר בסוף המאה ה- 19 התחילו יהודי מאגיירוב להגר לארצות הברית. בתחילת המאה ה- 20 התארגנו בעלי המלאכה וקיימו כעין "חברה", שמילאה בעיקר תפקידים של חברות מסורתיות כגון "ביקור חולים", "לינת צדק" וכדומה ולא של איגוד מקצועי. לפני מלחמת-העולם הראשונה נתקיימו במאגיירוב בית-כנסת דמוי-מבצר, בית מדרש ולידו קלויז. מרבני מאגיירוב ידועים ר' יוסף אלטר אפשטיין, שכהן ברבנות בעיירה בשנים 1870- 1894, ממנה עבר לייז'ייז'אני. את כסאו ירש בנו ר' גרשון, שכיהן ברבנות בשנים 1894- 1920. בשנים 1920- 1925 שימש כרב ר' נפתלי-הירץ בומבך, שעבר ממאגיירוב לכהן כדיין בסאמבור. רבה האחרון של מאגיירוב היה הרב רפפורט. במאגיירוב ישבו גם אדמו"רים, רובם מבית בלז. והם: ר' אריה-לייב רוקח ב"ר יהושע, שעבר לאחר מלחמת-העולם הראשונה לראווה-רוסקה, ובנו ר' נחום-אהרן שישב בלבוב ונודע בה כדרשן. בתחילת מלחמת-העולם הראשונה, משנכבשה מאגיירוב בידי צבאות רוסיה, עזבוה רוב היהודים והסתתרו בכפרים. כשחזרו לעירם עוד בעת הכיבוש הרוסי מצאו את כל בתיהם, להוציא את בית-הכנסת ועוד 3 בתים, שרופים. ראוי לציין, שאפילו בית אחד של נוצרי לא נפגע באותו זמן. לאחר המלחמה קיבלו יהודי מאגיירוב עזרה מבני-עירם בארצות-הברית ומהג'וינט. בכספי העזרה נבנה מחדש בית-המדרש וגודר שוב בית העלמין, שגדרותיו פורקו בזמן הכיבוש הרוסי. בזמן שלטון פולין פסקה תעשיית המברשות, שלא עמדה בתחרות הייצור בענף זה במקומות אחרים. במקום זה התחילו יהודי מאגיירוב, בדומה ליהודי ראווהרוסקה, לעסוק בפרוונות בשביל קבלנים יהודים שבראווהרוסקה. ואמנם בענף זה מצאו משפחות רבות את פרנסתן. באותה תקופה התארגנה ההסתדרות הציונית במאגיירוב. מבין הזרמים הציוניים המפלגה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר היתה ההתאחדות. בבחירות לקונגרסים הציוניים, למן 1931, זכתה לרוב ביותר משני-שלישים של כלל הקולות. תנועת-הנוער היחידה שפעלה במאגיירוב היתה גורדוניה. במאגיירוב היו גם כמה יהודים שהשתייכו למפלגה הקומוניסטית. משנקבעו ב- 1934 שמות לרחובות העיירה, קיבלו 2 מ- 6 הרחובות העיקריים של העיירה שמות של יהודים והם: הרחוב על שם ברק יוסלביץ ועל שם ד"ר לאון רייך. בבחירות לקהילה, שהתקיימו ב- 1928 ואשר בהם הצביעו 137 איש, קיבלו הציונים 4 מאנדאטים, חסידי בלז - 3, ובלתי-מפלגתיים - מאנדאט אחד. הקהילה בעזרת תרומות מבני העיר בארצות הברית עסקה בקמחא דפסחא ובפעולות-סעד אחרות. ב- 1939 התארגן ועד צבורי לעזרה לעניים. ליד בית הספר הכללי במאגיירוב התקיים ועד משותף של פולנים ויהודים, ששקד על כך שכל ילד נצרך יקבל יום-יום כוס חלב ופרוסת-לחם. במאגיירוב היו שני בתי-ספר יהודים משלימים: בית-ספר עברי ו"בית יעקב". בפעולות תרבות עסקה הספריה ע"ש י. ל. פרץ, שבה ובין פעיליה בלטו מספר קומוניסטים יהודים. ליד "בית יעקב" פעל חוג לדראמה. כן התקיים ארגון-ספורט יהודי, ובעיקר הסקציה לכדורגל. בשנות ה- 30 האשימו האוקראינים את יהודי מאגיירוב בשיתוף- פעולה עם הפולנים. מפחד האוקראינים הפסיקו הרוכלים היהודים לחזר על כפרים. ב- 1936 התנפלו על משפחה יהודית כפרית, והבעל והאשה הובאו פצועים קשה לבית- החולים בז'ולקייב. עם פלישת הגרמנים לפולין ב- 1.9.39 הגיעו למאגיירוב פליטים יהודים ממערב-פולין וזכו לסיוע מצד הקהילה המקומית. באמצע ספטמבר באו יחידות הצבא הגרמני בהתקדמותם מזרחה. חיילים גרמנים חטפו יהודי מאגיירוב לעבודת כפיה והתעללו בהם. ב- 22.9.39 נכנסו למאגיירוב חיילי הצבא האדום. היהודים נאלצו לנטוש את פרנסותיהם הקודמות, בעיקר בתחום המסחר, ובחודשים הראשונים לשלטון הסובייטי הורגשה מצוקה כלכלית בקרב יהודי מאגיירוב. ואולם באופן הדרגתי השתלבו היהודים בשרותים עירוניים-ממלכתיים וברשת הקואופרטיבים. ב- 1940 היו בקרב היהודים מאסרים על רקע כלכלי. מוסדות הקהילה פוזרו, אך החיים הדתיים לא הופרעו, אף כי נתקיימו על יסוד של התארגנות לא רשמית של ציבור המתפללים בלבד. עם התחלת הפלישה הגרמנית לברית-המועצות ב- 22.6.41 אחזה בהלה את הקהילה היהודית במאגיירוב, בשל קרבתה אל הגבול. יהודי מאגיירוב היו עדים להתמוטטות החזית הסובייטית, ולא היתה כל אפשרות להימלט מזרחה. מאגיירוב נכבשה בידי הגרמנים כבר בסוף יוני 1941, ומיד החלו מעשי התעללות ביהודים מצד החיילים הגרמנים ואנשי המשטרה האוקראינית. גברים יהודים נתפסו לעבודות כפייה, בעיקר לתיקון גשרים וכבישים שנפגעו במהלך הקרבות. חודשי הסתיו והחורף 1941- 1942 עמדו בסימן של גזירות אדמיניסטראטיביות וכלכליות. חובה לענוד אות קלון, הגבלות תנועה, איסור על קניית מצרכי מזון בשוק העירוני, שוד שיטתי של הרכוש והרחבת עבודות- כפייה. הרעב והמחלות הפילו חללים רבים. בפסח תש"ב הגיעה למאגיירוב יחידת אנשי האס. אס. מראווהרוסקה והחלו בריכוז היהודים. חלק מבני הקהילה נרצחו במקום, וחלק גורשו לראווה-רוסקה, ומשם הובלו להשמדה במחנה בלז'ץ. בין הקרבנות היה גם האדמו"ר ר' נחום- אהרן רוקח. גם האוכלוסיה המקומית השתתפה במצוד אחרי המסתתרים. רק קבוצות בעלי מקצוע נותרו עדיין במאגיירוב, ואולם בסוף ספטמבר 1942 הועברו אף הם לראווהרוסקה חילקו את גורל שרידי הקהילה שם