כ"ה אב ה'תשע"ז

מאקוב מאזובייצקי MAKOW MAZOWIECKI

קהילה בפולין

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: מאקוב
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-6,198

·  יהודים בשנת 1941: כ-3,369

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II

מן היום הראשון למלחמת העולם השנייה החלו תושבי מאקוב מאזובייצקי, יהודים ופולנים, לנוע ממקום למקום. אנשים מבוהלים ברחו לכל עבר ברכבות, ברכב, ובעיקר בעגלות סוסים וברגל. כבר באותו יום הגיעו למאקוב מאזובייצקי הפליטים היהודיים הראשונים מפשאסניש ומכפרי הסביבה. הם זכו ליחס טוב וטיפול נאות מצד יהודי המקום. מקצת מבני מאקוב מאזובייצקי עזבו כבר אז את עיירתם; ביניהם היה גם רבה של העיר, הרב איידלברג, שהשתכן בווארשה. בבוקר ה- 3 בספטמבר פרסמה עיריית מאקוב מאזובייצקי הוראה לפיה על כל הגברים הצעירים בעיר להתגייס לצבא הפולני ולהתייצב לשם כך בפולטוסק. מאות צעירים, וביניהם יהודים רבים, התייצבו באותו יום בלשכת הגיוס בפולטוסק. משם נשלחו כולם, בנימוק שחסר נשק, לכיוון וארשה, להגן על עיר הבירה. ב- 5 בספטמבר כבשו הגרמנים את מאקוב מאזובייצקי וב- 8 באוקטובר 1939 סופחה העיר ל"בצירק ציחנאו". שמה הגרמני החדש של מאקוב מאזובייצקי היה מאקיים. למחרת יום הכיבוש החלו לחטוף יהודים לעבודות כפייה, בעיקר בסלילת דרכים או תיקונן. ב- 7 בספטמבר הופיעו ברחובות העיר מודעות שבהן נאסר על היהודים ללכת על המדרכות או להתאסף בקבוצות; הוטלה עליהם החובה לגלח את הזקנים והפאות; היהודים היו חייבים להסיר את הכובעים בפני כל גרמני שיפגשו בדרך ועוד. כעבור ימים אחדים הורה מפקד העיר הגרמני לכל היהודים מגיל 14 עד 65 להתאסף בכיכר השוק. שם הכריז באוזניהם, שבגלל המצב הבלתי חוקי שבו נמצאים כל היהודים ב"רייך השלישי", מוטב להם לעזוב את מאקוב מאזובייצקי ולעבור לשטחי הכיבוש הסובייטי. המפקד הבטיח לספק עגלות לעקורים. מקצת מיהודי מאקוב מאזובייצקי שמעו בקולו ועזבו את העיר, אולם מרביתם נשארו במקום. באותה תקופה גורשו חזרה למקום מגוריהם הקבוע פליטים רבים מערי הסביבה חוז'לה, פשאסניש, קראסנושלץ ועוד. ביום הכפורים ת"ש (23.10.1939) חיללו הגרמנים את בית הכנסת: הם הוציאו ספרי תורה וקרעו אותם לגזרים, הרסו את פנים הבית ואחר כך הקימו בו בית-ספר לפרשים. כעבור זמן מה הרסו השלטונות את הבניין והשתמשו בלבנים לבניית בתים פרטיים עבור התושבים הגרמניים. באותו זמן הרסו גם את בניין בית המדרש. בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1939 הוחרמו כל חנויות היהודים במאקוב מאזובייצקי. בסוף שנת 1939 נאלצו יהודי המקום לענוד על חזיהם ועל גבם טלאי צהוב עם מגן דוד סביר להניח, שהיודנראט בן 7 החברים הוקם עוד בסוף 1939. בראשו הועמד תחילה ריזיקה ואחריו כנראה אברהם גארפינקל. ליד היודנראט פעלה משטרה יהודית ובה 20 שוטרים. בראשה עמד דוד אורליק. לשם טיפול בעניי המקום ובפליטים הקים היודנראט ועדת עזרה. באפריל 1940 היו בטיפולה 1,950 איש; בערך 500 מהם פליטים. בסך הכל מנתה אז הקהילה היהודית במ"מ 3,527 נפש. בדצמבר 1940 גדל מספר היהודים במ"מ עד 3,800 בערך, אך בטיפולה של ועדת העזרה היו רק 1,235 איש. בגלל חוסר אמצעים לא עלה בידי היודנראט לארגן במ"מ מטבח ציבורי ובדצמבר 1940 רק 100 מבין 800 נזקקים קיבלו ארוחות צהריים חמות אצל בני העיר האמידים יותר. באותה תקופה חולקו ל-200 ילדים ארוחות בוקר שכללו לחמניה וחלב. מדי חודש חולקו לעניים 3,000 ק"ג לחם. לקראת החורף של 1940/41 אסף ועד העזרה אצל תושבי העיר בגדי חורף, לבנים, כלי מיטה, וחילקם לנזקקים. כדי לספק ליהודי המקרם עזרה רפואית דאג היודנראט להביא רופא, מווארשה.הרופא, ד"ר אבא קייטסון, טיפל בחולים במסירות רבה, אך המחסור בתרופות, התזונה הבלתי מספקת, תנאי המגורים הקשים גרמו מדי פעם התפרצות של מחלות מידבקות ובעקבותיהן היו מקרי מוות רבים, פעמים רבות פנו היודנראט וועד העזרה למשרדי הג'וינט בווארשה בבקשות לסיוע ליהודי מ"מ, ואכן, במאי 1940 שלח הג'וינט למ"מ סכום כסף. בשנת 1940 (התאריך המדויק אינו ידוע) צומצם תחום המגורים של יהודי מ"מ לכמה רחובות בחלקה הצפוני של העיר. הגטו נסגר כנראה ביום הכיפורים תש"ב (1.10.1941). לאחר שהובאו למ"מ יהודים מנפות מאקוב, מלאווה, ושיירפץ התקרב מספר היהודים בגטו ל-5,500. מצפון גבל הגטו בבית העלמין היהודי הישן, מדרום - ברחוב פופשצ'נה ובכיכר השוק, ממערב - ברחוב פשאסנישסקה, שהוביל לפשאסניש ולמלאווה, וממזרח - ברחוב גראבובה, המקביל לנהר אוז'יץ. שערי הגטו היו בכיכר השוק, ברחוב פשאסנישסקה,ליד הדרך לבית העלמין היהודי וכן בגראבובה. הגטו גודר בגדר עצים גבוהה ומעליה נמתחה גדר תיל. הצפיפות בגטו היתה איומה - לפעמים התגוררו בחדר אחד שלוש משפחות. למגורים שימשו עליות גג, אורוות, אסמים וכדומה. בגטו היו רק שלוש בארות. פעם ביום היו פותחים לשעה קלה את השער שברחוב גראבובה, כדי לאפשר ליהודים לשאוב מים מנחל אוז'יץ. פעמיים בשבוע, בימי השוק, היו פותחים למשך שעה את שער הגטו הפונה אל השוק ויהודים יצאו ל"קניות" - למסחר החליפין עם הכפריים. דבר זה היה כרוך לעתים קרובות במכות רצח, שהמטירו עליהם בעת יציאתם השוטרים הגרמניים והפולניים. מפקד הגטו, הגרמני טיינמץ, נהג לחטוף גברים ונשים יהודיים ברחובות - וגם בתוך הגטו - ולהכות בהם באכזריות רבה, עד עילפון. כמה מקורבנותיו הוכו אף למוות. ביוזמתו של הסדיסט שטיינמץ חויבו כל הנשים היהודיות במ"מ לגלח את ראשיהן, מעשה שלא היה כמוהו בין מעשי ההתעללויות שהונהגו בגטאות אחרים. כאמור, כבר מתחילת הכיבוש נחטפו יהודי מ"מ לעבודות כפייה למיניהן. במרוצת הזמן נערכה רשימה של כל היהודים הכשרים לעבודה, ויום יום הם הוצאו לעבוד במשקים חקלאיים, בכבישים ובחברות גרמניות שונות. מסוף 1940 או מתחילת 1941 החלו להעביר יהודים ממ"מ למחנות עבודה שהוקמו בסביבה. מחנה העבודה הראשון הוקם בכפר גונסבו. הגרמנים דחסו כ-300 צעירים ממ"מ לבניין בית-הספר והם הועסקו באיסוף אבנים ובסיתותן. אבנים אלה שימשו לסלילת כבישים. לכפר צ'רבונקה הובאו כמה עשרות משפחות ממ"מ (כ-150 איש. לפי מקור אחר - 300) והן שוכנו במוסך של מכבי האש - מבנה ללא חלונות ודלתות. הגברים הועסקו בעבודות בשדה. בגלל התנאים הקשים ששררו במחנה ניסו רוב האסירים להימלט משם ולהסתתר אצל פולנים בסביבה, או לחזור למ"מ, בשנים 1942-1941 הוקמו עבור יהודי מ"מ מחנות עבודה בכפרים נובה וייש, ביידז'יצה, קארנייבו, ממאי עד נובמבר 1942 עבדו כ-200 גברים צעירים ממ"מ בהכנת השטח לגן ציבורי בעיירה רוז'אן, שנחרבה קודם בידי הגרמנים. המחנה היה באחד המבצרים ברוז'אני.במ"מ עצמה, בבית המרחץ היהודי, הוקם מחנה לפולנים וליהודים. במחנה זה היו בין 200 ל-400 אסירים. בשנים 1942-1941 היה בצ'ייחאנוב מחנה עבודה ל-300 בני מ"מ. הם התגוררו בצריפים לא הרחק מפסי הרכבת והועסקו בעבודות שונות בחברות גרמניות. המחנה חוסל ב-7 בנובמבר 1942. האסירים שולחו למלאווה ומשם לאושוויץ.ביער ליד הכפר סוורינובו לא הרחק ממ"מ, רצחו הגרמנים ב-12 בפברואר 1940 כ-500 חולי נפש, נכים וזקנים תושבי מ"מ והנפה. בין הנרצחים היו פולנים ויהודים. כל האנשים האלה רוכזו קודם לכן בבניין בית-הספר שברחוב פולטוסקה.למשפחות נאמר, שמארגנים שם מוסד מיוחד לחולי נפש ונכים. היה זה הרצח ההמוני הראשון בסביבת מ"מ. במאי 1944 הוצאו כל הגופות מקבר האחים והועברו למקום בלתי ידוע. ב-30 באוגוסט 1940 נורו בכיכר בית הכנסת במ"מ 20 יהודים ופולנים, שהובאו ממחנה ריכוז בדז'יאלדובו. הגופות נקברו במקום הפשע.ב-4 ביולי 1942 הוצאו להורג בירייה 5 ו יהודי מ"מ ביניהם 2 נשים. ב-9 ביולי נעשה המעשה המחריד ביותר במ"מ. בכיכר בית הכנסת ההרוס הוצאו להורג בתלייה 20 יהודים. הדבר נעשה לעיני כל אוכלוסי הגטו ולעיני ה"אורחים" הפולניים, שהוזמנו לצפות במחזה. היה זה עונש קבוצתי על מעשה התנגדות של שלושה יהודי פולטוסק ששהו בגטו מ"מ. השלושה נתפסו מחוץ למ"מ בעת ניסיון לקנות אוכל אצל איכרים בשביל משפחותיהם שבגטו. לפי השמועה הרגו היהודים את אחד השוטרים שעצר אותם ונמלטו. בעת הבריחה נורו למוות שניים מהם. השלישי, יוסף רובין, שהיה ידוע בכינויו "סקופ", חזר פצוע לגטו, קיבל עזרה רפואית בידי רופא הגטו והסתתר, הדבר נודע לשטיינמץ. הוא מצא את רובין, כלא אותו ואחרי עינויים קשים פקד להוציאו להורג. בדרך למקום ההרג שוב ניסה רובין לברוח, אך נורה למוות. עשרים היהודים נועדו ככל הנראה להטיל אימה על הציבור. ב-14 ביולי נתלה בכיכר בית הכנסת הרופא אבא קייטסון. הוא נענש על שלא מסר לגרמנים על העזרה שהגיש ל"סקופ" הפצוע. ב-26 בספטמבר 1942 נרצחו ברחוב באזארנה במ"מ שישה יהודים ופולנים שהובאו ממחנה דז'יאלדובו. הם נקברו במקום הרצח. בתחילת נובמבר 1942 הוחזרו למ"מ כל היהודים שהיו במחנות העבודה שבסביבה. הגטו הוקף שוטרים פולניים וגרמניים. ב-14 נובמבר רוכזו כל יהודי הגטו בכיכר "זיילוני רינק" (השוק הירוק) מול בניין יודנראט.שטיינמץ ערך "סלקציה". כל היהודים חויבו לעבור לפניו ולפי פקודתו רשמו את כולם באחת משתי רשימות: ילדים עד גיל 6ו נרשמו יחד עם הוריהם; כל אלה שמעל לגיל 16 - הוכנסו לרשימה נפרדת כראשי משפחות כביכול. איש לא ידע למה נועד הרישום, אך הכל השתדלו להיראות צעירים וחזקים.ב-8ו בנובמבר, בשעה 6 בבוקר, החל הגירוש של יהודי מ"מ לגטו מלאווה. כולם, בלי להתייחס לרישום שנעשה קודם לכן, נדחסו לכמה מאות עגלות שגויסו בכפרי האיזור והמתינו ליד שער הגטו, ברחוב פשאסנישסקה. בעת הגירוש נרצחו במ"מ כ-50 איש, בעיקר חולים, זקנים וילדים, שלא היו מסוגלים לעזוב את דירותיהם או לא מיהרו לעלות על העגלות. גירוש יהודי מ"מ התקיים בנוכחותו של מושל "בצירק ציחנאו", אריך קוך. למלאווה שולחו יותר מ-5,000 יהודים. כל הרכוש היהודי - להוציא דברי ערך וכספים, שאותם גזלו הגרמנים בעת הגירוש - נמסר לידי תושבי מ"מ הגרמנים. ממלאווה שולחו תושבי מ"מ עד סוף דצמבר 1942 למחנה המוות באושוויץ, שם הומתו רובם כבר בימים הראשונים לבואם. כמה עשרות גברים צעירים נכללו ב"זונדרקומאנדו" בבירקנאו שעסק בשרפת הגופות שהוצאו מתאי הגזים. מקצת מאלה ששרדו עד 1944 השתתפו במרד אנשי ה"זונדרקומ- אנדו" ב-7 באוקטובר 1944. בין אלה היו משה בכרך, בצ'קו,לייב כץ. ברקו ואיצל טאפר,ישראל לבקוביץ. יוסף ליטווינוביץ, טוביה סגל, ולוול ומשה פוקס, מאיר פייקארצ'יק, ולאדק פרנקל, אייביש-לייב והרש קורניק ומשה שוסטאק.אחד מראשי המחתרת ב"זונדרקומאנדו" היה לייב לאנגפוס, מי שהיה הדיין ומורה הוראה של מ"מ. לאנגפוס היה יליד וארשה ובוגר ישיבת צוזמיר (סאנדומייז'). הוא ירש עוד לפני המלחמה את משרת חותנו, הדיין ר' שמואל יוסף רוזנטאל. כבר בתחילת הכיבוש הגרמני במ"מ צפה לאנגפוס את השמדת היהודים וקרא לא לציית לפקודות הגרמנים. הוא הגיע לאושוויץ ב-0ו בדצמבר 1942 עם המשלוח ממלאווה ויחד עם כ-70 צעירים צורף לאחר מכן ל"זונדרקומאנדו". אשתו ובנו יחידו, שמואל, נספו באותו יום. במרוצת הזמן היה לאנגפוס למנהיגם הרוחני של בני מ"מ בבירקנאו. ביומנו שנכתב ביידיש, שנתגלה בשטח המשרפות בבירקנאו בשנת ,1952 הוא מתאר בין היתר את ההכנות למרד ה"זונדרקומאנדו" ואת המרד עצמו, שפרץ כאמור ב-7 באוקטובר 1944.לאנגפוס המשיך לרשום ביומנו את המתרחש עד יומו האחרון "למען העתיד", הוא ערך בפולנית רשימה של משלוחי המוב- לים לאושוויץ, שהושמדו בבירקנאו מ-9 עד 29 באוקטובר 1944. לפי רשימה זו רצחו הגרמנים ביום המרד, 7 באוקטובר,460 מאנשי ה"זונדרקומאנדו". ביום 26 בנובמבר 1944 נערכה "סלקציה של הזונדרקומאנדו" ו-170 מאנשיו הוצאו להורג. כנראה שבין הנספים היה גם ר' לייב לאנגפוס. מספר קורבנות השואה מבני מ"מ מגיע ל-3,500 בערך.

מאקוב מאזובייצקי מוזכרת לראשונה במחצית השנייה של המאה ה- 11. היא היתה תחנת מעבר לסחר בתבואה ובבקר. במאות שלאחר מכן היתה מאקוב מאזובייצקי למרכז מסחרי חשוב. בשנת 1421 זכתה למעמד של עיר שהוענק לה בידי נסיך מאזוביה, יאנוש הראשון. מדי שבוע נערך בה שוק גדול ושלוש פעמים בשנה נערכו בה ירידים שנתיים שיצאו להם מוניטין בשל הסחר בסוסים שהתנהל בהם. הזכויות העירוניות אושרו מחדש בידי מלך פולין בשנת 1556. בשנת 1620 פרצה במאקוב מאזובייצקי דליקה גדולה שכילתה את רוב בתי העיר. מאקוב מאזובייצקי סבלה הרבה בעת פלישת השוודים, שכבשו אותה בשנת 1656. צבאות המלך קזימיר צרו עליה וכבשו אותה בחזרה, אלא שבמהלך הקרבות נהרסה העיר כמעט כליל. רק לאט לאט שבה מאקוב מאזובייצקי ונבנתה מחדש. בשנת 1749 קיבלה העיר פריווילגיה נוספת מידי המלך אוגוסט ה- 3 שעל פיה הותר לה לייצר ולשווק משקאות חריפים. בשנת 1757 שוב פרצה דליקה בעיר וכמעט מחצית הבתים עלו באש. לאחר חלוקת פולין היתה מאקוב מאזובייצקי חחילה תחת כיבוש פרוסי( משנת 1795) ולאחר מכן השתייכה לנסיכות וארשה (משנת 1807) ולמלכות פולין שהוקמה בשנת 1815 בחסותה של רוסיה. במלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר בידי הגרמנים (בשנת 1915) ונשארה בשלטונם עד תום המלחמה. בגלל מיקומה הטוב של מאקוב מאזובייצקי מבחינה מסחרית ניסו היהודים להתיישב בה כבר בזמן מוקדם. לראשונה מוזכר יישוב יהודי במאקוב מאזובייצקי במחציתה השנייה של המאה ה- 16. אבל במאה ה- 17 פקדה את יהודי העיר סדרה של אסונות. היהודים נפגעו קשה בדליקה שפרצה בעיר בשנת 1620. אבל עוד לפני שעלה בידי היהודים לשקם את הריסותיהם ירדה עליהם מלחמת השוודים. לאחר ששוחררה העיר מן הכיבוש השוודי בשנת 1656 הואשמו היהודים בשיתוף פעולה עם השוודים ורובם נהרגו בידי חיילי המפקד הפולני צ'רנצקי. במרוצת הזמן התחדשה הקהילה במקום. אמנם לא נאסר על היהודים להשתקע בעיר, אך העירוניים לא ראו זאת בעין יפה וביקשו להיפטר מנוכחותם. היהודים הואשמו בעבירות שונות ולקראת סוף המאה ה- 17 נודע גם על עלילת דם נגד אחד התושבים היהודיים. האיש, נחמן בן נתן, הואשם ברצח נער נוצרי. הנאשם על לא עוול בכפו הוצא להורג בחרב. היהודים ידעו להתגבר על הקשיים ומצבם הכלכלי השתפר. סקר משנת 1768 העלה, שבשנת 1758 היו במאקוב מאזובייצקי 1,258 יהודים; עוד 820 יהודים ישבו בכפרים שהיו כפופים לעיר. חמישים וארבע משפחות יהודיות גרו בבתים שהיו בבעלותן. בסקר צוינה גם לאומיותם של בעלי המלאכה בעיר: 21 מבין בעלי המלאכה היו יהודים והם היו מיוצגים בכל מקצועות המלאכה שהיו נהוגים אז. בלטו ביניהם החייטים, הסנדלרים, האופים, הנגרים והפרוונים. בידי היהודים היה המסחר, שענפיו העיקריים היו הסחר בתבואה ובצמר. כמה יהודים עסקו בחקלאות ובגידול בקר. יחידים התפרנסו משריפת יי"ש. במאה ה- 19, בתקופת מלכות פולין, החלה להתפתח בעיר תעשייה זעירה שהיתה בידי היהודים. נוסדו בה מפעלים אחדים לאריגה, מפעל לייצור לבד ומטוויות קטנות. פעולות תיעוש אלה הגדילו את אפשרויות המסחר והמלאכה. סוחרים אחדים ייצאו סחורות לרוסיה. החל משנת 1790 היו היהודים חייבים לשלם לקופת העיר מס שנתי בגובה 400 זלוטי. כנראה שהיהודים לא עמדו בהתחייבותם והעירייה תבעה אותם לדין. בשנת 1839 חייב בית המשפט את היהודים לשם סכום של 19,600 זהובים; בסכום זה נכללה גם ריבית עבור החובות של השנים הקודמות. קהילה מאורגנת נוסדה במאקוב מאזובייצקי כנראה על סף המאה ה- 18. בית כנסת בנוי עץ נמצא במקום בשנת 1717 והוא עמד על תלו עד 1928, כאשר עלה באש בדליקה שפרצה אז בעיר. בהתחלה היתה הקהילה כפופה לקהילת ונגרוב. מראשיתה של המאה ה- 18 השתייכה קהילת מאקוב מאזובייצקי לקהילת צ'ייחאנוב. בשנת 1753 התמרדה הקהילה נגד מרותה של קהילת צ'ייחאנוב. הסכסוך הובא בפני מושב של ועד ארבע ארצות שהתכנס ביארוסלאב. על הפרנס אברהם בן חיים הוטל להקים ועדה של רבנים שתחקור ותבדוק את טענות שני הצדדים ותחליט עם מי הצדק. קהילת צ'ייחאנוב התלוננה שקהילת מאקוב נפרדה ממנה "בלי שום נימוק ולא עוד אלא שאף נטלה לעצמה בלי שום יסוד ומנהג יישובים השייכים מאז ומקדם לצ'ייחאנוב". לאחר מכן התברר, שלוועד לא היתה סמכות לדון בין הקהילות והעניין הורד מסדר היום. קהילת מאקוב המשיכה לתפקד כקהילה עצמאית ושמרה על עצמאותה מני אז. עם התארגנותה של הקהילה היא החלה להקים לעצמה את מוסדותיה ובראש וראשונה היא החזיקה רב משלה. ידוע על רב שכיהן במקום במחציתה הראשונה של המאה ה- 18 - ר' משה ב"ר גרשון. ר' משה היה כנראה רבה הראשון של הקהילה. הוא נפטר בשנת 1757. אחריו בא ר' אברהם אביש גינזבורג, מחבר הספר "ברכת אברהם". ר' אברהם היה אחד הרבנים המפורסמים בתקופתו ונבחר לרב ואב"ד בפרנקפורט דמיין, שהיתה אחת הקהילות החשובות ביותר בגרמניה, אלא שהוא סירב להזמנה לשמש בקהילה זו. ר' אברהם אביש נפטר בשנת 1771. עוד בזמן כהונתו כרב הקהילה החלה הקהילה להחזיק רב נוסף שהיה המגיד של הקהילה. הראשון שכיהן בתפקיד זה היה ר' משה הכהן. אחריו בא המגיד ר' דוד בן בן-ציון-יחזקאל, שנודע בכינויו ר' דוד מקובר על שם העיר. ר' דוד הוא מחבר "זמיר ערוצים" ו"שבר פושעים" והיה מראשי המתנגדים לחסידות. הוא נפטר בשנת 1815. במאה ה- 19 כיהן במאקוב מאזובייצקי זמן מה ר' אריה ליב צונץ (המכונה ר' ליבוש חריף), שהיה מגדולי הרבנים בדורו; בסוף ימיו כיהן בווארשה ושם נפטר בשנת 1833. בין הרבנים הנודעים שכיהנו במאקוב מאזובייצקי אחריו היו ר' נתן, חתן האדמו"ר ר' חיים מאמדור, ר' אברהם אבלי רוזן, ר' משה צבי זינגר, מחבר הספר "חידושי מהר"ג"; ר' אליעזר ליפשיץ, מחבר הספר "אבות דר' אליעזר", ר' אפרים פישל סולומון, מחבר הספר "מנחה חדשה"( שנות כהונתו במאקוב מאזובייצקי היו בערך בין השנים 1855- 1882). בימיו של ר' אפרים הוקם בית מדרש בעיר. אחריו בא ר' יהודה ליב גרוברט (1888- 1901), מחבר הספרים "חבלים נעימים" ו"יביע אומר". בימיו הוקמה ישיבה בעיר ובראשה עמד ר' נטע דילינוביץ'. ר' נטע עבר ממאקוב מאזובייצקי לסטשוב ולאחר מכן לטורונטו, קנדה. משנת 1904 כיהן במאקוב מאזובייצקי ר' ישראל ניסן קופרשטוק. הוא ישב על כס הרבנות בעיר במשך עשרים שנה בערך (בשנת 1926 עלה לארץ-ישראל). הוא חיבר את הספר "אהבת ציון וירושלים". את מקומו תפס למשך שנתיים (1926- 1928) ר' מרדכי דב איידלברג, שהיה לאחר מכן רבה של פלוצק. רבה האחרון של הקהילה היה ר' יצחק איידלברג. הוא נספה בשואה. בראשית המאה ה- 20 התחילו מסתמנים במאקוב מאזובייצקי הגרעינים הראשונים של פעילות תרבותית ופוליטית מודרנית. בשנת 1904 הוקם במאקוב מאזובייצקי החוג הציוני הראשון. בשנות מלחמת העולם הראשונה הוקמו חוגים של ה"מזרחי" ושל "פועלי ציון". בשנת 1917 נוסדה האגודה "צעירי ציון" ולידה הוקמה חברת "חובבי קריאה", שפתחה "בית עם" עם ספרייה. בבית העם נערכו הרצאות על נושאים שונים ושיעורי ערב לעברית וללימודי יהדות למבוגרים. כמו-כן הוקמה אז "לשכה ציונית" שבה התרכז הנוער הציוני. בשנת 1918 נוסד במאקוב מאזובייצקי קן "השומר הצעיר". תנועה זו היתה במרוצת הזמן לתנועה הציונית הגדולה ביותר בעיר. כמה שנים לאחר מכן נוסד "החלוץ". בבחירות לקונגרס הציוני ה- 16, שנערכו בשנת 1929, זכה ה"שומר הצעיר" במירב הקולות - 59. "המזרחי" קיבל 45 קולות, "על המשמר" - 28, "עת לבנות" - 22, פועלי ציון שמאל - 18 ואילו הרוויזיוניסטים קיבלו קול אחד בלבד. בשנות ה- 20 הוקם במאקוב מאזובייצקי סניף של "אגודת ישראל" ולידו בית-ספר לבנות "בית יעקב" ובית ספר לבנים "יסודי התורה". בקרב בעלי מלאכה ופועלים היתה השפעה ניכרת ל"בונד". שנים אחדות לפני מלחמת העולם הראשונה הוקם במאקוב מאזובייצקי בית-ספר יסודי ממשלתי לילדי היהודים. למדו בו רק הבנות; הבנים למדו בחדרים פרטיים. בשנת 1917 נפתחו גן ילדים עברי ובית-ספר יסודי עברי בשם "תושיה", אלא ששניהם נאלצו להיסגר לאחר שנים אחדות בגלל חוסר אמצעים כספיים להחזקתם. גם הניסיון לייסד בית-ספר תיכון יהודי לא עלה יפה. בין שתי המלחמות התפרנסו רוב היהודים במאקוב מאזובייצקי מן המסחר והמלאכה. מצבם היה קשה ורבים היו חסרי פרנסה. על מנת להקל על המצב נוסד בשנת 1926 בסיוע הג'וינט בנק קואופרטיבי עם הון יסוד של 32,000 זלוטי. הבנק העניק הלוואות עד סכום של 250 זלוטי בריבית נמוכה. במקרים יוצאי דופן העניק הבנק הלוואות גם ללא יהודים. במאקוב מאזובייצקי פעלה גם קופת "גמילות חסדים" שהקים ארגון הסוחרים. הקופה סייעה לנזקקים בהלוואות ללא ריבית. בשנת 1926 נפתח במאקוב מאזובייצקי סניף של "טאז" שהגיש שירותי רפואה לנזקקים ובעיקר לילדים. בבחירות לוועד הקהילה, שהתקיימו בשנת 1931, זכתה "אגודת ישראל" במספר הקולות הגדול ביותר - 3 מנדטים; חסידי אלכסנדר זכו למנדט אחד, הציונים קיבלו אף הם מנדט אחד, בעלי המלאכה קיבלו שני מנדטים ורשימת הקצבים זכתה למנדט אחד. בבחירות למועצת העיר, שהתקיימו בשנת 1927, זכו היהודים ב- 14 מושבים - מתוך 24 המושבים במועצה. הגוש היהודי הלאומי קיבל 1,091 קולות וזכה ב- 9 מנדטים הציונים( - 3, "אגודת ישראל" - 3, בעלי המלאכה - 2, ובלתי מפלגתיים - 1). ה"בונד" זכה ל- 4 מנדטים (486 תולוק) ופועלי ציון למנדט אחד (156 קולות). אנשי מאקוב מאזובייצקי התפארו בכך שבתוכם ישב זמן מה המנהיג הציוני הנודע, נחום סוקולוב, אחרי נישואיו (בשנת 1896) לבתו של יצחק הירש, מנכבדי המקום.