כ"ו תשרי ה'תשע"ח

מוגיילניצה MOGIELNICA

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: גרוייץ
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-5,316

·  יהודים בשנת 1941: כ-2,722

·  יהודים לאחר השואה: בודדים נותרו

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

באמצע המאה ה- 13 נתן נסיך מאזוביה את הכפר מוגיילניצה במתנה למנזר הציסטרסים. בשנת 1317 קיבל הכפר מעמד של עיר. בשנת 1469 הרשה המלך קאזימיר היאגילוני לייסד במוגיילניצה חברות ואגודות של בעלי מלאכה (צכים), ובשנת 1528 ניתנה לעיר הרשות לערוך שוק שבועי אחד ושישה ירידים לשנה. במאות ה- 15 וה- 17 נודעה מוגיילניצה בייצור אריגי-צמר; היו בה אז בערך 30 אומנים לאריגת בדי צמר. לאחר המלחמות עם השוודים, באמצע המאה ה- 17, החלה ירידתה של העיר; מספר התושבים התמעט וירד גם מספרם של בעלי המלאכה והסוחרים. עד הכיבוש הפרוסי בשנת 1795 היתה מוגיילניצה עיר פרטית של הכמורה ושל בני האצולה. למרות שבוטלו הזכויות המוחלטות שהיו בידי בעליה בעת שלטונם של הפרוסים (עד 1807), נשמרו מקצת מזכויותיהם עד שנות ה- 60 של המאה ה- 19. בתקופה האחרונה היו רוב העיר וסביבתה שייכים לרוזן זאמויסקי. בשנת 1870 נשללו ממוגיילניצה זכויותיה העירוניות. בשנת 1915, בעת מלחמת העולם הראשונה, נכבשה העיר בידי הגרמנים והללו החזיקו בה עד גמר המלחמה. בשנת 1919, לאחר חידושה של מדינת פולין העצמאית, הוחזר למוגיילניצה מעמד של עיר. מסוף המאה ה- 19 ועד שנת 1939 היתה כלכלת העיר מבוססת על גידול ירקות ופירות ושיווקם לווארשה וכן על תעשיית עור זעירה וייצור נעליים. ראשוני היהודים הגיעו למוגיילניצה כנראה בשלהי המאה ה- 18, בעת שביטלו הפרוסים את זכויותיה כעיר כנסייתית. בעליה הפרטיים של העיר ראו בעין טובה את התיישבותם של היהודים בה. האחרונים הלכו ורבו ובאמצע המאה ה- 19 עלה שיעורם בכלל האוכלוסייה שבעיר ל- 54.4 אחוזים. ראשוני היהודים פיתחו במוגיילניצה את המסחר והמלאכה. בשנות ה- 20 של המאה ה- 19 הואץ פיתוחה של העיר, לאחר שהיתה למרכז של חסידי קוזייניץ-מוגיילניצה. בשנת 1828 נבחר רבה של העיר, ר' חיים מאיר יחיאל שפירא, נכדו של המגיד מקוזייניץ, לאדמו"ר מקוזייניץ וקבע את חצרו בק"ק מוגיילניצה. בעקבות זאת החלו יהודים רבים לבוא למוגיילניצה כדי להתגורר במחיצתו של האדמו"ר. מלבדם נהגו מאות חסידים לבוא למוגיילניצה בשבתות ובמועדים ולהסתופף בחצר רבם. בואם של המוני אדם אלה היה למקור פרנסה נוסף לתושבי המקום. בתחילת המאה ה- 19 היתה במוגיילניצה קהילה מאורגנת. נבנה כאן בית כנסת מעץ, שעמד על תלו עד מלחמת העולם השנייה. בניין בית הכנסת היה אחד הבניינים המפוארים מסוג זה באיזור כולו. בתקופה זו קודש בית עלמין ונקברו בו גם המתים מן העיירות הסמוכות בלנדוב, פשיבישב וגושצין ומן הכפרים הסמוכים. בצד החברה קדישא שהתארגנה אז ותוך התחרות עמה פעלה חברת "נר תמיד", שלא זו בלבד שדאגה להבעיר נר תמיד לזכר הנפטרים, אלא סיפקה גם תכריכים לכל הנזקקים. כנראה שרבה הראשון של קהילת מוגיילניצה היה ר' יעקב, בנו של ר' אלימלך מליז'נסק. אחריו כיהן ר' חיים מאיר יחיאל שפירא המכונה "השרף", שנזכר לעיל, שהיה תלמידם של החוזה מלובלין ושל היהודי הקדוש מפשיסחא. ר' חיים מאיר "השרף" כיהן במוגיילניצה כאב"ד עד שהוכתר כאמור לאדמו"ר בשנת 1828. הוא יסד במוגיילניצה ישיבה ועמד בראשה. חידושי התורה שלו נאספו בחיבוריו "תפארת חיים", "שיחות חיים", "דברי אלימלך" ובחיבורים נוספים. לאחר פטירתו בשנת 1849 המשיכו בניו במסורת של חסידות קוזייניץ-מוגיילניצה ויסדו סעיפים חדשים לשושלת שפירא בבלנדוב, גרודזיסק, פיאסצנה. את כס האדמו"רות והרבנות במוגיילניצה ירש בנו, ר' אברהם יהושע השיל. ר' אברהם יהושע כיהן בתפקידו עד פטירתו בשנת 1878. למרות שניטל ממנה המעמד העירוני בשנת 1870 המשיכה מוגיילניצה להתפתח עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. רבו בה הסוחרים ובעלי המלאכה ורובם היו יהודים. האחרונים היו גם החלוצים בהכנסת מקצועות חדשים לעיר, כגון בורסקאות, ייצור נעליים ומכירתם בשווקים ובירידים, וכן גזירת פתחים (בחלק העליון של הנעל והמגף) - מלאכה שהיתה כולה בידי יהודים. בנוסף למסחר המסורתי במזון, בסדקית וכיוצא באלה סיפקו הסוחרים היהודיים עורות למאות הסנדלרים שרבים מהם היו יהודים. הודות לירידים שהתקיימו במוגיילניצה יצאו לתוצרתם מוניטין באיזור כולו. כמה מן הסוחרים שיווקו פירות וירקות לווארשה הבירה. בשנת 1911 הוקם בתמיכת יק"א "בנק קואופרטיבי". הבנק סייע לסוחרים ולבעלי המלאכה היהודיים באשראי בריבית נמוכה. בקהילה היהודית התקיימו בתקופה זו החברות היהודיות המסורתיות, כגון "חברת לינת הצדק", "ביקור חולים" ו"חברת הכנסת אורחים". האחרונה פתחה בשנת 1912 אכסניה ליהודים עוברי אורח, כדי שהללו לא ילכלכו את בית המדרש בעת שהייתם בעיר. בחורי בית המדרש התארגנו בחברות "תיקון ספרים" ו"תפארת בחורים", שמטרתן לעודד את ההתמדה בלימודים וגם לעסוק בתיקון ספרי בית המדרש. במחצית השנייה של המאה ה- 19 ועד מלחמת העולם הראשונה כיהן כרב במוגיילניצה ר' יחיאל ישעיהו רפפורט, שירש את כס הרבנות אחרי ר' אברהם יהושע השיל, אך הוא מילא את התפקיד במשך זמן קצר בלבד, שכן עבר לראווה מאזובייצקה והקים שם חצר אדמו"רות משלו. משנת 1890 ועד שנת 1909 ישב על כס הרבנות במוגיילניצה ר' יהודה לייב גינזברג. הוא עזב את מוגיילניצה והעתיק את מקומו לשיידלץ. באותה שנה נבחר לרבה של מוגיילניצה ר' גבריאל זאב אוסלקה, שהמשיך לכהן עד שנת 1938. לאחר פטירתו, בשנת 1938, ירש את כיסאו בנו, ר' פנחס אוסלקה(נספה בתקופת השואה). בעת ההיא ניהל את חצר האדמו"רות במוגיילניצה ר' זליג שפירא, מצאצאי ה"שרף" ר' חיים מאיר יחיאל. בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 כפו השלטונות על ועד הקהילה להקים בית-ספר בן 2 כיתות לילדי ישראל שבו יילמדו גם את השפה הרוסית ולימוד חשבון, אולם רק ילדים מעטים ביקרו בו. השאר המשיכו ללמוד בחדרים המסורתיים וב"תלמוד תורה". בסוף המאה ה- 19 או בתחילת המאה ה- 20 הופיעו במוגיילניצה הקבוצות הראשונות של חובבי ציון ובשנת 1911 נמסר על קיום הארגון "צעירי ציון" שפעל בעיקר בתחום ההסברה ובהוראת השפה העברית. בעת ההיא השתייכו לארגון כ- 70 חברים. בשנת 1905 פעלו במוגיילניצה כמה מחברי ה"בונד". הם ארגנו "ועד מהפכני", ששיתף פעולה עם הוועד המהפכני הפולני שבעיר. במוגיילניצה נעשה ניסיון לקיים שביתה של הפועלים היהודיים במפעלים לעיבוד עורות. בשנת 1908 נפתחה במוגיילניצה הספרייה הציבורית הראשונה, ששירתה את משכילי המקום ואת הצעירים הנוטים לציונות. בחודשים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה (אוגוסט 1914 -מאי 1915) היה עיקר דאגתם של בני הקהילה נתון לעזור לפליטים יהודיים שבאו למוגיילניצה מעיירות הסביבה ולחיילים יהודיים ששירתו בחיל המצב הרוסי שבמקום. בחג הפסח תרע"ה קיימה הקהילה מטבח כשר לחיילים היהודיים, שפעל בכל ימי החג. עם התקרב החזית במאי 1915 גורשו על-פי פקודת מפקדי הצבא הרוסי רוב יהודי מוגיילניצה מזרחה. המגורשים החלו לשוב לעירם לאחר כיבושה בידי הצבא הגרמני( אוגוסט 1915). גם בעת הכיבוש הגרמני, שנמשך עד נובמבר 1918, ידעו יהודי מוגיילניצה סבל רב. בייחוד פגעו בהם החרמות הרכוש והסחורות, שתמורתן נתנו להם שלטונות הצבא "קבלות" חסרות ערך. השלטונות גם הטילו על הקהילה את החובה לאכסן את הפליטים ולדאוג לקיומם. הקהילה הקימה מטבח עממי וחילקה לנזקקים בגדים. בעת הכיבוש הגרמני חידש את פעולותיו הארגון "צעירי ציון" ובשנת 1916 הוקם הארגון הציוני "השחר". באותו זמן בערך התארגנה אגודת "בנות ציון". כעבור שנה לקיומה עברו חברות האגודה לארגון "השחר".

בין שתי המלחמות

השנים הראשונות לאחר גמר המלחמה עברו על יהודי מוגיילניצה בפעולות לשיקום הנזקים שנגרמו לפרנסתם בעת אירועי המלחמה. אולם עתה הם נתקלו בקשיים חדשים, שנבעו ממדיניות המיסוי השרירותית שנקטו השלטונות בשנות ה- 20, ושהיו קשורים גם במשבר הגדול של השנים 1928- 1930 ובמאבק המתמיד נגד גילויי האנטישמיות שהלכו וגברו בשנות ה- 30. גילויים אלה מצאו את ביטוים בחרם על המסחר והמלאכה היהודיים ואף בסיכון ביטחונם של הרוכלים ובהתנכלויות לעוברי אורח יהודיים. תקופה זו הצטיינה גם בהתעוררות יהודי מוגיילניצה לפעולה בתחום החיים הפוליטיים, הציבוריים והתרבותיים. הרוב המכריע של יהודי מוגיילניצה המשיכו להתפרנס ממלאכה וממסחר. מספרם של בעלי המלאכה היהודיים עלה על מספר המתפרנסים מן המסחר. יהודי מוגיילניצה היו מיוצגים בכל מקצועות המלאכה ובאחדים מהם אף היו רוב מוחלט. כמעט כל עושי הפתחים (בנעליים) היו יהודים. הוא הדין באשר לחייטים, לפחחים ולכובענים. גם אורגי טליתות ועושי גרביים, עושי נרות שעווה, השענים והזגגים היו יהודים בלבד. בידי היהודים היו רוב מפעלי התעשייה הזעירה בעיר. מ- 12 בתי בורסקי היו 10 בידי היהודים. המפעל לייצור גרביים וכן בית הבד המופעל בעזרת קיטור הוקמו והוחזקו בידי יהודים. לבעלי המלאכה היה ארגון משלהם והפועלים ייסדו את אגודת עובדי העור, שהשתייכו אליה גם שוליות בעלי מלאכה ופועלים ממקצועות מלאכה אחרים. שני מוסדות ששירתו את הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים היו "הבנק הקואופרטיבי לאשראי" ו"קופת הסוחרים". רק כמה עשרות מן המפרנסים היהודיים נמנו עם האמידים( בעלי המפעלים לתעשייה זעירה, כמה סוחרי עורות, סוחרים שסיפקו פירות לווארשה). רוב המשפחות היהודיות, הן של הסוחרים הזעירים, הרוכלים ובעלי הדוכנים בשוק, והן של בעלי המלאכה והפועלים, מצאו את פרנסתם בדוחק. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלו ביישוב היהודי במוגיילניצה סניפים של כמעט כל המפלגות שהתקיימו בעת ההיא בפולין. הארגונים "השחר" ו"צעירי ציון", שהוקמו כאמור בעת מלחמת העולם הראשונה, המשיכו בפעולתם גם בתקופה זו. בשנת 1921 הוקם סניף של ה"התאחדות" ובשנת 1921 הוקם "ארגון הנוער". "פועלי ציון-שמאל" התארגנו בשנת 1927. ליד "המזרחי" פעלו סניף של "צעירי המזרחי" וארגון הנוער "השומר הדתי". "החלוץ" קיים בסביבת מוגיילניצה קיבוץ הכשרה. משנת 1926 פעל במוגיילניצה סניף של הציונים הרוויזיוניסטים. מבין הזרמים הציוניים היתה אחיזה חזקה ל"המזרחי". בבחירות לקונגרסים הציוניים קיבלה רשימת "המזרחי" את רוב קולות הבוחרים. בבחירות שנערכו בשנת 1935, למשל, קיבלה רשימה זו 411 מכלל 630 הקולות. סניף "אגודת ישראל" ולידו ארגון "צעירי אגודת ישראל" החלו לפעול במוגיילניצה בשנת 1919. ה"בונד" וארגון הנוער שלו "צוקונפט" היו בעלי השפעה ניכרת בקרב בעלי המלאכה והפועלים היהודיים במוגיילניצה. קבוצת קומוניסטים יהודיים פעלו בתנאי מחתרת ותחת מסווה במועדון של ה"קולטור פריינד", שעיקר חבריו היו אנשי ה"בונד" ו"פועלי ציון-שמאל". הבחירות לוועד הקהילה התקיימו לפי רשימות של המפלגות. בבחירות שהתקיימו בשנת 1931 קיבלו הרשימות הציוניות 4 מנדטים, ואילו הרשימות של "אגודת ישראל" ושל ה"בונד" - מנדט אחד כל אחת. מאבק קשה ניהלו המפלגות היהודיות על הנציגות במועצת העירייה. למרות היותם הרוב בין אוכלוסי העיר לא עלה בידי היהודים להשיג אפילו 50 אחוזים מכלל המנדטים במועצה. בשנת 1919 ישבו במועצה 10 נציגים יהודיים מכלל 24 החברים בה; בשנת 1927 - 9 מכלל 24; ובשנת 1934 - 6 נציגים יהודיים בלבד מכלל 16 חברי המועצה. במצב זה של יחס הכוחות במועצה לא ניתן היה לנציגות היהודית להשיג תמיכה כספית מתקציב העירייה למוסדות סעד ותרבות של היהודים. כל הצעה שהועלתה בנושא זה נפלה ברוב קולות. היישוב היהודי במוגיילניצה נאלץ אפוא לשאת בעול של החזקת מוסדות סעד, חינוך ותרבות משלו. בנוסף ל"תלמוד תורה" שקיים ועד הקהילה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, נפתח בשנת 1924 "חדר כללי" ברוחו של "החדר המתוקן". בתקופת הכיבוש הגרמני הוקם בית-ספר עממי לילדי ישראל. תחילה היה זה מוסד פרטי שהתקיים על שכר הלימוד ששילמו התלמידים, אולם בשנות ה- 20 היה לבית-ספר ממלכתי לילדי ישראל ("שאבאסווקה", משום שלא התקיימו בו לימודים בשבתות ובחגי ישראל). בשנת 1927 נפתח בית-ספר עממי מיסודה של "תרבות". בית-הספר הזה קיים גם שיעורי ערב למבוגרים. ליד בית-הספר התארגנה להקה של חובבי הדרמה. משנת 1927 ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה קיים סניף "אגודת ישראל" במוגיילניצה בית-ספר לבנות "בית יעקב". כדי להחזיק את בית-הספר אספו למענו חברות "ועד הנשים" שבחסות "אגודת ישראל" מדי שבוע כספים. בשנת 1929 נפתח בחסות סניף "המזרחי" בית-ספר "יבנה". במלאות שנתיים לקיומו קיבל בית-ספר זה "זכויות פומביות", כלומר התעודות שניתנו לתלמידים היו קבילות בבתי-ספר ממלכתיים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם קיימו הסניפים של המפלגות ושל ארגוני-הנוער מועדונים משלהם ובהם התנהלה פעילות תרבותית עניפה( הרצאות, שיעורי ערב לעברית ויידיש, הצגות של חובבים וכיוצא באלה). המועדונים ייסדו ספריות והשלימו בכך את פעולתה של הספרייה, שהוקמה כאמור עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה העיבו כאמור על חיי היהודים התעמולה האנטי-יהודית המתגברת ומשמרות החרם שהציבו האנטישמיים המקומיים בפתחי החנויות ובתי המלאכה של היהודים.

במלחה"ע ה - II

הגרמנים כבשו את מוגיילניצה ב- 8 בספטמבר 1939. עם כניסתם החלו הכובשים בגזל רכוש יהודי, בהתעללות בכל יהודי שנתפס בחוצות העיירה ובחטיפות לעבודות כפייה. בראש השנה ת"ש (1939) הוציאו הגרמנים מבית המדרש מתפללים יהודיים ובראשם הרב פנחס אוסלקה והכריחו אותם לשיר את ניגוני החג ולרקוד לעיני האספסוף הצוהל. לאחדים מהם מרטו את הזקנים. מפניו של הרב אוסלקה זב דם לאחר שהוכה וזקנו נמרט יחד עם עור פניו. מחזה זה חזר ונשנה כעבור כמה שבועות. יהודים חרדיים אולצו להבעיר מדורה בשוק ועל הרב הוטל לכבותה. שוב הוכה הרב ונצטווה לרקוד. באותו זמן בערך נתפסו שלושה מיהודי מוגיילניצה ביער הסמוך לעירם ונורו למוות במקום. את אפרם נאלצו יהודי מוגיילניצה לפדות בכסף. בסתיו 1939 העלו הגרמנים באש את בית הכנסת הישן הבנוי עץ ואת בית המדרש הפכו לאורוות סוסים. ספרי תורה ושאר ספרי הקודש שהיו בבתי תפילה הוצאו לכיכר השוק והועלו באש; היהודים שביקשו להצילם היו קורבן להתעללות אכזרית. באוקטובר 1939 התמקמה במוגיילניצה הז'אנדארמריה הגרמנית והחטיפות של יהודים, גברים ונשים, לעבודת כפייה היו למעשה של יום יום. השוטרים והמפקדה שלהם בגרוייץ תבעו מן היהודים עוד ועוד כספים, דברי מזון נדירים שאזלו מן השוק וחפצי ערך. באוקטובר 1939 נתמנה במוגיילניצה היודנראט, שחבריו היו ברובם אנשי ועד הקהילה או עסקני ציבור לשעבר. ליושב ראש היודנראט נתמנה יוסף פאלץ, לשעבר בעל מחסן לתרופות. בראש "המשטרה היהודית" הועמד מלך אוסלקה, בנו של הרב. על-פי עדויות של ניצולי השואה גילו היודנראט במוגיילניצה וחמשת או ששת אנשי ה"משטרה היהודית", למרות התנאים הנוראים, נאמנות מירבית כלפי בני קהילתם. בסוף שנת 1939 ובמשך שנת 1940 כולה הוצפה העיירה המוני פליטים יהודיים, בייחוד מלודז' וסביבתה. על 2,500 יהודי המקום נתווספו בערך 1,500 פליטים חסרי כל. היוד- נראט דאג לשיכון הפליטים והיקצה להם מקומות דיור בבתים המרווחים שעוד נותרו בידי היהודים. הוקם מטבח עממי שבו חולקו לפליטים ולעניי המקום יום יום ארוחות חמות ללא תשלום. לשבתות ולמועדי ישראל קיבלו הנזקקים מזון יבש על מנת שיוכלו להכין לעצמם ארוחת חג לפי טעמם. השלמונים וה"מתנות" לגרמנים נאספו בידי היודנראט בצורה מסודרת. על האמידים יותר הוטל מס שהוגדר "פדיון שבויים" והיודנראט הוא שקיבל לידיו את הסחורות והמוצרים שדרשו הגרמנים והעביר אותם לידיהם בצורה מסודרת. כדי למנוע חטיפות יהודים לעבודת כפייה הסדיר היודנראט עם השלטונות הגרמניים אספקת עובדים מסודרת. מדי יומיים שלושה נקראו לעבודה כל הצעירים היהודים לפי התור, מי שסירב או לא היה מסוגל לעבוד היה יכול לפדות את עצמו תמורת 4 זלוטי ליום עבודה. הכסף נועד לכסות את שכר העבודה והמזון של העובדים.בהתחלה עוד הורשו יהודי מ' לצאת ממקומות מגוריהם ואפילו להגיע, ולו גם תוך סיכון חייהם, לכפרים כדי להשיג מזון, ואולם לאחר שהוקם הרובע היהודי (שכלל 3-2 רחובות סביב בית הכנסת ובית המדרש) נאסרה על היהודים באיסור חמור היציאה מן הרובע. מי שיצא היה צפוי למוות, אמנם הרובע או הגטו לא היה מגודר, אולם מחוצה לו ארבו ליהודים מלשינים מאנשי המקום שאיימו להסגירם לידי הגרמנים.בשל הצפיפות ששררה ברובע פרצה בו מגפת הטיפוס.במקום הוקם מעין בית חולים - 3-2 חדרים שבהם בודדו את החולים. מתנדבים טיפלו בהם, חיטאו את בגדיהם והאכילו אותם. בגלל המחסור בתרופות מתו רוב החולים. מלבד תרופות מעשה בית, כגון תה ועיסוי, לא היה למטפלים מה לתת לחולים האומללים.ביאנואר 1941 הוציאו הגרמנים הוראה שעל כל יהודי הכפרים להתרכז בעיירות. בהתאם לכך רוכזו כל יהודי הסביבה במ'.לפי כוונות הגרמנים היו צריכים יהודי מ' להישלח לגטו וארשה בסוף פברואר 1941. שבועיים לפני ה-27 בפברואר,התאריך שקבעו הגרמנים לגירוש, נודע הדבר ליודנראט ואנשיו השתדלו לארגן את העברתם של 4,000 תושבי הגטו בצורה מסודרת ככל האפשר. האמידים שילמו סכומי כסף גדולים עבור משאיות להעברת בני משפחותיהם ואף מקצת מן המיטלטלין שעוד נותרו בידיהם. בדרך לווארשה אף עלה בידי היודנראט להשיג, תמורת שוחד, משאיות אחדות כדי להעביר מזון לתוך הגטו; השמועות אמרו, שבגטו שורר רעב כבד. העניים הועלו על רכבת המסילה הצרה והובלו לווארשה. ביום הראשון לגירוש הובלו לגטו וארשה כ-950 איש; השאר הוסעו לשם למחרת. בדרך לווארשה ניסו כמה מן המגורשים להתפזר בעיירות הסביבה, בעיקר בביאלובז'ג. אחדים מיהודי מ' ניסו להימלט אל הכפרים שבסביבת מ' ולהסתתר שם, אולם רובם נתפסו ונורו במקום. גורלם של המגורשים לגטו וארשה היה כגורלם של שאר היהודים, לא שפר גם גורלם של אלה שניסו לההתחבא בעיירות שבדרך, כולם עברו את דרך הייסורים שהיתה מנת חלקם של הכלואים בגטו- עד שנת 1942.בעת הגירוש הגדול של שנת 1942 הובלו כולם אל מחנות מוות. מגורל זה לא ניצלו גם היהודים שהתפזרו בכפרים וביערות הסביבה ; כמעט כולם הוסגרו בסופו של דבר בידי הגרמנים וניספו.מן הראוי להזכיר כאן את שמותיהם של אחדים מחסידי אומות העולם שחירפו את נפשם כדי להציל יחידים מבין יהודי מ': הפולני פריקל מן הכפר אוטולאנסק הסתיר כמה יהודים.הדבר נודע לגרמנים והם ירו בו למוות יחד עם בני חסותו. גורל דומה פקד את הפולני ליכאנסקי ואת בני חסותו היהודיים. תושב מ' ממוצא גרמני, יוזף שיינפרבר שמו, החביא בביתו יהודי במשך כל תקופת הכיבוש. הפולני יאן קאשאצקי הסתיר בביתו משפחה יהודית שלמה עד היום שבו שחררו החיילים הרוסיים את מ'. אחדים מיהודי מ' היו בין אנשי המחתרת שהניפו את נס המרד בגטו וארשה. מביניהם נזכיר את ב' ציגלמן, נטע בארטמסטר, יעקב כ"ץ, לייב טסיקס ויעקב חיימוביץ. יהודים מבני מ' היו גם בשורות הפארטיזאנים. בין אלה שלחמו ביערות דז'וויצה ייזכרו מרדכי הרבשטיין, יעקב גרייצר ויוסף גרייצר. מן היהודים שהיו תושבי מ' בשנת 1939 נותרו בחיים בתום המלחמה מתי מספר בלבד. אחדים מהם חזרו ממחנות הריכוז, אחרים הצליחו להסתתר במחבואים עד יום השחרור. יחידים חזרו מברית המועצות, אליה נמלטו בימים הראשונים של המלחמה. הניצולים לא יכלו לחדש את חייהם במ' - בין היתר בגלל יחסה העוין של האוכלוסייה הפולנית. חלק מהם היגרו לארצות המערב ורבים עלו לארץ-ישראל.בבית העלמין היהודי שנהרס עמדה על תלה במשך זמן רב מצבה אחת בלבד. את שרידי הריהוט של בית הכנסת ואת תשמישי הקדושה נטלו לעצמם השכנים הלא-יהודיים. בית-המדרש שימש מחסן.