כ"ה אב ה'תשע"ז

מוסטי ויילקיה MOSTY W

עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: ז'ולקייב
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 3,795

·  יהודים בשנת 1941: כ- 1,266

·  יהודים לאחר השואה: כמה עשרות ניצלו

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו

ככפר נוסדה מוסטי ויילקיה ב- 1472. לאחר שנהרס הכפר בידי הטאטארים הוקמה במקום עיר מלכותית, שנקראה בשם המלך אוגוסט מייסדה ואשר העניק לה מעמד של עיר ב- 1549 - אוגוסטוב. במאה ה- 16 נמצא במוסטי ויילקיה מפעל לייצור שעווה וכן מבשלת-בירה; במאה ה- 17 היתה בה מטוויה, ובמאה ה- 19 ייצרו במוסטי ויילקיה זפת, גחלי-עץ ואשלג. העיר נהרסה שוב בידי הטאטארים ב- 1662. מלחמת-העולם הראשונה העלו באש החיילים הרוסים הנסוגים את רוב הבתים בעיר. בגלל ריחוקה מקו מסילת הברזל ב- 17 ק"מ לא נוצרו בה תנאי התפתחות נאותים בסוף המאה ה- 19 ובמאה ה- 20, אולם להגברת מקורות הפרנסה בעיר תרמו חיל המצב (הקסרקטינים נבנו ב- 1846) ששוכן שם, ובין שתי מלחמות-העולם - בית-הספר לשוטרים. ראשוני היהודים התיישבו במוסטי ויילקיה סמוך להקמתה כעיר, ורובם באו מבלז. כבר בפריווילגיית-היסוד של העיר מ- 1549 נכלל סעיף הנוגע ליהודים, ובו נאמר שאם הם מתיישבים בעיר ייהנו מזכויות הדומות לאלו שבעיר בלז, כלומר הזכות לגור בכל מקום בעיר, לסחור ולעסוק במלאכה. זכויות יהודי מוסטי ויילקיה אושרו בידי מלכי פולין בשנים 1578, 1583, 1633, 1761 (בין היתר מדובר בזכות לייצור משקאות ולשיווק, בעלות על מגרשים ובתים ותשלום מיסים בדומה לעירונים). ב- 1564 נמצאו במקום 4 בעלי-בתים יהודים ו- 2 דיירי-משנה בסך-הכול כ- 30- 40 נפשות, ומהם עסקו במלאכה 3 קצבים יהודים (מתוך 5 שנמצאו בעיר). מן הראוי לציין, שהיישוב הקטן לא נזקק ל- 3 מספקי בשר כשר, ומותר איפוא לניח שהנ"ל סחרו בבקר ובבשר לא רק בתחום היישוב היהודי בלבד. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 גדל היישוב היהודי ומספר הבתים שבבעלותם של יהודים ב- 1643 הגיע ל- 10. בגזירות ת"ח ות"ט, ובעיקר בעת פלישת הטאטארים נהרס כמעט כליל היישוב היהודי במוסטי וחודש רק במאה ה- 18. ב- 1717 שילמו יהודי מוסטי ויילקיה 267 זהובים מס- גולגולת. ב- 1765 היו בידיהם כ- 20 פונדקים בעיר ובקירבתה. בתחילת השלטון האוסטרי חלו על יהודי מוסטי ויילקיה כל אותן הגזירות הפסיקאליות והאחרות שנתנסו בהן שאר היישובים היהודיים בגאליציה. ב- 1792 עברו 5 משפחות יהודי מוסטי ויילקיה לגור בכפר, במסגרת ההתיישבות החקלאית מטעם השלטונות. משהכביד עליהם מס-הנרות והיד הקשה של החוכרים את המס, נרצח במוסטי ויילקיה חוכר מס-הנרות; בעת החקירה המשטרתית נחשד גם רב העיר דאז ר' עזריאל גרונר שכאילו גם ידו היתה במעשה והוא נאלץ לברוח מן העיר. הוא התחבא זמן-מה בכפר הסמוך ואחר-כך נתקבל לכהונת רב במונקאץ' ב- 1824. סבל רב היה מנת-חלקם של יהודי מוסטי ויילקיה במלחמת- העולם הראשונה. תחילה לא הכבידו הכובשים את עולם על תושבי העיר, אולם השתרר ביישוב היהודי רעב ממש. העזרה מטעם ועד ההצלה שבלבוב לא הגיעה למוסטי ויילקיה. הסופר ש. אנ-סקי שעבר במקום בעת ההיא, תרם ליהודי המקום 500 רובל, ובמקרה אחד הציל אותם מחיילים רוסים משתוללים שהתכוננו לבוז ביזה. בעת הנסיגה במאי 1915 העלו החיילים הרוסים את רוב בתי העיר באש. בדליקה נשרפו גם בית-המדרש והקלויז של חסידי בלז. יהודי בשם יונה נייטאלר הואשם בריגול והוקע על פתח בית-המטבחיים. שניים מנכבדי העיר היהודים הואשמו גם הם בריגול ונאסרו, אולם ניצלו בזכות כניסתם המהירה של הצבא האוסטרי אל העיר. מנובמבר 1918 עד יוני 1919 נמצאה מוסטי ויילקיה תחת השלטון של הרפובליקה האוקראינית המערבית. באותו פרק-זמן אירעו מקרים, אמנם ספוראדיים, של שוד וגזל רכוש יהודי מצד החיילים האוקראינים. ומשנכנסו החיילים הפולנים של הגנרל האלר אירעו, כבשאר המקומות, מעשים של גזיזת זקנים ופיאות וכן התנכלויות אחרות ביהודים. בתקופה הראשונה של קיום היישוב היהודי (עד 1662) התפרנסו מרבית יהודי המקום על החכירה, והפונדקאות, ומעטים עסקו במסחר ובמלאכה. עם גידולו של היישוב במאה ה- 18 וה- 19 היו רוב יהודי המקום סוחרים זעירים ובעלי-מלאכה. עם האמידים נמנו כ- 3- 4 סוחרים סיטונאים, ומ- 1860 היו גם שני בעלי-אחוזות יהודים בסביבה, הירש גאבל והירש פרוסטיג. הקמת הקסרקטינים ב- 1846 וחיל המצב ששכן בהם שימשו מקור פרנסה נוסף למספר ספקים יהודים וכן לסוחרים, בעלי-דוכנים ובעלי-מלאכה. ב- 1911 הוקם במוסטי ויילקיה בנק יהודי פרטי, שנתן הלוואות לסוחרים ולבעלי-מלאכה ועזר להם לעמוד בתחרות עם הקואופרטיבים האוקראינים והפולנים שנוסדו בעת ההיא. תחילה היתה קהילת מוסטי ויילקיה כפופה לקהילת ז'ולקייב, ורק בסוף המאה ה- 18 היתה לעצמאית. בית-העלמין התקיים כבר בתחילת המאה ה- 17 (נשמרה בו מצבה של רב העיר מ- 1610). בית-הכנסת הראשון הבנוי-עץ נבנה בסוף המאה ה- 17 ועמד על תילו עד 1911. את אבן-הפינה לבניין בית-הכנסת החדש שנבנה מאבן ירה האדמו"ר ר' יששכר-בר מבלז שהגיע למקום לחגיגה, אולם הבניין הושלם אחרי מלחמת-העולם הראשונה. במאה ה- 19 נבנה גם בית-המדרש, ועם התפשטות החסידות במוסטי ויילקיה הוקמו שני קלויזים - של חסידי בלז ושל חסידי ריז'ין לבית הוסיאטין. בית-תפילה נוסף במוסטי ויילקיה היה של בעלי- מלאכה הקרוי "בית כנסת דחייטים". בעיר נשמר עד הדליקה הגדולה במלחמת-העולם הראשונה פנקס הקהילה, ובו רשימות חשובות על האירועים ביישוב היהודי. מוסדות הציבור שנתקיימו במאה ה- 19 וה- 20 ביישוב הם: חברה קדישא, חברת לינה וביקור חולים. בחורי בית המדרש הקימו חברת תיקון ספרים. הרב הראשון במוסטי הידוע בשמו הוא ר' מאיר הלוי (נפטר ב- 1790). בתחילת המאה ה- 19 כיהן בקודש ר' עזריאל.גרונר, המוזכר לעיל, שנאלץ לנטוש את המקום ועבר לכהן במונקאץ'. אחריו ישב על כס הרבנות (מ- 1827) ר' שמריה שטיקלר, תלמידו וממקורביו של ה"שרף" מסטרליסק, וכהונתו במוסטי ויילקיה עד 1871, בה נפטר. כתביו נדפסו בחיבור "שם משמריה". את כסאו ירש בנו ר' צבי שטיקלר, אלא שלא האריך ימים בכהונתו (נפטר במגיפת כולריה). ב- 1874 נבחר לרב העיר ר' יחיאל-דב מונד, ואחרי פטירתו ב- 1905 נתמנה לאב"ד מוסטי ויילקיה ר' יצחק-יהודה אברשטוק, רבה האחרון של הקהילה (נספה בתקופת השואה). למן שנות ה- 20 של המאה ה- 19 היו רוב היהודים במוסטי ו' חסידי בלז. הם ששלטו בקהילה וטבעו את חותמם על ההווי ועל אורח החיים הציבוריים בעיר. ראשוני המשכילים בעיר נרדפו על-ידם. ב- 1824 השתקע במוסטי ויילקיה יעקב גרונם מפולין הקונגרסאית, שגילה נטייה להשכלה. החסידים הלשינו עליו בפני השלטונות, שהוא מסית כביכול את האוכלוסים נגד המלכות. בעת ההיא ישב במוסטי ויילקיה המשכיל אברהם גולדברג, ממקורביו של הרנ"ק. החסידים התנכלו לו ואף שרפו את כתביו. כנגד זה גילה סובלנות- כלשהי המחנה החסידי השני בגודלו במוסטי ויילקיה - חסידי הוסיאטין. בתחילת המאה ה- 20 פעל במוסטי ויילקיה יעקב רפפורט (בנו של יו"ר הקהילה והוא עצמו מזכיר הקהילה ומורה לדת בבית-הספר הכללי במקום), למדן ומשכיל, פירסם כתבות בעיתונות ובכתבי-עת בעברית, ביידיש ובפולנית. ובין שתי המלחמות היה מורה-דת בגימנסיות בלבוב ושנות ה- 30 - מנהל הסמינר העברי שם. במוסטי ויילקיה נולד ובה עברו עליו נעוריו, החוקר והעיתונאי הלכסיקוגראף משה שטארקמאן (היגר לארצות-הברית ופעל שם עד פטירתו ב- 1975). ראשוני הציונים בעיר החלו להופיע במוסטי ויילקיה בגלוי אך ב- 1916
בין שתי המלחמות

היישוב היהודי לא הצליח לשקם את כלכלתו שנפגעה בעת מלחמת-העולם הראשונה. רבים מתושביו לא חזרו לעיר מולדתם. כ- 60 משפחות "הנשרפים" המשיכו שנים רבות לגור בצריפים, ולא היה לאל-ידם לבנות את בתיהם מחדש. בשל היחס השלילי ליהודים מצד מפקד חיל-המצב הפולני וכן של בית-הספר לשוטרים אזל גם מקור-פרנסה זה בשביל היהודים. ב- 1930 הוקמה קופת גמ"ח. מספר ההלוואות שנתנה בשנות פעולתה יש בו כדי להעיד על מספר רב של הנצרכים: ב- 1933- 1934 ניתנו 81 הלוואות על סך כולל של 8,135 זלוטי וב- 1936- 1937 - 99 הלוואות על סך כולל של 9,900 זלוטי. לעומת המצב הכלכלי הירוד נתגלתה בתקופה ההיא בקרב יהודי מוסטי ויילקיה פעילות ערה בחיים הציבוריים והחברתיים. בניגוד לתקופה שלפני המלחמה הלכה וגברה עתה השפעתם של האיגודים הציוניים שהוקמו בעיר. ב- 1920 הוקמה אגודה ציונית האור ולה מועדון, ספריה וחוג דראמאטי. ב- 1926 נוסדה אחוה שהתאחדה כעבור 3 שנים עם האור כסניף של ההתאחדות במקום. ב- 1926 התארגנה קבוצת חלוצים בשם גשר. מארגוני נוער ציוניים פעלו במוסטי ויילקיה גורדוניה (הוקמה ב- 1929) ובהשפעת ההתאחדות - אגודת בעלי-מלאכה צעירים בשם העובד שמנתה כ- 40 חברים. בית"ר נוסד ב- 1932 וגם לו מועדון, ספריה וחוג דראמאטי. ב- 1928 הוחל בבניינו של "בית-העם היהודי" שהושלם כעבור שנים אחדות. במוסטי ויילקיה התקיימו קיבוצי-הכשרה של חלוצים שהתכוננו לעלייה - גשר (1925); דרור (1932); החלוץ (1934); בית"ר (1934). גם צעירי אגודת ישראל קיימו הכשרה במקום. בבחירות לסיים ב- 1922 הצביעו בעד הרשימה הלאומית היהודית 533 הבוחרים במוסטי ויילקיה. בבחירות לוועד הקהילה שנתקיימו ב- 1928 קיבלה הרשימה הציונית את רוב המאנדאטים (יחד עם רשימת הסוחרים כל המאנדאטים, 15 במספר). בבחירות למועצת העיריה נבחרו ב- 1927 22 יהודים מתוך 48 כלל הנבחרים. בתקופה ההיא הוקמה במוסטי ויילקיה מערכת-חינוך יהודית עניפה. ה"תלמוד תורה" שהתקיים בעיר מזמן עבר עליו תהליך של מודרניזאציה ונעשה ב- 1929 ל"חדר כללי" מחולק לכיתות והונהגו בו שיטות לימוד מתקדמות יותר. ב- 1937 הקימו צעירי אגודת ישראל בית-ספר לבנות בית יעקב ובו 30 תלמידות. כן התארגנה במוסטי ויילקיה ישיבה בשם "עץ חיים" והשיעורים התקיימו בבניין בית-הכנסת החייטים. ב- 1923- 1924 קיים האיגוד היהודי של בתי- ספר עממיים ותיכוניים שבלבוב קורסים למשתלמים במוסטי ו'. ב- 1919 הוקם במקום בית-ספר עברי משלים; אחד ממוריו (מ- 1934) היה המשורר אברהם-דוב ורבנר הידוע בשיריו בעברית , יידיש ובפולנית שפירסם בכתבי-עת שונים. ב- 1934 פירסם קובץ שירים "זוועות". אברהם ורבנר עלה לארץ-ישראל, אולם חזר ב- 1938 כדי להביא עמו את אשתו, וכך נשאר במקום ונספה בשואה

במלחה"ע ה - II

לאחר פרוץ המלחמה הציף את העיירה גל של פליטים יהודים מהמערב, ותושבי המקום נתנו להם מקלט בבתיהם. מקצתם של יהודי מוסטי ויילקיה נמלטו מחשש פגיעות-המלחמה אל הכפרים הסמוכים, אך עד מהרה שבו למוסטי ויילקיה, שכן גם שם נשקפה להם סכנה מצד האוכלוסיה האוקראינית העויינת. עשרה ימים בלבד שהו הגרמנים בעיירה לאחר שכבשוה. בפרק-זמן קצר זה היה סיפק בידם להעלות באש את בית-הכנסת ובתיהם של-יהודים אחדים, וכן לסחוט מן היהודים קנס גדול (לשם הבטחתו נלקחו בני-ערובה). לאחר שנסוגו הגרמנים ממוסטי ויילקיה וצבאות הסובייטים עדיין לא נכנסו, שרר בעיירה זמן-מה מצב של הפקר. היהודים, שחששו מפרעות של האוקראינים, ארגנו מיליציה של צעירים ותפסו מחסן נשק בבית הספר המקומי לשוטרים, אולם המצב לא הגיע לידי מהומות. עם כיבוש העיירה בידי הצבא האדום הולאמו המפעלים הפרטיים והאחוזות והוחרמו החנויות. היהודים העשירים הוטרדו בחיפושים בבתיהם ובהחרמת רכושם. הם נצטוו לצאת את מוסטי ויילקיה ולעבור למקומות מרוחקים יותר מן הגבול. אחדים עלה בידיהם להישאר במקום בעזרת שוחד. חלה ירידה בעיסוקם של רבים מיהודי המקום, שנאלצו לשלוח ידם בכל מלאכה ובלבד שיירשמו כעובדים במפעלים או במוסדות ממלכתיים. מקצתם סחרו בחשאי עם איכרי הסביבה וקנו מהם מזון, שכן האספקה היתה דלה ובלתי- סדירה. בימי השלטון הסובייטי נפגעו בעיקר הפליטים. באחד הלילות הופתעו במעונותיהם ושולחו לירכתי רוסיה. באביב 1941 גוייסו צעירים יהודים רבים לצבא האדום וחלקם הועסקו בעבודות ביצורים. משפרצה המלחמה הגרמנית-סובייטית והנאצים כבשו את העיר, החלו חוטפים גברים יהודים לעבודות קשות בעיר, בעיקר לתיקון הגשר על נהר ראטה, שנהרס בידי הצבא הסובייטי הנסוג. בשעת העבודה הכו את היהודים והתעללו בהם. בית-המדרש הוצת והיהודים אולצו לכבות את הדליקה. בשעת הכיבוי התעללו בהם הנאצים והאוקראינים. כעבור ימים אחדים, אסרו השוטרים הגרמנים בלילה, בעזרת האוקראינים, 50 יהודים מנכבדי העיר. 30 נפדו בידי קרוביהם בכופר נפש, או שוחררו בזכות שתדלנות וקשרים; שאר ה- 20 הובאו לבית-הכנסת הגדול. הבניין הוצת ורוב הכלואים בו ניספו. עברו ימים אחדים והשוטרים האוקראינים רצחו ביער הסמוך הנקרא "זא באבקון" או "באגנה" (בסמוך לכפר בורובה) 90 יהודים (ביניהם 10 נשים) וכן 10 פולנים. מאחורי כל הרציחות וההתעללויות שאירעו ביולי עד תחילת אוגוסט 1941, עמד ראש העיר האוקראיני ד"ר סטרונצ'יצקי; הוא שיזם אותן או שאישרן. לאחר גל-רדיפות זה ידעו יהודי מוסטי ויילקיה שלווה יחסית שנה תמימה. רבים עבדו למען השלטונות הגרמניים והאוקראינים בסלילת דרכים, בכריתת עצי יער, בהובלת עצים, וכן במנסרה "של זליג" (כאן עבדו גם נשים רבות). יום-יום הובאו צוותי-גברים לתחנה שילצה-זאבוניה (15- 17 ק"מ) לעבודה בהטענת עצים וציוד צבאי. כיוון שהיהודים סחרו בחשאי עם איכרי הסביבה, על כן לא ידעו רעב. ואולם בראשית אוגוסט 1942 נצטוו היהודים להתרכז בגיטו, שהקיף את הרחובות סביב בית-העם היהודי לשעבר. הגיטו לא גודר ולא נשמר בידי המשטרה. בו בזמן הוקם לא הרחק מן הגיטו מחנה-עבודה קבוע מטעם הוורמאכט ולשם הועבר חלק ניכר של הגברים הכשירים לעבודה. המחנה הקיף גוש של בתים. הוקמו בו סדנה לייצור חבלים ורצועות-חרושת, מכבסה ומתפרה. כן יצאו כלואי המחנה לעבוד בחוץ. במחנה הועסקו גם נשים מעטות, בעיקר במטבח. בגיטו נותרו לרוב הזקנים, הילדים, הנשים והבלתי-כשירים לעבודה. אמנם נשים רבות המשיכו לעבוד במנסרה "של זליג" ובמקומות אחרים; בוקר בוקר הן התייצבו למיסדר והלכו בקבוצות, בליווי שוטרים, אל מקומות-העבודה. התנאים במחנה היו נוחים יחסית. הוא היה מוקף גדר, אך זקיפים לא שמרו עליה, וקל היה אפוא, לצאת ולהיכנס בחשאי. פיקד על המחנה מאיור הוורמאכט קרופה, וינאי שיחסו ליהודים היה יחס אנושי. המזון שסופק על-ידי הוורמאכט הניח את הדעת, והעבודה מחוץ למחנה איפשרה השגת מזון נוסף. ביהודים לא התעללו. יום ראשון היה יום שבתון מעבודה, והיהודים הורשו לבקר אצל משפחותיהם בגיטו והיו מביאים להם בחשאי מזון. על כן השתדל כל יהודי "להיכלא" במחנה, באמצעות שוחד, בתיווך היודנראט. יושב-ראש היודנראט היה הרמן גרובר. לשעבר יושב-ראש הקהילה בוויטקוב-נובי הסמוכה. סבורים, כי חלק מהשוחד הועבר לידי קרופה עצמו, או לידיהם של פקידים גרמנים אחרים. הידיעה על "גן-העדן" במוסטי ויילקיה נפוצה בסביבה כולה, ובסתיו 1942 - בתקופת אקציות- החיסול הרבות באיזור - השתדלו יהודים מכמה וכמה ערים ביודנראטים שלהם כי יישלחו לגיטו במוסטי ו'. משהגיעו למקום עם משפחותיהם, המשיכו בהשתדלות היודנראט המקומי (בתשלומים גדולים) כדי להיכנס למחנה ולקבל גושפנקה חוקית למגורי משפחותיהם בגיטו. קרופה שיתף פעולה עם היהודים, ולא אחת הסדיר להם תעסוקה פיקטיבית במחנה. כך הגיעו למוסטי ויילקיה יהודים רבים מז'ולקייב, ויטקוב-נובי, בלז וראדז'ייחוב. במרוצת הימים, משנתמלא הגיטו יותר ויותר ובמחנה חסרו מקומות, הלכה וקשתה הכניסה הליגאלית למוסטי ויילקיה. מספרם הרשמי של שוכני המחנה היה כ- 1,500, אך למעשה שהו שם עוד כ- 500 איש. מספרם אוכלוסי הגיטו בפרק-זמן זה אינו ידוע. מצב היהודים במוסטי ויילקיה הלך ורע למן סוף אוקטובר 1942. המשטרה הגרמנית החלה לערוך מזמן לזמן מצודים ולשלח יהודים מהגיטו אל ערי הסביבה, שבהן נערכו אז גירושים והריגות. ב- 22.10.1942 נשלחו קבוצת יהודים לסוקאל. יום אחד בסוף נובמבר 1942, הבחינו העובדות במנסרה "של זליג" בעגלות מתקרבות. הן הבינו כי עומדים לתפוס אותן, ולפיכך נמלטו נשים רבות אל היער הסמוך וייצ'ורקי. השוטרים ירו בבורחות. הנשים שנשארו הובאו לתחנה שיילצה-זאווניה. שם הוקם בינתיים מחנה- עבודה, ובו הונהג משטר אכזרי והריגות יומיומיות. ממחנה זה לא חזרו עוד הנשים. באותו זמן גורשו מהגיטו קבוצות זקנים וילדים לזלוצ'וב, ושאר אוכלוסיית הגיטו נקראו על-ידי השלטונות המקומיים לעבור ליאריצ'וב-נובי, "לעבודה בתנאים טובים". היו אנשים שנענו לקריאה; הם נספו כעבור זמן קצר באקציות-החיסול בעיר זו. עתה היו מדי פעם בפעם שוטרים גרמנים רוצחים יהודים יחידים בגיטו מוסטי ויילקיה. יהודים שלא נרשמו ביודנראט ושהו בגיטו באורח לא-חוקי, חששו לחייהם. המחנה הוסיף להתקיים בניהול הוורמאכט. המפקד היה עתה שולץ, איש אס. אס. ממחנה יאנובסקה בלבוב. גם שולץ לא התעלל בשוכני המחנה, ומגעם עם משפחותיהם היה אפשרי גם עתה. ואולם סכנה מתמדת היתה צפויה לשוכני מחנה מוסטי ויילקיה ולתושבי הגיטו בשיילצה-זאווניה. קבוצות יהודים הובאו שם לעבודה, ואולי אף שוכנו במקום, וגדול היה מספר האנשים שנספו במחנה זה בעבודת פרך ובהוצאות להורג. אקציית החיסול נתקיימה במוסטי ויילקיה ב- 10.2.1943. ימים אחדים קודם-לכן כבר רווחו שמועות מדאיגות בנידון בגיטו ובמחנה. היודנראט הכחיש אותן והרגיע את האנשים. מקצת יהודים היו נמלטים מהגיטו (ואולי גם מהמחנה) לשעות הלילה, ומתייצבים בבוקר למיסדר. יום או יומיים לפני האקציה בא למחנה המפקח על מחנות- העבודה בדיסטריקט גאליציה, קצין האס. אס. הילדבראנד. הוא קרא לעבודה מאומצת ולשמירת הנקיון והבטיח את המשך הטיפול הנאות בשוכני המחנה. לנשים מהגיטו נאמר שעליהן להתייצב למחרת במיסדר בלבוש נאה, שכן יעבירו אותן למקום-עבודה אחר, שהתנאים בו מצויינים. בל זה הגביר את חרדתם של היהודים. קצתם נמלטו אל היער הסמוך. בלילה כיתרו שוטרים גרמנים ואוקראינים את הגיטו והמחנה. מיסדרי הבוקר נערכו כרגיל, אולם צוותי הפועלים נצטוו להישאר במקום. בגיטו עברו השוטרים בכל הדירות, הוציאו את האנשים והוליכו אותם לכיכר השוק. יהודים שנחשפו במחבואיהם, החולים, והתשושים וכל אלה שניסו לברוח - נורו בו במקום. המרוכזים בכיכר השוק הוחזקו שם שעות אחדות, ואחר- כך הוליכו אותם אל היער "זא באבקון" (או "באגנה"). לשם הובאו גם חלק הגברים מהמחנה. קבר המונים גדול כבר נכרה (לפי גירסה אחרת - נצטוו הנדונים-למוות לחפור אותו). הכול נצטוו להתפשט והם נורו על-פי הקבר. בין הגופות היו עדיין מוטלים אנשים חיים. אל מקום הטבח הובאו בעגלות כ- 80 חולים ערימים מבית- החולים של הגיטו או של המחנה, וגם הם נורו. רוב ההרוגים באקציה זו היו תושבי הגיטו, כלומר נשים, זקנים וילדים. אולם נרצחו גם כמחצית הגברים מהמחנה, חלקם בתחנה שיילצה-זאווניה. למחרת נצטו 20 גברים מהמחנה לסתום את הקבר ביער בסיד ובעפר, וכן לאסוף ולמיין את מלבושי ההרוגים. איכרים נוצרים הובילו את השלל הזה בעגלות למחסני הגרמנים. ראוי לציין, כי עדויות אחרות מערבבות את האקציה של הנשים (מסוף נובמבר 1942) עם האקציה שתוארה לעיל (מ- 10.2.1943) שכן בשתי האקציות היו רוב הקרבנות נשים. האקציה של פברואר שמה קץ לקיומו של הגיטו. מכ- 2,000 שוכני המחנה נותרו בחיים 800- 1,000 איש, שחלקם ניצלו בזכות מחבואם. אנשי המחנה המשיכו בעבודתם, אבל שלווה כבר לא ידעו. ואמנם כעבור 10 ימים שוב הוצאו מהמחנה 200 יהודים והועברו לתחנה שיילצה-זאווניה; שם נספו לאחר זמן קצר. למרבה הרעה, פרצה במחנה מוסטי ויילקיה מגיפת טיפוס. פעמים אחדות נורו המאושפזים בבית-החולים שבמחנה. עם החמרת המצב חמקו יהודים יחידים מן המחנה והתחבאו ביער. בתחילת מאי 1943 נשארו במחנה יהודים מעטים בלבד. סבורים כי בתקופה שבין פברואר ומאי שולחו קבוצות שוכני המחנה מוסטי ויילקיה למחנות אחרים, כמו יאנובסקה בלבוב, פוטיליץ' או קאמיונקה-וולוסקה. מחנה מוסטי ויילקיה חוסל במאי 1943 (לפי גירסות סותרות - ב- 2.5.1943- 1 או ב- 10.5.1943), ושארית היהודים הועברה לראווה-רוסקה. שם, כנראה, הוכנסו למחנה-עבודה שחוסל זמן קצר לאחר- מכן, ביוני 1943. מבין היהודים תושבי מוסטי ויילקיה קודם המלחמה, נותרו בחיים כמה עשרות בלבד. קצתם ניצלו במחבוא ביער וייצ'ורקי, והשאר - בברית-המועצות. רק שניים מביניהם חזרו לזמן קצר לעיירתם. הם מצאו רוב בתיה הרוסים. בית- כנסת הגדול, שהיה שרוף בפנים, נהפך למחסן; בית- המדרש ובית-העלמין נמחו מעל פני האדמה והמצבות נותצו לשם ריצוף הרחובות.