כ"ה אב ה'תשע"ז

מייכוב MIECHOW

קהילה בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: מייכוב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: 6700

·  יהודים בשנת 1941: 2500

תולדות הקהילה:

במאה ה-13 היתה מ' כפר בבעלותו של האציל ואקסה, שהעביר למ' מירושלים מנזר קתולי חשוב ועתיר בנכסים. בשנת 1320 קיבלה מ' זכויות עיר. בעת ההיא התגלו בסביבה מרבצי פחם, ומ' התפתחה ושגשגה. ענף כלכלי חשוב בתקופה זו היה גם הפקת מלח ממעיינות המלח שנבעו בסביבה. את המלח מכרו לאיכרי האזור וקיבלו תמורת חבית מלח אחת חביות אחדות של תבואה, שממנה הפיקו משקאות משכרים. מספר התושבים במ' הלך וגדל. בשלהי המאה ה-15 היו בה 70 בתים, 16 גנים, שתי טחנות קמח, 26 אטליזים, 20 בתי-מלאכה של סנדלרים וכמה אופים, וב-1543 נזכרים גם 5 אורגים ו-3 נפחים. באותה שנה הותקנה במ' מערכת מים מרכזית.
ואולם דלקה גדולה שפרצה בעיירה ב-1669 וכיבושה בידי השוודים בראשית המאה ה-18, המיטו עליה הרס וחורבן. עם הזמן אבד כתב הזכויות של מ', אך הוא חודש בידי בעלי העיר, שהעניק למקומיים גם הלוואה כדי לשקם את העיירה. בשנת 1790 היו במ' 160 בתים, ובין התושבים- נזכרים על-פי מקצועותיהם 48 חייטים, 44 סנדלרים, 24 קצבים, 9 אופים, 7 בנאים, 4 חבתנים, 4 נגרים ומומחים לעבודות עץ, 3 חובשים, שני גלבים ורופא אחד.
בתקופה זו היתה התפתחותה של העיירה איטית, בעיקר בגלל נטל המסים והארנוניות הכבד שהטיל עליה בעליה. רק לקראת סוף המאה ה-18, כשמ' עברה לריבונותה של אוסטריה, וגם לאחר מכן (משנת 1815), כשנכללה במלכות פולין הקונגרסאית, הוקל נטל המסים וצמיחתה של העיירה התחדשה ביתר שאת. בימי המרד הפולני של 1863 שימשה מ' שדה קרב בין צבאות המורדים והרוסים. בקרב ליד מ' נחלו המורדים מפלה גדולה וכמעט כל העיר עלתה באש; רק 40 בתים ו-830 תושבים נותרו לפליטה.ואולם גם מן המשבר הזה התאוששה מ', וב-1897 מנתה כ-3,700 תושבים.
בראשית המאה ה-20 היו במ' בית זיקוק ליי"ש, מבשלת בירה, בית-חרושת לנרות ולסבון ושני בתי-חרושת ללבנים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נוסדו בעיירה גם בית-חרושת למכונות חקלאיות, בית-דפוס ובית-מלאכה לעיבוד עורות, ובמ' התארגנו 9 גילדות של בעלי מלאכה.
עד אמצע המאה ה-19 לא נזכרים יהודים תושבי מ', בהיותה אחת מ-42 ערים בפולין שהוענקה להן הפריווילגיה "דה נון טולרנדיס יודאיס" (איסור על ישיבת יהודים בתחומה). ההגבלות על ישיבת יהודים בכל פולין בוטלו רק ב-1862. עם זאת, העובדה שזמן מה קודם לכן הקצו בעלי העיר ליהודים מגרש ברחוב מרכזי לבניית בית-כנסת וקרקע בפרבר העיר לבית-עלמין, מלמדת שככל הנראה ישבו בעיר יהודים עוד לפני 1862. הגידול הפתאומי במספר היהודים לקראת סוף המאה - בשנת 1897 הגיע מספרם ל-1,436 - קשור בוודאי לחיבורה של מ', בשנות ה-80 של המאה ה-19, למסילת הברזל המוליכה לשלזיה במערב ולמרכז פולין מצפון לה. יהודי מ' התפרנסו ברובם ממסחר וממלאכה, ובשלהי המאה ה-19 היו גם ליזמים של תעשייה זעירה, בעיקר בענף המלח (הפקתו ושיווקו) אך גם בייצור יי"ש ובמכירתו. היו ביניהם גם סוחרים גדולים ויבואנים של תבלינים ויינות מהונגריה ומן האימפריה העות'מאנית. סחורות אלה נמכרו לרוב למשפחות האצולה שבאזור. אחרי סיפוח מ' לאוסטריה, ובפרט במחצית השנייה של המאה ה-19, התפתח במ' גם ענף הבורסקאות. יהודי ט' הקימו אז מפעלים לעיבוד עורות; הגדולים שבהם נוסדו עוד בראשית המאה ה-19, אבל בשנות ה-60 המאוחרות נאלצו היהודים לרשום את מפעליהם על שמם של נוצרים. בשלהי המאה ה-19 היו במ' 4 מפעלים טילים לעיבוד עורות בבעלות יהודים, שהעסיקו יחדיו 138 פועלים (רובם ככולם יהודים), ועוד 40 מפעלים קטנים בענף זה שבהם עבדו רק הבעלים ובני המשפחה. בסוף המאה הוקם מפעל גדול נוסף של יהודים בענף איבוד העורות.
ענף ייצור המלח, שעד לחיבורה של מ' לרשת טסלות הברזל בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה הענף המקומי המרכזי, איבד אחר-כך מחשיבותו ואת מקומו תפסה תעשיית העץ והמנסרות, שתוצרתה שווקה ברחבי האימפריה האוסטרית ואף לדנציג (גדנסק) הגיעה. בסוף המאה ה-19 הוקמו בעיירה גם בית-חרושת לגפרורים ובית-חרושת לפקקים לחביות, שהעסיקו כל אחד כ-100 עובדים. גם בית-הדפוס של מ' (נוסד ב-1899) היה בבעלות יהודים. נדפסו בו מודעות וכרוזים בכל השפות המדוברות בסביבה - יידיש, פולנית, גרמנית וגם עברית, ועבדו בו כ-10 איש, רובם בני משפחה.
על המבנה המקצועי של יהודי מ' בראשית המאה ה-20 ניתן ללמוד גם מן הנתונים של "קופת מלווה" משנת 1913: בין 527 חברי הקופה היו אז 375 סוחרים, 108 בעלי מלאכה ו-42 "לא מוגדרים". כנראה ששאר המפרנסים היהודים במ' היו פועלים.
המאה ה-19, ובייחוד מחציתה השנייה, עמדה בסימן של מאבק חריף בין החסידים לבין המשכילים ; לקראת סוף המאה וגם במאה ה-20 היה הוויכוח העיקרי נטוש בין שומרי המסורת לבין הציונים והסוציאליסטים, שהתארגנו במ' לראשונה בשנת 1894. סניף התנועה הציונית במ' נוסד בעת שהוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. בשנת 1902 נוסד בית-ספר עברי משלים לבנות וב-1908 נפתח גם בית-ספר עברי משלים לבנים. ב-1911 נוסד במקום גם תלמוד-תורה.
רבה הראשון של הקהילה, ר' ישעיה שיינפרוכט (נפטר ב-1922), כיהן בתפקידו במשך 58 שנה, מ-1864 ועד לפטירתו.

היהודים בין שתי מלחמות העולם

בתום מלחמת העולם הראשונה סבלו יהודי מ' קשות מאנטישמיות וממעשי אלימות. בשנת 1920 כבש הצבא האדום את מ' והחזיק בה חודש ימים. יהודים רבים גויסו אז לעבודות ניקיון בעיר, אבל בוועד הפולני להגנה עצמית שקם במ' לא שותפו יהודים. אחרי נסיגת הסובייטים פרצו בעיירה פרעות ביהודים, שנמשכו ימים אחדים, עד לכניסת הצבא הפולני. הפורעים אנסו נשים יהודיות ובזזו רכוש. הצירים היהודים בסיים הפולני הגישו קובלנה לשר הפנים של פולין, בטענה שהממשלה לא עשתה דבר כדי להגן על היהורים מפני תוקפיהם.
על כל אלה נוספה מגפת טיפוס שהפילה קרבנות רבים, בעיקר בקרב ילדים. לאחר שהמגפה שככה הקימו היהודים ועד תברואה, שבעזרת כספי הג'וינט רכש סיד וחומרי חיטוי אחרים וחילק לעניים סבון, משחת שיניים וגם חלב ומצרכי מזון. כעבור שנים אחדות צורף הוועד לארגון הבריאות המרכזי של יהודי פולין, טא"ז. בראשית שנות ה-30 הוקם גם סניף של מחלקת הבריאות היהודית, יוז"א, שחילקה ליולדות ולתינוקות ולילדים ממשפחות עניות מזון, חיתולים, בגדים ונעליים.
גם בתקופה זו נמשך גידול הקהילה. מבנה התעסוקה בקרב היהודים לא השתנה הרבה ; רוב בני הקהילה הוסיפו להתפרנס מן המסחר לסוגיו; במקום שני עמדה המלאכה ואחריה - מקצוע העגלונות. על-פי סקר משנת 1920 התפרנסו ממלאכה 367 יהודים, 230 מהם בעלי מלאכה עצמאיים ובני משפחותיהם ועוד 132 שכירים. בין מקצועות המלאכה בלט ענף ההלבשה, שהעסיק 166 איש, 69 מהם שכירים. בענף המזון התפרנסו 65 יהודים, וענפים כמו עיבוד עץ, בניין ועבודות מתכת סיפקו תעסוקה ליותר מ-30 איש בכל ענף; ענפי המלאכה הנותרים העסיקו כל אחד 4-11 עובדים, לרבות בעלי העסק ובני המשפחה.
בראשית שנות ה-20 נוסד במ', בעזרתו של הג'וינט, בנק קואופרטיבי יהודי שסייע לסוחרים ולבעלי מלאכה בהלוואות נוחות. בתחילה היה שמו "בנק שיתופי" ואחר-כך נקרא "הבנק העממי" בשנת 1929 מנה "הבנק העממי" 168 חברים רשומים ובהם 78 בעלי מפעלים, 27 בעלי מלאכה וסוחרים זעירים ושני אחרים, וסכום ההלוואות שהעניק באותה שנה הגיע ל-145,000 זלוטי. בשנת 1929 נוסד בעיירה בנק קואופרטיבי שני, "בנק סוחרים שיתופי". במ' פעלה גם "קופת גמילות חסדים", אך תחום פעולתה היה צר; בשנת 1934/5 חילקה "הקופה" 14 הלוואות בלבד ובשנת השיא לפעילותה, 1936/7,חילקה לא יותר מ-49 הלוואות בסכום כולל של 2,235 זלוטי, ורק 15 סוחרים זעירים, 36 בעלי מלאכה ו-4 פועלים הסתייעו בה. גם אגודת בעלי המלאכה היהודים "יד חרוצים" ואגודת הסוחרים היהודים, שנוסדו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, סייעו לחבריהן.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ניכרה פריצת דרך בחיי התרבות ובחיים הפוליטיים של יהודי מ' והתנהלה פעילות ציונית ערה. המפלגות הציוניות העיקריות במ' היו "הציונים הכלליים", ה"התאחדות", "המזרחי", שחידשה את פעילותה בשנת 1921, והרוויזיוניסטים. בין תנועות הנוער בלטו "השומר הצעיר", "החלוץ,', "גורדוניה", "הנוער הציוני", בית"ר ו,'צעירי המזרחי". באמצע שנות ה-20 נוסד במקום גם סניף ה',בונד", אך השפעתו בעיירה היתה שולית ואנשיו התמקדו בעיקר בטיפוח תרבות היידיש. במ' פעל גם סניף "אגודת ישראל".
על יחסי הכוחות בין הזרמים הציוניים השונים במ' ניתן ללמוד מתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים. ב-1929 זכתה "המזרחי" ברוב, 125 קולות, ואילו רשימת "על המשמר" קיבלה 57 קולות; בשנת 1931 השיגה "המזרחי" 67 קולות, "על המשמר" - 61 קולות, הרוויזיוניסטים - 60 וה"התאחדות" - 4 קולות; בשנת 1935 זכתה "על המשמר" ברוב - 196 קולות, "המזרחי" קיבלה 151 קולות, ה"התאחדות" - 81, "פועלי ציון" - 22 והרוויזיוניסטים 6; בשנת 1937 קיבלה "על המשמר" 185 קולות, "המזרחי" - 118, ה"התאחדות" 52 והרוויזיוניסטים 6.
בהנהגת הקהילה היה לציונים כמעט במשך כל התקופה הזאת רוב מוחלט. בבחירות 1924 לוועד נבחרו שני "ציונים כלליים", נציג אחד מן "המזרחי", אחד מארגון הסוחרים ובעלי המלאכה ואחד מ"אגודת ישראל"; בבחירות 1931 קיבלה הרשימה הציונית המאוחדת 4 מושבים בוועד (מחצית חברי הוועד), "המזרחי" קיבלה שני מושבים, רשימת בעלי מלאכה ציונים - 2, רשימת הבלתי מפלגתיים - אחד ו"אגודת ישראל" - אחי. רק בבחירות 1934 ירדו הציונים ממעמדם ובוועד הקהילה ששימש עד 1936 לא היה להם אף לא נציג אחד. היהודים היו פעילים גם בחיי הציבור הכללי. עד 1921 כיהנה במ' מועצת העיר הישנה, שנבחרה עוד לפני חידוש עצמאותה של פולין. בשנת 1922 הוחלפה הנהלת העיר הישנה בחדשה. בבחירות 1927 לעירייה התארגנו המפלגות היהודיות (למעט ה"בונד") ברשימה מאוחדת וזכו בקרוב למחצית המושבים במועצת העיר. בשנת 1933 הצטרפו היהודים לרשימה מוסכמת אחת שייצגה את בני שלושת הלאומים שחיו במקום, ולפיכך לא היה צורך לערוך בחירות. בין חברי מועצת העיר היהודים החדשים באותה שנה היו 4 ציונים, 5 בלתי מפלגתיים ושני אורתודוקסים. יהודי אחד נבחר להיות חבר הנהלת העיר.
ב-1922 עלה על כס הרבנות במ' ר' חנוך הניך שיינפרוכט, בנו של הרב ישעיהו. הרב חנוך הניך נספה בשואה. מורי צדק בקהילה היו ר' יוסף קליינפלץ (נפטר ב-1922) ור' אפרים פישל בורנשטיין (נספה בשואה). ר' משה דוד וקסברג עמד בראש הישיבה המקומית, שהתקיימה עד 1920.
בית-הספר העברי המשלים, שנוסד בראשית המאה ה-20, הוסיף להתקיים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.למדו בו כ-200 תלמידים ומספרם גדל עם הזמן. תלמוד-תורה של הקהילה למדו בשנת 1922 יותר מ-600 ילדים בני 5 עד 14. אחרי המלחמה ייסדו אנשי "אגודת ישראל" גם בית-ספר לבנות של רשת "בית יעקב". בשנות ה-20 נפתחה במ' ספרייה ציבורית, שבה התקיימו גם פעולות תרבות לרבות חוג לדרמה. בשנות ה-30 גברה במ', כבכל פולין, ההסתה האנטישמית, ומעשי האלימות, לרבות מקרים של תקיפת רוכלים יהודים שסבבו בכפרים, נתרבו מאוד. בתגובה התארגנו צעירי הקהילה להגנה עצמית ובעת תקריות אלימות השיבו מלחמה.

בימי מלחמת העולם השנייה

בקיץ 1939 השתרר בקרב תושבי מ', והיהודים בפרט, מתח רב, לנוכח השמועות על המלחמה הממשמשת ובאה. בסוף אוגוסט התגייסו גברים רבים, פולנים ויהודים, לחפירת תעלות מגן נגד טנקים ולבניית מקלטים נגד הפצצות, וצעירים גויסו לצבא הפולני.
כבר ביום הראשון למלחמה, 1 בספטמבר 1939, הגיעו למ' פליטים ראשונים מיישובים סמוכים לגבול הגרמני שנכבשו או נפגעו במהלך הקרבות, ובשני הימים שלאחר מכן גבר זרם הפליטים. גם חלק מיהודי מ' נמלטו אז מן העיר, אך כעבור זמן מה שבו אליה. ב-3 בספטמבר 1939 עזבו נציגי הממשל הפולני את מ', ועוד באותו יום נפלה העיר בידי הגרמנים. בימים הראשונים לכיבוש הורו השלטונות הפולניים הזמניים של העיר, מיזמתם, לכל היהודים לעזוב את מ' תוך 8 ימים. כל ההשתדלויות אצל הממשל הצבאי הגרמני לא הועילו ורבים עזבו את המקום. יש אומרים שאחרי שובו של ראש העיר הפולני, שברח ב-3 בספטמבר, חזרו בהם הפולנים, ורוב היהודים הורשו לשוב לבתיהם. בעת שהיהודים נעדרו ממ' ניסו איכרים מן הסביבה להיכנס לעיר ולבזוז את רכושם, אך השלטונות עצרו בעדם.
ב-20 בספטמבר 1939 ציווה המפקד הצבאי של מ' על התושבים למסור לגרמנים את כל כלי הנשק והתחמושת שברשותם ואת כל מקלטי הרדיו, באיום של עונש מוות למפרים את הצו. כל התקהלות בעיר נאסרה, ועל היהודים נאמר לצאת מבתיהם משעה 8 בערב עד הבוקר. כעבור שבועות מעטים חויבו כל היהודים לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן-דוד כחול.
ב-15 בספטמבר 1939, למחרת ראש השנה ת"ש, הגיעה למ' יחידה גרמנית משוריינת. מיד עם בואם תפסו החיילים יהודים מן הרחובות והבתים ואילצו אותם לנקות את כלי הרכב שלהם. ימים אחדים אחר-כך העלו החיילים את בית-הכנסת באש, אך מיד עם צאתם מן העיר השתלטו מכבי האש המקומיים על הדלקה וכיבו אותה. כעבור זמן מה עצרו השלטונות הגרמניים את רוב הגברים בעיר, פולנים כיהודים, והחזיקו אותם לילה שלם בכנסייה. למחרת היום שוחררו כולם.
באפריל 1940 (פסח ת"ש) כיתרו את מ' מאות חיילים גרמנים, ריכזו את הגברים היהודים וגם כמה פולנים בבית העירייה ושם הלקו אותם והתעללו בהם. כנופיות של חיילים התפרעו ברחובות, פרצו לבתים ולחנויות, הרסו רכוש, בזזו, היכו ואנסו נשים. בערב הציתו החיילים מדורות בארבע פינות העיר ואילצו את היהודים להשליך אל האש ספרי קודש וטליתות תוך כדי שירה וריקודים סביב המדורות.
ב-26 באוקטובר 1939 נכללה מ' בתחום הגנרל-גוברנמן, במחוז קרקוב, ובדצמבר אותה שנה צורפו לנפת מ' ממערב שטחים של נפת אולקוש לשעבר, שכללו את הערים פיליצה, וולברום, סקלה וז'רנובייץ (ע' ערכיהן), וממזרח - יישובים מנפת פינצ'וב לשעבר וביניהם קז'ימייז'ה ויילקה, קושיצה ודז'יאלושיצה (ע' ערכיהן). בוולברום ובקז'ימייז'ה ויילקה הוקמו שתי יחידות מינהל אזוריות נוספות.
באוקטובר 1939 החלו הגרמנים בחטיפת יהודים לעבודת כפייה - ניקיון במשרדי הגרמנים ובדירותיהם, עבודות פיזיות קשות במפעלים כגון טחנת הקמח, ניקוי הרחובות, ייצוב וניקוי גדות הנהר העובר דרך מ' וכיו"ב. בסתיו 1939 הוקם במ' יודנראט, בראשותו של הרש אדליסט. תפקידו העיקרי היה לספק לגרמנים עובדי כפייה. לידו הוקמה משטרה יהודית בת 6 שוטרים. תפקידם היה להשגיח על תנועת היהודים ולאכוף את החוקים והגזרות שהטילו הגרמנים. חובת עבודת הכפייה חלה על כל הגברים היהודים הכשירים לעבורה, אך היודנראט נהג לשחרר יהודים תמורת כופר כסף וגייס אחרים במקומם, תמורת שכר יומי של 10 זלוטי מקופת היודנראט. ליד היודנראט פעל גם בית-דואר קטן.
מאביב 1940 נלקחו עובדי כפייה יהודים ממ' לסלילת הכביש קרקוב-ורשה ואחר-כך כביש קרקוב-קיילצה, ואחרי פלישת גרמניה לברית-המועצות - גם לעבודה בשדה התעופה הצבאי שהוקם ביער ליד חודוב, בעיקר הטענת פצצות במטוסים. בפסח 1940 הגיע מספר עובדי הכפייה היהודים ל-225. בשלהי 1940 נאסר על היהודים לעזוב את מקום מגוריהם ולנוע בדרכים או ברכבת ללא רישיון. בסוף קיץ 1942 התחרשו הגיוסים לעבודת כפייה, אבל אז כמעט ולא נותרו עוד במ' יהודים כשירים לעבודה. זמן מה אחרי כינון היודנראט נוצרה במ' "משרה" חדשה, "קומיסאר" יהודי שהיה ממונה על כל היודנראטים בנפה. לתפקיד הזה נתמנה פליט יהודי מסוסנובייץ (ע"ע), אפלבוים שמו.
מתחילת הכיבוש עד יולי 1940 גדלה אוכלוסיית מ' מ- 6,700 ל-9,890, עם בואם לעיר של פליטים פולנים ויהודים מן השטחים שסופחו לרייך, ובקיץ 1940 נוספו עליהם יותר מ-1,000 יהודים שגורשו מקרקוב. מחמת הצפיפות הקשה ששררה במקום נהגה עיריית מ' לגרש מפעם לפעם חלק מן הזרים, ובראש וראשונה את היהודים שביניהם. היודנראט נטל על עצמו גם את הטיפול בענייני בריאות ותברואה ובנזקקי סעד, חינוך וצרכים נוספים. בין הפליטים מקרקוב היו כמה חולים בטיפוס הבהרות, ולפיכך חוסנו כל תושבי מ'. היודנראט הקים בית-מרחץ ולידו מתקן לחיטוי בגדים, וכל היהודים חויבו להתרחץ שם אחת לשבוע. אנשי מחלקת התברואה של היודנראט גם השגיחו על ניקיון הדירות ועל חיטוי הבגדים. אפשר שהוקמה אז גם מרפאה ליהודים. מאוחר יותר, כנראה משהוקם הגטו, נוסד בית-חולים יהודי. ביוני 1940 קיבלו 120 נזקקים ארוחות חמות חינם אין כסף, ובמרס 1941 כבר היה במ' מטבח ציבורי, שחילק מדי יום ביומו 300 ארוחות חמות במחיר סמלי. קבוצת נשים דאגו להזנתם של 150 ילדים, ובבניין היודנראט נפתח גן-ילדים. ב-1941 סייע לנזקקים במ' גם הסניף המקומי של ארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) בקרקוב.
בספטמבר 1941 הועברו יהודי מ' והפליטים שעמם לגטו בדרום העיר. היודנראט נצטווה לבנות על חשבונו חומת לבנים, 5 מטרים גובהה, שתקיף את כל הגטו. היציאה מן הגטו התאפשרה רק ברישיון מן השלטונות הגרמניים. תחילה שוכנו בגטו כ-3,000 יהודים; ייתכן שבסוף 1941 או בתחילת 1942 הועברו לשם יהודים נוספים מקשיונז' ויילקי (ע"ע), מבז'סקו נובה (ע"ע) וממקומות אחרים. מחמת הצפיפות הקשה גירשו הגרמנים בסתיו 1941 כ-300 פליטים מגטו מ' לדז'יאלושיצה. בחורף 1941/2 גברו המצוקה והרעב בגטו מ'. גם רבים מן היהודים האמידים לשעבר נותרו בחוסר כל. בפברואר 1942 טיפל ארגון יס"ס ב-450 נזקקי סעד, והמטבח הציבורי הגדיל את מספר הארוחות היומיות. למרות האיסור על יציאת יהודים מן הגטו מצאו היהודים דרכים שונות להשיג מזון, ועד אביב 1942 אף עלה בידיהם לשלוח חבילות מזון לקרוביהם במקומות אחרים בפולין. מפעם לפעם נכנסו לגטו שוטרים גרמנים ובזזו רכוש, או רצחו יהודים. אכזרי מכולם היה גרמני שנודע בכינוי "קצב החזירים". בדצמבר 1941 החרימו הגרמנים מן היהודים את הפרוות שעוד נותרו ברשותם. החייט חיים חמילבסקי הוצא להורג באשמה שהסתיר מעיל פרווה, ושני ספרים, פייבל דנציגר ואדולף רוזבוים-טרנובסקי, נאסרו בתואנה של פעילות קומוניסטית, עונו ונרצחו בכלא מ'.
ביוני 1942 פשטה בגטו השמועה על גירושם למחנות השמדה של יהודי סלומניקי (ע"ע) הסמוכה, וביולי-אוגוסט נודע ליהודי המקום על גירוש יהודי ורשה. בקיץ ההוא הגיעה לגטו מ' נערה שנמלטה מבלז'ץ ומסרה עדות על הרצח ההמוני של יהודי המקום. ואולם רבים מיהודי מ' סירבו להאמין לשמועות ולעדויות.
בסוף יוני 1942, חודשיים בטרם חוסל גטו מ,, לכדו הגרמנים 50 צעירים יהודים מן הגטו ושלחו אותם למחנה עבודה בבונרקה שליד קרקוב.
ב-28 באוגוסט 1942 העבירו הגרמנים כ-600 קשישים וחולים מגטו מ' לסלומניקי, ושם צירפו אותם לאלפי יהודים אחרים מן הנפה שהוחזקו במשך ימים אחדים בשדה פתוח תחת שמירה כבדה. בתחילת ספטמבר נערכה במקום סלקציה שבמהלכה הובלו כמה מאות יהודים לבורות שהוכנו מראש בקרבת מקום ונרצחו שם. היהודים שנמצאו כשירים לעבודה נשלחו למחנות עבודה, ואילו כל האחרים נדחסו לקרונות משא והובלו למחנה ההשמדה בלז'ץ.
כעבור שבוע ימים, ב-4 בספטמבר 1942, נערכה במ' האקציה הגדולה. יחידות של גרמנים וכוחות עזר הקיפו את הגטו והריצו את יושביו לשדה סמוך לתחנת הרכבת, שם כבר המתינו אלפי יהודים מדז'יאלושיצה, מפרושוביצה (ע"ע) ומיישובים אחרים בנפה. מי שלא רצה או לא היה מסוגל לצאת מן הבית נורה במקום, וזה היה גם גורלם של אלה שלא הצליחו לרוץ בקצב שהכתיבו הגרמנים. בראש השיירה צעד הרב חנוך הניך שיינפרוכט. הגרמנים ערכו בקרב היהודים סלקציה, הפרידו כ-800-900 צעירים ושלחו אותם למחנות עבודה בפרוקוצ'ים ובפלשוב. שאר היהודים הועלו לקרונות משא שפוזר בהם סיד חי והובלו למחנה ההשמדה בלז'ץ. בגטו השאירו הגרמנים כ-50 איש לעבודות ניקיון ומיון הרכוש שהותירו אחריהם המגורשים, וכ-200 יהודים נוספים, שהסתתרו בעת האקציות במ' ושרדו, הצטרפו אליהם.
בתחילת נובמבר 1942 פרסם מושל נפת מ' צו ל"טיהור" הנפה מיהודים. באמצע נובמבר 1942 ריכזו הגרמנים במ' כ-600 ניצולים יהודים מכל הנפה והוציאו אותם להורג ביער חידוב שליד הכפר זגוז'יצה. אחד היהודים תקף בסכין ופצע את הגרמני שפיקד על פלוגת הרוצחים.
כעבור שבועות אחדים נורו למוות בבית-הקברות היהודי במ' עוד 50 נשים וילדים שהסתתרו ונתפסו. ב-15 בינואר 1943 כיתרו הגרמנים את הגטו, לכדו 32 יהודים נוספים מקבוצת עובדי הניקיון, והוציאו אותם להורג בבית-הקברות היהודי. כעשרים יהודים הצליחו להימלט, אבל חלקם נלכדו כנראה עוד באותו חודש ונורו למוות.בסך הכל נרצחו בבית-העלמין היהודי בינואר 1943 יותר מ-50 יהודים, שכולם קשרו קשר עם הפרטיזנים. נוסף על ההוצאות להורג הקבוצתיות הרגו הגרמנים במ' בתקופת הכיבוש 213 יחידים ובהם 111 יהודים. כמה יהודים ממ' מצאו מסתור אצל איכרים בעיר ובסביבותיה. כל ימי המלחמה חיפשו אחריהם הגרמנים, ובמיוחד יחידת ה"יאגדקומנדו" ("קומנדו-ציד") של המשטרה הפולנית, עד שרובם נתפסו ונרצחו. יחד עמם נרצחו גם 27 פולנים תושבי הנפה שסייעו ליהודים.
בשדה פתוח דרומית לחרשניוה (ע"ע), כנראה באתר שבו נרצחו אחרוני היהודים מן הסביבה, הוקמה אחרי המלחמה אנדרטה צנועה לזכר 630 יהודים שנרצחו ב-1942 בידי הנאצים.