כ"ז כסלו ה'תשע"ח

מיילץ MIELEC

עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: מיילץ
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-5,599

·  יהודים בשנת 1941: כ-2,807

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

כמקום יישוב מוזכרת מיילץ בתעודות מן המחצית הראשונה של המאה ה- 13. ב- 1452 צוינה כעיר פרטית של בני האצולה, וב- 1457 ניתן לה רשמית מעמד של עיר, כמרכז חקלאי ומסחרי. בתחילת המאה ה- 19 נותרה האחוזה שבעיר בידי משפחת האצולה אוסולינסקי. מלחמת הקוזאקים והשבדים של אמצע המאה ה- 17 גרמה לירידתה של העיר, והדליקות והמגיפות שפקדו אותה במלחמות הנ"ל ולאחריהן כמעט שרוקנו אותה מיושביה. במאה ה- 18 התאוששה מיילץ מקיפאונה, ובאמצע המאה ה- 19 היא נקבעה כמקום-מושבם של שלטונות הנפה. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, ובעיקר בשנות השלושים של המאה ה- 20 התפתחה מיילץ בקצב מהיר יותר; היא נכללה באיזור הפיתוח המרכזי של פולין, והוחל בה בהקמת מפעלי תעשייה גדולים. בימי מלחמת-העולם השנייה נפגעה העיר קשה; רבים מבתיה ובנייניה הציבוריים נהרסו. נראה שיהודים מעטים בלבד ישבו במיילץ, משקיבלה זו את מעמדה העירוני ועם התפתחותה כמרכז מסחרי. עד הרבע הראשון של המאה ה- 18 היו אפילו הגבלות על מגורי היהודים במיילץ. אולם התיישבותם רבת ההיקף בעיר באה לאחר שהיתה זו שרוייה בקיפאון עד תחילת המאה ה- 18, ובעליה הפרטיים היו מעוניינים ליישב בה יסודות בעלי יוזמה, שגם דרישותיהם מועטות הן. ואכן במחצית השנייה של המאה ה- 18 כבר היו היהודים הרוב באוכלוסי העיר, ומאז ועד 1939 הם המשיכו להוות יותר 50%-מ של אוכלוסי העיר. ב- 1765 היישוב היהודי פרש את חסותו גם על 326 היהודים תושבי הכפרים שבסביבה. באותה שנה היו ביישוב היהודי במיילץ 135 מפרנסים, רובם עסקו במסחר ומקצתם בחכירה. אולם ראוי לציון מספרם הגדול לערך של העוסקים במלאכה. מקצועותיהם של 32 המפרנסים שעסקו במלאכה היו: 12 חייטים, 3 כובענים, עושה-סרטים אחד, 2 צורפי-זהב, 5 קצבים, 3 אופים, סבן אחד, זגג אחד, עושה-קטיפה אחד, עושה דוודים אחד ו- 2 גלבים. הקהילה העסיקה בעת ההיא רב, חזן, 3 שמשים. ביישוב היהודי מצאו גם את פרנסתם 4 מלמדים ו- 3 בדחנים. לאחר חלוקתה הראשונה של פולין ב- 1772 והקמת השלטון האוסטרי במיילץ, גדל היישוב היהודי בעיר גופא ובכפרי הסביבה. ב- 1781 היו במיילץ ובכפרי הסביבה 734 משלמי-מיסים יהודים; 280 מהם שילמו 25 גולדן לשנה, 431 שילמו 25- 100 גולדן, ו- 13 שילמו 101- 300 גולדן לשנה. כבשאר המקומות, קשה היה גם על יהודי מיילץ לשאת בנטל המיסים הכבד, והקהילה נאלצה לשקוע בחובות, או שלא לפרוע את חובותיה המצטברים. ב- 1779 לוותה הקהילה 750 אדומים מן המנזר היישועי בסאנדומייז' (רימזו'צ). ב- 1781 נדרשו יהודי מיילץ לפרוע את החוב שנצטבר עבור מס-הבתים בסך 31 גולדן. נטל כספי נוסף על הקהילה במיילץ היה כרוך בחובות לממן את התיישבותן בכפרים של 7 משפחות יהודיות, בסך 1,750 פלורין. ואמנם מ- 1796 ועד 1804 עזבו 7 משפחות את מיילץ בדרכן להתיישבות בכפרים. הקהילה התרוששה כל-כך, שלא עלה בידה ב- 1830 לשלם שכר קבוע אפילו לרב העיר. גם החזן של בית-הכנסת התפרנס מנדרים בלבד. ואולם במחצית השנייה של המאה ה- 19 השתפר המצב הכלכלי. למעשה, היו כל המסחר והמלאכה בעיר בידי היהודים. בשלהי אותה מאה ובתחילת המאה ה- 20 מצאו משפחות רבות את פרנסתן בקניית נוצות, איחסונן ושיווקן, אף בחוץ-לארץ. בענף זה הועסקו גם פועלים שכירים רבים לערך, וכן רוכלים שחיזרו על הכפרים וקנו את הנוצות מן האיכרים. לבעלי המחסנים ולמייצאים סחורה זו היו גם סניפים בערי גאליציה ופולין הקונגרסאית וכן סוכני-מכירה בחוץ-לארץ. אף-על-פי-כן לא חרגה בדרך-כלל כלכלתם של יהודי מיילץ מזו שהיתה מקובלת בשאר ערי גאליציה. המשברים הכלכליים בשנים האחרונות של המאה ה- 19 ושל השנים הראשונות במאה ה- 20 פגעו קשה גם ביהודי מיילץ. גם הדליקה הגדולה שפרצה ב- 1904 ואכלה רבים מבתי היהודים גרמה לא במעט להתרוששותם ההולכת וגוברת של בני המעמד הבינוני מבין הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים, ואילו העניים, הללו נתרבו ומצוקתם העמיקה. ב- 1907 סגר מושל-הנפה בתי מסחר לנוצות של יהודים רבים במיילץ, וזאת בתגובה על שהללו הצביעו שלא לפי רוחו בבחירות לפארלאמנט. זמן-מה נותרו העוסקים בענף זה, ובעיקר הפועלים, בלא פרנסה. ברם, בלחץ הצירים היהודים בפארלאמנט בוטלה גזירתו של מושל-הנפה. ב- 1912 נפגעו קשה סוחרי הנוצות גם מן המשבר הכלכלי, שגבר אז בכל רחבי גאליציה. צומצם הייצוא, ומן הענף נפלטו פועלים שכירים רבים, שהגיעו עד לפת-לחם ממש. למחסנאים ולמייצאים סייע אז באשראי זול בעל הבנק הפרטי אליעזר אלפטר, ואמנם עסקיהם החלו להראות סימני התאוששות ערב מלחמת-העולם הראשונה. לאחר הבחירות למועצת העירייה ב- 1916, נבחרו נציגים יהודים ופולנים ליברלים רבים כמעט בכל הקוריות. הדבר לא היה לרוחו של הכומר המקומי פולקובסקי הידוע בשינאתו ליהודים, והוא קרא לחרם המסחר והמלאכה, ובתי-המזיגה היהודיים. כנראה, שלא במקרה קרו אז גם מקרי הצתה רבים של בתי יהודים, ומשפחות יהודיות לא מעטות החלולעזוב את העיר או התכוננו לכך. כאמור, היתה ליישוב היהודי במיילץ קהילה עצמאית כבר במחצית השנייה של המאה ה- 18. אולם שמות הרבנים שכיהנו בקודש בקהילה זו ידועים לנו רק למן המחצית הראשונה של המאה ה- 19. ב- 1810 נתמנה לרבה של מיילץ ר' יעקב נפתלי צבי הורוביץ (מרופשיץ), קודם רבה של קולבושובה. ר' יעקב היה למייסדה של שושלת האדמו"רים לבית מיילץ-רופשיץ. לאחר פטירתו ב- 1839, ירש את שני כתריו בנו, ר' יהודה, שכיהן בקודש עד פטירתו ב- 1879. על כיסאו עלה בנו, ר' נפתלי ב"ר יהודה, בעל "קדושת נפתלי" (נפטר ב- 1915 בווינה, שאליה גלה בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה). בנו השני של ר' יהודה, ר' ישראל, פתח לו בית-מדרש משלו במיילץ, וניהל חצר-אדמו"רים משלו, כיוון שאחיו ר' נפתלי הוא שזכה בכס-הרבנות. ועד הקהילה היה עד מלחמת-העולם הראשונה בידי מקורבי רב העיר או עושי דברו. החינוך לילדי ישראל נוהל באורח מסורתי בחדרים, והממשיכים בלימודים חבשו את ספסלי בתי-המדרש והקלויזים. ב- 1896 לערך נפתח "בית-ספר לילדי ישראל" מיסודו של הבארון הירש, והוא המשיך להתקיים עד מלחמת-העולם הראשונה. ב- 1894 התארגן במקום החוג הציוני הראשון, ועיקר פעולתו היה בארגון שעורי-ערב ללימוד השפה העברית ותולדות ישראל. באותה שנה למדו בשעורים אלה כ- 30 איש. כעבור כמה שנים נפתחה ספרייה ואולם-קריאה. בראשית המאה ה- 20 נתקיים במקום סניף ההסתדרות הציונית המסונף לגליל טארנוב, אולם נראה שחבריו היו מעטים ופעולותיו מצומצמות; ב- 1911 הופצו במיילץ שקלים בסך 4 מארקים בלבד. בשבועות הראשונים למלחמת-העולם הראשונה נכבשה העיר בידי הרוסים, וחיילי היחידות שעברו או שחנו בעיר, עשו כדרכם שפטים באוכלוסייה היהודית, והיו מקרים של שוד רכוש ואונס נשים. בעת נסיגתם של הרוסים ב- 1915 נלקחו כמה מנכבדי היהודים כבני-ערובה והוגלו לפנים רוסיה. ראש הקהילה, ישראל הומלה, שהיה בין הגולים חזר לעירו אך בתחילת שנת 1918. לאחר נסיגתם של הרוסים התארגן במקום ועד-עזרה יהודי, ומטעמו נפתח מטבח עממי לנצרכים. הוועד נתמך בידי האליאנס הווינאי שתרם לו עד מאי 1916 סך של 5,000 כתרים. בשנים 1918- 1919 סבלו יהודי מיילץ שלוש פעמים מן הפרעות, שפרע בהם האספסוף הפולני מבני עירם ומכפריי הסביבה. הפוגרום הראשון נערך בתחילת מארס 1918 בתואנה, שיהודי מיילץ כרתו ברית עם האוקראינים המקומיים. הפוגרום אירע ביום-שוק. הפורעים היכו בעוברי-אורח יהודים ופצעו רבים מהם, שדדו את חנויותיהם או הרסון. הנזק ברכוש נאמד ב- 30,000 כתרים. ב- 4 בנובמבר 1918 נעשה ניסיון לפרוע שוב ביהודים, אלא שהיהודים החיילים-לשעבר התארגנו, עמדו בפרץ והדפו את הפורעים. אולם ב- 7 באותו חודש עלה בידי הפורעים לקיים את מזימתם, והפעם נערך פוגרום של ממש ביהודי מיילץ. יום קודם-לכן פירקה המיליציה המקומית את נשקם של אנשי ההגנה היהודית, ובשעת הפוגרום לא זו בלבד שהמיליציה עמדה מנגד, אלא שגם כמה וכמה מאנשיה השתתפו בפרעות. יהודים רבים הוכו ונפצעו ורכושם נשדד. במקרים של נסיון מצד היהודים החיילים-לשעבר לעמוד בפרץ, נאסרו הללו בידי אנשי המיליציה. במאי 1919 חזרו ונישנו הפרעות ליהודי מיילץ, נפצעו רבים, ושניים מהם קשה. באותה שנה התנכלוגם השלטונות ליהודי מיילץ; במשך כ- 8 חודשים לא קיבלו יהודי מיילץ תלושי-מזון, ומ- 217 סוחרים נשלל הרישיון למכירת מלח ודברי מונופולין אחרים.

בין שתי המלחמות

בתום מלחמת-העולם הראשונה לא חזרו אל עירם כמה מאות מיהודי מיילץ, מהם שנפלו חלל בעת המלחמה ומהם שהיגרו למקומות אחרים. כדי להקל על מצוקתם של היהודים תושבי העיר, הוקם ב- 1920 ועד-עזרה, שהיה מסונף ל"וועד עזרה ליהודי פולין". בתמיכת הג'וינט הקים הוועד מטבח עממי, שחילק מזון ודברי הלבשה לנצרכים ביותר, ועד 1923 שופץ בית-המרחץ, הוקמה מרפאה, ובה הועסק רופא שטיפל בחולים עניים. ב- 1921 פתח הוועד סדנות לסנדלרות ונגרות וכן מתפרה, על מנת להעסיק בהן צעירים יהודים וללמדם מקצוע. את הציוד לסדנות סיפק הסניף המחוזי של "ועד העזרה ליהודי פולין" שבקראקוב. באותו זמן התארגנו הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים באיגודים משלהם. ב- 1921 פעלו במיילץ לפי הנתונים החלקיים שבידינו, 86 סדנות בעלי-מלאכה ומפעלי-תעשייה זעירים של יהודים, שבהם הועסקו 112 איש, מהם 103 בעלי הסדנות ובני משפחותיהם, ו- 109 שכירים, מהם 61 יהודים. רוב המפעלים, 57 במספר, היו בענפי החייטות, הכובענות והמזון ובהם הועסקו גם רוב השכירים היהודים - 32 איש. 34 שכירים לא-יהודים עבדו בשתי המלבנות שבבעלות היהודים. שאר היהודים המשיכו להתפרנס ממסחר, בעיקר זעיר, וכתריסר יהודים עסקו במקצועות חופשיים (רופאים, עורכי דין). ב- 1922 הועבר למיילץ מראדומישל-ויילקי בית-המשפט הנפתי, והדבר הגביר במעט את המסחר ואף את הבנייה בעיר, וכן הוסיף פרנסה לעורכי-דין. מלבד קופת "גמילות חסדים", שנתקיימה במיילץ מזמן, הוקם ב- 1926, או ב- 1927, בנק קואופראטיבי יהודי למתן אשראי זול לסוחרים ולבעלי-מלאכה יהודים. ב- 1930 קיבל בנק זה אשראי בסך 8,000 זלוטי מן המרכז לקואופראטיבים יהודיים בפולין שבווארשה. מחברות הצדקה המסורתיות תצויין החברה "הכנסת אורחים", שחנכה ב- 1934 מתרומתו של אליעזר אלפטר בית-יתומים לעניים. האגודה לטיפול ביתומים, שהוקמה בשנים הראשונות לאחר גמר המלחמה, טיפלה ב- 1928 ב- 54 יתומים. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם הלכה וגדלה התנועה הציונית בקרב היישוב היהודי במיילץ. כבר ב- 1922 צויין שלארגונים הציוניים השתייכו כ- 500 חברים. במשך שנות ה- 20 הוקמו סניפים של כמעט כל המפלגות והפלגים הציוניים שפעלו באותו הזמן בפולין. מבחינת מספר החברים והפעילות בלטו "הציונים הכלליים" ואחריהם "התאחדות" ו"המזרחי". הוותיק בארגוני הנוער הציוני, היה קן "השומר הצעיר" (הוקם בשלהי מלחמת-העולם הראשונה), והגדולים היו קני "הנוער העברי" ולאחר הפילוג שחל בו ב- 1930- 1931 - קני "עקיבא" ו"הנוער הציוני". ל"עקיבא" היה במקום קיבוץ-הכשרה (ב- 1934 מנה 14 חברים וחברות). ב- 1927 התארגן במיילץ קן של "גורדוניה", ואילו קן "השומר הדתי" הוקם ב- 1929. משאר ארגוני הוועד שהצטיינו בפעולה תרבותית הסברתית ציונית עניפה, יצויינו: "בית-יהודה" (הוקם ב- 1919), "תל-אביב" (הוקם ב- 1930) ו-"בני ציון" (הוקם ב- 1934). ב- 1935 נמכרו במיילץ 515 שקלים, והבוחרים לקונגרס הציוני נתנו את קולותיהם כלהלן: 263 ל"הציונים הכלליים", 94 ל"המזרחי", ו- 158 ל"רשימת ארץ-ישראל העובדת". הסניף המקומי של "אגודת ישראל" במיילץ גילה פעילות רבה בוועד הקהילה ובתחום החינוך. לידו פעל ארגון הנוער שלו "צעירי שלומי אמוני ישראל". בוועד הקהילה היה רוב לאנשי "אגודת ישראל" ולמקורבי רב העיר. בבחירות לוועד שנתקיימו ב- 1925 נבחרו 2 ציונים בלבד. לקראת הבחירות (לסיים הפארלאמנט) הפולני ב- 1928, יצא ועד קהילת מיילץ בקול-קורא אל קהילת האזור לתמוך ברשימת מפלגת השלטון "הסאנאציה". אחרוני הרבנים של קהילת מיילץ המשיכו במסורת בית הורוויץ (רבנים ואדמו"רים לשושלת ר' נפתלי מרופשיץ). ר' מנחם-מנדל ב"ר נפתלי סייע בידי אביו ברבנות, ולאחר פטירת אביו ב- 1916 ובגמר מלחמת העולם נבחר לרבה הרשמי של העיר. ר' מנחם-מנדל נספה בשואה בראדומישל-ויילקי. ליד מנחם מנדל כיהן כרב וכאדמו"ר ר' אליעזר הורוויץ, גם הוא נספה בשואה. עד 1914 היתה ליהודים במועצת העירייה נציגות מובטחת של %50 מכלל חברי המועצה. עם חידושו של השלטון הפולני נתמנה קומיסאר מטעם השלטון לניהול עינייני העיר, ובוועדה המייעצת שלידו נתמנו אך כ-%15 יהודים מכלל חברי הוועדה. בבחירות למועצת העירייה, שנתקיימו ב- 1927 וב- 1930 הורכבה רשימה משותפת של יהודים ושל פולנים מטעם מפלגת השלטון - הסאנאציה. מתוך 48 כלל המאנדאטים קיבלו היהודים 24 מאנדאטים. ב- 1930 היו בין נבחרי היהודים 7 "ציונים כלליים", נציג אחד של "המזרחי" ונציג אחד של "התאחדות". בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם הוקמו מוסדות-חינוך יהודיים חדשים. בית-ספר מיסודו של הבארון הירש, שהוקם בשנות ה- 90 למאה ה- 19, המשיך להתקיים גם באותה תקופה. ב- 1920 נפתח חדר "יסוד-תורה" בחסותה של "אגודת ישראל". במוסד זה למדו ב- 1923 240 תלמידים. היו בו 6 כיתות, ובהן הורו 6 מלמדים ומורים. בבית ספר לבנות "בית-יעקב" גם הוא מטעם "אגודת ישראל" שהוקם ב- 1921, למדו ב- 1923 173 תלמידות ב- 4 כיתות, בהן הורו 9 מלמדות ומורות. ב- 1919 נפתח בית-ספר משלים מטעם "תרבות", וב- 1924 למדו ב- 4 כיתות 104 תלמידים ותלמידות ובהן הורו 2 מורים. ב- 1926 היו בבית-הספר זה 113 תלמידים, והיו בו 3 כיתות ו- 5 מורים. האגודות "שפה ברורה" ו"תרבות" פיקחו על בית-הספר וכן על הקורסים ללימוד השפה העברית וללימודי יהדות אחרים, שנתקיימו בעיר ליד הארגונים הציוניים וליד הספרייה ואולם-הקריאה (האחרונים נפתחו ב- 1920). בבתי-הספר העממיים הכלליים שבעיר למדו כ- 800 ילדי ישראל ובגימנסיות כמה עשרות תלמידים יהודיים. מבני העיר היו גם שהמשיכו את לימודיהם בבתי-הספר הגבוהים בקראקוב ובלבוב. ב- 1928 ניסו הסטודנטים היהודים להקים במיילץ חוג של אקדמאים יהודים. ב- 1919 הוקם מועדון ספורט יהודי "מכבי", והוא נתקיים עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. ב- 1934 נחנך האצטדיון של "מכבי" במיילץ. יצויין שהמועדון "מכבי" לא צימצם את פעולתו בתחום הספורט בלבד; לידו נתקיימו חוגים של חובבי אמנות, והחוג לדראמה הציג דראמות מן הקלאסיקה היהודית והלא-יהודית. זמן-מה קיים מועדון "מכבי" תזמורת של כלי-נשיפה.

במלחה"ע ה - II

לאחר שנפתחה המלחמה הגיעו תוך כמה ימים אל מיילץ פליטים רבים שנעו מזרחה בבורחם מפני הצבא הגרמני המתקדם. בין הפליטים הללו היו גם מאות יהודים. חלקם המשיכו בדרכם מזרחה לאחר שהות קצרה בעיר, וחלקם נשארו בה כיוון שסברו שלא ניתן להימלט מידי הגרמנים. ב- 8.9.39 כבר היו יחידות הצבא הגרמני במיילץ והימים הראשונים לכיבוש עמדו בסימן של חטיפות יהודים לעבודות-כפייה. ב- 10 וב- 11 בספטמבר 1939 חטפו הגרמנים כ- 20 צעירים, פליטים מז'אבנו, דומברובה-טארנובסקה וטארנוב ורצחום בכפר ברדיחוב, 3 ק"מ ממיילץ. על אף האיסור לקיים שחיטה כשרה נערכה הקהילה לקראת הימים הנוראים של שנת ת"ש כדי להבטיח בשר כשר, והשוחטים המשיכו בעבודתם בסתר. מעשים אלה נודעו ל"פולקסדויטשה", והללו הלשינו על כך למושל הצבאי של העיר. בקרב היהודים גבר החשש לתגובה גרמנית ולפגיעה בהם. ואמנם זו לא איחרה לבוא. ערב ראש השנה ת"ש יצאו חיילים גרמנים לרחובות העיר והחלו חוטפים יהודים, בעיקר בעלי זקנים. קבוצה גדולה של יהודים נתפסה ליד מקווה-טהרה. במיוחד חיפשו הפולקסדויטשה אחר רב הקהילה והשוחט. תוך זמן קצר נתפסו כ- 150 יהודים, ולאחר מעשי התעללות בהם הם הוכנסו לבית הכנסת ולמקווה הסמוך לו. דלתות בית-הכנסת והמקווה נחסמו מבחוץ, על קירותיו שפכו הגרמנים חומר דליק, והעלו שני מבנים באש - על כל היהודים שבהם. הכלואים החלו קופצים דרך החלונות כדי להינצל מן האש, אך החיילים הגרמנים שהקיפו את המבנים הבוערים ירו באלה שניסו להימלט והרגום במקום. מחזה-זוועה זה נמשך כמה שעות, עד שהאש כילתה את בית-הכנסת והמקווה. כך מצאו את מותם הטראגי כ- 150 איש. בני המשפחות של הנרצחים ביקשו להתקרב אל המבנים הבוערים, אך הורחקו על-ידי הגרמנים שהיכו אותם ואף ירו בהם. גם מבין הללו נפלו כמה חללים. באותו יום העלו באש הגרמנים ועוזריהם מקרב האוכלוסייה המקומית גם את בית-המדרש וכן כמה בתים נוספים סביב ה"שול-פלאץ" (כיכר בית הכנסת). ב- 1940 תכפו החטיפות לעבודות-כפייה. קבוצות צעירים שולחו לעבודה בשיקום מפעל להרכבת מטוסים בקירבת מיילץ, שנבנה על-ידי הפולנים ונפגע בהפצצות הגרמנים בימים הראשונים של המלחמה. בתחילת 1940 הוקם במיילץ היודנראט, ובראשו עמד עו"ד פינק. על היודנראט הוטל לערוך מיפקד של כל האוכלוסייה היהודית, לגבות ולשלם קונטריבוציות, ולספק מדי יום מכסות אנשים לעבודת-כפייה. נטל הגזירות הכביד מאוד על בני הקהילה, ובאביב 1940 פנתה משלחת נשים יהודיות אל השלטונות הגרמנים בעיר בבקשה להקל את הגזירות, אך הדבר לא הביא לשום תוצאות חיוביות. באותו פרק-זמן התארגנו קבוצות צעירים יהודים, ועברו באורח בלתי חוקי את הסאן אל השטח שבשליטת הסובייטים, בתקווה למצא שם מקלט. כעבור זמן-מה חזרו אחדים מהם לעיר מחמת קשיי הקיום של הפליטים באזור הסובייטי. ב- 1941 רוכזו יהודי מיילץ ברובע מיוחד. תחום הרובע לא היה מגודר, אך הימצאות כל האוכלוסייה היהודית בשטח קטן איפשרה פיקוח גרמני עליה והגברת ההתנכלויות. בסוף 1940 ובמשך כל שנת 1941 הגיעו למיילץ פליטים יהודים מישובי הסביבה, ובעיקר מקראקוב. בסוף 1941 ובתחילת 1942 גברו החטיפות של יהודי העיר למחנות העבודה שהיו באזור. בעיקר שולחו צעירים יהודים למחנה-עבודה בפוסטקוב. במחנה זה שהוקם עוד בנובמבר 1940, הוחזקו עד אמצע 1944 גם קבוצות שליהודי מיילץ. ב- 9.3.42 לפנות בוקר נכנסו אנשי אס-אס והמשטרה הגרמנית אל הרובע היהודי. הם פרצו לבתים, ותוך יריות לכל עבר התחילו לרכז את היהודים בכיכר השוק. כבר בשעה 7.00 נמצאו כל יהודי העיר במקום הריכוז. זקנים וחולים נרצחו בבתיהם או בדרכם לכיכר. כל הנאספים נצטוו להסתדר בשורות לצורך ה"סלקציה". כבר בשלב זה הופרדו כ- 750 איש ושולחו למחנה בפוסטקוב. כל הנותרים - כ- 4,000 איש הובלו ברגל לשדה-התעופה ברדיחוב המרוחק כ- 3 ק"מ מן העיר. בדרך ירו הגרמנים בכל מי שלא היה בכוחו לצעוד במהירות. בשדה התעופה הוחזקו היהודים 4 ימים, תוך התעללות בלתי פוסקת בהם. גם שם נתקיימה סלקציה, וכ- 500 איש - בעיקר זקנים, חולים, נשים, וילדים - הוצאו ליער הסמוך ושם נרצחו. שוב נלקחה קבוצה אחת של צעירים למחנה בפוסטקוב. כ- 3,000 הנותרים הובלו לתחנת הרכבת ושולחו ליישובים שונים באזור לובלין כמו: פארצ'ב, ולודאבה, מיינזיז'ץ, דובינקה ועוד. לוולודאבה הגיעו כ- 800 איש. אמנם האוכלוסייה היהודית המקומית ביישובים הללו השתדלה לסייע למגורשי מיילץ, אך האמצעים שבידה היו דלים. רעב ומחלות הפילו חללים רבים, ובסופו של דבר פקד את הפליטים ממיילץ גורלם של בני הקהילות המקומיות; כולם שולחו להשמדה. מוולודאבה הובלו האנשים להמתה במחנה המוות סוביבור. בעת הגירוש ב- 9.3.42 עלה בידי יחידים להימלט מן העיר. הם שוטטו ביערות הסביבה, ונעשוגם נסיונות מצידם למצוא קשר עם הפארטיזאנים שפעלו באזור. אולם רוב הנמלטים נפלו ביד הגרמנים, בעיקר בגלל הלשנה, והוצאו להורג. כאמור, רבים מבין יהודי מיילץ נשלחו למחנה העבודה בפוסטקוב. בקיץ 1942 הגיע מספרם כדי 1,000. הם הועסקו במפעל להרכבת מטוסים. ב- 1943 היו נסיונות להתארגנות במחנה זה כדי להמלט ממנו, אך רוב הנסיונות הללו נכשלו. עם חיסול המחנה ב- 1944 הועברוחלק מן הכלואים, וביניהם גם יהודי מיילץ, אל וייליצ'קה, שם הופעל לפרק-זמן קצר חלק מן הציוד להרכבת מטוסים. קבוצות אחרות של אסירי המחנה נשלחו לאושוויץ ולמחנות אחרים בשלזיה.