כ"ז תשרי ה'תשע"ח

מיסלוביצה MYSLOWICE

עיר בפולין
מחוז: שלזיה
נפה: קאטוביצה
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-22,696

·  יהודים בשנת 1941: כ-463

·  יהודים לאחר השואה: 82

תולדות הקהילה:

ראשיתה של מיסלוביצה במחצית הראשונה של המאה ה- 13. תושביה סבלו יחד עם כפרי הסביבה מפלישת הטאטארים ב- 1241. ב- 1360 קיבלה מיסלוביצה מעמד של עיר בבעלותם הפרטית של בני האצולה. ב- 1839 נמכרה לידי פ. וינקלר, אחד התעשיינים הגדולים בשלזיה העילית. עד 1742 השתייכה העיר לפולין, ומאז ועד יאנואר 1922 לגרמניה. אוצרות-הטבע ומיקומה של מיסלוביצה על שפת הנהר פשמשה, על הגבול שבין גרמניה, אוסטריה ורוסיה, גרמו לכך שכבר במאה ה- 18 היתה למרכז התעשייה והמסחר. בעיר עצמה ובסביבתה הקרובה לה נמצאו כמה בתי-יציקה לברזל ואבץ, וכן מיכרות-פחם. במקום היתה גם מבשלת-בירה, מינסרה, טחנת-קמח ובית-מכס. דרך פשמשה הושטו עצים, קרשים ופחם. מיסלוביצה היתה גם מרכז למסחר בבקר ובסוסים, שהובלו מרוסיה ופולין לצ'כיה, אוסטריה וגרמניה. בעיר הוקם שוק גדול, בעיקר לסחר במקנה, וגם בית-מטבחיים, אחד הגדולים בפולין. ב- 1802 הקימה ממשלת פרוסיה בתי-יציקה בעיר. ב- 1846- 1847 חוברה מיסלוביצה למסילת הברזל שקישרה אותה אל ברלין ואל קראקוב. היהודים הראשונים באו למיסלוביצה במאה ה- 17. ב- 1654 מוזכר לראשונה יהודי בשם זלק (זעליג), בעל בית-מיבשל לבירה וליי"ש במיסלוביצה, ובשנים 1655- 1677 צויין יהודי בשם מרדכי כבעל נפחיה ("קוז'ניצה מורדקובה") בקירבת מיסלוביצה. ב- 1657 נמסר על 4 יהודים במיסלוביצה והם: החוכר של משרפת-יי"ש, הקצב ושני חנוונים. בסוף המאה ה- 17 גר במקום סלומון מרקוביץ, חוכר בית-מיבשל לבירה, בעל בית במרכז העיר, ואף בעל אחוזה בסביבה. הוא היה מתושבי העיר הנכבדים, אף נתמנה לאחד ממבקרי הדו"ח של העירייה. ב- 1780 גורשו היהודים מן הכפרים הסמוכים לגבול הפולני, כביכול מטעמים בטחוניים: 14 משפחות מהם התיישבו במיסלוביצה ב- 1781. במאות ה- 17- 18 שילמו יהודי מיסלוביצה לבעלי העיר מס-חסות שנתי בסך זהוב אחד לראש משפחה. היהודים חוכרי ההכנסות של בעל העיר היו פטורים מתשלום מס זה. במאה ה- 18 עסקו יהודי מיסלוביצה בחכירת הפונדקים בעיר, ובשיווק של יי"ש ותמד. בידיהם היה המונופולין למכירת טאבאק. שאר הסוחרים היהודים עסקו בסחר בבקר, צאן ובעורות שפנים. היו גם חנוונים, קצבים ובעלי-מלאכה מעטים. מתחילת המאה ה- 19 הלך ונתגוון משלח-ידם של יהודי המקום. כבר במאה ה- 17 קבלו יהודי מיסלוביצה זכות לרכוש בתים ומגרשים בעיר. אחדים מהם ניצלו כבר אז את הזכות הזו, ואילו האחרים רכשו בתים ומגרשים במרכז מיסלוביצה במאה ה- 18, ובעיקרבתחילת המאה ה- 19. המתיישבים היהודים הראשונים השתייכו לקהילת בנדז'ין. הקהילה היהודית במיסלוביצה הוקמה, כנראה, בסוף המאה ה- 17, או במחצית הראשונה של המאה ה- 18. ייתכן, שתחילה היתה משותפת ליהודי מיסלוביצה ומודז'יוב, השוכנת מעברו השני של הנהר פשמשה במודז'יוב( כבר היה ב- 1714 בית עלמין יהודי). ידוע לנו שכבר ב- 1747 היה קיים במיסלוביצה בית-דין יהודי, שאליו היתה פונה העירייה בענייני בוררות בין יהודים. במאה ה- 18 גדלה הקהילה ובאמצע המאה ה- 19 חלשה על כמה ישובים יהודיים שבסביבה (בז'ז'נקה, סלופנה, יאנוב, שופייניצה, רוזדז'ין, דומברובה, בוגוצ'יצה, קאטוביצה). עם פרישתה ב- 1866 של קהילת קאטוביצה ירדה קרנה של קהילת מיסלוביצה. אף-על-פי-כן, היתה במיסלוביצה עד מלחמת-העולם הראשונה קהילה אמידה (בתחילת המאה ה- 20 היו במיסלוביצה 218 משלמי מס-הקהילה, וכ- 15 מפרנסים נחשבו לעניים ופוטרו מתשלום מס זה). תקציב הקהילה גדל מ- 21,000 מארק לערך ב- 1899 עד 28,600 מארק ב- 1913. בוועד הקהילה פעלו שנים רבות צאצאי המשפחות הוותיקות ביותר, כגון משפחת קוזניצקי. במאה ה- 18 היה ליהודי המקום בית-תפילה צנוע, ואילו ב- 1826 כבר עמד על תילו בית-כנסת מרווח שהוקם קודם לכן. ב- 1897 נחנך בית-הכנסת החדש במיסלוביצה. ליד בית העלמין שנתקיים במקום מ- 1722 קודש ב- 1864 בית-הקברות החדש. רבה הראשון של מיסלוביצה היה ר' אברהם מוזס (ישב על כסאו ב- 1767). מ- 1815 כיהן במיסלוביצה הרב כהן. נראה, שאת מקומו מילא עד 1837 הרב וייסלר. בשנים 1838- 1846 כיהן כרבה של מיסלוביצה ר' דוד דויטש, ומ- 1846 - הרב בך. בשנים 1851- 1894 כיהן כרב ד"ר לפילוסופיה הרב הירש יפה. ב- 1905 הוכתר לרב במיסלוביצה ד"ר נורדמן, ובשנים 1911- 1914 (ואולי גם בתקופת המלחמה) הרבד"ר וינטר. במאה ה- 19 היו כמה יהודים חברים באסיפת המורשים, ולייבל דאנציגר היה שנים רבות נציגם. באותה תקופה נבחר מארקוס בנדר לעיריית מיסלוביצה. חברת "גמילות חסדים" היתה הראשונה מבין חברות-הצדקה, שהוקמה לפי יוזמתו של הרב דויטש בסוף שנות השלושים של המאה ה- 19. ב- 1882 התאחדו שתי חברות, שפעלו בנפרד כבר קודם-לכן, והוקם ארגון אחד של "ביקור חולים וחברה קדישא". ב- 1912 הגיעו הכנסות החברה ל- 15,489 מארקים ואילו ההוצאות ל- 14,615 מארקים (מהן עזרה לנזקקים בסך 5,876 מארקים). מ- 1895 היתה במקום "חברת מלבישי ערומים" ומ- 1899 "חברת עזרה לאביונים". ב- 1888 ואפשר שגם קודם-לכן, פעלה במיסלוביצה "חברת נשים", ועל-ידה מ- 1899 "חברת נערות", שתפקידה היה להכין את חברותיה לחיים עצמאיים. לאחר הפוגרומים ברוסיה בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היתה מיסלוביצה לתחנת-מעבר למאות פליטים יהודים שפניהם מעבר לים. במקום הוקם "ועד עזרה ליהודי רוסיה" שקשר קשרים עם אירגונים דומים באירופה כולה. בשנות ה- 90 עשה הוועד הרבה למען המהגרים; בשנה אחת בלבד, ב- 1892, סייע להגירתם של 600 יהודים דרך אירלאנד לארצות-הברית. לטובת הפליטים פעל במקום גם נציג של י.ק.א. במערכת החינוך היהודי פעלו במיסלוביצה "תלמוד-תורה", שתקנונו חודש ב- 1872, וכן בית-ספר יסודי. ב- 1901 למדו בבית-ספר יסודי 95 תלמידים, ב- 1905 - 80 תלמידים וב- 1913 - 70 תלמידים. בסוף המאה ה- 19 הסתמנה במיסלוביצה תחילתה של פעילות פוליטית ותרבותית מודרנית. בשנות ה- 90 היה במקום סניף "עזרה" (חברה לפיתוח החקלאות בארץ-ישראל). ב- 1912 פעל בעיר סניף של ההסתדרות הציונית של גאליציה המערבית. לתנועה הציונית הצטרפו גם בני נוער. ב- 1911 פעל במיסלוביצה ארגון-נוער על שם מונטיפיורי, וב- 1913 היה קן של "אגודת הנוער הציוני". לשם הפצת ידע על היהדות הוקמה בעשור הראשון של המאה העשרים האגודה להפצת ספרות והיסטוריה של העם היהודי. ב- 1896 נפוצה בעיר שמועת-שוא, שמורה לדת משה הוריד את הצלב בבית-הספר הממלכתי. בעקבותיה של שמועה זו התלהטה תעמולה אנטישמית וגברה התנגדות הנוצרים לבית-ספר משותף עם יהודים. ב- 1898 היו התפרצויות נגד יהודים שהוכו בחוצות העיר. השלטונות לא הגיבו על תופעות אלו. ראוי לציין את בן העיר, עזריאל-זליג הויזנדורף, שעלה ב- 1847 לארץ-ישראל, התיישב בירושלים והיה ממקימי בתי-מחסה בעיר העתיקה וממייסדי בית החולים "משגב לדך" שבירושלים. הוא השתתף ברכישת קרקע לייסוד "מקוה ישראל", ואסף בחוץ-לארץ כספים לצורכי היישוב בארץ. בימי מלחמת-העולם הראשונה ומיד לאחריה עזבו רוב יהודי מיסלוביצה את עירם בדרכם לפנים גרמניה. כשחודש במיסלוביצה השלטון הפולני על סמך משאל-עם ב- 1921, באו והתיישבו במקום יהודים מרחבי פולין, שביקשו פרנסה בשטחי שלזיה המתועשים. במוסדות הקהילה הם תפסו את מקומם של התושבים שהיו לפנים הרוב בקהילה, כלומר היהודים ממוצא גרמני. בתקופה ההיא הלך וירד מצבם הכלכלי של קהילת מיסלוביצה, ומעטים בלבד נמנועם האמידים שבתושביה. הפעילות הציונית במיסלוביצה חודשה עם גמר מלחמת-העולם הראשונה. הסניף של ההסתדרות הציונית נמנה עם הפעילים בסביבתה, כמו כן גילה פעילות עניפה ארגון הנוער "הנוער העברי" (לאחר מכן "הנוער הציוני"). ליד הארגונים הציוניים התקיימו שעוריערב ללימוד השפה העברית. מיסלוביצה נכבשה על ידי הצבא הגרמני כבר בימים הראשונים למלחמת-העולם השנייה. בסתיו 1939 העלו הכובשים באש את בית-הכנסת. הגרמנים הכריחו את היהודים לאסוף את הלבנים השרופות ובשעת-מעשה התעללו בהם. הוחרמו העסקים שבידי היהודים והועברו לידי "הנאמנים" מתושבי המקום. בנובמבר 1939 גורשו יהודי מיסלוביצה לחשאנוב, שם רוכז אז חלק ניכר של יהודי שלזיה העילית. לפי עדות אחת שלא אושרה ממקומות אחרים הוקם במיסלוביצה באפריל 1941 מחנה-עבודה ליהודים. היו בו כ- 1,800 גברים מערי זאגלמביה, שהועסקו בבניית מפעל גדול של התעשייה הצבאית. בסוף נובמבר 1941 הועברו היהודים (או רק חלק מהם) לעבודה בטעינת הקרונות וכן בעבודות מיון הנשק הסובייטי, השלל שנלקח בידי הצבא הגרמני. קבוצת יהודים, שעסקה בטעינת הנשק ובראשה פרוינד מבנדז'ין, חיבלה בנשק ואף פוצצה כמה פעמים את התחמושת שבמחסנים. בעת ההתפוצצויות נהרגו כמה וכמה גרמנים. ב- 1943 נחשפה הפעילות החבלנית הזאת וכמה מן היהודים שעסקו בה נורו למוות. כל היהודים פונו מן המקום ושולחו למחנות-עבודה אחרים. בקיץ 1943 היה מחנה-עבודה ליהודים במיכרה "האנס" שבמיסלוביצה. רוב הכלואים במחנה היו מן ה"גנראלגוברמאנט", וכמה מאות מצפון צרפת. האסירים עבדו במיכרות פחם שבסביבה. תנאי החיים והעבודה במחנה גרמו לתמותה רבה בקרב האסירים. לאחר השחרור ב- 1945 חזרו למיסלוביצה יחידים מתושבי היהודים שניצלו, ונוספו עליהם גם כמה עשרות יהודים - רובם משטתי פולין שסופחו לברית-המועצות. בספטמבר 1945 ישבו במקום 82 יהודים. גם הם נטשו את מיסלוביצה בגלי ההגירות של היהודים מפולין לארצות מערב אירופה, ארצות-הברית ולישראל.