כ"ט ניסן ה'תשע"ז

הורודנקה HORODENKA

עיר בפולין

מחוז: סטאניסלאבוב
נפה: הורודנקה
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:

בשנת 1941: כ-9,907

יהודים בשנת 1941: כ- 3,256

יהודים לאחר השואה: נותרו כ- 40

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
במאה ה- 16 נתקיימה הורודנקה ככפר בשטח אחוזותיה של משפחת האצילים הפולנית בוצ'אצקי. במאה ה- 17 קיבלה הורודנקה מעמד של עיר ועברה לבעלותה של משפחת פוטוצקי. במחצית הראשונה של המאה ה- 18 סבלה העיר מפלישות הרוסים ואף נהרסה בידיהם ב- 1739. בחלוקת פולין ב- 1772 סופחה הורודנקה לאוסטריה וצורפה לפלך זאלשצ'יקי. במחצית השנייה הפכה הורודנקה למרכז הפלך, שאליו השתייכו העיירות צ'רנייליצה ואוברטין וקרוב לחמישים כפרים. כלכלת העיר התבססה בעיקר על הסביבה החקלאית. המסחר בתוצרת חקלאית היה אפוא מענפי היסוד של הפעילות הכלכלית. גם המלאכה והתעשייה התרכזו לרוב בעיבוד התוצרת החקלאית. במחצית השנייה של המאה ה- 19 הואצה ההתפתחות הכלכלית, וכבר נמצאו בהורודנקה טחנות-קמח, משרפות-אשלג, משרפות-יי"ש, מבשלת-בירה, תעשיית אריגה זעירה, מפעלים לייצור סבון, וכן רשת עניפה ומגוונת של בעלי-מלאכה שסיפקו את שירותיהם לתושבי העיר והסביבה. נראה שבמחצית השניה של המאה ה- 16 נמצאו יהודים מעטים מאוד בהורודנקה. במהלך המאה ה- 17 גדל מספרם במקום, וב- 1743 העניק מיקולאי פוטוצקי כתב-זכויות ליהודי הורודנקה, שלפיו ניתנה להם הזכות לשבת בעיר ולעסוק במלאכות ובמסחר סיטונאי וקמעונאי. הוטל עליהם תשלום מס בשיעור של טאלר אחד בעד כל בית שחזיתו פונה לרחוב וחצי טאלר בעד אגף הבית. באותה עת קיבלו היהודים גם שטח לבית-קברות וזכות להחזיק שם בניין בשביל השומר. בדומה ליישובים אחרים שבשליטת משפחת פוטוצקי, שוחררו יהודי הורודנקה מתשלומים וממיסים כלליים, כגון אנגריה, מעשר, תשלומים להחזקת הארמון, אך חויבו להשתתף בהוצאות לאחזקת הכבישים. היהודים לא היו כפופים לשיפוטו של בית-הדין העירוני אלא לשיפוטו של נציב הארמון והיתה להם הזכות להגיש ערעור בפני בעל העיר. יהודי הורודנקה לא היו חייבים להופיע בפני בית-המשפט בשבתות וכן נאסר עליהם לקיים את יום-השוק השבועי בשבת. הקצבים היהודים בהורודנקה היו פטורים מן החובה לנחור חזירים בשביל הארמון, אולם כל אחד מהם היה חייב לספק לארמון כמות מסויימת של חלב ובשר. הותר ליהודים לרכוש בתים מידי נוצרים, לבנות בתי-מבשל לשיכר, לעסוק בייצור מלח, גם לשרוף יי"ש ולזקק תמד. בתקנון הוענקו להם גם זכויות מזיגה. ישוב יהודי מגובש נתהווה בהורודנקה בתחילת המאה ה- 18. באותה תקופה כבר היתה בהורודנקה קהילה מאורגנת עצמאית, ומסונפים אליה 14 היישובים היהודיים הכפריים: צ'רניאטין (8 נפשות), אוקנו (8), סראפינייץ (20), הורודניצה (14), פוטוצ'יסקה (14), קיוואצ'וב (7), ניאזווישצה (10), האראסימוב (4), לוקה (8), פודווארבצה (7), סאמאקובצה (4), טרויצה (13), פודוויסוקה (9), ראשקוב (7), בסה"כ נימנו בהורודנקה ובכפרים הסמוכים הנ"ל 1,056 יהודים. כבר במחצית הראשונה של המאה ה- 18 היו סוחרי הורודנקה מבקרים בירידים בינלאומיים. בין השנים 1739- 1748 הגיעו סוחרים יהודים מהורודנקה ללייפציג, מכרו שם תוצרת חקלאית והיו חוזרים לאיזור ובידיהם סחורות מן המערב. בפרק זמן זה התחילו האמידים שביהודי הורודנקה לחכור אחוזות מחוץ לעיר; ביניהם בלטו שבתי כץ ובנו גרשון. באמצע המאה ה- 18 נתקיימה בהורודנקה אגודת בעלי מלאכה יהודים, ונבחריה ייצגו את ענייניהם בהנהלת הקהילה. אין לנו ידיעות מפורטות על הרבנים וראשי הקהילה בהורודנקה בתחילת המאה ה- 18. רבה של הורודנקה ב- 1740 היה ר' שלום-שכנא כהנא ב"ר אריה-לייב. בראשית שנות ה- 50 של אותה מאה ישב על כס הרבנות הרב צבי-הירש. יורשו היה בנו ר' מאיר מרגליות, מחבר הספר "מאיר נתיבים". ב- 1765 כיהן ר' מאנס בן שמשון כרבה של העיר. בימי התפשטותה של התנועה השבתאית היתה הורודנקה מוקד חשוב של חסידי שבתאי צבי ושל התנועה הפראנקיסטית. עם זאת לא נמצא בהורודנקה שום יהודי ברשימת הפראנקיסטים שהתנצרו אחרי הוויכוח בלבוב (1759). ב- 1766 יצא מהורודנקה לגרמניה כשליח ומטיף שבתאי, אהרן-יצחק בן משה, ממשפחת הרבנים הידועה תאומים. גם החסידות לא פסחה על הורודנקה, אחד מתלמידיו הקרובים של הבעש"ט היה ר' נחמן מהורודנקה. ב- 1764 עלה ר' נחמן לא"י, התגורר בטבריה ונפטר שם שנים אחדות אחרי עלייתו. בנו של ר' נחמן, שמחה, נשא לאשה את נכדתו של הבעש"ט, פייגה, ומנישואים אלה נולד ר' נחמן מברסלב. עם סיפוח העיר לאוסטריה ב- 1772 הוסיפו ענייני הקהילה להתנהל על-ידי הפרנסים, שהיו מקיימים קשר עם השלטון המחוזי שמושבו היה בז'אלשצ'יקי. בשנות ה- 70 של המאה ה- 18 עבר על קהילת הורודנקה משבר כלכלי ונציגיה פנו לשלטונות וינה בדבר הפחתת מס-הגולגולת ואמנם נענתה בקשתם בחיוב. כבשאר המקומות כן בהורודנקה, עשתה האדמיניסטראציה האוסטרית לחיסול ענף המזיגה שבידי היהודים ואמנם מדיניות זו פגעה קשה במצבם הכלכלי, שכן רבים מהם התפרנסו ממזיגה. יהודי הורודנקה התנגדו למגמה זו והתבססו על כתב הזכויות שהוענק להם על-ידי מ. פוטוצקי ב- 1743. מאבקם זה נמשך עשרות שנים. בשנים 1784- 1785 הוטרדה קהילת הורודנקה על-ידי האדמיניסטראציה האוסטרית בשל מעשי-הלשנה מצד לייבל הרשל, איש הורודנקה. זה נהג למסור על הנישואים החשאיים שהיהודים בקהילתו וביישובי הסביבה היו עורכים על-אף האיסור מטעם השלטונות. כן מסר לייבל הרשל ידיעות על אי-סדרים בגביית מיסי הקהילה ובניהול ענייני הכספים. בעקבות מעשים אלה הגבירו השלטונות האוסטריים את הפיקוח על הנהלת הקהילה והטילו את מלוא האחריות על הפרנסים והרבנים שחוייבו בתשלום קנסות אם ימצאו אשמים בעבירות על החוק. ב- 1789 רכשו כמה יהודים, ברשיון השלטונות, בתים מידי ארמני אמיד בהורודנקה, סטפאן סאדובי, ומעמדם הכלכלי בעיר התחזק. במסגרת מגמתה של הממשלה האוסטרית להביא לידי "פרודוקטיביזאציה" של האוכלוסיה היהודית, נעשו מאמצים להושיב יהודים על הקרקע. על הורודנקה הוטל להמציא 12 משפחות יהודיות כמועמדות להתיישבות חקלאית. ואמנם עלו על הקרקע עד סוף 1794, 12 משפחות מהורודנקה, שקיבלו 138 חלקות אדמה, 9 בתים, 9 גרנות ורפתות, 11 סוסים, 18 שוורים, 16 פרות וכ- 30 כלי-עבודה. המשטר הפיסקאלי שהונהג ליהודי גאליציה הכביד על יהודי הורודנקה, והם פיגרו בתשלומים עד שב- 1791 תבעו השלטונות לסלק את החוב ללא דיחוי. ראשי קהילת הורודנקה טענו שהמיסים הוערכו שלא כראוי, וביקשו מוצא של פשרה לבעיית החוב. בהורודנקה סבלו יהודי המקום מחוכר-מישנה של מס בשר כשר לייב קרומאן, עד כדי כך שהגישו כנגדו תלונות לשלטונות באוקטובר 1795. ב- 1797 נתערער מעמד ועד הקהילה בעקבות פרשת מעילה של גזבר הקהילה. השלטונות ראו את כל פרנסי הקהילה אחראים למעילה, וחייבו אותם לשלם את כל הנזקים. אמנם פרנסי הקהילה עירערו על החלטה זו, אולם עירעורם נדחה. ב- 1811 פרץ סכסוך בין בעלי משרפות היי"ש והמוזגים היהודים לבין הגראף פוטוצקי, שנהנה עדיין ממעמד של מעניק זכיונות. פוטוצקי ניסה להעלות את התשלומים שנקבעו בכתב הזכויות משנת 1743. כשסירבו החוכרים להסכים לתשלומים המוגדלים, אסר עליהם פוטוצקי להמשיך בייצור יי"ש ומכירתו. הסכסוך פגע ב- 92 משפחות יהודיות שעסקו בענף זה. שני הצדדים הגישו ערעור לשלטונות האוסטריים והפרשה נמשכה עד 1840. הממונה על מחוז קולומיאה, שאליו השתייכה הורודנקה, הציע להאריך את חוזי-החכירה עם המוזגים לשלוש שנים, אך מצד השלטונות המרכזיים בלטה המגמה לאסור על היהודים את המזיגה בכלל, או מכל מקום לצמצמה ביותר. מכל מקום, ב- 1845 דחתה ממשלת וינה את עירעור המוזגים ואישרה העלאת דמי החכירה. ב- 1822 פגעו דליקות בחלק ניכר של העיר, ואף הקהילה היהודית נפגעה קשה. ראשי הקהילה פנו אל שלטונות המחוז בבקשה להתחשב בנסיבות הללו ולהקל עליהם את עול המיסים, אולם נתקלו בסירוב מוחלט על אף העובדה שתשלומי-המס של יהודי הורודנקה עלו פי 5 על אלה של התושבים הנוצרים. אחרי 1848 הורגשה הקלה בפעילותם-הכלכלית של יהודי הורודנקה. נמשך המסחר במוצרים חקלאיים, ואף התרחב לענפים נוספים כמו סחר בהמות פרות( םיסוסו) וטבק. ב- 1852 הותר ליהודים לרכוש נכסי דלא-ניידי, ואמנם מספר יהודי הורודנקה ניצלו אפשרות זו. זליג אנגל קיבל ב- 1863 רשיון מיוחד לרכישת מגרשים עירוניים של נוצרים בשכונות נוצריות שבהן כבר התגוררו קבוצות של יהודים. השוק העירוני, בעיקר בימי היריד שנערכו בימי ג' בשבוע, היה מוקד החיים הכלכליים. יהודים רבים מצאו שם את פרנסתם. סביב לכיכר השוק התרכזו חנויות של יהודים, ובחלק מסוים של הכיכר נמצאו דוכני-מימכר של רוכלים וסחורתם - כל מיני סידקית, חוטי צמר וכותנה לסריגת גרביים, בדים זולים ומוצרי קונפקציה. באחת מפינות השוק עסקו היהודים באריזת ביצים בארגזים לקראת שילוחם לייצוא. מספר משפחות יהודיות עסקו בגידול דגים בבריכות וביצואם. בסחר היהודי במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובראשית ה- 20 בלטו חנויות-המכולת, בתי מסחר לעורות ולנעליים, החנויות לבדים ולדברי הלבשה והחנויות למוצרי בניין. מחסנים של סוחרי עצים מהורודנקה נמצאו מחוץ לעיר. מספר ניכר מבין יהודי הורודנקה מצאו את מחייתם בענף ההארחה כבעלי מסעדות, מסבאות ובתי מלון. מגוון ביותר היה באותה תקופה הרכב בעלי-המלאכה היהודים בהורודנקה: חייטים לתפירה מעולה ולקונפקציה; תפרים; נגרי בניין ורהיטים, פרוונים, פחחים, שענים. ב- 1907 הוקם בבעלות יהודית בית-חרושת לרעפים. קבוצה גדולה של יהודי הורודנקה פרנסתם היתה על העגלונות והם שקיימו קשר סדיר עם עיירות הסביבה, ובמיוחד עם קולומיאה. בתחילת המאה ה- 20 נכנסו רבים מיהודי הורודנקה לעסקי הלוואת כספים לאיכרי הסביבה, כנגד מישכון שדותיהם ורכושם. לעסקים הללו היה כוח-משיכה גדול ויהודים רבים השקיעו בהם מחסכונותיהם. ואולם בתקופת המשבר ב- 1912, כאשר הבנקים החלו לצמצם את האשראי ודרשו פרעון השטרות, הגיעו מספר ניכר של יהודי הורודנקה לפשיטת רגל. בין היהודים שעסקו בהלוואות בקנה-מידה בנקאי זעיר היה יידל אקרלינג. בהורודנקה נמצאו כמה בנקים של יהודים: הבנק של אלתר יונגרמן, ולוול זיידמן וברל שפירר. מתחילת המאה ה- 20 גברה ההתחרות במסחר ובמלאכה מצד האוקראינים והפולנים. בהורודנקה הקימה התנועה הקואופרטיבית האוקראינית רשת חנויות "טורהובלה", שפגעה במידת-מה במסחר היהודי. קודם למלחמת-העולם הראשונה היו בהורודנקה 2 ריפאים יהודים, 4 עורכי-דין, ומספר יהודים הועסקו כפקידים בבית-המשפט ובמנגנון הממשלתי. באותה עת גברה יציאתם של צעירים יהודים מהורודנקה ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה, ולימים הצטרפו לבעלי המקצועות החופשיים בהורודנקה ומחוצה לה. עד לשנות ה- 90 של המאה ה- 19 התנהלה הקהילה בידי נכבדי העדה האמידים (חוכרים וסוחרים גדולים). בהתבסס על התקנון משנת 1890 הוקמה בהורודנקה מועצת הקהילה שנבחרה ל- 6 שנים. ב- 1891 נערכו בהורודנקה בחירות למוסדות הקהילה. בשנים 1891- 1900 עמד בראש הקהילה משה פינלש. בבחירות שהתקיימו בראשית המאה ה- 20 נבחר ליו"ר הקהילה יוסף באזנאר, שנמנה עם חוגי המשכילים. אחרי תום כהונתו ב- 1905 עברה השליטה במוסדות הקהילה לשנים אחדות לחוגים החרדים. באותן השנים עמדו בראש הקהילה ו. זיידמן וש. קראמר, שנימנו עם הקיצונים שבין החרדים. ב- 1910 נערכו בחירות חדשות לוועד הקהילה, ובהן עלה בידי הציונים בשיתוף עם ארגוני בעלי המלאכה להעמיד בראש מוסד זה אנשים מחוגי המשכילים ולהעלות למישרת ראש הקהל את ברל שפירר, מאוהדי התנועה הציונית. ואמנם בתקופת כהונתו נודעה לציונים השפעה ניכרת על ענייני הקהילה. בין הרבנים שכיהנו בהורודנקה במחצית השנייה של המאה ה- 18 ראוי לציין את ר' יהודה-לייב אוירבך (1770) ואת ר' שאול שפירא (1788). בשנות ה- 30 של המאה ה- 19 שימש כרבה של הורודנקה ר' גרשון אשכנזי. באמצע המאה ה- 19 כיהן בהורודנקה ר' ישעיה שור, שנתפרסם אחר-כך כרבה של העיר יאסי ונקרא "ישעיקע יאסער". משנות ה- 60 ישב על כס-הרבנות הרב משה תאומים, שחיבר כמה ספרי שו"ת בענייני הלכה, וביניהם "אוריין תליתא", "דבר משה" - על ה"שולחן ערוך" ו"הואיל משה" - על התורה. כשנפטר הרב ר' משה תאומים ב- 1888 נחלקו הדעות בקהילה מי מבניו ייבחר כממלא מקומו. בנו, הרב ר' נפתלי-הרץ תאומים, היה המועמד הסביר ביותר לכהונה זו, אך בסופו של דבר העדיפה הקהילה את חתנו, ר' אלימלך אשכנזי, ששימש את הקהילה עד פטירתו ב- 1916. הלה נטה ל"חיבת ציון" וב- 1913 השתתף בוועידת המזרחי בלבוב. במרכז החיים הדתיים עמד בית-הכנסת הגדול. ב- 1885 נשרף בית-כנסת זה, אך תוך זמן קצר התארגנה הקהילה לבנייתו מחדש, וב- 1887 הונחה אבן-פינה לבית-כנסת חדש ששימש את צורכי הקהילה עד לימי השואה. נוסף על כך נתקיימו בהורודנקה בית מדרש ושורה של בתי-כנסת לחסידי צ'רטקוב, ויז'ניץ וקוסוב. בהורודנקה קבע את מקומו האדמו"ר ר' מיכאל (מעכעלע) האגר, משושלת ויז'ניץ. הוא ישב בהורודנקה מראשית המאה ה- 20 ועזב אותה ב- 1914 עם פרוץ המלחמה ולא חזר עליה עוד. כן נתקיימו בעיר חברת מניין "רמב"ם" ועוד כמה מניינים של חברות ואגודות שונות, ביניהן בית תפילה של נגרים ומניין של עגלונים. משנות ה- 90 של המאה ה- 19 החלה בהורודנקה פעילות ציונית. ב- 1897 נוסדה בעיר אגודת "בני ציון" וכבר באותה שנה היו מאורגנים בה 150 חברים. ב- 1910 נפתח בהורודנקה ארגון של "צעירי ציון". בסוף המאה ה- 19 ועד למלחמת-העולם הראשונה פעלו בהורודנקה מספר אגודות לסיוע לנזקקים ולעזרה הדדית, ביניהן "אגודת אחים", "אגודת חברים", "ביקור חולים", "אגודת סוחרים למטרות הומאניות" ("קאופמענישער הומאניטעטס פעראיין") ו"אגודת סעד" ("הילפספאריין"). ב- 1908 התקיימו בהורודנקה 3 אגודות לאשראי לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים. באותה עת נוסדה "יד חרוצים". ב- 1898 הוקם בהורודנקה בי"ס לנערים מיסודה של קרן הבארון הירש, והוא התקיים עד 1910 בערך. בממוצע למדו בו כ- 250- 325 תלמידים, רובם ממשפחות עניות. הם קיבלו במוסד ספרים, בגדים וארוחות חמות. תלמידי בי"ס זה מהם שהמשיכו אחר 4 שנות לימודים בבית-הספר החקלאי בסלובודקה לשנה ליד קולומיאה. חלק מן הנערים היהודים ורוב הנערות היהודיות למדו בבתי-ספר כלליים. כן נתקיימה במקום רשת חדרים. ב- 1906 יזם הרב ר' אלימלך אשכנזי שיפורים בשיטות הוראה בחדרים על יסודות מודרניים יותר. ב- 1907 נוסד בית-ספר עברי, שבו ניתנו שיעורים בעברית ובמדעי היהדות לצעירים ולמבוגרים. ב- 1911 למדו בו 84 תלמידים. ליד האגודה בני ציון ומטעם הארגון של צעירי ציון רחשה פעילות תרבותית עניפה: הרצאות על נושאים פוליטיים אקטואליים ועל נושאים יהודיים ומסיבות עממיות במועדי ישראל. כבר בסוף המאה ה- 19 ביקרו בהורודנקה להקות תיאטרון ביידיש, ובאותה עת הוקם גם חוג מקומי לדראמה. אחד ממשכילי העיר, אפרים זילבר, התפרסם בספרות ההלכה, חקר בתורה וכתב מאמרי ביקורת. מאמרים מפרי-עטו ראו אור בכתבי-עת וביניהם: ב"בית התלמוד" ו"המגיד". ב- 1883 יצא לאור ספרו "שדה ירושלים", וב- 1896 הספר "פרח שושן". עם ילידי הורודנקה נמנה גם הסופר האידי שמואל אבא סופר שלמד בגימנסיה בהורודנקה ורכש השכלה גבוהה בווינה ובצ'רנוביץ. אחרי מלחמת-העולם הראשונה השתתף בשבועון פועלי ציון "פרייהייט" ופירסם שם אגדות מארץ-ישראל, אגדות על הרבי מברדיצ'ב וכן תרגומים מן המקרא. משנת 1922 ערך את ה"ארבייטער צייטונג" של פועלי ציון - ימין בצ'רנוביץ. מראשית המאה ה- 20 גברה המתיחות בין יהודי הורודנקה לבין האיכרים האוקראינים בסביבה. היו גילויים של אנטישמיות פעילה, ובמקרים רבים התנפלו האיכרים על סוחרים ובעלי-מלאכה יהודים שביקרו בכפרים לרגל עסקיהם. ב- 1906 נערכו בכפרים שבאיזור הורודנקה אסיפות אוקראינים, שהסיתו נגד שחיטה יהודית. אחדים מיוזמי הפעולות הללו נידונו למאסר על-ידי השלטונות האוסטריים. העיר הורודנקה והקהילה היהודית בה ידעו סבל רב בשנים 1914- 1918. כבר בחודשים הראשונים של המלחמה, בסוף ספטמבר 1914, נכבשה הורודנקה על-ידי הצבא הרוסי ויהודים נעשו מטרה למעשי שוד ואונס, אף כי עדיין לא במידה מרובה. באביב 1915 נהדפו הרוסים אל מעבר לדנייסטר והורודנקה נמצאה שוב בשליטתה של אוסטריה. כעבור מספר חודשים פרצו הרוסים את החזית האוסטרית וכבשו את הורודנקה בשנית. הפעם חששו התושבים היהודים מפני הכיבוש הרוסי, ומרביתם ברחו מהעיר עם הצבא האוסטרי. ואמנם כילו הרוסים את זעמם על היהודים שנשארו: הציתו את בתיהם ואף האשימום, כי הבעירו את הבתים כדי לאותת לצבא האוסטרי. כתוצאה מעלילה זו ניתלו 9 יהודים ברחוב הראשי של העיר. הפעם החזיקו הרוסים בעיר רק חודש ימים. הפליטים היהודים שלא הרחיקו נדוד חזרו לבתיהם, שכבר נשדדו, חלקם על-ידי הרוסים וחלקם על-ידי האוכלוסיה המקומית. כעבור זמן קצר באה הפלישה הרוסית בשלישית. הפעם עזבו כמעט כל התושבים היהודים את העיר ונמלטו מערבה, בעיקר למוראביה ולבוהמיה. לאחר הכרזת הרפובליקה האוקראינית המערבית בנובמבר 1918 הוקמו באיזור ועדים יהודיים לאומיים. בראש הוועד הלאומי היהודי בהורודנקה עמד עורך-הדין הד"ר אדולף אלפרט, שהשתתף בכנס הוועד הלאומי היהודי הארצי שהתקיים בסטאניסלאבוב. בראשית נובמבר 1918 חנה בהורודנקה גדוד חיילים אוסטרים לשעבר והם התנכלו לאוכלוסיה היהודית - חטפו יהודים לעבודת כפייה, שדדו את רכושם ואף פגעו בהם פגיעות גופניות. גם השלטונות האוקראיניים התנכלו ליהודי הורודנקה

בין שתי המלחמות
ראשית שנות ה- 20 עמדו בסימן של הרס שפקד את קהילת הורודנקה בתקופת המלחמה. הכלכלה היהודית נפגעה קשה. רק ל- 50 סוחרים ול- 150 בעלי-מלאכה היו ב- 1920 הכנסות, שאיפשרו להם קיום מינימאלי. ואילו 250 משפחות נזקקו לתמיכת הוועד המקומי לשיקום, שקיבל בחלקו את תקציבו מן הג'וינט. ב- 1919- 1920 התפקדו בקרב בני הקהילה היהודית בהורודנקה כ- 200 אלמנות, ויותר מ- 220 יתומים, מהם יתומים מאב ואם. 450 בתי יהודים נהרסו במהלך המלחמה, חלק מן היהודים החוזרים שוכנו ב- 12. צריפים ולעתים התגוררו בחדר אחד 3- 4 משפחות. רק לקראת סוף שנות ה- 20 ניכרה התאוששות מפצעי המלחמה. נוסף לחידוש הפעילות במסחר ובמלאכה שלחו מספר יהודי הורודנקה את ידם בעסקי סחר עצים וברזל. בבעלות יהודית נמצאו כמה טחנות קמח בעיר ובסביבה. רוכלות ועגלונות פרנסו בדוחק קבוצה ניכרת של בני הקהילה. מקום חשוב תפס ענף המסגרות והמסגרות-המיכאנית. אולם את היישוב היהודי פקדו משברים חדשים. הסוחרים ובעלי-המלאכה נאלצו לעמוד בפני התחרות הקשה עם מתחריהם הפולנים, שנהנו מתמיכה ומיחס של העדפה מצד השלטונות. גם הקואופרטיבים האוקראינים שהוקמו אז פגעו בפרנסתם של יהודים במקום. בתגובה לכך הגבירו היהודים את התארגנותם בתחום העזרה ההדדית. ב- 1928 הוקם איגוד-סוחרים יהודים שמנה, בשלב זה, 30 חברים. הקופה לגמילות חסדים נתנה הלוואות כלהלן: ב- 1933- 1934 ל- 109 לווים על סך של 5,634 זלוטי; ב- 1934- 1935 ל- 63 לווים על סך של 3,222 זלוטי, וב- 19360- 1937 ל- 84 לווים על סך ישל 5,050 זלוטי. בשנות ה- 30 גבר המשבר הכלכלי בקרב יהודי הורודנקה המסחר בתבואות הצטמצם באופן ניכר. ב- 1936 נסגר בפקודת השלטונות הקואופרטיב היהודי לייצור מוצרי חלב "חמאה" וכל חבריו נשארו בלא פרנסה. ב- 1918, לאחר ששבו ראשוני הפליטים ממקומות פזוריהם במחוזות המערביים של המונארכיה האוסטרית לשעבר, נטל ר' שלמה שטרייט את היוזמה למלא את תפקידי ראש הקהל, עד אשר ישוקמו מוסדות הקהילה. ב- 1924 זכתה הרשימה הציונית ברוב בבחירות לוועד הקהילה. ב- 1928 נבחרו לוועד הקהילה 3 נציגים ציוניים, 1 - מאגודת ישראל, 1 - מהבונד ו- 3 מחוגים דתיים-כלכליים. בסוף שנות ה- 30 עמד בראש ועד הקהילה איזידור דיקר, אשר עבד במנגנון הממשלתי הפולני. החוגים הציוניים התנגדו לו. בבחירות לעיריה ב- 1934 נבחרו 7 נציגים יהודים מתוך 24 חברי המועצה. ב- 1937 פוזרה המועצה הנבחרת, ונתמנתה ועדה מייעצת ליד הקומיסאר לניהול עניני העיר. בוועדה זו היו 2 יהודים. בעיר נתקיימה קשת רחבה של ארגונים פוליטיים-מפלגתיים ותנועות-נוער. ב- 1923 התארגן סניף של התאחדות. לימים אורגנו בעלי-מלאכה שבהתאחדות במסגרת נפרדת של "העובד". בעיר התקיימו סניפים של ציונים כלליים, המזרחי והתנועה הרביזיוניסטית. ואלו תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים: ציונים כלליים המזרחי התאחדות רביזיוניסטים הקונגרס ה- 15 (1927) 70 5 28 3 begin_of_the_skype_highlighting 15 (1927) 70 5 28 3 end_of_the_skype_highlighting הקונגרס ה- 17 (1931) 74 - 203 130 הקונגרס ה- 18 (1933) 179 - 409 167 הקונגרס ה- 19 (1935) 570 1 651 - הקונגרס ה- 21 (1939) 279 - 325 - ב- 1928 קם סניף של אגודת ישראל ובאותה עת מנה כ- 100 חברים. הבונד נתארגן בהורודנקה עם סיום המלחמה. חבריו עשו להחדרת החינוך היידישאי והיו פעילים בארגון אגודים מקצועיים של בעלי-מלאכה ועובדים שכירים יהודיים. כן הקימו פעילי מפלגה זו קואופרטיב לבנייה. ב- 1919 נוסדה בהורודנקה הסתדרות הנוער "השומר" וריכזה בשורותיה סטודנטים ותלמידי תיכון, אשר שקדו על לימוד העברית ובמסגרת פעולותיהם נתקיימו שיעורים לדברי ימי ישראל, לספרות עברית ולידיעת הארץ. ב- 1920 הוקם סניף של החלוץ ונתארגנה במקום קבוצת הכשרה. השתלבו בה חברי "השומר". חלק מחברי ההכשרה עבדו בהורודנקה עצמה, והיו שיצאו לעבודה חקלאית בחווה שבבעלות יהודית בכפר סמיניבקה. כבר ב- 1920 עלו ראשוני החלוצים לארץ-ישראל. ב- 1925 נפתח קן של גורדוניה ותוך שנים אחדות הגיע מספר חבריו ל- 450. היה זה הסניף השלישי בגודלו בגאליציה המזרחית לאחר לבוב וסטאניסלאבוב. ראשי ההתאחדות וגורדוניה בהורודנקה יזמו הקמת ארגון "איחודיה", שקלט נוער מבין תלמידי הכיתות האחרונות של הגימנסיה בעיר. ב- 1933 נוסדה תנועת "הנוער הציוני". בסניף בית"ר נמצאו בראשית שנות ה- 30 למעלה מ- 100 צעירים. כן נמצא במקום קן של השומר הצעיר. בשנים 1919- 1939 עלו לארץ-ישראל והשתקעו בה כ- 250 מאנשי הורודנקה. סניף ויצ"ו המקומי הקים מועדון לילדים שהוריהם היו מעוטי יכולת, ועזרו להם בהכנת שיעורים. אחרי המלחמה חידשה את עבודתה אגודת בעלי המלאכה "יד חרוצים". אולם ב- 1930- 1932 פקד משבר את האגודה, חבריה התפזרו והצטרפו לאגודות אחרות. כן נתקיימו בהורודנקה אגודות נוספות לעזרה כמו "ביקור חולים", "לינת צדק", ו"עזרה" לתלמידים. הרוב מבין תלמידי הגימנסיה הפולנית בהורודנקה היו יהודים. מוסד זה הוקם למעשה על-ידי יהודי העיר שהיו גם בין תומכיו העיקריים ואף צוות המורים היה מורכב ברובו מיהודים. ביוזמת הבונד בעיר נוסד בראשית שנות ה- 20 בית-ספר יסודי ע"ש אברהם רייזין. בית-הספר ריכז בייחוד ילדי בעלי-מלאכה וממשפחות שהיו במצוקה כלכלית. הלימודים נערכו אחר-הצהרים ובשעות הבוקר ביקרו הילדים בבית-ספר ממלכתי-פולני. לתלמידים ניתנה גם עזרה כלכלית. בית-ספר זה נתמך בעיקר על-ידי חוגים יידישאים מיוצאי הורודנקה בארצות-הברית. בהורודנקה נתקיים בית- ספר לבנות מטעם "בית יעקב". אחרי 1918 חודש קיומו של בית-הספר העברי. תחלופה של מורים הכבידה על עבודתו. נוסף על מורים ותיקים השתלבו בהוראה בשנים 1930- 1932 מורים צעירים, שתפסו לימים מקום מכובד בשדה הספרות העברית בארץ-ישראל: המבקר ש. י. פינלס (פנואלי) והמשורר שמשון מלצר. אחרון המנהלים של בית-הספר העברי היה המורה והמשורר יצחק אריה ברגר, שנספה בשואה. רוב הארגונים הפוליטיים פיתחו גם פעילות תרבותית. במועדון ההתאחדות נערכו הרצאות, קונצרטים, ערבי שירה ובידור. החוג הדראמאטי שליד גורדוניה העלה הצגות. "בית העם" בו רוכזה הפעילות הציונית הפך למוקד של עבודה תרבותית בעיר. גם ההסתדרות הציונית ארגנה חוגים דראמאטיים. הבונד ניהל חוגי חובבים והציג מחזות ביידיש. ביוזמת חוגים בלתי-מפלגתיים נוסד מועדון ע"ש שלום עליכם, ואף במסגרתו הוצגו הצגות ביידיש. יש סבורים שההתעניינות המוגברת והעשייה בתחום התיאטרון בהורודנקה מקורן בעובדה, שבן קהילת הורודנקה אלכסנדר גראנאך הגיע לגדולה בשטח התיאטרון. א. גראנאך התפרסם כשחקן בעל שם עולמי על הבמה הגרמנית ובארצות-הברית בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם וכן כשחקן קולנוע. בחייו שמר על קשר עם קהילתו, ובעת ביקורו בהורודנקה עודד פעולה דראמאטית במקום. הורודנקה הוציאה מתוכה גם זמרת מפורסמת ראנא פפיפרלאקס. היא הצטיינה כזמרת באופרה הממלכתית בווינה. בתקופה שבין שתי המלחמות ביקרה בהורודנקה והופיעה בפני יהודי עיר מולדתה. בהורודנקה התקיימו שני מועדוני ספורט: "מכבי" ו"הפועל"

במלחה"ע ה - II
בשל קירבתה אל הגבול הרומני הגיעו להורודנקה כבר בימים הראשונים של המלחמה - בספטמבר 1939 - פליטים ממערב פולין, ביניהם גם יהודים רבים. בני הקהילה המקומית הושיטו להם עזרה חומרית ודאגו לקורת-גג לפליטים שהתעכבו לשהות ממושכת יותר. עם כניסת הצבא האדום הופסקה כל פעילות פוליטית וקהילתית יהודית. במסגרת מדיניות ההלאמה הוחרמו גם טחנות-קמח ומפעלים שונים שבבעלות יהודית. כן נתפסו על-ידי השלטונות מחסנים של סוחרים סיטונאים. המסחר הקמעונאי צומצם בהדרגה, ובמחצית הראשונה של 1941 נמצאו בהורודנקה רק חנויות פרטיות יחידות, שנאנקו תחת עול המיסים, ואף ימיהן היו ספורים. בעלי-מלאכה נאלצו להתארגן בקואופרטיבים. מספר יהודים היו פעילים בעמדות-מפתח במינהל העירוני. בני-הנוער השתלבו במערכת החינוך במקום ומהם שגם יצאו לערים גדולות באיזור לצורכי לימודים במוסדות להשכלה גבוהה. בסתיו ובחורף 1939- 1940 היתה הורודנקה אחד המוקדים של פעילות מחתרתית של תנועות-נוער ציוניות בגאליציה המזרחית, אשר חיפשו אפשרות לעבור את הגבול לרומניה כדי לעלות לארץ-ישראל. בדרך כלל נכשלו הנסיונות הללו ורק יחידים הצליחו לעבור את הגבול. אחדים מבין הפעילים נאסרו על-ידי הסובייטים, נשפטו והוגלו לברית-המועצות. בסוף יוני 1940 הוגלו לאיזורים מרוחקים של ברית-המועצות פליטים יהודים ממערב פולין, שסירבו לקבל אזרחות סובייטית או הביעו את רצונם להתאחד עם משפחותיהם בשטח הכיבוש הגרמני. עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות נקראו צעירים יהודים לצבא האדום, אולם בשל התמוטטות החזית גוייסו רק מעטים מהם, והם נסוגו מזרחה יחד עם יחידות הצבא הסובייטי. בסוף יוני פינו הסובייטים את העיר ואליהם הצטרפו גם כמה עשרות יהודים, בעיקר מבין הפעילים במסגרות השלטון בה בשנים 1939- 1941. ב- 2.7.1941 נכנסו להורודנקה יחידות הצבא ההונגרי, בעלי-בריתם של הגרמנים. כבר בימים הראשונים לכיבוש החלו האוקראינים המקומיים להתנכל ליהודי העיר. בפרבר קוטיקובקה הרגו הללו יהודי אחד ורבים אחרים נפצעו. המיפקדה הצבאית ההונגרית ניסתה לרסן את המתפרעים האוקראינים. מועצת העיר האוקראינית גזרה כמה וכמה גזירות נגד היהודים, כגון החובה לענוד טלאי צהוב, הגבלות תנועה ועבודת-בפייה. המיליציה האוקראינית ביצעה באכזריות הוראות אלה, אף הוסיפה עליהן מעשי התעללות ושוד-רכוש. על-אף התנאים הקשים הללו התארגנה הקהילה היהודית, ובין שאר פעולותיה ניסתה גם לסייע לפליטים מרומניה ומהונגריה שנמצאו באורח זמני בהורודנקה. כמה מאות של יהודי בוקובינה חיפשו מקלט בהורודנקה מחשש של פגיעות מצד הרומנים, אשר האשימו אותם בשיתוף פעולה עם הסובייטים בשנים 1940- 1941. המיליציה האוקראינית גירשה את הפליטים היהודים האלה בחזרה אל הגבול, ורבים מהם נהרגו באש משמר הגבול הרומני. נציגות של יהודי הורודנקה השתדלה למנוע את הגירוש הזה אצל ראשי המיליציה האוקראינית, אך מאמציה היו לשווא. כן שהו בהורודנקה זמן מה פליטים יהודים מהונגריה, אשר גורשו מאיזור קארפאטו-רוס בטענה שאין הם בעלי אזרחות הונגרית. האוכלוסיה היהודית המקומית סייעה להם במתן מזון ולבוש, והוקם מטבח ציבורי שבו קיבלו ארוחות חמות. בספטמבר 1941 עברה העיר לניהולם הישיר של הגרמנים ומיד הורע מצבם של היהודים. עם צעדיו הראשונים של המימשל הגרמני נמנו: הטלת קונטריבוציה, חובה למסירת תכשיטים ודברי-ערך אחרים. היהודים מגיל 14 עד 60 חויבו בעבודת-כפייה. בנובמבר 1941 הועברו היהודים לגיטו, שהוקם ברובע המוזנח שבמערב העיר. כאמור, מתחילת הכיבוש היתה קיימת נציגות יהודית, והיא אשר באה במגע עם השלטונות ההונגריים ועם הגורמים האוקראינים. לאחר העברת העיר לשליטת הגרמנים הפכה נציגות זו, בשינויים אישיים, ליודנראט. בראשו של יודנראט עמד ד"ר הסל ועם חבריו נמנו - ד"ר אייבר שיץ , ישראל קוגלר, איזיו (יצחק) גלר, קארל קויפמן וד"ר שניידר. יו"ר היודנראט הצטיין בעמידה גאה מול הלחץ הגרמני ופעל הרבה לטובת האוכלוסיה היהודית. היודנראט קיים גם קשר עם הקהילות הסמוכות (כגון באוטיניה), ויחד ניסו לעשות להקלת הגזירות ולטיפול בשחרור בני-הערובה, שנלקחו להבטחת מילוי הקונטריבוציה. ברוב המקרים הוצאו בני-הערובה להורג, אף-על-פי שהגרמנים "הבטיחו" לשחררם תמורת כופר. ב- 5.12.1941- 4 נתחוללה האקציה הראשונה. במועד זה נדרשו היהודים להתייצב ליד בניין בית-הספר היהודי לשעבר, בתואנה כי עליהם לקבל זריקות-חיסון נגד טיפוס. לאחר שהתאספו כ- 2,500 איש, הקיפום אנשי הגיסטאפו והמיליציה האוקראינית והובילו אותם אל בית-הכנסת הגדול. בו בזמן פשטו הגרמנים ועוזריהם גם על בתי הגיטו, הוציאו מתוכם את היהודים שלא התייצבו במגרש "לקבלת זריקות" וצירפו אף אותם למובלים לבית הכנסת הגדול. האנשים הוחזקו שם יומיים בתנאים איומים - בלא מזון ומים. לאחר שהגרמנים שיחררו מספר יהודים "מועילים", בעיקר בעלי-מלאכה, הועלו רובם ככולם על מכוניות-משא והוסעו לאיזור שבין הכפרים סימאקובצה ומיכאלטשה, כ- 13 ק"מ מהורודנקה, והוצאו שם להורג במכונות-ירייה מעל בורות גדולים שהוכנו מראש למטרה זו. באקציה זו מצאו את מותם כ- 2,500 איש. בין הנרצחים היו גם חברי היודנראט אייבר שיץ וד"ר שניידר. הללו אף בעומדם על סף הקבר התנגדו לגרמנים והוקיעו את מעשיהם. אחרי אקציה זו מונה יודנראט חדש ובראשו מוריץ פילפל. בתחילת 1942 הועברו לגיטו הורודנקה היהודים מן הכפרים שבסביבה. החורף של שנת 1941- 1942 הגביר עוד יותר את מצוקתם של יהודי הורודנקה שנשארו לפי שעה בחיים ונמצאו בגיטו. הרעב והמגיפות הפילו קרבנות נוספים. היהודים עשו מאמצים למצוא מקומות עבודה "חיוניים", בתקווה כי אכן הללו יבטיחו להם חסינות מפני אקציות נוספות. הגרמנים חילקו את אוכלוסיית הגיטו לפי מקצועות ומקומות-העבודה, וכך הגבירו עוד יותר את האשלייה שעל-ידי השתייכות לקבוצה מיוחסת או על-ידי השגת אישור ממקום-עבודה מוגן ניתן יהיה להינצל. ב- 13.4.1942 פשטו אנשי הגיסטאפו והמיליציה האוקראינית על הגיטו ופתחו באקציה השנייה. משום שהידיעה על האקציה המתקרבת הגיעה לגיטו בעוד מועד, רבים הסתתרו במחבואים ואפילו ניסו להימלט מחוץ לגיטו. במהלך האקציה נתפסו כ- 60 איש, אשר הובלו לבית-הקברות ונרצחו שם. כ- 1,400 קרבנות האקציה נשלחו להשמדה במחנה בלז'ץ. בחודשים מאי ויוני 1942 נתפסו מדי פעם עשרות יהודים. הם הועברו לגיטו בקולומיאה ושם זומן להם גורלם של בני קהילה זו. ביולי 1942 הוחל בחיסול הדרגתי של הגיטו על-ידי הוצאות להורג או שילוחים לגיטאות שבסביבה. חלק מיושבי הגיטו ברחו לטלוסטה, שם מצאו מקלט זמני. ב- 6.9.1942 בא חיסולו הסופי של הגיטו. אקציית-החיסול נמשכה 3 ימים. הגרמנים ועוזריהם התקשו למצוא את אחרוני יהודי הורודנקה שגם הפעם ניסו להסתתר. הללו רוכזו במחסן תבואה סמוך לתחנת-הרכבת. שם נערכה הסלקציה: הכשירים לעבודה הובלו ל"מחנה יאנובסקה" בלבוב, והשאר גורשו להשמדה בבלז'ץ. בנסיונות ההצלה נמלטו קבוצות ויחידים מבין יהודי הורודנקה ליערות הסביבה. קצתם שוטטו ביערות, חיפשו מחסה מפני הגרמנים ומפני האוכלוסיה המקומית ושימשו מטרה להתנפלויות ולרצח בלתי-פוסקים. מהם שהשיגו גם מעט נשק והשתדלו ליצור קשר עם הפארטיזאנים הסובייטים, ואמנם בחורף 1942- 1943 עלה בידי אחדים להצטרף אליהם. צעירים נוספים שהיו ביער הגנו על חייהם בנשק. בחודשים האחרונים של 1943 ובראשית 1944 היו היהודים ביערות נתונים לסכנה מצד כנופיות הלאומנים האוקראינים "באנדרה". על רקע זה נוצר קשר ושיתוף-פעולה מסויים בין יהודים מזויינים לבין האיכרים הפולנים באיזור, שאף הם סבלו הרבה מידי הלאומנים האוקראינים. כ- 40 מיהודי הורודנקה הצליחו להימלט אל מעבר לגבול הרומני. קבוצות יהודי הורודנקה נמצאו במחנות לעבודת-כפייה בסביבות העיר, שם הועסקו בסלילת כבישים ובניית גשרים. במחנה בכפר ליסובצה נשארו בחיים מספר יהודי הורודנקה עד לשיחרורם בידי הצבא הסובייטי במארס 1944. גם במועד זה נפלו עדיין קרבנות מקרב הניצולים, כאשר לאחר שיחרור המחנה הפציצו הגרמנים את המקום ומספר יהודים חולים ופצועים ששהו עדיין במחנה נהרגו. העיר שוחררה בידי הסובייטים ב- 27.3.1944. הניצולים המעטים שנותרו בחיים יצאו מערבה