ד' חשון ה'תשע"ח

הורודץ horodec

עיירה בפולין

נפה: קוברין
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:

בשנת 1941: כ- 753

יהודים בשנת 1941: כ- 269

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
הורודץ נזכרת בסוף המאה ה- 13 ככפר בנחלאות שהוריש הנסיך ולאדימיר ואסילקייביץ' לאשתו אולגה. מאוחר יותר עברה הורודץ לרשות המלך והשתייכה לאקונומיה הקוברינית. ב- 5 בינואר 1589 העניקה בעלת המקום, המלכה אנה היגיילונית, זכויות מגדבורגיות לקוברין והחילה אותן גם על הורודץ. לפי פקודתה היו גופי המינהל האוטונומי העירוני של קוברין (הווייט, הבורגמייסטרים וכדומה) ממונים גם על הורודץ. בסוף המאה ה- 15 היו בהורודץ 5 רחובות וכיכר שוק. מספר המגרשים שעמדו עליהם בתים הגיע ל- 222. מלבד זאת היו בעיירה גם 15 פונדקים. בשנת 1784 נפתחה התעלה המקשרת את הבוג והדנייפר, שנחפרה ביוזמת המלך סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי ואשר חיברה את הים השחור עם הים הבלטי. התעלה הביאה עמה התעוררות גדולה בסחר העצים ובייצוא התבואות והתוצרת החקלאית. אדמות העיירה, שהיו שייכות לאציל פולני, נמכרו לאחר המרד הפולני של 1863 לאציל רוסי, קרוב של משפחת הצאר. באותו זמן, ימי שלטון רוסיה, נכללה הורודץ בנפת קוברין שבפלך גרודנה. יהודים נזכרים בהורודץ לראשונה באמצע המאה ה- 16, אך מספרם היה קטן. בשנת 1563 היו כאן שני בעלי אדמות, ניסן בן-יצחק ואברהם. עם קבלת הזכויות המגדבורגיות גדל כנראה היישוב היהודי. בשנת 1618 היו בעיירה 8 פונדקים בבעלות יהודית ובשנת 1623 כבר נזכרת הורודץ כקהילה הכפופה לקהילה הראשית בריסק. בשנת 1652 העניק ועד מדינת ליטא להורודץ 25 זהובים, שנועדו לסייע בבניית בית-כנסת במקום. ייתכן שבית-הכנסת הקודם חרב בגזירות ת"ח ות"ט ויהודי הורודץ לא יכלו לבנות להם בית-כנסת בכוחות עצמם. בשנת 1673 נדרשו יהודי הורודץ לשלם 51 זהובים מס גולגולת. ב- 10 ביולי 1700 ניתן פסק-דין, בעקבות תביעתה של אשה פולנייה שהלוותה כסף לקהל הורודץ והכסף לא הוחזר לה. השופט ציווה להחרים את כל רכושם של יהודי הורודץ, כדי לפרוע את החוב. בשנות השמונים של המאה ה- 19 נסללה מסילת-הברזל בריסק-פינסק ובהורודץ הוקמה תחנת רכבת. ב- 20 ביולי 1882 ניסו הפועלים הרוסיים (הקצפים) שעבדו במסילה לעשות פוגרום. הם שברו שמשות והיכו יהודים, אך המשטרה התערבה במהרה והפרעות הופסקו. במשך המאה ה- 19, עד מלחמת העולם הראשונה, פעלו בהורודץ מפעלים שונים בבעלות יהודית, כגון טחנות-קמח, מבשלת יי"ש, מפעל לייצור לבנים ובית-חרושת לגרביים. מפעלים אלה החזיקו מעמד בדרך-כלל רק מספר שנים ונסגרו. פתיחתה של תעלת בוג-דנייפר נתנה דחיפה גדולה להתפתחות סחר העצים. יהודים עסקו בהספקת מזון ומצרכים אחרים למשיטי הדוברות והספינות. כמו-כן התפתח מסחר ער בדגים. ענף אחר היה חכירת גני-פרי וייצוא הפירות למרכז פולין. בעיירה היו ירידים חודשיים ושני ירידים שנתיים. הראשון מבין הרבנים שידוע עליהם שכיהנו בהורודץ היה ר' משה צבי רבינוביץ' שכיהן כרבן של הורודץ ושל אנטופול, בשנת 1822 מסר את הרבנות בהורודץ לבנו, ר' יהושע יעקב רבינוביץ'. ר' יהושע יעקב רבינוביץ' פרסם לאחר מות אביו את חיבורו של האב "חידושי הלכות ואגדות". בנו השני של הרב משה צבי היה ד"ר ישראל מיכל רבינוביץ (1892 - 1918), בוגר אוניברסיטת ברסלאו בפילולוגיה ואוניברסיטת פאריס ברפואה, אשר תרגם את התלמוד לצרפתית ופרסם כמה מחקרים על החוק הפלילי, הרפואה וכדומה בתלמוד. בערוב ימיו היה ישראל מיכל רבינוביץ פעיל בתנועת חיבת-ציון והשתתף בוועידה בקטוביץ. הרב יהושע יעקב רבינוביץ כיהן בהורודץ במשך 80 שנה, עד שנת 1901. הוא פרסם 8 חיבורים, ובהם דרשות וחידושים על התורה והגמרא. הוא היה בעל מופת ואת ספריו הוציא לאור בעזרת כספי הפדיונות שקיכל עבור עצות וקמיעות. אחריו כיהן ברבנות נכדו (מצד בתו) הרב יעקב חיים גרינברג, משנת 1902 עד שנת 1915, כאשר עבר לייקאטרינוסלב, שבה נפטר בשנת 1919. בתחילת המאה ה- 20 היו בהורודץ 4 בתי-כנסת, אחד מהם היה בית-הכנסת הישן. מלבדם היו בה בית-מדרש ושני שטיבלאך - של חסידי סטולין ושל קוברין. בשנת 1907 נפתח החדר המתוקן העברי הראשון בעברית ובשנת 1909 - חדר שני. בתחילת המאה ה- 20 פעלה בהורודץ קבוצה ציונית קטנה, שעסקה בהסברה, קיימה הרצאות וחבריה הפיצו את מניות הבנק הקולוניאלי. כעבור כמה שנים נפסקה פעילותה והיא חודשה בשנת 1912 ביוזמת נער בן 15. הודות ליוזמתו הוקמה ספרייה ציבורית, הופצו שקלים, התקיימו הרצאות וכדומה, עד שהמשטרה הצארית גילתה שהקבוצה מקיימת קשרים עם תנועת "פועלי-ציון", דבר שהיה אסור, ואסרה את היוזם. הצעיר נאלץ לברוח לארצות-הברית. בשנת 1905 פעלו בעיירה קבוצה קטנה של ציונים-סוציאליסטיים (ס"ס) וחוג של "הבונד", שעסקו בתעמולה ובהפצת כרוזים. בגלל רדיפות המשטרה ובריחת המנהיגים לחוץ-לארץ נפסקה הפעילות. בקיץ 1915 התקרבה החזית להורודץ והשלטון הצארי הורה לפנות את העיירה. יהודים אחדים השתמשו בהזדמנות ויצאו לפנים רוסיה ברככות שהעמיד השלטון לרשות המתפנים. אבל הרוב נשארו. רק כאשר התחולל בעיירה קרב, שנמשך כמה ימים, ברחו כמעט כל היהודים והסתתרו בכפרים ובשדות שבסביבה. עקב הקרב נשרפו רוב בתי העיירה ובתוכם גם בתי-הכנסת. היהודים, שחזרו לאחר שנכבשה הורודץ בידי הגרמנים, מצאו עיירה הרוסה. כיוון שרוב התושבים המקומיים התפנו לפנים רוסיה, אספו יהודי העיירה את היבולים, ולקראת שנת 1916 חרשו וזרעו וכך נמנע רעב. צעירים גויסו בפקודת גרמנים לעבודות-כפייה בכריתת עצים ביערות הסביבה. בהורודץ נפתח בתקופה זו בית-ספר עממי, ששפת ההוראה בו היתה גרמנית. במלחמת פולין-הכולשוויקים לא סבלו אמנם יהודי הורודץ מחילופי השלטון אבל הם כמה פעמים הם היו קרבן לתעלוליהן של כנופיות הבאלאחובצים, שהיכו בהם וגזזו זקנים.

בין שתי המלחמות
תחילת תקופת השלטון הפולני הצטיינה בהגירה מוגברת מהורודץ לאמריקה הצפונית, לדרום אמריקה ולארץ-ישראל. מספר היהודים בהורודץ ירד ל- 50 משפחות. הפרנסות הצטמצמו למסחר זעיר ולמלאכה. בראשית שנות העשרים התמנה לרבה של הורודץ הרב אריה גרינמן. הוא כיהן בתפקידו עד שנת 1942 ונספה בשואה יחד עם בני עדתו. בשנת 1919 נעשה ניסיון לחדש את החיים הרוחניים בעיירה. הוקם ועד על-מפלגתי שפתח מחדש את הספרייה, הקים מקהלה וחוג דרמה של חובבים. בשנת 1920 נערך בהורודץ מצעד גדול לכבוד החלטות סן-רמו (אישור הצהרת בלפור). באותה עת הוקם סניף של "החלוץ" ובו 14 חברים. בשנת 1925 עלתה קבוצת החלוצים הראשונה לארץ-ישראל. בשנת 1926 נוסד בהורודץ "החלוץ הצעיר". כיוון שילדי הורודץ למדו בבית-ספר עממי פולני ואחר-הצהריים בחדר, ארגן "החלוץ הצעיר" עבור חניכיו שיעורים בעברית, בתולדות ישראל ובגיאוגרפיה של ארץ-ישראל. למרות מיקומה הנוח של הורודץ - ליד מסילת-הברזל, תעלת-הימים וכביש קוברין-הורודץ שסלל בשנת 1928 - לא התאוששה הקהילה היהודית במקום בין שתי מלחמות העולם ומספר היהודים לא גדל. בתקופת השלטון הסווייטי הוגלו כמה מיהודי הורודץ לפנים רוסיה.

במלחה"ע ה - II
הורודץ נכבשה בידי הגרמנים כנראה כבר ביום השלישי למלחמה עם ברית-המועצות (24 ביוני 1941). בחודשים הראשונים נרצחו בעיירה 4 יהודים צעירים בחשד שהם פעילים סווייטיים. על היהודים הוטלו החובה לשאת את אות ההכר היהודי, עבודת-כפייה וגזירות נוספות. בחודש אייר תש"ב (מאי 1942) רוכזו יהודי הורודץ בגטו סגור, ואליו הובאו גם יהודים מכפרי הסביבה. בי"ב באב תש"ב (26 ביולי 1942) הובלו יהודי הורודץ לתחנת-הרכבת ומשם הוסעו ברכבת לברונה-גורה שבאיזור ברזה-קרטוסקה ושם נרצחו כולם. הגרמנים השאירו בחיים רק 15 בעלי מקצוע. כעבור זמן מה הועברו אנשים אלה לגטו שבאנטופול ונרצחו שם יחד עם יהודי המקום באקציית החיסול שנערכה ב- 15 באוקטובר 1942.