ב' אלול ה'תשע"ז

הורוכוב HOROCHOW

עיירה בפולין

נפה: הורוכוב
אזור: ווהלין ופוליסיה
דרום-מערב ווהלין
אוכלוסיה:

בשנת 1941: כ - 7,800

יהודים בשנת 1941: כ - 3,120

יהודים לאחר השואה: מעטים

תולדות הקהילה:
כללי
עיירה נפתית בדרום-מערב ווהלין

סגור

בעת מלחה"ע ה - I
הורוכוב נזכרת לראשונה בשנת 1450, כשהמלך קזימיר היאגלוני נתן אותה במתנה לרוזן ממשפחת אוליזרוב. בשנת 1545 עברה לרשות הדוכסים סאנגושקו-קושירסקי, ואחד מהם, גריגורי ואשתו סופיה, העניקו למקום זכויות מגדבורגיות. בכתב ההענקה הוגדר גם מעמד היהודים. הידיעה הראשונה על הימצאות יהודים בהורוכוב היא משנת 1536, ויש לשער שראשית ההתיישבות קדמה לכך. את כתב הזכויות המגדבורגיות של הדוכס סאנגושקו אישר המלך זיגמונט השלישי ב- 10 במרס 1601. לגבי היהודים נאמר שם: "היהודים בעירנו הורוכוב יהיו תחת היוריסדיקציה שלנו, ולעירוניים אין אליהם דבר. יש לתת להם רחוב נפרד שישתרע מן השוק עד בית-הכנסת, ולקבוע מקום ליד בית-הכנסת בשביל האיטליזים". על-פי ראשית הפיסקה הזאת היו יהודי הורוכוב נתונים לשיפוט של בעל-המקום. באותה שנת 1601, ב- 20 באוגוסט, רשם הדוכס סאנגושקו בספרי העיר לוצק שטר-חכירה, לפיו החכיר בין השאר את העיר הורוכוב לשני יהודים - אברהם בן שמואל מטריסק וגץ בן פרץ מטורצ'ין, וזאת למשך שלוש שנים. לחוכרים ניתנה הרשות לשפוט את הנתונים למרותם אפילו למוות ולאלה לא ניתנה אף זכות ערעור בפני הדוכס.
בזמן גזרות ת"ח ות"ט עלה על דרום ווהלין מחנה הקוזאקים בפיקודו של האטמן קריבונוס, והוא הסתער בין השאר גם על הורוכוב. יש להניח, שיהודי המקום נפגעו קשות. ברם נראה, שהיישוב בהורוכוב התאושש מהר והשתקם. בשנת 1700 התקיימה במקום התוועדות של גליל ווהלין ובה נקבעה חלוקת מס הגולגולת לאותה שנה. על קהילת הורוכוב הוטל סכום של 675 זהובים, סכום מכובד בהשוואה למס שהוטל על קהילות אחרות. הורוכוב נמנתה אפוא עם הקהילות הבינוניות בווהלין. בשנת 1752, בכינוס ועד גליל ווהלין בקונסטנטין, הוטל על הורוכוב לשלם בכל שנה 2,000 פלורין מס גולגולת.
בסוף המאה ה- 18 בנה בעל העיר, הרוזן סטרוינובסקי, ארמון ובו מוזיאון, שכלל ציורים של מיטב ציירי המערב וכן פסלים עתיקים מיוון ורומי. במחצית השנייה של המאה ה- 19, לאחר שהועברו האוספים לפטרבורג ולגאליציה, נעזב הארמון ועם הזמן הוא נהרס לגמרי.
במאה ה- 18 כיהנו בהורוכוב הרבנים ר' אברהם אבא'לי, ר' יצחק הלוי הורוביץ והמקובל ר' יצחק דרוהוביצ'ר "המוכיח", שהיה ממקורבי הבעש"ט (נפטר בהורוכוב בשנת 1758). במאה ה- 19 כיהנו ברבנות בהורוכוב ר' רפאל מיזלש, בעל "תוספות שבת", ר' יעקב פינקלשטיין ור' אפרים אוירבך (משנת 1891).
לאחר חלוקת פולין השנייה (1793) נקבע הגבול בין רוסיה לאוסטריה בסמוך להורוכוב. דבר זה נתן דחיפה לפיתוח המסחר בעיירה, שחלק נכבד ממנו היתה הברחת סחורות בעיקר לתחום גאליציה, שבשליטת אוסטריה.
בראשית המאה ה- 20 החלה בהורוכוב התעוררות ציונית-לאומית. במקום נוסד ועד של "חובבי-ציון", שהוכר כסניף של הוועד האודיסאי. הסניף אסף כספים והפיץ את הרעיון הציוני. בשנת 1909 נוסד בית-ספר פרטי עברי ובו נלמדה גם השפה הרוסית. מוסד זה נסגר מהר בשל הסכסוכים בין שני הבעלים-המייסדים, שהיו גם המורים. נערי הורוכוב נסעו ללמוד בישיבות המודרניות בלידה, לומז'ה, אודיסה ועוד, ואילו הנערות למדו בגימנסיות רוסיות.
בראשית מלחמת העולם הראשונה התחלפו בהורוכוב השליטים. הרוסים נסוגו ונכנסו האוסטרים. בזמן נסיגתו שרף הצבא הרוסי חלק מן העיירה. במשך זמן מה היתה החזית בקרבתה. כתוצאה מן ההפגזות נהרגו כמה יהודים. כשנכנסו האוסטרים הם החרימו מצרכי מזון והטילו על התושבים עבודת כפייה. בהורוכוב השתרר רעב. כדי להקל מעט את המצוקה הוקם ועד סיוע, שפתח מטבח לנצרכים. בראשית שנת 1918 התפורר הממשל האוסטרי והורוכוב נעשתה הפקר לכנופיות של אוקראינים. אחד מצעירי המקום (יוסי אייזן) ארגן הגנה עצמית, שהצליחה למנוע מעשי שוד ורצח ואף לקחה בשבי כנופיה של אנשים מזוינים. שלטונם הקצר של נציגי פטלורה במקום הצטיין באווירה אנטישמית. יהודים הולקו בפומבי. השקט בא עם התבססות השלטון הפולני, במחצית השנייה של שנת 1920.
גם בימי מלחמה נמשכה הדאגה לחינוך. בשנת 1915 עסק בהוראת השפה העברית בהורוכוב מורה, שערק מן הצבא הרוסי הנסוג - משה חשצ'וואצקי. לימים היה האיש למשורר בשפת יידיש. בשנת 1916 השיגה קבוצת מורים מן הממשל האוסטרי רישיון לפתוח בית-ספר עברי. ממוסד זה צמח מאוחר יותר, בימי שלטון פולין, בית-ספר עברי "תרבות". בשנת 1917 נוסד בהורוכוב חוג דרמה לחובבים.
בשנת 1919 נוסד סניף של מפלגת צעירי-ציון ואלה פתחו מועדון וסייעו לקיומו של בית-הספר העברי בעיירה. באותו זמן ניסו מומחים לעיבוד עורות, שהובאו ממקום אחר, לארגן סניף של ה"בונד".

בין שתי המלחמות
השלטון הפולני קבע בהורוכוב את בירת הממשל הנפתי (פוביאט). הדבר תרם לקידום העיירה, שכן הופעלה במקום תחנת חשמל ונסללו כמה כבישים: לתחנת הרכבת הקרובה, ללוצק וללבוב. עד סוף שנות השלושים הוכפל מספר תושבי הורוכוב, אך מספר היהודים גדל רק ברבע בערך.
כל הקידום הכלכלי הזה נגע ביהודים רק בעקיפין. התעשייה המשיכה להיות זעירה ולהתבסס על גידולים חקלאיים. חלק מן המפעלים - טחנת קמח אחת מתוך שלוש שהיו בעיירה, 6 מפעלים להפקת שמן, 5 טחנות גריסים, מנסרה ומלבנה - השתייכו ליהודים. הענף המסחרי העיקרי היה קניית תבואות, בהמות ועופות בכל האיזור, ויצואם למרכז פולין ולגלילות פולסיה ונובוגרודק. כאן תפסו היהודים חלק נכבד - בערך 300 מתוך 410 החברות והיחידים שעסקו בכך היו בידיהם. בענף המלאכה היו בידי היהודים 180 מתוך 450 בתי המלאכה, אך היהודים היו רוב מכריע בענפי החייטות - 24 מתוך 32, כובענות - 12, תפרות ורצענות - 23, נגרות בנייה - 10. שלושת המקצועות האחרונים היו לחלוטין בידי יהודים.
הפעילות הכלכלית של היהודים נסתייעה בכמה מוסדות כספיים. הראשון היה קופת גמ"ח, שנוסדה עם הון יסוד של 12,000 זהובים, שמחציתו נאספה בעיירה ומחציתו נתקבלה מן הג'וינט. ההלוואות מקופה זו היו קטנות, ללא ריבית ונפרעו בתשלומים דו-שבועיים. המוסד השני היה הבנק העממי-הקואופרטיבי, שנוסד בשנת 1927 מטעם איגוד הסוחרים. הוא היה מסונף למרכז הבנקים הקואופרטיביים בווארשה. בשיא פעילותו הגיע הונו ל- 150,000 זהובים. בשל קשיים נסגר הבנק בסוף שנת 1936.
במועצה העירייה היו מיוצגים יהודים מזרמים פוליטיים שונים. אחד מסגני ראש העיר היה יעקב חומש, עסקן ציוני רב-פעלים, שהיה יושב-ראש ההסתדרות הציונית בהורוכוב, יושב-ראש ועד "תרבות" במקום, מייסד הבנק העממי ועוד.
עם פטירתו של הרב אפרים אוירבך בפסח תרפ"ה (1925), מינו פרנסי הקהילה לרב את חתנו, ר' שמואל ריישר. חסידי אוליקה התמרדו ומינו לרב את חתנו השני של הרב אוירבך, ר' יהושע רבינוביץ. הדבר גרם מריבות וסכסוכים. שני הרבנים נספו בשואה. מלבד בית-הכנסת ובית-המדרש הגדולים היו בהורוכוב בתי-תפילה של כמה סיעות של חסידים. החשובות שבסיעות אלה היו אוליקה וטריסק. מלבד אלה היו בהורוכוב גם חסידי סדיגורה וסטולין-קרלין. בשנת 1920 נמצא בהורוכוב פנקס חברה-קדישא, שהרישום הראשון בו היה מראשית המאה ה- 19. על-פי דברי הפתיחה של הרבי מטריסק שנכתבו בשער הפנקס בא זה במקום הטופס שנגנב.
בית-הספר העברי, שחודש בראשית השלטון הפולני, נסגר בשנת 1924 ונפתח שוב, לאחר מאמצים מרובים, בשנת הלימודים 1927/26; אז למדו בו 50 תלמידים. מספרם הלך וגדל בהתמדה, ובשנת 1936 היו בו 435 תלמידים. בשנת 1926 התקיים ליד בית-הספר, במשך זמן-מה, גן-ילדים עברי. מחצית תקציבו של בית-הספר באה משכר לימוד מודרג, ומחציתו השנייה - בחלקה מתמיכות של העירייה וועד הקהילה והשאר מגיוס כספים בדרכים שונות, כגון נשפים, הצגות תיאטרון ועוד. בית-הספר העברי התקיים עד ספטמבר 1939. במחצית השנייה של שנות העשרים נעשו ניסיונות לקדם את החינוך והתרבות בלשון יידיש. בשנת 1927 הקימו יוצאי הורוכוב בארצות-הברית ועד לייסוד בית-ספר בשפת יידיש. בשנת 1929 הוקם בהורוכוב סניף של "צישא", אך זה הצליח לייסד בעיירה רק ספרייה וקבוצת ספורט.
חוג הדרמה לחובבים שליד ועד תרבות המקומי המשיך בפעילותו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ונוסף עליו עוד חוג, שהוקם מטעם "צישא" ולידו תזמורת מנדולינות. שני החוגים האלה ושתי הספריות היו מוקדים לפעילות תרבותית בצורת הרצאות ודיונים. בשנות השלושים המאוחרות התגברה האנטישמיות בהורוכוב. בשנת 1936 היו מקרים רבים של השתוללות בריונים; הם שברו שמשות בבתי יהודים, הרסו מאפייה יהודית והיכו עוברי-אורח יהודיים.
עם התבססות השלטון הפולני התארגן בהורוכוב סניף של "החלוץ" ובשנת 1921 עלו ששת החלוצים הראשונים לארץ-ישראל. רשמית נוסד הסניף בשנת 1925 ולידו הוקם קן של "החלוץ הצעיר". במקביל הוקמו גם סניפים של המפלגות הציוניות: ציונים כלליים על סיעותיהם "על המשמר" ו"עת לבנות", התאחדות, המזרחי, צ"ס, ואחר-כך פועלי-ציון והרוויזיוניסטים. מן המפלגות הלא-ציוניות נוסדו בהורוכוב באותן שנים סניפים של אגודת-ישראל וה"בונד". מבין תנועות הנוער נוסדו, נוסף לקן של "החלוץ הצעיר", קנים של "השומר הצעיר", בית"ר, צעירי אגודת-ישראל ועוד. חברי בית"ר קיבלו מן השלטונות הפולניים רשות לעבור אימון צבאי בנשק, ובשנת 1937 הצטרפו לאצ"ל במחתרת. בשנת 1935 התקיימו בהורוכוב שני קיבוצי הכשרה, האחד של "החלוץ" ובו 60- 70 חברים והשני של בית"ר.
בשנות העשרים קיימה המפלגה הקומוניסטית פעילות מחתרתית במסווה של האיגודים המקצועיים של פועלי המחט והעור. יחד עם ה"בונד" הצליחו לקבל בבחירות למועצת העירייה, שהתקיימו בשנת 1928,%20 מן הקולות היהודיים. השלטון ביטל בחירות אלה, אך גם בבחירות החוזרות הם זכו באותו הישג. בשנות השלושים, כתוצאה ממאסרים ורדיפות, וכן עקב פיזור המפלגה הקומוניסטית הפולנית בידי הקומינטרן, פסקה כמעט לחלוטין הפעילות הקומוניסטית בהורוכוב. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים השונים היו כדלהלן:
לקונגרס הציוני הי"ג, (1923) הצביעו 214 איש. רשימה מס' 1 (הציונים הכלליים "על המשמר") קיבלה 64 קולות; רשימה מס' 2 הציונים הכלליים "עת לבנות") - 150.
לקונגרס הציוני הט"ז (1929) הצביעו 260 איש. הציונים הכלליים (בשתי סיעותיהם) קיבלו 63 קולות; המזרחי - 11; רוויזיוניסטים - 115; התאחדות השומר הצעיר - 29; פועלי-ציון - 32.
לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 737 איש. הציונים הכלליים קיבלו 60 קולות; המזרחי - 35; רוויזיוניסטים - 2; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 295; התאחדות - 3.
לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 145 איש. הציונים הכלליים קיבלו 32 קולות; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 113.
לקונגרס הכ"א (1939) הצביעו 393 איש. הציונים הכלליים קיבלו 88 קולות; המזרחי - 49; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 255; פועלי ציון-שמאל - 1.

במלחה"ע ה - II
ב- 25 ביוני 1941 נערך בסביבת הורוכוב קרב שנמשך יממה בין הצבא הרוסי ובין הצבא הגרמני. עקב ההפגזות נשרפו כמה מבתי העיירה. חוליה של איינזאצקומנדו 4a, שנכנסה עם החלוץ של הצבא הגרמני, אסרה 40 אוקראינים, האשימה אותם בקומוניזם והוציאה אותם להורג. במקום הוקמו שלטון ומיליציה אוקראיניים ואלה התעללו ביהודים, אסרו אנשים ושחררו אותם תמורת שוחד, סחטו ושדדו ואף רצחו שניים בתואנה, שהם העלילו על האוקראינים שנהרגו. הממשל הצבאי הגרמני הטיל על היהודים חובה לשאת את אות ההיכר היהודי, אילץ אותם לצאת לעבודות כפייה ומינה יודנראט. תוך 48 שעות היה על יהודי הורוכוב לשלם כופר בגובה של 100 רובל למבוגר ו- 50 רובל לילד.
ב- 12 באוגוסט 1941 שוב הגיעה להורוכוב יחידה של איינזאצקומנדו 4a ובעזרת אוקראינים מקומיים אספה 300 יהודים, הובילה אותם לגן העירוני ושם רצחה את כולם.
בראשית אוקטובר 1941 הוכרז על הקמת גטו ויהודי הורוכוב נאלצו לעבור אליו תוך יום אחד, לפני שנכנס לתוקפו העוצר. אחר-כך הובאו לגטו בערך 2,000 יהודים מדרושקופול, לוקאץ', סוויניוחי וסינקיביצ'ובקה. בגטו הצטופפו בערך 5,000 נפשות והוא חולק לשני חלקים: באחד היו בעלי-המקצוע הנדרשים (ה"מועילים") עם בני משפחותיהם, ובשני היו האחרים (ה"בלתי מועילים"). העובדים קיבלו 300 גרם לחם ליום, והלא-עובדים - 150 גרם. בתקופת קיומו של הגטו נרצחו יהודים יחידים עבור "חטאים" שונים.
ביולי 1942, כשהחלו להגיע ידיעות על חיסול יהודים ביישובים שונים, התכנסו קבוצות של צעירים ותכננו להעלות את הגטו באש, כדי לאפשר בריחת המונים. המבוגרים ואנשי יודנראט מנעו התארגנות זאת בכוח; הם טענו, שהדבר יביא להשמדת יהודי הורוכוב ושמוטב להכין מחבואים ליום החיסול.
בכ"ב באלול תשכ"ב (8 בספטמבר 1942) רוכזו יהודי הורוכוב, הובלו לבורות ליד הכפר צ'וייב ונרצחו. בודדים הצליחו לברוח ולהסתתר במחבואים אצל פולנים ו"שטונדיסטים" אוקראיניים וכך ניצלו. ב- 3 באפריל 1944 שוחררה הורוכוב בידי הצבא האדום.