כ"ט ניסן ה'תשע"ז

היבנב UHNOW

קהילה בפולין

מחוז: לבוב
נפה: ראווה רוסקה

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
אוהנוב נקראה עד 1648 בשם הובנוב. היא נתקיימה ככפר עד 1462, שבה הוענק לה מעמד של עיר בבעלות פרטית של האצולה, ונקבעו בה 2 ירידים שנתיים ויום שוק אחד בשבוע. ליד העיר נבנתה טירה בצורה. ב- 1621 נפגעה העיר קשה מפלישת הטאטארים, נשבו בידיהם כ- 300 תושבים. ב- 1634 פרצה מגיפה וכעבור 3 שנים שוב אכלה האש את רוב בתי העיר. דליקות גדולות נשנו במקום שוב ב- 1632, ב- 1638 וב- 1900. במאות ה- 18 וה- 19 התפתחה באוהנוב הסנדלרות והפרוונות; למגפי אוהנוב ופרוותיה יצא שם בכל האיזור, ומהן התפרנסו רוב תושביה הלא-יהודים. ב- 1914- 1915 היתה העיר תחת הכיבוש של הצבא הרוסי ומנובמבר 1918 עד סוף יאנואר 1919 תחת שלטון הרפובליקה האוקראינית המערבית. בסביבת העיר ניטשו קרבות כבדים בין האוקראינים לצבא הפולני. על ראשוני היהודים באוהנוב נמסר בתעודות מ- 1550. ראשוני המתיישבים היו מעטים, ויעיד על כך סכום מס- הגולגולת שהם נתחייבו לשלם: ב- 1578 - 15 זהובים, וב- 1582 - 7 זהובים. היישוב היהודי גדל לאחר פלישת הטאטארים ב- 1621 בעלי( העיר היו מעוניינים לאכלס בהם את העיר שנתרוקנה היבשותמ) וב- 1635 היו בידי היהודים 30 בתים. העירונים התנגדו להתיישבותם של היהודים, ותגובתם לא אחרה לבוא. ב- 1636 הופצה נגד היהודים עלילת דם הם( הואשמו ברצח ילדה נוצריה, בת 13). לא ידועה התוצאה של העלילה, אולם הפרשה לכשעצמה, וכן הדליקה של 1638, שבה נפגעו במיוחד היהודים, וגם הגזרות של ת"ח ות"ט הביאו לצימצום מספר תושבי אוהנוב היהודים. בתחילת המאה ה- 18 היו באוהנוב כ- 20 נפשות בלבד. היישוב היהודי גדל בסוף המאה ה- 18 ובמאה ה- 19, והגיע 50%-ל מכלל התושבים. ב- 1900 פרצה דליקה ברובע היהודי ורבים מיהודי המקום נותרו ללא קורת גג. כשנתיים לאחר-מכן, פרצה דליקה ברובע הנוצרי. האש התלקחה דווקא בביתו של מומר, וגם הכנסיה היוונית הקאתולית נפגעה מהאש. באווירה האנטישמית ששררה בעיירה משנים, הוסת ההמון לפרוע פרעות ביהודים; הופצה עלילה שהיהודים שלחו אש בביתו של המומר והביעו בפומבי את שמחתם בראותם שהכנסיה עולה באש. ההמון האוקראיני התפרע כיומיים, היהודים הוכו, חנויותיהם נשדדו ונופצו שמשות בבתיהם. הוזעקה יחידת צבא לעיירה והושלט הסדר; נאסרו כ- 150 מתפרעים. משפטם של המתפרעים נמשך כשנה ובינתיים עלה בידי נאשמים רבים לברוח לחוץ-לארץ. הושמעו אז איומים על העדים, ובסופו של דבר נידונו כ- 50 איש בלבד למאסר של שבוע ימים עד 5 חודשים. האווירה המתוחה, ההסתות והאיומים על היהודים מצד דלק של האוכלוסיה האוקראינית שבמקום, נמשכו עד שפרצה מלחמת-העולם הראשונה. ימים ספורים לאחר פרוץ הקרבות נכנסו לאוהנוב יחידות הקוזאקים, והללו החלו בשוד רכוש יהודי, בגזיזת זקנים ופאות ובאונס נשים שלא עלה בידיהן להימלט על נפשן או להתחבא. על היהודים הוטלה עבודת כפייה הם( נאלצו יום יום לטאטא את רחובות ריעה). בעת נסיגתם של החיילים הרוסים במאי-יוני 1915, בזזו שוב הקוזאקים את שארית הרכוש בחנויותיהם של היהודים ובבתיהם. הם החרימו עצים ממחסני היהודים ובנו מהם מישלטים. עם שובן של יחידות הצבא האוסטרי, ביוני 1915, פרצה בעיר מגפת כולירה, שבה נספו כ- 150 איש, ביניהם יהודים רבים. בהמשך המלחמה אזלו מקורות הפרנסה של יהודי אוהנוב, שותקו לחלוטין המסחר והמלאכה והשתרר רעב בקרב היהודים פליטי הפרעות והמגיפה. ההתנכלויות ביהודים חזרו ונישנו, והפעם מידי חיילי הצבא הפולני, עם חידוש שלטון פולין בסוף יאנואר 1919. במאות ה- 17 וה- 18 עסקו רוב יהודי המקום בחכירה, פונדקאות וסחר סחורות-ייבוא. במאה ה- 17 מוזכרים באוהנוב גם קצבים ואופים יהודים. במאה ה- 19 גרו יהודי אוהנוב בצפיפות בכיכר השוק ושם התרכזו חנויותיהם של הסוחרים ודוכניהם של הרוכלים. גם בית-המרזח שבבית העיריה, שהיה שייך לבעל העיר, נחכר בידי יהודים. הם שלחו ידם בסחר בהמות ועופות וכן בשיווק המגפיים והפרוות שנשתבחו בהם בעלי מלאכה האוקראינים במקום. טחנת קמח המונעת במים וכן בית-הבד - שני מפעלי תעשיה יחידים בעיר - הוקמו בידי יהודים. באותה תקופה גדל גם מספר בעלי-המלאכה היהודים, אולם לא באגף העיקרי בורסקאות(, פרוונות תורלדנסו), אלא שרובם היו זגגים, פחחים, צבעים, חייטים ואף סנדלרים. הללו( לא יצרו מגפיים, אלא נעלי מותרות או מטליאים ויה). ב- 1901 התפרנסו כ- 40 יהודים על המסחר הזעיר, 25 על החייטות ו- 19 יהודים עסקו בפרוונות רובם( לא היו בעלי עוצקמ), לעומת כ- 200 נוצרים שחיו על הפרוונות. עם האינטליגנציה היהודית נמנו בעת ההיא הרופא היחידי שבעיר. בתקופת המשבר בשנים הראשונות של המאה ה- 20 התפרנסו רוב יהודי אוהנוב בדוחק ואף נפוצה ביניהם מחלת השחפת - המחלה של הדלות - בשל תנאי דיור ותברואה ירודים. תחילה היה היישוב היהודי באוהנוב מסונף לקהילת ז'ולקייב ובסוף המאה ה- 18 נכונה במקום קהילה עצמאית. בית- העלמין היהודי באוהנוב קודש באותה תקופה בערך. ידוע גם שמו של רב העיר מן הזמן הזה והוא ר' אהרן בר' יצחק נפטר( ב- 1870). באמצע המאה ה- 19 נפוצה החסידות באוהנוב, ורוב יהודיה נמנו עם חסידי בלז. בתחילת המאה ה- 20 כיהנו בקודש, כנראה, שני רבנים בעת אחת. הידועים מרבני המקום באותה תקופה הם: ר' אליהו בר' אברהם- יעקב הורושובסקי, בעל "אזור אליהו" ו"פני אליהו" נפטר( ב- 1880). ממנו קיבל בנו, ר' אריה לייבוש הורושובסקי, ואת כסאו ירש ר' שמעון הורושובסקי. בעת ההיא כיהן גם בקודש באוהנוב חתנו של ר' אריה לייבוש הנ"ל, ר' אליעזר ב"ר משולם רוקח שם( משפחתו מצביע על מוצאו משושלת זלב), ואת כסאו ירש לאחר-מכן בנו, ר' אברהם- יעקב רוקח, שהמשיך בכהונתנו גם בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. בשנים הראשונות של המאה ה- 20 התארגנו באוהנוב חוגים ציוניים ופעילותם היתה כמעט מחתרתית בשל התנגדותם של החסידים להם. למנהיג בקרב הציונים המעטים היה בעת ההיא אביגדור שפייצר לעתיד( סופר יאזחמו), שניהל בביתו אף בית-ספר ללימוד השפה העברית. סייעו בידו מקורביו ותלמידיו - יעקב שודריך ויצחק ברגר גם( הם אחזו בשבט הסופרים בשנים ןכמ-רחאל)

בין שתי המלחמות
כ- 300 יהודי אוהנוב לא חזרו לעיר מולדתם לאחר מלחמת- העולם הראשונה; מהם שנספו ומהם שהיגרו. מצבם הכלכלי של היהודים, שאף קודם למלחמה היה בשפל, המשיך להידרדר. בעקבות אירועי המלחמה התרוששו רבים והיו מהם אף מחוסרי מזון והלבשה בסיסיים. ב- 1919 בא לעזרת היישוב הג'וינט, שבין השאר, הקים בעיר שני מטבחי עם; אחד ליהודים, והשני לשאר תושבי העיר. לפי האומדן החלקי היו ב- 1936 באוהנוב כ- 80 סוחרים זעירים יהודים, 99 בעלי מלאכה, 10 שכירי יום וכ- 60 נפשות התפרנסו על החקלאות חלקות( שדה תוניגו). לאמידים נחשבו ביישוב היהודי כמה סוחרים סיטונאיים, שני עורכי דין, נוטריון, שאמנם היה ממוצא יהודי, אולם התנכר להם, וכן רופא יהודי. על הסוחרים היהודים הוטל בשנות ה- 20 עול מיסים כבד, והיה עליהם גם לעמוד בהתחרות קשה עם הקואופרטיבים האוקראינים שהיו מאורגנים יפה עוד קודם מלחמת-העולם הראשונה. בעלי מלאכה יהודים המשיכו לעסוק במקצועותיהם המסורתיים. בהעדר בנייה בעיר הסתפקו הזגגים והפחחים בעבודות תיקון בלבד, שלא תמיד השיגו אותן, ואילו החייטים היו אפילו מחוסרי עבודה בין עונה לעונה. ב- 1928 הוקמה בתמיכת הג'וינט קופת גמילות חסדים, וההלוואות שזו נתנה לנצרכים נעו בין 50 ל- 100 זלוטי. ב- 1933- 1934 נתנה קופה זו 49 הלוואות בסך כולל של 2,893 זלוטי; ב- 1935- 196 - 64 הלוואות בסך של 6,484 זלוטי, וב- 1936- 1937 76 begin_of_the_skype_highlighting 1936- 1937 76 end_of_the_skype_highlighting הלוואות בסך כולל של 4,705 זלוטי. המצב ה חמר ב- 1930 כשעלו באש למעלה מ- 20 בתי יהודים וכ- 200 איש נשארו ללא קורת גג. הוועד, שהוקם בראשותם של רב העיר, ר' יעקב רוקח ויו"ר הקהילה אליעזר רייכר , יכול היה אך במעט לעזור לנפגעים. בשל המצב הכלכלי הירוד ששרר בעיר נבחר ועד הקהילה, שהיה מורכב מכל הזרמים - חסידים, ציונים ואחרים. הורעו גם תנאי הבטחון של הרוכלים היהודים שחיזרו על הכפרים ושל אלה שהתפרנסו על החקלאות בכפרי הסביבה. היו מקרי התנכלות ביהודים ואף מעשי שוד. במאי 1928 נרצחה משפחה יהודית, החייט האס, אשתו ובתם בת ה- 3. הרוצחים שנאסרו טענו, שכאילו הלשין עליהם אבי המשפחה. בפברואר 1936 נשדדה משפחה של איכרים יהודים בכפר הסמוך לאוהנוב. מעשים אלה באו על רקע התעמולה האנטי-יהודית בקרב האוכלוסיה האוקראינית, והטענה שיהודי המקום משתפים פעולה עם השלטון הפולני, בניגוד לאינטרסים של האוקראינים. בין היתר טענו שבבחירות לעיריה סייעו היהודים בקולותיהם לפולנים להשיג את הרוב במועצת העיריה בעוד הם - הפולנים - היו למעשה מיעוט בקרב האוכלוסיה הנוצרית. בבחירות אלו נבחרו 18 יהודים, 18 פולנים ורק 12 אוקראינים. ראש העיר היה פולני, וסגניו, למן 1890 ועד מלחמת-העולם השנייה, אוקראיני ויהודי. מן הראוי לציין שהיהודים היו יותר 50%-מ מכלל אוכלוסי העיר. בין שתי המלחמות גדלה התנועה הציונית באוהנוב; הוקמו הארגונים: אחוה, ולידה אחוה הצעירה וציונים בעלי מקצוע, התאחדות ובשנות ה- 30 התאחדות פועלי ציון, המזרחי והרביזיוניסטים. ב- 1939 נמסר על קיום ארגון נוער גורדוניה. ב- 1927 נמכרו באוהנוב בסך הכל 37 שקלים וקולותיהם של כל הבוחרים לקונגרס הציוני ניתנו לרשימת ההתאחדות. ב- 1935 נמכרו כבר 523 שקלים וקולות הבוחרים נתחלקו כלהלן: הציונים הכלליים - 151, המזרחי 114 ורשימה של ארץ ישראל העובדת - 229 קולות. אף ב- 1939, כשמספר הבוחרים לקונגרס הציוני בפולין כולה היה בירידה תלולה היו באוהנוב 241 שוקלים וקולותיהם נתחלקו: 79 לציונים הכלליים, 58 להמזרחי ו- 104 לרשימה של ארץ ישראל העובדת. הארגונים הציוניים גילו במקום פעילות תרבותית-הסברתית ענפה. ב- 1927 הוקם סניף עזרה ושנה לאחר-מכן סניף ויצו, שפעל גם בתחום הסעד והעזרה לחולים נזקקים. בין השאר, טיפלו חברות ויצו בבית היתומים היהודי שבמקום. הארגונים הציונים קיימו ב- 1923- 1924 קורסים להשלמת ההשכלה הכללית וללימוד השפה העברית מטעם האגודה היהודית לבתי-ספר עממיים ותיכוניים שבלבוב. מ- 1927 נתקיים ליד ההתאחדות חוג לדראמה

במלחה"ע ה - II
יחידות הצבא האדום נכנסו לאוהנוב ב- 26.9.39. על תקופת השלטון הסובייטי באוהנוב ספטמבר( 1939 - יוני 1941) אין לנו ידיעות, פרט לאחת: זמן קצר שימש יהודי הד"ר פרנס, כראש מועצת העיריה. העיירה נכבשה על-ידי הגרמנים בסוף יוני 1941 וכבר בימים הראשונים לשלטונם נצטוו היהודים להתכנס בשלושה מקומות: בבית-הכנסת הגדול, באחד הקלויזים ובבית-המדרש. היהודים היו כלואים בבניינים אלה שלושה שבועות. רק כמה נשים הורשו לצאת אחת ליום, כדי להכין מזון לכלואים. שבוע לאחר כליאתם הוצאו 7 גברים ואשה אחת, שהלשינו עליהם האוקראינים, כי הללו שיתפו פעולה עם השלטונות הסובייטים, והם נרצחו. כששבו הכלואים לבתיהם, הורו הגרמנים להקים יודנראט ומשטרה יהודית. היודנראט נתבע לספק באורח סדיר גברים לעבודת-כפייה. פעמים אחדות תבעו הגרמנים מן היהודים מתנות כסף ותכשיטים. יהודי אוהנוב הועסקו בסבלות בתחנת-הרכבת, וכן בעבודה חקלאית, ואילו הנשים היו משרתות את האוקראינים והגרמנים. כמה יהודים עבדו במשרדי הגרמנים ובמפעלים כמומחים וכבעלי מקצועות- חופשיים. בנובמבר 1941 ציוו הגרמנים על היודנראט לספק 80 גברים לעבודה בראווה רוסקה. משנפוצה הידיעה, התחבאו צעירים רבים אצל מכרים נוצרים, במקומות-העבודה או מחוץ לעיר. בלילה עברו שוטרים אוקראינים בליווי איש היודנראט מבית לבית ואספו את הרשומים לשילוח. היו אלה בעיקר אנשים ממשפחות עניות. השוטרים עלה בידיהם לאסוף 40 גברים בלבד. הללו נכלאו במחבוש של היודנראט, הוחזקו שם שלושה ימים ושולחו לראווה רוסקה. משם הובאו במשאיות לתחנת-האיסוף בלבוב ושולחו למחנות-עבודה שונים. היישוב היהודי באוהנוב הושמד בתחילת אוקטובר 1942 אחרי( חג הסוכות ג"שת): תושבי אוהנוב שולחו לגיטו ראווה רוסקה. ייתכן, כי קצתם של יהודי אוהנוב נעקרו לראווה רוסקה כבר ביולי 1942