כ"ח אייר ה'תשע"ז

הרוביישוב HRUBIESZOW

עיירה בפולין

מחוז: לובלין
נפה: הרוביישוב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

בשנת 1941: כ- 13,359

יהודים בשנת 1941: כ- 7,000

יהודים לאחר השואה: יחידים

תולדות הקהילה:
כללי
ה' נזכרת לראשונה באמצע המאה ה-14 ככפר בחבל חלם. בזכות מיקומה הגיאוגרפי, על הדרך הראשית מליטא שבצפון לאוקראינה שבדרום ול"פולין-גדול" שבמערב, היתה למרכז מסחרי לסביבתה החקלאית ושימשה תחנת מעבר לייצוא סחורות. בשנת 1400 העניק לה ולדיסלאב יאגלו מלך פולין זכויות עיר, ואף בנה בה ארמון. בשנת 1450 אישר המלך קז'ימייז' יאגלונצ'יק מחדש את זכויותיה העירוניות של ה', ואף פרסם צו שעל-פיו חויבו כל הסוחרים והעגלונים שהובילו סחורות מרייסן ל"פולין-גדול" (לפוזנן ולערים אחרות) וגם לברסלאו לעבור דרך ה' ולשלם מכס לאוצר המלך. אחרי השרפה הגדולה בחלם בשנת 1473 העתיק גם הבישוף מחלם את מושבו לה'.
ואולם ימי השגשוג והשפע תמו בסוף המאה ה-15, ובמקומם באה על העיירה תקופה של פורענויות ומשברים. בשנים 1498-1500 פלשו לה, מטרים שהעלו באש את רוב בתי העיירה, בתי עץ רובם ככולם. גם בשנים 1502-1526 נפלה העיירה קרבן ארבע פעמים להתקפות של טטרים.
בשנת 1576 העניק המלך סטפן באטורי את ה' מתנה לאציל אנדז'יי טנצ'ינסקי. האציל טנצ'ינסקי, בעליה החדש של העיירה, פעל לשיקומה ולפיתוחה עד שהיתה למרכז אזורי של מלאכה. בימיו התיישבו בה אופים, אורגים, חייטים, חרשי ברזל ונשק, מסגרים, נפחים, סנדלרים, פרוונים, צורפים וקצבים.
בשנת 1648 פלשו לעיר חייליו של חמיילניצקי והחריבו את בתיה ואת הארמון, ובמאה ה-18 נפגעה קשה במלחמת הקונפדרציות. לאחר חלוקתה השלישית של פולין, בשנת 1795, עברה ה' לריבונות אוסטריה, ב-1807 נכללה ב"נסיכות ורשה", ומ-1815 עד למלחמת העולם הראשונה היתה בתחומי מלכות פולין הקונגרסאית. במחצית השנייה של המאה ה-19 הוקמו בה כמה מפעלי תעשייה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בקיץ 1914, התנהלו ליד ה' קרבות עזים, ובתים רבים נהרסו בהפגזות. ב-1915 נכבשה ה' בידי האוסטרים והגרמנים, שנשארו בה שלוש שנים. הכובשים הטילו על התושבים מסים כבדים והחרימו סחורות, ובעיר שררו עוני ורעב. רבים הגיעו עד פת לחם. צעירים רבים גויסו כעובדי כפייה בסלילת מסילת הברזל. בשנים 1915-1916 פרצו בעיר מגפות כולרה וטיפוס ותושבים רבים נספו.
ה' נכבשה בידי הגרמנים ב-14.9.1939. כעבור 3 ימים נסוגו הגרמנים ובמקומם נכנסה לה' יחידה של הצבא הפולני. החיילים הפולנים פתחו באש על יחידת הצבא האדום שחנתה באותה עת במבואות העיר, ובקרב הזה נפלו חללים משני הצדדים. ב-23 בספטמבר כבשו חיילי הצבא הארום את העיר, אך כעבור 11 ימים נאלצו לחזור ולפנותה, על-פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, והגרמנים חזרו והשתלטו עליה.

היהודים עד סוף מלחמת העולם הראשונה
בתעודות עירוניות מן המחצית הראשונה של המאה ה-15 נזכרים לראשונה יהודים תושבי ה', רובם ככולם סוחרים גדולים ואנשי עסקים. בשנת 1445 יצא אליהו מה' דרך העיר לוצק שבווהלין לקייב לרגל עסקיו - ייבוא פרוות וסוסים. יהודי אחר, יצחק מה', נזכר כחוכר מסים בעיר ובשנת 1477 חכר גם תחנת מכס בסמבור ומכרות מלח בישייניצה. בתעודה משנת 1456 נזכרים מיכאל ובנו יהודה מה', שבתוקף כתב-חסות מיוחד מן המלך קז'ימייז' יאגלונצ'יק הורשו לנסוע ברחבי המרינה מבלי לשלם מכס על סחורותיהם. מן המחצית השנייה של המאה ה-15 ידועים לנו שמותיהם של חוכרי מכס נוספים - יוסקו ואחיו, בנו של יוסקו יעקב וש, שכנוביץ. בשנת 1564 חכרו כמה יהודים את גביית המסים מן הקצבים המקומיים.
בתקופה ההיא מילאו יהודי ה' תפקיד חשוב בייבוא וייצוא של סחורות והרחיקו לרגל עסקיהם עד ולכיה, טורקיה, קרים וקייב. בדרכים ארבו להם שודדים וסכנות אחרות. ר' מאיר ב"ר גדליה מלובלין (1558-1616), מחבר ספר השו"ת "מבהיר עיני חכמים", מצטט עדות שעל-פיה נרצח משה מה' בידי שודדים בקונסטנצה שבוולכיה.
בשלהי 1578 העניק המלך סטפאן באטורי ליהודי ה' כתב זכויות קיבוצי, שכלל בין השאר היתר לבנות בית- כנסת ובתי-מגורים לרב ולחזן, ופטור לכלי הקודש של הקהילה מכל תשלומים לעיר. בדומה לתושבים הנוצרים הורשו גם היהודים לעסוק במסחר ובמלאכה, לבנות בתים, לפתוח חנויות ולהקים מבשלות בירה, ולמכור משקאות ומזונות מכל סוג ומין. בתמורה לכל אלה חויבו היהודים במס שנתי לארמון - 15 "אבנים" של חלב לייצור נרות בתמורה לזכות השחיטה, וייתכן שהיו מסים נוספים.
כתב הזכויות הזה שימש תמריץ להתפתחותה המהירה של הקהילה, אף שכמו העיירה גם הקהילה ידעה עליות ומורדות. הפורענות הגדולה מכולן פקדה את יהודי ה' בימי גזרות ת"ח-ת"ט (1648), כשחייליו של חמיילניצקי טבחו בהם באכזריות, כמתואר בספרו של ר' שמואל פייביש ב"ר נתן פייטל מווינה "טיט היון". רק מעטים מיהודי ה' הצליחו להימלט ללובלין (ע"ע) וניצלו מידי המרצחים. ואולם לא חלף זמן רב והקהילה שוקמה מהריסותיה ואף זכתה לפריחה מחודשת.
נטל המסים והתשלומים שנשאו בו יהודי ה' היה כבד מאוד. נוסף על מס-הגולגולת הם חויבו גם בתשלום מס-מגרשים, היטלים לכיסוי חובות המלחמה של הממלכה, ומסים עקיפים כמו מכסים, דמי גשרים, "דמי שוקא", מתנות שנתיות לכומר המקומי ולסטרוסטה (מושל המקום מטעם המלך), וכל אלה נוסף על מסי הקהילה למימון הוצאותיה. כדי להתמודד עם החורבן שהמיטו על הקהילה גזרות ת"ח-ת"ט והמלחמות עם השוודים ועם רוסיה היא נאלצה ללוות סכומי כסף גדולים מן הכנסייה. על-פי הסכם שחתמה הקהילה בשנת 1678 עם הכומר המקומי היא נדרשה לשלם, נוסף על המסים והאגרות למיניהן, גם בסחורות נדירות כגון פלפל ותבלינים לפירעון החוב. בשנת 1705 נתבעה הקהילה לדין על שלא עמדה בתנאי הפירעון, אבל כעבור 5 שנים, ב-1710, הושג הסדר. פרנסי הקהילה התחייבו בשם כלל יהודי ה' לשלם את החוב בסך 4,000 זהובים, ויחד עם הריבית סכום כולל של 6,930 זהובים.
בשנת 1736 פרצה בה' דלקה גדולה ובה נשרפו גם בית-הכנסת, בית-המרחץ ו-27 בתים של יהודים. השגשוג הכלכלי שפקד את ה' במחצית השנייה של המאה ה-18 סייע גם לגידול הקהילה. ליהודים היה חלק נכבד בסחר התבואה והתוצרת החקלאית מרייסן דרך הנהרות בוג וויסלה לגדנסק (דנציג). בתקופה זו גדל מספר החנויות, האכסניות ובתי-ה מלאכה בבעלותם של יהודים ומספרם של בעלי המלאכה היהורים. לחייטים ולכובענים נוספו גם נגרים, פחחים, צבעים ובעלי מקצועות אחרים. באמצע המאה ה-18 היו 135 מכלל 375 הבתים שבעיר בבעלות יהודים (על-פי האומדן). במספר זה נכללו גם 15 אכסניות ו-13 חנויות ששכנו ב"בתי-חומה" (בתים שנבנו מלבנים).
במחצית השנייה של המאה ה-19 ייסדו יהודים בה' כמה וכמה מפעלי תעשייה - שתי טחנות-קמח מונעות בקיטור, מבשלת בירה, מפעל גדול לתיקון מכונות ומכשירים חקלאיים ובית-דפוס. מפעלים אלה סיפקו פרנסה ליהודים רבים. בעיר נפתחו בתקופה זו כמה וכמה בתי-מלאכה חדשים של יהודים, וחל גידול במספרם של בעלי המקצוע בתחום הבניין - נגרים, פחחים, זגגים, צבעים ואנשים שעסקו בהובלה, וגם במספר הסוחרים הזעירים היהודים.
במחצית השנייה של המאה ה-19 היו היהודים פעילים גם בחיי הציבור הכללי. אחדים מבני הנוער היהודים בעיר השתתפו במרד הפולני של שנת 1863, וביניהם תלמיד הגימנסיה המקומית איגנצי צוקר, שהצטיין בקרבות.
הקהילה וחיי הציבור היהודיים. מאמציהם של היהודים לשקם את הקהילה אחרי גזרות ת"ח-ת"ט נשאו פרי. שנים מעטות אחרי הפרעות נוסדה בה' ישיבה, שבראשה עמד ר' יצחק בן יהודה חריף. תוך שנים מעטות רכשה לעצמה קהילת ה' מעמד והשפעה ב"ועד דד' ארצות". בכינוס הוועד שהתקיים בשנת תל"ז (1676) בירוסלב השתתף פרנס קהילת ה', ר' משולם פייביש ב"ר מנחם גינצבורג אשכנזי; בהתוועדות בשנת תע"ג (1713) השתתף הרב שמואל בן מרדכי מרגליות; במושב הוועד בחשון תע"ח (1717) השתתף ר' צבי הירש קרמניצר מה' בתור נציג גליל חלם, והוא גם ייצג את קהילת ה' במושב האחרון של הוועד בשנת תצ"א (1730). באמצע המאה ה- 17 השתייכו לקהילת ה' גם יותר מ-300 יהודים תושבי 51 כפרים בסביבה.
רב הקהילה הראשון במאה ה-17 ששמו ידוע לנו היה ר' חיים (חייקא) ב"ר שמואל הלוי הורוויץ (תלמידו של ר' יעקב, אב בית-דין בלובלין). ב-1665 הוא התמנה לרב בגרודנה ונפטר שם ב-1675. אחריו כיהנו בה' ר' משולם פייביש ב"ר מנחם גינצבורג אשכנזי הנזכר לעיל (ב-1667); ר' יעקב בן צבי הירש; ר' אברהם-אבלי ב"ר בנימין בונם (נינו של הרב אברהם ז"ק מלבוב); ור' יצחק בן יהודה חריף (נזכר ב-1695). בתחילת המאה ה-18 ישב על כס הרבנות בה' ר' שמואל (שמולקא) בן מרדכי מרגליות הנזכר לעיל. אחריו כיהן ר' אריה לייבוש בן מאיר קנטשינר (1698-1786), מחבר "עטרת זקנים", שעבר ב-1728 לזלוצ'וב. מן המחצית השנייה של המאה ה-18 ידועים לנו ר' יואל בן דוד קצנלבויגן (נפטר בשנת 1769); ר' זאב וולף ; ר' משה יצחק; ור' חיים הוכגלרנטר (1769-1809), מחבר "משנת חכמים", שנספה במגפה.
ב-1818 כבר ישב בה' הרב החסידי הראשון, ר' יוסף בן מרדכי קצנלבויגן, הוא האדמו"ר מנסכיז (נפטר ב- 18300). הרב קצנלבויגן, מראשי חסידות פולין, התגלה כמנהיג רב-פעלים וצל המוני היהודים בעיר והקדיש את עיקר מרצו לצורכי ציבור ביזמתו הוקמו בעיר בית-חולים יהודי ובית-מחסה לחולי-נפש. ליד בית-החולים נפתח בית-מרקחת. בית-החולים בה' נמנה עם מוסדות הופואה היהודיים הראשונים בפולין שהוקמו והוחזקו בידי הציבור היהודי. הרופא הראשון במוסד היה ד"ר צבי-הירש גולדשמידט. אחרי פטירתו של ר' יוסף קצנלבויגן בא במקומו בנו, ר' הלל (נפטר ב-1824). אחריו כיהן בה' ר' יוסף אליעזר גלרנטר (נפטר בשנת 1864). ב-1878 כיהן בקהילה ר' משה קלוג, מחבר "הלכה למשה" ו"תיקון עולם". בסוף המאה ה-19 התיישב בה' אדמו"ר חסידי, ר' אפרים זלמן רוקח, נכדו של ר' שלום מבלז, וב-1896 התמנה תחתיו ר' ישראל איסר יעבץ (נפטר ב-1924). ביזמתו של הרב יוסף אליעזר גלרנטר הוקם ליד בית-החולים בניין נוסף, שאפשר את הרחבת המוסד. בשנת 1874 נחנך בה' בית-כנסת חדש, במקום המבנה הישן מ-1578 שנבנה עם ייסוד הקהילה. בשנת 1905 נפתח בית זקנים ובו מצאו קורת-גג קשישים.
ה' היתה עיר חסידית מובהקת ; היו בה "שטיבלעך" של חסידי טריסק, קוצק, גור, בלז, רדזין וחצרות אדמו"רים נוספות. עם ארגוני הסעד והצדקה של הקהילה נמנו החברה קדישא, "חברת מדרש" (סייעה בקניית ספרי קודש ותמכה באביונים) וחברת "גמילות חסדים", שהעניקה הלוואות נוחות לבעלי מלאכה ולסוחרים זעירים.
בשלהי המאה ה-18 נפתחה גם ה' להשפעות תנועת ההשכלה. עם המשכילים ילידי ה' נמנה הרופא שלמה עקב קלמנזון (1722-1811), שסיים את לימודיו בצרפת ועבד במקצועו בוורשה. בימי "סיים ארבע השנים" (1788-1792) התמסר ד"ר קלמנזון לפעולה מדינית לטובת היהודים ופרסם את חיבורו "הערות למצבם הנוכחי של יהודי פולין והדרכים לשיפורו" (1797, צרפתית).קלמנזון התנגד בחריפות לחסידות וראה בה את הגורם העיקרי שמנע מן היהודים להתבולל בעם הפולני. משכיל אחר, אברהם יעקב שטרן (נולד ב-1768), למד בה' שענות. כשרונותיו וחריצותו הובאו לידיעתו של הכומר ס' סטשיין, ואף שהיה ידוע כשונא ישראל פרס עליו הכומר את חסותו ודאג ללימודיו. לימים המציא א"י שטרן מכונת חישוב, יחד עם חתנו חיים זליג סלונימסקי, העורך הראשון של "הצפירה". השניים קיבלו פרס מידי הצאר בסך אלף רובל. שטרן תרגם לפולנית את ספרו של נתן נטע הנובר "יון מצולה" (על גזרות ת"ח-ת"ט). אף שהיה מראשי המשכילים שמר שטרן על אורח חיים דתי ועל הלבוש היהודי המסורתי. הוא נפטר בוורשה בשנת 1872. ראוי להזכיר גם את ר' שמחה אריה הלוי קליינר, יליד ה', מחבר הספר "מי מלא" (ורשה 1839) על חוקי הלשון. יוסף ויעקב גולדשמידט, בניו של הרופא צבי הירש גולדשמידט מה', למדו משפטים באוניברסיטת ורשה, אוניברסיטה שליהורים כמעט ולא ניתנה בה דריסת רגל. שניהם יחד פרסמו את "חוקי הגירושין על-פי תורת משה והתלמוד" (ורשה 1870) ו"יהודים ידועי-שם במאה ה-19" (ורשה 1867), שניהם בפולנית, וספר על בית-העלמין היהודי בלובלין.
בראשית המאה ה-19 ייסדו מנחם-מנדל פינקלשטיין, משה צוקר ושאול משה גולדשטיין בית-דפוס עברי. בשנים 1816-1826 נדפסו בו 34 ספרים, מקצתם ביידיש, ובכלל זה תרגום ליידיש של "גדולת דוד ומלכות ישראל" מאת יוסף האפרתי מטרופלוביץ ו"ספר חסידים" של ר' יהודה חסיד.
בראשית המאה ה-20 עדיין למדו רוב ילדי הקהילה בחדר המסורתי ובתלמוד-תורה של הקהילה. האחרים - הבנות ומעט ילדים מבתים אמידים ומשכילים, למדו בבית-הספר היסודי העירוני. בשנת 1881 למדו 9 נערים יהודים בפרו-גימנסיה, מתוך 187 תלמידים שלמדו בה. בבית-הספר הכללי לנערות למדו 6 בנות יהודיות מתוך 29 תלמידות במך הכל. בשנת 1907 פתחו האחים שלום ואברהם וינר בית-ספר פרטי לבנים ששפת ההוראה בו היתה עברית.
גידולה של הקהילה נמשך גם בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, אך משפחות רבות היו שרויות בעוני וקיבלו תמיכה ממוסדות הסעד. בשנים 1890-1905 היגרו רבים מיהודי ה' לארצות-הברית ולארצות אחרות, בחיפוש אחר פרנסה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה האשימו השלטונות הרוסיים את היהודים בסיוע לאויב, ורבים נאלצו לנטוש את בתיהם ונמלטו לכפרים.

היהודים בין שתי מלחמות העולם
כינונה של מדינת פולין העצמאית בשלהי 1918 לא שם קץ למצוקתם של היהודים. מיד בתום המלחמה נכנסו העירה יחידות צבא פולניות בפיקודו של הגנרל האלר. החיילים התעללו ביהודים, תקפו אותם ברחוב וקיצצו פיאות וזקנים לעיניהם של עוברים ושבים, ואף שלחו את ידם בביזה. ב-1920, עם פרוץ המלחמה בין פולין לרוסיה הסובייטית, נכבשה העיר לזמן מה בידי הצבא האדום. בימי הכיבוש הרוסי סבלו יהודי ה' מנחת זרועם של חיילי היחידות האוקראיניות האנטישמיות של בלחוביץ ופטלורה, בעלי בריתם של הפולנים.
בתום המלחמה ניגשו יהודי ה' לשקם את בתיהם ואת עסקיהם. הג'וינט האמריקני סייע ליהודי העיר במלאכת השיקום, וב-1921 נוסדה בה' גם אגודה קואופרטיבית יהודית, שסייעה בין השאר ברכישת חומרי בניין. המשבר הכלכלי שפקד את המדינה הפולנית הצעירה מחד גיסא, ומדיניות המיסוי הממשלתית מאידך גיסא, פגעו ביהודים יותר מבשאר קבוצות האוכלוסייה. כל אלה, יחד עם שיעורי האבטלה הגבוהים, הביאו להגירתם של מאות צעירים לארצות שמעבר לים - בעיקר לארגנטינה ולמכסיקו אך גם לארץ-ישראל. ב-1929 התחדש המשבר הכלכלי בכל עוזו והפעם היה מלווה במדיניות כלכלית אנטי-יהודית ברורה ובהסתה של גורמים לאומנים ואנטישמיים לחרם נגד היהודים. בתקופה וו הידררר מצבם הכלכלי ומעמדם החברתי של רבים מבני הקהילה ומספר נזקקי הסעד גדל מאוד.
גם בתקופה זו התפרנסו רוב יהודי ה' ממסחר וממלאכה, כמימים ימימה, ומקצתם עבדו כשכירים בתעשייה הזעירה. על-פי נתונים לא מלאים משנת 1937 היו בבעלותם של יהודים בה' כמה טחנות קמח, בית-חרושת לסבון, מפעל לעיבוד עורות, מנסרות אחדות, בית-דפוס ומפעל ליציקת מתכת. במפעלי התעשייה שבבעלות יהודים הועסקו יהודים ולא-יהודים כאחד. בענף החייטות והסנדלרות התפתחה באותה תקופה תעשייה ביתית של קונפקציה ונעליים. בשנת 1937 היו בעיר 372 חנויות, מהן 333 בבעלות יהודים. מקצת היהודים עסקו בסחר בתבואות, במוצרי יער ובפרוות. מספרם של אנשי האינטליגנציה בעלי המקצועות החופשיים - רופאים, רוקחים, עורכי-דין, מהנדסים ומורים - גדל מאוד.
מבין מוסדות העזרה והסעד היהודיים הבולטים בתקופה זו ראוי להזכיר את "קופת גמילות חסדים" הוותיקה, שהתארגנה מחדש אחרי המלחמה והעניקה לבעלי עסקים קטנים הלוואות בלי ריבית. גם "הבנק העממי" ("פאלקסבאנק"), שנוסד ב-1928 בעזרת הג'וינט, נתן לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים הלוואות בריבית נמוכה. נוסדו גם ארגונים אחרים לעזרה הדדית - של בעלי מלאכה, של פקידים, של שכירים במפעלי התעשייה ובבתי-המסחר. ראשונים מבין בעלי המלאכה התארגנו החייטים, וומן מה אחר-כך התארגנו בערך 600 בעלי מקצוע ב"איגוד בעלי מלאכה" ; באיגוד היו סקציות מקצועיות של עובדי המחט, עובדי העץ, עובדי העור ועובדי התובלה. השכירים בבתי-המסחר ובמשרדים היו מאורגנים ב"אגודת זבנים".
הקהילה הגבירה את פעילותה בתחום העורה והסעד והוקמו כמה חברות חדשות. חברת "בית לחם" סיפקה מזון לעניים שבעניים, ואילו "לינת צדק" ו"אגודת נשים יהודיות" סייעו לחולים ולמשפחותיהם ותרמו גם להחזקת בית-החולים, מושב הזקנים ובית-היתומים. מלבד מנהל בית-החולים, ד"ר פיסטל, עבדו בו הרופאים ד"ר שלמה רפפורט, ד"ר משה פרץ, ד"ר גרינשפן, ד"ר ליפשיץ וד"ר שינייצקי (רופא פולני). המוסדות האלה קיבלו תמיכה מן הקהילה ומן העירייה.
גם בתקופה שבין שתי מלתמות העולם שרר בקהילה הווי דתי-מסורתי, אבל השפעתה של התנועה הציונית גברה בהתמדה. בשנים הראשונות שאחרי המלחמה ישבו בוועד הקהילה נציגים מכל החוגים - אורתודוקסים, ציונים ואנשי ה"בונד". בשנת 1931 נבחרו לוועד הקהילה 12 חברים, מהם 4 מרשימת בעלי המלאכה, 3 ציונים, 3 מ"אגודת ישראל" ושניים בלתי מפלגתיים. לראש הקהילה נבחר שמואל ברנד, ששימש בתפקידו שנים רבות.
כבר ב-1917 התארגנו ראשוני הציונים בה' ב"אגודת ציון", ותוך שנים מעטות הקיפה הפעילות הציונית בעיר את כל הזרמים והתנועות. ב-1918 נוסד בה' סניף "צעירי ציון", ואחר-כך נוסדו סניפים של "פועלי ציון" (ב- 1919), "המזרחי" (ב-1919), "הציונים הכלליים", "הפועל המזרחי" (ב-1925) והרוויזיוניסטים. ב-1924 התארגנה בעיר קבוצה של "החלוין" ונוסדו גם קנים של תנועות נוער ציוניות כמו "השומר הצעיר", "פרייהייט" (דרור, בשנת 1924), "החלוץ הצעיר" ובית"ר (בשנת 1927).חברי "החלוץ" הקימו פלוגת הכשרה, שחניכיה עבדו במנסרה של שידלובסקי, מאוהדי הציונות בעיר. בשנת 1934 נוסד גם מרכז הכשרה של "השומר הצעיר". חניכי ההכשרה של "השומר הצעיר" עבדו בטחנת קמח, במחסני תבואה ובמנסרות של יהודים. באוגוסט 1932 התקיים בה' כנס של אנשי בית"ר במחוז לובלין. קן בית"ר בה' קיבל בשנה ההיא נשק ומדריכים שהיו מקודם קצינים בצבא הפולני, והחל בהכשרה צבאית של חבריו.
רבים מבני הנוער של ה' עלו באותה תקופה לארץ-ישראל. בין העולים מה' היה גם יוסף אלמוגי, לימים יושב-ראש ההסתדרות הציונית, שר בממשלת ישראל וראש עיריית חיפה. על הגידול בהיקף הפעילות הציונית בעיר ועל יחסי הכוחות בין זרמיה השונים ניתן ללמוד מתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים. ערב הקונגרס הט"ו (1927) נמכרו בה' 229 "שקלים", ועד לקונגרס הכ"א (1939) עלה מספר רוכשי ה"שקל" ל-883. בבחירות לקונגרס הציוני בשנה ההיא קיבלה סיעת "פועלי ציון" בה' 631 קולות, "על המשמר" קיבלה 202 קולות ו"המזרחי" 50 קולות.
בשנת 1927 נבחרו 11 יהודים למועצת העיר (מתוך 24 חברים). 3 מהם היו מרשימת "פועלי ציון", 3 מן ה"בונד", 3 מרשימות עצמאיות ושניים היו קומוניסטים. שניים מן הנציגים הפולנים, עורך-הדין צ'ייקובסקי והמורה ווירז'ינסקי ממפלגת האיכרים, שיתפו פעולה עם הנציגים היהודים במועצה במאבקם נגד הנציגים האנטישמיים. מבין המפלגות הלאלציוניות פעלו בה' סניפי "אגודת ישראל" ו"צעירי אגודת ישראל", שהתבססו בעיקר על החסידים, וה"בונד", שהתארגן בה' לראשונה ב-1904, עם תנועת הנוער שלו "צוקונפט". ל"בונד", שביסס את כוחו בעיקר על הפועלים של בתי המלאכה (למעט איגוד עובדי העץ שרוב חבריו השתייכו למפלגת "פועלי ציון") היתה השפעה רבה באיגודים המקצועיים. אחדים מבני הקהילה הצעירים השתייכו למפלגה הקומוניסטית, שפעלה אז בפולין במחתרת. בשנת 1923 נאסרו כמה מפעיליה ו-3 מהם (משה קורנבליט, בריש וייסברוט ויהושע אייזנברג) נשפטו לתקופות מאסר ארוכות.
בשנים 1924-1935 ישב על כס הרבנות בה' ר' יוסף ורטהיים (1881-1946), מפעילי "המזרחי" בפולין. ב-1935 שב הרב ורטהיים לעיר הולדתו בנדרי שברומניה וב-1940 עלה לארץ-ישראל (נפטר בירושלים). הרב האחרון (מ-1936) היה ר' יוחנן טברסקי, בן לשושלת טשדנוביל בחסידות וחתנו של ר, יששכר דב רוקח מבלז (נולד ב-1900 בטריסק שבווהלין). הרב טברסקי והדיינים הירש רוזנצווייג ונפתלי רוקח נרצחו בדצמבר 1939 בידי הגרמנים (ראה להלן).
בתקופה זו למדו רוב ילדי הקהילה בבתי-ספר יסודיים ממשלתיים. בשנת 1919 הקימה האגודה הציונית בה' בית-ספר עממי עברי ושמו "התקווה", שצורף בשנת 1924 לרשת "תרבות". בשנת 1928 נסגר בית-הספר הזה ובמקומו פתחו "הציונים הכלליים" יחד עם סיעת "פועלי ציון" בית-הספר עברי אחר, "תל-חי" שמו. מאות בני נוער בעיר סיימו את לימודיהם בבית-הספר "תל-חי". באותה העת לערך נפתח בעיר גם גן-ילדים עברי. במשך שנים אחדות התקיים בה' גם בית-ספר של ה"בונד" על-שם מדם, ששפת ההוראה בו היתה יידיש. בנות ממשפחות חודיות למדו בבית-הספר "בית יעקב" מיסודה של "אגודת ישראל". עם מוסדות החינוך היהודיים בעיר נמנו גם תלמוד-תורה, שהוחזק מטעם ועד הקהילה, וישיבת "בית יוסף", שלמדו בה בחורים מה' וממקומות אחרים. מקצת הבנות היהודיות שסיימו את בית-הספר העממי המשיכו בלימודיהן בבית-הספר המקצועי לבנותן שלמדו בו גם נערות פולניות; המקצועות המעשיים בבית-הספר הזה היו תפירה וסריגה. רק בני נוער יהודים מעטים למדו בגימנסיה הפולנית המקומית.
הספרייה הציבורית שנוסדה בשנת 1917 התפצלה כעבור זמן מה לשתיים - ספרייה ציונית על-שם י"ח ברנר ובה 7,000 ספרים, וספריית ה"בונד" על-שם י"ל פרץ, ובה 3,000 ספרים. בה' היה גם מועדון של "פועלי ציון", עם אולם קריאה. במועדון פעלו גם חוגים לדרמה ולספרות וקבוצת ספורט של ה"בונד", "ספרטקוס" שמה.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הופיעו בה' גיליונות אחדים של כתב-העת ביידיש "אונוער ווארט" (של סיעת "פועלי ציון") בעריכת מאיר הופמן ואליעזר פלושקין. בשנת 1930 הופיע כתב-עת נוסף, "הרוביעשאווער לעבן", כמוסף לעיתון "כעלמער שטימע" של "הציונים הכלליים". גל האנטישמיות ששטף את פולין בתקופה זו לא פסח גם על ה'. בשנת 1926 נדקר למוות צעיר יהודי בן 19, אשר סגל, בידי פקיד במשרד הסטרוסטה. הלווייתו של הנרצח היתה להפגנה המונית נגד ההסתה האנטישמית, והשתתפו בה חברי האיגודים המקצועיים בעיר. במרוצת שנות ה-30 גבר כוחם של האנטישמים המקומיים. אנשי מפלגת האנדציה הכריזו חרם על המסחר והמלאכה של היהודים. התלמידים היהודים בגימנסיה הפולנית המקומית סבלו מיחסם האנטישמי של כמה ממורי המוסד.

בימי מלחמת העולם השנייה
יחד עם חיילי הצבא האדום שנסוגו מה' ב-3 באוקטובר 1939 עזבו את העיר גם יהודים רבים, בעיקר מקרב הצעירים. הפליטים עברו לפולין המזרחית, שהיתה בעת ההיא תחת שלטון הסובייטים.
מיד עם כניסתם לעיר החלו הגרמנים בחטיפת יהודים לעבודות כפייה, ובגזל רכושם. מעשי החטיפה היו מלווים בהתעללויות ובהשפלות קשות. הרדיפות גברו ביתר שאת משהגיעו לה' אנשי גסטאפו ועם הקמתן של יחידות שוטרים פולנים ואוקראינים. הגרמנים הטילו על היהודים קונטריבוציה בסך 120,000 זלוטי, ומשלא עלה בידי היהודים לאסוף את הסכום הזה במועד הוטל עליהם קנס נוסף, בסך 80,000 זלוטי. את האשמה של אי מילוי אחר הוראתם זו הטילו אנשי הגסטאפו על הרב יוחנן טברסקי. הרב נמלט לכפר סמוך אך ידם של הגרמנים השיגה אותו שם והם הוציאוהו להורג. ב-15 בנובמבר 1939 הכריזו הגרמנים שיהודים המבקשים לעבור לאזורים שבמזרח פולין הנתונים בשליטת הסובייטים יוכלו לקבל רישיון לכך תמורת 10 זלוטי. מאות יהודים התפתו להאמין להם ורכשו את ה"רישיונות", אבל כשהגיעו לקרבת הגבול התנפלו עליהם אנשי ס"ס, היכו אותם מכות רצח ושדדו את כל חפצי הערך שהיו ברשותם.
ב-1 בדצמבר 1939 נצטוו כל הגברים היהודים בני 15-60 להתייצב ברחבת "ויגון" (מקום מרעה לבהמות).למחרת, ב-2 בדצמבר 1939, התייצבו כ-1,000 יהודים ברחבה. אנשי ס"ס ופלוגת אוקראינים כיתרו את הנאספים, ותחת איומים ברצח גזלו את כספם ואת דברי הערך שהיו עמם, למעט 20 זלוטי שהיהודים הורשו להשאיר ברשותם. אחר-כך צירפו הגרמנים אל קבוצת היהודים המקומיים עוד כ-1,100 יהודים שהובאו לה' מחלם, והריצו את כולם לעבר הנהר בוג, לגבול הסובייטי. במהלך "מצעד המוות" הזה, שנמשך 4 ימים רצופים, נרצחו בערך 1,500 יהודים מה' ומחלם וגופותיהם נשארו מוטלות בשדות. רבים טבעו בנהר בוג, ורק מעטים הצליחו לצלוח את הנהר. היהודים המעטים ששרדו הוחזרו כעבור ימים אחדים לה'.
בראשית 1940 העבירו הגרמנים את יהודי ה' לשכונה נפרדת במזרח העיר. כ-6,000 יהודים - תושבי ה' ומגורשים מעיירות הסביבה - נדחסו לתוך הגטו, כשבכל דירה הצטופפו כמה משפחות. כל היהודים מבני 12 ומעלה נצטוו לענוד סרט זרוע לבן שבמרכזו מגן-דוד. הגרמנים מינו יודנראט בן 21 חברים. כראש היודנראט נתמנה שמואל ברנד, וסגנו היה יואל רבינוביץ. על היודנראט הוטלו אותם תפקידים שאפיינו את הגוף הזה בקהילות אחרות - לספק לגרמנים עובדי כפייה, לאסוף קונטריבוציות ופריטי רכוש אחרים שדרשו הגרמנים, וכיוצא באלה. ואולם היודנראט של ה' ראה את עצמו ואת פעולתו כהמשך למוסד הקהילה ועשה כמיטב יכולתו כדי לסייע לעניים וליתומים ולדאוג לצורכי הציבור. בגטו נפתחו מטבח ציבורי ובית-חולים ובו 30 מיטות, וגם תרופות חולקו לנזקקים להן. באוגוסט 1940 הגיעו לה' 500 יהודים מצ'נסטיחוסה (ע"ע) שנשלחו למחנות עבודה באזור לובלין, והיודנראט טיפל גם בהם כמיטב יכולתו.
הגרמנים הקימו באזור 4 מחנות עבודה, ומדי יום ביומו יצאו מאות יהודים, ביניהם גם נערים ונערות, לעבודות כגון סלילת כבישים, חפירת תעלות, בניית גשרים, וגם לעבודה אצל בעלי אחוזות ואיכרים פולנים.
ב-13 באוגוסט 1940 ריכזו הגרמנים בעזרת השוטרים הפולנים 800 יהודים בבניין בית-הספר המקומי, והחזיקו בהם שם במשך שלושה ימים רצופים ללא מזון. כ-600 מהם שולחו אחר כך למחנה עבודה בבלז'ץ והועסקו בחפירת תעלות-מגן על הגבול הסובייטי. כמחציתם נספו ברעב ובמגפות.
בנובמבר 1941 הובאו לה' 300 יהודים שגורשו מקרקוב, ובמרס 1942 נוספו עליהם עוד כמה מאות יהודים ממיילץ. יהודי ה' השתדלו לסייע למגורשים, אך האמצעים שהיו ברשותם היו דלים. היהודים נאלצו למסור לאיכרים פולנים את שארית רכושם תמורת דברי מזון. במאי 1942 ישבו בה' 5,690 יהודים. בקיץ 1942 הודיעו הגרמנים ליודנראט שבכוונתם לשלוח את יהודי ה' לעבודה באזור פינסק. ב-1-2 ביוני 1942 ריכזו הגרמנים, בעזרתם של שוטרים פולנים, 3,049 יהודים בכיכר השוק, העלו אותם לקרונות משא והובילו אותם למחוה ההשמדה מוכיבור. ארבעים יהודים שגילו התנגדות נורו במקום. כעבור ימים אחדים, ב-7-9 ביוני, הוציאו הגרמנים מבתיהם מאות יהודים נוספים. היו שידעו או ניחשו שעומדים להובילם למוות וגילו התנגדות. הגרמנים הובילו 180 יהודים שהתנגדו אל בית-העלמין היהודי וירו בהם למוות. השאר, וביניהם יהודים מן העיירות גרבובייץ, אוחניה, דוביינקה (ע' ערכיהן) וביאלופולה שולחו למחנה ההשמדה סוביבור.
על האקציה של חיסול קהילת ה' פיקדו מפקד הגסטאפו ויידרמן, מפקד הז'נדרמריה הניג ואיש המשטרה דימנט. אחרוני היהודים בה', כ-2,500 במספר, עבדו במפעלי הגרמנים ורוכזו בגטו קטן, שהוקם לא הרחק מבית- העלמין. ב-28 באוקטובר 1942 חוסל גם הגטו הזה, ורוב יושביו שולחו אף הם לסוביבור. כ-406 מביניהם, שגילו התנגדות במהלך הגירוש, הוצאו להורג בשטח בית- העלמין. רק 160 צעירים יהודים נותרו במקום. הם שוכנו במחנה עבודה והועסקו בניקוי שטח הגטו ובהריסת בית-העלמין. בספטמבר 1943 חוסל מחנה העבודה והעצורים בו הועברו למחנה בודז'ין שליד קרשניק (ע"ע). יחידים מביניהם הצליחו להימלט ליערות.
מאז 1941 התקיים במנסרת העצים שבכפר ורבקוביצה הסמוך קיבוץ הכשרה חלוצית של תנועת "דרור", ובו כ-40 חברים. המזכיר היה משה רובנצ'יק. באוגוסט 1942, עם חיסולה של קהילת ה', התכוונו החברים להתארגן לפעילות פרטיזנית, אך הדבר לא עלה בידם וכולם נרצחו בידי הגסטאפו.
בני נוער אחדים מה' לחמו נגד הגרמנים ועוזריהם בשורות הצבא הפולני, בצבא האדום ובפלוגות פרטיזנים. מבין לוחמי המחתרת היהודים בני ה' ידועים לנו יוקל ברנד, שבשנות הכיבוש הגרמני שהה בחבל זגלמביה, ושלמה ברנד, חבר המחתרת הלוחמת בווילנה - שניהם חברי בית"ר; ליאון פרץ (פרצקי) וישראל וייס השתתפו במרד הפולני בוורשה בשנת 1944 ; יעקב ביסקוביץ היה בן 15 כשנשלח ביוני 1942 לסוביבור ושם הצטרף למחתרת והשתתף במרד, בפיקודו של רב-סרן אלכסנדר פצ'ורסקי, שבוי מן הצבא האדום.