א' תמוז ה'תשע"ז

ואדוביצה WADOWICE

עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: ואדוביצה
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

בשנת 1941: כ-6,862

יהודים בשנת 1941: כ-1,437

יהודים לאחר השואה: 170

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
ואדוביצה היתה ידועה כיישוב במעמד של עיר עוד לפני 1327. באותה שנה קיבל עליו בעליה של ואדוביצה, הנסיך יאן מאושוויינצ'ים, את מרותו של מלך בוהמיה. בתחילת המאה ה- 15 פקדה את ואדוביצה דליקה שבה עלו באש כמעט כל בנייניה. ב- 1494 עברה העיר יחד עם הנסיכות אושווינצ'ים-זאטור למרותו של מלך פולין. במיפקד שנערך בשנים 1660- 1675 נתגלה, שבעיר מצויים בסך-הכול 75 בתי-עץ רעועים, אולם בין תושביה היו רבים בעלי-המלאכה. עד לחלוקתה הראשונה של פולין וסיפוחה של ואדוביצה לאוסטריה ב- 1772 קיבלה ואדוביצה פריבילגיות מידי מלכי פולין, כגון הזכות לקיים ימי-שוק שבועיים וימי-יריד שנתיים, הזכות להתארגן בגילדות ועוד. בין השאר קיבלה העיר גם את הפריבילגיה, שלפיה נאסרו מגורי היהודים בה. פריבילגיה זו אושרה ב- 1754 על-ידי המלך אוגוסט ה- 3. ב- 1793 אישרו השלטונות האוסטריים את כל זכויותיה של ואדוביצה ובכלל זה גם האיסור על מגורי היהודים בה. העיר התפתחה במאה ה- 19; בשנות השישים של אותה מאה נבנה קסרקטין לחיל-המצב האוסטרי. ב- 1867 היתה ואדוביצה לעיר-נפה. ב- 1875 הוקם הבוין של הגימנסיה. ב- 1884 - בית-משפט מחוזי, ב- 1893 - בית-חולים אזורי, וב- 1896 חוברה העיר לרשת מסילות-הברזל. בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 הוקמו בה מפעלי-תעשייה זעירים, בעיקר לעיבוד התוצרת החקלאית. כאמור, ניתנה לואדוביצה הפריבילגיה שעל-פיה נאסרו מגורי-קבע של יהודים בעיר, ולפיכך לא הותר ליהודים להתיישב בעיר עד שנות ה- 60 למאה ה- 19. אפשר שמשפחה אחת או שתיים ישבה בה בזמן מן הזמנים ישיבת-קבע; כך למשל נמסר שב- 1820 ישבה בואדוביצה משפחה של נגר יהודי. היהודים גרו בכפרים הסמוכים ובשכונת גרובלה שבפרבר ואדוביצה, שהיתה אחוזתם הפרטית של בני האצולה. בשכונה זו היה קיים אפילו בית-תפילה. ב- 1822 נמסר על 29 משפחות של יהודים, תושבי הכפרים הסמוכים לואדוביצה. אחד המתיישבים היהודים הראשונים בואדוביצה, שעקף את האיסור על מגורי-יהודים בעיר, היה ברוך טוברג. מאחר שהיה ממשתתפי המרד הפולני ב- 1863, תבע לעצמו את הזכות לגור במקום, ואמנם עלה בידו לשבור את התנגדותם של העירונים הפולנים ולקבוע בעיר את מקום מושבו הקבוע. בעקבותיו הלכו יהודים אחרים, ולאחר הביטול של הגבלות מגורי היהודים בגאליציה, על-פי החוקה מ- 1868, הלך וגדל מספר המתיישבים היהודים בואדוביצה, עד שבשנים 1880- 1910 שולש מספרם בעיר. ראשוני המתיישבים באו משלזיה האוסטרית ולפיכך היה אורח חייהם לפי הנוסח המקובל בחבל ארץ זה, כלומר ראו את עצמם מתקדמים, "נאורים" לעומת יהודי גאליציה "האורתודוכסים". לקראת סוף המאה ה- 19 גבר זרם המתיישבים היהודים מגאליציה והללו השפיעו על קיום ההווי המסורתי הגאליצאי בחיי הקהילה היהודית בואדוביצה. מרובה היתה תרומתם של היהודים לפיתוח הכלכלה בואדוביצה. המסחר הסיטונאי גדל והלך, בעיקר בקמח ותבואה, כ- 15 סיטונאים בענף-מסחר זה היו יהודים. היזמים היהודים הקימו בסוף המאה ה- 19 ובתחילת ה- 20 מפעלי תעשייה; בין השאר בית-חרושת לדשנים בכפר הסמוך לואדוביצה, בתי-חרושת למסמרי-נעליים, למוצרי מלט, לנייר, למשקאות-חריפים, לסוכריות, וכן טחנת-קמח, מינסרה ועוד. כמה מיהודי ואדוביצה אירגנו תוצרת-בית של מטאטאים ומוצרי-קליעה, ואלה שווקו בכל האזור. מקור-פרנסה נוסף ליהודי ואדוביצה שימשו הירידים בעיר גופא ובערי הסביבה. אופיינית התופעה לסוחרי ואדוביצה היהודים, שאפילו המכובדים והאמידים שבהם נהגו להשתתף בירידים עם מרכולתם. כמה וכמה מאנשי האינטליגנציה המקצועית השתקעו בואדוביצה בתקופה ההיא, וביניהם 2 רופאים 2 שופטים, 2 פקידים בבית-המשפט וכן כמה מורים בגימנסיה המקומית. הללו השתייכו לשכבת העלית של היהודים הנאורים בואדוביצה. ועד הקהילה התארגן בשנות ה- 70 למאה ה- 19. בית-הכנסת הגדול נבנה בשנים 1885- 1889 ומבנהו בסגנון בתי-הכנסת המפוארים שבשלזיה. הבית נועד ל- 700 מתפללים לערך. עם גבור זרם המתיישבים מגאליציה הוקמו לקראת סוף המאה ה- 19 בית-המדרש ועוד כמה בתי-תפילה ומניינים. עד 1892 קברו יהודי ואדוביצה את מתיהם בעיר זאטור, ובאותה שנה קודש בית העלמין במקום. בבית-עלמין זה הובאו לקבורה גם יהודים רבים ששירתו בחיל-המצב שחנה בואדוביצה. עם התארגנותו של ועד הקהילה הוקמה כמעט באותו זמן "חברת נשים" שמטרתה העיקרית טיפול בחולים ובנשים עניות. לעזרת הסוחרים ובעלי-המלאכה הנצרכים הוקמה בשנים הראשונות של המאה ה- 20 "קופת אשראי הדדי". בראשותה של הקהילה המאורגנת בואדוביצה עמד מו"צ בלבד, ר' צבי אלימלך גרייזמאן (נפטר ב- 1900). ב- 1904 נתמנה לרב העיר ר' מרדכי רוטנברג. ב- 1912 עבר הלה לכהן באנטוורפן. שם ישב עד תקופת השואה (נספה באושוויץ). ב- 1912 נתקבל לרב דמתא ר' אשר אנשיל זלטנרייך, שהמשיך בכהונתו עד תקופת השואה (נספה בפודגוז' ב- 1943). עד מלחמת-העולם הראשונה לא נסתמנה בואדוביצה פעולה ציונית מאורגנת. ראשי המדברים בחברה היו הנאורים מצד אחד, והחסידים, בעיקר חסידי בובוב, מצד אחר. ילדי ישראל למדו בבקרים בבית-הספר העממי הכללי, ואחרי-הצהרים בחדרים. הבחורים המתבגרים המשיכו בלימודיהם בבית-המדרש בפיקוחם של שני הדיינים, ר' שמשון גלבוואקס ור' משה מולר. בגימנסיה המקומית למדו ב- 1910 בסך-הכול 10 יהודים מתוך כ- 100 תלמידים. במלחמת-העולם הראשונה נתקיים בואדוביצה מחנה שבויים רוסים. יהודי המקום טיפלו בנאמנות בשבויים היהודים שביניהם. הוקם בשבילם מטבח כשר ונערך סדר ליל פסח. זמן-מה חנה בואדוביצה גדוד-חיילים אוסטרי, שמקום מושבו הקבוע היה בסטאניסלאבוב. החיילים והקצינים היהודים של גדוד זה היו בין מפיצי הציונות הראשונים שהפיצו את דבר הציונות בואדוביצה, בעיקר בין בני הנוער. בהשפעתם של חיילים אלה התארגן לקראת סיום המלחמה קן של "השומר הצעיר". בנומבר 1918 ניסו כפריי הסביבה לערוך פוגרום ביהודי ואדוביצה. בדומה לפרעות שהתחוללו במקומות רבים בגאליציה לאחר התפוררותה של האימפריה האוסטרית, הותקפו גם בואדוביצה כמה חנויות של יהודים. אולם בעליהן של אלו עמדו בפרץ והגנו בנשק על רכושם. לאחר השתדלויות של פרנסי הקהילה הגיבה גם הז'אנדארמריה המקומית במרץ ודיכאה את ההתפרעויות באיבן. המיליציה הארעית הפולנית סירבה לקבל יהודים לשורותיה, ועל כן הוקמה במקום הגנה יהודית שאליה התגייסו 60 יהודים, חיילים לשעבר. עצם התארגנותם של היהודים מנעה הפרעות בהיקף גדול יותר.

בין שתי המלחמות
בעקבות המלחמה התרוששו רבים מן הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים בואדוביצה. ב- 1919 נמנה שליש לערך מאוכלוסי היהודים בעיר עם דלת העם. סיוע מעט קיבלה הקהילה מידי ועד העדה שבקראקוב. חלפו שנים אחדות עד ששוקמו, אף-כי בתנאים קשים של אינפלאציה בשנות העשרים הראשונות ושל מיסוי כבד שהוטל אז על הסוחרים ועל בעלי-מלאכה היהודים, מקורות הפרנסה של יהודי ואדוביצה. בעיר היו 16 סוחרים סיטונאים, שעסקו בענף המזון (קמח, תבואה) ועוד 36 סיטונאים בענפי מסחר אחרים. שאר היהודים העוסקים במסחר היו חנוונים, בעלי דוכנים ורוכלים. כ- 60 משפחות יהודיות התפרנסו על המלאכה, כמעט על כל ענפיה. אחוז ניכר מבעלי-המלאכה (כ- 20 במספר) היו חייטים. מהם כמה תופרי קונפקציה זולה. יצויינו כמה בתי-מלאכה שהיקף הייצור שלהם היה דומה לזה של תעשייה זעירה: 2 בתי-מלאכה לזכוכית, 1 לייצור גרבים, 1 לייצור ולתיקון מטריות, 2 לייצור מי-סודה, ביח"ר זעיר לייצור סוכריות ובית-דפוס. בסך-הכל היו בשנת 1921 בידי היהודים 51 בתי-מלאכה או מפעלי תעשייה זעירה, בהם הועסקו 159 איש, מהם 73 הבעלים ובני משפחותיהם, והשאר שכירים, ש- 41 מהם היו יהודים. בין שתי מלחמות-העולם ישבו ישיבת קבע בואדוביצה כמה עשרות יהודים - אנשי אינטליגנציה מקצועית, ומהם: 10 עורכי דין, 5 רופאים, 4 רופאי-שיניים או מרפאי שיניים. המשבר הכלכלי בשנים 1929- 1931 פגע קשה בפרנסתם של יהודי ואדוביצה. באותן השנים נסגרו כתריסר בתי-מלאכה ובתי-מסחר יהודיים; סוחרים רבים לא היה בידיהם לפדות את הרישיונות לבתי-העסק שלהם, ועשרות שוליות של בעלי-מלאכה או פועלים היו למחוסרי-עבודה. ב- 1932 נסגר ל- 4 חודשים בית-החרושת לנייר שבבעלות יהודית. איגוד הסוחרים היהודים בואדוביצה נאלץ באותה שנה לתת לחבריו הלוואות לימים ספורים בלבד, ובסכומים לא גדולים (כ- 200 זלוטי), כדי שהסוחרים הזעירים יהיה לאל-ידם להשלים איכשהו את מלאי הסחורה בחנויותיהם. בדומה לכך נהגה אגודת בעלי-המלאכה "יד חרוצים". סיוע באשראי ניכר יותר קיבלו הסוחרים ובעלי-המלאכה מאת "הבנק העממי" שהוקם ב- 1927 בתמיכת הג'וינט. בבנק זה היו רשומים כ- 400 לקוחות ומחזור-הכספים שלו הגיע ב- 1932 לסך 5,500,000 זלוטי. באותה שנה נתן הבנק הלוואות בסך מיליון זלוטי לערך. במקביל לבנק העממי נתקיימה בואדוביצה קופת "גמילות חסדים", אלא שסכומי ההלוואות שהעניקה זו לנצרכים היו קטנים יותר, אם כי בלא ריבית או בריבית סמלית בלבד. ב- 1929 בלבד נתנה קופת גמ"ח 99 הלוואות בסך כולל של 10,941 זלוטי. ואף-על-פי-כן לא היה בכל צרכי הסיוע הכספי והאשראי הזול כדי לעצור בעד ההתרוששות ההולכת וגוברת של חלק ניכר מן האוכלוסייה היהודית, בעיקר בשנות ה- 30, עם גבור ההסתה האנטישמית וקריאות לחרם הכלכלה היהודית. משנה לשנה הלכו ונתרבו מקבלי סיוע במפעלי "קמחא דפסחא" של ועד הקהילה, וכן נתרבו מקבצי-הנדבות בפורים ובערב יום הכיפורים. עזרה לעניים שבעניים הגישו החברות הוותיקות בואדוביצה, וכן החברות החדשות שהוקמו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. באותו פרק-זמן אף הרחיבה חברת הנשים, שהוזכרה לעיל, את פעולתה בתחום הסעד והעזרה, ובעיקר בטיפול בילדים נצרכים. עם תום המלחמה נוסדה החברה לטיפול ביתומים. חברה זו אירגנה מדי שנה, בנוסף לטיפול השוטף בצורכי היתומים, קייטנות לכ- 40 יתומים או ילדי העניים. ב- 1935 הקימה החברה גם גן-ילדים. ב- 1932 אירגנה החברה פנימיית-יום ל- 30 ילדים בבנין ועד הקהילה. גם החברה המסורתית "ביקור חולים" הרחיבה את פעולתיה בקרב הנזקקים, וב- 1932 בלבד קיבלו בה טיפול רפואי חינם כ- 300 חולים. כן המשיכו לפעול בתקופה ההיא החברות "תומכי-עניים" ו"לינת-צדק". ועד הקהילה אירגן ב- 1934 מפעלי-הזנה נוספים לילדיהם של מחוסרי העבודה וכן ליתומים. במפעלים אלה של הזנה נוספת לילדים שסבלו מתת-תזונה סייע גם הארגון "צנטוס". ב- 1936- 1937 היו בטיפולו של אירגון זה 30 ילדים. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם הלכו ורבו הציונים וארגוניהם. בראשם עמדה מפלגת "המזרחי" (הוקמה ב- 1925) וארגוני-הנוער שלה, "צעירי המזרחי" ו"בנות המזרחי". השפעה ניכרת בקרב האוכלוסייה היהודית היתה גם ל"ציונים הכלליים" ולארגוני הנוער שלהם - "הנוער הציוני" ו"עקיבא". השמאל הציוני, שראשיתו בסניף "פועלי ציון", שנמסר על קיומו ב- 1917 ועל בסיסו קמה בשנות ה- 20 "ההתאחדות", התברך בארגון-נוער משלו - "השומר הצעיר", שהיה בין המגובשים והמאורגנים ביותר מבין שאר ארגוני הנוער היהודי בואדוביצה. בית"ר הוקם בואדוביצה ב- 1930, ואילו "גורדוניה-בוסליה" גילתה פעילות ענפה בקרב בני-הנוער בואדוביצה בשנים האחרונות קודם למלחמת-העולם השנייה. בשנות ה- 30 בקירבת שני קיבוצי-הכשרה, של "השומר הדתי" ושל "גורדוניה-בוסליה", במשך התקופה קמו ופעלו הארגונים: ויצ"ו, "החלוץ", "עזרה" ועוד, בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1933 קיבלו "הציונים הכלליים" 50 קולות, "המזרחי" - 76, ואילו "רשימת ארץ-ישראל העובדת" - 45 קולות. אותה תמונה של חלוקת הקולות חזרה ונישנתה בבחירות לקונגרס הציוני של 1935; "הציונים הכלליים" - 123 קולות, "המזרחי" - 143, "רשימת ארץ-ישראל העובדת" - 79 ו"מפלגת המדינה" - 2 קולות בלבד. ב- 1918 הוקם בואדוביצה ביוזמת הציונים בית-ספר עברי. נרשמו בו תלמידים רבים, אולם זמן קיומו היה קצר, והוא נסגר ב- 1920, כנראה מחמת קשיים כספיים. ב- 1930 הקים "המזרחי" גן-ילדים. בשנתיים הראשונות לקיומו של גן זה היו בו כ- 40 ילדים. "המזרחי" ניסה גם הוא להקים חדר-עברי, אולם יוזמתו לא יצאה אל הפועל. בואדוביצה התקיימו באותה תקופה שתי ישיבות: ישיבת "עץ-החיים" מייסודם של חסידי בובוב שבה למדו 30- 40 בחורים, וכן ישיבת "כתר תורה", מייסודם של חסידי ראדומסק, ובה 15- 18 בחורים. בישיבת "עץ-החיים" תמכה החברה "תומכי אורייתא". ב- 1934 הוקם מטעם "אגודת ישראל" בית-ספר לבנות "בית-יעקב", למדו בו כ- 40 תלמידות; ליד "בית-יעקב" התקיים זמן-מה גן-ילדים. ממוסדות-התרבות היהודיים בואדוביצה בתקופה ההיא יצויינו הספרייה ואולם-הקריאה, ומועדון האינטליגנציה היהודית (הוקם ב- 1938). ב- 1935 הוקם בית-עם. בתחום הספורט פעלו בואדוביצה מועדון "הגיבור" (הוקם ב- 1921) וכן מועדון "מכבי" אשר הוקם ופעל באותן השנים. בשנות ה- 30 הלכו וגברו גילויי האנטישמיות בואדוביצה. ב- 1932 הופצו שם כרוזים, ובהם קריאה לחרם המסחר והמלאכה היהודית. הפצת כרוזים מסוג זה חזרה ונישנתה מדי שנה. ב- 1936 לא נענו השלטונות המקומיים לפניית יהודי ואדוביצה להעביר את ימי השוק והיריד שחלו בחגים היהודיים או בשבתות, כפי שהיה נהוג ומקובל, והדבר פגע קשה בסוחרים ובבעלי-מלאכה יהודים, שעיקר פרנסתם על ירידים אלה. באותה שנה הוכרז בבתי-הספר שבואדוביצה על איסור לקניית ספרי לימוד וציוד לימודי אצל סוחרים יהודים. בעקבות גזירת-השחיטה צומצמה מכסת הבשר הכשר שנועדה ליהודים, נסגרו כמה אטליזים כשרים ובמשך חודש ימים (פברואר 1937) לא יכלו יהודי ואדוביצה להשיג בשר, אפילו לשבתות.

במלחה"ע ה - II
בשל הקירבה היחסית אל הגבול והתמוטטותם המהירה של קווי ההגנה הפולניים באזור, התחילה כבר ביום השני למלחמה ב- 2.9.39, בריחה המונית מן העיר. רוב היהודים הצטרפו אל הנמלטים, אולם רק קומץ קטן מביניהם עלה בידו להגיע מזרחה לנהר סאן, אל האזור שנתפס בידי הסובייטים. הפצצות חיל האוויר הגרמני, המחסור באמצעי-תחבורה וניתוק הדרכים על-ידי הצבא הגרמני - כל אלה מנעו מן הפליטים את האפשרות להתרחק מואדוביצה. ואמנם קבוצות גדולות של יהודי ואדוביצה נשארו פזורות ביישובים של גאליציה המערבית כמו קראקוב, טארנוב וז'שוב, וכן בעיירות קטנות. לאחר שהוברר לפליטים היהודים מואדוביצה שאין להם כל סיכוי להימלט מפני הגרמנים, שבו רובם לעירם. כמה צעירים יהודים ששירתו בצבא הפולני נפלו בקרבות נגד הגרמנים בספטמבר 1939. מספר היהודים בעיר בתחילת הכיבוש הגרמני נאמד בכ- 1,400 איש. הגרמנים נכנסו לעיר ב- 4.9.39, וכבר ביום הראשון לכיבוש נהרג יהודי אחד בידי חיילי הוורמאכט בטענה ש"ריגל" לטובת פולין. כעבור זמן קצר העלו הגרמנים באש ופוצצו את בית-הכנסת המרכזי בעיר וכמה בתי-תפילה. השבועות הראשונים של הכיבוש עמדו בסימן של שדידת הרכוש היהודי על-ידי החיילים הגרמנים, "הפולקסדויטשה" והאספסוף הפולני. הם היו פורצים את החנויות, עורכים חיפושים בדירות וגוזלים סחורות ודברי-ערך. במחצית הראשונה של אוקטובר 1939 סופח שטח זאגלמביה, ובכללו גם ואדוביצה, לתחום הרייך. ממועד זה גברו עוד יותר הגזירות נגד יהודי העיר; הגבלות תנועה מחוץ לעיר, איסורים להלך ברחובות ראשיים (ברחובות 3 במאי, מיצקביץ', סלובאצקי וקרמליצקה) ובכיכרות מרכזיות חובת עבודת-כפייה ונשיאת סרט לבן ובו מגן-דוד על הזרוע השמאלית. כמו-כן הוחל בהחרמת החנויות והמפעלים שבבעלות יהודית והעברתם לידי "נאמנים אריים". בנובמבר 1939 ציוו הגרמנים להקים יודנראט ולכלול בו את ראשי הקהילה. חברי ועד הקהילה מלפני המלחמה עזבו בחלקם את העיר, וביניהם ראש הוועד וילהלם קלוגר. אבל גם הציבור היהודי בואדוביצה היה מעוניין שיודנראט יכלול מנהיגים ותיקים ומנוסים, שיוכלו לטפל בבעיות קהילה בתנאים החמורים שנוצרו. ואמנם ביודנראט הראשון בואדוביצה נכללו אישים חשובים ובראשם ראובן שארפר, מי שהיה בעבר (אף-כי לא בקאדנציה האחרונה) יו"ר ועד הקהילה. עם חברי היודנראט נמנו גם יצחק בורגר, בריש וולף, אליהו פישגורונד וקלמן פרופר. שארפר, יו"ר המועצה היהודית, נתן בפעילותו ביטוי לצרכיה החיוניים של הקהילה בואדוביצה ולא השלים עם התערבותו של מוניק מרין, יו"ר היודנראט המרכזי בסוסנובייץ, שחייב ציות להוראות הגרמנים. מטעמים אלה ויתר שארפר על תפקידו ובמקומו נתמנה בריש-וולף, מפעילי "המזרחי" לפני המלחמה. בואדוביצה פעל ברוך מאירצ'ק שליח מטעם היודנראט המרכזי בסוסנובייץ. השפעתו גברה והלכה עד שהיה ביולי 1942 הדמות המרכזית במועצה היהודית ובגיטו. הגרמנים תבעו מדי יום מן היודנראט אנשים לעבודות-כפייה. נשים יהודיות הועסקו בעבודות ניקיון בתחנת-המשטרה, במחנות-צבא ובדירות פרטיות של אנשי הממשל הגרמני. הגברים עבדו בתיקון דרכים וגשרים ובוויסות מי הנהר סקאבה. כן עסק היודנראט בגביית כספים מבני הקהילה לתשלום קונטריבוציות. מצבם הכלכלי של יהודי ואדוביצה החמיר והלך, וביוזמת היודנראט אורגנה עזרה לנזקקים. הללו נתמכו בדרכים שונות: במצרכי מזון, ביגוד והנעלה ואף בהקצבה חודשית במזומנים. כן הקים היודנראט מירפאה, ולנזקקים ניתן טיפול רפואי חינם. מאמצים מיוחדים השקיעו בני הקהילה וראשיה ביצירת מקומות-תעסוקה ובחיפוש עבודה במפעלים חיוניים למשק הגרמני. בדרך זו הם קיוו לצמצם את החטיפות לעבודות-כפייה מחוץ לעיר. ואמנם ב- 1940 פתח היודנראט קורסים מקצועיים לצעירים יהודים. באותה שנה נתקיים בין השאר קורס לגזירה ולתפירה שבו השתתפו כ- 50 צעירות. ב- 1940 הובאו לואדוביצה כ- 300 משפחות יהודיות שגורשו מיישובי הסביבה צ'יישין, קאטוביצה, ז'יבייץ, ביילסקו-ביאלה צ'חוביצה ודז'יידז'יצה. הקהילה המקומית עשתה להקלת מצבם של הפליטים הללו. הם שוכנו בבניינים ציבוריים, בחנויות ריקות, במחסנים ובדירות פרטיות. סניף של י.ס.ס. פתח מטבח ציבורי שחילק ארוחות חמות לפליטים ולנזקקים מבין האוכלוסיה היהודית המקומית. הגרמנים אסרו על כל פעילות חינוכית בקרב ילדי ישראל. אף-על-פי-כן נתקיימו בואדוביצה קבוצות-לימוד חשאיות. המבוגרים וכן הנוער המתבגר לימדו את הצעירים. היודנראט ניצלגם את מעט האפשרויות שהיו קיימות ואירגן בקיץ 1940 וב- 1941 קייטנות לעשרות ילדים בכפר גוז'ן. בסתיו 1940 שולחה קבוצה של כ- 100 גברים יהודים למחנה העבודה באוטמוט, שם הועסקו בסלילת כבישים באזור ובעבודה בבית-חרושת לנעליים. בתחילת 1941 תכפו החטיפות והשילוחים למחנות-העבודה. באפריל 1941 שולחו יותר מ- 50 איש למחנה-העבודה בגוגולין. במחנה זה נמצאו גם יהודים מצ'כיה, מבלגיה ומהולאנד. הכלואים עבדו בסלילת כבישים ובחוות חקלאיות בסביבת המחנה. בעקבות הסלקציות שנערכו במחנה שולחו ה"בלתי כשרים לעבודה" להמתה באושוויץ. באביב 1941 גבר הטרור הגרמני נגד בני הקהילה בואדוביצה. כתוצאה מהלשנה של "פולקסדויטשה" נאסרו 8 יהודים באשמה שהם "קומוניסטים". הללו נחקרו, עונו, ולבסוף הועברו לאושוויץ ושם נספו. כדי למנוע ככל האפשר חטיפות למחנות-העבודה הגבירו יהודי ואדוביצה את מאמציהם למצוא עבודה בעיר עצמה, או לפחות בקירבתה, כדי שיתאפשר לעובדים לחזור בגמר יום עבודתם המפרך למשפחותיהם. ב"שופים" שבמקום עבדו יהודים בייצור מדי-צבא לוורמאכט, מעילי-גשם, חגורות וחולצות. יהודים שביקשו להתקבל לעבודה ב"שופים" אלה, היו חייבים להביא עמהם מכונות-תפירה וכלי-עבודה. בראשית 1942 עבדו ב"שופים" יותר מ- 1,000 יהודים מואדוביצה ומיישובי הסביבה. באותו פרק-זמן המשיכו היהודים לעבוד בוויסות מי הנהר סקאבה ופלגיו באזור. אולם העבודה במקומות "חיוניים" אלה לא מנעה מן הגרמנים את המשך החטיפות למחנות-העבודה. המשטרה היהודית המקומית נדרשה לספק אנשים למחנות-העבודה, אך לא תמיד צייתו אנשיה להוראות הגרמנים. ובאחת העדויות נאמר על השוטרים היהודים בואדוביצה ש"הם היו מזהירים בעוד מועד את האנשים שנכללו ברשימות למשלוח למחנות-העבודה. כדי למלא מכסות המיועדים למחנות-העבודה היה היודנראט המרכזי בסוסנובייץ שולח משטרה יהודית משלו. ביוני 1942 הובאו אל ואדוביצה יהודים שגורשו מיישובי הסביבה קנטי, סוחה, זאטור. עד מהרה הסתבר שהם רוכזו בואדוביצה לקראת הגירוש ההמוני הראשון שהתחיל ב- 2.7.42. באותו יום הגיעו לו, אנשי הגסטאפו והאס-אס מסוסנובייץ, שציוו על כל היהודים לעזוב את דירותיהם ולהתרכז בקסרקטין שליד הרחוב זאטורסקה. הדירות שפונו נסגרו ונחתמו. אל מקום האיסוף הובאו גם העובדים ששהו במפעלים בשעה שהתחילה האקציה. במקום הריכוז נתקיימה סלקציה. תחילה סודרו קבוצות עובדים לפי מקומות העבודה. נשים, ילדים וקשישים הופרדו וסודרו בקבוצות נפרדות. במהלך האקציה חולקו "הכשרים לעבודה" לשתי קבוצות גדולות; אנשי הקבוצה האחת נועדו להישאר בו, כדי להמשיך לעבוד ב"שופים" ואילו אנשי הקבוצה השנייה שולחו למחנות בסאקראו ולגרוס-רוזן. לקראת סיום האקציה הסתבר לגרמנים שמספר האנשים שנועדו להישלח למוות אין בו די, ולכן קיימו סלקציה נוספת בקרב אלה שהיו אמורים, לפי שעה, להישאר בואדוביצה וצרפו אליהם כמה עשרות אנשים נוספים, והשילוח יצא מזרחה, כנראה, למחנה-המוות בבלז'ץ. למחרת האקציה, ב- 3.7.42, הוקם בואדוביצה גיטו סגור. לתוך הגיטו הזה הוכנסו שרידי קהילת ואדוביצה, בעיקר הללו שהיו דרושים לעבודה במפעלים חיוניים למשק הגרמני. כן הועברו אל הגיטו אחרוני היהודים מיישובי הסביבה וביניהם יהודי אנדריחוב. אוכלוסיית הגיטו מנתה קרוב ל- 1,400 איש, ובשטחו נכללו הרחובות מיידלארסקה, קרנטה, פיאסקובה וחלק של הרחוב זאטורסקה מלבד הבתים שברחוב זאטורסקה היה זה האזור המוזנח ביותר בעיר. במהלך חודש יולי 1942 ניסו לחדור לגיטו יהודים שעלה בידיהם להסתתר בעת האקציה מתחילת אותו חודש. רבים מהם נתפסו והוצאו להורג בידי אנשי הגיסטאפו. המצב בגיטו היה קשה ביותר: הצפיפות הגדולה, הרעב והמחלות הפילו חללים רבים. כדי להקל על הרעב נפתח מטבח ציבורי. צוות מרפאה בהנהלתו של ד"ר בטר טיפל במסירות בחולים כדי למנוע התפשטות מגיפות. פרק-הזמן יולי 1942 - מאי 1943 עמד בסימן מאבקם לחיים של שרידי הקהילה. בגיטו עצמו דאגו יושביו להמשך העזרה הדדית. לכמה עשרות ילדים, שהתקבצו שוב בגיטו לאחר האקציה הקודמת, אורגנו שיעורים חשאיים. לשימת-לב מיוחדת זכו היתומים שקיבלו מזון ובגדים. באותה תקופה גברו הניסיונות להימלט לסלובאקיה, אך הם היו כרוכים בסכנות רבות. תחילה היה על הנמלטים לגנוב את הגבול לאזור וייליצ'קה, ומשם לעבור את הגבול לסלובאקיה. כמה וכמה נמלטים נתפסו והוצאו להורג. ב- 10.5.43 שולחו 100 צעירות יהודיות מגיטו ואדוביצה למחנות-העבודה בגרמניה. בדרך הייסורים הארוכה עשו הצעירות הללו במחנות רבים, ומקצתן זכו לשחרור באביב 1945. ב- 10.8.43 התקיימה אקציית החיסול. כל יושבי הגיטו הוצאו מבתיהם ורוכזו בכיכר השוק. החולים הובלו אל כיכר-האיסוף כשהם נתמכים בידי בני-המשפחה או מכרים. בכיכר נדרשו היהודים למסור את כל התכשיטים ודברי-הערך שברשותם. במקום היו גם קרבנות בנפש. עם סיום האקציה הוכנסו האנשים לקרונות משא והובלו למחנה-המוות באושוויץ ושם נספו. לאחר חיסול הגיטו נמשך המצוד אחר המסתתרים במחבואים בגיטו וב"צד הארי". רובם נתגלו והוצאו להורג. ההערכה היא, כי רק בידי 10 יהודים עלה להסתתר ולהינצל בואדוביצה עצמה. אומדן כלל הניצולים של יהודי העיר, מהם משוחררי המחנות, הוא כ- 170. יחידים מבני הקהילה חזרו אחרי המלחמה לואדוביצה וגרו בה זמן קצר, אך בסופו של דבר עזבו את המקום בדרכם לישראל או למדינות מערב.