ו' חשון ה'תשע"ה

וארשה WARSZAWA

 

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: וארשה
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

בשנת 1941: כ-1,265,000

יהודים בשנת 1941: כ-368,400

תולדות הקהילה:
ראשיתו של היישוב היהודי
מתקופת נסיכות מאזוביה (עד שנת 1527) לא נשארו נתו- נים מלאים ומהימנים על ימיה הראשונים של העיר וארשה. גם היום עוסקים ההיסטוריונים והארכיאולוגים בשחזור ראשיתה של העיר ולעתים קרובות רב הספק על הברור והידוע באשר למיקומו של היישוב הקדמון שממנו התפתחה העיר. בחפירות הארכיאולוגיות הוכח קיומם, במאות ה-10 וה-11, של כמה יישובים מבוצרים קטנים במקום שבו משתרעת העיר היום. במאה ה-13 מוזכר כפר בשם וארשובה (השם הזה היה מקובל לציון העיר עד המאה ה-17). באותה מאה נעשה המקום לאט לאט לעיר ובתחילת המאה ה-14 מוזכר בה ה"קאשטלאן" (הממונה על העיר מטעם הנסיך). במבצרו שעל גדת הנהר ויסלה ביקרו לעתים קרובות נסיכי מאזוביה, שליטיו של האיזור כולו. כנראה קיבלה אז וארשובה מעמד של עיר על סמך "החוק החלמיני". היישוב העירוני התפתח בשטח שבין הנחל דונאי ובין הנחל על שם יוחנן הקדוש והשטח הוקף חומה. בשנת 1408 הופרד משיפוטה של ו' החלק הקרוי נובה מיאסטו (העיר החדשה) וגם לו ניתן מעמד של עיר. שתי הערים סטארה מיאסטו (העיר העתיקה) ונובה מיאסטו נבדלו זו מזו בעיסוקם של תושביהם - חקלאים ובעלי מלאכה עניים התגוררו ב"עיר החדשה", ואילו ב"עיר העתיקה" התגוררו על-פי רוב הסוחרים ובעלי מלאכה אמידים יותר.
מעמדה הפוליטי של ו' הלך והתחזק הודות להתפתחותה כמרכז מסחרי; במאה ה-14 היתה וארשובה מקום מושב- משנה של נסיכי מאזוביה ובשנת 1377 היתה לבירת מאזוביה. בנוסף למסחר המקומי עסקו אחדים מתושבי ו' בסחר אזורי במוצרי עץ שהושטו בדוברות על נהר הוויסלה ובשיווק מוצרי מותרות שהובאו לעיר. בעלי מלאכה שיווקו תחילה את תוצרתם לבני העיר ולאחר מכן ייצאו אותם לאיזור כולו ואף אל מחוצה לו. בשנת 1527 היוו בעלי המלאכה 40% מתוך 6,300 תושבי "העיר העתיקה" ויותר מ-50% מאוכלוסי "העיר החדשה". באותה עת התאגדו בעלי מלאכה של שתי הערים ב-11 גילדות. בשלהי המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16 היתה ו' לתחנת מעבר חשובה בדרך המסחר הבין-ארצי מברסלאו ועד וילנה ואפילו למוסקוביה (רוסיה). המוצרים, מעשי ידי בעלי מלאכה מווארשה, השתלבו בסחר זה. משנת 1461 ואילך נערכו בעיר מדי שנה ארבעה ירידים, דבר שסייע לפי- תוחו של המסחר, הן זה הקימעונאי והן זה הסיטונאי. בתקופה הנדונה פקדו את העיר ואת תושביה אסונות טבע (שטפונות רבים) וכן פלישות אויב (כגון פלישת הטאטארים בשנת 1289 ופלישת הליטאים בשנת 1290). תושבי העיר סבלו לא מעט גם מהתנפלויות שבטי הפרוסים השכנים. כל אלה הטרידו את התושבים ומנעו את פיתוח העיר. תושבי ו' נאלצו להשקיע מאמצים רבים בבנייתם מחדש של הבתים שנהרסו. הבנייה בעיר היתה צפופה. רוב הבתים היו צרים וגבוהים ובשל ריבוי האוכלוסייה התגוררו אנשים גם במרתפים, ששימשו בדרך כלל מחסנים לסחורות. בגלל הצפיפות פרצו בעיר לא אחת מגפות שהפילו חללים רבים. בראש העיר עמר ה"וויט" ומשנת 1376 ידוע גם על קיומה של מועצת העיר, שהיו בה 12 חברים, רובם נציגים של הסוחרים העשירים (ה"פאטריציאט"). העיר היתה סמוכה לארמונו-מבצרו של הנסיך ולכן היתה נתונה לחסדו הרבה יותר משאר ערי מאזוביה.
רוב תושבי העיר היו ממוצא גרמני שעברו תהליך של פולניזציה וכן פולנים, רובם מפשוטי העם, כלומר סוחרים זעירים ובעלי מלאכה. בעיר ישבו גם זרים מבני עמים אחרים, כגון סקוטים. היו גם תושבים עראיים - סוחרים שעסקו בסחר בין-ארצי. בלחצם של העירוניים המקומיים הוציא נסיך מאזוביה בולסלאב, בשנת 1483, תקנה שהגבילה את סחר הזרים למסחר סיטונאי בלבד. חיי החברה בעיר התרכזו סביב 4 כנסיות שהוקמו במרוצת הזמן. בתוך הכנסיות נתכבדו התושבים, בייחוד העשירים שביניהם, בכיבודים כגון להשתתף בעריכת המיסה ולשאת את הדגלים. לאחר התפילה היו נותנים פורקן לעצמם בבתי המרזח הסמוכים או בדו-קרבות שנערכו בין בעלי ריב. בידור אחר מצאו להם התושבים בצפייה במעשי הענישה שגזר בית הדין המקומי על עבריינים, החל ממלקות וכלה בהוצאה להורג שהיתה מלווה לעתים בעינויים אכזריים בידי התליין (שנקרא בשם "אמן"). בתעודות מתקופה זו לא נרשמו שמות של מלומדים או סופרים מבין תושבי ו'. בין התושבים ה"זרים" בעיר נמצאו גם יהודים. ראשיתו של היישוב היהודי בו' לוטה בערפל. בין ההיסטוריונים יש הסכמה שכבר במאה ה-13 ישבו כאן יהודים ישיבת קבע. משנת 1414 נשמרה תעודה המעידה על התבססותן של כמה משפחות יהודיות בעיר: סוחר יהודי בשם עזרא תבע לדין תושב של העיר צ'רסק בשם פיוטר משום שהלה לא פרע את חובו בעקבות עסקה מסחרית שהיתה ביניהם.
סימנים ברורים יותר לקיומו של יישוב יהודי מאורגן בו' יש ממחציתה הראשונה של המאה ה-15, בימי שלטונו של הנסיך יאנוש הראשון. ברשימת החייבים במס העירוני משנת 1423 נזכרים שמותיהם של 10 ראשי משפחות יהודיות. אם נזכור שבימים ההם נכללו במשפחה כמה דורות וגם המשרתים, ואם נוסיף לעשר המשפחות הידועות כמה משפחות שלא היו חייבות במס (ובתוכן את משפחת הרב ומשפחת השמש והנלווים עליהם) נוכל להניח, שמספר היהודים שישבו אז בעיר היה 150 בערך. כנראה שהיהודים ישבו בו', כנהוג בערי מאזוביה, על-פי כתב-זכויות (פריווילגיה) שהעניק הנסיך, אלא שהתעודה לא נשתמרה. ייתכן שבשל האיסור שהוטל על מגורי יהודים בו' בשנת 1527 לא היה צורך בחידוש כתב-הזכויות ועל כן לא נשתמר גם המקור הראשון. מבחינת מעמדם החוקי נחשבו היהודים "עבדי האוצר", כלומר נתונים לחסותו של הנסיך. זכויות יהודי מאזוביה ובתוכם יהודי ו' היו מצומצמות יותר מאלה של יהודי "פולין- הכתר". ענייני שיפוט אפילו בין היהודים לבין עצמם היו נתונים בידי הנסיך, ופקידיו הם שהיו משמשים שופטים בסכ- סוכים הנוגעים ליהודים. בית הדין שדן בענייני יהודים היה מורכב מ"שופט יהודי" (כלומר שופט הדן בענייני יהודים), שלא היה יהודי, ומשני דיינים יהודיים. בדין ישב גם הלבלר ששימש גם מתורגמן. אמנם היהודים היו רשאים להתדיין גם בפני דיין יהודי, אבל נאסר עליהם לפנות בערעור לרבנים- דיינים של קהילות אחרות ולא כל שכן של ארצות אחרות. את מינויו של הדיין היהודי, שלא כנהוג ביישובי היהודים שב"פולין-הכתר", אישר הנסיך ולא הקהילה. ליהודים הותר לגור בעיר, לעסוק במסחר ובעסקי אשראי (מתן הלוואות תמורת משכון) ואפילו לקבל נכסי דלא-ניידי בתור משכון, ואם לא נפרעה ההלוואה - לעקל את הנכס. כמו כן הותר ליהודים לקיים את מנהגי דתם, להחזיק בית תפילה ובית קברות ואף לעסוק בפעולות שונות הדרושות לקיום חיים יהודיים (שחיטה כשרה, מתן חינוך לילדיהם, פעולות סעד). היהודים קיבלו את הזכויות מידי הנסיך משום שהלה היה מעוניין בקשריהם הבינלאומיים, בעסקות האשראי שעסקו בהן וקודם כל במסים שניתן היה לגבות מהם ושבעזרתם ניתן היה לו למלא את אוצרו הריק.
המס העיקרי ששילמו היהודים לאוצר הנסיך היה ה"צנזוס דוקליס" (מס לנסיך). כל יהודי תושב ו' היה חייב במס זה, ששיעורו 66 גרוש לשנה. מושג על גובה הסכום ניתן לקבל מן הידיעה, שבימים ההם ניתן היה לרכוש בית תמורת 300 גרוש. נוסף על מס זה היה מוטל על ראשי המשפחות היהודיות מס נוסף, ה"סולוציונס", ששיעורו נקבע על-פי מצבו הכלכלי של האיש. מלבד מסים אלה היו היהודים חייבים לשלם תשלומים שונים שהוטלו עליהם בתור קנסות וכן להעניק "מתנות" לחצר הנסיך ולכנסייה, ולשלם דמי-לא-יחרץ לבעלי שררה למיניהם. המסים היו משא כבד ולא פלא שהיו יהודים שנאסרו בגלל אי תשלום. לא פעם היו אנשי הקהילה חייבים לעסוק ב"פדיון שבויים" או לערוב בכספם שהחייב יפרע את המוטל עליו. היהודים התגוררו בשטח מוגבל ב"עיר העתיקה", ברחוב שנקרא "רחוב היהודים" (הרחוב נקרא כך גם בשנת 1567 כאשר לא היו בעיר יהודים כלל. בשנת 1619 שונה שמו ל"רחוב אברהם"). רחוב היהודים התחיל בבית מס' 1 ברחוב ריצרסקה של היום ונכללו בו בתי-החומה מס' 33 עד מס' 47 ברחוב פיבנה. רוחבו של הרחוב היה 8 אמות פולניות, אורכו 109 אמות ושטחו 872 אמות מרובעות. בית הכנסת היה ברחוב ווזסקי דונאי מס' 7; בית העלמין נמצא מאחורי בית הכנסת.
בסך הכל היו ברובע היהודי 9 בתים; רק אחד מהם נרכש בידי יהודים בין השנים 1416-1442. יש סימנים לכך, שכמה משפחות יהודיות גרו מחוץ ל"רחוב היהודים". בתעודות הזמן נזכר מגרש-טיולים בשם "ביילאני של היהודים", שאליו היו יוצאים בשעות הפנאי לשאוף אוויר צח. עיקר פרנסתם של יהודי ו' בעת ההיא היה כאמור על המסחר ועל עסקי אשראי (חלפנות). לעתים קשה להבחין בין הסוחר ובין החלפן; לא פעם עסק אותו אדם בשני העיסוקים. כאמור, קרה גם שחלפן, שקיבל רשות להחזיק בנכס שהגיע לידיו בתור משכון, נעשה - לזמן מה לפחות - בעל בית ואפילו בעל שדה; ידוע על יהודים שנאלצו לעסוק במכירת הבית או לעבד את השדה באופן עראי כדי לכסות את הפסד דמי ההלוואה שלא נפרעה. הסוחרים היהודיים עסקו בכל סוגי הסחר המקובלים אז: תבואה, עצים, דבש, בקר וסוסים ועוד. מכיוון שהשוק המקומי היה מצומצם למדי והתחרות עם הסוחרים הנוצריים תושבי העיר שזכו להעדפה היתה גדולה וחריפה, נאלצו היהודים לפנות לסחר הארצי והבין-ארצי. בשנת 1453 מוזכרים יהודי ו' המנהלים עסקים עם יהודי גרודנו ובריסק דליטא. סוחרים יהודיים סחרו גם עם תושבי דאנציג, בעיקר בתבואה שנשלחה לארצות המערב דרך נמלה של עיר זו. בשנת 1458 נרשם דבר שהותו של יהודי מו' באיטליה בענייני מסחר. היקף מסחרם של יהודי ו' היה קטן בהשוואה לזה של יהודים "זרים" (תושבי בריסק או קראקוב), שניהלו בו' עסקים גדולים למדי. הללו סיפקו סחורות בסכומים גדולים וייבאו לעיר פרוות ומוצרי מותרות (פנינים, בשמים וכיוצא באלה) עבור העירוניים שלא הסכימו לקיים קשרי מסחר עם היהודים תושבי העיר. אין זה מן הנמנע שיהודי ו' נהנו מן ה"נשורת" של הסחר הגדול הזה. כאמור עסקו יהודי ו' בחלפנות, אלא שגם בתחום זה היתה ידם של חלפנים יהוריים מערים אחרות על העליונה והחלפנים המקומיים נאלצו להסתפק בעסקאות זעירות עם אנשי האצולה, עם העירוניים ועם בעלי המלאכה. בשנת 1385, כאשר נזקק נסיך מאזוביה ז'יימוביט להלוואה גדולה, הוא פנה אל הבנקאי היהודי הנודע לווקו בקראקוב. החלפן היהודי בו' היה לאמיתו של דבר בעל בית עבוט ולא בנקאי. בדרך כלל רבו במאזוביה בכלל ובו' בפרט החלפנים הלא-יהודיים ובידי אלה היה הון יסוד רב יותר משהיה בידיהם של החלפנים היהודיים.
בין היהודים תושבי ו' נמצאו כאמור גם כמה בעלי מלאכה, חרף העובדה, שבעלי המלאכה הנוצריים היו מאורגנים היטב באגודות (ה"צכים") ולא נתנו ליהודי דריסת רגל בעיסוקם. מתעודות בנות הזמן ידוע על יהודים שעסקו בפרוונות ובש- זירת חבלים. רובם ישבו בפרבר בלוניה, כנראה כדי להתחמק מרדיפות ה"צכים". היו כמובן קצבים וחייטים יהודיים ששירתו את הציבור היהודי (שנזקק להם בשל ענייני כשרות ושעטנז), אולם יש גם רמזים לכך שהם עבדו במידת האפשר עבור הלקוח הלא-יהודי. מלבד הרב, השו"ב והשמש היו ביישוב היהודי בו' רופאים יהודיים (שמילאו גם תפקיד של גלבים). בין הרופאים מוזכרים באמצע המאה ה-15 השמות, ישראל (מוצאו משלזיה) ושלמה. האחרון היה גם חלפן, דבר מקובל בימי הביניים. רופא יהודי בשם פליקס עסק ברפואה בשתי ערים - ו' וסוחאצ'ב. הוא היה מקובל גם על הכמרים ואלה לא היססו מליהנות משירותיו. בדרך כלל פנו רבים מתושבי העיר הנוצריים אל הרופא היהודי. בין העוסקים ברפואה נזכרת גם אשה יהודייה בשם סלאווה (שמה מעיד שהיתה מעורה בחברה הלא-יהודית), אשתו של בנקאי יהודי בשם אללסנדר. בשנת 1435 התחייבה סלאווה זו לרפא את אשתו של אציל פולני ובתמורה הובטח לה סכום של 160 גרושים, סכום גרול למדי באותם ימים. בשטר ההתקשרות נאמר, שאם תצליח לרפא את החולה תקבל את הכסף, ואם לא תצליח לא תקבל אף פרוטה. יש לראות בכך הסכם ליברלי, שכן בימים ההם שילם הרופא לא פעם בחייו על אי הצלחה.
במאות ה-14 וה-15 התקיימה בו' קהילה מאורגנת, אך לרוע המזל לא נותרו תעודות יהודיות על פעולותיה של הקהילה. מתעודות אחדות ששרדו ניתן ללמוד בעקיפין שאכן היתה שם אז קהילה מאורגנת שהיה לה תקציב לא מבוטל. בין היתר נמסר על שני יהודים, כנראה חוכרים של מסי הקהילה, שניהלו עיסקות אשראי בשנים 1428-1429 בכספי בית הכנסת (קרי הקהילה). מן המאה ה-15 ומתחילת המאה ה-16 הגיעו לידיעתנו שמותיהם של שלושה רבנים בו' - ר' דוד, ר' אהרון ור' משה. ממקורות לא-יהודיים אנו למדים שהנהלת הקהילה היתה מורכבת באותם ימים מן הרב, השמש, המלמד והדיינים. כמקובל בימים ההם עסקו לפעמים כלי הקודש גם בעסקי מסחר או באשראי כדי להגדיל את הכנסתם או אפשר שפרנסתם האחרת סייעה בידיהם להתפנות לשירות הקהילה. כנראה לא היתה למדנותם של ראשי הקהילה גדולה במיוחד, שכן לא נשארו מהם דברים בכתב ואין הם נזכרים בספרות השו"ת העשירה של הימים ההם. אבל ייתכן שהסיבה להיעדרם של רבני ו' מספרי השו"ת נעוצה באיסור שהטיל כאמור הנסיך על יהודי ו' לערער על פסקי דין בפני ערכאות יהודיות מחוץ לגבולות מאזוביה, ואפילו בפני רבני "פולין-הכתר" וליטא. ויחד עם זה לא חסרו כנראה גם בקהילה זו למדנים-בקיאים. ידוע למשל שחי בו' יהודי בשם דוד שקנה לו שם של מדקדק. בסוף המאה ה-15 יצא איש זה לקראקוב, המיר את דתו ושינה את שמו לליאונארד. בהשפעתו של ההומאניסט והבישוף פיוטר טאמיצקי ובתמיכתו הכספית כתב דוד-ליאונארד ספר על הרקדוק העברי שהיה מקובל מאוד על אנשי הרנסאנס דאז. מוצאם של רוב יהודי ו' היה מגרמניה או מצ'כיה והם הביאו אתם את ההווי והתרבות של יהודי "אשכנז" וגם השפה שבפיהם היתה "לשון אשכנז". אחדים מהם למדו במהרה גם פולנית (על כך מעיד הפרטיכל של ישיבת בית הדין משנת 1425; בעל הדין היהודי השמיע את דבריו בפולנית רהוטה). בין שרידי המסמכים שנשתמרו מאותה תקופה נמצאו רישו- מים של בתי דין בשפה הפולנית או בלטינית אשר הכתבא- רבא היהודי תרגם מהם קטעים ומלים לעברית. מסוף המאה ה-15 נשתמרו קטעים מספר ירמיהו כתובים על קלף ולידם תרגום ללשון אשכנז המדוברת בפי היהודים. ייתכן שהיה זה ספר שהשתמש בו מלמד תינוקות. בקטעי הספרים ויריעות הקלף שנשתמרו מצויים גם איורים אמנותיים מרהיבי עין המעידים על טוב טעמם של האומנים שהכינו אותם כמו גם על טעמם של בעלי הספרים הללו.
חיי הציבור והחברה של יהודי ו' בתקופה ההיא התרכזו סביב בית הכנסת. בשבתות ובמועדי ישראל הלכו אנשים, נשים וטף לבית הכנסת בבגדים הדורים (שנתפרו לפעמים מבדים מיובאים). הנשים נהגו להתקשט בתכשיטים (פנינים ותכשיטי זהב וכסף). נמצאו גם יהודים שבאו במגע חברתי עם העירוניים הנוצריים. בפרטיכל של בית הדין משנת 1414 נמסר על יהודי בשם עזרא (בלטינית שמו לאזארוס) ששתה יין ושיחק בקוביה עם האציל צ'ולק שבא מן העיר צ'רסק ובין השניים פרץ כאמור ריב. בפרטיכלים אחרים מוזכרים יהודים נוספים שהסתכסכו עם נוצרים בעת לגימת "הטיפה המרה". מן המסמכים ניתן ללמוד, שיהודי ו' ידעו לשמור על כבודם והגיבו על דברי עלבון שהושמעו כלפיהם והגישו על כך תלונה לערכאות. לא פעם היו הם התוקפים והם היו אלה שהשמיעו את דברי העלבון. אולם ביטחונם ושלוותם של יהודי ו' לא היו מלאים. בשנת 1528 נגזר עליהם גירוש מוחלט מן העיר ובכך בא קץ ליישוב היהודי בו'.
כמעט מראשית ימי התיישבותם בעיר נתקלו היהודים באיבתם של הנוצרים והללו ידעו לשלב את שנאתם ל"כופרים רוצחי האל" עם שמירה קנאית על האינטרסים הכלכליים שלהם והשתדלו לפגוע בכל דרך במתחריהם היהודים. לא תמיד עמדה ליהודים חסותו של הנסיך. אין ידיעות על מהומות שפרצו נגד יהודי ו', כדרך שבאו על קהילות ישראל ב"פולין-הכתר" בעקבות ההסתה של הנזיר יוהאן קאפיסטראנו בשנת 1453, אולם אין ספק שאימתו נפלה גם על היישוב הקטן הזה. סוף סוף השיגו העירוניים את מבוקשם ובשנות ה-80 של המאה ה-15 כבר יש סימנים ברורים המעידים על גירוש היהודים מן העיר. משנת 1483 נשמרה תעודה ובה נרשם דבר העברת בית העלמין היהודי ובית הכנסת לרשות מועצת העיר; בתי היהודים נמסרו לידי העירוניים או לרשותו של הנסיך. באותה שנה קיבלו העירוניים פריווילגיה מאת הנסיך, שבאה להגן עליהם מפני "הסוחרים הזרים"; על האחרונים נאסר לסחור בקמעונות בעיר אלא בעת הירידים. גם פריווילגיה זו עזרה לעירוניים לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר בעיר. בגלל הלחצים שהופעלו עליהם התיישבו היהודים בערים הסמוכות לו' וגם ב"יורידיקות", כלומר יישובים פרטיים עם מינהל עצמי שבבעלות האצילים הגדולים, שנבנו סמוך לעיר. מן המקומות האלה ניסו היהודים לבוא לעיר ולסחור שם. משנת 1486 נשארו מסמכים שמדובר בהם על משפטים שניהלו יהודים נגד עירוניים שגזלו מהם את בתיהם. יש גם סימנים לניסיון לארגן מחדש את הקהילה ולקיים בית כנסת, בית קברות ומקווה טהרה.
מסוף המאה ה-15 ידוע על יהודים שניהלו עיסקות אשראי בחצר הנסיך קונראד השלישי (1488-1503). הלה נזקק לאשראי גדול משום שחלקים מתחום נסיכותו סופחו ל"פולין-הכתר" והכנסותיו פחתו. הוא פנה אפוא למלווים יהודיים משום שלא היה בידו לפרוע את חובותיו ואף לא לדחות את פירעונם. את המשבר הכלכלי הזה עוד הגדילו שני יורשיו של קונראד, הנסיכים סטאניסלאב ויאנוש, שנודעו בפזרנותם ובחיי ההוללות שלהם. גם הם נטלו הלוואות מיהודים. ואולם לאט לאט נטשו היהודים את ו'. בשנת 1516 נמסר על מגרש שהיה שייך ליהודי בשם אברהם ואשר הנסיכה- האלמנה אנה (אמם של שני הנסיכים השולטים) מסרה לידי אחד הקצינים. ברור, שהמגרש לא נקנה מידי היהודי אלא הוחרם בידי הנסיכה-האלמנה. בשנת 1522 קיבל האציל קאזורסקי במתנה את המגרש שעליו היה בנוי בית הכנסת. את בית העלמין היהודי ירשה באותה שנה הכנסייה על שם יוהאן הקדוש ובשנת 1531 נבנתה שם מאפייה. תהליך הרחקתם של היהודים מן העיר נמשך ובשנת 1525 נענה הנסיך ללחצם של העירוניים והוציא צו שאסר על לא-קאתולים להתיישב בעיר. אמנם הצו כוון בעיקר נגד הפרוטסטנטים, אבל הוא פגע גם ביהודים. האחרונים ניסו להמשיך לסחור בעיר ביום ולחזור לעת ערב לבתיהם שב"יורידיקות", אולם גם דבר זה היה לצנינים בעיני העירוניים. לאחר מותם של שני הנסיכים סופחה נסיכות מאזוביה כולה, על בירתה ו', ל"פולין-הכתר". ב-25 באוגוסט 1526 נכנס היורש החוקי של מאזוביה, מלך פולין זיגמונט הראשון, ברוב פאר לו' ובהזדמנות חגיגית זו אישר את כל הפריווילגיות של העירוניים. האחרונים ניצלו את שעת הכושר וביקשו, "בהסתמך על מסורת עתיקת יומין", להרחיק באופן מוחלט את היהודים מן העיר. וכך נולדה הפריווילגיה "דה נון טולראנדיס יודיאיס" (פריווילגיה האוסרת על היהודים להתגורר במקום) שהעניק המלך לעיר בשנת 1527 . פריווילגיה זו מנעה מן היהודים למשך שלוש מאות שנה את הרשות החוקית להתגורר בעיר ו'. העירוניים נפטרו לזמן ממושך ממתחריהם במסחר ובמלאכה וגם מן הצורך להחזיר לנושיהם היהודיים את חובותיהם. כאמור, בשנה שאחריה, 1528, גורשו היהודים כליל מן העיר. כמקובל בתולדות הגירושים של קהילות ישראל היה גם בו' יהודי אחד שעליו לא חל האיסור הכללי. שמו היה משה צלניק (צלניק משמעו בפולנית מוכס). המלך הירשה לו להמ- שיך ולהתגורר בו'. בתעודות מאותו זמן מכונה האיש בשם דוקטור אבראיקוס (כלומר מלומד, רב או פרנס הקהילה) ומשתמע מהן שניהל עיסקות מסחר ואשראי בהיקף רחב. ייתכן שמשה זה ומשפחתו ניצלו את ההזדמנות ו"ירשו" גם עסקים של היהודים המגורשים. בתעודות נרשמו כ-50 עיסק- אות של משה ומשפחתו ובהן ענייני מכס, מסחר עם דאנציג, הלוואות תמורת משכון ועוד. עסקיהם של משה ושל משפחתו עוררו את קנאתם ושנאתם של הסוחרים הנוצריים בו' ובשנת 1529 אף פרעו במשה זה ובמשפחתו. משה נפטר בשנת 1532 ומכיוון שכתב הזכויות ניתן לו אישית נאלצו בני ביתו לעזוב את העיר. יהודים אלה היו אפוא האחרונים שיצאו מן העיר.

סגור

1527 - 1764
המאבק על השגת היתר לישיבת קבע ליהודים (1527-1764)

בעקבות סיפוח נסיכות מאזוביה ובירתה ו' ל"פולין-הכתר" בשנת 1526 נתהדקו מאוד קשריה של העיר עם שאר ערי פולין. מיקומה של העיר במרכז ממלכת פולין המורחבת תרם להגברת הסחר. עיקר הפעילות התרכזה בארבעת הירידים השנתיים ובימי השוק השבועיים. בשנת 1569 נקבע שבו' יתכנס הסיים לישיבותיו ומשנת 1573 נבחרו בה מלכי פולין. ישיבות הסיים נמשכו לעתים חודשים ובזמנים אלה נתמלאה העיר בני אצולה ומשפחותיהם והנלווים אליהם. אלה לא עסקו בפוליטיקה בלבד אלא ניצלו את הזמן גם לניהול עסקיהם המסועפים, לקניות של מוצרי צריכה, בגדים, שמלות פאר ותכשיטים וגם לבידור, שגם הוא היה מלווה קנייה מוגברת של דברי מותרות, במאכל ומשקה ודברי מותרות אחרים. בשנת 1596 החל המלך זיגמונט השלישי בהעברת הבירה מקראקוב לו' ובשנת 1611 קבע סופית את מושבו בעיר זו. העברתם לעיר של חצר המלכות ומוסדות השלטון הראשיים (ביניהם בית הדין העליון של הממלכה, הקרוי "אססורי") הביאה להגדלת מספר תושבי הקבע כמו גם להגדלת מספר התושבים הארעיים שבאו אליה לשם סידור ענייניהם אצל פקידי הממלכה או בבית הדין. לפי מפקד שנערך בשנת 1564 היו בו' 691 בתים, מהם 487 ב"עיר העתיקה" (חלק מהם בנויים מאבן) ו-204 ב"עיר החדשה" (רובם בנויים מעץ). במחצית השנייה של המאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17 רבו הבתים בעיר, נבנתה מערכת הספקת המים, רוצפו הרחובות ועל הנהר ויסלה הוקם גשר, שחיבר את העיר עם ערי הסביבה ועם הפרבר שלה פראגה, שבו התפתח מאוד הסחר בתבואה ובעצים.
אוכלוסיית העיר הלכה וגדלה ובשנת 1620 היו בה 20,000 נפש בערך. הסוחרים הגדולים של ו' השתלטו על נתיב הסחר בתבואה, בעצים ובדברי מותרות שעבר בנהר הוויסלה עד הנמל בדאנציג. מעמדה של ה"קונפראטרניה" (כך נקראה אגודת הסוחרים) במועצת העיר הלך והתחזק והיתה לה שדולה בעלת השפעה בחצר המלך. בשנת 1558 שוחררו סוחרי ו' ממכס הנהר. על-פי פריווילגיה של המלך משנת 1529 הוצאו הגילדות של בעלי המלאכה מחסותן של גילדות בעלי המלאכה בקראקוב. הביקוש למוצרי המלאכה, ובייחוד למוצרי מותרות, גדל. במחצית הראשונה של המאה ה-17 הוקמו מפעלי התעשייה הראשונים. בעקבות התפתחות העיר השתנה גם המבנה החברתי של האוכלוסייה. השכבה התחתונה, דלת העם, שוליות הסוחרים ובעלי המלאכה, עובדי ההובלה והמשרתים למיניהם, הלכה וגדלה. גם מספר הפקידים הלך וגדל ומהם צמחה האינטליגנציה ויצאו אנשי הרוח. העיר הפכה להיות מרכז תרבות לפולין כולה. בשנת 1624 הוקם בו' בית דפוס ובשנת 1635 הוקם בית דפוס נוסף והחל להופיע כתב העת "מרקורי", שהופיע עד כה בקראקוב. בעיר הופיעו להקות תיאטרון והמלך ולאדיסלאב הרביעי בנה בארמון המלוכה בניין מיוחד שבו אירח בשנים 1634-1648 להקת אופרה איטלקית. בשנת 1740 נפתח בו' מוסד חינוכי חשוב, ה"קולגיום נובילה", שהיה בית-ספר לבני האצילים. בשנת 1747 ייסדה משפחת האצילים זאלוסקי ספרייה ציבורית. באותו זמן החל להופיע גם כתב העת "קורייר פולסקי".
למרות כל התנופה היתה העיר נתונה באותן שנים לאסונות טבע ולפלישות אויב שבלמו את התפתחותה. בעיר פרצו דלקות גדולות (בשנים 1544 ו-1607) ובתים רבים נשרפו. מגפות שפרצו בעיר הפילו בה חללים רבים. במגפה של 1624-1626 נספו 10% מן התושבים. לאחר המגפה של שנת 1704 נותרו בחיים רק 11 מתוך 186 הסנדלרים שישבו בעיר באופן רשמי. נספו גם יותר ממאה קברנים ומתוך 40 פקידי המלך ששירתו בחצר המלכות נותרו בחיים רק שלושה. בספטמבר 1655 נכבשה העיר בידי השוודים שפלשו לממלכת פולין ובשנתיים שלאחר מכן עברה העיר פעמים אחדות מידי הכובשים לידי הפולנים ולהיפך עד ששוחררה סופית, ביוני 1567, מן השוודים ומן ההונגרים של ראקוצ'י, אלא שאז חנו בה הרוסים שנענו לקריאה לעזרה של מלך פולין. פלישת הצבאות הזרים ושהייתם בעיר היתה מלווה מעשי רצח, שוד והרס בתי מגורים ובניינים ציבוריים והטלת קנסות (קונטריבוציות) על התושבים. מלאכת השיקום היתה עול כבד על כל תושבי העיר שגידול מספרם נבלם. בשנת 1764 נמנו בה 30,000 איש. רבים מהם התיישבו בעיר בתקופת הרגיעה שבאה בעקבות נסיגת השוודים ולאחר שוך המגפות.
בתחילת המאה ה-18 גדל מספר ה"יורידיקות" והגיע ל-15. מעמדן העצמאי היה לצנינים בעיני מועצת העיר וזו ניהלה נגדן מאבק ממושך שעלה בדמים מרובים (שוחד לפקידים ומתנות למלך ולאנשי חצרו), אולם בגלל עוצמתה הגדלה של האצולה וגם בגלל האנרכיה שהשתררה בממלכה כולה, בייחוד בשנות שלטונם של המלכים הסכסוניים אוגוסט השני ואוגוסט השלישי (1697-1764), לא עלה המאבק יפה. בתולדות היהודים הצטיינה תקופת השנים 1527-1764 במאבק על זכות למגורים בעיר עצמה ובהתבססות ביורידיקות הסמוכות לעיר, ובעיקר במאבק על האפשרות לעסוק במסחר, ולו גם בצורה ארעית ובתנאים לא נוחים ביותר (הותר להם להעמיד דוכן למשך היום בתנאי שיסלקו אותו לקראת ערב; הסחר שניהלו היה חוקי למחצה, עם כל הכרוך בכך; הם נאלצו לנהל עסקאות בשיתוף כפוי עם נוצרים או בחסותם). למעשה עלה בידי היהודים לעקוף את החוק שאסר על מגו- ריהם בעיר. תחילה לא הוגדר בחוק התחום המדויק שבו נאסר עליהם להתגורר והם ניסו להתיישב בפרברי העיר. אך צו המלך זיגמונט הראשון משנת 1527 הרחיב את האיסור גם על הפרברים. אלא שקצרה ידם של העירוניים למנוע מיהודים לגור ביורידיקות. האצילים בעלי היורידיקות התנגדו למונופולין של העירוניים במסחר והשתמשו ב"יהודים שלהם" כמכשיר לשבירת מונופולין זה. מה גם שה"אוטונומיה" במינהל העירוני של מושבותיהם היתה כרוכה באי תשלום מסים, ארנונות ומכסים לעיריית ו'. העירוניים ניסו פעם אחר פעם לערער את מעמדן של היורידיקות, אלא שבגלל עוצמת מעמדה של האצולה נכשלו כל הניסיונות הללו.
הפריווילגיה "דה נון טולראנדיס יודיאיס" לא אסרה כליל את המסחר היהודי בו' ועל כן המשיכו היהודים לבוא מן היורידיקות אל העיר ולסחור בה במקומות מאולתרים ולעת ערב כאמור היו חוזרים למקום המבטחים שבחסותו של האציל פטרונם. דרך פרנסה זו היתה כרוכה כמובן בסיכונים וגם בתשלומים לפריץ המגן ודמי-לא-יחרץ לשומרים, למוכסים ולפקידים שונים בעיר. וגם פרנסה דחוקה זו היתה לצנינים בעיני מתחריהם העירוניים ובעיקר בעיני אגודת הסוחרים בעלת העוצמה הגדולה. בהשפעת סוחרי ו' חזר המלך על עיקרי הצו בשנת 1538 ופעם נוספת בשנת 1570. בצו האחרון הוגדר תחום איסור המגורים של היהודים לרדיוס של שני מילין סביב "העיר העתיקה" ו"העיר החדשה". בתחום הזה נאסר עליהם לעסוק במסחר ובמלאכה כלשהי והעוברים על האיסור היו מסתכנים בהחרמת סחורתם בידי העירייה. האיסור חל גם על זמן שהייתו של המלך בעיר, בניגוד לנוהג שהיה מקובל בשאר ערי פולין בעלות הפריווילגיה "דה נון טולראנדיס יודיאיס". ואולם באותו צו עצמו נפתח גם אשנב ליהודים וניתנה להם הרשות לסחור בו' בעת ישיבות הסיים, שהחל להתכנס בו' לישיבות קבועות ולישיבות שלא מן המניין. סעיף זה של הצו נקבע כנראה בהשפעת בני האצולה. הללו לא רצו להיות תלויים בסוחר הנוצרי המונופוליסט בקביעת המחירים בעת "היריד הגדול" שליווה את ישיבת הסיים. הצירים לסיים, שכינוסו נמשך 6 שבועות, באו מכל רחבי פולין ועמם באו לעיר הבירה גם בני משפחותיהם ומשרתיהם. ליהודים הותר לבוא לעיר שבועיים לפני כן ולהישאר בה עוד שבועיים לאחר גמר הישיבה. ישיבות הסיים שלא מן המניין נמשכו זמן רב יותר; היו מקרים שהן נמשכו שישה חודשים ועל כן היו שנים שהותר ליהודים לשהות בעיר כמעט רוב חודשי השנה. כנראה שבזמן שהותם בעיר לא עסקו היהודים במסחר בלבד אלא גם בחכירת מסים והכנסות אחרות (אפילו של העירייה). סימן לכך אנו מוצאים בצו של המלך סטיפן באטורי משנת 1580, שבו ניתנה ליהודי לוצק פריווילגיה לסחור, לחכור מסים של האצולה בכל רחבי פולין, אבל לא בעיר ו' עצמה. צו זה אמנם נענה לדרישות העירוניים של ו', אבל ניתן היה לפרשו כך שישתמע ממנו שחכירת המסים ביורידיקות שסביב העיר כן הותרה ליהודים. משנקבעה ו' סופית כעיר הבירה של הממלכה, בשנת 1595 , הלכה וגדלה נוכחותם הארעית של הסוחרים והרוכלים היהודיים בעיר. בשנת 1618 הופיע כתב פלסתר פרי עטו של אחר בשם מיצ'ינסקי בשם "העורמה (או הרשעות) היהודית" ובו כתב המחבר: "בו', בעת הסיים, גם שם קצרה ידו של הסוחר (הנוצרי) לפעול, כי אף-על-פי שנאסר על היהודים להציג רשמית את סחורותיהם, הרי בכל זאת עולה בידיהם לנהל את עסקיהם המסחריים ואת דוכניהם באכסניות כפי שהם נוהגים לעשות בשאר הערים". ידיעה חשובה על חייהם של יהודי ו' בתקופה ההיא נמצא בתיאור של העיר שכתב עירוני תושב ו' בשם אדם יאז'מבסקי. בתארו את היהודים תושבי היורידיקות כתב בין השאר: "אצלם (אצל היהודים) ניתן למצוא כל מיני סחורות: זהב, כסף וכלים, שרוכים, כפתורים, הכל בזול ואפילו כסף במזומן גם כן. השוק מתנהל אצלם יום יום חוץ מיום שבת. אורח חייהם ירוד למדי. הבגדים שלהם דלים ובלויים. כאשר נכנסים אצל יהודי כזה רואים שהוא סועד את לבו בצנון, במלפפון ואפילו בגזר ובכך מסתפק היהודון הזה. הוא אוגר מטבעות ובהן הוא מספק את רצונו של האציל; הוא מלווה לו במשכון. הוא נהנה מן העושר, מאמץ את מוחו, מוכר ברווח קטן ומוציא פרוטות על מחייתו". חייו של הסוחר והרוכל היהודי בו' לא היו אפוא קלים כלל וכלל. מאבקו לקיום היה מתמיד. עבור פינת גג ביורידיקה נאלץ לשרת את הפריץ הפטרון בהלוואות מן הכספים שצבר פרוטה לפרוטה.
עסקים בהיקף רחב יותר ניהלו בו' סוחרים יהודיים מערי פולין האחרות (קראקוב, פוזנאן, לוצק, בריסק). הללו סיפקו לאצילים שנסעו לישיבות הסיים ולבעלי היורידיקות העשירים סוסים משובחים, דברי מותרות, הלוו להם כספים וחכרו מהם את הכנסותיהם. לאחר כל ישיבה של הסיים והיריד שליווה אותה היו העירוניים פונים אל שלטונות הממלכה ואף למלך עצמו בתלונות ומגישים עצומות על כך שפרנסתם קופחה בידי הזרים, ובייחוד בידי היהודים, ואפוטרופסיהם האצילים. בשנת 1658 הצליחו העירוניים להניע את השלטונות לתקן תקנה שבה הוזהרו היהודים שלא יעזו להתנהג בעיר ו' "כאילו ניתנה להם זכות ישיבת קבע בה". ההחלטות התכופות של אגודת הסוחרים בו' ושל העירייה מעידות שבעיית המסחר היהודי בו' לא ירדה מסדר היום בתקופה הנדונה. בשנת 1676 החליטה אגודת הסוחרים להחרים את רכושו של כל יהודי שיגורש מו' וכדי להניע את השלטונות שיאשרו תקנה זו הציעה להעביר לרשות אוצר הממלכה מחצית משווי הרכוש שיוחרם. בשנת 1678 החליטה העירייה על גירושם של יהודים סוחרי בגדים בלויים מן "העיר העתיקה" מפני שהם "מפיצים מחלות". בהחלטה הוצע להעניש כל יהודי שיעבור על האי- סור אפילו בתלייה וכל מי שיעניק ליהודי מחסה ייעצר וישלם קנס. חריפה עוד יותר היא ההחלטה שקיבלה האגודה בשנת 1679 שבה הוצע להתיר לכל תושב של ו' לכלוא יהודי ש"עבר על החוק" והתגורר, סחר או חכר חכירות בעיר ולהחרים את רכושו. אולם היה קשה להוציא אל הפועל את ההחלטות החמורות הללו. בקרב העירוניים עצמם היו רבים שעינם היתה צרה במונופולין של אגודת הסוחרים ובשלטון ה"פאטריציאט". הסוחרים הזעירים הנוצריים העדיפו לקנות לעתים אצל הספק היהודי שסחורתו היתה זולה יותר ובעל המלאכה הנוצרי התרעם על כך שנאלץ לקנות את חומר הגלם במחירים מופק- עים אך ורק אצל חברי אגודת הסוחרים ולשווק את המוצרים דרכם בלבד. לפיכך הם פנו לא פעם אל הסוחר היהודי הגדול וקנו ממנו את הסחורה ותכופות באשראי זול ובעת צרה לא הסגירו את היהודי לרודפיו. גם השוחד ודמי-לא-יחרץ למיניהם ששילם הסוחר היהודי עשו את שלהם. קשה יותר היה מצבם של הסוחר היהודי הזעיר ושל בעל המלאכה, כי בהם ראו הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה הנוצריים מתחרים שיש להילחם בהם. גם הפקיד הזוטר נהנה ממאסרו של היהודי ומהחרמת רכושו. משום כך לא היו מאסרים של יהודים "בלתי לגאליים" כאלה והחרמת רכושם מחזה נדיר בו' בתקופה ההיא. לעזרתם של העירוניים באו גם שלטונות הממלכה, בעיקר בעתות משבר וכאשר נחלשה המלוכה. בשנת 1648, כאשר נהרו לעיר מן המזרח המוני פליטים מאימת חילות חמלניצקי וחיפשו מקום מבטחים בבירה, חזר המלך ולאדיסלאב הרביעי ופרסם את הצו האוסר על היהודים להתיישב בו' תוך איום בעונשים כבדים על הנותנים להם מחסה. הצו גם התיר להחרים את רכושם של העוברים עליו. בפירוש לצו הותר ליהודים לבוא לעיר לימים ספורים בלבד כדי לסדר עניינים בחצר המלך, אולם לשם כך היה עליהם לקבל רישיון מיוחד בעירייה וזו לא החמיצה את ההזדמנות לזכות בהכנסה ודרשה תמורת הרישיונות הללו תשלומים מיוחדים. רישיון הכניסה לעיר שימש אב-טיפוס לכרטיס הכניסה שבו נצטוו להצטייד יהודים "זרים" (כלומר, שאינם תושבים קבועים בעיר) במחצית השנייה של המאה ה-18 ולאחר מכן בתקופת פולין הקונגרסאית ואשר היה למעמסה כבדה ליהודים שבאו לעיר עד שבוטל בשנת 1862 (בעיית כרטיס הכניסה, המכונה בילטובי, תידון בהמשך). בשנת 1658 אישר המלך יאן קאז'ימייז' מחדש את הפריווילגיה משנת 1527 והעניק לעיריית ו' את הזכות לגבות מסים וארנונות מיהודים תושבי היורידיקות. במחצית השנייה של המאה ה-17 הוגבר הפיקוח על היהודים שבאו לעיר בעת ישיבות הסיים. בגמר ישיבת הסיים עברו פקחים בכל העיר והכריזו, שאסור ליהודים להתעכב בעיר ועליהם לצאת ממנה מיד.
בתקופה סוערת זו הלך מוסר המלוכה ונחלש ולעומת התחזק יותר ויותר מעמדה של האצולה. משום כך התארכו ישיבות הסיים ובייחוד התמשכו מאוד הישיבות שהוקדשו לבחירת מלך חדש (בשנת 1669 נמשכה בחירת המלך מיכאל קוריבוט וישניובייצקי 10 חודשים). שהייתם הממושכת של היהודים בו' העלתה את חמתם של העירוניים. שוב רבו הפניות אל חצר המלוכה שתבעו לבטל את זכויותיהן של היורידיקות, אבל עיקר הפניות כוון נגד החסות שניתנה ליהודים. דווקא המלך יאן סובייסקי (1674-1696), שנודע כ"מלך של חסד" כלפי היהודים בערים הפרטיות שברשותו ברייסן, נעתר לפניות העירוניים והחריף את ההגבלות שחלו על היהודים בו'. בשוק מאריוויל, שהוקם ביוזמתו בעיר ושהיו בו 32 חנויות ודירות לסוחרים, לא ניתנה ליהודים דריסת רגל כלל. בעת החתונה המפוארת שערך המלך לבנו יאקוב בשנת 1691 ושאליה נהרו מכל רחבי פולין נעשה ניסיון להגביל את הסחר היהודי כליל. תמורת ההבטחה לא להרשות ליהודים דריסת רגל ביריד שיתלווה למאורע המפואר הוציאה אגודת הסוחרים של ו' הון עתק שנועד לתשלום שלמונים לפקידי המלוכה הבכירים. שלמונים קיבלו גם הקאנצלר של הממלכה ומארשאל הכתר הממונה מטעם המלך על הסדר בעיר. מתנות כמו חביות יין משובח ואפילו תפוזים (פרי נדיר בימים ההם) חולקו לפקידות הבכירה; הפקידים הזוטרים קיבלו שלמונים במזומנים. אולם העירוניים נחלו אכזבה. הפדיון שהכניסו להם החגיגות לא כיסה את ההוצאות שהוצאו על מבצע דחיקת רגלי הסוחרים היהודיים. רבים מן הבאים לחגיגות מצאו את הסחורה שביקשו אצל היהודים ביורידיקות שמספרן הלך ורב בתקופה ההיא (בשנת 1686 הוקמה היורידיקה "נובי שוויאט"; בשנת 1687 הוקמה היורידיקה "טאמקה" ובשנת 1693 - היורידיקה "ז'לאזנה בראמה", אם למנות רק את החשובות שבהן).
לאחר קרוב למאתיים שנות מאבק על איסור ישיבת קבע של היהודים בו' נוצר בסוף המאה ה-17 מצב שבו היתה ידם של העירוניים על העליונה באשר להתיישבות היהודים דרך קבע בעיר - להוציא בודדים כאותו משה צלניק שהוזכר לעיל. בשנים 1682 ו-1702 מוזכרים שני יהודים תושבי ו' בין המש- תתפים ביריד לייפציג. לעומת זאת החזיקו היהודים מעמד במאבקם על הסחר בעיר והמשיכו להגיע אליה בעת הירידים הגדולים כדי לסחור בה מן היורידיקות ומערים אחרות. כנראה שהעירוניים נאלצו להשלים בסוף המאה ההיא עם המצב, והיו ביניהם גם כאלה שהפיקו ממנו טובת הנאה ואף קשרו קשרי שותפות עם סוחרים יהודיים. במאה ה-18 כיוונו העירוניים את עיקר מאבקם נגד ריבוי היהודים בו' וכמובן ביורידיקות שבסביבתה.
כמקובל בתקופת ימי הביניים בכל ערי פולין שניתנה להן הפריווילגיה לאסור התיישבות של יהודים היו גם בו' יהודים שקיבלו רשות מיוחדת מן המלך לשבת בעיר ישיבת קבע. האיסור לעסוק במסחר חל גם עליהם, אבל עסקיהם המסח- ריים והפיננסיים לא הצטמצמו לתחום ו' העיר ובשל קרבת מקום מגוריהם לחצר המלוכה ולשלטונות המרכזיים של הממלכה הם יצאו נשכרים למרות ההגבלות שחלו גם עליהם. היו גם יהודים שהותר להם לשהות זמן ממושך בעיר ואפילו לשכור בה דירה. בין אלה נמנו בעלי דין, שבאו כדי לערער על פסקי דין של ערכאות מקומיות בפני המוסד המשפטי העליון בעיר הבירה. בין השאר באו לעיר שתדלנים מקהילות ערי השדה כדי לקיים את מצוות "פדיון שבויים", כלומר לנסות להציל יהודים מכל מיני עלילות שווא שנגזר דינם בבתי משפט מקומיים. לא פעם עלה בידי השליחים למנוע את רוע הגזרה. אולם קרה גם שקצרה ידם מלהושיע. בשנת 1596 הוצאו להורג בו' שני אחים, משה ויהודה, בניו של יקותיאל מגומבין. הם הואשמו בעירם ב"עלילת דם" ולאחר מעצרם הובאו לו'. כאן עונו קשות והוצאו להורג במיתה משונה ואכזרית. הודות למאמציהם של השתדלנים היהודיים התיר המלך להביא את גופותיהם לקבר ישראל בבית העלמין שבעיירה בלוניה (המרוחקת 3 מילין מו'). מותם של האחים משה ויהודה על קידוש השם זיעזע בזמן ההוא את קהילות ישראל בפולין כולה ואף מחוצה לה. רבנים גדולי הדור כתבו סליחות לרגל המאורע הטראגי הזה (בין אלה היו רבה של גרודנו ר' מנחם מאניש ב"ר יצחק חיות ורבה של קראקוב ר' משה מרדכי מרגליות) שנאמרו בקהילות ישראל במועדים קבועים או בליל כל נדרי.
מזמן היות ו' לעיר הבירה של הממלכה ישבה בה נציגות קבועה של קהילות פולין ובתעודות מוזכרת נציגות זו בשם "ועד וארשא" או "ממוני ד' ארצות בווארשה". על-פי רוב היתה ה"נציגות" מורכבת מחמישה אנשים - שליח של שפת המדינה - פולנית - ואת שפת השרד - לאטינית). במרוצת הזמן צורפו לנציגות שליחים של קהילות נוספות. השליחים היו חייבים להיות מנכבדי הקהילות, אישים "המסוגלים להתייצב בפני המלך והשרים". מתפקידם של הנציגים היה, כאמור, למנוע גזרות, לשאת ולתת על מסים והיטלים למיניהם שהוטלו על היהודים ולעסוק. גם בעניין חכירות והיתרי מגורים או פרנסות לקהילות ישראל ברחבי המדינה. הנציגות גילתה פעילות רבה (שתדלנות שהיתה מלווה לא פעם בשלמונים וב"מתנות") בחצר המלוכה וגם אצל הצירים בעת ישיבות הסיים. משלחת הנציגים היתה מגיעה לו' ומתיישבת בה בליווי פמליה (שוחט, טבח, משרתים). לעתים התארכה שהייתה של המשלחת חודשים ארוכים והדבר עלה לקהילות ישראל ממון רב (כל שליח קיבל בערך 20 גולדן לשבוע דמי כלכלה. במרוצת הזמן הועלה הסכום עד 50 גולדן לשבוע). כדי לכסות את ההוצאות הוטל על הקהילות מס מיוחד. בתעודות מן הזמן ההוא ניתן למצוא הדים לסכסוכים רבים שפרצו על רקע גביית המס הזה. השהייה הממושכת בעיר הבירה נתנה הזדמנות לסידור עניינים פרטיים, כגון אפשרות לזכות בחכירה או בטובת הנאה אחרת. משום כך באו לעיר סוחרים יהודיים מערי השדה והציגו את עצמם כשליחי הקהילות. על שליחים "פראיים" אלה יצאה חמתם של הנציגים הרשמיים ושל המוסדות העליונים של קהילות ישראל (ועד ד' ארצות וועד מדינת ליטא). כדי להילחם בנגע הותקנו תקנות חריפות נגד השליחים ה"פר- איים" ואף איימו עליהם בחרם. לפני כל ישיבה של הסיים היתה הנציגות הרשמית מפרסמת כרוז המזהיר את קהילות ישראל לבל יבואו לו' ללא קבלת רשות מן "המנהיגים והאלופים" שנתמנו כדת וכדין מטעם המוסדות היהודיים המורשים לשמש נציגים בעיר הבירה.
מבין הנציגים-השתדלנים היהודיים, שישבו ישיבת קבע בו', ראוי להזכיר את מרדכי נקל, שפעל רבות ואף זכה להישגים רבים לטובת קהילות ישראל בפולין. כבר בסוף שנות ה-20 של המאה ה-17 נודע מרדכי נקל כ"יהודי חצר", וכשתדלן. ידיעות מפורטות יותר על פעילותו מצויות מן השנים 1638-1660. הוא הופיע בפני בית הדין העליון (האססורי) והגן על יהודים שנשפטו בבתי הדין המקומיים בעוון בנייתם או שיפוצם של בתי כנסת בעריהם בלי לקבל תחילה רשות מן השלטונות או ממוסדות הכנסייה, כנדרש בימים ההם. פעם אחרת הופיע האיש כסניגורם של כמה מיהודי קראקוב שהואשמו באי תשלום דמי מכס. מרדכי נקל הצליח בהשתדלויותיו ואף נשא חן בעיני המלך. בשנת 1646 העניק לו המלך ולאדיסלאב הרביעי רשות למגורי קבע בו'. בכתב הזכויות דרש המלך מעיריית ו' "לשמור על היהודי מארקוס (מרדכי) שלו כדי שלא ירביצו לו מכות ושלא יתלוצצו ממנו", שכן הלה הוא ה"פאקטור" (הסוכן) של המלך. בעת גזרות ת"ח ות"ט השתדל נקל הרבה לטובת הפליטים היהודיים שנהרו למרכז פולין מאוקראינה. בצו המלך משנת 1649 נזכרו התרומות הגדולות של אותו יהודי וכן צוין היושר שגילה לטובת "אוצר המלוכה". צו המלך סטיפאן באטורי נגד האשמת היהודים ב"עלילות דם" הושג במידה רבה הודות לשתדלנותו של מרדכי נקל. הוא היה בן בית גם אצל צירי הסיימים ופעל הרבה לטובת היהודים הן במישור הממלכתי והן בערים הפרטיות של בני האצולה. גם שבעת בניו של מרדכי נקל זכו לחסדי המלך והשררה. בצו משנת 1649 הותר למרדכי ולבנו משה לגור בכל ערי "פולין-הכתר" ובליטא. באותו צו גם שוחררו הוא ובנו ממסים ומתשלומים אחרים. לשני בניו האחרים לווקא (אריה לייב) ויעקב ניתנה רשות לגור דרך קבע בעיר הבירה. לאחר שניזוקו עסקיהם של יעקב ואחיו חיים במלחמות עם השוודים התיר להם המלך בשנת 1658 לרכוש בתים בקראקוב ובאולקוש. שני בניו האחרים, שלמה ואליהו, קיבלו בזכות אביהם את הרשות להתגורר בלובלין ולעסוק שם במסחר. בין היהודים שבאו לשהות בו' תקופות ארוכות היו גם רבים שבאו לשאול בעצתם של רופאים. והיו עוד יהודים ששהו בעיר זמן ממושך הלא הם ה"כלי-זמרים" למיניהם, שהנעימו בנגינתם לאורחי חצרות האצילים, ואף ליצנים ועושי להטוטים היו ביניהם, שזכו לשבח על הצגותיהם. בשנת 1674 נערכה בו' חתונתו של האציל הנכבד קאז'ימייז' קלוקאצקי והובאו אליה "כלי-זמרים" וליצנים בני 18 אומות. הכרוניקאי שרשם את המאורע ציין לשבח במיוחד את היהודים שהשתתפו בלהקות אלה.
בתקופת מלכותם של המלכים הסאכסוניים (אוגוסט השני ואוגוסט השלישי) עברו על יהודי ו' (הקבועים ביורידיקות והארעיים שם ובעיר גופא) ירידות ועליות במצבם. בתחילת המאה ה-18, לאחר מלחמות השוודים והמגפות שפקדו את העיר, נטשו כנראה רבים מן היהודים את ו' ואת סביבתה ואף הדירו רגליהם מביקורים בה. אגודות הסוחרים הגבירו את התקפותיהם על היורידיקות ועל החסות שניתנה בהן ליהודים. בשנת 1726 התאספו נציגי אגודות הסוחרים הנוצריים של לובלין, פוזנאן וו' ועיבדו עצומה ובה דרישה להגביל את המסחר והמלאכה של היהודים. אולם לאחר שנסתיימו המלחמות ונעלמו המגפות הלך וגדל מספר היהודים ביורידיקות וכן מספר היהודים שבאו לו' גופא וסחרו בה. העירוניים של ו' איחרו את המועד והתקפותיהם על היורידיקות לא נשאו פרי; קצרה ידם לעומת עוצמתם של גדולי האצילים, כמו זאמויסקי ופוטוצקי, שבנו בתקופה ההיא את היורידיקות שלהם ("אורדינאצקה" ו"מאריינשטאט"). לעזרתם של העירוניים בא מארשאל הכתר (כלומר המושל מטעם המלך של העיר ו') פראנצישק ביילינסקי וקבע בשנת 1762 את חובת תשלום כרטיס הכניסה שתוטל על כל יהודי זר הבא לו'. המטרה היתה להגביל את שהייתם של היהודים בעיר הבירה. תחילה אכן נשא החוק החדש פירות, כי ידם של רבים מן היהודים העניים לא השיגה לשלם את הסכום הנדרש. אולם כעבור זמן לא רב הסתגלו היהודים למצב וראו ב"כרטיס היומי" כעין הכשר חוקי לשהייתם ולמסחרם בעיר ואף מגן מפני כל מיני התנכלויות של מתחריהם הסוחרים והרוכלים הנוצריים, ובעיקר של האספסוף העירוני. מאידך גיסא, כשגדלו ההכנסות מן "הכרטיס היומי" גילתה גם העירייה עניין בהן והפקחים ששלחה העירייה מצאו הזדמנות נוחה לזכות בדמי שוחד מידי היהודים שרצו להשתמט מן התשלום הרשמי. הכרוניקאים של הזמן מספרים שלאחר שהונהג "הכרטיס היומי" גבר ביטחונם של היהודים. הם העזו להגיב על דברי הבוז שהופנו לעברם וללא היסוס פנו לבית דינו של המארשאל ודרשו להעניש את מעליביהם. יהודי ו' נכנסו לעידן הסטאניסלאבי כשהם מוכנים טוב יותר למאבק על מעמדה החוקי של קהילתם בעיר.

סגור

1764 - 1795
תקופת המלך סטאניסלאב אוגוסט פוניאטובטקי (התקופה הסטאניסלאבית 1764-1795)

בתקופה האחרונה לממלכת פולין עד לחלוקתה השלישית (הסופית) בין המעצמות השכנות - רוסיה, אוסטריה ופרוסיה - היתה ו' לעיר בירה בקנה מידה אירופי. עוד משנת 1716 התפתחה העיר כאמור בצורה מזורזת ושוקמו ההריסות מזמן פלישת השוודים בתחילת המאה ה-18. אל הבירה נהרו מהגרים מרחבי פולין וכן "זרים" מארצות אירופה. משנת 1674, כאשר שוב מנתה ו' כאמור 30,000 תושבים, גדלה האוכלוסייה והגיעה בשנת 1795 ל-115,000 נפש. בתקופת מלכותו של אחרון מלכי פולין, סטאניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי, נעשו ניסיונות לארגן את הממלכה מחדש במטרה לרכז את השלטון ולחזקו. ו' הבירה היתה למרכז הפעילות הפוליטית והתרבותית, ובין השאר גם למוקד הדעות בדבר רפורמה ברוח האבסולוטיזם הנאור של מערב אירופה, ואף של דעות שמקורן ברוח המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית הגדולה. בעיר רבו מפעלי החרושת והמלאכה, בתי המסחר הסיטונאי והקמעונאי והבנקים. בשנת 1791 סופחו לעיר היוריריקות וכן פראגה, שנהנתה ממעמד של עיר מאז שנת 1641 והיתה מרכז מסחרי חשוב.
מעמדם של עירוני ו' התחזק והם עמדו בראש מחנה העירוניים בפולין כולה שדרשו החל משנת 1789 להעניק להם זכויות פוליטיות. למען הגשמתה של רפורמה זו התקיימה בעיר ההפגנה הגדולה (הנקראת "התהלוכה השחורה") של העירוניים שצעדו לעבר מושב הסיים בדרישה ל"שוויון זכויות למעמד העירוניים". עמדתם של העירוניים השפיעה במידה רבה על הכרזת החוקה ב-3 במאי 1971 על-ידי הסיים, שישב בעיר במשך 4 שנים בערך ("הסיים של 4 השנים"). החוקה חיזקה את מעמדם של העירוניים במדינה ובסעיפיה נמצאו גם יסודות שהיו אמורים לארגן מחדש את המשטר "למען הצלת הממלכה". אלא שניסיון ההצלה איחר לבוא. המרד של 1794, שבראשו צעדו עירוני ו', נכשל. לאחר המצור ששמו על העיר צבאות הרוסים כבשו הללו את פראגה (ביום 4 בנובמבר 1794) וערכו בה טבח אכזרי; למחרת היום נכנעה גם העיר לצבאות הצרים עליה. על-פי ההסכם בין רוסיה לפרוסיה נמסרה ו' בשנת 1795 לשלטונה של פרוסיה.
בתקופה הסטאניסלאבית היתה העיר למרכז חשוב של פעילות תרבותית. צמחה בה פובליציסטיקה פוליטית ענפה, שהורפסה בבתי-דפוס חדשים אשר הוקמו בעיר. המלך עצמו היה שוחר ספרות ואמנות וריכז סביבו סופרים, משוררים והוגי דעות פוליטיות. בעיר נקבע מקום מושבם של "הוועדה לחינוך לאומי" (כעין משרד חינוך, ראשון מסוגו באירופה) ושל "האגודה להפצת ספרי לימוד אלמנטריים". משנת 1765 ואילך הציג התיאטרון הלאומי באופן קבוע. בתי-ספר (הקולגיות) עברו תהליך של ארגון מחדש, הופיעו חוגים ראשונים של אנשי מדע. אורה של ו', עיר התרבות והאמנות, האיר לכל ערי פולין. אולם ההתעוררות הפוליטית והפעילות התרבותית בעיר הבירה היו כעין נשימה אחרונה של אדם גוסס בטרם תצא נשמתו. עם כיבושה של העיר נסתיימה התקופה של ממלכת פולין והארץ והעיר נכנסו לתקופת שעבוד שנמשכה עד שנת 1918, שנת חידוש עצמאותה של פולין. יהודי ו' - כשאר קהילות ישראל בפולין - נכנסו לעידן הרפורמות הסטאניסלאביות בהיותם מוגבלים בפעילותם הכלכלית, בחופש בחירת מקום מגוריהם שלהם ועמוסים נטל כבד של מסים. לעומת קהילות ישראל שבערים הפרטיות של האצולה, שבהן היו אך הגבלות מועטות על חופש התנועה של היהודים, חלו על היישוב היהודי בו', כמו ברבות מן הערים המלכותיות, הגבלות חמורות יותר בכל התחומים עד לאיסור מוחלט על מגורים בעיר גופא. לפיכך גם נבצר מיהודי העיר להתארגן בקהילה ולארגן את חייהם הפנימיים על-פי תנאי האוטונומיה הפנימית, שניתנה ליהודים כמעמד נסבל בממלכה (כ"עבדי האוצר" בסטאטוט הקאליסאי משנת 1264 ובפריווילגיות של המלכים שניתנו לאחר מכן).
ניסיון הרפורמות במדינה לא חולל שינויים יסודיים במשטר הפיאודאלי ששרר בה. האיכרים, שהיו רוב מניינה ובניינה של האומה, נשארו משועבדים וצמיתים. רק מיעוט מבין העירוניים, בעלי נכסים, הגיעו למעין אמאנציפאציה. מעמדה הכלכלי והפוליטי של האצולה נשמר ובעקבות זאת נשאר בידיה גם השלטון במדינה. אין אפוא פלא בכך, שהרפורמות שהונהגו בממלכה לפני הסיים של 4 השנים, וגם בעקבות דיוניו, לא הביאו לשום שינוי גם במעמדם של היהודים, שהיוו אז בערך 50% מאוכלוסי הערים ותפקידם הכלכלי עלה אף לעומת משקלם המספרי בקרב האוכלוסייה. אנשי האצולה התנגדו ברובם לשינוי במבנה החברתי של המדינה בגלל האינטרסים המעמדיים שלהם ולכן היו רחוקים מלהבין את הצורך בהענקת אמאנציפאציה, ולו גם חלקית, ליהודים, בני המעמד הנסבל, שהיו לעתים קרובות המקור העיקרי להכנסותיהם. יחידים מבין הרפורמטורים מבני האצולה (כגון בזאימייני, בוטרומוביץ') הצהירו, ואף ניסו לעשות למען שינוי מעמדם של היהודים, למען הסרת חלק מן ההגבלות שחלו עליהם בכל הנוגע לניידות ולתחומי העיסוק המותרים להם. בתמורה לחסדים אלה דרשו הרפורמטורים להפוך את היהודים ל"מועילים". מקצתם תעלו הצעות להפנות את היהודים לעבודה בחקלאות, למנוע את עיסוקם בייצור ובשיווק משקאות חריפים ועוד.
כחוט השני עברה בכל ההצעות האלה הדרישה מן היהודים לנטוש את "האמונות התפלות" (כלומר את המסורת הלאומית והדתית), לשאוף להשכלה ולהשתוות בלבוש, בשפת הדיבור ובאורח החיים לשאר אוכלוסי הארץ. ההצעות ל"רפורמה של מצב היהודים" לא כללו אפילו את כל התקנות שב"פטנטים של סובלנות", שהונהגו במשטרים של האבסולוטיזם הנאור (בצ'כיה - בשנת 1781, באוסטריה התחתונה - בשנת 1782, במוראביה - בשנת 1872, בהונגריה - בשנת 1783 ובגאליציה - בשנת 1789). בדרישותיהן היה ניגוד יסודי - מצר אחד היתה הנטייה להשאיר את היהודים מחוסרי זכויות (הן בערים והן בכפרים) ועמוסי מסים מיוחדים (כמקור להכנסות המדינה, הערים והאצולה), ומן הצד האחר דרשו מהם להיטמע טמיעה דתית ולאומית. העירוניים ראו בכל הצעה לרפורמה למען היהודים פגיעה באינטרסים החיוניים שלהם ועיקר דרישתם מן הסיים היה תמיד להוסיף הגבלות על מתחריהם היהודים ואף להרחיקם מן הערים. תפקיד חשוב בהעלאת ההצעות של העירוניים נשמר לנציגי העירוניים של ו' הבירה. בסיים האלקטורלי (ישיבתו הוקדשה לבחירת המלך ובמהלכו נבחר אחרון מלכי פולין, סטאניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי) נתקבלה תקנה שביטלה את הנציגויות היהודיות הארציות (ועד ד' ארצות וועד מדינת ליטא), שהוקמו בשנת 1579 בערך. ביסוד התקנה הזו עמדה השאיפה לריכוז השלטון, אבל גם הבעיה הכספית מילאה תפקיד: גביית מס גולגולת מיהודים בלי תיווך של הנציגות היהודית היתה אמורה להגדיל את הכנסות האוצר במיליון גולדן בערך לשנה. יש לזכור, שההכנסות ממס הגולגולת היוו את רוב הכנסותיו של אוצר המלוכה. באותה ישיבה של הסיים הוקמה גם ועדה לגביית חובותיהן של הקהילות, חובות שהלכו וגדלו מזמן המשבר שפקד את יהודי פולין לאחר גזרות ת"ח ות"ט. בישיבת הסיים בשנת 1768 נתקבלה תקנה שחייבה את היהודים לשאת ולתת עם העיריות (כלומר עם נציגות של מתחריהם ושונאיהם המושבעים) על זכות הישיבה בערים ועל הסכום שיהיה עליהם לשלם בעד זכות זו. באותה ישיבה בוטל אמנם האיסור על התיישבות היהודים בערי מאזוביה, אולם נשאר בעינו האיסור על מגורי היהודים בו' הבירה. בתקופת הסיים של 4 השנים פעלה בבירה, בהסכמתו של המלך, נציגות יהודית שייצגה עשרות מקהילות ישראל ובעיקר את אלה הגדולות. הנציגים באו במגע עם אנשי מפתח בסיים ובחצר המלוכה וניסו להגן על האינטרסים של היהודים. הם בחרו בעיקר בדרך הבדוקה של "שתדלנות", אולם בעצומות שחיברו אז נשמעו בנוסף לנימוקים האפולוגטיים גם הדים לדרישות לאמאנציפאציה נוסח צרפת של תקופת המהפכה הגדולה. בהשפעת הנציגים ניסח מזכירו של המלך, פיאטולי, כמה הצעות בעניין "הרפורמה של היהודים" ובהן מספר הקלות בהגבלות המוטלות על מעמדם האזרחי. תמורת ההבטחות הכלולות בהצעות אלה הצהירו היהודים על נכונותם לשלם סכומי כסף גדולים לאוצר המלוכה וגם למלך עצמו, שהיה שקוע בחובות גדולים. בשנת 1792 אף נמסר לידי המלך שטר על סך 5 מיליון זהובים. ואולם העירוניים ומליצי היושר שלהם מבין צירי הסיים הכשילו את קבלתה של כל הצעה שהיה בה ולו גם שמץ של הקלה בהגבלות המוטלות על היהודים. ישיבת הסיים נסתיימה בלי שנתקבלה אפילו תקנה אחת של רפורמה לטובת היהודים. מצבם של היהודים בערים, ובייחוד בערים המלכותיות, הוחמר. העיריות נהגו כלפי היהודים באופן שרירותי, העמיסו עליהם מסים נוספים, התנכלו להם בדרכים שונות, בכוונה לפגוע בפרנסתם. בכמה ערים אף פרצו מהומות ויהודים נפגעו ורכושם ניזק. אבל חרף כל מאמציהם של העירוניים להגביל את מספרם של היהודים ואף להרחיקם כליל מן העיר, הלך היישוב היהודי בו' וגדל ב"עידן הסטאניסלאבי".
בתקופה ההיא נהרו אל העיר ההולכת ומתפתחת מבחינה כלכלית, והנהפכת גם למרכז פוליטי ותרבותי, אלפי סוחרים ובעלי מלאכה וכן רופאים, אמנים וגם אנשים ללא מקצוע מוגדר, בתקווה למצוא בה מחיה. בין המתיישבים היו גם מהגרים מארצות אחרות ובין אלה בלטו בעיקר הגרמנים. בשנת 1791 היו בו' כ-6,200 בני הדת הפרוטסטנטית ומשקלם בכלכלת העיר היה נכבד. הם היו בין הדוברים העיקריים של אגודת הסוחרים וב-35 הגילדות של בעלי המלאכה. ב-11 מן הגילדות שלטו הגרמנים ובאחרות היה להם רוב בהנהלה, ואילו לפולנים היה רוב ב-8 גילדות בלבד. מתוך 64 טחנות קמח היו 26 בידי הגרמנים. מצב דומה היה גם במבשלות השיכר ובמשרפות היי"ש. בתקופה זו הלכה וגדלה גם המושבה של בני צרפת ואיט- ליה. גם תושבי ו' הזרים התנגדו למתחריהם היהודים והיו בין התובעים הראשונים להרחיקם מן העיר. מאבקם של העירוניים נגד היהודים נגע גם במומרים שהוטבלו לא מכבר, לעתים ברוב פאר, בכנסיות העיר. היו אלה אנשי הכת של יעקב לייבוביץ' פראנק, הידועים בשם "פראנקיסטים", שהגיעו לו' לאחר הוויכוח הנודע שנערך בקתדרלה של לבוב בשנת 1758. מומרים אלה הואשמו באי-שמירת חוקי הדת הנוצרית והועמדו מחוץ לחברה הנוצרית.
עיריית ו', אגודת הסוחרים (הקונפראטרניה) וגם גילדות בעלי המלאכה הפעילו לחץ כבד על שלטונות הממלכה כדי שאלה ינקטו צעדים נגד ריבוי היהודים בעיר וביורידיקות שבסביבה. עצומות הופנו בזו אחר זו אל מארשאלי הכתר שבידיהם היה הפיקוח על שמירת הפריווילגיות של העיר ובהן דרישות להרחיב את ההגבלות על היהודים. ואכן, מארשאל הכתר פראנצישק ביילינסקי המוזכר לעיל הוציא כמה צווים ובהם חזר על התקנות האוסרות התיישבות היהודים, פרט לסוחרים סיטונאים. בשנת 1768 כבר הוחל בהרחקת יהודים שלא קיבלו מן העירייה רשות לשבת בעיר. אבל הצו לא נשמר כנראה במלואו ובשנת 1776 חזר ביילינסקי והוציא צו נוסף בנידון. בשנת 1784 הוציא המארשאל מנישק "הסדר עבור העיר וארשה באשר ליהודים". היהודים המורחקים מן העיר עירערו על כך בפני המלך וכשלא נענו פנו אל הבנקאי פיוטר טפפר והלה הירשה לרבים מהם להתיישב באחוזתו בראשין שבסביבת העיר. על מנת לעצור את נהירת היהודים אל העיר הונהג כאמור עבורם התשלום של "הכרטיס היומי" (ה"בילטובי"). בתשלום זה היה חייב כל יהודי שבא העירה לרגל ענייניו האישיים (הופעה במשרד רשמי או בבית הדין) או המסחריים. לנשים הותר לבוא אך ורק כדי לשאול בעצת רופא. בשנת 1784 נקבע התשלום בסך זהוב אחד ל-14 ימי שהייה בעיר; בשנות ה-90 עלה המחיר ל-3 זהובים. הונהג גם כרטיס שנתי בסך 13 זהובים, אך זה ניתן רק ליהודים שקיבלו את רשות העירייה לשבת בעיר. בשנת 1787 הגיעו ההכנסות מתשלומי "הכרטיס היומי" ליותר מ-80,000 זהובים ובתקופת הסיים של 4 השנים אף הוכפל הסכום הזה. העירייה החלה בהשתדלות להעביר את הסכומים האלה לקופתה שלה. אולם כל התקנות, התשלומים והפיקוח על ביצועם לא מנעו מן היהודים לבוא העירה. רבים הגיעו לשם באורח לא חוקי, ללא תשלום. בעיקר היו אלה בעלי מלאכה, רוכלים ושכירי יום, שעל מנת להרוויח למחייתם העלובה היו מוכנים להסתכן בקנסות ואף בהלקאה בפומבי מידיהם של "שומרי החוק". גם המגורשים מן העיר שבו לא פעם ונכנסו לתוכה, לאחר ששינו את שמם או התחבאו בדרכים שונות מרורפיהם. רוב המגורשים מצאו להם מפלט בכפרים ובעיירות שבסביבת העיר וגם כאמור ביורידיקות. באותו זמן נעשה ניסיון לבנות יישוב מיוחד עבור היהודים. יישוב זה, בשם "ירושלים החדשה", הוקם באחוזתו של הנסיך אוגוסט סולקובסקי (כיום נותר שריד מן היישוב הזה בשמו של רחוב בו' - "שדרות ירושלים"). אבל בשנת 1775 ציווה המארשל לובומירסקי להרוס את היישוב ושנה לאחר מכן אמנם נהרסו כל בתיו. בשנת 1784 נערך מבצע של הרחקת יהודים מן העיר שהיה אכזרי וקפדני במיוחד, אולם כעבור 4 שנים, כאשר התכנס לישיבתו הסיים של 4 השנים, גברה הנהירה של היהודים אל העיר, שכן על-פי החוק הותר להם לשהות בעיר בעת ישיבות הסיים. היהודים החלו במאבק להשיג היתר ישיבה חוקי בו', ואילו העירוניים של ו' עמדו בראש נציגי הערים בכל הנוגע להגבלת זכות הישיבה של היהודים בכל ערי הממלכה. בתקופה ההיא עוצב וזכה למעמד איתן היישוב היהודי בפראגה שמעבר לנהר ויסלה. כנראה שיהודי העיר הזאת קיבלו זכות ישיבת קבע עוד לפני שבוטל האיסור על התייש- בות היהודים בערי מאזוביה בשנת 1768 . בעת המפקד שנערך בשנת 1765 נמנו עם היהודים תושבי קבע בפראגה 70 נפש. בשנת 1768 הגיש לייזר בן מרדכי בשם קהילת פראגה עצומה ובה דרישה לשחרר את הקהילה מחסותה של קהילת ונגרוב, שאליה השתייכה עד אז, על מנת לייסד קהילה עצמאית. בשנת 1775 הותר ליהודים באורח פורמאלי להתיישב בפראגה ולע- סוק שם במסחר ובמלאכה; בערך באותה שנה קודש שם בית עלמין. בשנת 1782 ישבו בפראגה 892 יהודים.
בתקופת הסיים של 4 השנים החריף המאבק בין נציגי היהודים בו' ובין העירוניים באשר לחוקיות ישיבת היהודים בעיר. כבר בשבועות הראשונים של ישיבת הסיים הפנו יהודי ו' שתי עצומות אל הסיים ואל המלך ובהן, לאחר שהביאו "נימוקים היסטוריים" על זכויותיהם בכל ערי פולין, שניתנו להם מידי המלכים החל משנת 1264, וכן נימוקים בדבר "התועלת" שהם מביאים לממלכה, הם הציעו לשלם סכום חד-פעמי של 180,000 זהובים לצורכי הצבא ו-3,000 (במטבעות זהב) מדי שנה בשנה עבור זכות הישיבה בעיר. עיריית ו' הזדרזה והגישה עצומה נגדית ובה דרשה לסרב לבקשת היהודים והציעה למנוע גם את ישיבתם של יחידים בעיר. העירייה טענה, ש"היהודים הביאו הרס על ערי פולין ורוקנו אותן מבעלי מלאכה". לטענתה של העירייה לוו היהו- דים כספים רבים אצל בני האצולה והכמורה ובדרך זו רכשו לעצמם אפוטרופסים. בינואר 1789 הגישו נציגי היהודים תשובה לעצומתם של העירוניים ובה הם דוחים את "ההשמצות על היהודים". בחודשים שלאחר מכן לא ישבה העירייה בחיבוק ידיים, אלא הגישה עצומה אחרי עצומה ובהן הואשמו היהודים שוב בגרימת נזקים לערי פולין ולעיר ו' במיוחד והשלטונות נדרשו להרחיקם מן העיר.
לאחר ה"תהלוכה השחורה" של נציגי העירוניים בשנת 1789 החליט הסיים על הקמת ועדה להכנת תוכנית של זכויות הערים. נקבע גם, שבעיית מעמדם של היהודים לא תיכלל בתוכנית. ראש העיר של ו' ראה בכך שעת כושר והכריז על נכונותם של העירוניים לתרום לאוצר המלוכה 50,000 זהובים ובכך קיווה שהסיים יקבל תקנה לטובת העירוניים. במארס 1970 דרשו גילדות החייטים והפרוונים להרחיק מן העיר את מתחריהם היהודיים ש"באו בהמוניהם" לעיר והפוגעים בפר- נסתם של בעלי המלאכה הנוצריים. ראש העיר ניצל את לחץ הגילדות והצליח להביא את מארשאל הכתר מנישק לפרסם צו המורה על גירושם של כל היהודים מן העיר ומפרבריה, פרט לסוחרים, שהותר להם לשבת בה בעת ישיבות הסיים. בעת גירוש היהודים, בחודשים מארס עד מאי 1790, נעשו פרעות ביהודים. חנויות נשדדו ואף נהרסו והיו גם פגיעות בנפש. יחידות הצבא שהוזעקו שמו קץ לפרעות. למאורעות היה הד נרחב בישיבות הסיים וכן בפובליציסטיקה של אותם ימים. גם שגרירויות של מדינות זרות דיווחו על כך. נציגי היהודים הגיבו בעצומה שבה תיארו את "גודל האסון שהיה כרוך בגירושם של אלפי יהודים מן העיר" ואת הנזק שנגרם למסחר ולמלאכה בעיר. אולם מצבם של יהודי ו' לא השתנה גם לאחר החלטת הסיים באפריל 1791 על התקנון של הערים. עיריית ו', אגודות הסוחרים והגילדות של בעלי המלאכה המשיכו בלחצן להרחיק את היהודים מן העיר. בסתיו 1791 ניסו הנציגים של יהודי ו' להגיע להידברות עם העירייה. הם הציעו לשלם לקופת העירייה סך של 3,000 זהובים עבור מתן היתר למשפחה אחת להתיישב בו'. העירייה סירבה להצעה ובפב- רואר 1792 ניצלה את הפסקת ישיבת הסיים ודרשה לזרז את הרחקת היהודים מן העיר, כי הרי "באין ישיבה אסורה ישיבתם בה". נציגי היהודים ביקשו למנוע את רוע הגזרה ובמארס של אותה שנה נתנו למלך 90,000 פלורינים על מנת שיעמוד לימינם. המלך אמנם פנה אל המארשאל של הסיים, מאלאחובסקי, וביקש את עזרתו בהכנת התקנון למעמד החוקי של היהודים בעת ישיבות הסיים, אבל היתר להישאר בעיר ניתן רק לסוחרים הגדולים. בתקופת ה"קונפדרציה של טאר- גוביצה" (התחברות אנשי האצולה למען תמיכה במעצמה הרוסית ובאינטרסים שלה בפולין) ניסו היהודים להשפיע על שגריר רוסיה בפולין שיפעל למען שיפור מצבם. גם העירוניים ועיריית ו' פנו אל אותו שגריר. בעייתם של יהודי ו' נדונה גם בישיבת הסיים בגרודנו. הנציגות היהודית פעלה גם שם. בלי להמתין לתוצאות הדיונים הזדרזה עיריית ו' ובמאי 1793 פרסמה צו המורה לכל היהודים, כולל בעלי מלאכה, סוחרים זעירים וגם גדולים לעזוב את העיר. לביצוע גזרה זו לא הגיעו; בשנת 1794 פרץ מרד בעיר.
על אף המאורעות הדרמטיים שליוו את היישוב היהודי בו' בתקופה הסטאניסלאבית, חלו בו תמורות מרחיקות-לכת, מבחינת הגידול במספר ובכל הקשור לגיוון העיסוקים והארגון הפנימי. בשנת 1754 היה מספר יהודי העיר וסביבתה 2,519 נפשות מתוך כלל 30,000 תושבי העיר, ואילו בשנת 1795 הגיע מספרם ל-6,000 נפשות ואולי יותר (המפקד לא כלל את היהודים שהתחמקו ממנו מסיבות שונות) והם היוו כבר אז %8.3 מכלל האוכלוסייה. מרביתם של היהודים התרכזו ביוריריקות, בפרבר פראגה וברחובות סנאטורסקה, ביילאנסקה, מיודובה ודלוגה. במפקד של 1778 רשומים יהודים ב-44 רחובות העיר ופרבריה והם גרו ב-370 בתים. לפי הנתונים משנת 1792, רבע מכלל המפרנסים היהודיים בו' עסקו במסחר. העוסקים במסחר ובאשראי נחלקו לכמה קבוצות; הראשונה כללה בנקאים, חלפנים, ספקים וסוחרים גדולים. כידוע, לא ניתן להפריד בימים ההם באופן ברור בין סוחר גדול או ספק ובין חלפן או מלווה כספים, כי על-פי רוב עסק אותו אדם בשני התחומים ואף יותר בבת אחת. הבנקאים עסקו גם במסחר ובהספקת סחורות ושירותים למיניהם, מימנו עיסקות ייצוא וכו. הסוחרים ייצאו מוצרי שדה ויער דרך נמלי הים הבאלטי (דגן, עצים ואשלג) והובילו שוורים, סוסים, חלב, עורות, שעווה ובד גס לפרוסיה ושלזיה. בין הסוחרים בלטו שמואל זביטקובר, אייזיק שמש ממזריטש, שהתיישב בו', ושמעון בן הניך. הם העסיקו מאות סוכנים שקנו את הסחורה בפודוליה, בליטא ובאוקראינה. כאשר החליטה בשנת 1789 ועדת האוצר להטיל איסור על ייצוא עורות לא מעובדים הקימו כמה סוחרים יהודים בתי בורסקי בעיר וייצאו עורות מעובדים. גם בייבוא סחורות מילאו היהודים תפקיד חשוב. הם ייבאו מוצרי מתכת (מכסף ומנחושת), בדים, תכשיטים, אבני חן, טבק, תה ותבלינים. הם קיימו קשרי מסחר הדוקים עם בני עמם בארצות המערב, בעיקר בהולנד. תפקיד חשוב מילאו במגעי מסחר אלה הבנקאים האחים שמעון ויעקב סימונס, שהיגרו מהולנד והתיישבו בו'. הם המשיכו לקיים את קשרי המסחר עם אחיהם שנותרו באמשטרדם. דרך הולנד ייבאו הסוחרים הגדולים האלה בדי צמר מאנגליה. האחים שמעון ויעקב נתמנו לבנקאים וצורפים של חצר המלך.
הסוחרים היהודיים השתתפו בירידי לייפציג וברסלאו ועמדו בקשרים אף עם סוחרי מוסקווה. אחדים מן הסוחרים היהודיים הגדולים עסקו בהספקה לצבא. הם סיפקו מצרכים לצבא הפולני, וגם לצבאות הזרים שחנו אז בפולין, דגנים בקר, סוסים ומספוא וגם בד למדים. במקור אחד מוזכרת הספקת 2,500 סוסים. סוחרים אלה סיפקו גם את צורכי חצר המלך, השגרירויות הזרות בעיר ולא כל שכן את צורכי בעלי היורידיקות במוצרי מותרות ובאשראי. שמואל זביטקובר והאחים סימונס סיפקו את הכסף למטבעה המלכותית. מרבית היהודים עסקו במסחר זעיר. קצתם החזיקו חנויות קטנות (בשנת 1792 התפרנסו מהן 90 מפרנסים) ורבים יותר (187 מפרנסים) מצאו את פרנסתם ברוכלות, בתיווך וב"מסחר לעת מצוא". בערך 40% מן העוסקים האלה במסחר צוינו במקורות כמחוסרי פרנסה. בנוסף לסוגי המסחר הנזכרים עסקו יהודי ו' גם במקצועות קרובים למסחר, כגון פונדקאות ומלונאות והיו גם יהודים שהחזיקו מסבאות, בתי קפה ומזנונים. כשליש מן המפרנסים האלה, בערך 90 במספר, צוינו במקורות כמחוסרי פרנסה. מן הראוי להדגיש, שרוב סוחרי ו' בימים ההם היו נוצריים ורק אחוז מבוטל מהם צוין כמחוסר פרנסה תקינה.
בערך 500 מפרנסים יהודיים עסקו במלאכה. למספר הרשמי הזה אפשר להוסיף לכל הפחות עוד כמה עשרות בעלי מלאכה יהודיים. האחרונים לא הודיעו לשלטונות על מקור פרנסתם (על-פי רוב הם צוינו כ"מחוסרי עיסוק מוגדר"), שכן, כידוע, לא נתקבלו היהודים לגילדות בעלי המלאכה והיה עליהם לעמוד ברדיפות ובנגישות מצד מתחריהם בעלי המלאכה הנוצריים וגם מצד העירייה. כאמור, לא פעם הם גם גורשו מן העיר. לפי הנתונים הלא מדויקים של שנת 1792 היו בעיר ובסביבותיה 410 חייטים, 29 צורפים, 23 נחתומים וקצבים, 7 נפחים ועושי דוודים, 2 סנדלרים ו-15 פועלים בבתי בורסקי. כמה וכמה יהודים היו זגגים, צבעים ומשנת 1780, כשהחל המדפיס פיוטר דיפוא להוציא לאור גם ספרים בעברית (בעת ההיא נאסר לייבא ספרים מחוץ-לארץ ובעל בית הדפוס קיווה להגדיל את הכנסותיו על-ידי הוצאה לאור של ספרים עבריים), גם סדרי דפוס. בין המפרנסים היהודיים בעת ההיא נמצאו גם סבלים ובעלי-עגלות. יותר מ-500 איש מקרב יהודי ו' היו משרתים, שוליות של בעלי מלאכה וזבנים.
עם האינטליגנציה המקצועית ביישוב היהודי בו' נמנו בימים ההם 39 מלמדים, מורים ועוזריהם, 15 רופאים וגלבים, 25 כלי-קודש ו-12 פקידים (במשרדו של המארשאל או בעסקים פרטיים). בשנת 1794 היו בעיר 15 זמרים, כלי-זמרים ובדרנים. כמובן שהיו בציבור היהודי, שמנה יותר מ-6,000 נפש, גם אנשי שוליים של החברה - קבצנים, גנבים, סרסורים למיניהם ועוד כיוצא באלה. אבל מן הראוי לציין, שבערך 35% מן היהודים הפעילים מבחינה מקצועית לא נכללו במפקד של שנת 1792 בסעיף הדן במקור פרנסה. אנשים אלה או שהתחמקו בגלל סיבות שונות מן המפקד או שהיו מחוסרי מקור פרנסה כלשהו. שלא כמו שאר קהילות ישראל בפולין, נמנע מיהודי ו' להקים ארגון קהילתי. השלטונות ראו בהקמת ארגון קהילתי מעין הכרה בזכות היהודים לישיבת קבע בעיר ודבר זה היה מנוגד למדיניותם, שביקשה לשמור על הפריווילגיה שאסרה על מגורי קבע של יהודים בעיר. אולם, חרף האיסור, נאלצו השלטונות להסכים להקמת נציגות יהודית שתהיה אחראית לגביית מסים מן היהורים ושתפתור סכסוכים בין היהודים לבין עצמם ביישוב שמנה כבר במחצית השנייה של המאה ה-17 כמה אלפי נפשות. משום כך התיר מארשאל-הכתר, שבידיו היה הפיקוח על האוכלוסים היהודים בעיר, למנות "זקנים" (סניורים) יהודיים ועליהם הוטלו האחריות לגביית המסים מן היהודים והחובה לייצגם בפני השלטונות. למוסד ה"סניורים" היה תפקיד של מעין ועד קהילה. בשנת 1760 ציווה מארשאל-הכתר על ה"זקנים" להטיל קנס על כל היישוב היהודי בו', כעונש על גנבה שגנב יהודי מקצין פרוסי שחנה בעיר. "זקני היהודים" בו' פנו לא פעם בעצומות ובבקשות אל המלך ואל השלטונות וחתמו בשם "ציבור יהודי ו'". בתשובה לאחת העצומות השיב מארשאל-הכתר הגדול סטאניסלאב לובומירסקי, בשנת 1778, שהוא אינו מכיר בנציגות ה"זקנים", כי אסור ליהודים להקים בו' ציבור יהודי (כלומר קהילה). ואף-על-פי כן המשיכו "זקני היהודים" לחתום על עצומותיהם בשם "הציבור היהודי בו'" או אפילו בשם "קהל ישראל בעיר ו'". יש סימנים לכך, שבעת ההיא פעלה בו' חברה קדישא שעסקה גם במתן סעד לעניים ובעזרה לפליטים. דוברו האחר של הציבור היהודים בו' כלפי השלטונות היה השתדלן (הסינדיקוס), שמילא תפקיד של עוזר ליועץ במשרד מארשאל-הכתר לענייני יהודים. לראשונה מינה המארשאל ביילינסקי שתדלן בשנת 1759. משרת השתדלן התקיימה עד שנת 1794, שנת "המרד של קושצ'יושקו". השתדלנים, אחד בשביל הציבור היהודי בו' ואחד בשביל יהודי קהילת פראגה, נתמנו מבין העשירים (הסוחרים הגדולים, הספקים לצבא) או מבין המתורגמנים היהודיים ששירתו במשרד המארשאל. היו ביניהם גם כאלה שניצלו את תפקידם לטובתם שלהם, מעלו בכספי הציבור והיו גם סתם נוכלים. אלה הביאו נזק לציבור היהודי והבאישו את ריחו. את החלטות השתדלנים הוציאו- לפועל השמשים (בשנת 1795 היו בו' 15 שמשים). השתדלן עמד גם בראש בית הדין היהודי (בית הדין הסינדיקאי) ואתו ישבו בדין 2-3 דיינים. בית הדין דן בעיקר בדיני ממונות כל עוד סכום התביעה לא היה גדול. היה גם בית דין לבוררות, שבו בחר לו כל אחד בורר כרצונו ובורר שלישי נבחר בהטלת גורל.
הציבור היהודי בו' לא בחר רב קבוע, אולם לאחר שגדל מספר התושבים היהודים בעיר באו לו, רבנים מערי השדה, שהו בה פרקי זמן ארוכים ופסקו בענייני "כף וקדרה". בשלהי המאה ה-18 היו בעיר 10 שוחטים. השוחטים שילמו לחברה קדישא עבור היתר השחיטה עד 600 זהובים לשנה. כנראה שעבודתם הכניסה להם לא מעט. עוד במחצית השנייה של המאה ה-17 פעלה ביישוב היהודי בו' חברת ביקור חולים. בשנות ה-90 של המאה ה-18 ניסה השתדלן רוד קעניגסברג לייסד בית חולים יהודי, אולם השלטונות לא נתנו רשות לכך משום שראו בכך ליגאליזציה של הקהילה היהודית; הקמת בית החולים אושרה לבסוף בידי שלטונות הכיבוש הפרוסיים בשנת 1795. כאמור, בו' פעלו כמה רופאים ומרפאים יהודיים. ביניהם היו יהודים שסיימו את לימודיהם באוניברסיטאות של מערב אירופה, אבל הם שירתו בעיקר את החולים הלא-יהודיים. ביניהם בלט ד"ר יעקב קלמנסון, בנו של הרב מהרוביישוב, שהיה איש משכיל וחיבר חוברת על "הרפורמה של היהודים" (החוברת נכתבה בצרפתית ותורגמה לאחר מכן לפולנית). המיילד אליהו (אליאס) אקארד חיבר גם הוא חוברת פוליטית בעניין הרפורמה של היהודים ובה דרש לראשונה להכיר ביהודים כבאזרחים "בני דת משה". אקארד היה לאחר מכן רופא בצבא הרוסי. בין הרופאים המדופלמים יש להזכיר את שמעון סאמלזון, רופאו האישי של המלך, שגם בנו המשיך במקצועו. אישיות מעניינת היה היהודי הספרדי היחיד בקרב רופאי ו', ד"ר דניאל דה-למוס, אחיינה של הנרייטה הרץ, הידועה בטרקלינה הספרותי שהתקיים בברלין, טרקלין שמילא תפקיד חשוב בהיסטוריה של הרומנטיזם הגרמני. סקירה מעניינת על מצב בריאותם של יהודי ו' בעת ההיא כתב רופאו האישי של המלך, הצרפתי פראנסואה לואי לה-פונטן. בין השאר הוא מתאר את הדלות והצפיפות ששררו בקרב היהודים ומביא עדות על מסירותם של ההורים היהודיים לילדיהם. הוא כותב: "מעטות הן האומות שמסירותן העדינה והמלאה לילדים דומה לזו של היהודים". הוא ממשיך ומתאר את העוני והעצבות שהם מנת חלקם של היהודים: "העם הזה אינו יודע שמחה מהי, אינו נהנה ממשחקים, אין ריקודים בשמחותיהם אלא לעתים נדירות בחתונות בלבד". בהיעדר בית עלמין נאלצו היהודים לקבור את מתיהם בסוחאצ'ב או בגרודזיסק.
אשר לחינוך, כל הילדים היהודים קיבלו את חינוכם בחדרים פרטיים. העשירים היו מזמינים לילדיהם מלמדים ומורים מגרמניה. ילדים אלה למדו גם שפות זרות (גרמנית וצרפתית). היו בין ילדי ישראל גם כאלה שנדדו לערי גרמניה כדי לרכוש השכלה. כאמור, היה המצב בפראגה שונה. שם היתה ליהודים קהילה מאורגנת ולה בית עלמין, בית מדרש, בית מטבחיים ומקווה טהרה. לקהילה היה גם רב משלה; ראשון רבני פראגה היה ר' יהושע חריף המכונה פראגר. לקהילה היה גם מגיד מישרים משלה. בשנת 1793 שימש בתפקיד המגיד ר' יצחק לייבוביץ' מן העיר גומבין. בבית המדרש של פראגה היתה ספרייה שאף השאילה ספרים לקריאה בבית. פליטי שחיטות ההיידמאקים באוקראינה הביאו עמם לו' את החסידות. בשנת 1781 נערך בבית המדרש בפראגה ויכוח פומבי בין החסידים למתנגדים. את הצד החסידי ייצג הרב של ז'ליחוב דאז, ר' לוי יצחק (נודע מאוחר ביותר בשם ר' לוי יצחק מברדיטשב, מגדולי מנהיגיה של החסידות), ואת הצד האחר ייצג הרב מבריסק, ר' אברהם קצנלבוגן. הוויכוח הביא לידי פילוג בחברה קדישא בפראגה, שנפרדה לחסידים ולמתנגדים. את דבר ריבוי החסידים בו' מאשר בכתביו גם המשכיל מנדל לפין סאטאנובר, ששהה בו' בשנת 1791. רק יחידים ראו בעצמם "נאורים" בעת ההיא, דבר שהתבטא בלבוש האירופי שאימצו לעצמם ובידיעת שפות אירופיות. בן הדור, הפולני מיכאלובסקי, כתב בזיכרונותיו: "היו אז בווארשה יהודים רבים שזכו לחינוך דומה לזה של הנוצרים. לא היה זה נדיר למצוא ביניהם אף אנשים משכילים, אולם החברה הנוצרית סירבה לקבלם בגלל דתם. היתה זו דעה קדומה שציערה את בעלי הדעות המתקדמות, אבל לא היה בכוחם לשנותה". היו כאלה שהרחיקו לכת בנטייתם להידמות לשאר הגויים והמירו את דתם, אולם גם מעשה זה לא פתח לפניהם את דלת הכניסה לחברה הפולנית. באותם ימים הופיעו כתבי פלסתר רבים נגד המשומדים.

סגור

1794 - 1806
המרד של קושצ'יושקו, חלוקת פולין השלישית והשלטון הפרוסי בווארשה (1794-1806)

התקוממותם של הפולנים בשנת 1794 באה כתגובה נגד הרוסים, אשר התבצרו איתן לאחר החלוקה השנייה של פולין (1792) ואשר מנעו כל ניסיון להנהיג רפורמה ולהביא לשיקומה הפוליטי, החברתי והכלכלי של הממלכה. הגדיש את הסאה ניסיונם של הרוסים לחסל את הצבא הפולני. בתגובה על ניסיון זה פרץ המרד. במארס 1794 התרכזו כמה יחידות של הצבא הפולני בקראקוב ותדיאוש קושצ'יושקו (ליבראל שהשתתף לצד המתיישבים האמריקניים בקרבות לשחרור אמריקה מעולה של בריטניה) התייצב בראשם. ניצחונם הראשון של המתקוממים, ליד הכפר ראצלאוויצה, עודד את החיילים הפולנים; השתתפותם של איכרים ועירוניים במרד מילאה את לבם של החיילים תקווה שבפולין שתקום לאחר הניצחון שוב לא יהיה מקום לכל ההפליות החברתיות, הציבוריות והפוליטיות שהם היו נתונים להן עד אז. המצביא קושצ'- יושקו, בהצהרותיו, הוסיף עידוד לתקוות אלה. באסיפה שהתקיימה בבית הכנסת בקראקוב הוא הבטיח שגם "ישראל, האח המבוגר יותר", יזכה לחסד. בזמן שהצבא הפולני ניהל קרבות קשים נגד יחידות הצבא הרוסי, שעלו עליו במספר החיילים ובציוד, התפשטו בארץ "חוגים פאטריוטיים", שפעלו בחשאי למען שחרורה של פולין מעול הכובש הרוסי. בקרב חוגים אלה גבר קולם של אנשים שנטו אחר הרעיונות של המהפכה הצרפתית (הכומר הוגו קולונטיי, הסנדלר הווארשאי יאן קילינסקי, הגנראל יאקוב יאשינסקי - על זה האחרון נאמר שמוצאו יהודי). בהנהגת המרד היו גם זרמים שמרניים יותר והללו צידדו בהחזרת המצב לקדמותו תוך הכנסת שינויים קלים לטובת העירוניים. כאשר הגיעו לו' הידיעות על המרד ועל ניצחונות המורדים בסביבת קראקוב פרצו קרבות גם בבירה. זה היה בימים 17 ו-18 באפריל ובעקבותיהם גורש חיל המצב הרוסי מן העיר. בו' קיבל המרד אופי של מהפכה ממש. בראש המתקוממים עמדו יאן קילינסקי שנזכר לעיל והכומר בעל הדעות היעקוביניות יוזף מאייר. הוקמה מעין ממשלה זמנית שהוכרזה ב-10 במאי ל"מועצה לאומית עליונה". נוסדו בתי משפט מהפכניים ובהם נשפטו למוות גם כמה מאנשי הקונפדראציה הפרו- רוסית "טראגוביצה". פסקי הדין הוצאו אל הפועל. בחודש יוני נשפט בבית המשפט, בין השאר, הבישוף מאסאלסקי ונתלה בפומבי.
התייחסות היהודים למרד לא היתה אחידה. האמידים שבהם - הבנקאים, הספקים והסוחרים הגדולים - עמדו מן הצד וחיכו לראות כיצד יפול דבר. יהודים רבים, ובכלל זה גם המשכילים המעטים, שבאו זה מקרוב מפרוסיה או משלזיה, נטו יותר לצד המשטר של האבסולוטיזם הנאור והחסדים שהעניק זה ליהודים "המועילים והנאורים" בארצות מוצאם. לא כך סברו בני דלת העם, ובייחוד אלה מבין היהודים שהיו חסרי כל; אוזנם של אלה היתה קשובה לסיסמאות ולרעיונות השוויון שהפיצו היעקובינים הפולניים. מטבע הדברים בני שכבות אלה באו במגע קרוב יותר, יומיומי, עם הפולנים מדלת העם שגם להם לא היה מה להפסיד. רבים מיהודים אלה הגיעו לו' מערי אוקראינה והדי הטבח שערכו ההיידמאקים ביהורים בשנת 1768 ואף של גזרות ת"ח ות"ט נשמרו היטב בזיכרונם (ומכאן יחסם השלילי אל הרוסים). בן דלת העם היהודי, הסייס ואף גונב הסוסים, הסבל והעגלון וסתם אנשים מחוסרי מקצוע ופרנסה קבועה, מצאו שפה משותפת עם אחיהם לגורל הפולניים ובעתות שלום או מהומות לא היססו אף להשיב מכה תחת מכה בעת שקמו עליהם פורעים.
יהודים אלה נסחפו בגל המהפכה; מה גם, שהקרבות הראשונים נערכו ברבעים שבהם התגוררו יהודים (רחובות טווארדה עד לשנו ועד הגן הסאכסוני, מבואות וולה עד הנהר ויסלה). השתתפותם של יהודים רבים לערך בקרבות (החל מיום החמישי הגדול, 17 באפריל 1794) היתה ניכרת. מעידים על כך המקורות של הזמן. בעצומה של "דלת העם בני דת משה" שהגישו בני השכבות הדלות של יהודי ו', שהתארגנו, לראש העיר ביוני 1794, נאמר: "בעת המהפכה של יום ה' הגדול, 17 באפריל 1794, הלכנו ברצון להגן (על ו') ורבים מאתנו נפלו בשדה הקרב". עדים אחרים בני הזמן מוסיפים פרטים על המתרחש ומעלים על נס את גבורתם של היהודים. הם יודעים לספר, שהיהודים לכרו ברחוב סנאטורסקה תותח מידי הרוסים וברחוב לשנו הצליחו תותחנים יהודיים וכמה מנקי-ארובות לגרש או לשבות חיילים מיחידה רוסית גדולה. ברחוב לשנו ירה יהודי מארבעה תותחים בבת אחת. יהודים נלחמו בגבורה גם בפרבר קראקוב וברחוב שוויינטיירסקה. בביטאון הרשמי של המועצה הלאומית העליונה, "העיתון הממשלתי", נכתב, שבימים 17 ו 18 באפריל, "הסתערו היהודים תושבי הבירה על השונא, נלחמו ונשק בידם, והוכיחו לעיני כל, שבמקום שהאנושות אמורה לנצח מסכנים הם את חייהם". מי שהיה עד לקרבות רחוב אלה, אנתוני טרמביצקי, כתב: "היהודים התקהלו בקבוצות גדולות והסתערו בעיניים עצומות על התותחים ועל החיילים".
בשני ימי קרב אלה נוצרה, בפעם הראשונה בתולדות ו', התקרבות בין פולנים ליהודים, כעין ברית אחים בלחימה נגד האויב המשותף. אולם, לאחר שוך הקרבות, משהחלו שלטונות המהפכה לארגן צבא סדיר, לא נמצא בו מקום ליהודים. העירוניים סברו, שאין לראות במצב הנוכחי תופעה מתמדת וחששו שמא ידרשו היהודים, בזכות השתתפותם בהגנת העיר, רשות לישיבת קבע או "חס ושלום" זכויות אזרח. אמנם, קושצ'יושקו טען, ש"הזמן דורש צדק ויושר לכל אלה התורמים להגנת הכלל" ודרש לבטל את "הכרטיס היומי" שעדיין היה חובה על היהודים הבאים לו', אולם קולו נשאר בודד. לכל היותר היו מוכנים להעסיק את היהודים במלאכות עזר בהגנת העיר. ואכן, יהודים רבים התייצבו לחפירת שוחות והתגייסו למיליציות העזר. ברובע הרביעי, שבו התגוררו יהודים רבים, התנדבו לשרת במיליציה 150 יהודים, מבין 300 המתנדבים ששירתו בשורותיה. המיליציה קיימה משמרות והשתתפה במבצעי סיור וחבלה במסגרת ההגנה על העיר. כרוניקאי בן הזמן כתב: "היהודים השתתפו במשמר בכל מקום שבו נזקקו להם, ובייחוד בשמירה על השבויים הרו- סיים. בעת המצור על ו' לא הקפידו אף על שמירת השבת". היומון "העיתון האזרחי" כתב בימים ההם: "אצלנו בו' משרתים יהודים מרצונם הטוב בצבא, הם ששים לצאת למשמרות ולסיורים ומקצתם משתמשים אף בנשק נגד השונא של העם כולו ושל האנושות. אין אלא לציין לשבח את המעשים האלה". בתיאטרון הוצג אז מחזה שבו הופיעה לראשונה דמות יהודית חיובית ובפיה פזמון: "אם היהודים יתנו יד לחפירת שוחות, מיד יוקמו 10 מבצרים".
אולם, גם אז לא נשתתקו מתנגדיהם המושבעים של היהודים. בחוצות, על קירות הבתים, הופיעו כתבי פלסתר נגד היהודים ואף נגד אלה שהמירו את דתם. בייחוד הותקפו המומרים הפראנקיסטיים. בעקבות דברי הבלע באו רדיפות ממש. יהודים נעצרו ברחובות בכל מיני אמתלאות. אלא שבעלי המלאכה ופשוטי העם מקרב היהודים למדו להגן על עצמם וגם לא היססו לפנות בכל מקרה של התנכלות אל מפקדי הצבא בדרישה שהללו יתערבו למענם. במאי 1794 הוציא מפקד העיר צו ובו דרש להפסיק את ההתנכלויות ליהודים ולמומרים. האשמים במעשה נעצרו ואף הולקו בפומבי; עלוני פלסתר הועלו באש בחוצות העיר. סבל רב היה מנת חלקם של יהודים נוודים וחסרי בית ומקצוע. הללו הואשמו שבעת נדודיהם הם עוסקים בריגול; "הולכי בטל" אחדים נכלאו בבית הסוהר, אולם הרוב הגדול מאלה גויסו לעבודות כפייה קשות. לרבים מן הסוחרים היהודיים נגרמו נזקים כבדים עקב החרמת סחורות, שעבורן שולם בשטרות חסרי כל ערך. האמידים מבין הסוחרים היהודיים התנדבו לתרום למען הצבא 81,000 זהובים ונטלו על עצמם לצייד במדים 40 חיילים. "דלת העם בני דת משה בו'" דרשו לחייב את העשירים היהודים לתרום 10 אחוזים מהונם ובתמורה ישוחררו העניים מחובת "הכרטיס היומי", או לכל הפחות יקבלו הנחה בתש- לום שהם חייבים לשלם. העירייה סירבה לוותר על הכנסה חשובה זו והצהירה במאי 1794 שעל היהודים להמשיך ולשלם את המס הזה. "המועצה הלאומית העליונה" לא התערבה כביכול בעניין בטענה שאין הדבר בסמכותה, כי אם בסמכות העירייה. היהודים פנו אל המפקד העליון קושצ'יושקו והלה, כדרכו, תמך בדרישתם של היהודים וכתב : "מה שהיה יאה לשלטון הישן, אם להביא בחשבון את שאר מעשי העוול שלו, לא יאה עתה, כאשר המולדת היא לכל. ובמיוחד כאשר היהודים הם מעמד של אנשים מועילים, כשאר האזרחים, והם שואפים, בדומה לאחרים, להשתתף בהגנת הארץ". אולם, ראש העיר עמד על שלו ו"הכרטיס היומי" של היהודים נשאר בתוקפו. ואם לא די בכך, בנוסף למתן 81,000 הזהובים נתחייבו הסוחרים האמידים להחליף את המטבעות שברשותם בשטרות שערכם האינפלאציוני היה נמוך ובדרך זו הוטל עליהם מס מוסווה נוסף.
אבל כל אלה לא הרתיעו את היהודים מלהשתתף בהגנת העיר. בימים אלה הוכיחו היהודים כמה הם מוכנים לשלם ולו גם עבור ניצוץ קל של תקווה שיוסרו ההגבלות המוטלות עליהם. בו' הוקמה יחידה לוחמת לאומית של יהודים, ראשונה בתולדות היהודים בפולין ובאירופה כולה בעת החדשה. מי שייסד את היחידה והיה למפקדה היה ברק יוסלביץ'. עד המרד לא התבלט איש זה בקרב היהודים, לא בעיסוקיו ולא ברעיונותיו הפוליטיים. הוא היה סוכנו של הבישוף מאסאלסקי, איש הטארגוביצה שנזכר לעיל. עם הפטרון שלו ביקר יוסלביץ' בפאריז ובווינה ושם הכיר את הגנראל דה-לין (שהגה בזמנו את הרעיון להקים יחידה צבאית מורכבת מיהודים). זמן מה היה יוסלביץ' סוכנו של דה-לין. בזמן הסיים של 4 השנים סחר בסוסים ויש אומרים שסיפק סוסים גם לצבא הרוסי. ב-25 באפריל 1794 התייצב ברק יוסלביץ' במפקדת העיר והציע לה תוכנית להקמת יחידה צבאית מורכבת מ-100 יהודים "בריאים ומוכשרים, לקנות ציוד לצבא ולעסוק באיסוף ידיעות על השונא". תוכניתו זו נשארה ללא מענה ובינתיים המשיך הוא עצמו בעסקי התיווך המסחריים שלו. באוגוסט של אותה שנה נמצא יוסלביץ' לרגל עיסוקיו במחנה הצבאי של הנסיך יוזף פוניאטובסקי, אחיינו של המלך סטאנילסאב אוגוסט (הנסיך נודע בשנים שלאחר מכן כמפקד הליגיונות הפולניים בצבאו של נפוליאון בונאפארטה).
ב-17 בספטמבר 1794 פורסם ב"עיתון הרשמי" שמתארגן גדוד פרשים יהודי ולמפקדו, בדרגת קולונל, נתמנה ברק יוסלביץ'. כשבועיים לאחר מכן הופיע כרוז חתום בידי המפקד החדש ובו קריאה ליהודים, בשפה מליצית ונרגשת, להצטרף לשירות בגדוד זה. המפקד העליון, קושצ'יושקו, השמיע דברי שבח למפעל ובעיתונים הרשמיים הופיעו מאמ- רים ברוח זו. למעשה הזה היו הדים גם בדיווחים של שגרירי המדינות הזרות בו'. הגדוד הורכב ממתנדבים וגם מאנשים ש"שוטטו ללא מעש בעיר", כמקובל בימים ההם. את הכסף לציוד הגדוד תרמו היהודים האמידים, הסוסים הוחרמו מיהודים. כעבור זמן קצר היו בגדוד 500 פרשים יהודיים. בתחילת אוקטובר של אותה שנה היה הגדוד מוכן לקרב ואף השתתף בהתנגשויות אחדות עם הצבא הרוסי. בינתיים חל מפנה בקרבות, ידו של הצבא הרוסי היתה על העליונה; בקרב ליד הכפר מאצ'יוביצה, שנערך ב-10 באוקטובר נפצע המפקד העליון קושצ'יושקו ונשבה בידי הרוסים. הגיעה שעת הקרב המכריע. הרוסים, בראשות הפילדמארשאל סובורוב, עלו על פראגה, פרברה של ו', והתכוננו להסתער על העיר. הגדוד של יוסלביץ' נשלח להגן על פראגה, שהיו בה אז בערך 1,000 יהודים ורבים מהם, ובייחוד האמידים, נמלטו לפני ההסתערות אל ו', מעבר לנהר ויסלה. ב-4 בנובמבר הסתערו החיילים הרוסיים על פראגה, כבשו אותה ועשו טבח לא רק בחיילים אלא גם באוכלוסייה האזרחית. כל חיילי הגדוד היהודי נפלו בקרב, זולת ברק יוסלביץ', הסרן יעקב אפשטיין, הפלדוובל קאנץ דרון והרופא רוזנברג. הם ניצלו במקרה; בערב שקדם להתקפה הם הוזמנו למסיבה שערכה מפקדת הצבא בו', מעבר לנהר. בנוסף לחיילים היהודים נטבחו בידי חיילי סובורוב בערך 1,000 יהודים, רובם גברים. בין פליטי החרב מן הטבח נימנו יותר מ-60 אלמנות ובערך 200 יתומים.
על גבורתם של חיילי הגדוד העידו כרוניקאים בני הזמן. אחד מהם כתב, בין השאר: "את הפרבר פראגה, שהגנו עליו בני העם היהודי, כבשו בהסתערות. הכל נפלו לפי חרב. למחרת היום נמצאו בביצורים של העיר חיילי גדוד שלם בתרדמת מוות. הרוסים, בהיכנסם לעיר, התנקמו משום כך באוכלוסייה היהודית ולא חסו אף על תינוקות".
בעת הטבח הנורא הזה היו גילויים רבים של הצלת נפשות ופדיון שבויים. קצין האספקה הפרוסי פרידריך נופר הציל 35 ילדים יהודיים בשלמו לחיילים הרוסיים זהוב אחד עבור כל ילד. אותו מעשה מייחסים לגביר היהודי הגדול שמואל זביטקובר. על-פי המסורת שבפי העם הוציא זביטקובר חבית של מטבעות לרחוב ושילם עבור יהודי חי זהוב אחד ועבור בר-מינן יהודי רובל כסף אחד. הגדיל לעשות הפרוון היהודי ישראל טורבינסקי, שאסף כ-200 יתומים יהודיים ודאג לקיומם במשך שנים רבות.
עם הטבח בפראגה בא הקץ על הניסיון הראשון של אחוות עמים בין היהודים לפולנים בו'. יום לאחר הקרב על פראגה נחתם חוזה הכניעה של הצבא הפולני לכובש הרוסי ובו ביום התייצבו בפני הכובש הרוסי, הגנראל בוקסהוודן, פרנסי עיריית ו' כדי לקדם את פניו ב"לחם ומלח". הם הביאו עמם גם עצומה ובה הדרישה הישנה-נושנה לגירוש היהודים מן העיר. דבר זה הפליא את הכובש הרוסי, שרק יום אחד לפני כן היה עד למעשה הטבח שנעשו ביהודים שלחמו נגדו שכם אחד עם הפולנים.
בשמונת חודשי הכיבוש הר וי המשיכה עיריית ו' במגעים בעניין מעמדם של היהודים בעיר. בינתיים הועלה מחירו של "הכרטיס היומי" לשישה זהובים עבור שהייה של 14 יום.
שלטונות הכיבוש הרוסיים הביאו בחשבון את עוצמתם הפוליטית של העירוניים וידעו שבשאר השטחים שסיפחו הרוסים נשארו היהודים כבולים להגבלות על זכויות האזרח שלהם ולכן קיבלו באוגוסט 1795 את העיקרון שמעתה ואילך יורשו להישאר בעיר רק היהודים שישבו בה עד הכיבוש הרוסי; השאר חויבו לעזוב את העיר מיד. היהודים שהותר להם להישאר בעיר לא היו רשאים לגור ברחובותיה הראשיים (העיר העתיקה, פרבר קראקוב, הרחובות פיבנה, דלוגה ופודוואלה). ברחובות שהותר להם להתגורר בהם נאסר עליהם לעסוק ברוכלות ולסחור בדוכנים, אלא בחנויות בלבד. בצו נאמר במפורש, שהזכות לסחור הוענקה ליהודים בגלל שהצבא הרוסי נזקק לסחורות שהסוחרים הנוצריים אינם מסוגלים לספק. ליהודים הותר לקיים 60 מסעדות ומזנונים בו' ו-20 בפראגה ועבור רישיון זה היה עליהם לשלם, החל מ-1 באוגוסט 1795, 1,000 זהובים, מחציתם למשטרה ומחציתם לבית החולים על שם "ישוע הילד".
כדי לרכוש את לבם של העירוניים חתם הגנראל בוקסהוודן ב-15 בספטמבר 1795 על צו האוסר על מגורי יהודים בעיר ו'. על היהודים היה לעזוב את העיר תוך 5 חודשים. אולם היהודים ידעו שגזרה זו אינה אלא מס שפתיים ששילם הגנראל לעירוני ו'.
באחד בינואר 1795 חתמו מעצמות הסיפוח על חוזה המחלק את פולין בפעם השלישית. לפי החוזה הזה צורפה העיר ו' לשטח הסיפוח הפרוסי. ב-9 בינואר 1796 נכנסו יחידות הצבא הפרוסי לו'. את פני המפקד הפרוסי, הגנראל קלינקופשטרם, קיבלו כבעבר אבות העיר, הדורים בלבושם, ב"לחם ומלח", ואילו היהודים התכוננו לקדם את פני הגזרות החדשות והפעם מידי שלטון עקיב ושיטתי יותר מזה הרוסי והפולני. שמם של הפרוסים ומשטרם הלך לפניהם.
בעקבות שלוש החלוקות של פולין בידי המעצמות השכנות סיפחה לעצמה פרוסיה חלקים גדולים של פולין: את אזורי וארמיה ופומראניה (בשנת 1772), פרט לערים דאנציג וטורון, אזורים שהיו ליחידה מינהלית בשם פרוסיה המערבית; ואת אזורי פולין הגדולה (פוזנן), קויאבי (ולוצלאבק) וחלק מן האיזור מאזוביה (פרט לנפת וארשה) וכן את שתי הערים דאנציג וטורן (בעקבות החלוקה השנייה, בשנת 1792). איזור הסיפוח השני קיבל את השם פרוסיה הדרומית. עתה, לאחר סיפוחה של ו', הפכו אותה השלטונות הפרוסיים לבירת האיזור פרוסיה הדרומית.
מיד עם כניסתם של צבאות הפרוסים לו', ב-9 בינואר 1796, ניגשו הכובשים למלאכת הפיכתה של העיר לפרוסית. הורדו הנשרים הלבנים, סמלי ממלכת פולין, והונפו הדגלים השחורים של מלכות פרוסיה. העירייה בוטלה ובמקומה נתמנתה הנהלה (דירקטוריאט) מורכבת מראש העיר, מפקד המשטרה ושני דירקטורים וכן סינדיקוס ו-4 יועצים מבין העירוניים (על-פי רוב ממוצא גרמני). ההנהלה ניהלה את העיר וניתנה לה גם הרשות לטפל בענייני היהודים.
לאחר מאורעות המרר היתה העיר במצב ירוד. מספר אוכלוסיה ירד מ-110,000 בערך ל-60,000 נפש. גם מבחינה כלכלית ירד מעמדה של העיר מבירה סואנת של ממלכה עם מסחר מסועף, שבא לשרת עורף נרחב ויחסי סחר-חוץ, והיתה למרכז קטן של פרובינציה פרוסית נידחת, עם שוק המוגבל כמעט רק לעיר עצמה. שוק ההון היה מעורער בעקבות האינפלאציה של ימי המרד, הבנייה שותקה לחלוטין (בימי הכיבוש הפרוסי לא נבנה בעיר אף בית אחד). בעיר גדל מספרם של אנשים מחוסרי מקור פרנסה ובין אלה היו רבים ממעמד האצולה שירדו מנכסיהם והיו גם כאלה שהצטרפו אל העולם התחתון. במשך 3 השנים הראשונות של הכיבוש טיפל בית הדין ב-750 תיקים של מעשי גנבה ושוד. בין הנאשמים היו גם מבני האצולה.
גם בחיי התרבות חלה ירידה. העיר, שידעה חיי תרבות סואנים בתקופה הסטאניסלאבית ובתקופת הסיים של 4 השנים, ירדה מגדולתה. במקום הפובליציסטיקה והספרות היפה, התיאטרון והתסיסה הפוליטית המפרה שהיו מעורבים בהם רבים מבני העיר ומאלה שבאו אליה מרחבי פולין התרכזו חיי התרבות והחברה של הבאים מאזורי פוזנן, פומראניה ואף מפרוסיה עצמה במסבאות, באולמי ריקודים, בהופעות רחוב של מנגנים, אנשי קרקס וכו'. פה ושם המשיכו לפעול בחשאי החוגים הפאטריוטיים ובהם אנשים אחוזי נוסטלגיה לעבר שעיניהם נשואות לעבר צרפת, שאליה עברו רבים מן המורדים והפאטריוטים הפולניים והתכוננו שם להילחם בעד המולרת לצד נאפוליון בונאפארטה המושיע.
הכובשים ניגשו להשליט סדר בעיר כדי להתאים אותה למשטר הקיים בפרוסיה. בוטלו הפריווילגיות המיוחדות והייחודיות של העיר (בדומה לשאר הערים באיזור הסיפוח), הונהג משטר פיסקאלי חדש, קפדני ושיטתי, שהסתמך על מפקדי אוכלוסייה מדויקים יותר מבעבר. הולכי בטל גויסו לעבודות-דחק ציבוריות. אגב שינויים אלה נעשו גם עבודות לשיפור מצבה הסאניטארי של העיר.
כאמור, עברו ענייני היהודים לרשות הדירקטוריון, שניהל את העיר. מצד אחד אמנם נשמו היהודים לרווחה, משום שיצאו מחסותם של מארשאלי הכתר, פקידי המלך, שנהגו בהם בשרירות לב; אך מצד שני הם הועמדו בפני משטר קפדני ועקיב, שהיה קשה להתחמק ממנו ולעקוף את גזרותיו. היהודים חששו גם מפני שאיפתו של המשטר לאלץ אותם להיות "נאורים יותר", כלומר להתבולל באוכלוסייה הלא- יהודית. ניצניה הראשונים של כוונה זו ניכרו היטב כבר בקרב המשכילים היהודים, דוגמת מנדלסון ויורשיו, בממלכת פרוסיה. אולם, בסיכומו של דבר היה עידן הכיבוש הפרוסי חיובי מבחינת התפתחותו של היישוב היהודי בו' ובעיצוב מעמדו החוקי. בתקופה ההיא זכה היישוב היהודי בליגאליזציה בכל הקשור במסחר ובמלאכה וארגונו הקהילתי קיבל הכרה רשמית.
באותה תקופה גדל באופן ניכר מספרם של היהודים היוש בים בעיר (מ-6,750 בשנת 1796 עד 12,000 בערך בשנת 1805); שיעור היהודים בתוך כלל אוכלוסי העיר הוכפל (מ-8.3% בשנת 1792 ל-17.4% בשנת 1805). מן הראוי לציין שוב, שבאותו זמן ירד מספר תושבי העיר הלא-יהודיים באופן ניכר. בין המתיישבים היהודיים החדשים היו יוצאי ערי השדה שבסביבה, אולם באו גם מהגרים מפרוסיה והיו בין הבאים גם אנשים שבאו מליטא ומן האזורים שסופחו לאימפריה הרוסית. האחרונים הגיעו אל ו' בשנים האחרונות לקיומה של ממלכת פולין, עם הצבאות הרוסיים והשגריר הרוסי, שעשו בממלכה כבתוך שלהם.
עם כניסת הפרוסים לעיר החלו שוב העירוניים בהשתדלויות להרחיק את היהודים. הם הסתמכו על הפריווילגיות הישנות-נושנות של העיר וגם על הצו שהוציא בזמנו הגנראל בוקסהוודן, שלא הופעל. אולם השלטונות לא נענו להם משום שהדבר היה מנוגד לאינטרסים של הכובש, שראה בביטול זכויותיהן המיוחדות של הערים באזורים הפולניים לשעבר את הדרך לאיחודם של אזורים אלה עם מלכות פרוסיה. אמנם מושלה הפרוסי של הפרובינציה, הגראף הויס, הבטיח, ב-15 באפריל 1796, למשלחת של נציגי העירוניים של ו' להקים ועדה שתעסוק בעניין גירוש היהודים, אולם כעבור זמן קצר, ב-6 ביולי של אותה שנה, קיבל ברוב פאר משלחת של יהודי העיר, שצעדו אליו תחת חופה ועליה ראשי-תיבות של שם מלך פרוסיה מעל עשרת הדיברות, והשביע אותם אמונים לממלכה. בכך ניתן ליהודים מעמד של תושבים חוקיים בעיר ובאיזור.
בעקבות תקנות שהוציאו שלטונות הכיבוש הפרוסיים בשנת 1797 התחזק עוד יותר מעמדם החוקי של היהודים בערי פרוסיה הדרומית (כלומר בו, והסביבה). נקבע בהן, שהיהודים הם תושבי האיזור, כפי שהיה נהוג בכל ערי פרוסיה. המסים שהוטלו על יהודי הממלכה כולה חלו גם על יהודי איזור הסיפוח האחרון ועל כן גם על יהודי ו'. הותר להם לבנות בתים על מגרשים שהנוצרים סירבו לבנות עליהם. על הסוחרים הוטלה חובה לנהל את פנקסי החשבונות בגרמנית או בפולנית ולקיים את העסק המסחרי בחנויות בלבד; נאסר עליהם, להוציא בודדים, לחזר על הפתחים עם מרכולתם או לסחור בחוצות העיר. הותר ליהודים לעסוק במלאכה ולהחזיק שוליות יהודיים בלבד. התקנות באו גם לעודד את היהודים לפתוח ולקיים בתי-חרושת. היהודים שוחררו מגיוס לצבא ובתמורה חויבו כל הגברים בגיל 14 עד 60 לשלם מס גיוס בסך גולדן ו-16 גרושים לשנה. ועדי הקהילות פוזרו ואת ענייניהם ייצג נציג היהודים במגיסטראט. היהודים נצטוו לבחור להם שם משפחה (עד אז נקראו היהודים, למעט בודדים, על שם האב; ברק יוסלביץ', למשל, נקרא על שם אביו יוסף).
אמנם העירוניים לא ויתרו וחידשו את מאמציהם להביא לגירוש היהודים מו' ובלחצם אף עמרו השלטונות לבצע את הגירוש וכבר קבעו את המועד: 7 במארס 1798, אולם הדבר שוב לא היה בר-ביצוע. אפילו רבים מאלה שהטיפו לגירוש בגלוי התנגדו לו בסתר; היהודים כבר היו מעורים במידה כזו בכלכלתה של העיר. לא מעטים מבין הסוחרים הנוצריים שירדו מנכסיהם בעת האחרונה נכנסו לעסקי שותפות עם יהודים. העירוניים חששו שמא יעברו המגורשים לפראגה שמעבר לנהר וייהפכו במהרה למתחרה מסוכן להם. גם להכנסות מן "הכרטיס היומי" היה תפקיד חשוב במניעת הגירוש. העירייה לא היתה מסוגלת לוותר על סעיף חשוב זה בהכנסתה. לפיכך נתקבלה ביום 21 בדצמבר 1799 החלטת פשרה, לפיה הותר לכל תושב יהודי בעיר, אשר ישב בה עד היום שנכבשה בידי הפרוסים (עד שנת 1796) להישאר בעיר. גם לאלה שבאו לאחר מועד זה הותר להישאר בעיר, אבל בתמורה לכך היה עליהם להכניס לקופת העירייה, במקום תשלומי הכרטיס היומי, 210,000 זהובים לשנה כמס מזונות (זה הוחלף מאוחר יותר במס הכשרות) ובנוסף לכך נתחייבו לשלם מס חסות שהיה גבוה בשליש מזה שהיו חייבים לשלם שאר התושבים.
עם הטלת המסים החדשים על היהודים הועמדו השלטונות הפרוסיים בפני הבעיה כיצד לבצע את גבייתם על הצד הטוב ביותר. לשם כך נאלצו לוותר על הכלל של הפקעת מוסדות הקהילה היהודית בו', שהיתה מורכבת משלושה פרנסים ומזכיר, ועל הקהילה הוטלה החובה לגבות את המסים מכל התושבים היהודיים. לפרנסים הראשונים נתמנו משה אהרן פירסטנברג, אייזיק שמואל ויוסף לאנצוטר. הבחירות לנציגות זו לא נתקיימו לאחר מכן, והמזכיר הראשון שלה, שכנא נוידינג, כיהן בתפקידו במשך 20 שנה בערך. במרוצת הזמן הטילה הנציגות את חסותה על החברה קדישא ועל החברות האחרות (ביקור חולים, מלביש עירומים ועוד), שנתקיימו בו' קודם לכן. השלטונות אישרו הקמת בית עלמין. נקנתה חלקת אדמה ברחוב גנשה והבר-מינן הראשון נטמן בה בשנת 1802 (בית העלמין הזה קיים בו' עד היום). משנת 1775 ועד אז קברו יהודי ו' את מתיהם בברודנו שבפראגה. בשנת 1799 אושר רשמית קיומו של בית חולים יהודי תחילה ברחוב נובוליפיה ולאחר מכן ברחוב מארשאלקובסקה. בכך חודשה למעשה מאונס ומרצון השלטונות הקהילה היהודית בו', שאסור היה לה להתקיים באופן רשמי משנת 1527.
כמובן שראשי המדברים בקהילה היהודית של ו' דאז היו העשירים המעטים שיצאו בלי להינזק מן המשבר הכלכלי בעת המרד. ביניהם היו שמואל זביטקובר (שעד היום הזה קרוי על שמו אחד הרבעים של פראגה - שמולוביזנה) ובני משפחתו. לאחר מותו ניהלה את עסקיו הגדולים (הספקה לצבא, מסחר סיטונאי ועוד) בתבונה רבה אשתו יהודית. אליהם ניתוספו מהגרים שבאו זה מקרוב מפרוסיה ובתוכם כתריסר בנקאים גדולים ועוד יותר מזה חלפנים וסוחרים סיטונאיים. אנשי צמרת החברה האלה ראו לעצמם לכבוד להתמנות פרנס של בית החולים, למשל, דבר שהיקנה להם תדמית של נדבנים ואישי ציבור.
מרבית יהודי ו', הן החסידים והן המתנגדים, המשיכו לחיות על-פי אורח החיים המסורתי הנקוט בידיהם מדורי- דורות. הם הקימו לעצמם בתי תפילה ובתי מדרש ו"שטיבלאך" של חסידים. מספר רבנים, שבאו מערי השדה לזמן קצר או ארוך, שירתו את העדה. בימים ההם זכתה קהילת ו' לרב בעל שיעור קומה שיצאו לו מוניטין גם מחוץ לעיר כהונתו, הוא ר' אריה לייב בן משה צונץ (או צילץ) המכונה חריף. לפני כן היה ר' אריה לייב רב בפלוצק ובפראגה ומשם הגיע לו'. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-18, במהלך הסכסוכים שפרצו בין החסידים למתנגדים, נקט הרב עמדה נייטרלית. הוא נפטר בו' בשנת 1833 והותיר אחריו חיבורים וחידושים רבים בענייני הלכה, שהודפסו מקצתם עוד בהיותו בחיים. הוצאתם לאור חודשה אף בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.
קומץ המשכילים וה"נאורים" שישבו אז בעיר (רובם מן המהגרים החדשים מן הארצות השכנות) ושהשכלתם התבטאה בעיקר בפיאותיהם הקצוצות, בלבושם האירופי ובשליטתם בשפות לועזיות וגם במעמדם הכלכלי, הקימו ברחוב דאנייליביצ'ובסקה בית כנסת משלהם שבו היה המטיף משמיע את דרשותיו בגרמנית. את הקמת הבית יזם בנקאי וספק יהודי, שהגיע לו' מדאנציג, יצחק פלאטו. אל ה"נאורים" שזה מקרוב באו הצטרפו גם כמה רופאים יהודיים שעבדו בעיר.
בו' יצאו לאור ספרים עבריים שהודפסו בבתי הדפוס של הנוצרים. בשנת 1796 יצא לאור הספר הראשון, הוא הספר "צמח לאברהם", שמחברו היה יהודי מפלונסק, ר' צבי הירש בן חיים. בבתי הדפוס של ו' הדפיס את חיבוריו - עם דברי פולמוס נגד החסידים - "ספר הוויכוח" (1798) ו"תאוות צדיקים" (1799), המגיד הליטאי ישראל לייבל. כחצי שנה לאחר מכן הודפס בבית דפוס בו' ספר פולמוס נגד החסידות בשם "זמיר עריצים" לר' דוד, המגיד ממאקוב.
מן הראוי להזכיר כאן כמה מיהודי ו', שתרמו בתקופה ההיא להתפתחותה של התרבות הפולנית. האנטיקוואר הראשון של ספרים וכתבי-יד פולניים עתיקים היה גצל זאלצשטיין. החל משנת 1803 היה בית המסחר שלו לספרים עתיקים לבית-ועד לסופרים ולמשכילים פולניים. ההיסטוריונים הפולניים משבחים את גצל כמומחה ממדרגה ראשונה לספרות הפולנית העתיקה. צאצאיו של גצל המשיכו במלאכתו ועד מלחמת העולם השנייה עוד נחשבו בין גדולי האנטיקווארים הפולניים. המו"ל נתן מנילי גליקסברג היה מעין אפוטרופוס של הספרות הפולנית. בשנת 1806 החל בהוצאת ספרים, תחילה בשפה הגרמנית, ולאחר זמן קצר ועד פטירתו בשנת 1836 היה לפטרון של כל אוחזי הקולמוס הפולניים בו'.
בתקופת הכיבוש הפרוסי לא חלו שינויים מרחיקי לכת ביחסי הפולנים עם היהודים. אמנם החוגים הפאטריוטיים הפולניים שפעלו בעיר בחשאי התעניינו ביהודים בתור בעלי ברית אפשריים במאבק העתיד לבוא על שחרורה של פולין מעול זרים. אולם גם הם ראו בהם יסוד זר ולכל היותר דנו באפשרות לנצלם כמודיעין. המגע של אלה עם קומץ יהודים פאטריוטיים ששלחו את ילדיהם לבתי-ספר פולניים היה קלוש למדי. מצד הפולנים האלה היה זה בעיקר מגע שעבר להם בירושה. בדרך כלל לא נעלמה השנאה הכמוסה והגלויה שרחשו מרבית העירוניים אל מתחריהם היהודיים כשם שלא נעלמה שנאתם של פשוטי העם אל "רוצחי האל".
ב-14 ביוני 1804 פרצו בעיר פרעות ביהודים. הסיבה המידית היתה דומה לסיבות שגרמו לכך בעבר. קבוצה של יהודים הסתכלה בתהלוכה דתית של הנוצרים שעברה ברחובות. ממקום כלשהו נזרקה אבן שפגעה בצלב. היהודים הואשמו בחילול הקודש. ההמון המוסת הסתער על בתי מגורים וחנויות של יהודים, ואלה נשדדו והוכו. הפרעות נמשכו יומיים ורק בואן של יחידות חיל המצב שחנה בעיר שם להן קץ. רבים מן הפורעים (שוליות של בעלי מלאכה והערב-רב העירוני) נעצרו. הנזק שנגרם ליהודים היה גדול מאוד. נהרסו כל החנויות בפוצ'יוב ובבית יאבלונסקי (בעתיד - בית העירייה) וכן ברחובות הסמוכים.
בינתיים בא הקץ לכיבוש בן עשר השנים של הפרוסים. באוקטובר 1806 ניצח נאפוליון את צבאות הפרוסים בקרב ליד יינה ושבר את ההגמוניה של פרוסיה באירופה המרכזית והמזרחית. באותו חודש נכנס הקיסר הצרפתי לברלין. ב-27 באוקטובר קיבל המושל הפרוסי של ו' פון קלר פקודה להתכונן בחשאי לנטישת העיר. פינוי העיר נעשה בסדר ובשקט. פון קלר בא אל הנסיך יוזף פוניאטובסקי (אחיינו של מלך פולין האחרון) ומסר לידיו את מפתחות העיר.
אבל הנסיך שלט בעיר רק 36 שעות וביום 28 בנובמבר 1806 נכנסו צבאות נאפוליון לו'. האוכלוסייה הפולנית קיבלה את פני יחידות הצבא הצרפתי בשמחה. יהודי ו' התבוננו בחיילים הצועדים ברגשות מעורבים; מצד אחד שמחו על קץ המשטר הקשה של הפרוסים, אבל בסתר לבם חששו מן הבאות, מן הצפון להם מן הגייסות החדשים וממה שיביא עמו עבורם המשטר שינהיג בו' הכובש-המשחרר החדש.

סגור

בימי נסיכות וארשה (1813-1807)
כניסתם של צבאות צרפת לו', בנובמבר 1806, והקמת נסיכות וארשה, הביאה עמה גם תקוות רבות לחידושה של ממלכת פולין בגבולותיה עד החלוקות. יחד עם זה היתה גם אכזבה, משום שהמושיע נאפוליון לא הביא עמו את הגאולה השלמה לעם הפולני. שכן, מי שכבש כמעט את כל ארצות אירופה התחשב יותר באינטרסים שלו עצמו ושל האימפריה שלו מאשר בשאיפותיהם הלאומיות של בעלי הברית הפולניים שהוכיחו לו את נאמנותם. טרם בשל הזמן שהקיסר יגמור את חשבונותיו עם הקיסרות האוסטרית ולא כל שכן עם רוסיה רחבת הידיים.
ב-7 ביולי 1807 חתמו נאפוליון ואלכסנדר הראשון קיסר רוסיה בעיירה טילז'ה על הסכם שלום שלפיו תוקם בשטח הפולני שסיפחה פרוסיה לעצמה נסיכות וארשה. המלך של סאכסוניה, פרידריך אוגוסט, נתמנה לשליטה של הנסיכות החדשה. בשטח הנסיכות התגוררו 2,400,000 תושבים. כעבור שנתיים בערך, בשנת 1809, הגיעו הדברים לידי מלחמה בין נאפוליון לקיסרות האוסטרית. צבאות אוסטריה כבשו, למשך זמן מה, את ו' בירת הנסיכות. אולם, לאחר הניצחון המכריע של צבאות נאפוליון ליד אוסטרליץ נאלצו האוסטרים לוותר אף על שטחי מערב-גאליציה ואלה - יחד עם בירתה הישנה של פולין קראקוב - סופחו לנסיכות וארשה. לאחר מפלתו הגדולה של נאפוליון במלחמתו עם רוסיה, בשנת 1812, נכבשו שטחי הנסיכות בידי רוסיה. כעבור שנה חוסלה הנסיכות ובקונגרס וינה (1815) נחרץ גורלה סופית. מרבית שטחה (ללא גאליציה המערבית) היה לממלכת פולין (הקרויה פולין הקונגרסאית) תחת שלטונו של הצאר הרוסי, שהכתיר את עצמו למלכה של הממלכה. בשנת 1815 חולקה אפוא פולין בפעם הרביעית ובכך נסתיימה האפיזודה הקצרה של עצמאות פולין המחודשת והמוגבלת.
בימיה הקצרים של הנסיכות הונהג בה משטר קונסטיטוציוני עם סמכויות אבסולוטיות של השליט-הנסיך. את הקונסטיטוציה הכתיב לנסיכות נאפוליון בכבודו ובעצמו בעת שהייתו בדרזדן, שבועיים לאחר חתימת הסכם השלום בטילז'ה. על-פי הקונסטיטוציה ניתן השלטון הממשי בידי הנסיך וגם התחיקה נמסרה לידיו. סמכויותיהם של הסיים והסנאט שהוקמו הוגבלו לייעוץ וליוזמה חקיקתית מוגבלת. בקונסטיטוציה הוכרז על שוויונם של כל התושבים בפני החוק. ואמנם, העירוניים קיבלו שיווי-זכויות, אולם האיכרים שוחררו מצמיתות אבל לא קיבלו אדמה, כלומר הם נשארו תלויים באדוניהם כמו בעבר. פרשה אחרת התפתחה בנוגע ליהודים, שגם לגביהם נרמז בקונסטיטוציה שהם שווים לפני החוק. רוב האוכלוסייה לא היתה בשלה לגילויי סובלנות כלפי היהודים ולא היתה מוכנה, כולל הליבראלים שבה, לראות בהם אזרחים שווי זכויות. מה עוד, שהגיעו לו' הידיעות על החלטות הסנהדרין (אסיפת נציגי היהודים בצרפת, שנתכנסו בפאריס לפי פקודת נאפוליון כדי לקבוע, בין היתר, אם היהודים הם בני לאום אחד או דת בלבד). בהחלטות מ7 ה-7 במארס נקבע, שכל זמן שהיהודים שונים משאר האזרחים הם אינם ראויים להיחשב שווים להם.
גם בנסיכות נשמעו קולות שאין להעניק ליהודים שוויון כל זמן שאינם יודעים את שפת המדינה - פולנית. אלא שדרישה זו לא היתה מציאותית, שכן לא היו במדינה בתי-ספר סדירים אפילו לפולנים, לא כל שכן ליהודים. ואכן, כבר בצו מיום 8 בספטמבר 1808 נקבע, שכאזרחים מלאים ייחשבו רק מי שישבו בארץ 10 שנים לכל הפחות והיודעים פולנית.
ביום 21 בנובמבר 1807 הגיע לו', ברוב פאר והדר, שליטה של הארץ, המלך פרידריך אוגוסט. כמו שעשו בעת קבלת הפנים שנערכה לנאפוליון, כשנכנס הלה לעיר ב-19 בדצמבר 1806, השתתפו היהודים גם הפעם בטקס ואף הגישו לנסיך שיר-הלל דומה לזה שהוגש בזמנו לקיסר ובו דברי תודה, כתובים בחרוזים, מלאים מליצות ודברי הלל מתרפסים, על החסדים שעתיד המלך להעניק ל"עדת ישורון וארשה", אשר "זיכה אותם בשיווי זכויות". באותו מעמר הופיעו גם נציגי העירוניים (אגודות הסוחרים וגילדות בעלי המלאכה) ובתוך הבעת השמחה מ"בוא הגאולה" שילבו גם את הדרישות הישנות-נושנות להגן על המסחר, התעשייה והמלאכה הפולניים בעיר מפני סכנת היהודים.
אנשי צמרת השלטון הפולניים מצאו אמתלה נוחה להם ב"צו המביש" של נאפוליון מיום 17 במארס 1808, שעל פיו הושהו זכויותיהם האזרחיות של יהודי אלזאס ל-10 שנים, עד שיהיו "ראויים להן", ומועצת הנסיכות שיגרה אל הנסיך תזכיר ובו הצעה לנהוג ביהודי הנסיכות כמו שנהגו ביהודי אלזאס. ההצעה נומקה בכך שלנסיכות צפויה סכנה אם ייהנו בני ישראל מזכויות אזרח משום שהם שונים משאר האזרחים בלבושם ובאורח חייהם. ועוד נאמר בתזכיר: "היהודים מתחמקים מן השירות בצבא, הם דבקים במסורת הלאומית שלהם, מחנכים את צאצאיהם בכיוון המזיק לארץ ובנוסף לכך הם עוסקים בלקיחת נשך ותרבית ולעתים קרובות גם בהברחה". היהודים, כך טענו מחברי התזכיר, עוסקים בסחר זעיר ובעיקר בתיווך ואינם מביאים שום תועלת לארץ, אלא הם הורסים אותה בכך שהם אוכלים את פירות עמלם של אחרים.
לאחר שקיבל את הסכמתו (בעל-פה) של נאפוליון, הוציא פרידריך אוגוסט צו ביום 17 באוקטובר ,1808 ובו נשללו מיהודי הנסיכות זכויות האזרח ל-10 שנים, "עד שישתוו במנהגיהם, בלבושם ובלשונם לשאר תושבי הארץ". צוהר קטן של תקווה נפתח למתי מעט מבין היהודים באחד מסעיפי הצו, שבו נקבע שיהודים בעלי הון, מייסדי מפעלי תעשייה, וכן אלה העוסקים באומנויות מועילות הדרושות לארץ, וגם אלה שהצטיינו בשירותם למדינה ולצבא, יוכלו ליהנות מזכויות אזרח בתנאי, שלא יתבדלו בלשונם, לבושם ואורח חייהם משאר האזרחים וישלחו את ילדיהם לבתי-הספר הכלליים.
למען האמת יש לומר, שמרבית היהודים תושבי הנסיכות, ובתוכם תושבי ו', קיבלו את הצו המשהה את זכויותיהם באדישות. בראש דאגתם עמד המאבק היומיומי על פרנסה זעומה; לא היה להם כל עניין בחיי המדינה. הם הכירו היטב את האווירה השוררת בקרב שכניהם הלא-יהודיים וחשו שטרם בשל הזמן שהללו יראו בהם שווים בין שווים והם העדיפו לא להתגרות בהם. גם מבחינה לאומית ודתית העדיפו היהודים להיבדל משכניהם, מה גם שהשוויון היה כרוך למעשה בטמיעה. נציגיהם הסתפקו בבקשות שהיפנו אל השלטונות להקל מעל היהודים את עול המסים או להתיר להם לעסוק בפרנסותיהם.
רק קומץ קטן מבין היהודים, כמה עשרות איש, עטו על ההזדמנות לקבל זכויות אזרח; היו אלה העשירים וה"נאורים", שלא היססו אף להכריז בבקשות שהגישו לשלטונות ש"הם נבדלים משאר בני עמם, השקועים בבערות", שהם הם המועילים למדינה ועל כן הם גם ראויים לפריווילגיה. אולם, גם לאלה לא מיהרו השלטונות להעניק זכויות אזרח. כך, למשל, פנו בינואר 1809 17 מיהודי ו' אל שר המשפטים בבקשה להעניק להם זכויות אזרח בנימוק שאם יינתנו להם אלה יילכו בעקבותיהם רבים מבני עמם וישנו גם הם את אורח חייהם המסורתי והמתבדל. אבל השר השיב את פניהם ריקם בתואנה שהיהודים מצפים לשיבת ציון ועל כן אינם מסוגלים להיות פאטריוטים פולניים (הנימוק הזה נלקח ישירות מהחלטות הסנהדרין שהתכנס בצרפת). הרחיק לכת הגביר הווארשאי מיכאל ראבסקי, שאת בקשתו לקבל זכויות אזרח שיגר במארס 1809 ישירות אל הנסיך. הוא טען, ש"אין להטיל על אדם, אשר נבדל (באורח חייו) משאר בני עמו, את החובה להיכלל במסגרת החוק הזה" (היינו להיות נתון להשהיית מתן האזרחות למשך 10 שנים).
הגדישו את הסאה בהתנכרותם לעמם 13 יהודי ו' (בנקאים וכמה ספקים), שהגישו לשלטונות, בינואר 1809, בקשה משותפת בעניין האזרחות. ברוב חנופה הם שיבחו את נאפוליון ששחרר עמים רבים והבטיח להם עתיד של אושר ואת המלך-הנסיך שליט ו', פרידריך אוגוסט, שידע להוציא מן הכלל את היהודים המועילים, בדומה למה שנעשה באלזאס ובווסטפאליה. אי לכך הם מצהירים, שמעתה ואילך הם לא יהיו קשורים עוד באלה שנשללה מהם האזרחות, מה גם שרובם משתייכים לסינגוגה הגרמנית בו' (כלומר מוצאם מגרמניה ואין להם כל שייכות אל יהודי המזרח). הפונים אף טרחו להצהיר שתמורת האזרחות המיוחלת הם מוכנים לשרת בצבא ולשלם את כל המסים. לדעתם, צודק הצו משנת 1808 המשהה את זכויות היהודים, אבל אין זה מן הצדק להחיל אותו גם על אלה שהם שונים מן הכלל היהודי. גם בקשה זו נענתה בשלילה. באותה שנה הוחל בהכנת ה"רוויר" היהודי בו' (כעין רובע מיוחד ליהודים) ולכל היותר היו השלטונות מוכנים להפלות לטובה כמה יהודים בודדים, אבל הם לא היו מוכנים כלל לשמוע על השוואת זכויותיהם לאלה של הלא-יהודים. אחדים ממגישי הבקשה זכו בכל זאת בזמן מאוחר יותר לקבל היתר ישיבה מחוץ לרובע היהודי.
בתקופת נסיכות וארשה לא חלו שינויים ניכרים במבנה המקצועי של יהודי ו' ובעיסוקיהם. רוב המפרנסים מקרב האוכלוסייה היהודית, שמנתה אז בערך 12,000 נפש (בשנים 1812-1815 ירד מספר היהודים בעיר זמנית ב-25% בגלל אירועי המלחמה), עסקו במסחר זעיר וברוכלות. אין נתונים מדויקים על יהודים שעסקו במלאכה. עמם נמנו כמם מאות מפרנסים ראשיים ועוד כמה מאות שוליות. אמנם, המקצועות שעסקו בהם היהודים נעשו מגוונים יותר, אולם הרוב המכריע היו חייטים, כובענים ופרוונים. החייטים היו פופולאריים מאוד בקרב הקצונה של חיל המצב ואנשי הצבא שעברו דרך העיר ויצא להם שם טוב של תופרי מדים מעולים.
לדברי המדינאי והכלכלן הנודע אז ר' סורובייצקי, היו הסוחרים היהודיים לא יותר מאשר בעלי הון זעיר והאומנים לא יותר מאשר בעלי סדנאות מלאכה עניים, ואף-על-פי כן הם מילאו תפקיד חשוב במסחר ובמלאכה. בלעדי החנווני היהודי ואפילו הרוכל, הוא כותב, היתה הכלכלה בארץ כולה מגיעה לשיתוק. ואם היהודי מספק. רק סחורה זולה, אין זו אשמתו, אלא אשמת הדלות השוררת בקרב רוב האוכלוסייה ובייחוד האיכרים. גם רוב היהודים חיים בעוני משווע. בנוסף לכך, השלטונות מעולם לא דאגו ליהודים ורק השתדלו לסחוט מהם עוד ועוד מסים ולהגביל את חופש הפעולה שלהם לעסוק במסחר ובמלאכה.
מן התמונה העגומה שמצייר סורובייצקי חורגים רק כמה עשרות עשירים יהודיים שישבו אז בעיר. היו אלה בנקאים, ספקי הצבא, סוחרים וסיטונאים. חלק מהם היו מיהודי המקום וחלק מהם היו בניהם של יהודים שבאו מערי השדה והתיישבו בעיר עוד בתקופתו של המלך האחרון סטאניסלאב אוגוסט, ואשר צברו הון רב. מאלה שנודעו בעסקי מסחר גדולים היו יצחק בן אהרון (סוחר וספק גדול של סוסים), משה אהרון פירסטנברג, משה קרנר, מיכאל שמעון אייזנברג ואלמנתו (השלישית) של שמואל זביטקובר וצאצאיה וגם שאר צאצאיו של שמואל זביטקובר מנישואיו הקודמים, כגון ברק בן שמואל. בעסקיה הגדולים נודעה האלמנה קיילה בת משה.
בשנת 1807 סיפקה אשה זו מדים לחיילי גדוד שלם בסכום של רבע מיליון זהובים, סכום גדול מאוד בימים ההם. הסוחרים היהודיים" והאלה ייצאו סחורות לרוסיה, לאוסטריה, לסאכסוניה, לפרוסיה ולשלזיה וייבאו משם מוצרים שונים.
הם סחרו בדגנים, בבקר, בסוסים, בעצים, במוצרי טקסטיל, בתבלינים, ביינות ועוד. רבים מסוחרי ו' השתתפו, אם בעצמם ועם באמצעות שליחיהם, בירידים של לייפציג, ברסלאו ופראנקפורט שעל הנהר אורר. מפירורי מסחרם של הסוחרים הגדולים התפרנסו עשרות סוכנים ומתווכים שהיו תלויים בהם; הכנסתם של אלה היתה זעומה למדי. מקור פרנסה אחר של יהודי ו' היו המסעדות, המסבאות והמזנונים למיניהם. בין הלקוחות שלהם בלטו בעיקר החיילים; לא פעם היו אלה משתכרים וגורמים לבעלי הבית צרות צרורות. רושמי העתים של התקופה מזכירים לשבח את המנגנים היהודים, שהופיעו במסעדות ובמסבאות וידעו לנגן את הלהיטים שהיו מקובלים אז בכל ארצות אירופה. ריבוי החיילים בעיר וערעור שגרת החיים המקובלת בחברה הביאו להופעתו של מקצוע ישן-נושן שלא היה ידוע בקהילות ישראל עד אז - הזנות. כמה וכמה יהודים ולא מעט בנות ישראל מצאו בו את פרנסתם בו'.
את מצוקתם של רוב מניינם ובניינם של יהודי ו' הגביר המיסוי השרירותי שהוטל עליהם. הם נאלצו לרכוש מלוות של המלכות בסכומים גדולים והשלטונות לא התחשבו כלל ביכולתם הכספית של החייבים לשלם. מס הגולגולת, שחל על כל יהודי מבן שנה ומעלה והוחלף לאחר מכן במס הבשר הכשר, עלה משנה לשנה. בשנת 1812 נתחייבו היהודים לשלם מס גיוס. התשלום עבור "הכרטיס היומי", שהיו חייבים לשלם יהודי ו', העיק במיוחד על בני דלת העם. בנוסף לכך שילמו היהודים מסים עקיפים: בעת רכישת ספרים ואפילו לוחות שנה; עבור הרשות להתחתן ולהבדיל - להיקבר.
מקור חשוב של הכנסות לאוצר המדינה שתמיד נזקק לכספים שימשו היהודים שבאו מחוץ-לארץ. רובם הגיעו לו' ובעת מעבר הגבול היה עליהם לשלם מס כניסה בסך 19 זהובים לראש משפחה, 13 זהובים לנשים ולמשרתים ו-7 זהובים לכל ילד מתחת לגיל 14. בנוסף לכך היה על היהודי להצהיר על סיבת בואו (ביקור אצל בני משפחה, מסחר) ולהוכיח שיש בידו מזומנים בסכום של 300 זהובים לפחות.
מלבד נטל המסים הכבד באו על יהודי ו' גזרות נוספות שמטרתן לפגוע בעיסוקיהם בתחומים שונים. בפברואר 1808 הוגבל מספר היהודים שהותר להם לעסוק בבנקאות ובחלפנות; באותה שנה נאסר על היהודים לקנות אחוזות. אבל הגזרה החמורה ביותר שנגזרה על יהודי ו' היתה הקמת ה"רוויר" (רובע מגורים מיוחד) שנתלווה אליו האיסור לגור מחוצה לו. כבר בנובמבר 1808 נצטוו יהודי ו' לעזוב את הרחובות הראשיים של העיר ולעבור לגור ברחובות אחרים.
היהודים ניסו למנוע את רוע הגזרה אולם ללא הועיל. ביום 16 במארס 1809 חתם המלך-הנסיך פרידריך אוגוסט על הצו להקמת הרובע המיוחד ולגירוש היהודים מן הרחובות החשובים (העיר העתיקה, פודוואלה, והסימטאות קאפיטולנה, גרודזקה, וונזקה, פרטה ומוסטובה, יורסקה וקוז'לה, העיר החדשה, דלוגה ביילאנסקה ופשיאזד, מיודובה, סנאטורסקה והרחובות שבסביבה, קראקובסקיה פשדמיישצ'יה ונובי שוויאט והסביבה, טרמבאצקה והסימטה קוז'יה).
כדי להוכיח שהממשלה אינה רוצה, כביכול, להבדיל בין היהודים ובין שאר התושבים, נאמר בצו, יותרו המגורים בכל רחוב שמחוץ ל"רוויר" לשתי משפחות יהודיות, אבל בתנאי שיש ברשותן הון בסך 60,000 זהובים או בשווי זה או שלראש המשפחה יש בנק או עסק מסחרי "פתוח" (כלומר, אינו חלפן חשאי או רוכל). על אלה המקיימים תנאים אלה להוכיח עוד שהם יודעים פולנית, צרפתית או גרמנית ושהם שולחים את ילדיהם ללמוד בבתי-ספר כלליים. עם בעלי הזכות נמנו גם רופאים, אמנים ויהודים העומדים להקים בית חרושת שיביא תועלת לארץ ושיועסקו בו פועלים יהודיים, וכן יהודים המתחייבים להקים בתים על מגרשים ריקים, וסיטונאים, להוציא מייצרי משקאות חריפים ומשווקיהם. ההיתר שניתן ליהודים בעלי הון ו"נאורים" כביכול לגור מחוץ ל"רוויר" לא בא מתוך אהבה אליהם, אלא נבע מן הסיכוי שהללו ישקמו את ההריסות ויפתחו את המגרשים שהעלו עשבים שוטים לאחר שנעזבו מבעליהם, על-פי רוב אצילים שירדו מנכסיהם באותה תקופה סוערת. כמו כן היה בכך כדי להביא שיפור במצבם של בעלי הבתים בו' כולה, שיכלו להפקיע את מחירי שכר הדירות שעמדו להשכיר ליהודים.
אולם גירוש היהודים מן הרחובות החשובים לא היה ברביצוע מיד עם הוצאת הצו. ביום 23 באפריל 1809 נכנסו צבאות אוסטריה לו' וחנו בה עד 2 ביוני של אותה שנה.
בקרבות עם האוסטרים ליר העיירה קוצק נפל ברק יוסלביץ' (5 במאי), מפקד הגדוד היהודי בעת המרד של קושצ'יושקו. לאחר כישלון המרד עזב ברק יוסלביץ' את פולין והצטרף בצרפת לליגיונות הפולניים שהתארגנו שם. בשל ריבוי הקצינים התנדב לשרת כטוראי ואמנם השתתף בקרבות באיטליה ועם כניסת צבאות נאפוליון לשטחי פולין הגיע גם הוא יחד עם הליגיונות הפולניים. הגיבור ברק לא שיער בוודאי בדמיונו שאחרי מותו ייאלצו אלמנתו ושני ילדיו היתומים לבקש רשות כדי שיותר להם לגור בו'.
בעת הכיבוש האוסטרי של ו' נטשה ממשלת הנסיכות את העיר וגלתה לטיקוצ'ין (טיקטין) וגם שם לא שכחה לעסוק בעניין גירושם של היהודים מרחובותיה הראשיים של ו'.
מששבה "ממשלה לו' הוציאה בהשפעת העירוניים המקומיים צו חמור עוד יותר מקודמו בעניין מגורי היהודים מחוץ ל"רוויר". בצו זה מיום 7 בספטמבר 1809, נאסר על יהודים שהם בעלי זכות לגור מחוץ ל"רוויר" להחזיק שם חנויות.
עם הקמת הרובע היהודי המיוחד, כלומר משנאסר על היהודים לגור ברחובות הראשיים והמרכזיים, זורז התהליך של הקמת רבעים יהודיים בצפונה של העיר, רבעים שהיו ידועים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בשמם "וארשה היהודית". הנהירה המוגברת לו' מערי השדה ואפילו מחוץ-לארץ בתקופת נסיכות וארשה באה בשל התקווה למצוא בה פרנסה ואפילו זו דחוקה למדי. בעיר חנו אז 30,000 חיילי המצב שסיפקו מקור פרנסה לא מבוטל לספקים, לעוזרים ולמתווכים למיניהם. משום כך היו בעת ההיא בין המתיישבים בו' ספקים כה רבים מערי השדה שהעדיפו לגור בקרבת מקור פרנסתם. פרנסה דחוקה מצאו להם גם הרוכלים למיניהם וכן בעלי המלאכה ובייחוד כאמור החייטים תופרי המדים לצבא.
בקרב תושבי הרובע היהודי המיוחד, שהתפתח בשטח שעליו היו בעבר היורידיקות, שהיו מאוכלסות ממילא יהודים רבים, נמצאו גם בעלי הון והללו יזמו בנייה מזורזת של בתים לאוכלוסייה הגדלה והולכת. לאט לאט עבר לשם מרכז המסחר של העיר, והלקוחות הלא-יהודיים הטריחו את עצמם ללכת מן הרחובות החשובים אל החנויות והדוכנים היהודיים, כדי למצוא שם מגוון של סחורות ומוצרים זולים יותר. היהודים השלימו עם קיומו של ה"רוויר" לא רק מאונס אלא אף מרצון, כי הרי ניתנה להם האפשרות לקיים את אורח החיים המסורתי בצוותא ואפילו אם היה הדבר בצפיפות ובדחקות.
הוקמו בתי מדרש ו"שטיבלאך" של חסידים, שהלכו ורבו עם בואם של המתיישבים מערי השדה.
היישוב היהודי צמח והיה בתקופה ההיא לקהילה היהודית הגדולה ביותר בפולין ובארצות אירופה כולה. כזאת גם המשיכה קהילת ו' להיות עד חורבנה בתקופת השואה. ממילא עלו והתפתחו גם מעמדו ותפקידו של הארגון הקהילתי היהודי בו', שהיה לדובר הראשי של קהילות ישראל בארץ כולה. אמנם נמצאו בין ראשי הקהילה ופרנסיה גבירים עתירי הון, בעיקר ה"נאורים", שהיו מעוניינים לשמור על האינטרסים המיוחדים שלהם, אולם גם הם נגררו לטפל בענייניהם של כל היהודים ולא רק בו' בלבד.
הסיים הראשון של הנסיכות החליט לרכז את גביית המסים היהודיים, שהגיעו בשנת 1808 לסכום של 3,300,000 זהובים, ולהטיל את חובת גבייתם על הקהילות. אחד מסעיפי ההכנסה החשובים היה מס הבשר הכשר, שחכרו אותו בו' פרנסי הקהילה. אמנם הפרנסים האלה היו מעוניינים לשמור בידיהם את מקור הפרנסה הזה, אבל בלית ברירה הם נאלצו להשתתף באספות נציגי הקהילות של הנסיכות כולה (משנת 1809 גם של קהילות מערב-גאליציה), שהתקיימו בו' בשנים 1809-1811 ואשר כונסו כדי להשתדל אצל השלטונות שיקטינו את הסכום הכולל של המס ויחלקו אותו בצורה צודקת יותר בין כל הקהילות.
ועד הקהילה בו' התייצב גם בראש כל הקהילות בהשתדלות להמרת גיוסם של יהודים לצבא בתשלום מס הגיוס.
משנת 1808 ועד שנת 1811 אמנם שירתו יהודים בצבא, אבל בגלל מצב בריאותם של המתגייסים ובגלל סיבות אחרות (משפחתיות, למשל) היה מספרם קטן מאוד. באספת נציגי הקהילות, שהתקיימה באפריל 1181, הציעו נציגי ו' להכניס לקופת המדינה 700,000 זהובים לשנה בתמורה לשחרור היהודים מחובת הגיוס. בין השאר הצהירו נציגי קהילת ו', שאין זה מן הצדק להטיל על היהורים את חובת הגיוס בעוד זכויותיהם האזרחיות מושהות ל-10 שנים. ואכן, השלטונות השתכנעו שהכסף עדיף, כלשונם, על שירותם ה"מפוקפק" של היהודים ובינואר 1812 הוציא שר המלחמה של הנסיכות צו לפיו ישוחררו היהודים מחובת הגיוס ובתמורה ישלמו לקופת האוצר סך של 700,000 זהובים. תוצאה זו של מאמץ השתדלנות גרמה סיפוק להמוני יהודים, שראו בחובת הגיוס גזרה המאיימת לערער את אורח חייהם (בחילול שבת ומועד, אכילת מזון לא כשר, אי אפשרות לקיים תפילות ועוד) בעת השירות בצבא.
בשנת 1812 ירדה על יהודי הנסיכות גזרה חדשה. על-פי צו מיום 30 באוקטובר נאסר על היהודים לעסוק בייצור ובשיווק של משקאות חריפים. גזרה זו נגזרה בעיצומה של מלחמת נאפוליון ברוסיה, מלחמה שהנסיכות היתה מעורבת בה במידה רבה ומחירה של ההתערבות היה כבד. פרנסי קהילת ו', ברק בן שמואל, שמואל זלמן קרוננברג ומשה אהרון פירסטנברג, השתדלו בשם כל קהילות ישראל אצל השלטונות להעביר את רוע הגזרה או להשהות את ביצועה עד שנת 1815.
ואמנם עלה בידיהם להניע את השלטונות לבטל את האיסור. גם הישג זה העלה את קרנם של קהילת ו' ושל הוועד שלה.
הנסיכות ראתה בקהילת ו' את הנציגה הראשית של קהילות ישראל בנסיכות. בשנת 1811 כתב הפרפקט של ו': "זקני העדה של בני דת משה בו' עולים על בני עמם בשאר ערי הנסיכות בחשיבותם, בהונם ובהשכלתם". בעת ההיא כותבים ראשי קהילת ו' בעצומותיהם שהם "מיופי-כוח בשם כל התושבים בני דת משה בנסיכות וארשה".
בשנים האחרונות לקיומה של הנסיכות כבר היה רוב בין פרנסי קהילת ו' לחרדים-מתנגדים ולחסידים. קומץ ה"נאורים", לעומתם, שאפו בזמן זה לצאת מחסותה של הקהילה.
הללו לא ראו את עצמם זקוקים להגנתה של הקהילה, כי הם סברו שהונם והשכלתם יסייעו להם להשיג את זכויותיהם המיוחדות.
ועד הקהילה התחיל לעסוק בתחומים הרגילים שהעסיקו את קהילות ישראל מימים ימימה. אבל קודם לכל הוא השתדל להרחיק מן הרחובות היהודיים את הזונות ואת בתי הבושת שצצו בימים ההם. ואמנם עלה בידו להשיג מידי המשטרה צו בעניין זה ומקומות "החטא והבושה" הועברו מן הרובע היהודי. בשנת 1811 הוקמה, בחסות הוועד, קופת גמילות חסדים בשם "הלוואת חן". ליד השטיבלאך של חסידי קוז'יניץ, לובלין ופשיסחא הוקמו קופות גמילות חסדים משלהם.
כמו כן נתארגנו ליד השטיבלאך והמניינים הפרטיים החברות "תלמוד-תורה", "מלביש ערומים" ו"ביקור חולים".
בית החולים היה למרכז בריאות חשוב לא רק ליהודי ו' בלבד; באו אליו חולים אפילו ממערב-גאליציה הרחוקה. עם הקדשת בית העלמין ברחוב גנשה התחזק מעמדה של החברה קדישא.
רוב ילרי ישראל המשיכו ללמוד ב"חדרים" בלבד. אולם בליציאון הווארשאי, שהקימו הפרוסים בשנת 1804, הופיעו כבר כמה וכמה נערים יהודיים. ועד הקהילה היה מעורב בענייני חינוך הנוער ובשנת 1810 הוציא כרוז האוסר לקבל מלמדים רווקים מפני שהללו "מביאים לעתים לידי מעשי הוללות". ה"נאורים" של ו' ניסו להקים בית-ספר לילדי ישראל, שבו ילמדו שפות ומוסר, וקיבלו רישיון לכך. אבל לבית-הספר נרשמו רק תלמידים מעטים ועד מהרה נסגר.
בשנת 1812 נפתח בית דפוס ובעליו, צבי הירש בן נתן, הביא אליו סדרים מנייהוף (נובי-דבוה). בבית דפוס זה יצאו לאור גם חיבורים חסידיים.
ועד הקהילה לא פרש את חסותו על בתי התפילה, השטיבלאך ובתי המדרש של החסידים ; אלה נוהלו בידי המתפללים. בית הכנסת של ה"נאורים" היה דומה יותר למועדון וגם הוא נוהל בידיים פרטיות. לעומת זאת, בפראגה הוקם בית כנסת וזה כן היה בחסותה של הקהילה. ראוי לציין, שפעולותיו של ועד הקהילה של פראגה היו מסועפות יותר מאלה של ועד קהילת ו'. "
מלחמת נאפוליון נגד רוסיה בשנת 1812 וחיסולה של הנסיכות שבא בעקבותיה בלמה לזמן מה את התפתחותה של קהילת ו' ושיתקה את פעולותיה. שלושה ימים לאחר שעבר נאפוליון את הנהר ניימאן והחל בפלישה לרחבי רוסיה הוקמה בו' (ביום 28 ביוני 1812) הקונפדראציה הכללית של פולין.
מטרתה של הקונפדראציה היתה חידוש פולין העצמאית בגבולותיה ההיסטוריים. ביום 4 ביולי הכריזה קהילת ו' על הצטרפותה לקונפדראציה ועל תמיכתה במטרותיה. ביום ההכרזה על הקונפדראציה ארגנה הקהילה הפגנה המונית למען התמיכה במלחמה. בין יהודי ו' הוחל באיסוף תרומות למען המלחמה. ביחידות צבא הנסיכות שלחמו ברוסיה נמצאו גם יהודים ובין אלה היו גם יהודים מו'. נשתמרו ידיעות על כמה מהם שהצטיינו בקרבות (יאן מרקובסקי, מרדכי רוזנפלד, ברקו כוואט ועוד). יהודים אחדים הועלו לדרגת קצונה.
בעת המלחמה התעשרו כמה מן הספקים, הבנקאים והסוחרים הגדולים מיהודי ו'. ביניהם בלטו יוסף יאנאש (לימים פרנס הקהילה) ויהודית, אשת שמואל זביטקובר, שנזכרה כבר לעיל, ובני משפחתה. אחדים מן המתעשרים ירדו לאחר מכן מנכסיהם בשל האינפלאציה שהשתררה בעת המלחמה ואחריה. כמו בכל מלחמה היה גם זמן זה זמן של סבל ומצוקה בשביל מרבית תושבי ו' ובתוכם גם היהודים.
החיילים שעברו בהמוניהם דרך העיר שילמו בעד הסחורות והשירותים שקיבלו בשטרות כסף שערכם ירד מיום ליום ולא פעם פשוט החרימו את הסחורות בלי לשלם תמורתן. בעיר שרר מחסור בדברי מזון והופקעו מחיריהם.
ב-10 בדצמבר 1812 הגיע נאפוליון לו', לאחר שספג מפלה ברוסיה, וכעבור כמה ימים עזב את העיר בחשאי. ב-18 בפברואר 1813 קידמה משלחת מטעם העיר את פני המנצחים ובראשם הגנראל הרוסי, הבארון פון קורף. במארס של אותה שנה הוקמה ממשלה זמנית שהיו בה שני רוסים, שלושה פולנים וגרמני אחד. קהילת ו' עמדה בפני תקותה חדשה ובלבם של בניה היתה חרדה מפני הבאות.

סגור

בימי פולין הקונגרסאית ועד כשלון המרד של 1830
במארס 1813, חודש לאחר כניסת הצבא הרוסי לו', הקים מי שניצח את נאפוליון, הצאר אלכסנדר הראשון, את המועצה העליונה הזמנית, היא הממשלה שהיתה צריכה לנהל את ענייני השטחים שהיו בעבר בשליטתה של נסיכות וארשה. ב-20 ביוני 1815 הוכרז בקונגרס וינה, שהשתתפו בו בעלות הברית במלחמה נגד נאפוליון והמעצמות שחילקו ביניהן את פולין, על הקמת מלכות פולין בשטחי נסיכות וארשה לשעבר, פרט לשטחים המערביים, שסופחו שוב לפרוסיה. הצאר הרוסי נועד להיות מלכה של המדינה החדשה ומטעמו הוענקה לה חוקה. למעשה היתה המלכות לחלק בלתי נפרד מן האימפריה הרוסית עם סממנים חיצוניים של מדינה עצמאית (חוקה נפרדת, בית נבחרים, מינהל עצמי, שפה משלה ואפילו צבא לאומי פולני). המשטר החברתי המשיך להיות פיאודאלי, האיכרים שהיו רוב האוכלוסייה בארץ, המשיכו להיות משועבדים וחסרי קרקע. גם ההגבלות שהוטלו על זכויות האזרח של היהודים, שהיו בערך 14% מכלל האוכלוסייה, הושארו בתוקפן ואף נוספו עליהן גזרות חדשות. הכתרת הצאר נערכה בו' ברוב פאר והוא הבטיח להיטיב עם נתיניו החדשים. הצאר מינה את אחיו קונסטאנטין לנהל את ענייני הממלכה במקומו ואת הגנראל הפולני זאיונצ'ק לשמש הנציב העליון של הממלכה. הנציב העליון וחברי המועצה העליונה נועדו להיות הרשות המבצעת במדינה.
ב-15 השנים הראשונות של הממלכה החדשה ניכרו בה סימנים להתפתחות כלכלית; נסללו בה כבישים חדשים, הוקמו מצודות, בערים החלה בנייה מזורזת והוקמו מפעלי תעשייה חדשים. לאחר שהונהגו הקלות במכס נפתחו בפני המשק של המלכות השווקים הגדולים של מרחבי האימפריה הרוסית.
רובם של אנשי האצולה הפולנית, ה"משיכי דרכה של ה"טארגוביצה" והן אלה שנהו אחר הסיסמאות הפאן- סלאביות שזכו לברכתה של רוסיה, תמכו במשטר החדש, מה גם שהם ראו בו משום מתן לגיטימציה למעמדם וסיכויים לזכות בתפקידים במנגנון הממשלתי ובצבאה של המלכות כמו גם אפשרות להיות קרובים לשלטון ולחצר הקיסרית בפטרבורג הבירה. גם דוברי העירוניים תמכו במשטר החדש ואחד ממנהיגיהם, הכומר סטאניסלאב סטאשיץ, אף נתמנה להיות שר הפנים בממסר החדש של המלכות. הפאטריוטים התאוששו לאט לאט מן האכזבה שהנחיל להם נאפוליון, שממנו קיוו לישועה, ושוב היפנו את מבטם לעבר צרפת ואל הגילים הפולניים שישבו בה.
ו' גדלה והתפתחה בשנים אלה. בשנת 1830 הגיע מספר תושביה ל-130,000 נפש. נבנו בה כמה מפעלי תעשייה והעיר היתה שוב למרכז תרבותי חשוב. הוקמו בה אוניברסיטה, מכון אגרונומי, קונסרבאטוריון למוסיקה, תיאטרון, נפתחו הוצאות לאור חדשות והופיעו כתבי-עת. ובאותה עת התארגנו חוגים של פאטריוטים שביקשו למרוד שוב ב"פולש ממוסקווה". ואמנם, בני הנוער הפאטריוטיים של ו' היו הראשונים שהרימו את נס המרד - בליל ה-29 בנובמבר 1830.
כבר בתקופת "המועצה העליונה הזמנית" פתחו נציגי קהילת ו' בהשתדלויות למען שיפור מצבם של היהודים בממלכה העומדת לקום ובפעולות לביטול הגזרות שנגזרו על היהודים בתקופות הקודמות. למטרה זו נבחרה משלחת שהיו חברים בה שלושה מפרנסי קהילת ו' - מזכיר הקהילה מיכאל אטינגר-ראבסקי, שכנא נוידינג, שניהם מתנגדים, וולף מיכל כהן, מחסידי קוז'ניץ. המשלחת קיבלה על עצמה להיות דובר לא של קהילת ו' בלבד, אלא של כל היהודים היושבים בארץ. באוקטובר 1813 פנה וער קהילת ו' אל "המועצה העליונה הזמנית" בעניין ביטול האיסור על ייצור משקאות חריפים ושיווקם בירי היהודים, שהוצא עוד בתקופת נסיכות וארשה בשנת 1812. לאחר שהמועצה לא השיבה כלל על העצומה הגיש הוועד בקשה נוספת, באפריל 1813, והפעם נענה בחיוב, אבל הצלחתו היתה חלקית בלבד; ביצוע הגזרה נדחה בשנה. המשלחת היהודית החליטה לעקוף את המועצה (שהיתה מורכבת עתה מפולנים בלבד) ולפנות ישירות אל הצאר בפטרבורג. באוגוסט 1814 הגישה המשלחת עצומה ובה פירוט כל הגזרות שהוטלו על יהודי הארץ מקדמת דנא ועד עתה. השתדלנים לא העזו לבקש זכויות אזרח לאחיהם; הם הכירו היטב את המצב הפוליטי והחברתי ששרר בארץ וגם באימפריה הרוסית כולה. ואף-על-פי כן הזכירו בעצומתם את הכרזתו של הצאר מיום 22 במארס 1813, שבה הבטיח להיטיב עם כל נתיניו ולהקל מעליהם את עול המסים. מגישי העצומה הביעו את תקוותם שהבטחה זו תחול. גם על היהודים. עצומה זו נשארה ללא מענה. אנשי המשלחת ביקשו להגיע אל הצאר עצמו כדי לשטוח לפניו את בקשתם. אולם בינתיים יצא הצאר כדי להשתתף בקונגרס וינה וביוני 1815 פורסמה החוקה של מלכות פולין.
האמור באחד מסעיפי החוקה חרץ את דינם של היהודים תושבי הממלכה. נאמר בו: "על בני ישראל יחולו כל החוקים והתקנות (באשר לזכויות האזרח שלהם) שהיו בתוקף לגביהם עד עתה; על הסדרים נוספים בנידון להתחשב בתנאים שיקלו על היהודים ליהנות במידה רחבה יותר מן הזכויות הציבוריות". נותרו אפוא בעינן כל ההגבלות שחלו על היהודים עד אז. בנספח לחוקה, שהופיע בסוף שנת 1815, נקבע ש"כל מי שאינו אזרח הארץ לא ייהנה מזכויות אזרח". הוראה זו היתה מכוונת בבירור ליהודים, שהרי הם לא היו אזרחי הארץ בתוקף החוק שהשהה כזכור את זכויות האזרח שלהם ל-10 שנים.
העיר ו' חגגה את ה-20 ביוני כיום הכרזת המלכות. גם בניין הקהילה, ברחוב קרולובסקה, קושט בחגיגיות. אולם חרדה קיננה בלב היהודים מפני הצפוי להם מן החוקה ומידי מפרשיה בעת שיבואו לבצע את האמור בה. משלחת הקהילה היהודית של ו' נסעה לפאריס, שבה שהה הצאר באותו זמן ושם אכן ניתן לה להתייצב לפניו. הצאר שמע את טענותיהם, אבל לא ענה דבר. המשלחת הגישה את עצומתה ליד ימינו של הצאר לענייני פולין, הקומיסאר נובוסילצוב, וחזרה לו'. ב-12 בנובמבר חזר הצאר ממסע הניצחון שלו באירופה ועבר ררך ו'. הוא נתקבל ברוב פאר וראשי הקהילה היהודית הגישו לו שיר הלל שופע מליצות על גדולתו וחסדו. יום ההשבעה לחוקה נקבע ל-27 בנובמבר 1815. בינתיים התעוררו לפעולה גם ה"נאורים" בקרב יהודי ו' והם גמרו אומר להפנות את בקשתם שלהם ררך הצינורות הפולניים. הם פנו אל הנסיך אדם צ'ארטוריסקי, שנחשב מועמד בטוח למשרת נציב המלכות. על העצומה חתמו 25 "נאורים". הם ביקשו שיוענקו להם זכויות בנפרד ובין שאר הנימוקים הזכירו את הזכויות שניתנו להם, "הנבדלים מן השאר", מידי הפרוסים. לפי עצתו של צ'ארטוריסקי הסכים הצאר וקיבל את ה"נאורים" לראיון, האזין לדבריהם שבהם תיארו לפניו את השכלתם ואת אורח חייהם ה"מתקדם" (הם אינם מתבדלים בלבושם ובשפתם משאר התושבים ושולחים את ילדיהם ללמוד בבתי-הספר הכלליים), אך באופן מעשי לא הניבה שיחה זו פירות של ממש. צ'ארטוריסקי, שעמד בראש הוועדה שנתמנתה לדון בענייני היהודים והאיכרים, כתכ בחוות הדעת שלו על העצומה הנזכרת, שהיהודים הם עם זר בקרב העם הפולני וכל "הזכויות שקיבלו אך בחסד ניתנו להם". אין הם אזרחים ולכן אין בסיס לדרישתם שיוענקו להם זכויות כלשהן כל עוד לא ישנו את אורח חייהם ולא יעברו "רפורמה מוסרית". המדינאים הפולניים שנתמנו לכהן ב"מועצה המינהלית של המלכות" (קרי - הממשלה), הרחיקו לכת עוד יותר מזה בהערכת מעמדם של היהודים וגם השתמשו בכינויי גנאי ממש בתיאורם. הנציב, הגנראל זאיונצ'ק, כינה אותם בשם "אנשים מצורעים", ואילו סטאשיץ, שר הפנים, קרא להם "חלאת הארץ". אפילו הפובליציסטים, שנחשבו מתקדמים יותר בעת ההיא, כגון ס' פוטוצקי ומ' מוכנאצקי, כתבו בנימה דומה. פוטוצקי כתב: "את החנויות והפונדקים תפסו חלפנים וזה היה גם גורלם של ארמונותינו המפוארים. לא באחד מהם יושבים עתה מלווים בריבית ויהודים. עד מהרה יעברו שרידי הנכסים שלנו לידי בעלים מזוקנים ולא מזוקנים".
פרנסי קהילת ו' העריכו נכונה את המצב והגיעו למסקנה, שאין כל סיכוי במצב הנוכחי להשיג דבר בעזרת עצומות ובקשות ושאין עוד טעם לדבר על אוזניים אטומות; השעה אינה בשלה לכך. לפיכך החליטו לנקוט להבא שיטה של שתדלנות יומיומית בעניינים הדחופים ביותר. ה"נאורים" והעשירים ביותר מבין היהודים השומרים מסורת, בעיקר מבין המתנגדים, החלו בהשתדלויות למען מצבם האישי (רשות לגור בכל מקום, קבלת חכירה וחוזי אספקה וכו'). קהילת ו' ניגשה לחיזוק ארגונה ולשם כך נוצרה לראשונה בתולדותיה מעין קואליציה בין אנשי היסוד של הקהילה, הם המתנגדים ולאחר מכן גם החסידים (שעליהם הוטלו ענייני השירותים הקהילתיים), ובין ה"נאורים" הקרובים לשררה, שידעו לשמש פה לכל הקהילה בעת הצורך. בין ה"נאורים" נמצאו גם נדבנים שתרמו לצורכי הציבור היהודי.
הקואליציה הזאת המשיכה להתקיים ופעלה במרץ עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה. בתקופה שאנו דנים בה היה ועד הקהילה חייב לעמוד בפרץ לא אחת נוכח הגזרות שהוטלו חדשות לבקרים על יהודי הממלכה בכלל ועל יהודי ו' בפרט. המס המיוחד שהוטל על היהודים בתקופת שלטון הפרוסים ובימי נסיכות וארשה נשאר בעינו. לעומת זאת עלה בידי קהילת ו' להסדיר את עניין מס הגיוס ונקבע לו שיעור קבוע בסך 100,000 זהובים. אמנם היה זה סכום גדול בשביל יהודי ו', אבל תמורתו נמנעה הצרה של גיוס 500 בחורים שיצטרכו להיטמע בנכר.
מאבק קשה נכון ליהודי ו' בעניין הרשות לגור בעיר זו. מספר היהודים כמעט שולש עד שנת 1830, אבל על זכותם לגור בעיר הוטלו שוב ושוב הגבלות. בשנת 1816 החלו השלטונות וראשי העיר לבצע את הצו של נסיך וארשה המורה על פינוי היהודים מן הרחובות הראשיים. רוב היהודים, להוציא 22 משפחות, הורחקו מן הרחובות ה"חשובים" ונאלצו לעבור אל הרובע היהודי המיוחד. במקום להרחיב את אזורי המגורים ליהודים שמספרם גדל גמרו השלטונות אומר להגביל את נהירתם לעיר בדרך של הרחקתם מרחובות נוספים. בשנת 1812 נאסר על היהודים לגור ברחובות אלה: ז'אביה, גראניצ'נה, קרולבסקה, נובי שוואט, לשנו, מארשאלקובסקה, כלודנה, אלקטוראלנה, שדרות ירושלים (ירושלים החדשה לשעבר) וז'אקרוצ'ימסקה. באותו צו נכלל גם סעיף בדבר הגבלת זכותם של היהודים לקנות בתים או לבנות בתים אפילו ברחובות שהותר להם לגור בהם.
בהסתמך על הצווים של נסיך וארשה משנת 1809, המגבילים את זכות היהודים, זולת בעלי ההון וה"נאורים", לרכוש נכסי דלא-ניידי בו', ביקשו הסעיפים של הצו משנת 1821 לגמול כביכול חסד עם היהודים, "כדי להוכיח לבני דת משה, שהממשלה שואפת להיטיב עמהם כמו עם שאר תושבי העיר, בתנאי שהם עצמם יוכיחו את דבקותם בסדר וישאפו לפאר את העיר". למטרה זו הותר להם לרכוש מגרשים ריקים - בתנאי שיקימו עליהם בתי אבן תוך 3 שנים - וגם לרכוש בתי עץ כדי להרסם ולבנות במקומם בתי אבן - שוב תוך הזמן הנקוב. מי שלא יעמוד בתנאי מסתכן בהחרמת ביתו למטרות ציבוריות (כגון בתי חולים). בצו גם נקבע, שאסור ליהודים לרכוש בתים ללא רישיון, שתמורתו עליהם לשלם סכום כסף.
בעוד שיהודים שביקשו לרכוש בית ברחובות האסורים (כלומר מחוץ לרובע המיוחד) היו חייבים להוכיח שבידיהם מצוי הון של 60,000 זהובים, שהם משתייכים ל"נאורים" (כלומר אינם מגדלים זקן ופיאות ואינם לובשים את הלבוש היהודי המסורתי ועוד), היו אלה המבקשים לרכוש בית ברובע היהודי המיוחד פטורים מכך. אבל לא רק ליהודים היה עניין ב"חסד" שהעניק הצו, גם השלטונות היו מעוניינים בזירוז הבנייה בעיר במקומות שלא-יהודים לא היו מוכנים להשקיע בהם את ממונם. הצו היה לרצון גם לבעלי הבתים והמגרשים; אלה מצאו כאן הזדמנות להפקיע את מחירי הנכסים ומצאו עתה קונים-מאונס לנכסים הגרועים והזולים שבידיהם (בתי עץ נוטים ליפול ומגרשים עזובים בשולי העיר). על היהודים שעמדו לרכוש את הנכסים כדי לבנות עליהם עברו לא מעט תלאות. לא די בכך שהיה עליהם להשיג רישיון, אלא הם נתקלו גם בביורוקרטיה מסורבלת וביחס העוין של הפקידים. היו מקרים שרוכשי המגרשים והבתים הרעועים לא עמדו בתנאי הרישיון ואז היה עליהם להתרוצץ כדי למנוע את החרמת הנכס ששילמו את תמורתו. לא פעם נאלץ ועד הקהילה להתערב גם הוא בעניין לבל יירד הכסף לטמיון. ואולם, חרף כל הקשיים הלך וקם רובע יהודי חדש ואף מרכז מסחרי סואן הלך והתפתח ברחובות פראנצ'יסקאנסקה, נאלבקי, גנשה ועוד.
במדיניות של "הבה נתחכמה לו פן ירבה" שנקטו השלטונות כלפי יהודי ו' שוב תפס מקום חשוב אותו "כרטיס יומי" זכור לגנאי. כזכור הונהג הצורך בכרטיס זה עוד בתקופת ממלכת פולין, לפני הכיבוש הפרוסי בשנת 1795, והוא חודש בתקופת נסיכות וארשה עד שבוטל בשנת 1811. במטרה לבלום את נהירת היהורים מערי השדה של הממלכה אל הבירה נדרש ראש העיר ווידה, כבר בשנה הראשונה לקיומה של הממלכה, להגיש תוכנית לחידוש חובת "הכרטיס היומי", שתוטל על היהודים השוהים בו' ואינם מתושיבה הקבועים. ראש העיר הזדרז ובשנת 1816 הגיש תוכנית לחידוש חובת ההצטיידות בכרטיס. הוא נימק את הצעתו בנזקים שהיהודים מביאים כביכול לעירו ולתושביה "כי הרי פרנסתם רק על הרמאות ומן הדין לאלצם לעבוד ביושר במקומות מגוריהם בערי השדה". לדעתו, הימנעות מבלימת נהירת היהודים לעיר תגרום תוצאות חמורות. לפי התוכנית חייב כל יהודי שאינו תושב קבוע ושאינו רשום בפנקסי המרשם לשלם זהוב אחד ו-20 גרושים לכל יום שהייה בעיר. להוכחת התשלום הונפקו בולים מיוחדים. מי שייתפס ואין בידו בולים כנדרש יהיה צפוי לקנס של 12 זהובים ואם אין ידו משגת לשלם את הקנס הוא ייכלא בבית הסוהר ולאחר מכן יגורש מן העיר. לקנסות היו צפויים גם מי שהשכירו דירות למתחמקים מתשלום עבור הכרטיס.
אבל עוד לפני שהוצא הצו המתאים הזדרז שר הפנים והורה לעיריית ו', במאי 1817, לגרש מן העיר את היהודים שאינם תושביה הקבועים. האחריות לביצוע הגירוש הוטלה גם על הקהילה היהודית ועל פרנסיה. אלה היו צפויים לקנס כבד אם ילינו יהודי שאין בידו רישיון ולו גם במשך לילה אחד. הנכנסים העירה באורח לא חוקי היו מוחזרים למקומות מגוריהם בליווי המשטרה. ואמנם הוחל בגירוש היהודים שלא יכלו להוכיח שהם תושבי קבע בו'. בהוראת השר היו אי דיוקים בדבר מועד רישום היהודים כתושבי קבע. לא נאמר בצו כיצד צריכים לנהוג במקרה של נישואים בין תושב ו' לתושב של עיר שדה, מה דינו של יהורי תושב ו' שנטש את העיר והתגורר בפרובינציה ועור שאלות שנותרו ללא מענה. יחידים ופרנסי הקהילה נאלצו להתדפק על דלתות המשרדים ולהשיג לפחות דחייה של הגירוש. לא פעם היה צורך לשלם "דמי לא יחרץ".
ההתכתבות והדיונים בעניין הצו נמשכו כמה שנים וב-7 בספטמבר 1824 הוציא נציב המלכות צו לפיו נאסר על היהודים מערי השדה ומחוץ-לארץ לבוא לגור בו' ללא רישיון מיוחד מן השלטונות. היהודים השוהים זמנית בעיר חויבו להצטייד בכרטיס מיוחד שתמורתו, בסך זהוב אחד ו-20 גרושים, הותרה שהייתם ליום אחד. בצו נקבע שלתושבי קבע ייחשבו יהודים שהיו רשומים בפנקסי הרישום של תושבי קבע עד 1809 או אלה שקיבלו רישיון מיוחד מן השלטונות להגר לו' עד למועד זה. כל היתר, שלא נכללו בקטיגוריות אלה, היו חייבים לעזוב את העיר או לשלם את דמי הכרטיס היומי.
שלושים ושש שנים, עד יוני 1862, כאשר ביטל הצאר את ההגבלות על ניידות היהודים במלכות פולין, נמשך מאבקו של היישוב היהודי בו' על ביטול הרובע היהודי המיוחד (הגטו, שבוטל למעשה רק בזמננו) ועל ביטול התשלום עבור שהייה זמנית בעיר. השלטונות החמירו מאוד בביצוע הצו ולא פעם נאסרו יהודים לפני גירושם ונערכו חיפושים בכליהם (היו אפילו מקרים שנשים הופשטו כדי לחפש אצלן, מעשה יוצא דופן באותה תקופה פוריטאנית). אבל מצד שני, צרכיה המשקיים של העיר המתפתחת וגם ההכנסות שהביאו המס ותשלום הכרטיס היומי לקופת העירייה (היו זמנים שהכנסות אלה הגיעו ל-50% מכלל הכנסות העירייה) הביאו לא פעם לריכוך נוקשותם של השלטונות. כבר בשנת 1824 שוחררו מחובת הכרטיס יהודים שחכרו את תוצרת החלב או שיווקו אותה בעיר. העירייה קיבלה את הנימוק שתשלום הכרטיס היומי ייקר את מחיר החלב שהובא העירה. יוסף ברקזון, בעל בית חרושת לבדי כותנה זולים במארימונט, השיג שחרור מן התשלום לשכירי היום היהודיים שעבדו במפעלו. משחרור דומה נהנו גם הפועלים היהודים שעבדו בבית החרושת לטקסטיל שבשכונת פובונזקי בעיר. בינואר 1825 פרסמו השלטונות תקנה לפיה ניתנה לעירייה רשות לפטור מתשלום הכרטיס היומי יהודים שהוכיחו שהם צוסקים באומנותם זמן רב או שמלאכתם מביאה תועלת לעיר ואשר התנהגותם היתה למופת. לעתים נהגה העירייה בשרירות לב והעניקה פטורים לתקופה קצרה ויש שאף ביטלה אותם לאחר נתינתם. ולמרות כל הגזרות הלכה וגברה נהירת היהודים לעיר. הצורך להתפרנס גבר על כל הצרות והם התרגלו לחיות גם אתן.
לא קל היה גם מאבקם של יהודי ו' על הפרנסה. בתקופה שהצטיינה בהתפתחות מהירה ללא תקדים של התעשייה בארץ כולה ובעיר ו' נתקלו קומץ היזמים היהודים בקשיים ובהגבלות, שכמותן לא ידעו המהגרים הלא-יהודיים (בעיקר גרמנים) שהקימו את סדנאות הייצור ואת מפעלי התעשייה במלכות ובעיר ו' עצמה. הם נהנו מפריווילגיות ומהנחות שונות ואלה היו התנאי להתיישבותם בעיר. ואילו היזמים היהודיים היו חייבים להלוות לאוצר המדינה, כדי שיינתן להם החופש לפעול בחיי הכלכלה, סכומי עתק ובתנאים נוחים; תשלומים נוספים היה עליהם לשלם לבעלי ההשפעה בצמרת השלטון. לעתים לא גבה הסלווה את כספו מידי הלווה.
על היקף העסקים שניהלו יהודים אחדים ועל הצורך לשלם כספים עבור הזכות לפתח ולהשקיע יעיד המקרה של הספק הגדול איגנאצי נוימארק. נוימארק ארגן ייצור בדים וסיפק תעסוקה למאות בעלי מלאכה בו' ומחוצה לה. בשנת 1824 סיפק לצבא מוצרים בסכום של 4 מיליון זהובים. נוימארק ניהל גם עסקי כספים ואשראי מסועפים. בין 40 מקבלי האשראי מידיו היו בשנת 1826 14 נציגים של האריסטוקרטיה הפולנית ו-11 נציגים של צמרת הביורוקרטיה. בין אלה היה הסנאטור נובושילצוב, שהיה חייב לנוימארק 146,000 זהובים. אין סימנים שאיש זה סילק את חובו אי פעם. נוימארק וברק בן שמואל הילוו גם לאוצר המדינה סכומים נכבדים ובתמורה קיבלו במשך זמן מה את הזיכיון לכריית מלח במלכות פולין. ודוגמה נוספת: בשנת 1829 נתן הבנק הפולני (בנק המדינה) לאוצר המדינה מלווה בסך 42 מיליון זהובים. את רובו מימנו החברה המסחרית של ש' פרנקל והבנקאים מלרלין שהיו קשורים עמה. מן הראוי לציין, שזכות קדימה בקבלת החכירה של גביית מסים והכנסות אחרות ניתנה ללא-יהודים; בעלי הון יהודים קיבלו את החכירה לאחר שהלא-יהודים נכשלו בתפקידם. בסך ואכל נמנו אז בו' עם בעלי הון היהודים כמה עשרות משפחות. מאלה נודעו 6 בעלי חברות בנקאיות גדולות, כגון ברגסון, פרנקל ואפשטיין. שמותיהן של משפחות אלה היו ידועים בו' ובפולין כולה גם בדורות הבאים.
בתקופה זו כבר נראו הניצנים הראשונים של יוזמה יהודית בהקמת מפעלי תעשייה בו' או בהפעלתם. בשנת 1829 רכש הבנקאי ליאופולד פרנקל בית חרושת לטקסטיל ושנתיים אחר כך צייד אותו במכונת קיטור, הראשונה בעיר. בשנים שאחר כך עבדו במפעל 600 פועלים. בשכונת מארימונט הקימה הממשלה בית חרושת לבדים זולים. את בית החרושת חכר לייב ברקסזון, בנו של שמואל ונכדה של יהודית יעקובוביץ'. במפעל היו 40 נולים ועבדו בו 60 פועלים. בשנת 1823 היה בבעלותו של שלמה זלמן פוזנר בית חרושת לטקסטיל שהעסיק פועלים יהודיים כלבד. בשנת 1821 הקים הבנקאי מברלין שמואל מאגנוס מפעל לייצור כפתורים עשויים עצם ובשנת 1823 הפעילו האחים ברנארד מטוויית פשתן.
ברם, מפעלי התעשייה בבעלות יהודית או כאלה שהוקמו ביוזמתם של יהודים לא היו רבים בו'. לעומת זאת מילאו היהודים תפקיד נכבד מאוד באספקת חומרי גלם, בארגון תעשיות בית ובשיווק המוצרים. המסחר בצמר היה ברובו בידי יהודים. גם הספקת חומרי הגלם לתעשיית המזון היתה ברובה בידיהם. ומשקלם במסחר היה רב. בשנת 1822 היו בו' 45 סוחרים יהודים גרולים, לעומת 63 סוחרים נוצריים בהיקף דומה. אחוז היהודים במסחר הזעיר היה גבוה ביותר. תייר גרמני כתב בשנת 1830 על המרכז המסחרי היהודי ברחוב פראנצ'ישקאנסקה: "החנויות שלהם משני צדי הרחוב מלאות כל טוב. ניתן להשיג בהן מן הסחורה הטובה והיפה כאוות נפשו של הקונה. אנשי צבא באים לקנות הכל...".
המסחר היהודי בו' היה לצנינים בעיני צמרת השלטון הפולני ובעיני הסוחרים הפולניים. בשנת 1827 הוגש ל"מועצה המינהלית של המלכות" (הממשלה) תזכיר ובו הצעה להגביל את המסחר היהודי ולהפנות את היהודים לעסוק במלאכה. מחבר התזכיר מציין, שכל יהודי העוסק במסחר על-פי רוב אין לו הון יסוד, בדרך כלל הוא מטופל במשפחה גדולה, הוא משלם מסים גבוהים ושכר דירה גבוה ונאלץ להתגורר אך ורק ברבעים מיוחדים והוא נאלץ לשלם כפליים עבור המזון שהוא אוכל (הכוונה למס הבשר הכשר). ולמרות כל זה היהודי מצליח בעסקיו. אין זה, כך סבור בעל התזכיר, אלא בזכות מעשי מרמה והונאה, שהן היסוד לקיומו של החנווני היהודי. הוא מוסיף עוד, שמסחר כזה מערער גם את המוסר של התושבים הנוצריים ואלה נוהרים אל הרחובות נאלבקי ופראנצ'ישקאנסקה כדי לקנות אצל יהודים.
ברוח זו נכתבו גם מאמרים בכתבי העת של הזמן ההוא. אבל השלטונות וארגוני הסוחרים הפולניים לא הסתפקו בהבעת מורת רוח מן המצב. הם נקטו גם צערים שמטרתם לדחוק את רגלי הסוחרים היהודיים. בשנת 1817 נפתחה הבורסה של ו' ובתקנון שלה נקבע, שמתווך בבורסה יכול להיות רק מו שיודע קרוא וכתוב פולנית. למעשה הוגבל מספר היהודים המתווכים לשליש מכלל המתווכים והספסרים והיו רשאים לעסוק בכך רק אלה שהותר להם לגור ברחובות שבהם נאסרו המגורים על שאר היהודים.
בתקנון של "איגוד הסוחרים" משנת 1817 נקבע, שהיהודים לא ישתתפו באספות האיגוד, ולא יהיו רשאים לבחור ולהיבחר לראשות האיגוד. נתקבל הנימוק שקודם כל היהודים צריכים ליהפך לפולנים. מכיוון שלא היו ליהודים זכויות אזרח הם גם לא יכלו להיות חברים מלאים באיגוד הסוחרים. לעומת זאת שמר האיגוד על רשימת הסוחרים בעיר, שבה היו רשומים גם היהודים (לשם גביית מסים, ארנונות וכו'), והקפיד שרק אלה הרשומים ברשימה אמנם יסחרו בעיר. בשנת 1823 יצא האיגוד למאבק נגד בעלי דוכנים ורוכלים יהודיים שפעלו בחוצות העיר. מרבים מהם נשללה פרנסתם. כמו-כן יצא האיגוד נגר סחר הייצוא של היהודים בתואנה שאין לתת רשות לעסוק בסחר חוץ לאנשים שאינם אזרחי הארץ.
אולם המציאות גברה על הרצון להרחיק את הסוחרים לגמרי מן האיגוד. סוחרים גדולים ובעלי הון יהודיים היו קשורים בעסקי מסחר ומימון עם לא-יהודים ושוב אי אפשר היה לסגור בפניהם את שערי האיגוד. בשנת 1828 נתקבלו לאיגוד 14 אילי הון וסוחרים גדולים יהודיים (ביניהם: הרמן אפשטיין, חלוץ תעשיית הסוכר בפולין, תיאודור טפליץ, חוכר מס הבשר הכשר בוויוודיות מאזוביה, שמעון כהן, שהיה בנקאי גדול, ושלמה אייגר, סוחר גדול ופרנס הקהילה).
כאמור לעיל, היו יהודים שחכרו את מקורות ההכנסה של הממשלה (המונופולין הממשלתי של המלח, זה של המשקאות החריפים ושל הטבק, ההכנסות מן השחיטה ועוד). ליד אלה נמצאה פרנסה גם למאות יהודים נוספים שהתעסקו במכירת המלח והטבק או שימשו מתווכים ופקידים. כשני שלישים מכלל מוכרי המלח בפולין היו יהודים. בשנת 1824 נאסר על מתן רישיונות למכירת מלח ליהודים כל עוד לא ישתווה מספרם של הנוצרים לזה של היהודים בענף. בשנת 1830 בוטל האיסור, מפני שאי אפשר היה להוציאו אל הפועל - לא נמצאו מוכרי מלח נוצריים במספר הדרוש. חכירת שיווק הטבק לשנים 1818-1826 נמסרה לידי יהודי מומר, שהתחייב, כנאמר בשטר החכירה, "לשפר את טיב הטבק לעומת מה שייצרו עד אז היהודים". אולם המוכר נאלץ לשווק את התוצרת על-ידי יהודים. בשנת 1829 הגיע מספר משווקי הטבק היהודים בו' ל-107, לעומת 37 פולנים.
אין נתונים על היהודים שעסקו במלאכה בו' בעת ההיא, אולם ניתן להסיק עליהם מן הנתונים הנוגעים לבעלי מלאכה יהודיים במלכות פולין כולה. בשנת 1825 התפרנסו כ-70% מיהודי הממלכה כבעלי מלאכה, שוליות ושכירי יום. תקנות הגילדות של בעלי המלאכה משנת 1816 היקשו על היהודים להתפרנס מענף כלכלי זה. האומנים, ובייחוד המומחים לטקסטיל, שבאו מגרמניה, סירבו לקבל יהודים בתור שוליות וללמדם את המלאכה. איש לא היה יכול לקבל רישיון של בעל מלאכה אלא לאחר שלמד אצל בעל מקצוע ונבחן. אבל למרות הקשיים גדל בו' מספר בעלי המלאכה היהודיים במקצועות רבים. שם טוב יצא לחייטים, לפרוונים ולכובענים. הספקים היהודים חילקו ביניהם את ההזמנות לבדים למרי צבא ולמטרות אחרות. וכך מצא לו החייט היהודי את פרנסתו בלי להזדקק לכסף מזומן. בסוג זה של בעלי מלאכה יהודיים יש לראות את ראשוני עובדי הבית ויצרני הקונפקציה, עיקר הפרולטריון היהודי בעיר בעתיד. משורות הפקידים היהודיים, ששירתו את הסוחרים הגדולים ואת חוכרי המסים, החלו להתפתח בתקופה ההיא אנשי האינטליגנציה המקצועית.
על מנת להתגבר על הקשיים שנערמו בפני היהודים בתחום העיסוק והפרנסה הסתייעו הללו לא רק בכוח העמידה שלהם, אשר הפליא אף את שונאיהם המושבעים, אלא גם בארגון הקהילתי ובקופות גמילות החסדים שקמו ליד חברות הצדקה, בתי המדרש והשטיבלאך. מי שירד מנכסיו נמצאו נדבנים שעזרו לו ב"מתן בסתר". בשנת 1820 התארגנה חברה של זבנים יהודיים, שהיתה עם הזמן לאיגוד מקצועי ראשון בו'. פעילותו המסועפת של איגוד זה נמשכה עד שנת 1939.
מן הדין לציין, שפרט לכמה אילי הון ועשרות סוחרים גדולים וחוכרים חי כלל הציבור היהודי בו' בדוחק ו-10% מהם היו חסרי כל פרנסה (בין אלה היו גם ארחי פרחי, שלמרות האמצעים שנקטו נגרם השלטונות ידעו להתחמק מן הרודפים והצליחו להשתקע בעיר). לעזרתם של הנזקקים באו חברות הצדקה והקהילה.
גם כלפי מוסד הקהילה היהודית היתה מדיניותם של השלטונות מלאה סתירות וניגודים. מצד אחר ראו בה השלטונות כתובת לגביית מסים וגם גוף ציבורי שאפשר להטיל עליו את בעיות הסעד, העזרה הסוציאלית והחינוך ולא כל שכן הדת של היישוב היהודי. מצד שני הלכה וגברה, גם בהשפעת ה"נאורים היהודיים", הנטייה לצמצם את פעילות ועד הקהילה, דוגמת הקונסיסטוריה בצרפת, לשירותי דת בלבד.
ב-24 באפריל 1821 הוציאה ועדת הדתות והחינוך (משרד הדתות והחינוך) צו בדבר הקמת ה"דוזיר בוז'ניצ'י" (פיקוח על בתי הכנסת) וביטול ועדי הקהילות היהודיות בממלכת פולין. הצו אושר בידי הצאר ביום 1 בינואר 1822. תפקידו של ועד הקהילה במתכונתו החדשה (להלן הדוזור) צומצם לעניינים הקשורים בהספקת שירותי דת. החסות על ה"דוזור" ניתנה לידי העיריות. בין היתר התחייב המוסד החדש לסייע לעירייה בגביית מסי היהודים (מס גיוס, מס בשר כשר וכו').
ועד הקהילה בו' פורק בסוף ינואר 1822 וכעבור זמן מה נתקיימו הבחירות ל"דוזור". כאמור לעיל, נתגבשה ער אז בקהילת ו' קואליציה של החרדים (מתנגדים וחסידים) ושל ה"נאורים" לניהול הוועד. גם בבחירות ל"דוזור" החדש נשמרה הקואליציה הזאת. נבחרו 2 מתנגדים (חיים דוידזון, שהיה לימים הרב הראשי של הקהילה, ויוסף חיים האלברשטאם) ו"נאור" אחד (יעקב אפשטיין - בנקאי). לממלאי מקום נבחרו שני "נאורים" (המו"ל נתן גליקסברג והמתווך בבורסה הנריק סאמלזון) וחרדי אחד (לוי בויארהרץ).
בשנים 1821-1830 נתקיימו בחירות כמה פעמים ובסך הכל היו 19 "דוזורים" (פרנסים) שביניהם היו רק 6 "נאורים". בתפקיד מזכיר הקהילה כיהן כל אותן שנים המתנגד שכנא נוידינג. ושוב הוכח, שהמציאות חזקה מכל תוכנית ששורשיה אינם נטועים בה. רבים מפקידיה של הקהילה חזרו, אם בגלוי ואם בחשאי, לחסותו של הגוף שירש את ועד הקהילה - ה"דוזור". החברה קדישא פורקה ועל כן נאלץ הגוף החדש לטפל גם בענייני קבורה (גם תקציב ה"דוזור" נשען ברובו על התשלומים שנגבו עבור קבורה). ה"דוזור" דאג לבשר כשר לאסירים, סיפק מצות לפסח ועצי הסקה לחורף לעניים. לידו נפתח משרד שמטרתו לפקח על עוזרות הבית "שתתנהגנה בצניעות וכדת". ה"דוזור" התערב גם למען שחרור ספרים מן הצנזורה. ה"דוזורים" כיהנו לעתים בעת ובעונה אחת גם כחברים במועצת הפיקוח על בית החולים היהודי. ה"דוזור" של ו' התערב בעת המהומות שפרצו נגד יהודים וכתב בעניין זה תזכירים לאין ספור לשלטונות. במרוצת הזמן גדל מספר הפרנסים ב"דוזור" והגיע לתשעה.
במאי 1825 פנו פרנסי ה"דוזור" בו' אל הצאר בעצומה וביקשו להקים ועד שיטפל בענייניהם של היהודים בפולין למען שיפור מצבם, בדומה לווער שהוקם בפטרבורג אשר עסק בענייני היהודים תושבי רוסיה. כחודשיים לאחר מכן הוקם "הוועד של בני דת משה" (שחבריו היו לא-יהודים) ולידו ועדה מייעצת (שחבריה יהודים). במשך זמן קיומו (עד שנות השישים של המאה) לא היו תוצאות רבות לפעולות הוועד, אבל לעתים ניתן היה למנוע גזרות באמצעותו. פעם נעשה ניסיון לסגור את בתי התפילה של החסידים וה"דוזור" של ו' השתדל אצל הוועד וזה האחרון ביטל את ההחלטה.
בשנת 1819 נתמנה ר' שלמה זלמן ליפשיץ, מחבר הספר "חמדת שלמה", לרבה הכולל של ו', אחרי שהיה רבה של פראגה. הרב ליפשיץ היה נערץ מאוד על בני קהילתו וזכה לכבוד גם מצד השלטונות. בזמנו הופיעו הסימנים הראשונים ל"התפקרות" אצל הנוער היהודי, בייחוד אצל שוליות בעלי המלאכה והזבנים; זו התבטאה בבילויים ובריקודים של בני הנוער בגנים ובמסבאות גם בימי שבת וחג. בשנת 1827 פנה ר' שלמה זלמן אל שלטונות העיר וביקש מהם עזרה ב"ביעור הרע" ובקשתו נענתה בחיוב. שמשי הקהל בסיוע שוטרי העירייה החלו להיראות בחוצות ו' וערכו מצוד אחר בחורים ובחורות מישראל שהלכו "בטל" בגנים וברחובות בשבתות.
פרט ל"נאורים" התנגד רוב הציבור היהודי לניסיונות שעשו השלטונות לכפות על היהודים השכלה ותרבות. רוב ילדי ישראל המשיכו ללמוד בחדרים ורק מעט בנות של עשירים טעמו מקצת מטעמה של השכלה מפי מורים פרטיים; אלה סייעו אחר כך לאבותיהן או לבעליהן לכתוב שטר ומכתב בפולנית. ה"דוזור" התחמק בתירוצים שונים מן הדרישה להכניס לחדרים לימודי חול.
בשנת 1820 פתחו השלטונות שלושה בתי-ספר יסודיים לילדי ישראל וכעבור זמן לא רב גדל מספרם לשישה. בתוכנית הלימודים שולבו מקצועות חילוניים עם לימודי קודש. ארגון בתי-הספר הוטל על המשכיל יעקב טוגנדהולד (שהיה לימים הצנזור הראשי על ספרים עבריים בו'. בעת כהונתו זו היו שהאשימו אותו במלשינות). הלימוד בבתי-הספר האלה ניתן חינם. אולם כעבור זמן מה הוצאו מתוכנית הלימודים רוב לימודי הקודש ועל כן הלך מספר הלומדים בהם וירד.
לאחר ויכוח ממושך והכנות נפתח בו' בשנת 1826 בית מדרש לרבנים. הקהילה התנגדה להקמת המוסד משום שראתה בו קן דגירה להתבוללות. הוצע למתמטיקאי ולמלומד הידוע אברהם שטרן, שבא לו' מהרוביישוב, לעמוד בראש המוסד. במינוי זה תמך גם שר הפנים, הכומר סטאשיץ שונא ישראל. אברהם שטרן היה שומר מצוות ונהג להתלבש בלבוש היהודי המסורתי, אלא שהוא התנגד להקמת המוסד ועל אחת כמה וכמה לעמוד בראשו. למנהל בית המדרש נתמנה א' אייזנבאום. בהתחלה למדו במוסד 46 תלמידים, אך בשנת 1830. כבר היו בו 95 תלמידים. במשך כל שנות קיומו (עד שנות ה-60) יצאו מבית מדרש זה רבנים מעטים בלבד וגם הם כיהנו רק בתפקיד של רבנים-מטיפים (דוגמת י' קראמשטיק); רוב בוגרי המוסד יצאו לרעות בשדות זרים והיו לנושאי רעיון הפולניזציה של היהודים. ניתן למצוא את בוגרי המוסד בקרב חברי המחתרת הפולנית בשנים 1861-1864 ולאחר מכן בין חברי המפלגות הפולניות ואפילו בין ראשוני הסוציאליסטים הפולניים.
סטודנטים יהודיים יחידים למדו באוניברסיטה של ו', בפוליטכניקום (נפתח בשנת 1825) ובבית-הספר לאגרונומיה. דריסת הרגל המצומצמת של היהודים באוניברסיטה הוקטנה עוד יותר לאחר שהועמד בראש ה"קורס לעתיקות היהודים" שונא ישראל מובהק, הכומר קיאריני, שהיה ממוצא איטלקי. הלה האמין אף בעלילת הדם. בוגרי כל המוסדות הללו מנו בסוף שנות השלושים כמה עשרות איש. עדות מובהקת למריניות מלאת הסתירות בעניין הפצת ההשכלה בקרב היהודים ניתן למצוא באישור להוצאת כתב-עת (בשפה הפולנית וביידיש-גרמנית) בשם "דר באובכטר אן דר וייכסל". מכיוון שלא עלה בידיהם לסגור את הוצאות הספרים העבריים ולאשר ייבוא ספרים עבריים כפי שתכננו, נתנו השלטונות למשכיל אנתוני אייזנבאום רישיון להוציא את כתב העת הזה במטרה להפיץ דעת והשכלה בין היהודים. כתב העת נדפס ב-150 עותקים בסך הכל והופיעו ממנו 14 גיליונות (5 בשנת 1823 ו-9 בשנת 1824).
בתי ועד למשכילים המעטים שימשו ה"טרקלינים" של כמה מן הגבירים היהודיים. בטרקלינים אלה נתקיים גם המפגש עם הליבראלים הפולניים. טרקלין פולני ממש היה בביתו של נתן גליקסברג (פרנס-"דוזור" שכבר נזכר לעיל), חלוץ ההוצאה לאור של הספרות הפולנית. כאן ניהלו הקלאסיקנים והרומנטיקנים הפולניים את ויכוחיהם. נתן גליקסברג היה המו"ל הראשון של חיבורי ההיסטוריון הפולני יואכים ללוול. הודות לזכויותיו בספרות הפולנית נבחר גליקסברג בשנת 1816 להיות חבר בתא החשאי של המאסונים הפאטריוטיים הפולנים. צאצאיו המשיכו את דרכו כמוציאים לאור חשובים בו' ובערים אחרות של פולין. רובם המירו את דתם.
בין בוגרי בתי-הספר נמצאו כבר בני נוער יהודים שנתפסו לרעיון פולין העצמאית והמבוגרים יותר מחברי החוגים האלה אימצו לעצמם את ההשקפות האנטי-רוסיות של הפאטריוטים הפולניים.
במהרה הגיע קצה של מלכות פולין הקונגרסאית הראשונה. בלילה שבין ה-28 וה-29 בנובמבר 1830 פרץ "המרד הפולני של נובמבר".
היו כמה סיבות להתמרדות הנוער הפולני הפאטריוטי, ובייחוד אנשי הקצונה הזוטרה ביחידות הצבא הפולני, נגד רוסיה. קודם כל פעלה כאן הנוסטלגיה על העבר אשר לא זו בלבד שלא דעכה אלא אף הלכה וגברה בעת השלטון הזר. החוגים הפאטריוטיים החשאיים הושפעו מן הרוחות הליבראליות שנשבו מצרפת ומן הגולה הפולנית שישבה שם; עוד היו בחיים אנשים שלחמו בליגיונות הפולניים לצד בונאפארטה והשתתפו במסע נגד רוסיה בשנת 1812,והיו אפילו כאלה שהשתתפו במרד של קושצ'יושקו. המאורעות המהפכניים של 1830 בצרפת הציתו את התקווה בלבות הפאטריוטים הפולניים. אלא שהמרד נידון לכישלון מראש; המוני העם לא הצטרפו אליו. צמרת השלטון בו' וכן הקצונה הבכירה היתה מעוניינת בשמירת הסטאטוס קוו החברתי; פרט לקומץ הליבראלים הקיצוניים לא דגל איש ברעיון של שחרור האיכרים המשועבדים ולכן לא היה לעם ברובו כל עניין במרד. גם רעיון ביטול ההגבלות שהוטלו על היהודים במשטרים הקודמים לא היה בו כדי לסחוף אחריו את ההמונים. מלבד זאת לא היתה השעה בשלה להתקוממות; עוצמתה של האימפריה הרוסית היתה בקו של עלייה. בליל ההתקוממות אמנם גורשו הרוסים מו' וניטשו קרבות בין המורדים ובין הצבא הרוסי, אך בדצמבר הועמד בראש הצבא הפולני,אמתמרד הגנראל חלופיצקי והלה ביקש לצנן את שלהבת המרד ולמעשה שאף להידברות עם הצאר כל עוד הדבר אפשרי.
גם המדיניות שנקטו ראשי המרד כלפי היהודים היתה מלאה סתירות. מצד אחד נדרשו יהודים לשתף פעולה עם המורדים ולסייע להם, בייחוד בכספים ובהשגת ציוד צבאי. הושמעו גם תביעות שעל היהודים לגלות פאטריוטיות והובטח להם עתיד מזהיר בפולין אם יצטרפו למרד. באותה עת גברה הנימה האנטי רוסית ולא נמנעו מלהזכיר ליהודים את גורלם של ה"חטופים" היהודיים בתחום המושב ברוסיה, אותם נערים יהודיים בני 12-13 שנחטפו לעבודת הצבא משנת 1827 והועברו לקצווי הממלכה להתחנך אצל נוכרים עד הגיעם לגיל הגיוס שבו צורפו ליחידות הצבא לשירות של 25 שנים. רבים מהם השתמרו ורק מעטים חזרו כשהם זקנים ותשושים. דוברם של הראדיקלים הפולניים, מאוריצי מוכנאצקי, ביטא במאמריו מהי העזרה שהעם הפולני מצפה לקבל מן היהודים: "עליהם לספק נשק, לתרום כסף, לעסוק בריגול למען המורדים ולהשפיע על אחיהם בחוץ-לארץ לסייע לפולין בכסף ובדיפלומטיה". בני הנוער היהודי (בייחוד בוגרי בתי-הספר) נתפסו לפאתוס של סיסמאות הראדיקלים שבין המורדים והצהירו על נכונותם לשרת את המולדת הפולנית (גם בצבא). אולם בינתיים שרר אי שקט ברחובות ו' והיהודים נקלעו למצב לא נוח - בדומה למצבם בכל תקופת מעבר. בין המורדים ובאוכלוסייה בכלל גברה החרדה מפני מרגלים והיהודים הואשמו בריגול ובשיתוף פעולה עם האויב. בחוצות העיר נתפסו חשודים בריגול, רובם יהודים, ללא הוכחות. ההמון לא נזקק להרבה כדי להתחיל לפרוע ביהודים. במהרה נבזזו חנויות של יהודים ברחובות טאמקה, לשנו ופראנציש-קאנסקה. ברחוב ואלובה נשדדה חנותו של ר' איצ,ה מאיר אלתר, שהיה לימים האדמו"ר הראשון של שושלת גור.
באווירה זו של אי שקט הגיש תלמיד בית המדרש לרבנים סיני (סטאניסלאב) הרניש עצומה לרודן חלופיצקי ובה הצעה להקים גדוד יהודי מיוחד שישתתף בקרבות למען פולין. למחרת פרסם חלופיצקי צו הפוטר את היהודים מן השירות בצבא. יחידים שירצו בכך יהיו רשאים להתגייס ליחידות הצבא. הצו תאם את השקפתם של הרודן ושל צמרת השלטון של המרד. לדידם גיוס יהודים לצבא משמעותו מתן שוויון זכויות ליהודים. חוץ מזה, אי גיוס היהודים לצבא הכניס לאוצר הממשלה כספים בצורת מס הגיוס. לוותר על הכנסות אלה כמו גם להעניק ליהודים שוויון זכויות - לכך לא יכלו להסכים בשום אופן. הם סברו, ששחרור האיכרים ומתן זכויות ליהודים יביאו לערעור מעמדה הכלכלי והחברתי המועדף של האצולה. ביום 18 בדצמבר החליטה ממשלת המרד לתמוך בצו הרודן והוסיפה, שמתנדבים יהודיים, אם ירצו בכך, יוכלו להתקבל לגווארדיה הלאומית (מעין צבא ומשמר עזר) שהוקמה אז. על מנת להמתיק מעט את הרושם הרע של ההחלטה ויחד עם זה לא לאבד את הסיוע שהגישו היהודים (בייחוד בכסף ובציוד) למלחמה קיבלה הממשלה החלטה לבטל את תשלום הכרטיס היומי שבו היו היהודים חייבים בו' ולהסיר את הצנזורה מן הספרים העבריים.
באותו זמן התחיל גם יוסף ברקוביץ', בנו של ברק יוסלביץ' שנזכר לעיל, להשתדל בעניין הקמתו של גדוד יהודי, בדומה לזה שהקים אביו בימי המרד של קושצ'יושקו. הממשלה פנתה לאוכלוסייה בבקשה לתרום למען המרד. כבר בימים הראשונים של ההתרמה היו בין 140 התורמים שנענו בו' 57 יהודים. סכום הכסף שתרמו היהודים הגיע ל-40% מכלל הסכום שנתרם.
בינתיים הגישו 24 "נאורים" בקשה להתקבל לשירות בצבא. הם טענו, שהם אזרחים של המדינה לפי הצו משנת 1809, שנתקבל בנסיכות וארשה (מכיוון שהם בעלי הון, אינם לובשים בגדים מסורתיים וכו'). בקשתם נענתה בחיוב. בימים הראשונים של ינואר 1831 החל הגיוס לגווארדיה הלאומית. לגדודים נתקבלו כ-300 מיהודי ו', אולם גויסו רק אלה שוויתרו על "הלבוש היהודי" (והיו מגולחי זקן וקצוצי פיאות), כלומר דמם של המתנדבים המזוקנים לא היה כשר בעיני השלטונות. גם המגויסים סבלו לעתים מהתנכלויות והיו נתונים לקריאות גנאי ברחובות העיר. לא פסקה גם אווירת ציד המרגלים בחוצות העיר והוצאות להורג בפומבי (ב-17 במארס נתלו בכיכר מוראנוב שני יהודים. יהודים נוספים הוצאו להורג בין חומות בית הסוהר). באווירה עכורה זו קיבלו השלטונות החלטת פשרה על הקמת גווארדיה עירונית בו' שבה יוכלו לשרת רק יהודים ובכלל זה גם אלה הלובשים בגדים מסורתיים ומזוקנים. אלא שהמגויסים יצוידו רק בכידונים מאולתרים, בחרבות ואף במקלות. הוצאות כלכלתם ולבושם של המגויסים הוטלו על קהילת ו'.
המצב תבע להגדיל את מספרם של חברי ה"דוזור" ובהמלצת הממשלה מונו 6 פרנסים - 5 "נאורים" וחסיד אחד. המזכיר נוידינג פוטר ובמקומו נתמנה יאן גליקסברג, שהיה מתבולל קיצוני. ועד הקהילה החדש תמך בהקמת הגווארדיה העירונית היהודית. ב-17 בינואר 1831 הודח הרודן חלופיצקי והוקמה ממשלת קואליציה. נסתמן שיפור-מה ביחס ליהודים, בין השאר בגלל התמיכה הפוליטית והכספית שהגישו למרד הפולני, תמיכה שבאה מקהילות יהודיות בחוץ-לארץ, מאמריקה, מארצות אירופה וגם מאוסטרליה הרחוקה. בו', נוסף על השירות בגווארדיה הלאומית והעירונית, השתתפו יהודים, ובייחוד תלמידים ובעלי מלאכה, בהמוניהם בחפירת ביצורים ובהקמת מחסומים מאולתרים.
קשה להעריך את מספר היהודים ששירתו ביחידות השונות. רבים מהם נלחמו ואף נפלו חלל בעילום שם או בשמות פולניים. בגנזכים אותרו וזוהד עד כה כמה שמות של יהודים משתתפי המרד של נובמבר. היו יחידות שרבע מחייליהן היו יהודים (הרניש, ברקוביץ' ומקורביהם התגייסו ליחידות קרביות לאחר שנכשלו במאמציהם להקים יחידות יהודיות). במאי 1831 התקיימה בבניין העירייה אסיפה חגיגית לכבוד הגווארדיה העירונית היהודית. הושמעו נאומים על מסירותם של אנשי הגווארדיה ועל הפאטריוטיות של היהודים. הרושם שהשאירה האסיפה היה כביר. האמידים מבין יהודי ו' תרמו כספים ואף הקימו בית חולים לקצינים פצועים באולם רדיוטה. ועד הקהילה שהוחלף לא מזמן (ה"נאורים" התפטרו בגלל קשיים לממן את הגווארדיה ובמקומם באו מתנגדים וחסידים) פרסם כרוז ובו נדרשו היהודים לתרום לצורכי המלחמה חפצי קודש מזהב וכסף ואפילו את העטרות של הטליתות.
כל זה אירע זמן קצר לאחר גילויי האחווה בין יהודים לפולנים שדוגמה להם הובאה לעיל. אולם ב-26 במאי 1831 התכנס הסיים כדי לדון בהעלאת סכומי מס הגיוס שעל היהודים לשלם. בישיבת הסיים הושמעו נאומים צורמי אוזניים. בייחוד "הצטיין" בארסיותו נאומו של שר המלחמה מוראבסקי. הוא דיבר על מסירותם של היהודים למולדת הישנה (כוונתו היתה לארץ-ישראל) ועל תרומתם הבלתי מספקת למולדת שבה הם חיים בהווה. הוא סיים את דבריו במשפטים ששיקפו היטב את גישתם של שלטונות המרד כלפי היהודים: "לפולני לא יהיה נוח לשמוע שבמאבקו בעד העצמאות הוא נזקק לעזרתם של עמים זרים. אולם מצער עוד יותר לומר, שבמאבק זה לא היה יכול להימנע מעזרתם של היהודים". הסיים קיבל את הצעת הממשלה והעלה את הסך הכולל של מס הגיוס ל-4 מיליון זהובים. על יהודי ו' הוטל מס בסך 400,000 זהובים, כלומר פי ארבעה מן הסכום ששולם עד פרוץ המרד. קהילת ו' לא היתה מסוגלת לגבות סכום גדול כל כך, מה גם שהוטל עליה לממן את ההוצאות של שני גדודי הגווארדיה, שהתארגנו בבר במלואם בימים ההם (972 אנשי גווארדיה, 95 סמלים, 23 קצינים זוטרים ו-8 קצינים - כולם יהודים).
בינתיים חל מפנה לרעה בקרבות. יחידות הצבא נחלו מפלה אחרי מפלה, גם בשל ניהול כושל של הנהגת המרד ובעיקר בגלל חוסר אמונה בניצחון. הראדיקלים שבמועדון הפאטריוטי התכוננו לקשור קשר נגד ההנהגה. אחד מראשי המתקוממים היה צאצא של הפראנקיסטים, הגנראל יאן צ'ינסקי. ב-15 באוגוסט צעדו אנשי המועדון הפאטריוטי לעבר ארמון קראשינקי, מקום מושב הממשלה. בדרך הצטרפו אליהם המונים שהביעו את אי שביעות רצונם מניהול המרד. ההמון המשולהב הוציא מבית הכלא אסירים שהואשמו בריגול לטובת הרוסים. כמה מהם, ובתוכם שני יהודים, הוצאו להורג מיד. ממושב זקנים יהודי שהיה ליד מחסום ווליה הוצאו כמה עשרות זקנים ו-13 מהם נרצחו, גם הם באשמת ריגול כביכול. בשבועות האחרונים למרד הוקמה יחידה יהו- דית של "משמר הביטחון" שהיתה מורכבת בעיקר מדלת העם היהודית. הללו לא קיבלו מדים ולא נשק ולעתים היו לבושים קרעים ורבים הלכו יחפים. בעת ההסתערות על ו', ב-7 בספטמבר, קיבלו אנשי משמר הביטחון נשק והגנו על מבואות צ'יירניאקובסקה. עדי ראייה לקרב ציינו את גבורתם ואת מסירותם של היהודים. רבים מהם נפלו חלל ורבים עוד יותר נפצעו.
ב-8 בספטמבר נכנעה ו' והגנראל הרוסי פאסקייביץ' נכנס אל העיר בראש צבאו כמנצח. בין מקבלי פניו היו נציגי העירייה ונכבדים אחרים, אבל היהודים נעדרו. הם הסתגרו בבתיהם, בעלי החנויות סגרו את חנויותיהם ואת הדוכנים ואנשי ה"דוזור" הסתתרו "עד יעבור זעם".

סגור

ממרד נובמבר עד חיסול מרד ינואר (1864-1832)
עם כיבוש העיר בידי הגנראל פאסקייביץ' בספטמבר 1831 נסתם הגולל על המרד הפולני. הכל ציפו למעשי נקם מצד המנצחים הרוסים ולהנהגת מדיניות של יד חזקה כלפי הפולנים. אולם החרדה היתה חרדת-שווא. הצאר וממשלתו נקטו את הכלל, שהמרד לא היה אלא ניסיון להדיח את המלך (כלומר את הצאר) מכס מלכות פולין, אבל זה השיב לעצמו את כסאו בעזרת הצבא הרוסי. המורדים אינם אלא אנשי צבא שטעו בדרכם והצאר, כאב רחום וחנון, מוכן לסלוח להם ולהניח להם לשוב אל הדרך הנכונה. פורסם צו המעניק חנינה לאלה שהשתתפו במרד ולא יצאו לחוץ-לארץ. אבל רבים מחיילי היחידות שמרדו עזבו את הארץ (על-פי רוב בדרכים לא לגאליות) וגלו מערבה, בעיקר לצרפת, והצטרפו שם אל הגולה הפולנית. המצביא המנצח, הנסיך איוון פיודורוביץ' פאסקייביץ', נתמנה ב-1832 לנציבו של הצאר במלכות פולין, והוא בחר לצעוד בזהירות ובאיטיות במטרה לחסל את שרידי המרד ונקט מדיניות של ערעור הדרגתי של יסודות העצמאות של מלכות פולין, ונמנע מלהשמיע הצהרות או להשתמש בחותם החוקתי. אחד השינויים שהנהיג (גם בתור עונש על ההתמרדות) החל מינואר 1832 היה גביית מכס במעבר הגבול בין המלכות ובין האימפריה. צער זה בלם במידה רבה את התפתחות התעשייה בארץ והיקשה על שיווק מוצריה ברחבי רוסיה.
בחודש מארס 1832 הוכרז על "סטאטוט אורגאני", שפתח את הדרך לאיחודה בהדרגה של המלכות עם האימפריה הרוסית. באופן פורמלי השאיר ה"סטאטוט" את השלטון המקומי בידי הפולנים ולא שינה את המינהל. השינויים האלה בוצעו למעשה רק לאחר כישלון המרד של 1863. אבל עכשיו היה העונש על המרד בעיקר בתחומי החינוך והתרבות. במסגרת זו נסגרו כמה מן המכללות וממוסדות התרבות הפולניים בו'. ואולם, הפעילות התרבותית לא שוקה כליל. התיאטרון הפולני המשיך בפעולתו ונפתח בית-ספר לאומנויות (1844). בתקופת הליבראליזציה (1855-1862) נוסדו המוזיאון הלאומי, המכון למוסיקה והמכללה הראשית של ו' (1858).
גם בתחום הכלכלה החל בשנות ה-40 שגשוג מה. בשנים 1844-1848 נסללה מסילת הברזל וארשה-וינה; בשנים 1832-1836 נבנתה המצודה ע"ש אלכסנדר ובהקמתה עסקו מאות פועלים וספקים רבים של חומרי בניין מצאו בה פרנסה. בתעשייה הלך וגדל מספרן של מכונות-הקיטור. בשנת 1850 חזרו הייצור והתעסוקה למצבם בשנת 1828. כדי לקנות את לב התושבים שלא השתתפו במרד קבעו השלטונות הרוסיים במאי 1832 ועדה לפיצויים לנפגעי המרד, כלומר לאלה שסבלו מנגישות המורדים, או שנפגע רכושם בעת אירועי המלחמה.
במדיניותו לגבי היהודים ניסה פאסקייביץ' להיראות כמי ש"גומל חסד עמהם" ובכך לקנות את לבם. בעיקר ביקש לקנות את לב הבנקאים, הסוחרים הגדולים, הספקים וקומץ אילי הון אחרים, למען השלטון הרוסי.
לפי התקנות של ועדת הפיצויים, המוזכרת לעיל, נכללו גם הנפגעים היהודים בין הזכאים לפיצויים. בין השאר הותר להגיש בקשות לפיצויים לאלמנות וליתומים שנותרו עקב המלחמה וגם ליהודים שנפגע רכושם ושוב לא היו להם מקורות פרנסה קבועים. הפיצויים היו משלושה סוגים: כסף, הנחה בתשלום עבור רישיונות להחזקת מסבאות והענקת רישיונות חינם לשיווק משקאות. היהודים הגישו את חשבון הנזקים, שנאמדו בסך כולל של 1,814,840 זהובים. היה זה שליש מכל הנזקים שנגרמו לתושבי ו'. לא ידוע כמה יהודים מאלה שניזוקו אכן קיבלו פיצויים. מראש נקבע, שהניזוקים יפוצו לכל היותר בשני שלישים מכלל נזקיהם.
ב-28 במאי 1832 קיבל פאסקייביץ' משלחת של יהודי ו' והבטיח להם, ש"הצאר הרוסי דואג לרווחתם של כל תושבי הארץ ובפרט לאלה שהמרידה האחרונה הרסה את מקור פרנסתם". פאסקייביץ' לא הזכיר כלל את ההגבלות שחלו על יהודי הממלכה ובכך רמז שהסטאטוס-קוו אנטה בנידון יישאר על כנו.
כמו בתקופה שעד המרד של נובמבר כך גם בתקופה זו היתה המדיניות שנקטו השלטונות הרוסיים ואף זו של הרשויות הפולניות לגבי היהודים בו' ובממלכה כולה, מלאה סתירות. ה"חסדים" ליהודים, שהוענקו בשנים הראשונות לאחר המרד, תמו חיש מהר ובמקומם נמשכו הגזרות וההגבלות לגבי כלל התושבים היהודיים מצד אחד והתרת הרצועה של הגזרות כלפי יחידים, בעלי הון ויזמים, שהמדינה היתה זקוקה להם. את המדיניות הרשמית ביטא יפה הצאר בכבודו ובעצמו. בסוף נובמבר 1832 ביקר הצאר ניקולאי הראשון בו', אבל הוא לא חנה בעיר עצמה, אלא בפרברה פראגה, כדי להביע את רוגזו על הפולנים שמרדו בו. בין שאר המשלחות קיבל הצאר גם את נציגי היהודים ואמר להם: "לחסותי תזכו אתם, יהודים, תמיד, אם רק תהיו נאמנים לי". שנתיים לאחר מכן, בעת ביקורו השני בעיר, הביע הצאר את אי-שביעות רצונו מן הבנייה המרושלת ברבעים היהודיים וטען ש"היהודים שיחדו לאין ספק את הפקידים בעיר וכיערו בבנייתם את העיר". הוא דרש מפאסקייביץ' לתקן את המצב.
בשנת 1853 חזר הצאר על המדיניות הישנה-נושנה של "הבה נתחכמה לו פן ירבה" ובעת פגישתו עם פאסקייביץ' בעיר אמר לו: "נדמה לי, שמספר היהודים בו' הולך וגדל, ואם אין זאת השערה אלא עובדה, אזי יש לנקוט אמצעים על מנת לשים קץ לרע הזה". פאסקייביץ' נצטווה להעביר אל הצאר תזכיר על הגידול במספרם של היהודים בו' במשך 10 השנים האחרונות. לאחר עיון בתזכיר הגיב הצאר, ש"היות שהעיר ו' קרובה ללבו, אין הוא מעוניין שהיא תיהפך לווילנה שנייה בגיוונה היהודי". ההתכתבות בנדון באה להוכיח, בין השאר, שכוונתו של הצאר היתה "להיטיב עם העם הפולני" ולשמור על פולניותה של ו' וכל זה על חשבון היהודים. ואכן, במשך כל תקופת שלטונו של פאסקייביץ' (1832-1856) היה מקובל בקרב הפולנים, ובייחוד בחוגי הפקידות הפולנית, שכוונתו של הצאר לשמור על אופייה הפולני של ו', אלא שפאסקייביץ' ו"כנופיית הפקידים" שלו מחבלים בכוונותיו הטובות של הצאר. למעשה עשה פאסקייביץ' "טובות" לכמה וכמה סוחרים, בנקאים וספקים יהודים, שלעתים היה קשור אתם בכל מיני עסקים גלויים וחשאיים. לאחדים מהם הוא איפשר לרכוש או לחכור אחוזות, לאחרים הירשה לעבור לגור מחוץ לרובע היהודי המיוחד, והיו כאלה שקיבלו מידו זיכיונות למסחר בין-ארצי. כ-50 יהודים מרחבי הממלכה (אחוז ניכר מהם היו תושבי ו') קיבלו את התואר של "אזרח כבוד". אמנם אזרחות של כבוד לא העניקה לבעל הזכות אזרחות של ממש, אבל התואר הוסיף לבעליו פאר וכבוד וגם כמה הטבות, כגון פטור מעונש מלקות, זכות-קדימה לצאצאיו להתקבל ללימודים בבתי-הספר ולקבל זיכיונות ועוד.
בעיני היהודים, ובעיקר בעיני אלה שזכו לחסדיו, נחשב הנציב פאסקייביץ' "אוהב ישראל", ואילו כל הגזרות וההגבלות שהוטלו על היהודים נחשבו גזרות שבאו מלמעלה - מפטרבורג. מן הדין לציין, שהפקידים הרוסיים שהקיפו את הנציב לא היו מצדיקי הרור ולא הצטיינו בניקיון כפיים ובבואם לבצע את פקודות הממונה עליהם להעניק הטבות ליהודים לא בחלו ב"דמי לא יחרץ". העיון בתיקי הארכיונים של אותו זמן מלמד, שלעתים נאלץ יהודי להשתדל במשך 20 שנה כדי לקבל זיכיון כלשהו או את הזכות לגור מחוץ ל"רוויר". כל בקשותיו היו נענות בשלילה ונדחות בתירוצים שונים ומשונים, עד שלפתע מופיעה בתעודות המלצה של אחד ממקורביו של פאסקייביץ' וכל אותם נימוקים שהועלו עד עתה נגד המבקש מקבלים עכשיו אופי חיובי.
כאמור, הוחזר בשנת 1832 הסטאטוס-קוו אנטה בדבר ההגבלות שהוטלו על היהודים, בעיקר בתקופת נסיכות וארשה ומלכות פולין הקונגרסאית. במשך תקופת שלטונו של פאסקייביץ' הוטלו גזרות חדשות על כלל יהודי המלכות ועל יהודי ו' בפרט. כבר בשנת 1832 הוחזר תוקפו של "הכרטיס היומי", שבוטל בעת המרד של נובמבר. שוב הוחל במצוד אחר יהודים ש"חדרו" לעיר באורח "בלתי ליגאלי" ורבים הורחקו מן העיר או נתחייבו לשלם את דמי "הכרטיס היומי". בשנת 1836 הועברו כל ההכנסות מן המס הזה לקופת העירייה (עד אז היה חלק מן ההכנסות קודש לבתי-ספר לילדי ישראל ולבתי חולים).
בשנת 1838 נקנו בקופת העירייה כרטיסי-יום בסך כולל של 279,723 זהובים. את הכרטיסים האלה פדו יהודים ששהו זמן רב יותר בעיר, או אפילו השתקעו בה בלי שיהיה בידם רישיון לישיבת קבע. במבואות העיר נפדו כרטיסים בסך כולל של 120,122 זהובים ואת אלה קנו יהודים שבאו לבקר בעיר לזמן קצר יותר. מן הנתונים האלה ניתן ללמוד, שרוב קוני ה"הכרטיס היומי" היו יהודים שגרו בעיר ולא נחשבו תושביה הקבועים. המס הזה הכביד מאוד על חלק ניכר מתושבי העיר היהודיים. בשנת 1846 ביקר בו', בדרכו חזרה מפטרבורג, סר משה מונטיפיורי ובין השאר ניסה להעלות בפני השלטונות את דבר ביטול "הכרטיס היומי", אולם לשווא. בשנת 1848 הגיש יהודי פרוסי, משה יעקב אשכנזי, בקשה לשחרר אותו מתשלום "גלייט" (מס כניסה למלכות פולין, שהוטל על יהודים מחוץ-לארץ שבאו להשתקע בארץ) וכן מחובת "הכרטיס היומי" בו'. הצאר העביר את הבקשה אל הנציב פאסקייביץ' והעיר יחד עם זאת: "האם לא מן הראוי הוא לבטל את התשלומים הנ"ל מיד בהיותם תשלומים קלי-ערך ובולמי- סחר, וכן גם בשל העובדה, שכעת נשתוו זכויות היהודים בארצות חוץ אל זכויות הנוצרים?" על סמך ההמלצות של משרדי הפנים והאוצר של המלכות השיב הנציב, שמן הראוי אולי לבטל את תשלום ה"גלייט", אם בתמורה יקבל אוצר המלכות 15,000 רובל לשנה מאוצר הקיסרות. אבל באשר לתשלום "הכרטיס היומי" הביע הנציב התנגדות מוחלטת לביטולו.
עד שנת 1861 הלכו ורבו העצומות שהגישו יחידים ומוסדות לצאר ובהן בקשה לבטל את תשלום "הכרטיס היומי" בו'. בין מגישי העצומות היו סוחרים יהודיים מרוסיה וכן יהודים מן הארצות השכנות. גם הקונסולים של פרוסיה ואוסטריה בו' התערבו בעניין. על-פי רוב השיבו שלטונות המלכות, בהשפעת עיריית ו', את התשובה הרגילה: ביטול התשלום יגרום לקופת העירייה הפסד הכנסה בסך 60,000 רובל לשנה ולאוצר (עבור הבולים) בסך 30,000 רובל לשנה. סכומים אלה חשובים מאוד לתקציב העירייה והמלכות ובאין להם תחליף אי אפשר לבטלם. לנימוק מעשי זה צורפו גם נימוקים שיש צורך להגן על הסוחר הנוצרי מפני השיטפון היהודי ושנשקפת סכנה לתושביה היהודיים של ו' משום שאם יבוטל התשלום שוב לא יהיה מה ש"יבלום את הידחקות היהודים אל העיר". בבקשות שהגישו יחידים שמר כל אחד מהם היטב היטב על האינטרס האישי שלו. הם הציגו את "זכויותיהם", מה עשו עבור המדינה והחברה, שבתמורה ראו את עצמם זכאים לפטור מעול המס הזה. שני סוחרים מו', דוד מיגדאל וחיים אנגיילצ'יק, הציעו בעצומה שהגישו לצאר בשנת 1857, לבטל את תשלום "הכרטיס היומי" ובתמורה לקבוע מס בשר כשר נוסף (1 גרוש בעד ליטרה בשר), שמחצית מהכנסותיו (5,000 רובל לשנה) יוקדשו לטובת החיילים המשוחררים והמחצית השנייה תועבר לאוצר המדינה. באותה שנה כתבו שני סוחרים יהודיים מן הדרגה הראשונה מרוסיה, שהם, הסוחרים הגדולים והח- שובים, רואים בתשלום הכרטיס פגיעה בכבודם האנושי. מענ- יינת העצומה שהגיש חיים זליג סלונימסקי (לימים העורך הראשון של כתב-העת העברי ה"צפירה") בשנת 1852. חיים זליג סלונימסקי היה יליד ביאליסטוק והתחתן עם בתו של אברהם שטרן, שכבר נזכר לעיל. יחד עם חותנו המציא מכונת חישוב. המכונה הוצגה בפטרבורג ושני הממציאים קיבלו מן הצאר פרס של 1,000 רובל. בהיותו תושב ארעי בו' נאלץ סלונימסקי לשלם עבור "הכרטיס היומי" (אשתו וחותנו היו תושבי קבע בו'), ובכל פעם שחזר ונכנס לעיר ממסעותיו היו מפשפשים בכליו בגסות. סלונימסקי טען, שבעולם המודרני שוב אין לבדוק בני אדם במבואות העיר כמו שבודקים בהמות. את תרומתו לחברה הזכיר רק בשולי הבקשה.
בהתחלה ביקש ה"דוזור" בעצומותיו הנחות במס הכרטיס, או פטור ממנו עבור יחידים או קבוצות מיוחדות (יתומים, משוחררי צבא), אולם בשנת 1861, משנתקבלו ידיעות על הוויכוחים המתנהלים בפטרבורג ובממשלת המלכות על האפשרות להעניק ליהודים שיווי זכויות, העז ה"דוזור" להגיש למשרד הפנים עצומה, שנוסחה בתקיפות, ובה דרש לבטל לחלוטין את ההגבלות על מגורי היהודים בו' וגם את חובת ההצטיידות ב"כרטיס היומי". ההגבלות המוטלות על היהודים, כך נאמר באותה עצומה, מושתתות על בורות וחוסר סובלנות היאים לימי הביניים ולא לתקופה המודרנית. הגבלות כאלה אין למצוא בארצות אחרות משום שהן נחשבות מנוגדות לצדק ולהגינות ואפילו לעקרונות הדת. ומלבד זאת הן גם פוגעות במדיניות הכלכלית הנכונה. ההגבלות באות להשפיל את כבודם של היהודים ודתם; הן מביאות נזק לעיר ולמדינה. מעניין, שמשרד הפנים מציין בשולי העצומה, שאולי מן הדין לשים לב לנימוקיו של ה"דוזור", שכן קיום "הכרטיס היומי" אכן מנוגר במידה רבה לחוק, ולא כל שכן לסובלנות הנאורה. דברים אלה משקפים את המצב המדיני ששרר במלכות ובעיר באותה שנה סוערת של הפגנות פטריוטיות, שהשתתפו בהן פולנים ויהודים זה לצד זה (ראה להלן). ואמנם, ב-5 ביוני 1862 נתפרסם צו של הצאר המורה על ביטול ההגבלות על מגורי היהודים במלכות פולין, אולם העירייה המשיכה לגבות מן היהודים עוד כמחצית השנה את התשלום עבור "הכרטיס היומי" ואף הטילה קנסות ועונשים על המסרבים לשלם. ב-9 בינואר 1863 ביטלה ממשלת המלכות את הצו מיום 7 בספטמבר 1824. לראשונה, מזה מאות בשנים, הותר ליהודים להתגורר בעיר ו' ללא הגבלות חוקיות.
המאבק על ביטול הגזרה האוסרת על היהודים להתגורר בו' התנהל בשתי דרכים, ליגאלית ובלתי ליגאלית. על-פי הצו משנת 1824 ניתנה לממשלת המלכות הרשות להתיר מגורי קבע ליהודים ולשחררם מתשלום "הכרטיס היומי", וזאת בנוסף לאלה שנרשמו עד למועד זה כתושבי קבועים בו' לאחר שהוכיחו שהם "מועילים" מבחינת משלח ידם (תעשיינים, בנקאים, בעלי מלאכות נדירות) ו"נאורים" על-פי השכלתם ואורח חייהם (מורים, רופאים, אומנים). על-פי תקנות הצו יכלו ליהנות מן ההיתר לגור בו' דרך קבע יהודים שקיבלו את הרשות לרכוש אחוזות (מ-1833), משוחררי הצבא הפולני שלא השתתפו במרד של נובמבר (מ-1834) ומאוחר יותר גם משוחררי הצבא הרוסי. משנת 1840 קיבלו את הזכות למגורי-קבע גם יהודים שזכו לקבל את התואר "אזרח של כבוד". כל הזכאים האלה היו חייבים לפנות בבקשה לממשלת המלכות ובקשותיהם טופלו באופן אישי. רוב המבקשים נתקלו בחומה ביורוקרטית ובאי רצון מובהק מצד השלטונות להיענות לבקשותיהם. הטיפול בעניינם נמשך לפעמים שנים רבות, ורק מעטים מהם קיבלו את הרשות המיוחלת, אף-על-פי שהיו זכאים לכך על-פי החוק והתקנות. הנימוקים לתשובה שלילית היו שונים ומשונים. בין היתר טענו השלטונות שהונו של המבקש מועט, או שעבודתו של האומן אינה מושלמת או שמקצועו אינו דרוש לצורכי המשק של העיר. נימוק אחר היה, שהמבקש הוא חייל ששירת בצבא המורדים. האמידים מבין המשתקעים בעיר העדיפו אפוא לשלם עבור "הכרטיס היומי" ומכאן גם הסכומים הגדולים שזרמו לקופת העיר מדי שנה בשנה. לעומתם, אלה שפרנסתם היתה בדוחק חיפשו דרכים בלתי ליגאליות. ואמנם נמצאו פקידים שהיו מוכנים (כמובן תמורת "דמי לא יחרץ") לרשום את היהודים בפנקסי דיירים בבתים שעלו באש בשרפות, שהיו דבר שכיח בתקופה ההיא, בעיקר בעת המרד, או בבתים שנהרסו כדי לפנות את השטח לבניית המצודה ע"ש אלכסנדר. כמו כן זויפו כרטיסי המרשם ותעודות אחרות. בשנות ה-30 נערכו גם כמה משפטים למפירי חוק. היהודים שנתפסו באו על עונשם, ואילו הפקידים נמלטו על נפשם לחוץ-לארץ; אחד מהם, קארצ'בסקי שמו, אף איבד את עצמו לדעת. דלת העם וארחי-פרחי הפקירו את עצמם לחסדי הגורל וחיו בסכנה מתמדת שייתפסו. אנשי העולם התחתון מצאו להם מקלט אצל בני מעמדם הנוצריים. כרגיל, שמרו אנשי השוליים על סולידריות עם עמיתיהם, ואפילו היו אלה שונים מהם בדת, במאבקם נגד הממסד.
במשך כל התקופה הנדונה נאלצו היהודים להיאבק על הזכות לרכוש או לבנות בתים בו'. הצו מיולי 1821 שהסתמך על הצווים משנת 1809, מימי נסיכות וארשה, הגביל את היהודים לרכישת מגרשים ריקים או בתים בנויים מעץ ורעועים ב"רוויר" היהודי, אבל רק כדי להרסם ולבנות תחתיהם בתים מאבן. בנימוקים שצורפו לצו נאמר, בין השאר, שהמטרה היא להפנות את ההון היהודי להשקעות שיביאו תועלת לעיר וגם כדי להגן על המשק העירוני מפני ספקולציות בנכסי דלא-ניידי. למעשה היה זה עוד נדבך בבניין ההגבלות, שנועדו להצר את חופש הפעולה של היהודים ולחסום בפניהם כל דרך להשתקע בעיר. הסתירה שבמדיניות השלטונות היתה כפולה ומכופלת. מצד אחד ביקשו לעודד את היהודים שישקיעו מהונם ומצד שני הגבילו את פעילותם המשקית; מצד אחד היו מעוניינים ביוזמתם ומצד שני פחדו מתחרותם.
עד שנת 1862 עוד התייגעו השלטונות הממונים על מתן רישיונות לרכישת נכסי דלא-ניידי בו' (העירייה, משרד הפנים, משרד המשפטים, האוצר ולשכת הנציב) בחיפוש דרכים כיצד ניתן להקשות על היהודים לרכוש בתים. לשם כך עמדו על קיום ההגבלות בחומרתן. אולם הגבלת הזמן הקשורה בבניית בתים (3 שנים מיום רכישת המגרש או הבית המיועד להריסה) לא עמדה במבחן המציאות. האיסור למכור בתים ליהודים הביא לירידה דרסטית של מחירי הבתים האלה, שלא היו להם קונים כלל. לפיכך נאלצו השלטונות לפטור מפעם לפעם כמה יזמים יהודיים מן האיסור. תוצאה נוספת מן ההגבלות היתה, שברובע היהודי המיוחד הלכה וגברה הצפיפות; הרובע נבנה כמעט ללא תשתית סניטארית ועקב כך פרצו בו מגפות (בשנת 1853 היתה זו מחלת החולירע) שהפילו חללים רבים. כדי למצוא פתרון למצב שקלו השלטונות להקטין את תחום הרובע היהודי ולהגדיל את מספר הרחובות שמחוצה לו שבהם הותרו המגורים למשפחות יהודיות בודדות (בעלות הון ו"נאורות"). בסקירה שפרסם משרד הפנים בשנת 1859 הועלו, בין שאר הנימוקים נגד ביטול ההגבלות על היהודים, הנימוקים האלה: אם יבוטלו ההגבלות על רכישת בתים בידי יהודים עלולים לעבור לידיהם כל הבתים שבעיר; היהודים מלוכלכים וקמצנים ואינם שומרים על ניקיון בתיהם; משום כך הם מסכנים את בריאותם של שאר תושבי העיר. לאחר ששקל את הנימוקים האלה ונימוקים אחרים הגיע משרר הפנים למסקנה, שהגדלת מספר הרחובות שבהם מותרים המגורים למספר מוגבל של משפחות יהודיות תדרבן את יתר היהודים להשתדל להיות "נאורים ובעלי תרבות". אלא שלא היה סיפק בידי השלטונות להביא את המחשבה הטובה לכלל מימוש מפלי שפרצו המאורעות של השנים 1856-1858.
כאמור, משפחות יהודיות יחידות קיבלו רשות להתגורר מחוץ לרובע היהודי המיוחד, ב-53 רחובות הראשיים של העיר. בין משפחות אלה היו משפחות שהתגוררו שם עוד בתקופת נסיכות וארשה. השאר קיבלו את הרשות מאת ממשלת המלכות על סמך הצו משנת 1821. השגת זכות זו היתה כרוכה בקקיים מרובים. לצו הוצאו תקנות שבאו להקשות על בעלי הזכות. בין השאר הוגבל מספר החנויות שבידי יהודים ברחובות אלה לחנות אחת בכל רחוב ובכל בית שבבעלות יהודי. גם במקרה זה נמשכה קבלת ההחלטה בעניין הבקשה שנים. לא פעם ניכר שקבלת תשובה חיובית היתה כרוכה בתשלום שוחד. בשנת 1842 זכו לגור מחוץ לרובע היהודי המיוחד 99 משפחות (569 נפשות): 2 רופאים, 9 אמנים, 6 תעשיינים, 12 סוחרים סיטונאיים, 3 בעלי-בתים, 24 בעלי-תואר "אזרח של כבוד", 6 בעלי מסבאות, 16 משפחות שקיבלו רשות מן הנציב, 9 משפחות שקיבלו רשות מן המועצה המינהלית (הממשלה) ו-9 משפחות שהגישו אמנם בקשה והשתדלו לקבל רישיון אבל טרם קיבלוהו.
לזמן-מה ניכרו סימנים שחל שינוי לטובה בכל הקשור למתן היתר ליהודים לגור מחוץ לרובע היהודי. השינוי היה קשור בצו של הצאר מספטמבר 1856 בדבר גיוסם של יהודי המלכות לצבא הרוסי. כנראה ראו השלטונות צורך להסביר להם פנים. ניכרה גם השפעת השתדלותו של מונטיפיורי בפטרבורג. השפיעו גם רוחות מהפכניות שהדיהן הגיעו לכאן ממערב אירופה. פעם, כאשר הוציאה המועצה המינהלית את רחוב חמיילנה אל מחוץ לתחומי הרובע היהודי, באה מפטרבורג ידיעה, שהצאר בכבודו ובעצמו עיין בהחלטה זו ובמו ידיו הואיל להעיר ש"מעתה ואילך יש לבקש על כך רשות ממני".
בשנת 1841 הקל הצו של הצאר מעט את ההגבלות על מגורי היהודים מחוץ לרובע. שיעור ההון שעליו היו חייבים להצהיר יהודים שביקשו להתגורר מחוץ לרובע הוקטן ומספר המשפחות שהותר להן להתגורר באחדים מן הרחובות האסורים הוגדל לחמש. אולם השלטונות המקומיים ניסו להכשיל את ביצוע התקנות במשך שנים רבות, ולשם כך אף הציעו להכניס בתקנות שינויים. בין השאר הוצע לא לחשב את גורל ההון המזכה ברישיון על סמך מזומנים וחפצי ערך, משום שהיהודים הערמומיים עלולים לשאול את אלה מאחרים, ובמקום זה הוצע לבדוק מדי כמה חודשים אם המבקשים אכן זכאים למגורים לפי התקנות (כלומר, לא ירדו מנכסיהם, ולא גידלו פיאות וזקן או חזרו ללבוש את הבגד המסורתי). ההצעות לא נתקבלו מפני שבינתיים החלה תקופת ה"מלחמה היהודית הפולנית" של שנות 1858-1859. השלטונות הרוסיים עמדו מן הצד וצפו בסכסוך, שהתבטא בעיקר על דפי העיתונות. הם סירבו להתערב לטובת אחד הצדדים; הם לא היו מוכנים לצדד בעמדתם של העירוניים על חשבונם של בעלי ההון היהודיים, שאתם היו להם קשרים עסקיים.
דוגמה ליחסם של שלטונות המלכות ניתן לראות באופן שבו התייחסו לעצומה שהגיש ראש הכנסייה הקאתולית בפולין, הארכיבישוף פיאלקובסקי, ביום 22 באפריל 1859. הארכיבישוף דרש, שהשלטונות ירחיקו את היהודים מרחוב שוויינטויאנסקה בנימוק שברחוב הזה נמצאת הכנסייה המטרופוליטאנית והיהודים מחללים בעיניהם את צלמי הקדושים הנוצריים הנישאים בעת התהלוכות. הארכיבישוף גם קבל על כך, שהיהודים מעסיקים משרתים ומשרתות נוצריים ואפילו "מיניקות המאכילות את ילדיהם (של היהודים) מבשרן". הוא גם העליל על היהודים, שהם סוחרים כביכול בחפצי קודש של הנוצרים. משרד הפנים השיב לארכיבישוף, שאין בידיו ראיות להפרת החוק בידי היהודים ושאין במגוריהם כדי להביא נזק לסביבה; נהפוך הוא, "מזמן שהשתכנו יהודים ברחוב, נטשו אותו נערות הרחוב והגנבים, אשר פגעו בכבוד ובמנוחה של כל הסביבה".
גם לאחר שבוטלו ההגבלות על מגורי יהודים בו' (ביוני 1862) לא חדלה העירייה מניסיונותיה להרחיק את היהודים מן הרחובות ה"חשובים" של העיר. לאמיתו של דבר התקשו היהודים לגור שם ממש עד ימיה האחרונים של וארשה היהודית.
בשנת 1843 ירדה על ראשם של יהודי המלכות ובתוכם על יהודי ו' גזרה חדשה, היא גזרת הגיוס לצבא. למרות שלא היו שווים בזכויותיהם לשאר האזרחים בני מעמדם (כלומר העירוניים), החליט הצאר ניקולאי שהחובה לשרת בצבא חלה גם עליהם. אמנם לפי הצו מיום 24 בספטמבר 1843 היו תנאי השירות במלכות נוחים יותר מאלה הנהוגים באימפריה (15 שנות שירות במקום 25 שם; ילדים לא נחטפו לשירות; בדרך כלל לא גויסו גברים נשואים), ואף-על-פי כן היה הגיוס בעיני היהודים גזרה קשה מנשוא. לא הועילו ההשתדלויות מצד ה"דוזור" לשחרר מחובת הגיוס את תלמידי בית המדרש לרבנים. המשטר היה מעוניין בגיוס הסטודנטים, שביניהם נחשבו גם תלמידי בית המדרש לרבנים, מפני שראה בכך דרך לסלק את היסוד המתסיס את החברה הפולנית למרדנות. המכסה שהוטלה על יהודי ו' היתה 150 חיילים בערך, ואולם גם מספר זה הכאיב למשפחות הנפגעות. אמנם בוועדת הגיוס ישב גם נציג של ה"דוזור" (בהתחלה היה זה הנציג החסידי שכנא רייך), אבל מי שגויסו היו בדרך כלל בני דלת העם, ואלה, שהיו שומרי מסורת, חששו שבתנאי השירות הממושך בניכר לא יינתן להם לקיים את המצוות (להקפיד על כשרות, לשמור את השבת, להתכנס לתפילה). הצו ביטל את מס הגיוס, ששילמוהו האמירים, ואת המחיר שילמו העניים בגופם. נחמה פורתא שאבו משפחות המגויסים מכך שרבים מן הבנים שגויסו אכן חזרו משירותם בריאים ושלמים. בשנת 1860 נמצאו בו' כ-400 משוחררי צבא יהודים.
אך עוד טרם התאוששו היהודים מגזרת הגיוס ירדה עליהם צרה חדשה, גם היא מאותן תקנות שבעזרתן ביקשו השלטונות "לתרבת" את היהודים. זו היתה גזרת הלבוש היהודי. השלטונות הרוסיים ראו בלבוש יהודי פולין מעין שריד מתקופת ממלכת פולין ובהמשך השימוש בו ביטוי של כמיהה לפולין העצמאית. תחילה הוחל הצו משנת 1841 בדבר החובה לשנות את הלבוש המסורתי היהודי לבגד העירוני הרוסי (גלימה קצרה במקום ארוכה, כובע קאסקט במקום מגבעת או שטריימל, פיאות מקוצצות וזקן מסודר במקום פנים עטורי פיאות וזקן) ברחבי רוסיה ולא נתקל בהתנגדות מיוחדת. משום כך החליט הצאר ניקולאי הראשון להחיל את הרפורמה גם על יהודי מלכות פולין. השמועות על הגזרה החדשה הצפויה החלו להגיע כבר בשנת 1845 ויהודי ו' החרדים, ובייחוד החסידים שבהם, החלו בהשתדלויות למנוע את רוע הגזרה. ה"נאורים" ונציגיהם ב"דוזור" לא ראו פגם בגזרה, אלא להיפך, הם קיוו שהרפורמה תקדם את מטרתם להפוך את היהודים ל"משכילים", דבר שיקדם אותם, כך קיוו, על מנת שיוכלו "לשמור על יהדותם בביתם ובצאתם להידמות אל בני יפת". גם המתנגדים מבין החרדים לא קראו חמס כדי למנוע את הגזרה. כששהה משה מונטיפיורי בו' בשנת 1846 התייצבה לפניו משלחת של חסידים כדי לבקש ממנו להשתדל למנוע את הגזרה. שאר נציגי היהודים וכן יושב-ראש ה"דוזור" של ו', ה"נאור" מתיאס רוזן, לא חברו אל החסידים בבקשתם. כנראה לא הבין מונטיפיורי את עצם העניין ובפגישתו עם הנציב פאסקייב"ן' לא העלה את הבעיה. ב-2 ביולי פורסם בו' הצו בדבר החלפת הבגד היהודי המסורתי-הפולני בלבוש "אירופי". על-פי הצו ניתנה לאלה המתקשים בגלל סיבות כלשהן להחליף את לבושם ארכה של 4 שנים, אבל היה עליהם לשלם מס (בשיעור של 5 עד 50 רובל לשנה). "כלי-קודש" היו פטורים מן החובה לשנות את הלבוש. הנשים היו חייבות להימנע מלהופיע בכיסוי ראשן המסורתי, הרקום באבני חן ומלבישת שמלות מסורתיות.
מקצת מן ההשתדלויות, בייחוד של החסידים, נשאו פרי וניתנו כמה הנחות. למשל, לפי אחת התקנות שפורסמו הותר ליהודים ללכת לתפילה בשבתות ובחגים ולחזור מבית הכנסת כשהם לבושים בלבוש המסורתי. גם ביצועה של הגזרה במלואה נדחה; השלטונות לא עמדו על ביצועה במלוא התוקף. בשנת 1848 היו הרוסים עסוקים בדיכוי המהפכה בהונגריה (בראש הצבא הועמד אז הנציב פאסקייביץ'). הם גם התחשבו בתסיסה הפאטריוטית הפולנית שגברה אז בו' ולא היו מעוניינים שהגזרה תדחוף את היהודים אל מחנה הפולנים. אבל גם הביצוע החלקי של הגזרה גרם זעזוע באוכלוסייה היהודית. בחוצות העיר רבו המחזות של גזיזת פיאות ואפילו זקנים, וקיצור חלקי הלבוש של היהודים לעיני האספסוף הצוהל. לשלטונות ולנציב עצמו הוגשו מאות תלונות בעניין זה. לא רק ר' איצ'ה מאיר אלתר, ראש שושלת חסידי גור ששימש אז דיין ועמד בראש קהל חסידיו בבית מדרשו שברחוב חמיילנה, זעק ומחה על הגזרה; מחו על כך גם חברי ה"דוזור", שלא התנגדו לעצם הגזרה. ר' איצ'ה מאיר אפילו נעצר לכמה ימים באשמת הסתה להתנגדות לצו הממשלה. אבל כל זה ללא הועיל ובשנת 1851 נכנס הצו לתוקפו המלא. מאז התרגלו יהודי ו' לאט לאט אל הלבוש החדש. אלא שבמרוצת הזמן שבו יהודי המלכות והפכו את הלבוש ה"אי- רופי" כביכול ללבוש יהודי של ממש. הקאסקט היה ל"כובע יהודי" והקאפוטה הקצרה נשארה סימן היכר ללבושם של יהודים עד תקופת השואה.
בנוסף על המאבק על קיומם ועל זכויותיהם נתקלו יהודי ו' גם בתקופה הנדונה באפליה מבחינה כלכלית. לא די שלא יכלו לבחור לעצמם את מקום המגורים כרצונם, ולא די בכך שהיו משוללי זכויות אזרח, הם היו גם מחוסרי הגנה מקצו- עית. בניגוד לעמיתו הנוצרי לא נהנה הסוחר היהודי מהגנת אגודת הסוחרים (שלא קיבלה יהודים לשורותיה, להוציא בודדים). ואם לא די בכך, האגודה חיפשה בלי הרף דרכים להצר את רגליהם ולסלק אותם ממקור פרנסה זה. היהודים לא נתקבלו גם לגילדות (ה"צכים") של בעלי מלאכה ונאלצו להסתפק במעמד של בעל מלאכה הפודה זיכיון (דבר שעלה בדמים מרובים) על מנת לקיים בידיו את מלאכתו. אך גם בפדיון הזיכיון נתקלו היהודים בקשיים מרובים ושרירותיים שהערימו על דרכם פקידי העירייה והאומנים הנוצריים, שבידיהם היתה האפשרות להמליץ על מתן הזיכיון או על מניעתו. האומנים הנוצריים לא קיבלו בדרך כלל נערים יהודיים בתור שוליות בבתי המלאכה שלהם ומשום כך נחסמה בפני רבים מהם הדרך ללימוד המקצוע ועקב כך לא יכלו לעמוד בבחינה שהיתה תנאי לקבלת הזיכיון. כתוצאה מכך, מתוך 2,430 האומנים שנרשמו בו' היו 70% פולנים, 25% גרמנים ורק 5% היו יהודים. יהודים בעלי זקן ופיאות לא הורשו לגשת למכרזים פומביים ובדרך זו נחסמה הדרך בפני מרבית בעלי המלאכה היהודיים להשיג עבודה. רוב המשרות בתחומי הפקידות והשירותים הציבוריים (כגון במוסדות הרשמיים והציבוריים שהופקדו על הבריאות או ההנדסה) היו נעולות בפני יהודים.
במצב זה לא היתה ליהודים דרך אחרת אלא לפנות למקורות פרנסה פחות רווחיים והמצריכים מאמץ רב יותר. כדי לעמוד בתחרות הציעו הספקים ובעלי המלאכה את סחורתם במחירים זולים יותר והחנווני הסתפק ברווח צנוע. המפרנס היהודי נעזר בבני משפחתו, שעבודתם לא נלקחה כלל בחשבון בחישוב מחיר התוצר או הסחורה, שכן לא שולם להם שכר תמורת עבודתם.
שכבה דקה של בעלי הון נהנו מחופש פעולה כלכלי משום שהשלטונות היו מעוניינים בהונם וביוזמתם כדי לקדם את תהליך התיעוש והעיור שתחילתו הסתמנה באותה תקופה. את היהודים האלה, הניצנים הראשונים של הבורגנות היהודית בו', ניתן היה למצוא ברחובות שבהם נאסר על שאר היהודים להתגורר, כמו גם בקרב "אזרחי הכבוד" ובעלי ה"פריווילגיות" (כלומר, זכויות שנשללו משאר יהודים). יחידים מקרב הבורגנות היהוזענן או צאצאיהם (כ-60 משפחות) מצאו לעצמם פתרון בהמרת הדת. להלכה דומה היה, שפתרון כזה ישים קץ לבעיותיהם המיוחדות כיהורים. אולם, בעיני הלא-יהודים, ואף בעיני השלטונות, לא היה בכך כדי להוציאם באמת מכלל היהודים ובעת שנשמעו טענות על "השיטפון היהודי המציף את המסחר, ממלא את הרחובות החשובים בזרים" וכיו"ב צורפו גם הם ל"מכסה" הכללית של היהודים. בשנת 1821, בעקבות הצו שחייב את היהודים היושבים במלכות פולין לאמץ לעצמם שמות משפחה, הזדרז המארשאל של האצולה והשומר על ההרבאריום (סמלי המשפחה של בני האצולה), שמקום מושבו היה בקראקוב שבגאליציה (אז עיר חופשית בחסותן של שלוש מעצמות הסיפוח), ושיגר מחאה בכתב למשרד הפנים של מלכות פולין הקונגרסאית על כך שיהודים שהתנצרו בוחרים להם שמות משפחה קבועים הדומים לאלה של בני האצולה. חששו היה, שכעבור דור או שניים לא יידע עוד הציבור מה היה מוצאו האמיתי של בעל השם.
אולם חרף כל ההגבלות והמחסומים שנועדו לסייע בביצוע המדיניות של "הבה נתחכמה לו פן ירבה" גדל מספר היהודים בו' בתקופה הנדונה פי ארבעה ויותר, בעוד שהאוכלוסייה הלא-יהודית גדלה רק קצת יותר מכפליים. כאמור, היו המציאות הכלכלית וצורך השעה חזקים יותר ממשאלות לבם של אלה שהיו מעוניינים לסלק את היהודים מן העיר. זרם היהודים הבאים להשתקע בו' בתקווה למצוא בה פרנסת-מה, ואפילו בתנאים בלתי נוחים כל כך, היה חזק מאוד ולא היה לאל ידם של השלטונות לעצור בעדו, מה עוד שמדיניותם היתה מלאת סתירות ולא תאמה את צרכיה של העיר בעירן המעבר ממשטר פיאודאלי למשטר כלכלי וחברתי מתקדם יותר. באותה תקופה הלכו והצטמצמו מקורות הפרנסה של היהודים בערי-השדה ובכפרים (פונדקאות וזיקוק יין שרף). בשנות השלושים נאסרו על היהודים המגורים בטווח של 3 מילין מן הגבול (הנימוק היה שהם מסכנים את ביטחון המדינה בהיותם מבריחים ומבריחים-בכוח). בעקבות זאת גבר עוד יותר גל המהגרים העירה, שבה היו בכל זאת סיכויים טובים קצת יותר למצוא פרנסה - ואפילו פירושו של דבר אינו אלא להיות ניזונים משאריות שולחנם של בעלי ההון והיזמים היהודיים.
בשנת 1816 ישבו בו' 15,579 יהודים בתוך אוכלוסייה כללית של 81,220 נפש. כעבור כמה עשרות שנים בלבד, בשנת 1862, הגיע מספרם של יהודי ו' ל-42,639 (על מספרם הכולל של תושבי העיר באותה שנה אין נתונים מדויקים). שנתיים אחר כך התפקדו בעיר 72,776 יהודים מתוך אוכלוסייה של 222,906 נפש (32%). הקפיצה הגדולה במספרם של היהודים בתוך שנתיים בלבד נובעת ככל הנראה משתי סיבות. למעשה ישבו רבים מהם בעיר כבר קודם לכן, ולאחר שבוטלו ההגבלות על מגורי היהודים בעיר על-פי צו הצאר מיוני 1862 הם יכלו להופיע בגלוי כתושבים חוקיים. אבל הסיבה השנייה היא, שלאחר ביטול ההגבלות גבר גם זרם המשתקעים החדשים בו'. ריבוי היהודים בעיר באותה תקופה היה מלווה גם בגיוון עיסוקים ומקורות פרנסה. בשנת 1843, כלומר כבר בתחילת התקופה שבה התחדש השגשוג הכלכלי לאחר הקיפאון של השנים שלאחר מרד נובמבר, היתה חלוקת עיסוקיהם של יהודי ו' כדלהלן : #1#העיסוק #2#מספר המפרנסים #3#האחוז
#1#בעלי הון (בנקאים תעשיינים וסוחרים גדולים) #2#232 #3#2.2
#1#חוכרים ומוכסים #2#119 #3#1.1
#1#בעלי בתי-מרזח ומסעדות #2#394 #3#3.8
#1#חנוונים, רוכלים וסוכנים #2#1,924 #3#18.5
#1#קבלנים זעירים, בעלי- מלאכה ושוליות #2#3,496 #3#33.6
#1#משרתות בית #2#1,294 #3#12.5
#1#מקצועות חופשיים ופקידים #2#310 #3#3.0
#1#כלי קודש #2#184 #3#1.8
#1#בעלי עגלות וסבלים #2#555 #3#5.3
#1#פועלים שכירי יום #2#1,706 #3#16.4
#1#שונים #2#185 #3#1.8

מן הנתונים הללו אפשר ללמוד, שיהודי ו' הסתגלו לתנאים שהיו כרוכים בתהליך המעבר למשטר כלכלי קאפיטאליסטי וגם שהם היו גורם פעיל בתהליך זה. בשנת 1849 נמצאו בו' 231 סוחרים גדולים יהודיים, לעומת 210 לא-יהודיים. באותה שנה ניהלו 11 בנקאים יהודיים עסקי אשראי מסועפים. ביניהם היו אחדים שצברו הון בתקופות קודמות או ירשו אותו מאבותיהם (בני משפחתו של שמואל זביטקובר, משפחת אפשטיין), ואחרים שצצו ועלו בתקופה הנדונה (משפחות טפליץ, לסר, הורוויץ, לובאנסקי). עם אלה האחרונים נמנה הארי שבחבורה - ליאופולד קרוננברג. הבנקאים והאשראי שלהם מילאו תפקיד חשוב במימון התעשייה הנבנית, בסלילת דרכים וקו מסילת-הברזל, בהקמת המצודה ע"ש אלכסנדר ובבניית בתים. אל הבורגנות היהודית יש לשייך גם מקצת מן המוכסים והחוכרים, שצברו הון ראשוני בעיסוקם והחלו להשקיעו במפעלי התעשייה ובעסקי ייבוא וייצוא. בעלי ההון קשרו קשרים עם עמיתיהם בפטרבורג ואף הקימו סוכנויות שם. ליאופולד קרוננברג בא לא פעם לעזרת "הבנק הפולני" (הבנק האמיסיוני) שם, שהתקשה בכיסוי גירעונותיו. בני הדור ההוא מזכירים את קרוננברג כאחד הגורמים החשובים במימון ובהפעלת גלגלי המשק המתפתח בו' ובמלכות כולה.
מרבית היהודים הפעילים בכלכלה נמנו עם המעמד הבינוני (סוחרים זעירים, בעלי-בתים ובעלי סדנאות מלאכה או תעשייה זעירה). בשנת 1849 ישבו בעיר 891 חנוונים יהודיים, לעומת 210 לא-יהודיים. בכמה מקצועות היו היהודים יותר מ-%50 ובאחדים הגיע חלקם ליותר מ-%80 (חייטות, כובענות, עור, מזון), וזאת למרות העובדה שלא נתקבלו לגילדות של בעלי-מלאכה ונאלצו להסתפק כאמור בזיכיונות כרי לעסוק במלאכתם.
ליד המעמד הבינוני התהווה, כפי שהיה אופייני לאותה תקופת מעבר, הפרולטאריון היהודי. מתוך 15,168 מפרנסים יהודיים שנמנו בשנת 1861 התפרנסו 8,544 - היינו 56.3% מכלל המפרנסים - מעסקים מסחריים, סדנות מלאכה, שירותים ומעיסוקים אחרים. לעומתם היו 6,624 - כלומר 43.7% מכלל המפרנסים - פועלים, פקידים, משרתים ומשרתות.
במסחר ובפינאנסים מתוך כלל המפרנסים שבעיר עסקו 4,945 יהודים (69%), 2,287 היו זבנים ופועלים (31%); בענף המלאכה היו 1,695 יהודים (47.9%) בעלי סדנאות ו-1,847 היו שוליות ופועלים (52.1%); בתעשייה שבבעלות יהודים היו 55 בעלי מפעלים שהעסיקו בין השאר 300 פקידים ופועלים יהודיים. לפרולטאריון היהודי יש לצרף גם את הסבלים העצמאיים כביכול (יותר מ-500 איש) וכן מספר ניכר של שכירי-יום שעבדו בתחומים בלתי מוגדרים. כתוצר של התהליך יש לראות גם את התהוותה של האינטליגנציה המקצועית. אמנם בתוך 500 המפרנסים מקרב האינטליגנציה היהודית היו הרוב כלי-קודש, מורים ומלמדים, נגנים וכו'; אולם מספר הפקידים, הרופאים, המרפאים ובוגרי המכללות בקרב קבוצה זו גדל בהתמדה. בשנת 1829 למדו במכללות של ו' 3 יהודים בלבד, אבל בשנת 1867 כבר הגיע מספרם ל-115 (10% מכלל הסטודנטים). המבנה המקצועי של יהודי ו', שהתהווה בתקופה שבין מרד נובמבר ובין המרד של שנת 1863, היה הבסיס, בשינויים לא גדולים, שממנו צמח מבנה זה בתקופות שבאו אחר כך.
בפעילותה של הקהילה היהודית (ה"דוזור") בו' בולטת אישיותו של מתיאס רוזן, בנקאי ובעל הון מן "הנאורים", שהצטיין בסובלנותו כלפי המסורת היהודית ובהבנת גורלם של בני דלת-העם. הוא כיהן כראש ועד ה"דוזור" בשנים 1841-1844 ושוב בשנים 1856-1859. שאר החברים ב"דוזור" היו נציגי המתנגדים וה"נאורים"; החסידים תפסו על-פי רוב מקום אחד או שניים בוועד. עד 1856 המשיך ועד קהילת ו' לפעול בדרכים המנוסות של ארגון ענייני הפנים של היישוב היהודי אפילו מחוץ למסגרת הרשמית שקבעו השלטונות לפעולתם (גביית מס הבשר הכשר, ענייני צדקה, בית-החולים, קבורה) וכן בשתדלנות. בתחום האחרון קיבל ה"דוזור" על עצמו לעתים לייצג את כל יהודי מלכות פולין. בשנת 1852, למשל, יצאה הקהילה למאבק נגר הפקעת מחירים וריסנה את שרירות הלב שגילתה החברה קדישא בגביית דמי הקרקע לקבורה. החל משנת 1856 נטלה הקהילה לידיה את הפיקוח המלא על חברה זו. החברה לאיסוף כספים למען "כולל וארשה" בארץ-ישראל, שהתארגנה ליד ועד הקהילה, אספה סכומים ניכרים (בשנים 1838-1840 נאספו 41,000 רובל) למען 500 יהודי פולין שישבו אז בארץ הקודש. בשנת 1840 הוקם מושב זקנים מודרני, שהחליף את ההקדשים שבהם שוכנו הזקנים עד אז.
משנת 1839 כיהן בקודש ר' חיים דוידזון ולידו חבר דיינים. עם הדיינים נמנה גם, כאמור, ר' איצ'ה מאיר אלתר, מנהיג חסירי נוסח קוצק-פשיסחא, ראשון אדמו"רי גור (בשנת 1854 העתיק את חצרו לגורה קאלוואריה הסמוכה לו' ועל שמה נקרא הזרם החסידי הגדול בפולין הקונגרסאית ולאחר מכן בפולין העצמאית - חסידי גור). ר' חיים דוידזון המשיך בכהונתו עד הגיעו לזיקנה מופלגת (בן 94 היה במותו) ובמשך תקופת כהונתו, ובייחוד לעת זיקנתו, לא חרג מעבודתו בקודש כשאר רבני הדור. את רוב זמנו הקדיש לתורה ולעבודה ולענייני הציבור הפנימיים של היישוב היהודי. כלפי השלטונות נקט את הכלל "דינא דמלכותא דינא" ובהתאם לכך נענה לדרישת השלטונות וחתם על "קול קורא" בדבר הפניית היהודים לעבודה בחקלאות וכמעט שהשלים בשתיקה עם גזרת הלבוש. בימיו נסתמנו ניצנים ראשונים של תהליך החילון בקרב יהודי ו', שיצא מתחומם של ה"נאורים" שהיו מרוכזים סביב בית הכנסת ל"נאורים" ברחוב דנייליביצ'ובסקה ומשנת 1840 גם סביב בית קנסת דומה ברחוב נאלבקי (משנת 1840 הונהגו בו דרשות בשפה הפולנית). כמטיפים בבתי כנסת אלה כיהנו מרדכי יאסטרוף (בעל נטייה לרפורמה נוסח גרמניה) ויצחק קראמשטיק (תלמיד ולאחר מכן מורה בבית המדרש לרבנים בו'); שניהם גילו נטייה להתקרב אל התרבות הפולנית.
בעת ההיא נטו רבים מן ה"נאורים" לעזוב את הסביבה היהודית ויחידים אף בחרו לנקוט את הצעד האחרון - המרת הדת. מקצת מן המתנגדים עברו אל מחנה ה"נאורים" ואת מקומם תפסו חסידים. תהליך זה התפתח בעשרות השנים האחרונות של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 ושימש בסיס לתנועות מודרניות-פוליטיות וחברתיות יהודיות; רבים מן ה"נאורים" ומאלה שיצאו לרעות בשדות זרים מצאו את מקומם בתנועות החברתיות והפוליטיות של הפולנים.
בענייני חוץ עלה בידי ה"דוזור" לפתור בדרך של שתדלנות הרבה בעיות פעוטות, אולם חשובות ליהודי ו'. בין השאר העביר ה"דוזור" של ו' את רוע הגזרה של איסור המסחר בבגדים ישנים, גזרה שהיתה עלולה לפגוע בפרנסתם של מאות יהודים בו'. ה"רוזור" ניסה להקל על העניים והשתדל למען ביטול מס הבשר הכשר, אך ללא הועיל. החברים החסידים גררו אחריהם את המתנגדים להשתדל למען ביטול גזרת הלבוש, ולמטרה זו נאספו כמיליון זהובים. אולם מכיוון שה"נאורים" ואף המתנגדים לא ראו בגזרה זו צרה שאין לעמוד בה, גם שתדלנות זו לא נשאה פרי. מה שהושג היה רק דחייה של מועד ביצוע הגזרה.
בשנת 1856 נבחר ועד חדש ובראשו עמד שוב מתיאס רוזן. באותה שנה נבחר לרבה של ו' ר' דובר מייזלס מקראקוב, תלמיד חכם מובהק ואישיות בעלת אופקים רחבים וניסיון פוליטי עשיר (בשנת 1848 היה ציר לפרלמנט האוסטרי וגילה מעורבות רבה בפוליטיקה בגאליציה ובאימפריה האוסטרו-הונגרית). פעולות ה"דוזור" של ו' בענייני חוץ הלכו והתרחבו ונעשו גם נועזות יותר. ה"דוזור" הריץ לשלטונות עצומות שנימתן השתנתה מבקשה לתביעה תקיפה לבטל גזרות והגבלות שהוטלו על היהודים. היו גם תנאים אובייקטיביים שהביאו לשינוי אופיו של ה"דוזור". בשנת 1856 ישב על כס הצאר אלכסנדר השני ובפטרבורג החלו לנשב רוחות ליבראליות יותר (במיוחד לאחר מלחמת קרים). הוחל בהכנת הרפורמה של חיי היהודים ברוח הצעותיו של אלכסנדר ויילופולסקי. ואכן, בצווים שנתפרסמו מטעם הצאר בימים 5 ו-6 ביוני 1862 בוטלו רוב ההגבלות האזרחיות על היהודים.
באותם ימים (1859) פרץ הפולמוס החריף בין החוגים השמרניים של הפולנים ובין ה"מתפלנים" היהודיים, פולמוס שנקרא בשם "מלחמת יהודים" (היהודים הואשמו בכתבי עת ובעלוני פלסתר, שהם "מחריבי הארץ" ואינם מסורים בלב ונפש למולדת); הפולמוס שטף גם את המהגרים הפולניים שישבו בצרפת. בראש המפיצים של מאמרי השטנה נגד היהודים צעד העיתון "גזטה וארשאבסקה" שעורכו היה הסופר ס' קראשבסקי. איל ההון ליאופולד קרוננברג, שהיה כבר משומד באותו זמן, קנה את העיתון ובדרך זו שם קץ לגלי האנטישמיות שהפיצו העיתון הזה ועורכו. אותו קראשבסקי שינה גם הוא את טעמו. ב-1862 השיג ה"דוזור" את ביטול מס הבשר הכשר ובהשתדלותו, בעזרת מאמציהם של גורמים אחרים, בוטל סופית "הכרטיס היומי".
שנתיים לפני פרוץ המרד של ינואר 1863 היתה ו' למרכז התסיסה הפאטריוטית הלאומית הפולנית. העיר געשה בהפגנות נגד רוסיה, החוגים הפאטריוטיים הפיצו עלוני-פלסתר וקראו לליכוד האומה (ובתוך זה נכלל גם "האח הבכור ישראל") ולהתנגדות לאויב. בתוך כך נשכח הפולמוס של 1859. הנוער היהודי, ולא רק זה שעבר את תהליך הפולניזציה, הצטרף בהתלהבות למפעל הפאטריוטי, ובחוגים רבים הוא היה בין הפעילים ביותר. הופצו אף כרוזים בעברית וביידיש. גם המבוגרים, פרט לחסידים שלא גילו עניין רב במאורעות, סברו ששלום האומה שבקרבה הם יושבים הוא גם שלומם, ועל כן יש לגלות אהדה לצד הפולני. אלא שרובם, ובראשם חברי ה"רוזור", היו מתונים ותמכו בקו של הפולנים ה"לבנים" ודובריהם, הגראף אנדז'יי זאמויסקי ואלכסנדר ויילופולסקי, אשר הניחו שבשיתוף פעולה עם הרוסים, תחת כתר הצארים, ניתן לפולנים להשיג יותר יסודות של אוטונומיה ולשמור על פולניותה של הארץ. אולם הפאטריוטים ממחנה ה"אדומים" המרדני קצרה רוחם מלהמתין. החלו ההפגנות, תחילה בכנסיות ולאחר מכן פרצו גם אל הרחובות. הנוער היהודי אירגן הפגנות בשני בתי-הכנסת של ה"נאורים" ובהן השתתפו גם פולנים. הושמעו שם סיסמאות על "אחווה בין הצלב ובין תורת משה" ועל מטרות משותפות של "בני אלוהים אחד, בני שם ויפת". בני נוער יהודיים, מהם אף לבושי קפוטות ועטורי פיאות, ביקרו בכנסיות בעת ההפגנות.
בהפגנה של ה-27 בפברואר 1861, לזכר מרד נובמבר, נורו היריות הראשונות והז'אנדרמריה הפילה 5 חללים ונפצעו 29 איש ובהם גם יהודים. בהלוויה ההמונית של הנפגעים השתתפו לא רק בני נוער יהודי, אלא גם חברות בעלי-מלאכה יהודים ועל הבמה ברחוב פרבר-קראקוב עמדו הרבנים ליד הכמרים (ביניהם המטרופוליט פיאלקובסקי שכבר הוזכר לעיל). כתוצאה מאווירת האחווה בין יהודים לפולנים הכריזו אגודת הסוחרים וגילדות בעלי-המלאכה על קבלת יהודים כחברים לכל דבר. סגירת "האגודה האגרארית", ארגונם של בני האצולה המתונים, בפקודת השלטונות הגבירה את גלי ההפגנות של הפאטריוטים. ב-8 באפריל 1861 נתקיימה הלוויה של פאטריוט פולני, גולה בסיביר שחזר לעיר. בדרך מבית העלמין הקאתולי פנו המפגינים לבית העלמין היהודי ושם הונח זר על קברו של א' אייזנבאום, מנהלו הראשון של בית המדרש לרבנים. הושמעו ההימנון הפולני וסיסמאות פאטריוטיות. ליד הארמון המלכותי וברחוב פרבר-קראקוב הצטרפו למפגינים חברות של בעלי-מלאכה יהודים. מיריות הז'אנדרמריה נפלו כמה חללים ובראשם כומר שצעד בראש המפגינים וצלב בידיו. בחור יהודי בשם מיכאל לאנדא נטל את הצלב מידי הנופל והמשיך לצעוד בראש המפגינים, אולם גם הוא נורה. בנוסף לו נפלו עוד כמה יהודים. מתוך 200 הפצועים היו 30 יהודים. הקוזאקים שנקראו לפזר את ההפגנה גילו אכזריות מיוחדת כלפי היהודים ואף בזזו חנויות של יהודים. המשוררים הפולניים, וביניהם ציפריאן נורביד, פיארו את גבורתם של היהודים הנופלים בשיריהם וכתבו על "רוח החשמונאים בחוצות וארשה" ועל לאנדא כעל "דמותו של ישוע של הקורבן היהודי". ב-10 באוקטובר השתתפו בהלווייתו של הארכיבישוף פיאלקובסקי (שמת בימים ההם) כל חברי ה"דוזור" של ו' וכן הרב דובר מייזלס. השלטונות, שעד אז נמנעו מלהיכנס לתוך הכנסיות כדי לפזר את ההפגנות, הכניסו את הז'אנדארמריה לכנסיות ולשני בתי הכנסת של ה"נאורים" בעת התפילות, שנערכו שם לזכר תדיאוש קושצ'יושקו, ואסרו כ-2,000 איש. בתגובה נסגרו כל הכנסיות, ולאחר התייעצות עם ה"דוזור" הורה הרב מייזלס לסגור גם את כל בתי התפילה של היהודים בעיר. הוא עשה זאת גם ל"מען השלום" עם שאר בני העיר וגם כדי למנוע מן הנוער היהודי לבקר בכנסיות. לאחר מכן, בעת שנחקר במשטרה, טען הרב שאמנם הורה לסגור את בתי התפילה מצד החזית, אולם ניתן היה להיכנס אליהם ררך הכניסה האחורית והתפי- לות נערכו בהם כרגיל.
בתגובה על הסגירה ההפגנתית של בתי התפילה (של הנוצרים והיהודים כאחד) נאסרו בעיר כ-14,000 איש; בערך 2,000 מהם היו יהודים. בין הנאסרים היו הרב מייזלס ושני המטיפים, יאסטרוף וקראמשטיק. בהשפעת דעת הקהל במערב אירופה ובגלל החשש שהרב מייזלס ייהפך לקדוש מעונה בעיני כל הפולנים, נמנעו השלטונות מלהענישו בעונש חמור. הם נזכרו בעובדת היותו נתין אוסטרי וגירשוהו, לאחר מאסר קצר, לקראקוב. גם המטיפים שוחררו לאחר מאסר קצר ויאסטרוף, הנתין הפרוסי, גורש מן הארץ. רבים מן העצורים היהודים האחרים הוגלו על-פי צו מינהלי לסיביר.
בעצתו של ויילופולסקי, ועל מנת לנתק את היהודים מן הזרם הפולני-הפאטריוטי, נקטו השלטונות כלפיהם את שיטת "המקל והגזר" וניסו לשדלם בהבטחות שונות, נוסף על הרפורמות שכבר הובטחו להם. בין השאר הורשו היהודים להיבחר למועצת העירייה של ו' בבחירות שהתקיימו ב-24 במאי 1861. ואכן נבחרו אז מתיאס רוזן, איגנאצי נתנזון וישראל גזונדהייט. נבחר גם המומר ליאופולד קרוננברג, שגם בחירתו נחשבה בעיני השלטונות "מחווה ליהודים".
גילויי האחווה הפולנית-יהודית נמשכו גם ב-1862, אולם בצורה הרבה יותר מתונה. שנתיים אלה של "המהפכה המוסרית" ושל האחווה היהודית-פולנית, וכן המרד הפולני של 1863, שבו השתתפו היהודים (ובראשם יהודי ו') בכל התחומים, היו אפיזודות שאין להן אח ורע בתולדות העם היהודי בפולין בכלל ובעיר ו' בפרט.
המרד של ינואר 1863 פרץ בליל ה-22 לחודש זה בתנאים בלתי נוחים וללא כל סיכוי להצליח. השנתיים שקדמו לו התישו את מכיניו לא מעט. רבים עברו למחנה ה"מתונים". להחלשה זו תרמו הצווים שפורסמו מטעם הצאר בדבר שחרור האיכרים מן הצמיתות ובדבר ביטול ההגבלות על מגורי היהודים. בקרב האצולה הפולנית והבורגנות (גם זו היהודית) הלך וגבר מספרם של המעדיפים את העבודה המעשית והדוגלים ב"פוזיטיביזם" למען המולדת. מתוך 60,000 האנשים שהביעו את רצונם לצאת ליערות ולהילחם במסגרת היחידות הקרביות של המחתרת הפאטריוטית יצאו בסופו של דבר רק 10,000 (ביניהם היו בערך 2,000 יהודים, 1,000 מהם תושבי ו'). שיעור היהורים שהשתתפו במרד היה גבוה. רבים מהם נלחמו במסגרת היחידות הקרביות ובשורות הז'אנדארמריה של המורדים - לא מעטים מהם נשאו שמות פולניים או נשארו עלומי שם. היו ביניהם גם קצינים. עשרות מתו מות גיבורים. בו' נוסדו ועדי מחתרת יהודיים שמטרתם לעזור למורדים בנשק, בכסף, במזון ובציוד רפואי. יהודים הצטיינו בהברחת נשק למוררים (דרך גאליציה) וקיום קשרים עם חוץ-לארץ. הנשים היהודיות תפרו לבנים והכינו תחבושות. יהודים מילאו תפקידים חשובים במחלקות השונות של ממשלת המרד שהוקמה: הרמן ואהל וולאדיסלאב אפשטיין כיהנו כמנהלי המחלקות הפינאנסיות (דהיינו היו שרים בממשלת המרד); המשכיל היהודי יצחק גולדמאן (בעתיד המו"ל של האנציקלופדיה העברית הראשונה "אשכול") חיכר את רוב הכרוזים, אחדים מהם גם בעברית, שפרסמה ממשלת המרד. לפי עדויות של בני הזמן ההוא היו יהודי ו' המקור העיקרי לכספים בשביל אוצר המרד. מחסני הנשק ודירות המחבוא של המורדים היו על-פי רוב ברחובות הרובע היהודי ובבתיהם של יהודי ו'. רבים מבין המורדים שנשבו בידי הרוסים נידונו והוצאו להורג בפומבי. בעוד שהפולנים, הוצאו להורג לרגלי המצודה הווארשאית, נתלו כמה יהודים דווקא ברובע היהודי מוראנוב, למען "ישמעו ויראו". לאחר דיכויו המוחלט של המרד בסוף 1864 נשפטו, נאסרו ונשלחו לסיביר כאלף ממשתתפי המרד היהודיים. ביניהם היו תושבי ו' רבים.
לצד האכזבה מעצם הכישלון נזרעו בתקופה ההיא גם גרעיני ההתמרדויות והמאבק בעתיר למען עצמאות פולין. משורות המורדים היהודיים צמחו, מצד אחד, הלוחמים בשורות המפלגות הפולניות העתידות להיאבק על עצמאות פולין ועל דמותה החברתית, ומן הצד האחר גם ראשוני החוגים הציוניים והסוציאליסטיים ב"רחוב היהודי". ההיסטוריון הפולני, איש הימין והאנדציה, א' גיירטיך, ששלל את המרד של 1863 וראה בו מעשה שהזיק לאינטרס הפולני, כינה אותו בשם "מרד יהודי".
השנים 1856-1864 היו גם תחילתו של המפנה שהתחולל בחיי התרבות והחינוך בקהילת ו'. עוד בשנת 1857 למד רק אחד מתוך שישה ילדים יהודיים לימורים כלליים, בין בששת בתי-הספר היסודיים לילדי ישראל ובין בשיעורים פרטיים. השאר למדו בחדרים ובתלמוד תורה של הקהילה. בשנים שקדמו ל"מהפכה המוסרית" ובמהלכה קמה תנועה ספונטאנית של הפצת השכלה בקרב היהודים. נושאיה היו תלמידי בית המדרש לרבנים וסטודנטים יהודיים במכללות ותלמידי גימנסיות. הם ביקרו בבתי יהודים, ארגנו שיעורי ערב לילדים ולמבוגרים ולימדו שם חינם אין כסף שפות, היסטוריה ומקצועות אחרים. נערכו גם שיעורי ערב לשוליות של בעלי מלאכה ולזבנים יהודיים. בשנת 1858 הורה הרב דובר מייזלס להנהיג בחדרי תלמוד תורה שבפיקוח הקהילה את לימוד השפה הפולנית וחשבון. הלכו ורבו התלמידים היהודיים בבתי-הספר התיכוניים. בגימנסיות, בבית-הספר למסחר ובקורסים תיכוניים אחרים כבר למדו בשנים אלה כמה מאות יהודים. בשנת 1862 נפתח גן ילדים יהודי ("אוכרונקה") ובו 100 ילדים. המטעג מ' יאסטרוף ניהל חוג משתלמים בביתו של הנדבן הנריק טפליץ, ובו השמיע בפני 50 תלמידים הרצאות פופולאריות בנושאי יהדות. בית המדרש לרבנים המשיך להיות סדנה להשכלה מוררנית. כמה עשרות סטודנטים יהודיים למדו במכללה לרפואה, ולאחר שנסגרה, במכללה הכללית (האוניברסיטה שהקים ויילופולסקי. זו נסגרה בשנת 1868 בידי השלטונות כעונש על פעולה פאטריוטית פולנית שנערכה בה). במכללה לרפואה לימד אף פרופסור יהודי, מאוריצי לודוויק הירשפלד, מומחה בעל שם עולמי לאנטומיה. הוא היה בנו של שוחט בעיירה נאדאז'ין, נפת ראווה, יצא ללמוד בפאריס וקנה לו שם במחקריו. לאחר זמן חזר לפולין והיה למורה הפופולארי ביותר במכללה הרפואית בו'.
בשנת 1857 הגישה קבוצת משכילים תושבי ו' (ח"ז סלונימסקי, הילארי נוסבאום - היסטוריון של יהדות פולין, שלימים המיר את דתו - ויעקב רוטוואנד, מזכיר ועד הקהילה) בקשה לשלטונות לקבלת רישיון להוצאת כתב-עת יהודי בשפה הפולנית בשם "איזראליטה". התשובה שקיבלו היתה שלילית. ב-1860 החל המו"ל היהודי שמואל אורגלבראנד בהוצאת האנציקלופדיה הפולנית הגדולה. אורגלבראנד היה בוגר בית המדרש לרבנים וכמו"ל נודע בתור מצנאט של הספרות הפולנית. הוא הוציא לאור גם את התלמוד הבבלי ב-10,000 עותקים ויש אומרים שמהכנסות אלה מימן את הוצאת האנציקלופדיה הפולנית.
בשנת 1862 היו בו' 296 מוכרי ספרים, מהם 130 יהודים. הכרוניקאים של התקופה מדגישים את תפקידם של היהודים בהפצת הספר הפולני. בין מחברי הספרים, בעיקר בנושאי טבע, מתמטיקה ורפואה נרשמו כבר אז כמה וכמה יהודים. בשנת 1861 קיבל המשכיל והמורה דניאל נויפלד רישיון להוצאת שבועון יהודי בשפה הפולנית בשם "השחר" ("יוצ'נקה" בפולנית). כתב העת היה למפיץ מדע פופולארי גם בתחום היהדות והוא פרסם ידיעות מהימנות על חיי היהודים. בעקבות הרישיון זה קיבל גם ח"ז סלונימסקי רשות להוציא לאור כתב עת בשפה העברית. ואכן, בפברואר 1862 הופיע הגיליון הראשון של "הצפירה". ב"הצפירה" נתפרסמו מאמרים על חיי היהודים בעולם ועל בעיות היהדות. כמו כן הודפסו בו סיפורת ומאמרי מדע פופולאריים. בשנת 1860 נפתחה ליד בית הכנסת ל"נאורים" ברחוב דניאלוביצ'ובסקה הספרייה הציבורית היהודית הראשונה (כמובן שספריות של ספרי קודש היו כמעט בכל אחד מבתי הכנסת בו').
המרד של ינואר 1863 ומעשי הדיכוי שבאו לאחר שנכשל הפסיקו לזמן מה את הפעולה התרבותית המסועפת של יהודי ו'. רבים מן הפעילים הוגלו לסיביר, האחרים נמלטו או יצאו למערב אירופה. בית המדרש לרבנים נסגר בשנת 1863 בפקודת השלטונות ולא נפתח עוד. ה"צפירה" פסקה מלהופיע בשנת 1864 והוצאתה לאור חודשה רק בשנת 1879 בברלין. אולם ניצני הפעילות התרבותית של השנים האלה נתנו את פירותיהם בשנים הבאות, לאחר האמאנציפאציה שזכו לה יהודי מלכות פולין כדוגמת רוסיה הצארית.

סגור

היישוב היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם (1914-1864)
לאחר דיכוי המרד של ינואר 1863 ניגשו השלטונות הרוסיים לחיסול שארית סימני העצמאות של מלכות פולין. רשמית נשא הצאר את התואר "מלך פולין", אולם הארץ נקראה כבר "הארץ שעל הנהר ויסלה" ולא מלכות פולין. בו' העיר בוטלה המועצה העירונית שנבחרה לא מכבר; בראש העיר הועמדו אנשי מינהל רוסיים והוחל בתהליך מזורז של רוסיפיקציה: המכללות ובתי-הספר התיכוניים נסגרו והרוסית הונהגה כשפת הוראה. המרכז החשוב של המדע והתרבות הפולנית בו' עבר ללבוב ולקראקוב שבגאליציה.
אולם השינויים הכלכליים והחברתיים, שעברו על הארץ כולה לאחר שחרורם של האיכרים מצמיתות, והאמאנציפאציה, המוגבלת אמנם, שנהנו ממנה היהודים, התרכזו בעיקר בו'. כשליש ממפעלי התעשייה, שהוקמו בארץ כולה בתקופה שבין המרד של 1863 ובין פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התרכזו בו' העיר. בשנת 1868 היו בו' 307 מפעלי תעשייה, שהעסיקו 5,343 פועלים; השווי הכולל של המוצרים שיוצרו במפעלים אלה היה מיליון רובל בערך; ואילו בשנת 1913 הגיע מספר המפעלים ל-595 והועסקו בהם 41,500 פועלים; שווי המוצרים המיוצרים הגיע ל-116,600,000 רובל. התפתחות הכלכלה בארץ כולה ובו' בפרט נעשתה בד בבד עם השתלבותה בכלכלת רוסיה ועם גידול השיווק הפנימי שבאו בעקבות שחרור האיכרים. בעת הזאת הונחו קווים חדשים של מסילות הברזל (בשנת 1862 הונח הקו לפטרבורג; בשנת 1867 לטרספול. בשנת 1875 הונח קו מסילה המקיף את העיר ונבנה גשר; כעבור שלוש שנים, בשנת 1878, הונח קו המסילה לאורך הנהר ויסלה). בשנת 1881 שופצה והורחבה מערכת המים העירונית. מתחילת שנות ה-80 פעלו בו' קרונות רתומים לסוסים, ומשנת 1908 באו במקומם החשמליות.
ו' היתה למרכז תעשייתי עם ריכוז גדול של פרולטריון מודרני ועקב כך נעשתה גם ללב-לבה של תנועת הפועלים בארץ כולה. בשנת 1882 קמה בה תנועת הפועלים הפולנית "פרולטריאט" (משנת 1888, לאחר פיזור הארגון הראשון בצו השלטונות, "פרולטריאט ה-2"); בשנת 1889 נוסדה אגודת הפועלים הפולניים ולאחר מכן הוקמו "מפלגת הפולנים הסוציאליסטית" (פ.פ.ס.) ו"מפלגת הסוציאל-דמוקרטים של מלכות פולין וליטא" (ס.ד.ק.פ.ל.). המפלגות האלה פעלו במחתרת ובשנות המהפכה של 1905-1906 עודדו את המוני הפועלים בו' לצאת נגד המשטר; בעת ההפגנות נורו כמה מן המפגינים בידי הז'אנדארמריה. רבים מחברי המפלגות נאסרו ואף הוגלו לסיביר. ו' צעדה בראש המתנגדים למדיניות הרוסיפיקאציה של המשטר; לשם כך נתארגנו קורסים בשפה הפולנית שהיו חדורים רוח של פאטריוטיות וניתנו שיעורים ברמות שונות - מרמת בית-הספר היסודי ועד למכללה. ו' היתה גם למרכז של המפלגה הדמוקרטית הלאומית (האנדקיה, נוסדה בשנת 1897). שורשיה של תנועה זו נטועים בתנועה הכלכלית והחברתית של הפוזיטיביזם, שקדם לה, והיא דגלה במתן אוטונומיה פוליטית מלאה לפולנים בחסותה של רוסיה. מבחינה חברתית-כלכלית תמכה האנדקיה במשטר שמרני לאומני. התנועה הדמוקרטית הלאומית היתה לדוברם של האינטרסים של הבורגנות הפולנית המתפתחת ואף של האצולה. כבר עם הופעתם לראשונה חרתו חברי התנועה הדמוקרטית הלאומית על דגלם את נושא האנטישמיות הרעיונית והמעשית כתרופת-פלא להשגת עצמאותה של פולין ולקיומה.
הצווים של הצאר מיוני 1862, שהסתמכו על התוכניות של ויילופולסקי, ביטלו את ההגבלות האזרחיות על יהודי המלכות בכלל ועל יהודי ו' בפרט. הותר ליהודים לרכוש נכסי דלא-ניידי (גם אחוזות כפריות), בוטלו הרבעים היהודיים המיוחדים בערים (גם בו') והותר ליהודים להעתיק את מגוריהם לו' בלא הגבלה. אלא שהאמאנציפאציה של היהודים נוסח ויילופולסקי ונוסח הצאריזם לא היתה מלאה ורבים מיסודותיה נשארו גם להבא בספר החוקים בלבד. שלטונות העיר ו' ניסו להמשיך ולפרש את הצו במשך מספר שנים נוספות כאילו הוא מכוון בו' רק ליהודים בעלי הון והמקיימים אורח חיים אירופי, שרק הם זכאים ליהנות מביטול ההגבלות על המגורים בעיר. ער שנת 1873 לא ניתן ליהודים להתקבל למשרות המינהל של המועצות המקומיות (וויט, סולטוס), אלא במקומות שהתגוררו בהם יהודים בלבד. יהודים גם לא נתקבלו למשרות ממשלתיות. האיסור על היהודים לייצר ולשווק משקאות חריפים בכפרים נשאר בתוקפו. שנים רבות נמשך המאבק על ביטול האיסור שהוטל על היהודים לעבור ברוקחות; המאבק הזה לא זכה להצלחה מלאה עד 1914. בצבא לא נתאפשר ליהודים להגיע לדרגת קצונה.
אולם בדרך כלל שינו הרפורמות של ויילופולסקי במידה רבה את מצבם האזרחי של יהודי המלכות וניתנה להם האפשרות להרחיב את יוזמתם ואת פעילותם הכלכלית. השלטונות הרוסיים ניסו להיראות כגומלי חסד עם היהודים וכך הם אמנם נראו בעיני חלק מן הבורגנות היהודית המתבוללת ובעיני בעלי ההון והסוחרים הגדולים מקרב המתנגדים. אולם לא מעטים מן היהודים המתבוללים שמרו אמונים לשאיפת העצמאות של פולין ולתקווה לשחרור מעול הרוסים. הם האמינו שגורלם של היהודים קשור קשר הדוק בגורל שאר האזרחים הפולניים. מצב זה נמשך עד שפרצו פרעות ביהודים בדרום רוסיה, בארגון ובעידוד השלטונות, לאחר הירצחו של הצאר אלכסנדר השני בשנת 1881.
בו' פשטו שמועות שהפרעות עומדות להתחולל גם בעיר זו. ואכן, למרות מאמציהם של הליבראלים הפולניים והכנסייה להרגיע את הרוחות, וחרף הטענות שאין שום סיבה לפרעות בו' (הפולנים עסוקים בעבודה מעשית חיובית ו"אהדתם לצאר הנרצח רפה למדי, אם לנקוט לשון המעטה") שנשמעו מפי הפולנים והיהודים כאחד, אכן פרצו בו' מהומות אנטי- יהודיות בימים 25-27 בדצמבר 1881. בעת התפילה בכנ- סיית הצלב הקדוש נשמעה אזעקת שווא בדבר דלקה שפרצה כביכול. בעת הבהלה שקמה נדרסו כמה מן המתפללים. המון המתפללים הוסת נגד היהודים, כאילו הם השמיעו את האזעקה במטרה לאפשר לכייסים יהודיים לעסוק במלאכתם. שוליות של בעלי מלאכה וסתם אספסוף החלו לפרוע ביהודים; תחילה פגעו בעוברי אורח ברחובות ולאחר מכן פשטו על החנויות ובתי המגורים של היהודים, הרביצו מכות, בזזו והרסו רכוש. השוטרים עמדו מנגד ולא התערבו. רק ביום השלישי של הפרעות ניתנה הוראה להחזיר את הסדר על כנו. העיתונות הפולנית האשימה את "היד הזרה" שהיתה בדבר, אולם הליבראל אלכסנדר שווינטוחובסקי תלה את האשמה בשנאה הכבושה שרחשו רבים מן הפולנים אל היהודי הזר הלובש קאפוטה, אל היהודי "שחיקה את מנהגי הפולנים והדוחק את רגלם של הפולנים מפרנסתם". במקומות רבים עמדו היהודים על נפשם וגירשו את המתפרעים ואף הרביצו להם מכות.
הפרעות של דצמבר 1881 היו בבחינת ציון דרך ליהודי ו' שהיו חייבים לעמוד מאז בפני גזרות הצאריזם מצד אחד ובפני האנטישמיות המודרנית של חוגים פולניים - ולאחר מכן של מפלגות פוליטיות פולניות ובראשן הדמוקרטים הלאומיים (האנדציה) - מצד שני.
הצו שפרסם הצאר אלכסנדר השלישי (יורשו של הצאר שנרצח) ב-2 במאי 1882 הטיל על היהודים החיים באימפריה הרוסית הגבלות חדשות. בין השאר הוגבל חופש המגורים בכפרים ובעיירות וכן הוטלו עליהם הגבלות בכל הנוגע לקנייה ולמכירה של קרקעות בכפרים. היו ניסיונות להחיל את החוק גם על "הארץ שעל נהר ויסלה"; לשם כך הוקמה ועדה בפטרבורג וגם בו'. קבוצת אנשי ציבור, שהיו חברים ב"ועד הבורסה" (שמטרתו היתה לרכז נתונים סטאטיסטיים על הכלכלה והחברה במלכות פולין ולנתחם) ובראשה יאן בלוך, קאזימייז' נתנזון, סטאניסלאב קשמינסקי ואלכסנדר קרויסהאר (רובם מומרים), פנו לשר הפנים בפטרבורג בתזכיר ובו סקרו את מצב היהודים במלכות. הם ניסו להוכיח, שיהודי המלכות הם אנשים מועילים שפולין זקוקה לפעילותם המשקית ועל כן אין להחיל עליהם את הצו מיום 2 במאי 1882. אבל כשנודע עניין התזכיר התחולל ויכוח סוער בכתבי-העת הפולניים בו'. אחדים מהם הגנו על תוכנו ואחרים תקפו את היהודים. הגדיל לעשות השבועון "ניבה", שיצא בהתקפה חריפה ברוח תורתו של הכומר סטאשיץ (היהודים הם אסונה של פולין, הם חלאת בני האדם וכיו"ב). יאן יילנסקי, מחבר הספר האנטישמי "היהודים, הגרמנים ואנחנו", ייסד שבועון בשם "רולה" ובו תקף את היהודים מדי שבוע בשבוע במשך 25 שנה כמעט במאמרי שטנה. לא נוקו גם יהודים (ואף מומרים) ידועי שם, בנקאים, תעשיינים ובעלי עסקים, שעשו רבות למען פיתוח התעשייה וסללו דרכים חדשות במשק הארץ. יילנסקי וה"רולה" שלו ביטאו את התמורות שהחלו להסתמן בפולין הקונגרסאית ודבריו מצאו אוזן קשבת אצל הגורמים שהיו מעוניינים להילחם ביהודים המתחרים בהם.
בשנת 1892 הגיעו לו' הידיעות על הפרעות ביהודי לודז', שנערכו בימים 6-7 במאי של השנה. הפעם היו הפורעים אנשי הפרולטריון המאורגן ואפילו חברי המפלגה הסוציא- ליסטית פ.פ.ס. אמנם ביטאון המפלגה "פשגלונד סוציאליס- טיצ'ני" גינה את הפרעות והצביע על "היד הזרה" האשמה בהן, אבל יחד עם זה האשים את היהודים בכך שהם התייצבו מול הפרולטריון המאורגן בהיותם בעלי סדנאות ו"עצמאיים" ובכך שהם מתנכרים למאבק בעד תקומת פולין העצמאית.
בשנת 1897 נוסדה, כאמור, המפלגה הפולנית של "הדמוקרטים הלאומיים" (האנדקים) בראשותו של רומאן דמובסקי. בהתחלה ניסו מפלגה זו ומנהיגה לתקוף את היהודים ב"אורח אובייקטיבי" בהצביעם על ה"זרות של היהודים" בפולין ועל הנזק שהם מביאים לכלכלתה. אבל לאחר מאורעות המהפכה של 1905 ולאחר המאבק שניהלה המפלגה לזכות בבחירות ל"דומה" (הפרלמנט הרוסי) היא התייצבה בראש האנטישמים הפולניים ודובריה לא בחלו בדברי שטנה חריפים ביותר נגד היהודים. הם אף הכריזו חרם על היהודים, תבעו להחרים את המסחר והמלאכה שלהם ולנתק את קשרי העסקים שלהם עם הפולנים. היתה זו הכרזת מלחמה גלויה על היהודים והמטרה היתה לדחוק את רגליהם ולהניעם לצאת מן הארץ. אפילו אם היהודים מוכנים להתבולל אין בכך כדי לעזור להם. הכרזת החרם לוותה גם במעשים. בו', כמו בשאר חלקי הארץ, הוקמו קואופרטיבים פולניים והופצו מדי פעם בפעם כרזות, שקראו לפולנים לקנות אך ורק אצל אנשי שלומם. חרם דומה, בצורה חריפה ביותר, הוטל גם במאה הנוכחית, בשנות ה-30 המאוחרות, לקראת חורבנה של פולין העצמאית של בין שתי מלחמות העולם.
ב-50 השנים שעברו מן המרד של ינואר 1863 עד מלחמת העולם הראשונה, אשר בהן נתהווה העם הפולני המודרני, עוצב היישוב היהודי בו' והיה לקהילה היהודית הגדולה ביותר בפזורה היהודית בעולם ולמרכז הפוליטי והתרבותי של יהדות פולין - ולא רק שלה בלבד.
עם שחרורו של היישוב היהודי בו' בשנת 1862 מעול ההגבלות על חופש התנועה שלו הלכה האוכלוסייה היהודית וגדלה. ואולם אין לייחס את גידול האוכלוסייה לריבוי הטבעי בלבד, שכן זה לא היה גדול ביותר בתקופה ההיא. לא הריבוי הוא שהשפיע במידה מכרעת על גידול מספרם. מה שהביא לגידול האוכלוסייה היתה הגירת יהודים מן הערים האחרות לו'. העיור והתיעוש שהתפתחו בה הם שעוררו את גל ההגירה. על הגירת היהודים לו' השפיע לא רק הגורם החיובי של אפשרות למצוא פרנסה, ולו גם דחוקה, בעיר המתפתחת, כי אם גם התנאים השליליים ששררו במקומות שמהם באו המהגרים. ברבות מערי השדה של מלכות פולין אזלו מקורות הפרנסה המסורתיים של היהודים (פונדקאות, חכירה ועוד) ולמעשה הם אף גורשו מכפרים רבים; גם העיירות הסמוכות שוב לא היו מסוגלות לכלכל אוכלוסייה יהודית נוספת. ואכן, בשנות ה-70 של המאה ה-19 גבר גל המהגרים היהודים לו' מן הפלכים של תחום המושב היהודי ברוסיה (בערי המלכות ובו' היה מקובל לכנות את כל המהגרים האלה בשם הכולל "ליטאים"). תחילה היו אלה סוחרים אמידים וספקים, שמצאו בעיר קרקע פורייה ליוזמתם המשקית. לצדם עמדו הכרת השוק הרוסי והקשרים שקשרו עם בעלי עסקים ברחבי רוסיה.
לאחר הפרעות ברוסיה בתחילת שנות ה-80, ולאחר גירושם של היהודים מכפרים וגם מערים אחדות כגון קייב, פטרבורג ומוסקווה, ובייחוד לאחר הפרעות שהיו בשנים 1903-1905, הלך וגדל זרם המהגרים מן הקיסרות הרוסית למלכות ולו' העיר. מרביתם היו כבר סוחרים זעירים, בעלי מלאכה, פועלים וכן אנשי אינטליגנציה, סטודנטים ומהפכנים מקצועיים, שנאלצו לנטוש את מקום מולדתם מאימת הרדי- פות של המשטרה הרוסית. בתקופת ההגירה הגדולה של יהודי רוסיה ופולין (1900-1910) מערבה, ובעיקר לארצות שמעבר לים כלומר לארצות הברית, היתה ו' מקום חניה חשוב, ומקצת מן המהגרים התעכבו בעיר ואף השתקעו בה מסיבות שונות. רבים מאלה שביקשו להגר לארצות המערב ולאמריקה ראו בו' מקום שבו יוכלו לקבל הכשרה מקצועית שתסייע להם בארץ היעד. כאן הכינו את עצמם בחורי בית המדרש לשעבר בעיירותיהם ובעלי דוכנים, רוכלים וסתם אנשים חסרי מקצוע ומקור פרנסה קבוע (שמשים, בדחנים, שדכנים ואחרים) לעבודה במקצוע נדרש בארץ המובטחת ולעבודת כפיים. עתה חל שינוי גם ביחס החברה והציבור לעמל כפיים כמקור פרנסה, ועבודה זו נעשתה מכובדת לא פחות מן המסחר ומ"פרנסות האוויר".
כאמור, עד סוף המאה ה-19 היה עיקר פרנסתם של יהודי ו' על המסחר, אולם מאז ואילך פחת מספר המתפרנסים היהודים בענף זה וגדל מספרם של העובדים במלאכה ובתעשייה. בשנת 1862 עסקו במסחר ובכספים 41.3 מתוך מאה יהודים פעילים מבחינה משקית בו'; מעשייה וממלאכה התפרנסו 22.2 ומשירותי בית ומעבודה שחורה הרוויחו את לחמם 18; לעומת זאת, בשנת 1897 התפרנסו ממסחר ומכס- פים 35.8, מתעשייה וממלאכה - 35, משירותי בית ועבודה שחורה - 20.5. בתקופה זו גם ירו. מספר היהודים העוסקים במסחר בתוך כלל העוסקים בענף זה בעיר : מתוך מאה מתפ- רנסים מן המסחר היו בשנת 1862 72.1 יהודים ו-27.9 לא-יהודים, ואילו בשנת 1897 היו 62.1 יהודים ו-37.9 לא-יהודים. המגמה הזאת לא נשתנתה גם בשנים שלאחר מכן ונוכח הנטייה הגוברת אצל הפולנים לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר, והחרם שהכריזו האנדקים על המסחר היהודי, יש להניח שמגמה זו אף נתחזקה. ראויה לציון העובדה, שבמסחר העסיקו בעלי העסקים, כולל הסיטונאים, כמעט אך ורק עוב- דים ופועלים יהודיים; לא כך היה המצב במפעלי תעשייה שבידי היהודים. עקב כך הלך וגדל הפרולטריון היהודי בו' בענף כלכלה חשוב זה. בשנים אלה גדל הייצוא של התוצר התעשייתי מו' (בעיקר בענף הטקסטיל וההלבשה) לרחבי רוסיה.
לקראת סוף המאה ה-19 מצאו את פרנסתם בענפי התעשייה והמלאכה בו' כ-24,000 בעלי מלאכה, שוליות ופועלים יהודיים. כ-4,000 מאלה היו פועלים בבתי החרושת, וכמחצית מאלה היו נשים וילדים. רוב הפועלים היהודיים עבדו בבתי חרושת לטבק שבהם נעשתה רוב העבודה בידיים ושולם שכר עבודה נמוך. יהודים מצאו עבודה גם במפעלים זעירים ובלתי ממוכנים. לעבודה במפעלי התעשייה הגדולים כמעט לא נתקבלו פועלים יהודיים, גם כשהיו הבעלים יהודים. רק 6% מן הפועלים היהודיים בבתי החרושת (מפעלים שהעסיקו 15 פועלים ויותר) הועסקו אצל בעלים לא-יהודיים, בעיקר כשכירי-יום בעבודות פשוטות (סבלות והובלה). במקרים אחדים, כאשר ניסה בעל המפעל להעסיק יהודים בעבודה ממוכנת, שבתו הפועלים הלא-יהודיים ודרשו להרחיק את היהודים; הם גם השיגו את מבוקשם. הסיבה לכך היתה בעיקר אי רצונם של היהודים לעבוד בשבתות (במפעלים הגדולים לא היה יום מנוחה שבועי), אבל גם מפני שהעובד היהודי היה חסר הכשרה מקצועית (היהודים היו על-פי רוב רוכלים לשעבר או שוליות מובטלים או אנשים שהתפרנסו בעבר "מן האוויר"). הבעלים היהודיים של המפעלים חששו גם מן האופי ה"אינדיווידואליסטי,' של היהודי ומנטייתו להתנהג כלפי מעסיקיו שהם מבני עמו מתוך קרבה יתרה.
לא שפר גם גורלם של בעלי-המלאכה ובעלי הסדנאות היהודיים, על שוליותיהם ופועליהם. היהודים לא השתייכו בדרך כלל לאגודות בעלי-המלאכה (ה"צכים") ובעלי הסדנאות עבדו על-פי זיכיון. בעל-מלאכה על-פי זיכיון נתפס כאומן שאיכות עבודתו ירודה יותר והמוצר שלו נחשב זול (טנדיטה) ופחות ערך. אגודות בעלי המלאכה הפולניים תקפו את מתחריהם היהודיים בסיסמאות שקראו למאבק על "איכות טובה יותר של המוצר", שגינו "תחרות בזויה בהוזלת מחיר המוצרים", אבל הם לא התוזרו גם מדיבורים על "גזע זר" ומן "החובה של כל נוצרי לקנות אצל אנשי שלומו". רוב הסדנאות של בעלי-המלאכה היהודיים לא העסיקו פועלים שכירים וגם באלה מהן שכן העסיקו לא עלה המספר על עובד אחד או שניים. לפעמים היו העובדים השכירים נשים. מצבם של בעלי-המלאכה היהודים היה בכי-רע. בבתי-המלאכה עבדו העוזרים והשוליות בכל מיני עבודות בית; שעות העבודה נמשכו מהנץ השחר ועד מאוחר בערב. העובדים השכירים ובני משפחותיהם של בעלי הסדנאות אמנם לא נכללו במניין בעלי-המלאכה היהודיים, אולם הם היו כוח עבודה לא מבוטל וגורם חשוב להוזלת מחיר המוצר ולכושר ההתחרות בשוק הווארשאי ומחוצה לו.
גל השביתות שהציף את ו' לאחר המהפכה של 1905 לא הביא שינוי רב במצבם של השכירים היהודיים בתעשייה הזעירה (מזון והלבשה) ובבתי המלאכה. לפעמים זכו השובתים להישגים במשך ימים אחדים, אבל לאחר מכן הם נאלצו לסגת ממה שהשיגו כדי שמעסיקם, שמצבו במקרים רבים לא היה טוב בהרבה מזה שלהם, יוכל לפתוח מחדש את בית המלאכה. מצבם של הפועלים היהודיים לא היה יציב. מרביתם היו תלויים בעונות הייצור (בקונפקציה, הנעלה, פרוונות ואף בתעשיית המזון), ובעתות משבר (בשנים 1901/2, 1907, 1912) הם היו הראשונים שפוטרו מעבודתם.
בתקופה זו גדלה באופן יחסי גם שכבת הבורגנות היהודית בו'. לשכבה זו השתייכו 15 הבנקאים הגדולים (משפחות נתנזון, ואוולברג, רוטוואנר ואחרים), כ-200 בעלי בתי חרושת שהעסיקו יותר מ-30 פועלים וכן כ-2,000 בעלי בתים וכמובן מספר שקשה להעריכו במדויק של סוחרים גדולים, בעיקר יצואנים ויבואנים.
בתי החרושת הוקמו בעיקר בשנים 1870-1910. רובם נבנו באיזור המערבי של העיר. לקראת סוף המאה הופיעו מפעלים בבעלות חברות מניות שבראשן עמדו בעלים יהודיים. נזכיר כאן אחדים מן המפעלים הגדולים מכל ענפי התעשייה:
בענף המתכת - חברת המניות של אורווייזן, קראשינסקי ושות', למכונות קיטור ובית יציקה (500 פועלים); ב' האנטקה, חברת מניות למפעלי מתכת (1,000 פועלים); ב' ארונוביץ, בית חרושת לרהיטי ברזל (420 פועלים); האחים אדלשטיין, בית חרושת לפמוטים ומוצרי ברונזה (200 פועלים); האחים בוך, בית חרושת למוצרי נחושת וברונזה; מושיצקי, חברת מניות לבית חרושת למתכת (300 פועלים); ו' שפרלינג, בית חרושת למאזניים (150 פועלים).
בענף המזון - ט' ברון ושות', בית חרושת לטבק (135 פועלים); חברת מניות - בית חרושת לסוכר בהנהלת מ' ברסון, קרויסהאר ועוד (750 פועלים); קאלינובסקי ופיוטר רקובסקי, מפעלי טבק (650 פועלים).
בענף הביגוד - ד' באומפלק, בית חרושת לנעליים (200 פועלים); צ' בלאנק, בית חרושת לסרטי גומי (702 פועלים); ברוכיס ובניו, בית חרושת מיכני לנעליים (149 פועלים); ד' ואלטר, בית חרושת לעניבות וכתפיות (260 פועלים); י' לוינ- זון, בית חרושת לייצור צווארונים (180 פועלים); האחים לוין, בית חרושת לנעליים (200 פועלים); האחים לוין, בית חרושת ללבנים (230 פועלים); ב' סיימן ומ' אוגורודסקי, בית חרושת לנעליים (750 פועלים); נ' ראוכר ושות', בית חרושת לסרטים ונעלי לבד (325 פועלים).
בענף הטקסטיל - ט' בורקון ושות', בית חרושת לווילונות (300 פועלים); "וולה", חברת מניות בבעלות מ' קרנבאום וא' היימאן (500 פועלים); ש' קאהל, בית חרושת לייצור גרביים (100 פועלים); א' וולקוסטראבסקי, בית חרושת למוצרי טריקו (300 פועלים); ו' בלאנק, בית חרושת לעיבוד עורות (500 פועלים).
ענפי תעשייה אחרים - אטינגר, מוניץ ושות', ייצור מחברות, פנקסים ובית-דפוס "קולטורה" (105 פועלים); י' בראון, ייצור רהיטים (152 פועלים); ק' וולטסובר, ייצור קופסאות קרטון (230 פועלים); י"ד זומר, מפעל לייצור בשמים (100 פועלים); מ"ד לוין, מכבסה מיכנית (150 פועלים); שרשבסקי ורובינשטיין, מפעל לייצור רהיטים (250 פועלים).
שאר בתי החרושת בבעלות יהודים בו', רובם בגודל ממוצע (העסיקו מ-25 עד 100 פועלים), היו בענפי הטקסטיל והביגוד, יציקת ברונזה, "כסף פולני", גלנטריה, ריהוט ועוד. תוצרת המפעלים שווקה ברחבי האימפריה הרוסית. בתי חרושת אלה עמדו בראש הייצור של כובעי-קש, פוזמקאות וגרביים ואף במוצרי עור בכל ערי תחום המושב.
לשכבת הבורגנות השתייכו גם אנשים שחיו מן הרווחים שהכניס להם הונם או שהשתמשו בו לצורך ספקולאציות. בשנת 1897 נמנו עם אלה 1,200 איש בערך. לקראת סוף המאה ה-19 ובתחילת ה-20 נמצאו בקהילת ו' כ-2,000 אנשי אינטליגנציה ובעלי מקצועות חופשיים, נוסף על פקידים שהועסקו במפעלי תעשייה ובעסקי מסחר. בטבלה שלהלן מובאים מקצת מן הנתונים על יהודים, אנשי אינטליגנציה ומקצועות חופשיים, שנפקדו בשנת 1897: #1#המקצוע או העיסוק #2#העוסקים #3#במקצוע #4#בני גברים נשים משפחותיהם גברים #5#נשים
#1#מינהל בית משפט #2#43 #3#4 #4#41 #5#76
משטרה #1#עובדי ציבור וחברה #2#50 #3#1 #4#55 #5#58
#1#עורכי דין פרטיים #2#17 #3#2 #4#13 #5#33
ויועצים #1#רבנים ודיינים שוחטים ובודקים #2#71 #3#- #4#86 #5#141
#1#מורים ועובדי חינוך#2#776 #3#78 #4#633 #5#1,106
#1#מדע, ספרות ואמנות #2#115 #3#7 #4#62 #5#145
רופאים מרפאים ועובדי תברואה #2#258 #3#111 #4#220 #5#359

מדי שנה נתווספו אל שכבת האינטליגנציה המקצועית אנשים מקרב הסטודנטים ובוגרי בתי-הספר התיכוניים. גלי ההגירה אל העיר הביאו אתם גם הם אנשי אינטליגנציה מכל הסוגים הנ"ל.
בקהילה כה גדולה כקהילת ו' היה גם מספר גדול יחסית של אנשים שמקצועם או עיסוקם לא היו מוגדרים. פרנסתם של אלה היתה רופפת ועל-פי רוב הם היו לנטל על הציבור. במפקד של 1897 הגדירו את עצמם 1,006 גברים ו-165 נשים כחסרי מקצוע או עיסוק. במציאות היה מספרם גדול מזה בהרבה. כמו בכל חברה עירונית נמצאו גם בקהילת ו' כל מיני אנשים שחיו בשולי החברה. קשה כמובן לאמוד את מספרם של הגנבים ואלה הנלווים אליהם, אבל אפשר לשער שלא היו מעטים. יעידו על כך הביטויים ביידיש ובעברית, שחדרו לסלנג הפולני של העולם התחתון בו' (למשל, מלונה - מקום מחבוא; דין תורה - עשיית שפטים בגנב אחר) ונפוצו משם לשאר אזורי פולין. בשנת 1897 ישבו בבתי-הכלא בו' 297 גברים יהודים ו-31 נשים. באותה שנה נרשמו במשטרה בעיר 120 פרוצות יהודיות. יש להניח, שמספר זה לא שיקף את כל העוסקות ב"מקצוע העתיק ביותר".
כאמור, היה המבנה החברתי של קהילת ו' מגוון וקוטבי כאחד. מול שכבה קטנה של בעלי הון וקטנה עוד יותר של נציגי הבורגנות המודרנית, ניצבה שכבה גדולה של עמלים ועובדי כפיים, שמצאו את פרנסתם בדוחק, ומספר גדול של מחוסרי-כל. ובתווך היתה שכבת הסוחרים ובעלי-המלאכה (בעלי הסדנאות), שהתפרנסו יפה למדי (מקצתם היו אף אמי- דים ממש). רק כ-15% מכל ראשי המשפחות נמנו עם משלמי מס הקהילה, שלא היה גבוה במיוחד. בשנת 1909 היה שיעור המס מ-2 עד 750 רובל לשנה, ושילמו אותו כ-7,000 חייבי מס (רק 2% בערך חויבו בשיעור המירבי של המס). יד שאר ראשי המשפחות לא הערגה לשלם אף את השיעור המזערי ועל כן הם שוחררו ממנו. משום כך לא היתה להם זכות לבחור לוועד הקהילה (ה"דוזור"). באותה שנה נזקקו לעזרה ממפעל "קמחא דפסחא" של הקהילה יותר מ-2,000 משפחות. כבר בעשורים האחרונים של המאה ה-19 עמדו בפני ועד הקהילה בעיות שלא עמדו לפניו קודם, בשנות השישים, כאשר הקהילה מנתה 40,000 נפש.
לאחר כישלון המרד של 1863 נרתעו ה"נאורים" במשך זמן מה לעסוק בענייני הקהילה היהודית. אחדים מחברי הוועד היו חשודים בעיני השלטונות כמשתפי-פעולה עם המורדים (מזכיר הוועד במשך שנים רבות, יעקב רוטוואנד, הוגלה לזמן מה לסיביר). ועד הקהילה, שנבחר אחת לשלוש שנים, נשאר אפוא בידי המתנגדים והחסידים והבחירות התנהלו על-פי התקנות משנת 1840, כלומר בשני שלבים - תחילה בחרו מתפללי בתי הכנסת את נציגיהם ואחר כך בחרו אלה מתוכם את חברי הוועד. רוב הכנסות הוועד באו ממס הבשר הכשר. עם ביטול המס (שנת 1864) היה צריך למלא את החסר ממס הקהילה (האט) ט). ובינתיים נוצר גירעון ולא נמצא מקור אחר שבעזרתו ני ון לכסותו (בשנת 1871 היו הכנסות הקהילה 17,000 רובל בעוד שההוצאות היו יותר מ-64,000 רובל). ה"נאורים" דרשו לייעל את ניהול הוועד ובין שאר הדרישות שהעלו היה גם שינוי תקנון הבחירות, שעיקרו קביעת מכסת רכוש ורמת השכלה מינימלית (ידיעת השפה הפולנית) כתנאי לבחירת אדם לנציג. הנציב ברג לא הסכים לתנאי ההשכלה מפני שראה בו דרך ל"פולניזציה", אולם הסכים להטלת התנאי בעניין הרכוש. הוסכם שהזכות לבחור תינתן למי שישלם מס בסכום של 15 רובל לשנה.
בבחירות שנתקיימו בשנת 1871 היו בסך הכל 308 בעלי זכות בחירה. היות שהחסידים והמתנגדים, ואפילו האמידים שבהם, לא אצה להם הדרך לשלם מסים גבוהים, נפתחה לפני ה"נאורים" הדרך לתפוס את השלטון בוועד, שמספר חבריו עלה ל-14 איש (נוסף על 3 ממלאי מקום וחברי ועדות). ואמנם, הוועד שנבחר הורכב ברובו מן ה"נאורים". בגלל המאבק המר שניהלו החסידים אז נגד הרב הכולל החדש, ר' יעקלי גזונדהייט, שעלה באותה שנה על כס הרבנות בו', נהנו ה"נאורים" גם מתמיכתם של החסידים. לעומת ר' גזונרהייט הציגו החסידים מועמד משלהם לרב הכולל - את האדמו"ר מגור, ר' איצ'ה מאיר אלתר. החסידים ראו ברב גזונדהייט, שמינויו קיבל את אישור השלטונות, "רב מטעם". גם ה"נאורים" לא ראו ברב הנבחר את האיש המתאים לשבת על כסאו של הרב דובר מייזלס. בעקבות החנינה שניתנה בשנת 1864 לתומכים במרד הותר גם לרב מייזלס לשוב מגלותו בקאטוביץ. הרב מייזלס המשיך לכהן כרב הקהילה עד פטירתו בשנת 1870. בשנות כהונתו האחרונות זכרו לו הפולנים את חסד התנהגותו בעת ההפגנות הפאטריוטיות (בשנים 1860-1861) וחרף פרישתו מן העיסוק בעניינים פוליטיים היה בעיניהם לסמל של יהודי שהוא פאטריוט פולני. כזה היה הרב גם בעיני ה"נאורים" היהודים. בהלווייתו השתתפו המונים מתושבי ו', יהודים כפולנים. מאורע זה היה מעין סימן אחרון של אחווה פולנית-יהודית מימי המרד של 1863.
בלחץ החסידים וה"נאורים" נאלץ הרב גזונדהייט לצאת בדימוס ומרוב צער חלה ונפטר בשנת 1878. עם פטירתו בוטלה הרבנות הראשית בו' ובמקום רב כולל נבחר ועד רבני וארשה, שכל אחד מחבריו כיהן כיושב ראש הוועד במשך חודש ימים.
לוועד הקהילה החדש נבחרו: ד"ר לודוויק נתנזון (ממשפחת הבנקאים הנודעת), מתיאס ברסון, שמואל פורטנר (בנקאי), יוסף פוזנאנסקי, יעקב לוונברג והילארי נוסבוים. ליושב-ראש הוועד נבחר לודוויק נתנזון, שהמשיך למלא תפקיד זה 25 שנים (עד פטירתו בשנת 1896). הבחירות שהתקיימו במשך חצי יובל השנים האלה לא הביאו לשינויים רבים בהרכבו של ועד הקהילה. שליטתם של ה"נאורים" נמשכה גם לאחר תקופתו של נתנזון, והם זכו לשיתוף פעולה מצד אחדים מן המתנגדים. בשנת 1909 ניסו הציונים לשנות את המצב, אולם ללא הצלחה.
בימי כהונתו של נתנזון גילה הוועד פעילות ענפה בכל התחומים וועד הקהילה הפך להיות מוסד רב עוצמה. בימיו הוקם בית חולים חדש (נחנך סופית בשנת 1902 ברחוב צ'יסטה). בבית החולים היו 559 מיטות והוא היה מצויד בציוד מודרני ועבדו בו רופאים ידועי שם. בתקופה זו בוטלה הקהילה העצמאית בפראגה וסופחה לקהילת ו'. בית העלמין שבפראגה הוקף חומה חדשה וכן שופץ שם בית הכנסת, שהוקם בשנת 1808 בתרומות משפחת שמואל זביטקובר. שופץ גם בית העלמין שברחוב גנשה. שיא פעולת הוועד היה בהקמת בית הכנסת הגדול ברחוב טלומאצקה (נחנך בשנת 1878), שעליו היתה גאוותה של קהילת ו' עד תקופת השואה. הקמת הבניין עלתה 362,000 רובל והכסף בא מתרומות של נדבנים, שביניהם היו גם בני משפחת נתנזון. בבית הכנסת (שנקרא בשם "הסינגוגה") היתה התפילה אמנם מסודרת באופן מופתי אולם לא בנוסח רפורמי. החזנים ששירתו בו היו מגדולי החזנים של הזמן ומנצחי המקהלה - מבין המלחינים הנודעים. כמטיף ראשון כיהן הד"ר יצחק צילקוב (שקנה לו שם הודות לתרגום החומש לפולנית; הוא תרגם לפולנית ספרים נוספים מן התנ"ך וגם את המחזור לימים הנוראים). בשנת 1897 התמנה למטיף שני הד"ר שמואל אברהם פוזנא- נסקי ולאחר שנפטר הד"ר צילקוב בשנת 1908, נתמנה למטיף הראשון. הרב ש"א פוזנאנסקי היה מדען בתחום הלימודים השמיים ובקי גם במקורות היהודיים (מחקריו הרבים פורסמו בעברית, בגרמנית ובפולנית). הוא היה מטיף בחסד עליון וגם פדגוג דגול. הוא הגה את הרעיון לפתוח סמינריון למורי הדת היהודית. ואמנם, מוסד זה הוקם בשנת 1918, עם תקומתה של פולין המחודשת. את עיקר תשומת לבו הפנה ד"ר פוזנאנסקי להרחבת הספרייה, שנפתחה ליד בית הכנסת והוא העשיר אותה בדברי דפוס עתיקים ובכתבי-יד נדירים בתחום היהדות. הוא היה גם הראשון מבין המטיפים בו' שנתפס לרעיון הציוני ופעל להפצתו.
ערב מלחמת העולם הראשונה נתקיימו בו' באופן רשמי שלושה בתי כנסת (ברחוב טלומאצקה, בית הכנסת הישן בפראגה ובית הכנסת ע"ש נוז'יק ברחוב טווארדה. בית כנסת זה נחנך בשנת 1899). מלבדם התקיימו בערך 340 בתי תפילה, רובם שטיבלאך של חסידים. לקראת הימים הנוראים תמיד גדל מספרם של בתי התפילה כפליים בשל המניינים המאולתרים שנתווספו.
בתקופה ההיא נעשו הצעדים הראשונים להקמת המוזיאון למלאכת מחשבת יהודית (אומנות פלאסטית, תשמישי קדושה וכו'). ראשיתו היתה האוסף הפרטי של מתיאס ברסון שנתרם לקהילה; המוזיאון שנודע באוספים שנצטברו בו במרוצת השנים נקרא ע"ש התורם הראשון, מ' ברסון. בו' פעלו חברות צדקה וסעד רבות קשתמכו בידי נדבנים וקיבלו סיוע כספי צנוע מן הוועד. הגדולות והחשובות שבהן היו: בית תמחוי ראשי לעניים, יתומים וזקנים. (ייסד אותו מ' רוזן בשנת 1843), שהיו לו כמה סניפים: "אחיעזר" - עזרה הדדית; "עזרת יתומים" (עזרה ליתומים ליד "אחיעזר"); "עזרה לילדי ישראל" (עזרה לילדים במזון ובהלבשה); "עזרה" (אגודת סעד לנזקקים שהקימו החרדים); "ביקור חולים" (הוקמה כארגון מרכזי לאחר איחוד חברות דומות להגשת עזרה רפו- אית וסיעוד לחולים); "לינת הצדק" (טיפול בלילות בחולים); "עזרה למיילדות"; "תומכי עניים" (עזרה לעניים בכסף ובמ- זון, בעיקר לקראת חגי ישראל); "סומך נופלים" (עזרה לסוחרים ולבעלי מלאכה שירדו מנכסיהם); "מטבח עממי" (בעיקר למהגרים עניים המבקשים עבודה בעיר).
בתקופה הנדונה המשיכו להתקיים עשרות חברות גמילות חסדים, שהלוו לחבריהן הלוואות ללא ריבית או בריבית סמלית בלבד. עד שנת 1914 פעלו בו' חברות עממיות לאשראי שנתמכו בידי יק"א. חברה מסוג זה הקים לראשונה יוסף קירשרוט. לאחר מכן קמו חברות דומות נוספות, וכן קופות של המעמד הבינוני בשם "אשראי הדדי".
הנדבנים היהודיים, ובעיקר אלה מן ה"נאורים", תרמו ביד נדיבה גם למוסדות חינוך ותרבות, צדקה וסעד של הפולנים. בני משפחות קרוננברג, ואוולברג, נתנזון, אפשטיין ואחרים תרמו למוסדות אלה עוד בהיותם יהודים ואחדים מהם המשיכו בכך גם לאחר שהמירו את דתם. למרבה האירוניה, במוסדות אלה, שהתקיימו גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, לא ניתנה דריסת רגל ליהודים. בשנות ה-30, בעת שגברה האנטישמיות, הוחמרו ההגבלות עור יותר במוסדות אחדים, כגון במכללה הטכנית ע"ש ואוולברג.
כעין חברות לעזרה הדדית יש לראות באגודת המורים היהודים, שהוקמה בסוף המאה ה-19, וב"אגודת הזבנים", שהוקמה 60 שנה קודם לכן, אבל פעולותיה נשאו גם אופי של איגוד מקצועי. באגודת הזבנים היו כמה אלפי חברים והיא קיימה לשכה לחיפוש מקומות עבודה וכן ספרייה עשירה למדי, שבין כתליה הושמעו הרצאות ונתקיימו שיעורי ערב.
לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הלך ועד הקהילה ואיבד את מקומו המרכזי ביישוב היהודי. בדומה למה שקרה בתחום הסעד והעזרה, שבהם תפסה את המקום המרכזי הנדבנות הפרטית, גם בתחום החברתי והציבורי עברה הפעילות במידה רבה לירי מפלגות וחברות שהחלו להתארגן בתקופה זו וקנו להן השפעה הולכת וגוברת בציבור כגורם בעל חשיבות. השפעה רבה רכשו לעצמם גם העיתונים וכתבי-העת לענייני ספרות, מדע וחברה, שהחלו להופיע בשנים אלה בעברית, ביידיש ובפולנית.
עד שנות ה-80 של המאה ה-19 היה רוב הציבור היהודי בו' שרוי בעולמו המסורתי ונתון להשפעת החסידים, שגברו כבר בעת ההיא על המתנגדים. השפעתם של האחרונים הלכה ופחתה גם משום שרבים מבניהם פרקו את העול והצטרפו אל המתבוללים וה"מתפלנים" והלכו לרעות בשדות זרים. מהם יצאו לוחמי המרד של 1863 ולאחר מכן אנשי המחתרת הפאטריוטית הפולנית, וכאמור, הגיעו רבים מן ה"מתפלנים" אל קץ דרכם היהודית והמירו את דתם. מאז קמה התנועה הסוציאליסטית המאורגנת לא נזקקו עוד אלה שביקשו להיטמע בחברה הפולנית להמיר את דתם כדי לצאת מן ה"רחוב היהודי". ואכן, הכרזת החוג הראשון של הסוציאליסטים הפולניים מ-1878 על מאבקם בעד שוויון סוציאליסטי של כל האזרחים ללא הבדל מין, גזע ולאומיות עוררה התלהבות בקרב האינטליגנציה היהודית-פולנית. באגודה הסוציאליסטית הראשונה בו', "פרולטריאט", היו כמה פעילים יהודיים וביניהם פליכס כהן (לימים, בשנת 1918, יושב-ראש המועצה המהפכנית הפולנית ואיש הקומינטרן), גיסו זיגמונט הרינג (גם הוא ממנהיגי הקומוניסטים הפולניים), שמעון דיקשטיין, אחיו של פרופ' שמואל דיקשטיין, מראשי המתבוללים בו', ואחרים. במשפט שנערך לחברי ה"פרולטריאט" בשנת 1882 היו בין 190 הנאשמים 15 יהודים, ביניהם נמצאו כבר בני משפחות "בעל-ביתיות" וכן התופרת חוה ברסלר, שאיבדה את עצמה לדעת בתאה שבמצודת ו'.
בשנים 1882-1888 התקיים בו' חוג מהפכני מיסודה של המפלגה הרוסית "נארודנאיה ווליה". עיקר פעולתו של החוג היתה מכוונת להפצת השכלה ורוח מהפכנית בקרב פשוטי העם היהודיים. בראש החוג עמדו ל' רבינוביץ ואברהם קאטיק (מחבר "זיכרונות מן המרד של 1863"). ליד ה"פרולטריאט" השני שנתארגן בשנת 1887 קמה קבוצה בשם "חברה לדעות ואמונות של העם היהודי" ותפקידה "הפצת תרבות פולנית בין ההמונים היהודיים החשוכים". בראש הקבוצה עמדו חברי ה"פרולטריאט", האחים פטרסון ומכסימיליאן הלפרן, מנהל בית-הספר למלאכה של הקהילה. מקבוצה זו יצאו הפעילים היהודים של הפ.פ.ס. (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית).
בנוסף לקבוצות האלה התארגנו גם יוצאי ליטא ורוסיה בו' באיגודים מהפכניים משלהם. בפ.פ.ס. הוקמה אף מחלקה יהודית. ב"מפלגה הסוציאל-דמוקרטית של פולין וליטא" (ס.ד.ק.פ.ל.), ובעיקר בתאיה בו', היו יהודים רבים. באותה תקופה התקרב הסופר י"ל פרץ לחוגים הסוציאליסטיים, שפעלו בקרב היהודים, נאם בפניהם ואף נאסר בשנת 1899 על פעילות מהפכנית ונכלא לשלושה חודשים ב"פאבילון ה-10" (כלא לאסירים פוליטיים ידוע לשמצה בו').
באותה תקופה כבר ניכרו גילויי המאבק המעמדי בקרב פועלים יהודיים בו' ואורגנו קופות עזרה לשביתות (בשנת 1894 היו בעיר 13 קופות כאלה). שביתות של פועלים יהודיים החלו כבר בשנת 1882 (בבית החרושת לטבק) ולקראת סוף המאה הגיע מספרן לכמה עשרות. בכמה מקרים זכו השובתים להישגים: יום העבודה שלהם קוצר ושכרם הועלה.
היהודים שהיו חברים במפלגות הפולניות בו' היו בין הפעילים במאבק על הזכויות הסוציאליות והפוליטיות (סוציאליסטיות ולאומיות פולניות) בעת המאורעות המהפכניים של שנת 1905 ולאחריה. אולם ההשפעה שהיתה להם בקרב "המוני העם" ברחוב היהודי בו' היתה קטנה וגם מספר חבריהם היה מצומצם למרי. רעיונותיהם וסיסמאותיהם היו רחוקים מן ההווי היהודי ששרר אז בקרב יהודי ו'. הפרעות של 1881, והאנטישמיות המודרנית מיסודם של יילנסקי ורמובסקי, פקחו את עיניהם של רבים ואפילו מבין המתבוללים, והם הבינו שלא "בשדות הזרים ייוושעו". הזמן והתנאים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים דרשו שההתארגנות תתחיל "בבית". את הזרעים הרעיוניים הראשונים זרעו עוד משכילים יהודיים שלא ניתקו את הקשר עם בני עמם ומסורתו. נושאי הרעיונות החדשים היו ה"ליטוואקים", שזרם הגירתם אל העיר גבר לאחר הפרעות שהיו ברוסיה בשנים 1881-1882 ובאוקראינה בשנים 1903-1905 ורדיפות היהודים שבאו בעקבותיהם ברחבי האימפריה. מהגרים אלה הביאו אתם את הניסיון שרכשו במאבק ובארגון ואת הלהט המהפכני. גם בו' בשלו התנאים להקמת תנועות פוליטיות המוניות: התארגנו ראשוני הציונים וקמו התאים הראשונים של ה"בונד" (דער יידישער ארבייטער בונד).
האגודות הציוניות הראשונות בו', "חובבי ציון" ו"שארית ישראל", נוסדו בשנת 1883. המייסדים היו עורך הדין איזידור (ישראל) יאשינובסקי וד"ר זאמנהוף (יליד ביאליסטוק, ממציא השפה הבינלאומית אספראנטו), והרוח החיה שבין המארגנים היה הסופר העברי שאול פנחס רבינוביץ' (שפ"ר). התנגדו לחוגים אלה המתבוללים, החרדים ואף הסופרים העבריים נחום סוקולוב (אז עורך ה"צפירה"), י"ל פרץ ודוד פרישמאן, גילו אדישות כלפי התנועה החדשה; כל אחד מהם מטעמו הוא. בו' הוקם אף מרכז של התנועה, סניף של המרכז שהתקיים בביאליסטוק, בהנהגתו של הרב שמואל מוהיליבר.
עם התגברות השפעתו של אחד-העם בתנועה הציונית והקמת האגודה "בני משה" התארגן בו' סניף של הארגון הזה. בראשו עמד אליעזר שלקוביץ (בן אביגדור). הסניף ניהל פעילות ענפה בייחוד בתחום הפצת הרעיון הציוני ובחינוך הלאומי. הודות ליוזמתו של הסניף היתה ו' למרכז של הספרות העברית והעיתונות הלאומית בעברית וביידיש. הוקמו הוצאות לאור לספרות עברית "אחיאסף" ו"תושיה"; נפתחו "חדרים מתוקנים" לנערים ובית-ספר לנערות בשם "יהודיה".
לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שהשתתף בו גם נ' סוקולוב שחזר ממנו מלא התלהבות לרעיון הציוני ולדרכה המדינית של התנועה, הלכה וגדלה הפעולה הציתית בו'. סוקולוב הפך את טרקלינו, שבו התאספו מיטב אנשי האינטליגנציה היהודית (גם מקרב היהודים בו'), למעין מועדון ציוני מרכזי בעיר; הושמעו בו הרצאות על נושאים ציוניים והתנהלו בו ויכוחים סוערים. בין השאר הופיע בו יצחק ניסנבוים, ממייסדי "המזרחי". קמו אז אגודות ציוניות, שמקצתן התרכזו סביב מניינים ובתי-תפילה משלהם ומקצתם הקימו מועדונים חילוניים. בין אלה התבלטו האגודות "בני-ציון" ו"אחוות ציון". הציונות הגיעה אל בחורי בתי-המדרש ואל ה"יושבים" בשטיבלאך של החסידים. דרכם של הצעירים האלה לא היתה קלה, החסידים רדפו אותם ולא פעם אף גירשום מבית התפילה, דבר שהביא להחרמתם בסביבה ובמשפחה. גם בחוגי הסטודנטים היהודיים בו', שמספרם היה כבר גדול למדי, עשה לו הרעיון הציוני נפשות; הוקם ארגון בשם "ספרות" שבראשו עמדו נח דוידזון ומ' סירקין ופעולת ההסברה בעיתונות הוגברה. לחוגים הציוניים לא היה מעמד חוקי, אבל השלטונות הרוסיים לא הפריעו לפעילותם שנעשתה במסווה של אירועים תרבותיים למיניהם (ואף בצורה של חתונה או מסיבת אירוסין). ציוני ו' אזרו עוז וביקשו ליטול לידיהם את השלטון בקהילה ולמטרה זו הגבירו את התקפותיהם על הקואליציה של ה"נאורים" והחרדים ששלטו בוועד, אולם ללא הצלחה. על מעמדם של ה"נאורים" והחרדים בוועד שמרה שיטת הבחירות ובעיקר התנאי של מכסת הרכוש.
באותה תקופה (בייחוד ערב המהפכה הרוסית של 1905 וראשיתה) ניהלה את המאבק הציוני נגד השמרנים החרדיים, נגד המתבוללים ואף נגד היהודים חברי התנועות הסוציאליסטיות הפולניות (הפ.פ.ס. והס.ד.ק.פ.ל.) וה"בונד", קבוצת צעירים שהתרכזה סביב מנהיג התנועה בו' נחום סוקולוב. בראש הקבוצה עמדו נח דוידזון, שמעון רונדשטיין, משה קרנר ויצחק גרינבאום. האחרון עבד כמזכיר בלשכתו של סוקולוב וכבר אז החלו להתגלות כישוריו המדיניים והארגוניים שהורות להם היה ברבות הימים למנהיגה של יהדות ו' ופולין הקונגרסאית.
בתקופת הוויכוחים שנערכו בתנועה הציונית ובקונגרס הציוני על "אוגנדה" עמדו ציוני ו' לימינם של המתנגדים לרעיון אוגנדה. בימי המהפכה של 1905 היתה הנהלת הציונים בו' בידי י' גרינבאום (סוקולוב נעדר תכופות מו' מפני ששר האוצר, ויטה, הטיל עליו להכין סקירה על האמאנציפאציה של היהודים במערב אירופה) והלה הצטרף בשם הציונים לדרישות הפולנים להקים אסיפה מכוננת בו'. במאמרים שפרסם בעיתונות היהודית העלה גרינבאום את הדרישה להעניק למיעוט היהודי שוויון זכויות. במקביל ביטא את שאיפת העם היהודי לתקומה מדינית בארץ-ישראל.
בתקופת הריאקציה שבאה לאחר כישלון המהפכה החזיק המרכז הציוני בו' מעמד זמן ממושך יותר משאר סניפי המפלגות הציוניות והמשיך בפעולות ההסברה והארגון. בבחירות לדומה (הפרלמנט הרוסי) הראשונה הצטרפו ציוני ו' למחרימים אותן מקרב המפלגות הפולניות. בבחירות לדומה הרביעית הצביעו הבוחרים היהודיים (בעיקר הציונים) בעד יריבו של האנטישמי רומאן דמובסקי, יאגלו, והאחרון ניצח בבחירות. בכך גילו יהודי ו' את כוחם האלקטוראלי העצמאי. לאחר שהכריזו האנדקים חרם על המסחר והמלאכה היהודיים יצאו גרינבאום וחבריו בתנועה הציונית בו' בהתקפה נגדית בעיתונות היהודית. הציונים ניסו גם להקים ארגון קואופרציה יהודית כנגד ארגון הקואופרטיבים הפולניים העוינים. פרוץ מלחמת העולם הראשונה שיתק לזמן מה את הפעולה הציונית המסועפת בו'.
מאז שנת 1902 היו קיימים בו' חוגים של "פועלי ציון". בשנת 1905 פרשה מן האגודה הציונית-דמוקרטית "התחיה" קבוצה של 70 חברים ובראשם בן ציון ראסקין ויצחק טבנקין. אליהם הצטרפו אחדים מחברי חוג הסטודנטים "קדימה" ומחוג הנשים הציוני "דבורה" ויחד יסדו את הארגון הסוציאל-דמוקרטי היהודי "פועלי ציון בווארשה". הארגון הווארשאי פתח בפעולת הסברה ותוך-כדי המאבק עם ה"בונד" המקומי, עם הצ.ס. (ציונים סוציאליסטיים) ועם המחלקה היהודית של הפ.פ.ס. הגיע בזמן קצר להישגים ארגוניים ומספר חבריו גדל ל-400. הארגון פעל באורח בלתי חוקי והיה מאורגן בתאי מחתרת שמנו בין 5 ל-15 איש. את הפעילות החוקית בקרב הפועלים היהודיים ניהלו מטעם הארגון אגודות מקצועיות: אגודת המלצרים, ה"קמחאים" - מובילי הקמח, תופרות הקונפקציה ועוד כמה אגודות קטנות יותר. ליד הארגון פעלה מחלקה לתפקידים מיוחדים (החרמת כספים ושוד בקופות ממשלתיות, בדואר, ברכבת וכד'). הארגון הקים גם אגודות סטודנטים משלו.
מלבד הפעילות בתחום המאבק המקצועי של הפועלים ניהל ארגון "פועלי ציון בווארשה" גם פעילות תרבות מסועפת בהשפעתם של י"ל פרץ, מ' פרייד וד"ר גרשון לוין. בשנים 1911-1914 הופיעו בו' כתבי-עת של פועלי ציון בשמות שונים: "די ארבייט", "דער געדאנק", "דאס ווארט", "דער נייער געדאנק". בשנת 1913 החל להופיע הביטאון המקצועי "דער האנדעלס אנגעשטעלטער", אולם גם הוא, כמו שאר כתבי העת, נסגר לאחר שיצאו לאור כמה גיליונות.
חברי "פועלי ציון" בו' השתתפו בהפגנות מחאה פוליטיות ומקצועיות, לעתים יחד עם ה"בונד" ועם המפלגות הסוציאליסטיות הפולניות. בהפגנה נגר משפט בייליס, שארגנו ה"בונד" ו"פועלי ציון" בו', השתתפו כ-20,000 איש. "פועלי ציון" כמפלגה מהפכנית נרדפה במיוחד בידי המשטרה. רבים מחבריה נאסרו והיו גם כאלה שנשלחו לסיביר.
נציגי "פועלי ציון" בו' השתתפו בוועידות "פועלי ציון" שנערכו בפולטאווה בשנת 1906 (שמעון פרושיצק), בקראקוב בשנת 1907 (יצחק טבנקין, גור רפאלקס), ובקראקוב בשנת 1913 (אברהם טננבוים ויצחק לב).
עד מלחמת העולם הראשונה פעלו בו' כמה חוגים של ציונים דתיים מיסודו של הרב ש' מוהיליבר. פעולתם בשטיבלאך של החסידים ובבתי המדרש עוררה את זעמם של החסידים, והנתפסים ב"עברת הציונות" נרדפו בשצף קצף. מן החוגים האלה נבנה בשנת 1916 הסניף של "המזרחי" בו'.
ה"בונד" הווארשאי הוחדר גם הוא ל"רחוב היהודי" בעיר בידי ה"ליטוואקים" ונבנה תחילה על ריכוזיהם בעיר. חבריו באו גם מבין היהודים חברי המפלגות הסוציאליסטיות הפולניות. לאחר שהוקם ה"בונד" באוקטובר 1897, חדר הסניף הווארשאי שלו לכל הענפים ומקומות העבודה של היהודים בעיר. בכל אלה הוקמו תאים מחתרתיים של המפלגה. בראש הוועד הווארשאי של ה"בונד" עמר בשנים 1887-1889 ביינו מיכאלביץ' (יוסף איזביצקי). מו' פשטה השפעת ה"בונד" לערים ולעיירות של פולין הקונגרסאית. החל משנת 1895 ארגן ה"בונד" בו' הפגנות לרגל האחד במאי, לעתים במשותף עם המפלגות הסוציאליסטיות הפולניות. בשנת 1903 השתתפו בהפגנת האחר במאי בו' שארגן ה"בונד" 1,000 איש. באותה שנה השתתפו בהפגנה מול ה"פאוויאק" (בית כלא לאסירים פוליטיים) 5,000 פועלים יהודיים. סוערות ורבות משתתפים היו ההפגנות שארגן ה"בונד" בשנות המהפכה של 1905/6. בעת ההפגנות אף הגיעו להתנגשויות עם המשטרה ונפלו חללים מבין המפגינים. בהפגנה לרגל הלווייתו של החייט ישראל גראוויר השתתפו 30,000 פועלים יהודיים. מיריות הצבא נהרגו 4 ונפצעו 10 מפגינים. בין הנואמים הופיע ברוניסלאב גרוסר-סלואווק, לימים מנהיג דגול של ה"בונד" ונואם מלהיב. בשנים 1900 ו-1904-1905 יצא לאור הביטאון של ה"בונד", "ווארשעווער ארביטער" (13 גיליונות).
לאחר שנתפס בידי המשטרה בית הדפוס של ה"בונד" בבוברויסק (בשנת 1899) נוסד בו' בית דפוס (מחתרתי) של המפלגה ובו נדפסו דברי ההסברה והתעמולה שלה. בהתאם להחלטת הוועידה השישית של ה"בונד" שהתכנסה בשנת 1905 החל הסניף הווארשאי בעבודה נמרצת להפצת התרבות היהודית ב"שפה המדוברת בפי ההמונים", כלומר ביידיש. ביוזמת ה"בונד" נוסדה סקציה יהודית ליד האוניברסיטה הפולנית העממית (ה"וושכניצה") ובה השמיעו את הרצאותיהם לפני אלפי מאזינים י"ל פרץ, ד"ר לוין, ליפמאן הירש, יעקב לשצ'ינסקי ועוד. בשנות הריאקציה שלאחר המהפכה של 1905/6 גברו הרדיפות של האוכראנה (המשטרה הפוליטית) נגר חברי ה"בונד". רבים מאנשי הסניף הווארשאי נאסרו וכמה מהם הוגלו.
ההתארגנות הפוליטית המפלגתית של החרדים בו' נעשתה עם הקמת "כנסת ישראל". ביוזמה זו נטל חלק, בין השאר, גם האדמו"ר מגור, ר' אברהם מרדכי אלתר ששיתף פעולה עם גדולי התורה של הזמן (ר' אלחנן ספקטור מקובנה, ר' חיים עוזר גרודז'נסקי מווילנה ועוד). הארגון לא אושר בידי השלטונות. האחרונים לא אישרו גם את הקמת הסניף בו' של "מחזיקי הדת" (ארגון של חרדים שהוקם בגאליציה בשנות ה-80 של המאה ה-19 ביוזמת רבה של קראקוב, ר' שמעון סופר, והאדמו"ר מבלז, ר' יהושע רוקח. בשנת 1908 התקיימה בו' אספה חשאית של עסקנים חרדיים ורבנים, שבה הוחלט להשתתף בוועידה מוקדמת לייסוד "אגודת ישראל", שעמדה להתקיים בשנת 1909 בהומבורג שבגרמניה. ואכן, בוועידה זו השתתפו גם נציגים מו'. בשנת 1911 הוקמה בו' הסתדרות של חרדים, שלא היתה קשורה לשום ארגון עולמי. האדמו"ר מגור, ר' אברהם מרדכי אלתר, נתן את חסותו לארגון. גם בוועידת קאטוביץ שנערכה בשנת 1912 השתתפה נציגות מכובדת של חרדים מו' ותרמה ליסודות הרעיוניים של "אגודת ישראל" העומדת לקום. הכוח המארגן בקרב מנהיגי "אגודת ישראל" בו' היה נחום לייב ויינגוט. הוא ידע כיצד לאחד למטרה אחת את הכיתות החסידיות לזרמיהן ואף את המתנגדים. ו' היתה כבר אז עיר של חסידים ובעיקר מצודתם של חסידי גור. מלחמת העולם הראשונה הפסיקה את ההכנות, אולם כבר בשנת 1915, לאחר שנכבשה העיר בידי הגרמנים, חידשה "אגודת ישראל" ביתר שאת את פעולותיה ובמהרה היתה לאחת המפלגות הפוליטיות רבות הפעלים בקרב יהודי ו'.
עם הגידול המהיר של האוכלוסייה הועמד היישוב היהודי בו' בפני הצורך להרחיב את רשת החינוך. ההווי המסורתי ששרר ביישוב היהודי, וריבוי החסידים בו, הביאו לכך שגם בתקופה זו למדו בערך %90 מילדי ישראל בחדרים, רובם פרטיים. בשנת 1905 היו בו' 206 חדרים ולמדו בהם 11,065 ילדים ו-19 חדרים שלמדו בהם 1,157 ילדות. ועד הקהילה פתח חדרים של "תלמוד תורה" וביוזמתו של הרב דובר מייזלס הונהגו בהם כאמור גם לימודי הפולנית והרוסית וכן חשבון. בשנת 1905 היו בו' 8 חסרי "תלמוד תורה" ולמדו בהם 1,250 תלמידים. חברת "עזרה" הקימה גם היא כמה חדרים מסוג "תלמוד תורה", בעיקר לילדי ה"ליטוואקים". לקראת סוף המאה ה-19 הונהג פיקוח של השלטונות על החדרים, אולם הפיקוח הצטצמם למעשה לביקור חר פעמי או דו פעמי בשנה של המפקח ה"גוי" בחרר. הלה בחן את ידיעות התלמידים על משפחת הקיסר, דרש לשיר את ההימנון הרוסי ולאחר שהוגש לו "כיבוד" וקיבל "מתנה" הוא עזב את המקום. לאחר הלימודים בחדרים המשיכו מקצת מן הנערים ללמוד תורה בבתי המררש ובישיבות שנתקיימו ליד השטיבלאך של החסידים.
התמורות הכלכליות והחברתיות שחלו ביישוב היהודי העמידו בפניו גם את הצורך להעניק לדור הצעיר משהו מן ההשכלה החילונית. בתקופה זו גדל מספר בתי-הספר העממיים לילדי ישראל (כבר בשנת 1838 למדו באלה 12 ילדים ו-8 ילדות). תוכנית הלימודים של בתי-ספר אלה, שהיו בני 2-3 כיתות, כללה את לימוד הדת, שפות - עברית, פולנית, רוסית וגרמנית - חשבון, כתיבה תמה, ציור ושירה. רמת הלימודים בבתי-ספר אלה לא תאמה את צורכי הזמן. היה גם חשש שהתלמידים ייצאו ל"תרבות רעה". משום כך נמנעו הורים רבים לשלוח את ילדיהם ללמוד בהם. האמידים המשיכו לקחת לילדיהם מורים פרטיים שילמדו אותם ויכינו אותם לבחינות כניסה למוסדות הלימוד הממשלתיים.
כאמור, בשנת 1863 נסגר בית המדרש לרבנים. עתה הורגש צורך להקים בית-ספר על-תיכוני לילדי ישראל. אמנם להלכה יכלו בני נוער יהודיים להירשם ללימודים בבתי-ספר ריאליים כלליים, אולם למעשה היה מספר המקומות שהוקצב ליהודים מוגבל. גם בגלל הצורך בשמירת השבת נמנע רוב הנוער היהודי לבוא ללמוד בהם. ביוזמת הד"ר לודוויק נתנזון נפתח בשנת 1878 בית-ספר ריאלי לילדי ישראל בן 4 כיתות, אבל הוא נסגר כעבור שנתיים בפקודת השלטונות. בשנת 1879 נפתח בית-ספר ריאלי בן 6 כיתות, שהמשיך להתקיים עד 1914. בשנת 1909 נפתח, כאמור, בית-ספר לנערות בשם "יהודיה". המוסד נועד לבנותיהם של יהודים אמידים ולמדו בו כמה עשרות תלמידות בלבד.
בשל השינויים במבנה המקצועי של יהודי ו' הלכה והת- פשטה ההכרה, שיש צורך להכין את בני הנוער לחיי מקצוע בבתי-ספר המיועדים לכך. הוותיק מבין בתי-הספר מסוג זה פעל משנת 1892 ליד בית המחסה לזקנים, יתומים ובעלי מום. בשנת 1879 נפתחו ברחוב גז'יבובסקה שיעורים ללימוד מקצוע (עם מחלקה לנערות) בפיקוח ועד הקהילה. בית-ספר נוסף פתחה "החברה לחיפוש עבודה לעניי ישראל". בית-ספר מקצועי, שהיה למעשה סדנה שבה למדו תפירה, חייטות ופרוונות, קיים ועד הקהילה בפרבר פראגה. בסך הכל למדו בקורסים ללימוד מקצוע יותר מאלף נערים ונערות. בתקופה זו הלך וגדל מספרם של בני נוער יהודיים בו' שלמדו בבתי-ספר תיכוניים שבהם היתה הרוסית שפת ההוראה, וגדל גם מספר הסטודנטים היהודיים באוניברסיטה (שגם בה היתה הרוסית שפת ההוראה) וב"מכללה החופשית" הפולנית. בני האמידים יצאו ללמוד בארצות מערב אירופה ועם שובם לו' גדל מספר אנשי האינטליגנציה והמשכילים. מבוגרי בתי-הספר שבמקום נוצר קהל של דורשי ספר בעברית, יידיש ופולנית ושל קוראי כתבי עת, שהחלו להופיע בתקופה ההיא בו'.
השפעה רבה, על שני דורות של שוחרי שפת עבר, היתה ל"הצפירה", שהחלה להופיע בשנת 1862 בתור שבועון ומשנת 1886 - לאחר גלגולים שונים בו' ובברלין - כיומון, שוב בו'. העורך היה עכשיו נחום סוקולוב. העיתון הרחיב את החלק האינפורמטיבי, שהביא ידיעות על המתרחש בעולם ובמיוחד בתפוצות ישראל. במיוחד השתבח עיתון זה בפיליטונים שנתפרסמו בדפיו, רובם פרי עטו של העורך סוקולוב. גיליונות "הצפירה" היו מכשיר חשוב להפצת השפה העברית וספרותה והסבו עונג רב לקוראים בפולין וגם מחוצה לה.
משנת 1903 ועד ראשית שנת 1905 הופיע בו' העיתון העברי "הצופה" (מייסדיו היו א' פרידמן וא' אלישיב). עיתון זה הצטיין בדיוק האינפורמציה שלו ובמהירות שבה נמסרה לקורא. העיתון הקדיש מקום לפרסום ראשון של דברי סופרים צעירים. בין המשתתפים הקבועים בו היו סופרים עבריים ידועי שם: י"ל פרץ, ש' בן-ציון, יוסף קלויזנר, ש' ברנפלד, ראובן בריינין ועוד. בניגוד ל"הצפירה" הצטיין "הצופה" בהשקפה ציונית ברורה.
עיתון יומי שלישי שהופיע בו' - "הבוקר" - ייסד דוד פרישמן ב-1909. העיתון הצטיין בשטח הפובליציסטיקה ובחלק הספרותי שבו. השתתפו בו הסופרים י' ברדיצ'בסקי, ה"ד נומברג, הלל צייטלין ואחרים. בחודש השמיני להופעתו נסגר העיתון בגלל קשיים כספיים.
בעריכתם של צבי פרילוצקי וי"ח זגורודסקי יצא לאור בו' בשנים 1906-1907 העיתון "היום", לאחר שנפסקה הופעתו ברוסיה.
ו' נשתבחה גם בשבועונים העבריים שהופיעו בה. החשוב ביניהם מבחינת רמתו היה "הדור" (1901-1904) בעריכתו של דוד פרישמן. מגמתו היתה ציונית ופרסמו בו מפרי עטם גדולי הסופרים העבריים של הזמן : ח"נ ביאליק, ש' טשרניחובסקי, ז' שניאור, יעקב פיכמן, שלום אש ואחרים. במשך שנת 1907 יצא לאור בו' שבועון עברי בעל כיוון חרדי בשם "הקול" בעריכתו של י"ל אקרמן. לאחר שנסגר השבועון בפקודת הצנזורה הופיע עוד גיליון אחד ויחיד בשם "קול יעקב". בשנת 1910 הוציא שכנא שטיין שבועון ספרותי בשם "הירדן", אולם זה לא הוציא את שנתו הראשונה.
בשנת 1871 הופיע בו' הירחון העברי הראשון המוקדש לספרות - "מגד ירחים". המו"ל היה א"י שפירא. הירחון לא האריך ימים יותר משנה. אחריו יצאו לאור בו' הירחון "הבוקר אור" (שעבר לו' מלבוב בשנת 1879) וכן הירחון "השלוח" בעריכתו של י' קלויזנר. בשנת 1895 הוציא החזן הנודע א"ב בירנבוים את "ירחון החזנים", ובשנים 1902-1912 יצא לאור, לאור, בהפסקות, הירחון האורתודוקסי "שערי תורה" בעריכתו של ישראל איסר פייגנבוים.
בו' נתרכזו גם ההוצאות לאור של שנתונים בשפה העברית. החשובים שבהם היו "האסיף" (שהופיע בשנים 1885-1889 וגם בשנת 1904), בעריכת נ' סוקולוב, שהופץ ב-1,200 עות- קים; "כנסת ישראל" בעריכתו של ש' רבינוביץ (שפ"ר), שהופיעו ממנו 3 כרכים החל משנת 1887; "הכרם" (הופיע פעם אחת ב-1887), שנתון בעל כיוון אורתודוקסי, בעריכתו של אליעזר אטלאס, "לוח אחיאסף" (הופיע ברציפות בשנים 1893-1905), שהיה לבמה ספרותית מעולה לגדולי הסופ- רים העבריים, מאחד-העם וביאליק עד פרישמן. את "לוח אחיאסף" ערכו ש' ברנפלר, ראובן בריינין, אחר-העם, מ"ל לילינבלום, א' בן אביגדור ואחרים.
ההוצאות לאור העבריות בו' ריכזו סביבן סופרים ומשוררים רבים, מהם שישבו בעיר ישיבת קבע ומהם ששהו בה רק זמן מה, והללו הפכו את ו' למרכז חשוב של הספרות והפובליציסטיקה העברית החדשה בעולם היהודי. רובם יצרו בשתי השפות הלאומיות, בעברית וביידיש. יצירותיהם ביידיש נתפרסמו במאספים ובסדרות שהרוח החיה בהם היה י"ל פרץ.
החל משנת 1889 החל להופיע המאסף "די יודישע ביבליאטעק" בעריכתו של י"ל פרץ (יצאו לאור 3 כרכים). משנת 1888 ועד 1896 יצאו לאור 4 כרכים של האוסף הספרותי "היסטאריש ליטעראריש בוך" בעריכתו של ה' עפעלבערג. השתתפו בו בין השאר י"ל פרץ, ע"נ פרענק, ד' פרישמן, עזרא גאלדין, מרדכי ספעקטאר. האחרון ערך בעת ההיא גם את המאסף "הויז פרוינד". מפעל ספרותי חשוב היתה הוצאתם לאור של "יום טוב בלעטלעך" ו"וואכענדיקע בלעטלעך", שהוציא י"ל פרץ בשיתוף עם מ' ספעקטאר וד' פינסקי.
י"ל פרץ פתח את ביתו לפני הסופרים היהודים, והטרקלין הספרותי הזה הפך להיות מעין חצר-אדמו"ר של הספרות היידישאית. סופרים רבים שיחרו לפתחו של י"ל פרץ, שהערכותיו הספרותיות היו לאורים ותומים בייחוד בעיני הצעירים שבהם, שניסו את כוחם ביצירה ביידיש. שם הוכתרו לסופרים שלום אש, ה"ד נומברג, אברהם רייזען. י"ל פרץ ניהל את הטרקלין שלו עד פטירתו בשנת 1915.
בעיתונות היהודית בשפה הפולנית ירש השבועון "איזראליטה" את מקומו של ה"יוצ'נקה", המוזכר לעיל (שהופיע בשנים 1861-1863). תחילה, בשנת 1865, הופיע ה"איזראליטה" בעריכתו של דניאל נויפלד, ובמשך 40 שנה שימש כלי להפצת התרבות והאידיאלים הפולניים בין היהודים. בשנים 1903-1904 ערך את השבועון נ' סוקולוב.
בשנת 1905 הופיע קובץ בשם "ליטראטורה" בעריכתו של י' קירשרוט וסביבו התרכזו סופרים ועיתונאים יהודיים כותבי פולנית (את העיטורים עשה ליליין). בשנת 1906 יסדה אותה קבוצה את השבועון "גלוס ז'ידובסקי" בעריכתו של י' קירשרוט ולאחר מכן של י' גרינבאום וא' הארטגלאס. השבועון נסגר בפקודת הצנזורה והופיע שוב תחת שם אחר "ז'יצ'יה-ז'ידובסקיה".
בתקופה זו היתה ו' גם למרכז חשוב של הספרות היהודית ביידיש ומקום הוצאה לאור של כתבי-עת בשפה זו. בשנת 1913 יצא לאור בו, העיתון היהודי בשפה הפולנית "פשגלונד צודז'יינני" בעריכתו של סטאניסלאב ייז'י מנדלסון, שהיה סוציאליסט לשעבר והתקרב בזמן הזה אל הציונים. אבל תחילתה של הפריודיקה היידית בו' היתה בשנת 1867; אז נתנו השלטונות רשות להוציא לאור שבועון ביידיש. היה זה "די ווארשאווער יידישע צייטונג". היה זה שבועון עלוב למדי, שהיו לו בסך הכל 180 מנויים וכעבור שנה חדל מלהופיע. היומון הראשון ביידיש בו' היה "דער וועג", שזכה להצלחה ותפוצתו הגיעה ל-15,0000 עותקים. עיתון זה הופיע במשך 3 שנים, מ-1905 עד 1907.
באותו זמן החל להופיע היומון "דער טעלעגראף" בעריכתו של נחום סירקין; עיתון זה היה בעל מגמה ציונית. בסך הכל יצאו ממנו 146 גיליונות. להישג רב (80 אלף עותקים) זכה העיתון "אירישעס טאגעבלאט" בעריכתם של שמואל יעקב יאצקין ונח פינקלשטיין. העיתון ידע להסתגל לטעמם של המוני הקוראים וגם מחירו היה זול. שמואל יעקב יאצקין היה בין המייסדים הגדולים של העיתונות היהודית בפולין. היה זה הוא שיסד, בין השאר, את העיתון "היינט" (בשנת 1905), שהיה עד ספטמבר 1939 העיתון היהודי הטוב ביותר בכל תפוצות הגולה. עם עובדיו הקבועים נמנו בתקופות שונות הסופרים י"ל פרץ, שלום עליכם, שלום אש ואחרים. "היינט" זכה גם לשיתוף פעולה מצד הפובליציסטים והמדינאים היהודיים יצחק גרינבאום, הד"ר יהושע טהון, הד"ר יהושע גוטליב, נחום סוקולוב, משה יוסטמן (יאושזאהן) ואחרים. זמן קצר לאחר הופעתו של ה"טאגעבלאט" יצאו בזה אחר זה יומונים נוספים ביידיש: "אונזער לעבן" בעריכתו של מרדכי ספקטור (החל ב-1907 בו' ואחר כך באודיסה) ו"די נייע וועלט" (1904-1910 בעריכתו של אותו מ' ספקטור).
בנובמבר 1910 נוסד העיתון החשוב והגדול השני "דער מאמענט" בעריכתו של צבי פרילוצקי. גם "דער מאמענט" האריך ימים עד ספטמבר 1939 וזכה לתפוצה רבה. בין עורכיו הקבועים היו הסופרים והפובליציסטים הדגולים הלל צייטלין, ה"ד נומברג, זאב ז'בוטינסקי. לשני היומונים, "היינט" ו"מאמענט", היה גוון ציוני מובהק.
בשנת 1908 עבר לו' מפטרבורג העיתון "פריינד" בעריכתו של שמואל רוזנפלד; עיתון זה הופיע בו' עד שנת 1913 והתקרב לחוגים הסוציאליסטיים הטריטוריאליסטיים. כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה החל להופיע בו' היומון "דער יוד", ביטאונם של החרדים. במשך זמן מה הופיע גם עיתון של המתבוללים בשם "נייעס". בשנת 1889 העתיק י"ל פרץ את מגוריו לו' וסביבו התרכזה כאמור קבוצה נכבדה של סופרים.
התיאטרון היהודי בו' תחילתו, כבשאר המקומות, בהצגות עממיות שנערכו במקומות שונים ובאלתורים של המחזות פורים-שפיל, מכירת יוסף וכדומה. בשנת 1868 הקים המחזאי והמנהל התיאטרלי (של מחזות עממיים) בלוב בניין קבוע בכיכר מוראנוב ושם הופיעו במוצאי שבתות להקות חובבים בפני פשוטי העם ביידיש מגורמנת.
בשנת 1885 הגיע לו, אברהם גולדפאדן עם להקתו ובמשך שנתיים, עד שהפליג לאמריקה, העלה בו' הצגות ממחזותיו. להקתו של גולדפאדן הופיעה ברחוב דלוגה באולם "בוף" (לאחר זמן שונה שמו של האולם ל"אלדוראדו"). המחזה "שולמית" זכה ל-150 הצגות. גולדפאדן הוכיח שיש בו' מקום לתיאטרון יהודי. לאחר שעזב את העיר צצו מדי פעם להקות שהציגו ביידיש. הרפרטואר היה על-פי רוב עממי- פופולארי. שנת 1905 מציינת את שנת התחייה של התיאטרון היהודי הראוי לשמו. אז קמו כמה להקות רציניות: בתיאטרון "באגאטלה" בניהולם של אורנשטיין ורוזנטאל, ב"מוראנוב" בניהולו של וייספלד וברחוב קרולבסקה בהנהלתו של השחקן הדגול, סם אדלר. בשנת 1906 ניתוספו עוד שני תיאטרונים ביידיש - ב"גן החורף" שברחוב חמיילנה בהנהלתו של אורנשטיין וב"אליזיאום" ברחוב קארלובה בהנהלתם של אפלברג ורפאל. בתיאטרונים אלה היה רפרטואר בעל רמה גבוהה, שכלל מחזות של י' גורדון, י"ל פרץ, שלום עליכם ושלום אש. שפת ההצגות היתה יידיש של ממש ולא זו ה"מגורמנת".
גם השחקנים שהופיעו במסגרת הלהקות היו ברמה גבוהה יותר. היו ביניהם שחקנים בעלי כשרונות הבעה מעולים, למשל אסתר רחל קאמינסקי, שתרומתה לתיאטרון היהודי בו' זיכתה אותה בכינוי "די מאמע רחל", אם התיאטרון היהודי בו' ובפולין כולה.
בימים ההם צמחו כפטריות לאחר הגשם להקות תיאטרון של חובבים, שהציגו בפני קהל רב. בין אלה נזכיר את הלהקה שליד חברת "הזמיר" (שעסקה בהפצת תרבות המוסיקה בקרב היהודים בו' ותרומתה בתחום זה היתה רבה), שגילו בה עניין ועזרו לה סופרים ומבקרי תיאטרון - י"ל פרץ, פרץ הירשביין, נח פרילוצקי ואחרים.
בציון התרומה של אנשי מדע ותרבות יהודים בני ו' לתרבות הפולנית נפסח על מומרים, בעיקר על בני הדור השני והשלישי של המשומדים, וזאת מטעמים ברורים. חרף הקשיים שהערימו שלטונות מלכות פולין בפני היהודים הן בקבלת בניהם למוסדות השכלה וכן בהעסקת יהודים בהוראה באוניברסיטאות ובמחקר, צמחו והתבלטו בתקופה זו כמה עשרות אנשי מדע ותרבות בכל התחומים, שפיארו בהישגיהם את שמה של פולין בעולם. להלן נזכיר רק אחדים מהם בכל תחום.
ברפואה יצאו מוניטין לד"ר לודוויק נתנזון (שכבר הוזכר לעיל כיו"ר ועד הקהילה), שהיה יושב-ראש החברה הרפואית בו', מייסד כתב העת המדעי "טיגודניק לקארסקי" ובעל מחקרים באנטומיה ובפיזיולוגיה. במחקריו החשובים בתחום הנוירולוגיה נתפרסם הד"ר שמואל גולדפלאם. רופא וחוקר מוח מפורסם היה ד"ר אדוארד פלאטו. נודעה ברבים גם משפחת הרופאים זאמנהוף, שאחד מבניה זכה לפרסום עולמי כיוצר השפה הבינלאומית אספראנטו. שורת הרופאים והחוקרים היהודים בתחום הרפואה מנתה עשרות אנשים מיוצאי קהילת ו'.
בתחום המשפטים יצא שמם לתהילה של מכסימיליאן פוזנאנסקי ויוסף קירשרוט-פראבינצקי - במשפט האזרחי. שמו של הנריק אטינגר נודע כסניגור דגול במשפט הפלילי.
יהודי ו' הוציאו מקרבם את גדול ההיסטוריונים הפולנים ומייסר אסכולה בהיסטוריוגרפיה הפולנית, שמעון אשכנזי. סופר פורה, הן בתחום ההיסטוריוגרפיה הפולנית והן בתחום ההיסטוריוגרפיה היהודית, היה אלכסנרר קרויסהאר, שכתב בין השאר גם את הספר על תולדות פראנק והפראנקיסטים (קרויסהאר התנצר באחרית ימיו).
היהודי הראשון שזכה למעמד חשוב בספרות הפולנית היה יוליאן קלאצ'קו. אלכסנדר קינדרפרוינד (שכתב תחת השם אלפרד קונאר) חיבר רומאנים ומחזות. בתקופה זו עשה את צעדיו הראשונים בספרות יאנוש קורצ'אק.
בשירה הפולנית תפסו כבר אז מקום בשורה הראשונה אנתוני לאנגה ובולסלאב לשמיאן. בתקופה זו עשה את צעדיו הראשונים על בימת התיאטרון הפולני בו' השחקן בעל השם העולמי בוגומיל דויסון. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה נתגלה כשרונו הרב במוסיקה של הפסנתרן ארתור רובינשטיין. המלחין אנרי ברגסון הפיץ בבירות אירופה את שמה של המוסיקה הפולנית.
בתחום האומנות הפלאסטית יצוינו הצייר אלכסנדר לסר והפסל הנריך גליצנשטיין. את הקאבארט האמנותי הראשון בו' ייסד ד"ר ארנולד שיפמאן.

סגור

בזמן מלחמת העולם הראשונה
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה פנה המצביא העליון של צבאות רוסיה, דודו של הקיסר, ניקולאי ניקולאייביץ, במינשר אל העם הפולני וקרא לו לשתף פעולה במלחמה נגד גרמניה, היא "מלחמת הסלאווים נגד אויביהם ההיסטוריים הטבטונים". המינשר הבטיח, שלאחר הניצחון יוגשמו שאיפות העם הפולני לעצמאות, בתנאי שלא ייפגעו זכויותיהם של המיעוטים היושבים בפולין. בהבטחותיו המעורפלות לדאוג לתקומתה של פולין התכוון המצביא העליון לשמירת האינטרסים של חלק מן המיעוטים - הרוסים, האוקראינים והביילורוסים. הוא לא התכוון למיעוט היהודי. מה עוד, שבאותו זמן בערך פרסם המצביא העליון פקודה ובה הצביע במפורש על היהודים כמרגלים ומשתפי פעולה עם האויב הגרמני. העיתונות היהודית ניסתה לקבל את דברי המינשר כלשונם ופרסמה מאמרים על היהודים כמיעוט לאומי, שייהנה גם הוא מן האור של "השמש שתזרח לה לפולין". הדמוקרטים הלאומיים (האנדקים) והנלווים אליהם ראו במינשר ניצחון לאוריינטציה הפרו-רוסית שלהם, וקודם כל הוציאו בדברי ההסברה שלהם את היהודים מן השותפות "בגאולה שתבוא". הם גם קפצו בשמחה על הנימות האנטישמיות המובהקות שבפקודת המצביא העליון בדבר "המרגלים היהודיים", והחלו להפיץ דברי תעמולה על הבגידה כביכול שבגדו היהודים ברוסיה ובעתידה של פולין. היתה זו תקופה שהצבא הרוסי נחל ניצחונות בגאליציה, ולאלה נלוו פרעות ביהודים. הגיעו גם יריעות, שהפיקוד הראשי של הצבא הגרמני-אוסטרי פרסם כרוז אל היהודים שבו הובטחו להם יחס טוב ושחרור מעול המשטר העוין של הצאר. נודע גם על הקמת ועד עזרה ליהודים במזרח גרמניה המקיים קשרים עם הממשלה ועם הפיקוד העליון בגרמניה ובאוסטריה.
במאמרי שטנה שפרסמו האנטישמים הפולנים נגד היהודים עבר כחוט השני הכלל: כל ימי שבתם של היהודים על אדמת פולין הם נתכוונו להרע לפולין ותמיד התחברו עם כל אויביה, אתמול עם רוסיה, כאשר זו עמדה נגד פולין, והיום כאשר הרוסים נוטים חסד לפולנים - עם הגרמנים. ואכן, החל גל של פרעות ביהודים ורבים גורשו מערי השדה. היו גם תליות של "מרגלים יהודיים" ולקיחת בני ערובה יהודיים בידי הצבא הרוסי שנסוג פה ושם בחזית הנעה. גל של פליטים מאזורי הקרבות הציף את ו' (כ-70,000 פליטים) והיה למעמסה לקהילה. כשהגיעו לאיזור ולו' העיר אנשי חברות העזרה, שאורגנו ברוסיה ונתמכו בידי יהודי אנגליה וצרפת, והידיעות על הנעשה ביהודים עוררו מחאות בדעת הקהל בארצות אלה, האשימו האנטישמים את היהודים בהוצאת דיבתה של פולין לרעה. האנדקים קראו בינתיים לנצל את גירושם של היהודים מן העיירות כדי לתפוס את החנויות שנטשו היהודים ובכך לתקן את העוול ההיסטורי ולהקים מעמד שלישי של הפולנים. נוכח השתוללותם האנטישמית של האנדקים החרישו חסידי פילסודסקי וגם אנשי השמאל, כל צד מטעמים שלו, והצביעו על האנדקים בלבד כעושי הרע.
באוגוסט 1915 נכבשו ו' וכל שטחה של מלכות פולין לשעבר בידי הצבא הגרמני והשלטון המקומי עבר לידי בעלי האוריינטציה הגרמנית והאוסטרית. תוך זמן קצר הואשמו שוב היהודים בנטייה לאויב, אבל הפעם היתה זו רוסיה. הגרמנים המנצחים הנהיגו במדינה הכבושה משטר כיבוש חמור שהכביד את ידו על האוכלוסייה כולה ; הם לא נזקקו ל"שעיר לעזאזל" כדי להטיל עליו את האשמה לכל הצרות ובמדיניותם לא היפלו את היהודים לרעה. היהודים בו' החלו לשאת בסבל המלחמה והכיבוש כשאר התושבים. כחלק בלתי נפרד של המדיניות המזרחית של גרמניה ואוסטריה הכריזו גם המנצחים על תקומת פולין לאחר הניצחון. אחד הצעדים הראשונים בדרך זו היה החוק בדבר שלטון עצמי בערים, שהיה מיוסד על שוויון כל תושבי המדינה. בבחירות לעיריית וארשה, שנערכו בו' בשנת 1916, הסכימו נציגי רוב המפלגות היהודיות (פרט ל"בונד" ול"פולקיסטימ"ש, "למען השלום", ללכת ברשימה אחת עם הפולנים ולקבל 15 מנדטים מתוך כלל 60 המקומות. אבל היהודים לא שכחו את הכרזת ה"חרם" על המסחר היהודי. לאחר ניצחונו של מועמד הסוציאליסטים, יאגלו, לדומה השנייה (במועמדותו תמכו גם היהודים) על יריבו קוחאז'בסקי, איש מחנה האנדקים התברר, שהפולנים אינם עומדים בהבטחתם ואינם מכבדים את ההסכם. המועצה שנבחרה ניהלה את מדיניותם של האנדקים והירבתה להפלות את היהודים לרעה בכל התחומים.
עם ראשית תקומתה של פולין לאחר המהפכה ברוסיה בשנת 1917 והמפלה שנחלה גרמניה ב-1918, פרקו אנשי המיליציה וחיילי הליגיונות של פילסודסקי את נשקם של חיילי המצב הגרמניים בו' (אלה מסרו את נשקם מרצונם לכל מאן דבעי), ובד-בבד החלו להתנכל לעוברי אורח יהודיים ואף להרביץ להם מכות. כנראה ביקשו להוכיח שמעתה היהודים נתונים לשבטם ולחסדם של "בעלי-בתים" חדשים. ואולם חייבים לציין, שבו' לא נשאה ההשתוללות אופי של פרעות ממש, כפי שקרה בערי גאליציה המערבית ובמקומות רבים בפולין הקונגרסאית.
שנות המלחמה היו עבור יהודי ו' שנים של ירידה תלולה בתחום הפרנסה והכלכלה. כבר בשנה הראשונה לקיומה של פולין העצמאית שותקו כמעט לחלוטין התעשייה, המסחר והמלאכה היהודית. בשל אי הווראות ששרר בחזיתות לא היפנה הצבא הזמנות לתעשייה המקומית. שיווק המוצרים והסחורות מו' לרחבי רוסיה נפסק; וגם בו' עצמה ובאיזור המקיף .אותה נצטמצם הביקוש לסחורות ולמוצרים. האבטלה בקרב השכירים היהודיים גדלה; רוב הפליטים מערי השדה לא מצאו בעיר שום ועעסוקה. ארגון אור"ט ניסה לעמוד בפרץ וארגן סדנאות, שבהן מצאו תעסוקה ופת לחם כ-500 איש מבין הפליטים. במטבחים עממיים, שארגנו ועד הקהילה והמפלגות, קיבלו מעט מזון אלפי נזקקים ועוד רבים יותר נאלצו לשוב על עקבותיהם בידיים ריקות.
מבחינה חומרית לא שפר עליהן גורלם של מרבית יהודי ו' בתקופת הכיבוש הגרמני. בשנת 1916 לא עבדו כלל 4,394 מפעלי תעשייה, סדנות מלאכה ועסקי מסחר מתוך כ-12,000 המפעלים שבבעלות יהודים, שפעלו בו' ערב פרוץ המלחמה. מרביתם של השכירים (הפועלים, הזבנים, שוליות בעלי המלאכה ועובדי בית) היו מחוסרי עבודה. המובטלים היהודיים לא קיבלו מן העירייה בו' עזרה של ממש. הם לא הועסקו גם בעבודות ציבוריות. בשנת 1917 העסיקה העירייה כ-12,000 מחוסרי עבודה בעבודות ציבוריות, אבל בין אלה היו רק 400 יהודים. באותה שנה היו היהודים כ-40% מכלל האוכלוסייה ושילמו 60% מן המסים העירוניים.
צרה צרורה עבור יהודי ו' היו החרמות הסחורות בתשלום סמלי במארקים אינפלאציוניים, שהנהיג הכובש הגרמני. ככל שנמשכה המלחמה הלך וגדל הרעב ורבו המגפות שנלוו אליו בקרב היהודים בעיר. תרמו לכך גם הצפיפות ותנאי התברואה הירודים, שבאו עם גידול האוכלוסים בבוא גל הפליטים. רבים מן המגויסים לצבא הרוסי לא חזרו לבתיהם (נפלו חלל או נשבו) ולפיכך גדל מספר היתומים, האלמנות והעגונות. עליהם ניתוספו יתומים של חללי הרעב והמגפות. המטבחים העממיים והעזרה המאולתרת לא הספיקו כדי לענות על הצרכים. המוני העם שפכו את זעמם על ועד הקהילה ונערכו נגדו כמה הפגנות סוערות.
בעת הכיבוש הגרמני הונהגה עבודת כפייה בחפירת שוחות הגנה וביצורים. היהודים נלקחו לעבודות אלה גם בשבתות ובמועדים. ב"ימים הנוראים" של שנת תרע"ו עבדו מאות יהודי ו' בחפירת שוחות הגנה והתפללו את תפילת "אתה בחרתנו מכל העמים".
ויחד עם זה הביא עמו הכיבוש הגרמני ליבראליזציה בחיים הפוליטיים בארץ הכבושה ועד מהרה חדרה הליבראליזציה גם לחיים הפוליטיים של יהודי ו'. המפלגות היהודיות, שפעלו לפני המלחמה במחתרת (ה"בונד", "פועלי ציון") או באורח חוקי למחצה (ההסתדרות הציונית, חוגי ה"מזרחי" ואגודת האורתודוקסים, שקדמה ל"אגודת ישראל"), קיבלו רשות לפעול באופן חוקי. עקב כך קמו והתארגנו מפלגות, איגודים מקצועיים וארגוני נוער חדשים: בשנת 1916 התארגן סניף "המזרחי" בו'. הסניף ניגש להקמת בתי-ספר וגנים בעיר ובפרבריה. הוקם ארגון נשים בשם "הסתדרות נשים מזרחיות", שעיקר פעולתו היה בתחום העזרה הסוציאלית.
משלחת רבנים מגרמניה, ממייסדי "אגודת ישראל" שם, ובראשה הד"ר פ' כהן והד"ר ע' קארליבך, סייעה בשנים 1915 ו-1916 להקמת "אגודת האורתודוקסים" בו' ודאגה לצרפה ל"אגודת ישראל העולמית". ה"אגודה" הווארשאית יזמה כמה אספות רבנים ארציות בו', הקימה גימנסיה לבנות בשם "חבצלת" והחלה אף להוציא לאור ביטאון משלה בשם "דאס יידישע ווארט". עמוד התווך של האגודה בו' ובפולין כולה היה האדמו"ר מגור.
בשנים 1915-1916 התארגנה בו' המפלגה הלאומית-עממית (ה"פולקיסטים"). בראשה עמדו נח פרילוצקי, ש' הירשהורן, ה"ד נומברג ואחרים. בעת הבחירות לעירייה יצאה מפלגה זו למאבק נגד ה"וועד היהודי" (שהיה מורכב מציונים ומאנשי "אגודת ישראל") והיא זכתה ב-4 מנדטים בקוריה השישית, בעוד שהוועד היהודי לא זכה בה באף מנדט אחד. ביסודות האידיאולוגיים של המפלגה הונחו שוויון זכויות והענקת אוטונומיה ליהודים כיחידים ובמיוחד בתחום החינוך, שהיה צריך להיות חילוני ולהינתן ביידיש. היידיש חייבת לשמש לשון רשמית במשרדים ממשלתיים ואפילו בבתי דין. הבסיס למפלגה היו בעלי-המלאכה והסוחרים הזעירים וגם סתם "עמך", שלא הצטרפו ל"בונד" ול"פועלי ציון". למעשה הצטמצמה המפלגה לתחומה של ו' וגם בה הלכה וירדה השפעתה עם קומה של פולין המחודשת.
בימי הכיבוש הגרמני התארגן הקן הראשון של "השומר הצעיר", על בסיס "צעירי ציון" וארגון הצופים היהודים, שהתקיימו בעיר לפני מלחמת העולם הראשונה. באותו זמן חידשו את פעולתן אגודות הנשים הציוניות "בנות ציון" ו"ציונה".
העיתונות היהודית נסגרה עוד בתחילת המלחמה בידי השלטונות הרוסיים. עתה חידשו המפלגות היהודיות בו' או הוצאתם לאור של העיתונים והביטאונים ואף הוסיפו עליהם חדשים. בשל צורך הזמן פעלו כל המפלגות בתחום הסעד, בארגון מטבחים עממיים ובחלוקת מזון לנזקקים ביותר. פעולה חשובה וענפה בתחום זה עשו האיגודים המקצועיים (בהשפעת ה"בונד" ו"פועלי ציון"), שהלכו ורבו בימי הכיבוש הגרמני לאחר שנתאפשרה פעולתם באופן רשמי. לרדיפות מצד הכובש הגרמני היה נתון ה"בונד", שיצא בשנת 1917 בכרוזים נגד המלחמה ונגד המינשר של גרמניה ואוסטריה משנת 1916 בדבר הקמת ממלכת פולין בחסותן.
תקופת הכיבוש הגרמני בו' הצטיינה בהתעוררות לפעולה תרבותית בכל התחומים. בתקופה זו הונחו היסודות לפעולה מדינית, חברתית ותרבותית שהצטיין בהן היישוב היהודי בעיר זו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

סגור

בין שתי מלחמות העולם
עם תום מלחמת העולם הראשונה היתה ו' ממרכז "פולין הקונגרסאית" שבמסגרת הקיסרות הרוסית לבירת מדינה עצמאית, "הרפובליקה הפולנית השנייה", תפקיד שלא מילאה מאז "הרפובליקה הראשונה" (1595-1795). אחד הקשיים המרכזיים בתפקודה כבירה היה לשמש גורם מאחד בארץ, שקמה מהריסותיה בתוך החלל הריק שנוצר עקב התפוררות שלוש המעצמות הגדולות שהשתתפו במשך 123 שנים בחלוקת פולין: פרוסיה, אוסטרו-הונגריה ורוסיה הצארית. על השלטונות בו' היה ללכד מחדש שלוש יחידות אדמיניסטרטיביות שנעשו שונות זו מזו במשך השנים בכלכלתן, במבנה החברתי וברקע הפוליטי שלהן. בעשרים ואחת השנים של קיום המדינה הפולנית העצמאית שימשה ו' מרכז לפעילות כלכלית וחברתית של המדינה המחודשת; אליה התנקזו המאבקים של הגופים הפוליטיים העיקריים בפולין. הדבר אמור גם לגבי יהודי ו'. במשך כל אותה תקופה תפסה ו' היהודית מקום מרכזי בפעילות יהודי פולין כולה בכל תחומי החיים. וכשם ששימשה מקום מושב והתארגנות של המוסדות והמפעלים המרכזיים כך שימשה גם, באופן טבעי, שדה מפגש ועימות של כל זרמי היהדות במדינה. בתקופה זו גילו יהודי ו' עירנות חברתית, חיוניות פוליטית ויצירה תרבותית שלא היו כמותן במשך כל הדורות של גלות פולין.

סגור

דמוגרפיה
בין שתי מלחמות העולם גדל מספר תושביה של ו' מ-758,000 בערך בשנת 1918 ל-1,300,000 בערך ערב מלחמת העולם השנייה. כוח המשיכה שלה כמרכז פוליטי, תרבותי וכלכלי עקב הפיכתה לבירת מדינה מאוחדת תרם לצמיחתה ולהתפשטותה כעיר וגם כצומת תחבורה חשוב. העיר התפשטה מזרחה ומערבה על שתי גדות הוויסלה. כתוצאה מכך התפתחו גם הערים הסמוכות: אוטווצק במזרח ופרושקוב במערב.
מספר היהודים בו' בין שתי מלחמות העולם גדל אמנם במספרים מוחלטים, אך ירד באופן יחסי למשקלם בכלל האוכלוסייה. בין השנים 1921-1938 גדלה האוכלוסייה היהודית ב-18.6%, לעומת גידול של 43.2% באוכלוסייה הלא-יהודית. בעוד שבשנת 1918 היוו היהודים 42.2% מאוכלוסיית ו', בשנת 1939 הם היוו 29.1% בלבד.
בשנים 1918-1926 ירד מספר היהודים בו' גם במספרים מוחלטים כתוצאה מהצטברותם של כמה גורמים: ראשית, מספר היהודים בו' עלה בשנות המלחמה, בעיקר בשל ריבוי הפליטים היהודיים - 6,000 נפש בערך - שלא היו תושבי העיר, אלא הוגלו אליה מערי השדה. אנשים אלה חזרו למקומותיהם אחרי המלחמה. לפיכך היה אחוז היהודים בשנת 1920 בו', בגבולותיה הטרום-מלחמתיים, דומה לזה שהיה ערב מלחמת העולם הראשונה (1914) דהיינו, למעלה מ-38%.
שנית, הירידה במשקלם היחסי של היהודים נבעה בעיקר מצירופם לו' העיר של מספר פרברים, שבהם ישבו מאז ומתמיד רק מעט יהודים. לעומת זאת, היתה צמיחה מזורזת של האוכלוסייה הנוצרית בו', שכן בשנים 1918-1926 הקימו שלטונות פולין בבירה את המנגנון הממשלתי החדש, שלשורותיו לא נתקבלו אלא נוצרים.
גורם חשוב נוסף של הירידה במספרם של יהודי ו' בשנים 1918-1926 היה הגירתם הנרחבת לארצות שמעבר לים. לכך תרמו הקשיים הכלכליים והמגפות (בעיקר טיפוס) ששררו אחרי מלחמת העולם הראשונה. הלחץ הכלכלי על היהודים הוגבר במיוחד בעקבות הרפורמה הכלכלית של גראבסקי בשנת 1924. בשנים 1924-1926 באה העלייה הרביעית לארץ-ישראל, שהורכבה בעיקר מעולים מפולין, וכונתה לפיכך "עליית גראבסקי". עשרות אלפים מיהודי פולין היגרו גם לארצות הברית, קנדה, ארגנטינה ודרום אפריקה. יש להניח, שהיו ביניהם גם יהודים רבים מו'.
עם הפיכת פילסודסקי, התייצבותה הזמנית של הכלכלה והתגברות כוח משיכתה של ו' כמקור פרנסה, החל גידול במספרם של יהודי ו'. ואולם האוכלוסייה הלא-יהודית גדלה בקצב מהיר יותר ומשקלם היחסי של היהודים ירד בהתמדה. אחד ההסברים לפער זה באחוז העלייה הדמוגרפי הוא הפיתוח המזורז של התעשייה בו', שגרר אחריו עלייה במספר פועלי בתי-החרושת, שהיו ברובם המכריע לא-יהודיים. גם דחיקת רגליהם של היהודים באופן שיטתי מענפי הכלכלה המסורתיים שלהם, כמו המסחר והמלאכה (ראה להלן), יש בה כדי להסביר את שיעור הגידול הנמוך יחסית של האוכלוסייה היהודית לעומת זו הלא-יהודית.
מבחינת ההתפרסות של היהודים בעיר לא חלו שינויים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. לעומת זאת חל שינוי בהתפרסות האוכלוסייה הלא-יהודית; זו נסוגה ממרכז העיר, ובמיוחד מן האזורים המאוכלסים בצפיפות יהודים. לפיכך הורגשו ביתר שאת ריכוז האוכלוסייה היהודית ובידודה. האוכלוסייה היהודית התרכזה במרכז העיר, ואילו האוכלוסייה הלא-יהודית עברה לפרברים. אזורים יהודיים מובהקים היו פובונזק, מוראנוב (כולל נאלבקי), גז'יבוב ולשנו.
בשנות השלושים גברה מגמת הריכוז ברבעים היהודיים. בחלקים אחדים של העיר, ובייחוד בפרברים החדשים, היתה מגמה למנוע התיישבות יהודים. ואם כבר התיישבו שם, היו אלה יהודים שלא נבדלו בלבושם, בלשונם ובאורח חייהם מן הרוב הפולני. אולם כ-90% מיהודי ו' חיו ברבעים היהודיים ולא היו מעורבים בסביבתם הפולנית. בעוד שהגידול באוכלוסייה הכללית בשנים 1931-1938 היה כפול מאשר בקרב האוכלוסייה היהודית, גדלה האוכלוסייה היהודית במרכז העיר ב-5% בערך, ואילו האוכלוסייה הלא-יהודית ירדה ביותר מ-5%. צפיפות האוכלוסין ברבעים היהודיים של ו' היתה הגבוהה ביותר בעיר. בעוד שברבעים היהודיים, דוגמת גז'יבוב, היתה הצפיפות 699.8 תושבים לכל הקטאר ובמירובה 587.7 תושבים לכל הקטאר, ברבעים הלא-יהודיים, דוגמת קושיקובה, היתה הצפיפות 203.3 תושבים לכל הקטאר ובשדרות אויאזדוב - רק 97.2 תושבים לכל הקטאר.
שיעור הילודה ביישוב היהודי בו' היה בקו ירידה מאז ראשית המאה ה-20. הילודה נתמעטה גם באוכלוסייה הלא-יהודית, אולם היהודים עלו על שכניהם הפולניים בשיעור הירידה.
מספר הילדים החיים שנולדו בו' על כל 1,000 תושבים: #1#השנים #2#שיעור הילודה יהודים #3#לא יהודים
#1#1909-1913 #2#23.9 #3#30.5
#1#1925-1929 #2#15.4 #3#22.4
#1#1930-1936 #2#13.1 #3#13.7

בשל שיפור התנאים הסניטאריים והתקדמות הרפואה חלה ירידה מתמדת בשיעור התמותה. אולם, גם במקרה זה הקדימו היהודים את הלא-יהודים בהורדת השיעור. בין יתר הסיבות לכך מזכירים החוקרים את מנהגי ההיגיינה המסורתיים בקרב האוכלוסייה היהודית. למשל, התמותה בקרב היהודים ממחלות סוציאליות כגון שחפת היתה נמוכה למדי - 8.2%, לעומת 14.4% אצל האוכלוסייה הלא-יהודית. התמותה בו' על כל 1,000 תושבים: #1#השנים #2#שיעור התמותה יהודים #3#לא יהודים
#1#1909-1913 #2#14.2 #3#21.0
#1#1926-1930 #2#10.7 #3#14.8
#1#1931-1935 #2#9.9 #3#11.9
#1#1936 #2#9.7 #3#11.0

במשקלם של יהודי ו' בכלל יהודי פולין היו תנודות כדלקמן: ערב מלחמת העולם הראשונה היוו יהודי ו' כ-22% מכלל יהודי פולין בשנת 1921 ירד שיעורם ל-10.9%; עד פרוץ מלחמת העולם השנייה חזר השיעור לגדול, אבל הגידול היה איטי: בשנת 1931 - 11.2% ובשנת 1938 - 11.3%. תהליך ההתרכזות בעיר הבירה בלט אפוא עד להקמת פולין העצמאית. מאז הקמת פולין העצמאית הואט תהליך זה, גם בשל איחודה של פולין הקונגרסאית עם איזור הסיפוח האוסטרי, שבו היה ריכוז גדול של יהודים.

סגור

כלכלה
גלי ההגירה לו' אחרי מלחמת העולם הראשונה והקמת מנגנון השלטון המרכזי הטילו על העיר לחצים כבדים. אולם, היותה הבירה פעל באותו זמן גם לטובת כלכלת העיר. שכן, בשל שוק צרכני יציב יחסית של האדמיניסטרציה המרכזית נשמרה היציבות הכלכלית בו' יותר מאשר ביתר חלקי פולין.
מבחינה חברתית-כלכלית היוו יהודי ו' ברובם הגדול את המעמד הבינוני הנמוך בעיר. מדיניות הממשלה פגעה ביהודים ודחקה אותם מעמרותיהם הכלכליות, בפרט לאחר הגברת הפיקוח הממשלתי והרפורמה הכספית שהונהגה בשנת 1923.
בשנים הראשונות לעצמאותה של פולין (1918-1923) היתה בו' צמיחה כלכלית מלאכותית, שנבעה בעיקר ממצב של אינפלציה וניפוח המנגנון. עם תום מלחמת העולם הראשונה עמדו יהודי ו', בדומה לכלל התושבים, בפני הבעיה של שיקום הכלכלה מן ההרס שגרמו המלחמה וניתוק העיר משווקיה המסורתיים ברוסיה ובפני הצורך להסתגל למצב החדש. בתקופה זו היו היהודים בין יוזמיו הראשונים של השיקום הכלכלי בעיר ובמיוחד בתחומים של סחר החוץ והפנים והקמת תעשיות חדשות.
השנים 1923-1926 היו, כאמור, תקופת הרפורמה של גראבסקי, שניסתה להתאים את הייצור למצב הריאלי של המשק. השלטונות מנעו מיהודים זיכיונות לייצוא ולשיווק סיטונאי. מן היהודים נמנעה דריסת רגל בייצורם ובשיווקם של חמישה מוצרים שהיו מונופולין של המדינה: אלכוהול, טבק, גפרורים, מלח והגרלות. כמו כן נחסמו בפני היהודים הענפים שבחסות הממשלה - התחבורה, תעשיית החימוש, התעשייה הכבדה והתעשייה הכימית. מכה נוספת שניחתה על היהודים בתקופה זו וגם אחר כך היה חוק מנוחת החובה ביום הראשון, שכפה על היהודים למעשה שני ימי בטלה בשבוע. החוק, שהתקבל בסיים בנובמבר 1919, פגע במיוחד בבעלי המלאכה. לגבי החנוונים והסוחרים הזעירים היתה הגזרה חמורה פחות; סגירת החנויות ליומיים אפשרה לאחדים מהם ליהנות מרווחים ספקולטיביים, בייחוד בעת האינפלציה הדוהרת. אולם, משהודברה האינפלציה, סבלו גם הסוחרים מן הגזרה.
השנים 1926-1929, מאז הפיכת פילסודסקי ועד ראשית המשבר הכלכלי העולמי, עמדו בסימן של התאוששות מתונה במשק. היציבות הפוליטית שלאחר הפיכת פילסודסקי עודדה השקעות הון מבפנים ומבחוץ והקמת יישויות כלכליות עצמאיות. גם הלחץ על היהודים פחת במידת מה. היתה זו תקופה של שגשוג יחסי במלאכה היהודית, עד שהחלה אכיפת "חוקת בעלי המלאכה של שנת 1927" (ראה להלן), והקמת "לשכות בעלי מלאכה" בשנת 1929, שהגבירה את הפיקוח על המלאכה הבלתי-חוקית.
השנים 1929-1933. היו שנים של שפל כלכלי, שנגרם עקב המשבר בכלכלה העולמית. בתקופה זו נפגעה גם פרנסת יהודי ו'; הרוכלים והסוחרים הזעירים הגיעו עד פת לחם ממש. השנים 1934-1939, שבהן הסתמנה התאוששות והאוכלוסייה הלא-יהודית בו' נהנתה משגשוג כלכלי יחסי, היו בשביל יהודי העיר שנים של קיפאון ואף ירידה, שהיתה המשך של הירידה שהחלה בשנת 1929. הסיבה העיקרית למצב זה היתה נעוצה במדיניות המכוונת שנקטו השלטונות כלפי היהודים.
המסחר היה כאמור עיסוקם העיקרי של המפרנסים היהודיים בו', והסוחרים היהודיים היוו את רוב העוסקים במסחר בעיר. בראשית שנותיה של פולין העצמאית היוו היהודים 74% מכלל הסוחרים בו'. ממסחר התפרנסו לא רק בעלי החנויות עצמם, אלא גם הזבנים שהועסקו בחנויות וליד דוכנים, ואשר עבדו תמורת משכורת שקיבלו מן הבעלים.
בשנים 1918-1923 זכה המסחר היהודי בו' להתאוששות זמנית, חרף מדיניות הקיצוב המלא ואחר כך החלקי שהטילה הממשלה על הסחורות, ולמרות המונופול הממלכתי על הסחר הסיטונאי בתבואה, סוכר ופחם שהיה נהוג עד שנת 1921. החל משנה זו נכלל במונופול הממלכתי גם הטבק ומוצריו.
כאמור, יזמים יהודים תרמו בשנים אלה תרומה חשובה לפיתוח סחר החוץ והפנים של פולין. למשל, סוחרי הטקסטיל היהודיים ברחוב גנשה הצליחו לקשור, כבר בסוף 1919, קשרי מסחר עם אנגליה. עד הקמת המונופול על הטבק (בשנת 1921) היה הסוחר והתעשיין היהודי אליאש טננבאום הראשון שעסק בייבוא חומרי גלם לתעשייה זו לגבולות פולין. הודות ליוזמתו הוקמו בו' שני בתי חרושת לטבק: "סירנה" ו"האחים פוליאקייביץ'". החברות המסחריות היהודיות הוותיקות בו', של משפחת הלר ושל משפחת צירינסקי, הצליחו לפתוח את שוקי אנגליה והולנד לעצים מפולין. הסוחרים היהודיים מרחוב פרנצישקאנסקה חידשו את הייצור והשיווק של מוצרי ההנעלה בו'. השענים היהודיים מו' המשיכו בקשרי הסחר עם שווייץ שנקשרו בזמן מלחמת העולם הראשונה. סוחרי נאלבקי הקימו מחדש את ייצור מוצרי הגלנטריה ושיויקה בתוך גבולות פולין. בשנת 1921 היו סוחרי ו' היהודיים הראשונים שיזמו קשירת קשרים עם רוסיה הסובייטית. לצורך זה הקימו חברת מניות בהון של 100 מיליון מארק.
לא כל הסוחרים היהודיים ידעו לפרוץ את מחסומי ההגבלות ומדיניות הקיצוב. בשל אפליית היהודים בחלוקת הסחורות נאלצו רבים לפנות לשוק השחור ואז נתקלו באמצעים דרסטיים מצד השלטונות.
הרפורמה הכלכלית של גראבסקי שהונהגה בשנת 1924 שמה לה למטרה לייצב את המטבע החדש, ה"זלוטי", ולהד ביר את האינפלציה ואת שגשוג השוק השחור. בין האמצעים שנקטו השלטונות היו: מיתון, אבטלה והכבדת עול המסים. המיסוי הכבד על מפעלים מסחריים פגע קשות במסחר היהודי. במיוחד נפגעו בתי המסחר הגדולים מן הדרגה הראשונה והשנייה, שעסקו בסחר סיטונאי וסיטונאי-למחצה. רבים מן המפעלים האלה חוסלו לחלוטין ומקצתם התרוששו, עברו למסחר הזעיר והיו לבתי מסחר מדרגה שלישית ורביעית. הביקורת הקפדנית על תשלום המסים הגבוהים פגעה גם בסוחרים הזעירים היהודיים. היו אפילו ניסיונות למחות נגד המיסוי הכבד. למשל, בראשית 1927 סגרו סוחרי הטקסטיל היהודיים את חנויותיהם לכמה שעות לאות מחאה.
מטרה אחרת שהציבה לה הממשלה בתקופת גראבסקי היתה חיסול התיווך המסחרי היהודי ועידוד ההתאגדויות (הקואופרציות) המסחריות הלא-יהודיות. בשל הקצאה בלתי פרופורציונלית של זיכיונות הייבוא, ומניעת אשראי ממשלתי מחברות יהודיות, היו היבואנים היהודים בין הראשונים שנפגעו. וכבר אמרנו, שהסוחר היהודי, ובמיוחד הסוחר היהודי הזעיר והרוכל היהודי, נפגעו קשה מחוק חובת המנוחה ביום ראשון שכפה עליהם להתבטל ולאבד פרנסה יומיים בשבוע.
תוצאת ההגבלות הרבות היתה, שאחוז הסוחרים היהוריים בו' ירד מ-74% בשנת 1921 ל-54% בשנת 1926. בעוד שבתי המסחר היהודיים מן הדרגה הראשונה היוו בו' בשנת 1926 40% מנלל בתי המסחר מאותה דרגה, בשנת 1928 הם היוו רק 30.6%. כתוצאה מירידה זאת עלה מספר בתי המסחר היהודיים מן הדרגה השנייה, ובשנת 1928 היוו אלה 59.2% בתי מסחר סיטונאיים וסיטונאיים-למחצה בו' בשנים 1926 ו-1928: #1#דרגה #2#סך הכל #3#בתי מסחר #4#בתי מסחר לא יהודיים יהודיים
#1#1926 א' #2#1,666 #3#999 (%60.0) #4#667 (%40.0) ב' #2#32,861 #3#14,109 (%42.7) #4#18,842 (57.3) #1#1928 א' #2#1,350 #3#821 (%69.4) #4#538 (%30.6) ב' #2#24,585 #3#10,020 (%40.8) #4#14,565 (%59.2)
בשנות המשבר הכלכלי ועד מות פילסודסקי (1929-1935) נפגע קשות סחר החוץ של ו' שהיו פעילים בו יהודים רבים. היקפו ירד בתקופה זו בשלושה רבעים לעומת 1928. אף בתקופה זו, כמו בימי הרפורמה של גראבסקי, נפגעו בתי המסחר הגדולים, הסיטונאיים והסיטונאיים-למחצה. בשנת 1933 השתייכו רק 2,105 מתוך 16,204 בתי המסחר היהודיים בו' לדרגה הראשונה והשנייה; היתר היו קימעונאים. אותו יחס בין המסחר הסיטונאי לקמעונאי היה באותה תקופה גם בבתי המסחר הלא-יהודיים, אולם במקביל נמשכה המגמה הכללית של צמיחת מפעלים מסחריים לא-יהודיים על חשבון אלה היהודיים.
סחר הפנים של ו' בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נחלק לשלושה שווקים נפרדים: שוק חופשי, שוק מכוון ובפיקוח השלטונות ושוק של קואופרטיבים צרכניים. השוק שבפיקוח השלטונות לא היה בדרך כלל בידי היהודים. בין הקואופרטיבים הצרכניים היו גם מעט ארגונים יהודיים. למשל, ל"בונד" היו בו' 18 חנויות במסגרת הקואופרטיב הצרכני. ואילו מכלל הסוחרים הפרטיים בשוק החופשי כשני-שלישים היו יהודים. מכלל הרוכלים היוו היהודים 84% ומכלל הסוחרים הזעירים ובעלי דוכנים - 84.3%.
בשנת 1935 התארגנה "מועצה מרכזית של איגודי הסוחרים היהודיים", שהיתה מורכבת מחמש קבוצות סוחרים ונועדה לסייע לחבריה בכל הקשור לזיכיונות, אשראי, מאבק נגד המיסוי הכבד וכיוצא באלה.
בתקופה שלאחר מות פילסודסקי ועד מלחמת העולם השנייה (1935-1939) נמשכה הירידה במעמד הסוחרים היהודיים בו'. שלטונות פולין החלו לנהל מדיניות כלכלית אנטישמית מכוונת וכפי שהתבטא ראש ממשלת פולין דאז סלאבוי סקלאדקובסקי, "מאבק כלכלי נגד היהודים - אדרבא". בשנת 1937 ביטלו השלטונות רבים מן הרישיונות למכירה קימעונית של טבק ומוצריו; כמעט כל העוסקים בענף זה היו סוחרים יהודיים. הממשלה התירה הטלת חרם על המסחר היהודי ועורדה באמצעים של אשראי מועדף ומיסוי נמוך יותר את מתחריהם של היהודים (קואופרטיבים פולניים וחנויות פרטיות). בהתאם לחוק, כל בעל חנות היה חייב לפרסם את שמו מחוץ לחנותו; מדי פעם הופיעו משמרות חרם ליד חנויות יהודיות. כמו כן הועבר בסיים בינואר 1937, לפי הצעתה של הצירה פריסטור, חוק שהגביל את הייצור והשיווק של הבשר הכשר בנימוק שהשחיטה הכשרה אינה "הומאנית". התקנה שברה את מטה לחמם של בעלי האיטליזים היהודיים.
אף העיתונות נרתמה לחרם הכלכלי על היהודים וברחובות רבו כתבי הפלסתר שקראו להחרים את הסוחר ואת בעל המלאכה היהודי. בשנת 1937 החלו חוגים פולניים בו' בהוצאתו לאור של ירחון מיוחד בשם "סטראגאן" ("דוכן" בפולנית), שנועד לחזק את התנועה שהחלה בקרב הפולנים להרחיב את מסחרם בדוכני השוק, ענף שנחשב עד כה פרנסה יהודית מובהקת.
הקמת חנויות ממשלתיות מתחרות באותו ענף הביאה לייקור הסחורות והלקוחות הקבועים, לא מעטים מהם פולנים, נדרשו לשלם בהן מחיר גבוה מזה ששילמו בחנויות היהודיות. ביטוי למורת רוחו של ציבור הקונים ניתן בכתבות ובקריקטורות. אולם המגמה להקים קואופרטיבים ממשלתיים ולהקטין את מספרם של בתי המסחר היהודיים לא נעצרה.
אחת הבעיות שעמן היו צריכים להתמודד הסוחרים היהודיים בו', וכמוהם גם יתר הסוחרים, היתה השגת מקורות אשראי. אולם, בניגוד לסוחרים הפולניים, הסוחרים היהודיים, במיוחד הזעירים שבהם, לא נהנו כלל מן האשראי שהעמידו הבנקים הפולניים לרשות לקוחותיהם. במקום זאת, הם קיבלו אשראי מקופות ללא ריבית (60%), מקואופרטיבים לאשראי (20%), ממלווים פרטיים (15%), מבנקים פרטיים (10%) ומקופות חיסכון מקומיות (5%).
המדיניות הכספית של ממשלת פולין העצמאית היתה מכוונת לצמצם את מרחב פעולתה של הבנקאות הפרטית. לפיכך נותרו בו' בין שתי מלחמות העולם רק ארבעה בנקים יהודיים פרטיים: בנק האחים שרשבסקי; הבנק של סטאניסלאב לסר; הבנק של ס' נתנזון ושות'; הבנק של ה' גולדפדר (שנסגר בשנת 1932). הגדול שבהם היה הבנק של שרשבסקי, והוא הרבה להיעזר ב"ג'וינט", שהפך אותו לבנק שלו. סייעה לבנק זה גם העובדה שהיה מקורב למסחר ולמלאכה היהודיים. רפאל שרשבסקי, אחר האחים השותפים, היה פעיל גם בחיים הציבוריים: מאז שנת 1916 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היה חבר עיריית ו', וכמו כן שימש יושב-ראש אגודת הסוחרים היהודיים בפולין ועמד בראש התנועה הקואופרטיבית.
בתקופה זו חל שינוי באופיו ובמבנהו של הבנק היהודי הישן. רוב הבנקים נעשו רכושן של חברות מניות, שבהן פעלו יהודים כמנהלים וכחברי מועצות מנהלים. לצד הבנקים הפר טיים היהודיים פעלו בו' בנקים קואופרטיביים או קופות אשראי קואופרטיביות. ראשון לכולם היה הבנק המרכזי הוא "באנק פאר קאאפעראטיווען", שנוסד בשנת 1923 בסיוע "מחלקת העידוד" של הג'וינט. בנק זה ריכז את הפעילות של חברות אשראי בו' ומחוצה לה והעניק להן את האשראי הדרוש, והיה למעשה המשכה של חברת האשראי צקק"ס - הקופה המרכזית לאשראי, שנוסדה בשנת 1921 בידי הג'וינט בשיתוף עם יק"א. בשנת 1929 הגיע הונו העצמי של הבנק ל-3 מיליון זלוטי, ופקדונותיו - לסך 11 מיליון זלוטי. בנקים קואופרטיביים אחרים היו: "בנק בעלי המלאכה", עם הון עצמי של 350,000 זלוטי ו-3,200 חברים; "הבנק העממי הכללי", שהונו העצמי הגיע ל-200,000 זלוטי ומספר חבריו ל-2,600; "בנק הסוחרים", שהיה בעל הון עצמי של 550,000 זלוטי ומספר חבריו 950.
בשנת 1921 נוסדה בו' ברית של החברות הקואופרטיביות היהודיות ("רעוויזיאנס פארבאנד"), שסיפקה אשראי לקואופרטיבים ולמוסדות בכל רחבי פולין. ברית החברות הקואופרטיביות נהנתה מתמיכתו המלאה של הג'וינט ובראשה עמדו עסקנים ידועי שם מו'. אליה היו מסונפות 624 חברות-אשראי ו-53 חברות שיתופיות בו' ובערים אחרות. הן ריכזו הון עצום - 20 מיליון זלוטי, ופקדונות בסך 70 מיליון זלוטי. מספרם הכולל של החברים בחברות אלה הגיע ל-200,000 ראשי משפחה, כלומר בערך 25% מכלל המפרנסים היהודים בפולין. הברית הוציאה לאור בו' שני כתבי עת ביידיש: "קאאפעראטיווען בעוועגונג" ו"פארן פאלק".
מספר חברות האשראי בו' בין שתי מלחמות העולם הגיע ל-27. הונן העצמי הכולל הגיע ל-3 מיליון זלוטי, ופקדונותיהן הסתכמו בסך כולל של 7 מיליון זלוטי. היו חברים בהן 18,500 ראשי בתי אב. החברות הללו שימשו מקור יחיד לאשראי לשכבות העממיות - בעלי מלאכה וסוחרים זעירים. לצדן של חברות אלה התקיימו עשרות קופות גמ"ח ליד בתי הכנסת, האגודות הציבוריות ועוד.
הגיאות בפעילותן של חברות האשראי נמשכה עד שנת 1930. לאחר שנה זו הסתמן שפל בענף זה. בעבר עלה בידן של החברות להתגבר על האינפלציה ועל תקופת הרדיפות של גראבסקי בשנת 1924, אולם עם התגברות הגזרות הכלכליות, משנת 1936 ואילך, שוב לא היה בכוחן להתקיים.
המלאכה היתה העיסוק המסורתי השני בחשיבותו בקרב יהודי ו', לאחר המסחר. ערב מלחמת העולם השנייה התפרנס כשליש מן האוכלוסייה היהודית בעיר ממלאכה. בשנות ה-30 היו כ-57% מכלל בעלי המלאכה בו' יהודים. בין שתי מלחמות העולם שינו יהודי ו' את יחסם למלאכה, בעקבות רדיפות קשות במיוחד מצד השלטונות כלפי המסחר היהודי. לפני מלחמת העולם הראשונה נתפסו העוסקים במסחר ובמלאכה כנחותי דרגה. בימי פולין העצמאית עלה מעמדם של בעלי המלאכה והם החלו למלא תפקיד חשוב, בחיים הציבוריים.
מאז תום מלחמת העולם הראשונה ועד חקיקת ה"חוק בעניין המלאכות" של 1927 נהנו בעלי המלאכה - יהודים כפולנים - משגשוג יחסי ומליבראליזציה בשל הפיקוח החלש על ההכשרה המקצועית , ועל העסקתם של השוליות כאומנים. "חוק בעלי מלאכה" משנת 1927 הכביד את הפיקוח על הכשרת השוליות. יתר על כן, לפי החוק נכללו במסגרת "מלאכה" רק אותם ענפים שהופיעו ברשימת המלאכות ובה טושטשה ההבחנה בין "מלאכה", "תעשייה" ו"עבודת בית".
כתוצאה מן החוק הזה לא יכלו אלפי סדנאות זעירות, במיוחד יהודיות, לקבל אישור חוקי לפעילותן. עניין השגת תעודת בעל מלאכה היה לנקודת מחלוקת קבועה בין הארגונים המקצועיים היהודיים ובין הארגונים הלא-יהודיים. כמו שבימי הביניים העמיד הסירוב לקבל יהודים לאגודות בעלי המלאכה מחסום לפני פרנסתם, גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם מנעו חוק בעלי המלאכה משנת 1927 ואי-מתן תעודת בעל מלאכה למי שלא עמד בקריטריונים פרנסה מבעלי המלאכה היהודיים. לפי חוק זה, רק בעל מלאכה בעל תעודת "אומן" היה מוסמך להכשיר שוליות. אומן היה צריך לספק לשוליה ניסיון בעבודה, אך לא להכביד עליו יתר על המידה, כדי שלשוליה יישאר מספיק זמן לבקר באופן סדיר בבית-ספר להכשרה מקצועית (עד גיל 18).
כתוצאה ישירה מחוק בעלי המלאכה של 1927, והחמרתו בשנת 1934, צמחה המלאכה הבלתי חוקית. בין השנים 1932-1934 פעלו 29% מכלל הסדנאות בו', שהעסיקו קרוב ל-6,000 איש, באופן בלתי חוקי. אי-החוקיות התבטאה בדרך כלל בכך שעסקו במלאכה אנשים ללא אישור על הכשרתם. במיוחד אמור הדבר לגבי שוליות, שאמנם ביצעו את עבודתם, אבל לא מילאו אחר ההתחייבות לבקר בבית-ספר מקצועי. כמו כן, לא כל בעל-מלאכה או בעל סדנה זכה לקבל אישור מן הגופים החדשים שתפקידם היה לאשר את המלאכות - "לשכות בעלי מלאכה".
חוק בעלי המלאכה מ-1927 אמנם לא ביטל את האגודות, אולם על-ידי הענקת הזכות לייצג את האינטרסים של העובדים ל"לשכות בעלי המלאכה" הגביל החוק למעשה את סמכויותיהן וצמצם את חשיבותן. החל משנת 1934 נדרשה, כהוכחה לקבלת הכשרה מקצועית, תעודה רשמית של בעל מלאכה שאושרה בידי הלשכה. יחד עם זאת, הלשכות האלה לא הצליחו לבוא במקומן של האגודות (ה"צכים"), שהיתה מאחוריהן מסורת של 600 שנה; ואמנם, בשנת 1938 נתקבל חוק שנתן עידוד מחודש לאגודות בעלי המלאכה.
בשנת 1926 פעלו בו' 16,500 סדנאות יהודיות שהעסיקו כ-30,000 עובדים. הללו היוו %54.8 מכלל הסדנאות הפעילות בו'. בין השנים 1918-1926 עלה מספר הסדנאות היהודיות ב-62%, בעוד שמספר הסדנאות הלא-יהודיות עלה ב-49%. בשנת 1929 היוו היהודים (שהיו בערך שליש מאוכלוסיית ו') לא פחות מ-57.4% מכלל בעלי המלאכה של ו'. ענפי מלאכה אחרים היו כמעט לחלוטין בידי יהודים. היו אלה המקצועות המסורתיים שהיו ידועים מזה דורות כמלאכות יהודיות.
אחוז היהודים במלאכות בשנת 1929 1. כובענות %94. 6.בורסקאות %73 2. תעשיית סידקית %86 7. תעשיית כפפות %72 3. תפירת נעליים %85 8. פחחות %70 4. תעשיית פיאות %83 9. חייטות %66 5.שענות %73
בשנת 1921 היו בידי יהודים בו' 12,414 סדנאות ומפעלי תעשייה זעירה. מהם היו פעילים 95.4%, אך רק 61.6% מהם העסיקו פועלים: 22.5% העסיקו פועל אחד; 17.6% - 2-3 פועלים; 2.3% - מעל עשרה פועלים; 0.4% - יותר מ-50 פועלים.
רובם של בתי המלאכה והתעשייה היהודיים נשאו אופי של עסק משפחתי, והבניין שבו נמצא העסק שימש גם למגורים. מפעלים משפחתים אלה עסקו בעיקר בייצור מוצרי טקסטיל. רוב המפעלים התעשייתיים היהודיים לא היו ממוכנים. המלאכות הידניות היו מרובות בדרך כלל בענפי הבניין, העץ, האבן והעור ; תעשיית הטקסטיל היתה ממוכנת יותר. רק 6.1% מן המפעלים התעשייתיים היהודיים היו ממוכנים; ב-61.9% מן המפעלים עברו מכונות לא אוטומטיות; 32% מן המפעלים פעלו ללא מיכון כלל.
התעשייה היהודית בו' התבלטה בעיקר בשני תחומים: טקסטיל ועור ותעשיית מזון. כ-63% מכל מפעלי הטקסטיל בו' ו-76.2% מכלל מפעלי העור היו בידי יהודים. גם בענף המזון היו רבים מן המפעלים בידי יהודים. בין אלה היו המפעל לשוקולד "פלוטוס", ובתי החרושת לסוכר ולשמרים בהנריקוב.
מספר לא גדול של יהודים אמידים היו קשורים למפעלי תעשייה פולניים בעיר. למשל, אליהו לשצ'ינסקי היה מנהל חברת המניות "לאס" שהשקיעה בבתי חרושת לייצור עץ לבוד ומרצפות עץ; המנהלים של בתי החרושת למלט "פירליי" ו"סולויי" היו יהודים; בתעשיית המתכת, אחרי מלחמת העולם הראשונה, אמנם נקנו רוב המניות של משפחת וולאנובסקי, שפיתחה תעשיית מתכת עוד בשנת 1858, בידי פולנים, אולם, בשנת 1927 נבחר ייז'י וולאנובסקי לעמוד בראש הסינדיקאט של תעשיית הברזל בפולין ובנו סטאניסלאב וולאנובסקי ייסד בשנת 1928 בית חרושת חדש לייצור ברגים. גם בית החרושת לתיל ולמסמרים "דרוט" נוסד בידי יהודי - יוזף רוזנפלד ; היהודי משה הלפרין יזם את הקמתה של חברת המניות פ.פ.ג. שהקימה מפעל לייצור ערדלי גומי, וכן בית חרושת לייצור מכשירי גומי לצורכי תעשייה. בשנת 1929 העסיקו כל בתי החרושת של החברה בפולין, כולל ו', יותר מ-6,000 פועלים ומאות פקידים. שני תעשיינים יהודים מריגה, האחים סובולביץ', ייסדו בו' בית חרושת לערדליים "ריגאוואר" (ריגה-וארשה). במפעלי תעשייה אלה לא הועסקו כמעט פועלים יהודים.
ריכוז המלאכה והתעשייה היהודית בו' היה ברובע מורא- נוב, ש-70% מאוכלוסייתו היו יהודים, וכן בכיכר גז'יבוב. פועלי התעשייה ובעלי המלאכה היהודיים לא השתייכו לשכבה סוציאלית אחידה. ניתן היה למוצאם ברובד הנחות ביותר וברובד של המעמד הבינוני.
מצבם הכלכלי הבלתי יציב של בעלי המלאכה בכלל ושל היהודים בפרט אילץ אותם לנהל מאבק מתמיד לשיפור תנאיהם. עוד יותר גרוע היה מצב השוליות ופועלי המלאכה. השביתות הגדולות ביותר של שוליות ופועלים בבתי מלאכה ובסדנאות הזעירות נערכו במארס 1928 במאפיות זעירות; שביתת סנדלרים כללית שנערכה בספטמבר 1929 וכן שביתת סנדלרים נוספת בשנת 1936 נגד החברה הצ'כית "באטה", שהציפה את השוק בתוצרת הנעלה זולה ופגעה בסנדלרי ו' ובמיוחד ביהודים. השביתות נמשכו עשרה ימים.
תופעה מיוחדת למלאכה היהודית בו' היו עובדי-הבית (חאלופניקים). בשנת 1931 היו בו' 18,000 עובדי בית. מתוך 10,600 עובדי בית בעלי הכשרה מקצועית היוו היהודים 61%. שליש מתוכם היו סנדלרים, ורבע - חייטים. האחרים היו נגרים, תופרי לבנים ואורגים. סדנאות עובדי-הבית העסיקו גם ילדים רבים. עם החמרת המצב הכלכלי בעיר בזמן המשבר הכלכלי העולמי ועד מות פילסודסקי (1929-1935) גדל מספרם של עובדי-הבית. מצבם החמיר ביותר והיה קרוב לזה של מובטלים. מחירי המוצרים ירדו ל-60% מערכם. נוסף לכך, עובדי-הבית החלו לקבל הזמנות מלקוחות בניגוד לחוק. לפי צו שר המסחר והתעשייה משנת 1935 הוגדרו כל עובדי-הבית המועסקים בידי גורם חיצוני כבעלי מלאכה הזקוקים לתעודת בעל מלאכה. עובדי-הבית היו רשאים לקבל הזמנות ממשקיעים בלבד ועבודתם היתה עונתית ומוגבלת לכמה חודשים בשנה. את ההכשרה המקצועית קיבלו השוליות והצעירים היהודים בבתי-ספר מקצועיים שונים בו', שרובם הוקמו והוחזקו בידי הקהילה.
משנת 1918 עד שנת 1925 התקיימו בו' למעשה שני איגודים מרכזיים של בעלי מלאכה יהודיים, ששירתו בעת ובעונה אחת גם את אגודות בעלי המלאכה בערי השדה: "הארגון המרכזי של בעלי מלאכה" - שהתרכזו בו בעלי המלאכה האמידים יחסית שישבו בראש האיגודים של הנגרים, בעלי בתי הדפוס, התפרים, הכובענים, הפחחים, הרפדים, המכונאים, חרטי המתכת והצבעים. הארגון הזה היה נתון להשפעתה של ההסתדרות הציונית. האיגוד השני היה "המועצה המרכזית של בעלי מלאכה" ובו התרכזו בעלי מלאכה דלים יותר, כגון סנדלרים, חייטים, זגגים, קצבים. הללו היו נתונים להשפעתה של מפלגת הפולקיסטים של נח פרילוצקי (על אופייה הפוליטי של מפלגה זו ראה בהמשך). בשנת 1920 התקיים כינוס גדול של כל בעלי המלאכה היהודים, אולם החלוקה לשני איגודים נשארה בעינה. כל איגוד עשה הרבה למען שיפור מצבם של בעלי המלאכה. שניהם היו מיוצגים במוסדות הציבוריים, בעירייה ובקהילה וכל אחד מהם הוציא לאור ירחון משלו: "עיתון בעלי מלאכה" ו"קול בעלי מלאכה". בשנת 1925, הודות למאמציו של אדם צ'רניאקוב, שהיה אחד הפעילים הבולטים בארגון המרכזי, בא האיחוד. ההנהלה המאוחדת הורכבה מ-16 איש עם שני יושבי-ראש: רסנר וצ'רניאקוב. הארגון המאוחד הקים קואופרטיב להספקת חומרי גלם בשם "סורביט" שהגיע לשיא פעילותו בשנת 1928. שנתיים לפני כן, בשנת 1926, הקים הארגון את "בנק בעלי המלאכה המאוחד", ששירת יותר מ-2,400 חברים; בשנת 1928 נתן הבנק הזה הלוואות בסך מיליון זלוטי. הארגון המאוחד גם פתח כמה חנויות קואופרטיביות למכירת בגדים והנעלה.
בשנת 1928 נוסד בו' איגוד נוסף של בעלי מלאכה, בהשראת ה"בונד" - "איגוד בעלי מלאכה - ר.פ.". איגוד זה איגד בתוכו את השכבות העניות ביותר וחלק ניכר של עובדי-הבית. גם בתקופת השפל של איגודי בעלי המלאכה בשנים 1934-1935 כלל איגוד זה בו' 14 סקציות והיו חברים בו יותר מ-1,000 איש.
כאמור, בין השנים 1927 (ועוד יותר - משנת 1934) עד 1938 לא מילאו האגודות של בעלי המלאכה הפולנים, וגם לא אלה של היהודים, תפקידים כלכליים ומינהליים של ממש. אבל בשנת 1938 הוחזרו להם זכויותיהם ושוב ניתנה להם הסמכות להגן על האינטרסים הכלכליים של בעלי המלאכה, לעודד את ההתפתחות הטכנית של המלאכות, להתארגן לשם השגת חומרי גלם ולשווק את התוצרת, וגם סמכות לפקח על השוליות. במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות העולם עסק האיגוד המרכזי גם בפעילות פוליטית וציבורית. בבחירות לעיריית ו' ובבחירות לסיים זכה במושבים אחדים. בשנת 1931 שוב התפלג האיגוד המרכזי לשני איגודים, האחד קיבל עליו את דרכו של נח פרילוצקי והשני עמד תחת השפעת הציונים. עסקני האיגוד שבהשראת הפולקיסטים בהנהגתו של רסנר התקרבו לסאנאציה, למרות התנגדות חלק מן הפולקיסטים לכך. הללו שמרו על קו מדיניות זה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, כי השפעתם של הפולקיסטים בציבור היהודי בכלל פחתה והלכה בשנות השלושים.
בכל אותה תקופה ערכו איגודי בעלי המלאכה שלושה כינוסים כלליים: בשנים 1925, 1929 ו-1937. בשנת 1934 נוסד "ועד מאוחד לבעיות המלאכה היהודית" שהשתתפו בו באי-כוח של כל איגודי בעלי המלאכה בפולין. הוועד נאבק כדי להשיג תעודת בעל מלאכה לכל בעל מלאכה יהודי שלא היה יכול להשיגה על-פי החוק של 192 והתיקון שהוכנס בו בשנת 1934. הוועד הגיש לחבריו עזרה משפטית, תמך בכסף באלה שהכינו את עצמם לבחינות, השיג הלוואות לתשלום מסים וכדומה. במשך שנה אחת (1934-1935) קיבלו 20,000 בעלי מלאכה תעודות בעלי מלאכה.
נוסף על איגודי בעלי המלאכה היהודיים הקימו מפלגות ה"בונד" ו"פועלי ציון שמאל" גם איגודי פועלים יהודיים. בשנת 1921 הקים ה"בונד" את "איחוד האיגודים המקצועיים המעמדיים בפולין", ואילו "פועלי ציון שמאל" .הקימו את "לשכת הארגון המרכזית של האיגודים המקצועיים המעמדיים בפולין". הארגון המסונף ל"בונד" הוציא לאור את הביטאון "התנועה המקצועית" והארגון של "פועלי ציון שמאל" את "העולם המקצועי". האיגודים המקצועיים האלה פעלו רבות לשיפור תנאי העבודה של הפועלים. הם הקימו קואופרטיבים צרכניים, מסעדה לפועלים, קואופרטיב לשיכון פועלים וקואופרטיב להוצאת ספרים והפצתם. בחסות ה"בונד" פעלו 18 חנויות ו"פועלי ציון שמאל" ארגנו קואופרטיב בסיועו של בעל בית חרושת לארגזים.
התנועה המקצועית הפועלית עסקה במספר בעיות אידיאולוגיות וארגוניות שעוררו סביבן הרבה סכסוכים וויכוחים סוערים. שלוש הבעיות המרכזיות היו: (א) השאלה מה צריכה להיות האוריינטציה של תנועת הפועלים והאם צריך להצטרף לאינטרנציונל הסוציאליסטי האמסטרדאמי או לזה המוסקוואי (ה"בונד" השתייך לאינטרנציונל האמסטרדאמי ו"פועלי ציון שמאל" למוסקוואי); (ב) שאלת האיחוד בתוך התנועה המקצועית היהודית בין ה"בונד" ל"פועלי ציון"; (ג) מה צריך להיות היחס לתנועה המקצועית המעמדית הפולנית, הקומוניסטים ופ.פ.ס. יחס הפ.פ.ס. ל"בונד" היה טוב יותר מאשר לאגודות הפועלים הציוניות וארגון זה היה מוכן לשתף פעולה עם עמיתו היהודי בשטח המקצועי. ה"בונד" מצדו ניהל מאבק קשה נגד הקומוניסטים. ואילו הקומוניסטים, לאחר ששיתפו פעולה עם "פועלי ציון שמאל" בשטח המקצועי, יצאו למאבק נגדם. ה"בונד" הצליח להצטרף באופן רשמי ל"מועצה הווארשאית של האיגודים המקצועיים". למעשה, לא זכו האיגודים המקצועיים שבחסות ה"בונד" לשוויון מלא מצד הפ.פ.ס., ומצדה של זו היו גם כמה וכמה גילויים של אנטישמיות.

סגור

המבנה הסוציאלי-כלכלי
לפי מפקד 1931 היו כאמור בו' 352,700 יהודים. מתוכם היו פעילים מבחינה כלכלית 150,874 בלבד, שהם 42.8% מכל יהודי ו'. אחוז המפרנסים היהודיים עלה בתקופה זו לעומת מפקד 1897, שבו היה אחוז היהודים הפעילים בכלכלה בעיר רק 35.7%. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הצטרפו יותר מבן משפחה אחד למעגל הנושאים בעול הפרנסה. המפרנסים היהודיים התווספו בעיקר לתעשייה ולמלאכה בעוד שבמסחר ירד משקלם.
גם במשרות הציבוריות בו', שהיו מובטחות מפני אבטלה בעת משבר כלכלי, היתה אפליה קשה של יהודים; מכלל המפרנסים הלא-יהודיים בו' הועסקו 20% במשרות ציבוריות, ואילו אצל היהודים הועסקו רק 2% מכלל המפרנסים במשרות אלה. שיעור היהודים מכלל המועסקים במשרות הציבוריות הגיע לכדי 0.8% בלבד. כאמור, ליהודים לא היתה כמעט דריסת רגל במפעלי התעשייה שבחסות הממשלה (התעשייה הכימית, ענף הדפוס, ייצור מכשירי רדיו ומכוניות), וגם לא בסחר במוצרים שהיה לממשלה מונופול עליהם (מלח, טבק, ספירט, גפרורים והגרלות).
על-פי המבנה החברתי השתייך רוב האוכלוסייה היהודית למעמד הזעיר-בורגני הנמוך, שהיה דל אמצעים; מעטים השתייכו לפרולטאריון ושכבה דקה ביותר נמנתה עם הבורגנות האמידה. רוב היהודים מצאו את פרנסתם מהחזקת חנויות, או דוכנים או שהיו להם סדנאות למלאכה זעירה. כולם מצאו להם פרנסה בדוחק. לעתים היה מצבם אף גרוע מזה של אנשי הפרולטאריון, משום שלא היו מבוטחים מפני אבטלה, יום העבודה לא היה מוגבל במספר השעות והם לא נהנו מביטוח רפואי.
הפרולטאריון היהודי היה מפוזר ברובו בהרבה מפעלים זעירים ועל כן היה קשה מאוד לארגנו לארגון בעל כוח של איגוד מקצועי.
מעגל חייהם של רוב יהודי ו' היה סגור לחלוטין באווירה יהודית. הם חיו ברבעים יהודיים, עבדו אצל בעלי עסקים יהודים, קנו מצרכים אצל חנוונים יהודים, התרפאו אצל רופאים יהודים ואת צורכיהם הרוחניים סיפקו לעצמם ממקורות יהודיים.
שיעור מחוסרי העבודה אצל היהודים היה על-פי המפקד משנת 1931 גדול פי אחד וחצי ויותר מאשר אצל הלא- יהודים, ואילו במסחר היה שיעור מחוסרי העבודה היהודים גדול פי שניים וחצי מאשר בקרב הלא-יהודים.
שיעור המובטלים מעבודה בו' בשנת 1931 היה כדלקמן: #2#יהודים #3#לא-יהודים
#1#סה"כ מובטלים #2#%34.4 %20.2
#1#בתעשייה #2#%42.4 %35.5
#1#במסחר #2#%29.0 %12.9

היהודים הועסקו במקצועות שהשכר ששולם בהם היה נמוך מזה ששולם במקצועות אחרים. בתעשייה הכבדה, ענף שבו השתכרו 28.6% מן הפועלים יותר מ-50 זלוטי לשבוע, היה מספר המועסקים היהודים זעום ביותר. לעומת זאת, בתעשייה הזעירה (הלבשה וטקסטיל), ענף שבו השתכרו רק 6.4% מן המועסקים למעלה מ-50 זלוטי לשבוע, היה מספר המועסקים היהודים גבוה ביותר: 52.2% מכלל המועסקים היהודים בתעשייה זעירה השתכרו פחות מ-20 זלוטי בשבוע.
שכר נמוך ואבטלה בשיעור גבוה לא היו הפגעים היחידים שסבלו מהם המועסקים במפעלים הזעירים. עובדי-הבית היהודים בו', שעשו את עבודתם בבתיהם, עבדו בתנאים נוראים מבחינה היגיינית. יום עבודתם היה ארוך מאוד ושכרם מועט ביותר. במקצועות יהודיים אחרים, כגון תפירת לבנים ובגדי נשים או כובענות, היה אחוז גבוה ביותר של ילדים מגיל 13 עד 18, והללו השתכרו לעתים פחות מ-10 זלוטי לשבוע.
גם פיזורם הרב של הפועלים היהודים במפעלים קטנים תרם לחולשתו של הפרולטאריון היהודי. פחות מ-10% מנלל הפועלים היהודיים היו מרוכזים במפעלים שהעסיקו יותר מ-20 פועלים; למעלה מ-60 אחוזים מכלל הפועלים היהודים היו מפוזרים במפעלים שעבדו בהם פחות מ-5 פועלים. למצב זה גרמו בעיקר נעילת שערי התעשייה הגדולה בפני הפועל היהודי ביוזמת השלטונות והנטייה היהורית המסורתית לעצמאות. כמו כן, מפעלים גדולים עבדו דרך קבע בשבתות, דבר שלא התאים לאורח חייו של הפועל היהודי.
על המצב החומרי של האוכלוסייה היהודית בו' ניתן ללמוד משיעורי המסים ששולמו לקהילה:
משלמי המסים לקהילה היהודית בו' בשנת 1933 היו כדלקמן:
#1#המס השנתי #2#מספר משלמי המס ב-% #3#סכום המס ב-%
במספרים מוחלטים במס' מוחלטים #1#5 זלוטי #2#7,465 18.6 #3#37,325 1.5
#1#10 זלוטי #2#11,590 28.8 #3#115,900 4.7
#1#11-25 זלוטי #2#8,434 21.0 #3#163,935 6.6
#1#26-50 זלוטי #2#5,759 14.3 #3#239,270 9.7
#1#51-100 זלוטי#2#3,400 5.8 #3#297,765 12.1
#1#101-200 #2#1,666 4.1 #3#287,155 11.7
זלוטי #1#201-500 #2#1,291 3.2 #3#457,800 18.6
זלוטי #1#501-1000 #2#367 0.9 #3#298,750 12.1
זלוטי #1#למעלה מ-1000#2#253 0.6 #3#567,550 23.0
זלוטי בסך הכל #2#40,225 100.0#3#2,465,450 100.0

לפי המפקד של 1933 שילמו בו' מסים לקהילה רק קצת יותר מ-40,000 משפחות. דהיינו, כמחצית מן האוכלוסייה היהודית בו' (בסך הכל היו אז בו' בערך 80,000 משפחות יהודיות, שמנו 360,000 נפש) היתה משוחררת אפילו מתשלום 5 זלוטי לשנה. יהיה מספרם של אלה שהתחמקו מתשלום מסים אשר יהיה, אין ספק, שעשרות אלפי משפחות יהודיות בו' היו עניות כל כך שאפילו 5 זלוטי היו בשבילן נתח נכבד מתקציבן.
בערך 40% מכלל משלמי המס שילמו עד 10 זלוטי לשנה, שהכניסו קצת יותר מ-6% מכלל ההכנסה ממסים. קבוצת העשירים שיכלו לשלם בין 500 ל-1000 זלוטי לשנה היוו 1.5% מכלל משלמי המסים, והם הכניסו 35% מכל סכומי המס. שכבת הביניים, ששילמה בין 100 ל-500 זלוטי לשנה, הכניסה בערך 30% מכלל ההכנסה ממס. החלוקה המקצועית של המפרנסים היהודיים בו' בשנת 1931 היתה כדלקמן: גינון, דיג וייעור 249 מלאכה ותעשייה 70,574 מסחר וביטוח 49,496 קומוניקציה ותעבורה 5,225 שירות ציבורי, כלי קודש 2,173 חינוך ותרבות 6,411 רפואה ותברואה 5,909 שירות בית 4,527 משתכרים ללא עבודה 3,592 לא מוגדר 3,067 סך הכל 151,153

סגור

סעד ועזרה סוציאלית
אחד המפעלים המפוארים של יהדות ו' בין שתי מלחמות העולם היה ארגון העזרה הסוציאלית. לראשונה רוכז מפעל הפיקוח הסוציאלי בידי הסתררויות סוציאליות מרכזיות בעלות היקף ארצי שמרכזן בו'. עד לתקופה זו היתה העזרה הסוציאלית מרוכזת במוסדות הקהילה, בחברות סעד וצדקה מקומיות או שהיתה בעלת אופי פילנתרופי וללא ארגון. גם בתקופת פולין העצמאית המשיכו לפעול בו' מוסדות סוציאליים קהילתיים עירוניים, אולם ארבעה תחומים זכו לטיפול ריכוזי מאורגן בידי הסתדרויות מרכזיות בעלות תחום פעולה ארצי והם: (א) בריאות - בכך עסקה ה"טאז"; (ב) הכשרה מקצועית - שבה טיפל אור"ט; (ג) מתן מחסה ליתומים ולילדים עזובים - בכך עסק "צנטוס"; (ד) טיפול בפליטים ובמהגרים - שהיה נתון בידי סניף "היאס" בפולין (לפירוט ראה להלן).

ג'וינט
ראש וראשון למוסדות הסעד והעזרה בפולין בין שתי מלחמות העולם היה הג'וינט - ועד הסיוע האמריקני. אף-על-פי שנוסד כדי לסייע ליהודים קרבנות מלחמת העולם הראשונה, המשיך הג'וינט בפעולתו גם אחרי המלחמה והפך להיות בפולין - כמו בחלקי עולם אחרים - מוסד עזרה מרכזי ליהודים במרינה זו. גם הפעילות של ארבע ההסתדרויות הסוציאליות הארציות שהוזכרו לעיל והאפשרות להרחיבה הסתייעה בעיקר בתמיכתו הכספית של הג'וינט, שהוציא לצורכי העזרה ליהדות פולין מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד 1930 כ-75 מיליון דולר. הג'וינט שמר על העקרונות הקונסטרוקטיביים של הסיוע ולכן בה במידה שפחתה עזרת הג'וינט כן התגברה העזרה העצמית של האוכלוסייה היהודית בו' ובפולין בכלל. במשך הזמן נתאפשרה גם קבלת כספים מתקציבי הממשלה והעירייה לטובת המוסדות היהודיים לעזרה סוציאלית.
בראשית שנת 1919 הגיע לו' אחד מחברי משרד הג'וינט בהולנד כדי לחקור את מצב האוכלוסייה היהודית במקום ולפקח על חלוקת כספי העזרה שהגיעו מאמריקה. לפי הצעתו נשלחה מארצות הברית במשך שנת 1920 קבוצה של 120 עובדים סוציאליים בראשותו של קפטן ורזאנגר. כעבור מספר שנים בוטלה השיטה של נציגים קבועים מאמריקה, אך כספי הג'וינט המשיכו לזרום לאותם הארגונים שהוא החל לסייע להם.
תחום הפעילות הראשון שבו החל הג'וינט בפולין העצמאית היה הסיוע לפליטים שהציפו את ו' אחרי מלחמת העולם הראשונה. בשנים 1918-1919 נזקקו לסיוע מרבית יהודי ו' (320,000 נפש) ובתוכם פליטים רבים. בתחום הסיוע לפליטים המשיכו לפעול ועדי פליטים שונים, וביניהם "ועד העזרה ליהודי פולין" בגרמניה, "יעקאפע" ברוסיה וה"איזראעליטישה אליאנס" שמרכזו בווינה. הג'וינט תמך בוועדים אלה בכספים, מצרכי מזון, לבוש, עזרה רפואית, שיכון, מציאת עעסוקה, מתן הלוואות, חיפוש קרובים והעברת כספים מקרובים בחוץ לארץ. בתקופה שבין יולי 1921 לאפריל 1923 נהנו מכספי הג'וינט באמצעות ועדי הפליטים בו' 185,000 יהודים בפולין. באפריל 1923 הופסקה פעולתם של ועדי הפליטים.
הג'וינט המשיך בפעולתו, במסגרות שונות, במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות העולם. הוא התמסר במיוחד למתן מחסה ליתומים וילדים עזובים, אשר מספרם אחרי מלחמת העולם הראשונה הגיע בפולין ל-40,567 נפש והם היוו 71% מכלל היתומים היהודיים באירופה באותה תקופה. החל משנת 1923 פעל הג'וינט למטרה זאת באמצעות הארגון החדש - "צנטוס" (ראה להלן).
הג'וינט סייע גם בשיקומם הכלכלי של יהודי פולין: בעזרתו הוקצו כספים להקמת מוסדות אשראי לסוחרים ובעלי מלאכה, לקואופרטיבים לאשראי ולקופות לגמילות חסדים.
השתתפות הג'וינט בקופות גמילות חסדים בפולין היתה כדלקמן: #1#השנה #2#הון כללי בדולרים #3#השתתפות הג'וינט
של קופות גמ"ח סכום % #1#1926 #2#335,237.75 #3#199,368.83 59.5
#1#1930 #2#1,009,886.99 #3#563,241.64 55.8
#1#1933 #2#1,202,231.35 #3#622,383.27 48.2
#1#1934 #2#1,289,617.41 #3#644,405.86 50.0

הג'וינט סייע גם בארגון קואופרטיבים לייצור, שיווק, בניין ודפוס ולקואופרטיבים הצרכניים של ה"בונד" ושל "פועלי 'ציון".
בתחום ההכשרה המקצועית פעל הג'וינט בשיתוף עם שאר החברות לעידוד השכלה מקצועית בפולין, דוגמת יק"א העולמית. יק"א, החברה לעידוד הגירה והתיישבות יהודית מתוכננת מחוץ לאירופה (נוסדה בשנת 1891 ביוזמת הברון הירש והברון רוטשילד), פעלה בפולין בין שתי מלחמות העולם בעיקר בתחום של הקמת בתי-ספר מקצועיים. יק"א קיימה ברחבי המדינה 17 בתי-ספר מקצועיים שלמדו בהם כ-2,500 תלמידים. בו' תמכה יק"א בבית-הספר למלאכה ברחוב סטאווקי, שמספר תלמידיו ערב מלחמת העולם השנייה היה 200 בערך (ראה להלן). לצדו של הג'וינט בתחום ההכשרה המקצועית פעל הסניף הווארשאי של אור"ט (ראה להלן).
הג'וינט תרם רבות גם למוסדות החינוך היהודיים הכלליים על זרמיהם השונים ("תרבות", ציש"א, "יבנה" ועוד). בתחום החינוך והתרבות פעלה לצד הג'וינט הסתדרות "בני ברית" העולמית, אף היא מיסודם של יהודי אמריקה. במסגרת מטרותיה לתמוך במדעים ובאמנויות, סייעה "בני ברית" בהקמת המכון למדעי היהדות והספרייה שליד בית הכנסת ל"נאורים", ובייסוד הירחון היהודי-פולני "מיישיינצ'ניק ז'ידובסקי". "בני ברית" תרמו גם למוסדות סעד, כגון לקופת מלווה מרכזית ללא ריבית, למוסד לילדי ישראל חירשים ועיוורים בו' וכיוצא באלה.

טאז
הסתדרויות לעזרה סוציאלית בעלות ארגון-גג ארצי שמרכזן בו' היו: "טאז, החברה לשמירת בריאותם של אוכלוסי היהודים בפולין" (שמה מורכב מראשי התיבות של "טובאז'יסטבו אוחרוני זדרוביה"). "טאז" נוסדה רשמית בשנת 1921. בהתחלה פעלה חברה זו בהיקף מצומצם בסניפים האזוריים, ורק משאישרו השלטונות את תקנונה, בשנת 1923, היא החלה לפעול בהיקף ארצי. "טאז" המשיכה למעשה את הפעולה הרפואית של הג'וינט ושל ההסתדרות האחות "אז"ע", שנוסדה בשנת 1912 ברוסיה והקימה סניף בו'.
מלחמת העולם הראשונה הביאה עמה מחלות מדבקות רבות, כגון: טיפוס הבהרות והבטן, דיזנטריה, שחין, שנית ועוד. בפולין נתפשטו גם מחלות סוציאליות, כגון: שחפת, גרענת, גזזת וכן מחלות הנובעות מרעב כרוני שהפיל חללים רבים. המלחמה הרסה את השירות הרפואי בפולין והשלטונות היו חייבים אמנם לשקמו, אך היהודים לא יכלו ליהנות מקופות החולים שהקימו השלטונות (לקופות נתקבלו שכירים בלבד, כלומר פועלים ופקידים) והם נאלצו להקים לעצמם מפעלי עזרה עצמית. כאמור, תמיכה כספית רבה המשיכה לזרום למטרות אלה מן הג'וינט.
פעולתה של "טאז" בין שתי מלחמות העולם בו' ובפולין כולה הקיפה את התחומים האלה : (א) הגנת האם והילד - ל"טאז" היו 28 תחנות ייעוץ לטיפול בתינוקות, 11 תחנות הדרכה לנשים הרות, 15 מעונות יום ו-19 מטבחים לחלוקת חלב; (ב) רפואה והיגיינה בבתי-הספר - "טאז" הפעילה 57 מרפאות לתלמידי בתי-הספר ואלה פיקחו על 366 בתי-ספר שלמדו בהם 45,467 תלמידים. בשנים 1923-1939 הוציאה "טאז" מן הערים למעונות קיץ 166,679 ילדים בגיל 6 עד 15; (ג) מלחמה במחלות סוציאליות - "טאז" החזיקה 12 מרפאות לחולי שחפת ו-8 מכונים לטיפול בגזזת; הודות למאמצים אלה המחלה הודברה כמעט לחלוטין וכמחצית מחולי הגרענת נרפאו ממחלתם; (ד) תעמולה למען שמירה על ההיגיינה והסברה לעם - במסגרת זו התקיימו הרצאות, פורסמו חוברות ואף יצאו שלושה כתבי-עת ביידיש: "פאלקס געזונד" - הוצאה פופולרית לעם, "זיי געזונד" - לתלמירי בתי-הספר, ו"סוציאלע מעדיצין" - כתב-עת מדעי לרפואה סוציאלית; (ה) עזרה רפואית - למרות שעיקר עניינה של "טאז" הוא רפואה מונעת, היא נאלצה להיענות גם לצרכים הרפואיים הקיימים. לחברה היו 97 מוסדות רפואיים. מלבד החזקת מרפאות ובתי חולים משלה תמכה "טאז" ב-47 בתי חולים יהודיים במדינה.
בו' היו מספר בתי חולים יהודיים. אחד מהם, ברחוב דבורסקה 17, היה אחד מבתי החולים הגדולים ביותר בו' (1,200 מיטות). בשנת 1923 הוקם לידו בית-ספר לאחיות. בית חולים יהודי גדול אחר היה ברח' צ'יסטה; זה היה בית חולים לילדים על שם באומן וברסון. "טאז" תמכה בבתי החולים האלה, וגם העירייה השתתפה במידת מה במימונם.
בו' פעלה גם החברה "בריאות", החברה היהודית למלחמה בשחפת, שנוסדה בשנת 1908 ביוזמת ד"ר יוסף דוידזון. "בריאות" קיימה מרפאה בו' ובית הבראה באוטווצק. כ-5,500 חולים עברו מדי שנה במרפאת החברה ובבית ההבראה באוטווצק התרפאו מדי שנה 170 חולים. בתחום זה פעלה בו' גם חברת "מרפא" (נוסדה בשנת 1921), שסייעה במיוחד לחולי שחפת עניים.

צנטוס
חברה לטיפול ביתומים יהודיים (מקור השם ראשי התיבות של "צנטראלה אופייקי נאד שיירוטאמי"), הוקמה בו' בשנת 1923, ובשנה זו אישרה ממשלת פולין את תקנונה. לפי המבנה שלה היתה "צנטוס" פדרציה של שמונה ועדים גליליים שניהלו את עבודתם תוך אוטונומיה רחבה. "צנטוס" שימשה בתור נציגות של ארגוני המחסה לילדים כלפי חוץ, ארגנה שיתוף פעולה עם הג'וינט, פיקחה על פעולתם של הארגונים המקומיים ובעיקרו של דבר היתה מעין מרכז עיוני שבו נדונו כל הבעיות החינוכיות והציבוריות הקשורות למפעל המחסה לילדים. "צנטוס" הוציאה-לאור שני כתבי עת: "דאס שוצלאזע קינד" ו"אונזער קינד", שניהם בעריכת אברהם לוינסון. בעיותיהם של ילדים יתומים לובנו בוועידות ובכנסים הכלליים שערך הארגון. עם הקמתו בחרו באי-כוח של שמונת הוועדים הגליליים במועצת "צנטוס" ובוועד פועל. בראש הנשיאות, מיום הקמתה ועד מלחמת העולם, עמד הסנאטור שרשבסקי.
את המחנה של תומכי "צנטוס" היוו יותר מ-60,000 חברים ששילמו מס חבר חודשי קבוע. יותר מ-300 עסקנים עמדו לרשותו. החל בשנת 1926 פחתה והלכה השתתפות הג'וינט בהוצאות המנגנון של "צנטוס". בשנת 1926 היה שיעור התמיכה 55.5%, ואילו בשנת 1934 פחת השיעור ל-10.8%.
בשנים הראשונות היו רוב הילדים (82%) מרוכזים בבתים פרטיים ובחסותן של משפחות, ורק 18% היו במעונות ילדים ופנימיות. לעומת זאת, בשנת 1938 שהו רק 40% מן הילדים במחסה פרטי ואילו 60% התגוררו בבתי יתומים או במעונות. מספר מעונות הילדים ערב מלחמת העולם השנייה היה רב ואף כושר קליטתם גדל. בו' עצמה היו 15 בתי מחסה שטיפלו ב-404 ילדים (157 נערים ו-247 נערות). 21 מילדים אלה היו יתומים מאב ומאם, 171 היו יתומים למחצה ו-212 היו אחרים.
מקור המימון הבטוח ביותר עבור מפעל מחסה לילדים בשנות העשרים המאוחרות ובשנות השלושים היתה האוכלוסייה המקומית, שידעה להעריך את חשיבות המפעל. הממשלה ומוסדות ציבור ממלכתיים תרמו כספים רבים לכיסוי ההוצאות עבור ילדים לא-יהודים, אך מעט מאוד עבור ילדים יהודים. בשנת התקציב 1937/8, למשל, כיסתה ההקצבה הממשלתית ל"צנטוס" רק 4.6% מתקציבה הכולל של חברה זו, ההקצבה של העיריות כיסתה 10.6%, ואילו חלק הארי של המימון בא מן הג'וינט, שכיסה 84.8% מכלל התקציב.
להלן חלוקת ההכנסות של חברת "צנטוס" (ב-%): #1#השנה #2#תמיחכת הג'וינט #3#אמצעים מקומיים
#1#1926 #2#55.5 #3#44.5
#1#1927 #2#42.1 #3#57.9
#1#1928 #2#24.1 #3#75.9
#1#1929 #2#14.5 #3#85.5
#1#1930 #2#22.5 #3#77.5
#1#1931 #2#23.6 #3#76.4
#1#1932 #2#46.3 #3#53.7
#1#1934 #2#10.8 #3#89.2

מקום מיוחד בין המוסרות לילדים תפס בית היתומים ברח' קרוכמאלנה 92, שבראשו עמד המחנך, רופא הילדים וסופר הילדים יאנוש קורצ'אק (הנריק גולדשמיט). היה זה בית יתומים שזכה למוניטין באירופה כולה. הוא נוסד בסוף המאה ה-91 ביוזמתה של חברת "עזרת אחים". בשנת 1912 עבר המוסד למשכן הקבע שלו ברח' קרוכמאלנה ושם נשאר עד חיסולו בידי הגרמנים בשנת 1942. בהתאם לסיסמתו "בית עבודה ובריאות", ניהל ד"ר קורצ'אק את המוסד כמעין רפובליקה של ילדים. במסגרת הבית פעל בית משפט מיוחד של ילדים לפתרון סכסוכים ביניהם, וכמו-כן התקיים בו "משאל עם" והופיע עיתון שערכו וכתבו הילדים. ליד בית היתומים אורגנה חווה מיוחדת שבה עבדו היתומים. מלבד כל אלה נוסדה "קרן עצמית" שתמכה ביתומים בעוזבם את המוסד.
נוסף על בית היתומים ברח' קרוכמאלנה 92, פעלו בו' עוד כמה בתי יתומים ביוזמת הקהילה ובסיוע "צנטוס", כגון "בית מחסה ליתומים" שנוסד בשנת 1917, שהקנה ליתומים הכשרה מקצועית, בדרך כלל בתחומי המלאכה והמסחר; "בית יתומות", שנוסד בשנת 1936 ובו הוכשרו החניכות למקצועות תפירה ומלאכת יד; בית יתומות "אשל", שנוסד בשנת 1915 ביוזמת פעילי "המזרחי".

אור"ט
(ראשי התיבות של השם הרוסי של הארגון: "אובשצ'סטבו רספרוסטראנניה טרודה") - היה איגוד עולמי לפיתוח השכלה מקצועית ולהפצת מקצועות עבודה בין היהודים. הוא הוקם ברוסיה בשנת 1880. ב-28 בנובמבר 1921 אישרה ממשלת פולין את התקנון של ה"חברה להפצת עבודה מקצועית וחקלאית בקרב היהודים - אור"ט". מקום מושבו של האיגוד היה בו'. שדה פעולתו הקיף את המדינה כולה. ליושב-ראש מרכז אור"ט נבחר ד"ר משה זילברפרב. למרות הקשיים שהערימו שלטונות החינוך הפולניים עלה בידי אור"ט להקים רשת מוסדות במדינה - "טכניון" (בית-ספר תיכון) בווילנה וכמו-כן בתי-ספר מקצועיים וסדנאות - שלמדו בהם כ-3,000 תלמידים. בסך הכל נהנו משירותי אור"ט יותר מ-61,000 איש. אור"ט לא הסתפק בהפצת השכלה מקצועית, אלא פעל גם לשיקום החיים הכלכליים היהודיים על-ידי מתן אשראי, הספקת מכונות וחומרי גלם לסדנאות למלאכה, שיקום מבני בתי-ספר ועוד. פעולה זו נתאפשרה מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה הודות להקצבות הג'וינט ויק"א, אך בהמשך הזמן הלכה וגדלה העזרה של אור"ט עצמו. סיוע נתקבל גם מן הקהילה ומן העירייה.
נוסף למרכז אור"ט הארצי בו', הוקמה בעיר בתמיכת הקהילה "חברה להספקת עבודה לעניים", שפעלה על בסיס עירוני עוד משנת 1905. אחרי מלחמת העולם הראשונה המשיכה החברה להתקיים ועסקה בניהול בתי מלאכה וסדנאות כדי להעניק הכשרה מקצועית לצעירים מחוסרי אמצעים, ואף הקימה כמה בתי-ספר מקצועיים.

היא"ס
(ראשי תיבות של שם החברה באנגלית) נוסדה בשנת 1909 ביוזמת יהודי ארצות הברית במטרה לסייע למהגרים יהודים לפתור את בעיות ההגירה והקליטה שלהם. הסניף בפולין החל לפעול אחרי מלחמת העולם הראשונה והיה כפוף למרכז בו' בעקבות התאחדות באי הכוח של היא"ס באירופה עם המועצה היהודית העולמית, המשרד הארצישראלי המרכזי, הוועד המרכזי לעזרת יהודי אוקראינה והתאחדות הפועלים להגירה. התקנון של החברה אושר בידי ממשלת פולין. בראש החברה בפולין עמדו בזמנים שונים ד"ר יצחק שיפר, אברהם פודלישבסקי וד"ר מאיר פקר. היא"ס טיפל בבעיותיו של המהגר היהודי החל מראשית צעדיו בפולין, בעברו דרך ארצות המעבר ועד הגיעו למחוז חפצו. היא"ס דאג לשיפור תנאי הנסיעה באניות, סידר שיעורי ערב ללימוד שפות לועזיות, סייע לחיפוש קרובים, דאג לנשים עגונות, נתן הלוואות ותמיכות למהגרים עניים וכדומה.
בשנת 1930 נפתח בו', ברחוב מילנה 18, "בית המהגר היהודי" על שם אברהם פודלישבסקי. מטרת המוסד הזה היתה למצוא מחסה למהגרים שבאו מרחבי פולין ולספק להם את המידע הדרוש להם. ב"בית המהגר היהודי" מצאו מחסה גם החלוצים שהתכוננו לעלייה לארץ-ישראל. מספר המהגרים שנהנו מעזרת היא"ס ו"בית המהגר היהודי" היה: בשנת 1931 4,243 איש; בשנת 1923 - 4,550 איש; בשנת 1933 -5,380 איש; בשנת 1934 - 6,100 איש ובשנת 1935 6,300 איש. היא"ס דאג גם ליהודים שגורשו מגרמניה לפולין לאחר עליית היטלר לשלטון, ובמיוחד לאחר פרשת זבונשין בשנת 1938.

סגור

מוסדות הצדקה הקהילתים של וארשה
לפי ענפי העזרה הסוציאלית נתחלקו המוסדות הללו לכמה סוגים: (1) עזרה רפואית; (2) מתן סיוע ליולדות; (3) תמיכה בעניים באמצעות בתי-תמחוי, מטבחים עממיים וחלוקת חבילות מזון, לבוש וחומרי הסקה לחורף; (4) סיוע לסוחרים עניים; (5) מושבי זקנים; (6) עזרה לחולי רוח ונכים; (7) סיוע בקבורת מתים.
המוסדות שהגישו טיפול רפואי מוזל או חינם נקראו בשם "לינת צדק". בו' היו קיימים שבעה מוסדות כאלה, שהיו מפוזרים בכל העיר. הם כללו שירותי מעבדות, בתי מרקחת ואחדים כללו אפילו שירותי אמבולנס, מכון רנטגן, חדרי ניתוח וכו'.
קרובים למוסדות הרפואיים של "לינת צדק" היו המוסדות מסוג "ביקור חולים", שהיו מפוזרים בעיר ונקראו בשמות שונים דוגמת "עזרת חולים", "ביקור חולים", "חברת רחמנים", "מחזיקי חולים", "משמרת חולים בלילה", "חברת מבקרים" וכו'.
במלחמה בשחפת הצטיינו כאמור החברות "מרפא" ו"בריאות". כל אחת מהן קיימה בית הבראה ומרפא לחולי שחפת באוטווצק (120-140 מיטות). חברת "מרפא" הקימה בו' בית מרפא לחולי קצרת.
עזרה ליולדות עניות ניתנה לא רק במוסדות העזרה הרפו- איים הכלליים. למטרה זו הוקמו מוסדות מיוחדים. המפורסם ביותר היה "עזרת יולדות עניות" ברחוב ז'לאזנה 42, שנוסד עוד בשנת 1882 ולידו פעל מוסד גינקולוגי מיוחד.
מוסדות התמחוי והמטבחים העממיים, שחלקם נשאו את השם המסורתי "הכנסת אורחים", היו מרובים בו'. כולם חילקו לעניים ארוחות חינם או במחיר מוזל. באחדים מהם סעדו צהריים ולעתים גם ערב 900 עד 1,300 איש בממוצע. לחגים חילקו סוכר, תפוחי אדמה, קמח, שמן, ולפסח גם יין ומצות. ליד מוסדות אלה התקיים גם מפעל "מתן בסתר" שטיפל בחלוקת חבילות מזון לנצרכים מכובדים שירדו מנכ- סיהם, בעיקר לחגים. במיוחד הצטיינו בשטח זה החברה "בית לחם" (ברחוב אלקטורלנה 14), חברת "תומכי עניים" (ברחוב מילנה 3), "הכנסת אורחים" (ברחוב טווארדה 4), "מחזיקי בחורי ישיבה" (ברחוב פרנצישקאנסקה 19), חברת "מחזיקים בתורה" ולידה חברת "הכנסת כלה" ועוד. אחת מחברות אלה אספה - על-ידי שליחיה' שהיו ידועים בשם "גוט שבת יידעלעך", מפני שנהגו לפתוח במלים אלה, מדי שבת, את פנייתם ליהודים לתרום - כל מיני מאפה (שנזרקו אליהם מן החלונות) בשביל נצרכים, ביניהם אסירים יהודים הכלואים בבתי הסוהר.
בסוג אחר של עזרה סוציאלית עסקו המוסדות שהושיטו סיוע לסוחרים עניים ולבעלי מלאכה שהתרוששו. בתחום זה פעלו חברת "עזרה", שנוסדה עוד בשנת 1902, חברת "אחיסמך", שנוסדה בשנת 1905 וחברת "אחיעזר", שנוסדה בשנת 1901. החברות האלה נתנו לנזקקים שלהן תמיכה חומרית: הן סייעו בהקמת הסדנה או העסק, עזרו במצרכי מזון, בנדוניה ובסידור חתונת בניהם ובנותיהם של הנזקקים וכדומה. בסוף שנות העשרים נוסדה בעיר חברת "ועד ההצלה" לשם מתן עזרה לנפגעי המשבר הכלכלי. חברה זו המשיכה להתקיים עד ערב מלחמת העולם השנייה. היא פעלה בתחומים שונים: מתן הלוואות למרוששים לרכישת סחורה או חומרי גלם, השגת מקום לחנות, הגנה מפני צווים לפינוי הדירות, מתן עזרה מידית בכסף, במזון ובלבוש. בסיוע הג'וינט הקימה החברה קופת גמ"ח. במשך שנות קיומה עזרה חברת "ועד ההצלה" ל-92,000 נפש כמעט.
בין בתי הזקנים של ו' היה ידוע במיוחד מושב הזקנים "סחרוניסקו" ברחוב גורצ'בסקי 9. הוא נוסד אחרי מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1924 נבנה בניין, שבו מצאו זקנים מחוסרי אמצעים מקום מגורים קבוע חינם אין כסף. בשנת 1928 הוקם בית מחסה מיוחד לזקנים בעלי מקצועות חופשיים ("אוגניסקו"), שכלל גן מטופח, חדר קריאה, ספרייה, מרפאה ועוד. בשנת 1937 התגוררו במושב הזקנים הכללי 43 קשישים ו-45 קשישות; במוסד השני התגוררו באותו זמן 12 קשישים ו-51 קשישות. ברשות המוסד היה גם מגרש בשרורבורוב ושם הקימה ההנהלה בית מרגוע לזקנים לימי הקיץ.
במסגרת הסיוע לנכים הוקמו בו' מספר מוסדות חשובים: (1) "המוסד היהודי לעיוורים", שנוסד בשנת 1926 ליד חברת "עזרה לילדים יהודיים עיוורים בפולין". למוסד זה התקבלו ילדים עיוורים מכל רחבי הארץ והם שהו במוסד עד שנת ה-30 לחייהם. ערב מלחמת העולם השנייה היו במוסד 40 איש; (2) "המוסד היהודי לחירשים", שהקימה "החברה להגנת חירשים-אילמים" ביוזמת ד"ר לודביק זאמנהוף בשנת 1921. המוסד כלל פנימייה ובית-ספר מיוחד לילדים חירשים, שלמדו בו מדי שנה כ-100 ילדים מכל רחבי פולין; (3) "החברה לעזרת יהודים חולי רוח", ששכנה ברחוב מוניושקי 11, נוסדה בשנת 1906. חברה זו קיימה באוטווצק מוסד מיוחד לילדים מפגרים.
בקבורת המתים טיפלו שתי חברות קדישא: "חסד של אמת", שמשרדה היה ברחוב גז'יבובסקה 21, ו"חסד אמת", שפעלה ממשרדה ברחוב לשנו 52א. שתי החברות סייעו גם למשפחות עניות בהבאת נפטריהן לקבר ישראל ותמכו בבני המשפחה הקרובים ביותר.
מפעל סעד חשוב בו' כמו בכל יתר קהילות ישראל היו קופות הגמ"ח השונות. מלחמת העולם הראשונה שיתקה לגמרי את קופות הגמ"ח של ו'. בשנת 1920 שוקמו והוקמו קופות רבות כאלה. הקופות האלה שוקמו ביוזמת ארגונים מקצועיים, חברות סוציאליות, בתי כנסת, נדבנים ועסקנים פרטייים, וכן מתרומות הג'וינט.
בשנת 1925 החל הג'וינט בפעילות נרחבת למען שיקום קופות גמ"ח בעיר. לצורך זה הוקם מוסד מרכזי כלל-ארצי למתן הלוואות ללא ריבית ("צעקאבע"). המוסד שכן ברחוב יאסנה 10. במוסד זה רוכזו 48 קופות גמ"ח שנתנו בשנים 1926-1938 כשני מיליון הלוואות בסך כולל של 180,000,000 זלוטי. ההלוואות ניתנו לתקופות ארוכות וללא ריבית, או בריבית סמלית.
הג'וינט השקיע במוסד זה כחמישה מליון זלוטי, סכום השווה להון העצמי של הקופות, שנצטבר מתרומות שונות או מדמי חבר. מוסד "צעקאבע" הוציא לאור בו' שני ירחונים: "פאלקס הילף" ו"דאס וירטשאפטליכע לעבען". בכתבי עת אלה השתתפו סופרים, כלכלנים ועסקנים סוציאליים דוגמת י' בורנשטיין, י, גיטרמן, ד"ר יצחק שיפר ואחרים. הירחונים הוקדשו לענייני הקופות ולמחקרים על המבנה הסוציאלי והמצב הכלכלי של השכבות העממיות היהודיות.
נוסף למוסד המרכזי, התבלטו בו' כמה קופות גמ"ח. מבין החשובות שבהן ייזכרו כאן: (1) קופת גמ"ח שליד ועד ההצלה ברחוב לשנה 48. הון היסוד שלה מתרומות ומן הג'וינט הגיע לסך 900,000 זלוטי ומספר הלווים לשנה היה בערך 6,500 (אבות משפחה); (2) קופת גמ"ח ברחוב גז'יבובסקה 29, שהיתה בעלת הון יסוד בסך 500,000 זלוטי ומספר הלווים שלה עלה על 4,000 לשנה; (3) קופת גמ"ח מרכזית (איחוד של 63 קופות קטנות בו'), שמקום מושבה היה ברחוב קרולבסקה 16. הונה הגיע ל-400,000 זלוטי ומספר הלווים בשנה היה 3,000. נוסף על אלה פעלו בכל רחבי ו' מספר גדול של קופות קטנות שהתנהלו בידי עסקנים מקומיים.

סגור

מפלגות פוליטיות
בין שתי מלחמות העולם התרכזה בו' כל הפעילות המפלגתית של יהודי פולין. למרות המאמצים השיטתיים לדחוק את רגלי היהודים מעמדותיהם הכלכליות וחרף האנטישמיות שהלכה וגברה במהלך הגיבוש של מדינת פולין העצמאית, איפשר המשטר הלאומני ליהודים פעילות עצמאית ענפה למדי בתחום התרבותי והפוליטי. ו' הפכה להיות במידה רבה המרכז הפוליטי והתרבותי של יהדות פולין כולה והוא אף הקרין מאורו לפזורה היהודית שביתר ארצות אירופה.

ציונים כלליים
זה היה הגוש המרכזי בהסתדרות הציונית העולמית. המצע שלו לא חרג מתוכנית באזל ומנהיגיו הגדירו את עצמם כ"סתם ציונים" שאינם נמנים לא עם המחנה הציוני הדתי, ואף לא עם המחנה הסוציאליסטי וגם לא עם המחנה הרוויזיוניסטי. לימים, בכינוס הכללי שנערך בקראקוב בשנת 1931 היה גוש פוליטי זה למפלגת "הציונים הכלליים". בו' נתרכזה רק אחת מארבעת המסגרות הארגוניות שפעלו בתוך הגוש הזה ברחבי פולין, זו שנקראה "ההסתדרות הציונית של פולין הקונגרסאית". בנוסף להסתדרות הציונית הזאת פעלו ברחבי פולין עוד שלוש הסתדרויות נפרדות: במזרח גאליציה (מרכזה היה בלבוב), במערב גאליציה ובשלזיה (מרכזה היה בקראקוב) והמרכז הציוני בווילנה, שריכז את הפעילות בליטא. בבחירות לסיים המכונן של 1919 התמודדו שתי רשימות: המועצה הלאומית היהודית הזמנית בו', שכללה את נציגי ההסתדרות הציונית של פולין הקונגרסאית וה"מזרחי" בו', וההסתדרות הציונית של מערב גאליציה. זו האחרונה זכתה בניצחון מוחץ על יריבתה. לא אחת התעוררו סכסוכים על סמכויות בין ארבע ההסתדרויות, ובמיוחד בין המרכזים בלבוב ובקראקוב, ובין זו של ו'. היתה גם כפילות בפעילותן של ההסתדרויות. ונוסף על כל אלה התפתח מאבק קשה בין ציוני פולין הקונגרסאית ובין ציוני גאליציה על הבכורה במועדון הפרלמנטרי היהודי (ה"קולו") בסיים.
בשנת 1925 התכנסה בו' הוועידה הראשונה של הציונות הכללית כולה. הוחלט להקים מועצה עליונה שתהיה אחראית לוועידה הארצית של הציונות הכללית, שהיתה אמורה להתכנס אחת לשנה. אולם, בוועידה הארצית השנייה, שנערכה בשנת 1926, פרשו ציוני מזרח גאליציה ומערב גאליציה מן המועצה העליונה. במשך רוב התקופה שבין שתי מלחמות העולם ריכזה ו' את הפעילות וייצגה את פולין הקו- נגרסאית ואת איזור ליטא ווילנה בלבד.
הדמות הבולטת בהסתדרות הציונית בו' ובציבור היהודי בפולין, בעיקר באיזור הסיפוח הרוסי לשעבר, היה יצחק גרינבאום. הוא היה גם האישיות היהודית הבולטת בסיים הפולני (לאחר שקמה מדינת ישראל היה גרינבאום שר הפנים הראשון שלה). את דרכו במדיניות הפולנית הגדיר גרינבאום עצמו באחד מנאומיו שנשא בוועדה המדינית של אחת הוועידות הציוניות באותה תקופה כדלקמן: אם רוצים אנו להקים מולדת עצמאית לעם היהודי בארץ-ישראל, חייבים אנו לנהל את מלחמתה של יהדות פולין, שהיא הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באירופה. לא נוכל לבנות את מולדתנו בא"י, שזה תהליך ממושך, אם לא נחפה על נסיגתם של היהודים ממרכזי הגולה, אם נרשה שנסיגה זו תהיה נסיגת בהלה.
במסגרת המאבק לשוויון זכויות ליהודים בפולין היה יצחק גרינבאום אחד מיוזמי הקמתו של גוש המיעוטים הלאומיים לקראת הבחירות לסיים הפולני השני בשנת 1922. אולם, גם בפולין הקונגרסאית ובו' עצמה היו חברי מפלגה שחלקו על דרכו של גרינבאום. שני נושאים מרכזיים היו נתונים במחלוקת. האחד קשור במדיניות שיש לנקוט כלפי הממשל הפולני והאם צריך להגיע להסדר עם ממשלת גראבסקי ב-1924 ("אוגודה"). יצחק גרינבאום התנגד להסדר עם ההנהגה האנדקית, ואילו ליאון רייך מלבוב ויהושע טהון מקראקוב, שהצטרפו אליהם רבים מן הציונים הכלליים בו', סברו אחרת וחתמו על הסכם עם גראבסקי. ההסדר שהוסכם עליו הבטיח, בין השאר, לממשלת פולין את תמיכת החוגים היהודיים בסיים לקראת יציאת משלחת מטעם ממשלת פולין לארצות הברית כדי לבקש מן האמריקנים מלווה לשיקום הכלכלה.
נושא המחלוקת השני היה קשור לעניינים הפנימיים של ההסתדרות הציונית העולמית, ועיקרו הצעתו של חיים וייצמן להרחיב את הסוכנות היהודית. בשל שתי מחלוקות אלה נתפלגה ההסתדרות הציונית של פולין הקונגרסאית שמרכזה בו' בשנת 1924 לשתי סיעות: סיעת "על המשמר" בראשות יצחק גרינבאום וסיעת "עת לבנות" בראשות ליאון לוויטה ויהושע גוטליב.
סיעת "על המשמר" התנגדה להרחבת הסוכנות היהודית לפי הצעתו של וייצמן. היא היתה בעד נקיטת עמדה תקיפה יותר כלפי המנדט הבריטי בארץ-ישראל ודרשה שתינקט מדיניות רדיקלית יותר להגנת זכויות היהודים בפולין. סיעת "עת לבנות", לעומת זאת, שייצגה את היסוד השמרני יותר בהסתדרות הציונית, תמכה בהצעתו של וייצמן בנושאים הציוניים ובתחום הפוליטיקה היהודית בפולין נטתה בדרך כלל ליתר מתינות ולהשגת הסדר עם השלטון.
הפולמוס בין שתי הסיעות פילג את מפלגת "ההסתדרות הציונית" ("הציונים הכלליים") בו' במשך שנים. בתחילת הסכסוך, בשנת 1924, ניצחה סיעת "עת לבנות" של לוויטה וגוטליב וניצחונה שם קץ לשבע שנות שלטונו של גרינבאום בסניף הווארשאי. אולם בשנת 1930 חזרה סיעת "על המשמר" של גרינבאום וניצחה את "עת לבנות". סיעת "על המשמר" שלטה בהנהגת סניף ו' עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בין הפעילים בוועד המרכזי של המפלגה מאז 1930 היה משה קליינבוים (לימים משה סנה, מפקד ההגנה ואחר כך חבר מפ"ם ולבסוף מנהיג מק"י), שנבחר לתפקיד יושב-ראש הווער המרכזי בשנת 1934. באותה שנה עלה גרינבאום לארץ-ישראל ואת מקומו בהנהגת מפלגת "הציונים הכלליים" של פולין הקונגרסאית תפס א' הרטגלס. הפילוג בין "על המשמר" ובין "עת לבנות" המשיך להתקיים בסניף הווארשאי, והחל מ-1935 הוא הקביל לפילוג בתוך ההסתדרות הציונית העולמית בין "התאחדות עולמית של ציונים כלליים" ל"ברית עולמית של ציונים כלליים". אולם אלה האחרונים היו בסניף של ו' מיעוט מבוטל. בבחירות לקונגרס הציוני ה-21, שנערכו בשנת 1939, קיבלה רשימת "ברית עולמית של ציונים כלליים" ("עת לבנות") בו' 265 קולות, לעומת 1,061 קולות שקיבלה סיעת "על המשמר".
מפלגת "הציונים הכלליים" הוציאה לאור ביטאונים בעברית, ביידיש ובפולנית, ניהלה את המשרד הארצישראלי בו' ואת המועצה הלאומית הזמנית, החזיקה רשת של בתי-ספר בפיקוחה של ועדת התרבות, ניהלה את הסוכנות הטלגרפית היהודית יט"א, שתפקידה היה "להפיץ לעיתונות מידע על החיים היהודיים בציבור הפולני והיהודי". כמו כן ניהלה המפלגה חברה להוצאה לאור והנחתה את פעולותיהם של מאות הסניפים המקומיים שלה ואספה תרומות למען ארץ-ישראל. המפלגה הציבה לעצמה שתי מטרות: להנהיג את התנועה הציונית ולהנהיג את הציבור היהודי בו' ובפולין הקונגרסאית. נציגי "על המשמר" המשיכו להיאבק על זכויות יהודי פולין בסיים עד הבחירות לסיים הרביעי, שנערכו בשנת 1930. בבחירות אלה זכתה המפלגה רק במנדט אחד ומכאן ואילך ישבו בפרלמנט הפולני צירים יהודים שלא נמנו עם סיעת "על המשמר".
למפלגת "ההסתדרות הציונית" בו' היו מסונפים ארגוני הנוער "הנוער הציוני" ו"החלוץ הכלל-ציוני". ארגונים אלה עסקו בפעולות של חינוך ציוני והכשרה חקלאית ומקצועית לקראת העלייה לארץ-ישראל. ארגון נוסף שפעל במסגרת המפלגה היה ארגון הנוער האקרמאי הציוני "למטרה". תנועת הנוער של "הציונים הכלליים", "הנוער הציוני", עברה גלגולים אחדים עד שהוקמה בצורה מגובשת בשנת 1932. בשנת 1927 נוצרו כמה ארגוני נוער של צופים. לאחר שאימץ לעצמו "השומר הצעיר" מצע ציוני-מרכסיסטי הוקם הקן הראשון של "השומר הלאומי" בו'. חמש שנים לאחר מכן התאחדו רוב ארגוני הנוער ה"שומריים" הלא-מרכסיסטיים - "השומר הלאומי" ו"הרצליה", בפולין הקונגרסאית, "הנוער העברי" ו"עקיבא" בגאליציה וארגונים דומים באירופה - לארגון עולמי אחד והפכו להיות תנועת "הנוער הציוני" שסניפו המרכזי היה בו'. אחד הפעילים הבולטים בסניף המרכזי היה משה קולודני (לימים משה קול, מנהיג הליברלים העצמאיים בישראל ושר מטעם מפלגה זו). חניכיה של תנועה זו באו מכל שכבות הציבור, אם כי ראשיתה בתנועת הנוער הלומד.
דרך החינוך היתה חלוצית-צופית והורגש בה עקרון "הקבוצה" כצורת התיישבות מועדפת. "דרך השומר הלאומי" היה ביטאונה של התנועה, וכאשר היה לירחון נקרא "דרך הנוער הציוני". "בלוי וייס" היה הביטאון המשותף לכל התנועה החלוצית הכלל-ציונית, כולל "הנוער הציוני" ו"החלוץ הכלל-ציוני". כמו-כן הופיעו ביטאון לשכבת הצופים בשם "שבילים" והביטאון "עולם הזאב" של שכבת "הזאבים". בבחירות לקונגרס הציוני ה-21, שנערך בשנת 1939, הופיע "הנוער הציוני" של פולין הקונגרסאית ברשימה נפרדת, שקיבלה בו' 147 קולות. במחנה הציוני של יהודי ו' פעלו, בנוסף לגוש המרכזי של "מפלגת ההסתדרות הציונית" או ה"ציונים הכלליים", מפלגות ציוניות אחרות שכוחן עלה במיוחד בשנות ה-30.

סגור

המחנה הציוני הדתי
סניף הסתדרות "המזרחי" הוקם בו' בשנת 1916. עם תקומת פולין העצמאית הרחיבה הסתדרות "המזרחי" את פעולתה והצטרפו אליה עסקנים ורבנים בעלי השפעה. עסקני "המזרחי", ובראשם הרב יצחק ניסנבוים ויהושע השל פרבשטיין, נכנסו למועצה הלאומית הזמנית. האחרון גם נבחר לסיים המכונן בשנת 1919 כנציג רשימה זו. "המזרחי" שיתף פעולה עם מפלגת "ההסתדרות הציונית" במאבק על השגת שוויון זכויות ליהודים. הוא גם השתתף בארגון גוש המיעו- טים לסיים השני בשנת 1922. אולם בתוך הקהילה נאבקה הסתדרות "המזרחי" עם שאר הציונים על הצביון הדתי ובמ- יוחר על החינוך הדתי-לאומי. ויחד עם זאת תמכו הציונים ב"המזרחי" נגד "אגודת ישראל" בוועד הקהילה ובזכות תמיכה זו נבחר פרבשטיין ליו"ר ועד הקהילה הראשון של ו' בפולין העצמאית ונשאר בתפקיד זה משנת 1926 עד 1931.
בדומה ל"ציונים הכלליים" היתה גם מפלגת "המזרחי" מאורגנת על בסיס טריטוריאלי. בפולין היו שלושה ארגוני-גג של "המזרחי" - בפולין הקונגרסאית, בגאליציה המערבית ושלזיה ובגאליציה המדרחית. הסניף הראשי של "המזרחי" בפולין הקונגרסאית היה בו'. המפלגה הקימה רשת חינוך משלה - "יבנה" - שהקיפה בכל רחבי פולין 230 בתי-ספר. בו' עצמה היו בסוף שנות השלושים שלושה בתי-ספר כאלה. גולת הכותרת של החינוך הדתי-לאומי היה הסמינריון למורים ורבנים "תחכמוני" שפעל בו'. בראש המחלקה ללימודי קודש של המוסד הזה עמד ר' משה סולובייצ'יק ובראש המחלקה ללימודי חול עמד פרופ' מאיר באלאבאן. מספר התלמידים בבתי-הספר "יבנה" שבו' לבדה הגיע בראשית שנות השלושים ל-12,000 תלמידים ותלמידות.
"המזרחי" הקים קואופרטיבים צרכניים, מטבחים עממיים ובתי יתומים. מוסדות "המזרחי" נסתייעו בארגון "עזרת תורה" שבארצות הברית, שהיה מקורב לג'וינט. החל משנת 1919 הוציאה המפלגה לאור בו' שבועון עברי בשם "המזרחי" (עורכו היה הרב י' ניסנבוים) וכן מספר שבועונים ביידיש: "אונזער שטימע" (עם מוסף עברי), "דאס יידישע לעבן", "אונזער וועג" ופרסום בעברית בשם "הקדם" (עורכו היה ש"ח לנדוי).
ליד "המזרחי" פעלו "צעירי המזרחי" ו"החלוץ המזרחי". ראשית התארגנותם של "צעירי המזרחי", שהזדהו עם "הפועל המזרחי" בארץ-ישראל, היתה בוועידת היסוד שנערכה בשנת 1921. בשנת 1928 כבר מנו "צעירי המזרחי" 10,000 חברים ברחבי פולין, רובם בפולין הקונגרסאית. הסניף המרכזי של התנועה היה בו'. שתי התנועות לא ניתקו את הקשר עם מפלגת האם "המזרחי", אבל הדגישו את העבודה במקצועות המלאכה והחלוציות. הן ארגנו קורסים למסגרות ולנגרות, הגבירו את פעילותן בקיבוצי ההכשרה ובמשרד הארצישראלי וייסדו את "קרן החלוץ המזרחי".
בו' קמו באותה תקופה גם קבוצות של "החלוץ המזרחי-שמאל", שהשתתפו במגביות למען ארץ-ישראל העובדת. בבחירות לקונגרס הציוני ה-14, שנערכו בשנת 1925, העמידה "החלוץ המזרחי-שמאל" רשימה משלה ובמקום בולט בה הופיע הרבי מיאבלונה, הרב יחזקאל טויב. בו' זכתה רשימה זו ל-1,453 קולות ועמדה במקום השני אחרי "עת לבנות" ולפני "על המשמר". בינואר 1926 כינסה הקבוצה ועידה בו' שבה הכריזה ש"הסתדרות העובדים" היא הארגון החוקי היחיד של מעמד הפועלים בארץ-ישראל. בשנים שלאחר מכן ירד כוחה של הקבוצה.
בו' פעלה גם תנועת הנוער של "המזרחי" - "השומר הדתי" (לימים "בני עקיבא"), שרוב חבריה באו מחוגי הנוער הדתי הלאומי הלומד. הם הקימו קיבוצי הכשרה בעלי ייחוד חינוכי מסורתי והיו ממניחי היסוד של הקיבוצים "טירת צבי" ו"כפר עציון".
אחד מהוגי רעיון "תורה ועבודה", שעמד בבסיס תנועת "צעירי המזרחי" ואחר כך "המזרחי" כולה, היה שמואל חיים לנדוי מגאליציה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הוא פעל בו' ובה פיתח את רעיונותיו במאמרים הרבים שכתב, ביניהם בכתב-העת "הקדם" שיצא לאור בו' בעריכתו. בבחירות לקונגרס הציוני ה-21 (שנערך בשנת 1939) היה מספר הקולות שקיבלה רשימת "המזרחי" בו' 1,282 - דומה למספר הקולות שקיבלו "הציונים הכלליים" משתי הרשימות גם יחד.

סגור

המחנה הציוני-סוציאליסטי
"פועלי ציון"
אגודות סטודנטים ציוניות-סוציאליסטיות היו קיימות בו' מאז 1905. הבולטות מביניהן היו "מתתיהו" ו"קדימה". המפלגה הציונית-סוציאליסטית ההמונית הראשונה בו' היתה "פועלי ציון". ועידתה הראשונה של מפלגה זו נערכה בו' בדצמבר 1918. בבחירות לסיים המכונן בשנת 1919 השתתפו "פועלי ציון" ברשימה משלהם. הם קיבלו רק ציר אחד - מאכס רוזנפלד מלבוב; לאחר מותו בא במקומו ד"ר יצחק שיפר. בבחירות למועצה העירונית של ו', שנערכו באותה שנה, זכו "פועלי ציון" בשני צירים.
כידוע, התפלגה "פועלי ציון" בשנת 1920 ל"שמאל" ו"ימין" על רקע יחסה לאינטרנציונל הסוציאליסטי וההסתדרות הציונית. "פועלי ציון-שמאל" פרשו מן ההסתדרות הציונית העולמית וחזרו אליה רק בשנת 1938. בו' עזבו עסקני מפלגה אחרים את "פועלי ציון-שמאל" והיו למנהיגי המפלגה הקומוניסטית. בבחירות לסיים השני, שנערכו בשנת 1922, סירבו "פועלי ציון-שמאל" להשתתף בגוש המיעוטים וניסו להקים גוש סוציאליסטי, אולם ניסיון זה נכשל.
בפעולתם בקרב האיגודים המקצועיים נתקלו "פועלי ציון-שמאל" בקשיים, מפני שבחוגים אלה נודעה בו' השפעה רבה ל"בונד" ולפ.פ.ס. רק אחרי מאבק עלה ביריהם לחדור לאיגודי האורגים, נגרי הבניין, המלצרים, הזגגים ומובילי הקמח.
המפלגה הקימה תנועת נוער בשם "יוגנט" (נוער), שבראשה עמדו יעקב קנר ואברהם פריינט ואחר כך גם רפאל מאהלר ועמנואל רינגלבלום. תנועת הנוער קיימה קשר הדוק עם מפלגת האם. תפקידה היה להכשיר פעילים צעירים שיצטרפו בבוא העת לשורות המפלגה. התנועה הצליחה לגייס נוער פרולטרי במספרים גדולים. בקן של ו' היו בשנת 1919 (לפני הפילוג) כמה מאות בני נוער.
בתחום הקואופרציה הקימו "פועלי ציון-שמאל" מוסדות אחדים. החשובים שבהם היו מטבחי הפועלים הקואופרטי- ביים בו', שחילקו מדי יום כ-1,000 ארוחות צהריים. "פועלי ציון-שמאל" הקימו קואופרטיב צרכני, שהיו לו 4 סניפים, וכן כמה קואופרטיבים יצרניים.
"פועלי ציון-שמאל" פעלו בו' יחד עם ה"בונד" ברשת החינוך של ציש"א. בשנת 1922 כבר היו בו' כ-20 בתי-ספר יידישאיים, ארבעה מהם ע"ש בורוכוב. אולם בסוף שנות השלושים נותרו בו' ארבעה בתי-ספר של ציש"א בלבד. המפלגה ארגנה שיעורי ערב לפועלים, חוגים של חובבי דראמה, מקהלות ועוד. בראש המפעלים החינוכיים האלה בו' עמד עמנואל רינגלבלום. "פועלי ציון-שמאל" הקים בו' אגודת ספורט של הפועלים בשם "שטערן" (כוכב) שהיתה לארגון המוני.
למרות ש"פועלי ציון-שמאל" היתה מפלגה חוקית במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות העולם, היא היתה נתונה לרדיפות בשל היותה שמאלנית ובשל פעילותם של קומוניסטים, שמצאו במסגרתה מפלט ליגאלי. לעתים קרובות נערכו בקרב עסקניה מאסרים. בשנת 1934 ישבו רבים מהם בכלא. ביניהם היו נתן בוקסבוים, יעקב קנר, יצחק לב ועוד. במיוחד נרדפה העיתונות הפועלית-ציונית. אחד מעיתוניה של המפלגה היה ה"ארבייטער צייטונג", שהופיע בהתחלה שלוש פעמים בשבוע ואחר כך רק פעם בשבוע ובשמות שונים. בשנת 1922 הוציאה המפלגה לאור גם עיתון יומי בשם "דאס לעבן" וביטאוני נוער שנסגרו מפעם לפעם בפקודת השלטונות: "יוגנט פאן", "פרייע יוגנט", "יונגער קעמפער". נוסף על כתבי-העת האלה הוציאה המפלגה לאור בו' את ה"ידישער ארבעטער פנקס" בעריכת זרובבל שרק (1927) ואת "פועלי ציון אלמאנאך" (1931).
ערב מלחמת העולם השנייה התקיימה "פועלי ציון-שמאל" כמעט באופן בלתי ליגאלי. בתחום הפעילות הארצישראלית תמכה מפלגה זו במוסדות דוגמת "קופת פועלי א"י, ובנק הפועלים, וחבריה השתתפו בעלייה הבלתי ליגאלית לארץ-ישראל. בשנת 1937 החלה מפלגה זו להשתתף בקונגרסים של "ליגת ארץ-ישראל העובדת", ובשנת 1938 חזרה להסתדרות הציונית.
מפלגת "פועלי ציון-ימין", בניגוד ל"פועלי ציון-שמאל", לא עזבה את ההסתדרות הציונית, על-פי האידיאולוגיה שלה היתה מפלגה זו קרובה ל"אחדות העבודה" של ארץ-ישראל בשנות העשרים. אבל בו' היתה המפלגה חלשה למדי. היא התאוששה רק לאחר שהתאחדה עם הפלג הסוציאליסטי של תנועת "צעירי ציון", תנועה שהתפלגה כידוע בשנת 1919 לשני זרמים: ה"עמלני" והסוציאליסטי.
הזרם העמלני של "צעירי ציון", שבראשם עמדו בו' יהודה אייגס והאחים אברהם ויוסף גרביצקי, התאחד כבר בשנת 1920 עם תומכי "הפועל הצעיר" שבארץ-ישראל ויצרו את מפלגת "ההתאחדות" בפולין (ראה להלן).
הזרם הסוציאליסטי של "צעירי ציון", לעומת זאת, המשיך להתקיים ואף הרחיב את שורותיו, במיוחד לאחר שנוספו אליו כוחות אינטלקטואליים שהגיעו מרוסיה. בשנת 1920 הקימו חבריו בו' ובחלקים אחרים של פולין את "האיחוד המזרחי" ("המזרח פארבאנד") של "צעירי ציון", ואף המשיכו להוציא לאור את ביטאונה של המפלגה "באפרייונג" (החל להופיע בשנת 1918), שעורכו היה ישראל מרמינסקי. בשנת 1926 התאחד הפלג הסוציאליסטי של "צעירי ציון" עם "פועלי ציון-ימין" והשניים הקימו יחד מפלגה חדשה - "פועלי ציון-צ"ס".

"פועלי ציון-צ"ס"
החל מהקמתה בשנת 1926 עסקה מפלגה זו הרבה בארגון עצמי ובפעילות למען העלייה לארץ-ישראל, במיוחד במסגרת המשרד הארצישראלי בו'. "פועלי ציון-צ"ס" ניסתה להשתלב במסגרת המערכת החינוכית של ציש"א, שנמצאה בתחום השפעתם של ה"בונד" ו"פועלי ציון-שמאל". אולם הרוח האנטי-ציונית ששררה ברשת חינוך זו אילצה את המפלגה להסתלק מציש"א ולהקים מערכת חינוך משלה - "שול-קולט", שהקצתה בבתי-הספר שלה מקום חשוב ללימוד השפה העברית וההיסטוריה של ארץ-ישראל.
המפלגה ניסתה לחדור לאיגודים המקצועיים של ה"לאנד ראט", שהיו נתונים להשפעת ה"בונד". הניסיון המוצלח הראשון היה ארגון אגודת הסבלים. עידוד חשוב לכך נתן למפלגה בואו של אבא חושי (לימים ראש עיריית חיפה) לו' כדי לגייס סבלים יהודיים לעבודה בנמל חיפה. בשנת 1933 נוסדה בו' הסתדרות "העובד" - מועצה מקצועית מרכזית, שהקיפה 11 איגודים מקצועיים. ברם, הניסיונות לאחד את המועצה המרכזית עם ה"לאנד ראט" שבהשפעת ה"בונד" עלו בתוהו. במארס 1934 מנה "העובד" 206 סניפים ובהם 5,196 חברים, רבים מהם בו'. היו אלה בעלי מלאכה ואנשי המקצועות החופשיים, רובם מועמדים לעלייה. מבחינה ארגונית היה "העובד" קשור ב"החלוץ" ומבחינה מדינית-חברתית היה קשור ב"פועלי ציון-צ"ס".
החל מראשית שנות השלושים עלתה קרנה של המפלגה בו' ובפולין כולה והיא היתה לתנועת המונים ותפסה את המקום השני אחרי ה"בונד" בתנועת הפועלים היהודית בו' ובחלקים אחרים של פולין. החל מן הקונגרס ה-18 (1933) קיבלה "רשימת ארץ-ישראל העובדת" את רוב ציריה בפולין בזכות תרומת "פועלי ציון-צ"ס". בו' עצמה קיבלה "רשימת ארץ-ישראל העובדת" בבחירות לקונגרס ה-18 (1933) 29.5% מכלל המצביעים בעיר ובקונגרס ה-21 (1939) - 48.1% מכלל קולות המצביעים. מרכז המפלגה ומרכז "החלוץ" בו' שיתפו פעולה בתחום ההכשרה וההסברה. בספטמבר 1931 הקימה המפלגה בו' את הסתדרות הספורט "הפועל".
החל משנת 1933 הוציאה המפלגה לאור בו' עיתון יומי בשם "דאס ווארט" (עורכו הראשי היה זלמן רובשוב לימים זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל), ולאחר הפסקה את "דאס נייע ווארט". העיתון היה לאחד המכשירים העיקריים בפעילותה של המפלגה ואחד הגורמים לגידולה. ביטאונה הרשמי של המפלגה היה "באפרייאונג ארבייטער שטימע".
תנועת הנוער של "פועלי ציון-צ"ס" - "פרייהייט" ("דרור") קמה לאחר שנתאחדו בשנת 1926 "פרייהייט" - תנועת הנוער של הפלג הסוציאליסטי של "צעירי ציון" - ו"יסא"י" (יידישע סאציאל-רעמאקראטישע ארבייטער יוגנט) - תנועת הנוער של "פועלי ציון-ימין". התנועה החדשה מנתה מראשית הקמתה בו' כמה מאות חברים. בשנת 1926 החלה תנועה זו להוציא לאור את הירחון "פרייהייט", שהמשיך להופיע בו' עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. נוסף לירחון זה הוציאה התנועה לאור ירחון נוסף, "יונג און פריי", ששינה את שמו מאוחר יותר ל"אויפאנג" ושימש גם ביטאון מפלגת האם "פועלי ציון-צ"ס".
תנועת הנוער "פרייהייט" גדלה בקצב מהיר. שבע שנים לאחר שהוקמה, בשנת 1933, כבר היו לה בו' בלבד 1,000 חברים בערך. בשנה זו, בזמן הקונגרס הציוני ה-18, הוחלט שכל הארגונים הנושאים את השם "פרייהייט" יחליפו את שמם ל"דרור". מן הזמן שהתאחדו "פועלי ציון-צ"ס" ו"ההתאחדות" בדאנציג, בשנת 1932, היה הארגון קשור לארגון העולמי. אולם, בשל אי קיום האיחוד בפולין הקונגרסאית שמרה תנועת "פרייהייט" ("דרור") של ו' על עצמאותה.
בני הנוער של "פרייהייט" ("דרור") בו' ובפולין בכלל היו פעילים במסגרת "החלוץ הצעיר", שבו התכוננו לעלייה מאות צעירים, אשר בגלל גילם הצעיר לא יכלו לצאת להכשרה. שיטת החינוך היתה צופיות וחלוציות. התנועה היתה פעילה גם בתנועה המקצועית של ו'. בשנת 1938 התאחדו שני הארגונים "פרייהייט" ("דרור") ו"החלוץ הצעיר", שהיו בו שלוש שכבות גיל: עד גיל 14 ; עד גיל 18 ; וגילאי 18-22. חברי השכבה הבוגרת היו חייבים להשתייך הן ל"החלוץ" והן למפלגת "פועלי ציון-צ"ס". פעולות התרבות בארגון המאוחד התנהלו בעברית וביידיש.

ה"התאחדות"
במהותה הארצישראלית ובהרכבה הסוציאלי לא נברלה ה"התאחדות" מ"פועלי ציון-צ"ס", אולם הפרידו ביניהן, מלבד מסגרות ארגוניות שונות בתנועות הנוער ובאגודות הספורט, שתי שאלות עקרוניות: עניין השפות (עברית לעומת יידיש) ושאלת ההצטרפות לאינטרנציונל הסוציאליסטי. ה"התאחדות" לא הצטרפה לאינטרנציונל הסוציאליסטי והתנגדה לדו-לשוניות במסגרת החינוכית של ה"שול קולט", שעמדה תחת השפעת "פועלי ציון-צ"ס" ואשר ההוראה בה היתה בעברית וביידיש גם יחד. ה"התאחדות" היתה אחד מעמודי התווך של מערכת החינוך "תרבות" בפולין בכלל ובו' בפרט. כל אספותיה נערכו בעברית. ויחד עם זאת, ביטאונה הרשמי "פאלק און לאנד" התפרסם ביידיש. היא הוציאה לאור שבועון נוסף ביידיש, בשם "ערד און ארבעט". גם ה"התאחדות", כמו פועלי ציון-צ"ס", פעלה בעיקר באמצעות תנועת "החלוץ" והתמקרה בהכשרה חלוצית. ה"התאחדות" הקימה בו' קואופרטיבים יהודיים למתן הלוואות, שנהנו ממנה עשרות משפחות.
ה"התאחדות" בו' לא היתה מעולם מפלגת המונים. הצטרפו אליה בעיקר אנשי אינטליגנציה ובעלי מקצועות חופשיים, מורים ופקידים. מקרב בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים הצטרפו רק יחידים. בתנועה החלוצית התנגדה המפלגה לרעיון הקיבוץ הגדול והעדיפה על פניו את הקבוצה הקטנה. גם תנועת הנוער של ה"התאחדות" - "גורדוניה" - התחנכה על הערכים החלוציים של הקבוצה הקטנה. צורת ההתיישבות של מייסדי דגניה ו"חבר הקבוצות" בארץ-ישראל היתה קרובה לתפיסתה של "גורדוניה". עם בואם לארץ בשנות ה-30 הצטרפו רבים מיוצאי "גורדוניה" בו' להתיישבות בקבוצות (דגניה, כנרת, גבע, גנוסר), וחיזקו את הזרם הזה של התנועה הקיבוצית. בתחום הספורט עודדה ה"התאחדות" במיוחד את קבוצות ה"מכבי" בו', שהצטיינו בענפי הכדורגל והשחייה ובמקצועות האתלטיקה הקלה.
בתקופה הראשונה להתארגנותה הלכה ה"התאחדות" בו' יד ביד עם מפלגת "ההסתדרות הציונית" במאבקים שניהלו בתוך הסיים הפולני ומחוצה לו. בעזרתה של מפלגה זו זכתה ה"התאחדות" לנציג בסיים ברשימת המיעוטים הלאומיים הן בשנת 1922 והן בשנת 1928. לעומת זאת, בבחירות לעיריית ו' ולוועד הקהילה יצאה ה"התאחדות" ברשימה נפרדת.
בשנת 1927 עבר מרכז המפלגה מו' ללודז'. אחרי הבחירות לקונגרס הציוני ה-18 (1933), שבהן קיבלה ה"התאחדות" 1% של קולות המצביעים בו', נחלש כוחה בעיר ועד מלחמת העולם השנייה כמעט לא הורגש קיומה העצמאי.
לאחר האיחוד שהיה בשנת 1930 בארץ-ישראל בין "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" והקמת "מפלגת פועלי ארץ-ישראל" (מפא"י), נעשו מאמצים להביא לאיחוד "פועלי ציון-צ"ס" עם מפלגת ה"התאחדות" גם בפולין הקונגרסאית. ואמנם, באוגוסט 1932, בוועידה בדאנציג, בוצע האיחוד בכל חלקי פולין, פרט לפולין הקונגרסאית 4ו' בכלל זה. העמדות הקיצוניות שנקטו שתי המפלגות, במיוחד בסניפים הראשיים שבו' ובלודז', מנעו את האיחוד המלא. המחלוקות נסבו בעיקר על נושאים אלה: (א) חינוך - "פועלי ציון-צ"ס" פעלו במסגרת העשול קולט", ואילו ה"התאחדות" פעלה במסגרת "תרבות" ; (ב) תנועות הנוער - בשנת 1938 הוסכם לראות ב"פרייהייט" של מפלגת "פועלי ציון-צ"ס" את תנועת הנוער של המפלגה המאוחדת ולתמוך ב"גורדוניה" של מפלגת ה"התאחדות", אבל לא להכיר בה רשמית עד שתצטרף לאינטרנציונל הנוער הסוציאליסטי; (ג) אגודות הספורט - "הפועל" נשאר בחסות "פועלי ציון-צ"ס" ו"מכבי" נשאר בחסות ה"התאחדות".
למרות חילוקי הדעות אורגנו כמה פעולות משותפות: "פועלי ציון-צ"ס" היו בין יוזמי שביתת המחאה ב-19 במארס 1936 נגד הפרעות האנטישמיות בפשיטיק ונגד הגזרות על השחיטה הכשרה, ופעלו יחד עם ה"התאחדות". שתי המפלגות השתתפו יחד בהפגנת 1 במאי שהתקיימה בו' בשנת 1938.

"השומר הצעיר"
למחנה הציוני הסוציאליסטי השתייך ארגון "השומר הצעיר", שנוסד ופעל כתנועת נוער עצמאית שאינה כפופה לשום מפלגה פוליטית. תחילתו בו' היתה בשנת 1913 כקבוצת צופים יהודית בשם "גדור פרחי ציון".
הוועידה הכללית השנייה של תנועת הנוער בשמה החדש, "השומר הצעיר", נערכה בו' בשנת 1920, ועמדה בסימן העלייה לארץ-ישראל. נתקבלה בה החלטה על פרודוקטיביזציה ועל ייסוד בתי מלאכה. בקן הווארשאי קמו בתי מלאכה לנגרות, מתכת וחשמלאות שהכשירו מאות צעירים. סדנאות התנועה ביצעו הזמנות שונות בשביל מוסדות יהודיים.
מבחינה חברתית באו רוב פעילי התנועה בראשיתה מקרב המעמד הבינוני והנוער הלומד. רק בסוף שנות ה-20 נצטרפו לשורות הקן בו' הסתדרויות נוער שומריות וארשאיות בעלות אופי עממי מובהק, "טרומפלדור" ו"בלפוריה", ועמן באו לקן בני נוער משורות הפועלים ובעלי המלאכה. באותם ימים הצטרפה לקן גם קבוצה של חסידים.
למרות שלא הצטרף באורח ארגוני להסתדרות הציונית היתה זיקתו של "השומר הצעיר" לתנועה הציונית העולמית ברורה. בבחירות לסיים המכונן בשנת 1919 תמכו בוגרי התנועה בדרך כלל ברשימת המועצה הלאומית של גרינבאום. אולם כבר בוועידה העולמית, שנערכה בדאנציג בשנת 1924, נוסחו העמדות הסוציאליסטיות-מרכסיסטיות של "השומר הצעיר", שהלכו והתגבשו בעקבות הקמת "הקיבוץ הארצי" בארץ-ישראל בשנת 1927. בעקבות זאת חדל "השומר הצעיר" מתמיכתו במפלגתו של גרינבאום בסיים.
הכינוס הגדול של קיבוץ עלייה א' הפולני, שנתקיים בו' בשנת 1927, ריכז כ-300 בוגרים. החל בשנת 1920-1921 נתארגנו בקן הווארשאי גדודים חינוכיים לבנים ובנות יחד, שנערכו לפי הגיל. בשנות ה-30 התחזקה התנועה. בשנים 1931-1934 ואחריהן התרחבה הפעילות הספרותית וההסברתית של ה"שומר הצעיר". כבר בראשית הדרך, בשנת 1919, החל להופיע בו' הירחון "חזק ואמץ" בפולנית עם נספח בעברית וביידיש. כמו-כן הופיע בו' בשנת 1921 קובץ בשם "במחנה". בראשית שנות השלושים החלו להופיע הדו-שבועון "השומר הצעיר", הירחון "המצפה" וכתב-העת "המדריך". באותה תקופה הופיעו גם האנתולוגיה "ספר השומרים" וששת הספרים הראשונים בסדרה "לכל", שהיתה ההתחלה של הוצאת "ספרית הפועלים" שצמחה מאוחר יותר בארץ-ישראל.
"השומר הצעיר" היה פעיל גם במערכת החינוך "תרבות" והשתתף בוועידת "תרבות" שנערכה בו' בשנת 1931 ; סיעת "השומר הצעיר", שמנתה 144 צירים, היתה הסיעה הגדולה ביותר בוועידה. קבוצות גדולות של חברי הקן הווארשאי התרכזו בקיבוצים בארץ : משמר העמק, עין שמר, עין החורש, גן שמואל, אילון, רוחמה, בית אלפא ועמיר. בימי פריחתה של התנועה כולה בפולין, בראשית שנות השלושים, היו מאורגנים ב"שומר הצעיר" בפולין הקונגרסאית כ-20,000 חברים; בקן של ו' בלבד היו בערך 1,300 חברים. בשנת 1938 חגגו בו' מלאות 25 שנים לקיום "השומר הצעיר" .
המחנה הציוני-סוציאליסטי בו' על פלגיו השונים הלך והתגבש במיוחד לאחר הקונגרס הציוני ה-18, שנערך בשנת 1933, ואחרי הקמת מפא"י בארץ-ישראל, מאורעות הדמים שהתרחשו בארץ בשנת 1929 ועליית היטלר לשלטון בגרמניה. בקונגרס הציוני ה-18 קיבלה "ליגת ארץ-ישראל העובדת" %44 מן הקולות ונתגלתה כסיעה החזקה ביותר. גם בו' קיבלה רשימה זו מספר רב של קולות (2,683), לפני הרוויזיוניסטים, שקיבלו 2,102 קולות ולפני "המזרחי" שקיבל 1,934 קולות.
מכאן ואילך היה גוש הציונות הסוציאליסטית בעלייה מתמדת נוכח היחלשות "הציונים הכלליים" (מפלגת "ההסתדרות הציונית" לשעבר), ומאוחר יותר גם נוכח היחלשות הרוויזיוניסטים. כאמור חזרו בשנת 1938 "פועלי ציון-שמאל" להסתדרות הציונית העולמית. ויחד עם זאת לא הצליחה "ליגת ארץ-ישראל העובדת" בו' להקים גוש מאוחד ומגובש - לא לקראת הבחירות לעירייה ולא בוועד הקהילה. בשני המוסדות הללו היו "אגודת ישראל" מחד גיסא ו"הבונד" מאידך גיסא המפלגות החזקות ביותר.

סגור

המחנה הציוני הרוויזיוניסטי
ראשית צמיחתה של התנועה הרוויזיוניסטית בו' באה עם התוודעות הציבור היהודי אל רעיונותיו של זאב ז'בוטינסקי, שפורסמו בשורה של מאמרים בכתב העת "רזסווייט" שהופיע בפריס. רעיונות אלה מצאו קהל תומכים בקרב המחנה הציוני בו' כבר בשנת 1923. בדצמבר 1926 נערכה בו' הוועידה הרוויזיוניסטית הכלל-פולנית הראשונה. בשנת 1927, כשנתיים לאחר שנוסדה הציונות הרוויזיוניסטית (צה"ר) רשמית כמפלגה במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית, ביקר זאב ז'בוטינסקי בו'. בעקבות הביקור ובהשפעת נאומיו המבריקים נמשכו לתנועת הצה"ר אנשים רבים. ואמנם, בבחירות לקונגרס הציוני ה-15 (1928) זכו הרוויזיוניסטים בו' ב-206 קולות, לעומת 244 קולות שקיבלה "על המשמר" של גרינבאום. בשנת 1927 היה נדמה שהאיחוד קרוב. אולם שתי התנועות לא הצליחו לגשר על הפערים האידיאולוגיים והארגוניים ביניהן ובשנת 1931 הושם קץ להתקרבות בין "על המשמר" ובין הרוויזיוניסטים.
הסניף הווארשאי של תנועת הצה"ר שימש בתור הסניף המרכזי של התנועה הרוויזיוניסטית בפולין כולה - בניגוד להתפלגות הטריטוריאלית ששררה בקרב ה"ציונים הכלליים" וה"מזרחי". בשנת 1928 החל הסניף הווארשאי להוציא לאור ביטאון ביידיש בשם "אמת" בעריכת מ' לייזרוביץ' ור' פלדשוה. האחרון עמד גם בראש הוועד המרכזי הרוויזיוניסטי. הביטאון הרוויזיוניסטי השני שהופיע מטעם התנועה בו' נתפרסם בפולנית בשם "טריבונה וולנושצ'י". בבחירות לקונגרס ה-17, שנערכו בשנת 1931, תפסה רשימת הרוויזיוניסטים בו' את המקום הראשון עם 1,021 קולות ואחריהם באו רשימת "המזרחי" עם 913 קולות ורשימת "על המשמר" עם 874 קולות.
בשנת 1932 שלח ראש הצה"ר, זאב ז'בוטינסקי, את ד"ר א' סוסקין, סגן נשיא התנועה, לו' במטרה לקשור קשרים עם ממשלת פולין. המטרה היתה להכשיר את הקרקע למען "הפטיציה" (העצומה), שנועדה להישלח למדינות החברות בחבר הלאומים על מנת לבקשן לפתור את בעיית היהודים בארץ-ישראל במתכונת בינלאומית. למרות התנגדות ההסתדרות הציונית בו' ל"פטיציה", נאספו עליה בעיר חתימות רבות.
לאחר שעלה היטלר לשלטון בגרמניה הוזמן ז'בוטינסקי לנאום ברדיו פולין על חוזה ורסאי ועל עתידה של אירופה. היה זה דווקא בזמן שהתחזקה בפולין האנטישמיות וליהודים לא ניתנה דריסת רגל ברדיו. בעקבות הופעה זאת הצליח ז'בוטינסקי להיפגש עם שר החוץ של פולין דאז, הקולונל בק, ועם מנכ"ל משרד החוץ הפולני, ולהכין את הקרקע לתוכניתו החדשה, ה"אבאקואציה" - כלומר, פינוים והגירתם של המוני יהודים מן הגולה, כדי להביא ליצירת רוב יהודי בארץ- ישראל. ההופעה ברריו ותוכנית ה"אבאקואציה" הביאו לעליית קרנם של הרוויזיוניסטים בו' ובבחירות לקונגרס הציוני ה-18, שהתקיים בשנת 1933, הם זכו ל-2,102 קולות ותפסו את המקום השני - אחרי "גוש ארץ-ישראל העובדת".
בשנת 1933 חל פילוג בצה"ר העולמית על רקע עזיבתו של ז'בוטינסקי את ההסתדרות הציונית העולמית והקמתה של "הסתדרות ציונית חדשה" (צ"ח). אחד ממנהיגי צה"ר ותומכיו הנלהבים של ז'בוטינסקי, מאיר גרוסמן, התנגד לעזיבת ההסתדרות הציונית העולמית והקים מפלגה רוויזיוניסטית במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית בשם "מפלגת המדינה העברית". בבחירות לקונגרס הציוני ה-18 (1933) קיבלה רשימתו בו' 462 קולות, אבל בבחירות לקונגרס ה-21 (1939) ירד כוחה והיא קיבלה בו' 206 קולות.
למרות הפילוג והירידה היחסית במשקל הרוויזיוניסטים בו' אחרי שנת 1933 המשיך ז'בוטינסקי במגעיו עם ממשלת פולין. בביקורו בו' בשנת 1937 התקבל ז'בוטינסקי במשרד החוץ הפולני ונערכה לכבודו ארוחת ערב חגיגית. בעקבות מגעיו אלה קיבלו הרוויזיוניסטים סיוע מממשלת פולין בארגון העלייה מו'. הסיוע התבטא במתן דרכונים ואשרות, רשות להשתמש ברכבות סגורות ובלי להזדקק לביקורת המכס והתעודות וכדומה. אנשי אצ"ל קיבלו עזרה מצבא פולין ואומנו במרכז האימונים הארצי שלו. נוסף לכך הצליח האצ"ל לקנות מן השלטונות הפולניים אנייה טראנסאטלנטית גדולה, אמנם מיושנת למדי, בשם "פולוניה", שנועדה להיות האמצעי המרכזי בתוכנית ההעפלה המזוינת לחופי ארץ-ישראל בשנת 1939.
ניצני תנועת הנוער הרוויזיוניסטית נתגלו בו' עוד בסוף 1922, לפני התארגנות צה"ר עצמה. ראשיתה של התנועה נוצרה על רקע הימשכות הנוער הציוני לרעיון הליגיון היהודי. האגודה הראשונה מסוג זה בו' היתה ברית "השחר" (טרומפלדור) בהנהגתו של יעקב פרלמן. "השחר" היה לארגון הרוויזיוניסטי הראשון בפולין שזכה לקבל את הכרת המרכז הרוויזיוניסטי העולמי בפריס. אחרי ועידת "השחר", שנערכה בו' בשנת 1926, שונה שמה של האגודה ל"ברית השומר". בשל חילוקי דעות פנימיים לא השתתף "השחר" הווארשאי בוועידה הרוויזיוניסטית הכלל-פולנית שנערכה בשנה זו בו'. בשנת 1925 שינה השם פעם נוספת והאגודה נקראה מעתה "בית"ר" (ברית יוסף תרומפלדור), והיא הצטרפה לבית"ר הכללית, שנוסדה בריגה שבלאטביה בשנת 1925. בשנת 1928 התקיימה בו' הוועידה הארצית הראשונה של בית"ר. בוועידה זו נבחר אהרון פרופס למפקד הראשי של בית"ר בפולין. אחריו ניהלו את בית"ר עד פרוץ מלחמת העולם השנייה אייזיק רמבה, ואחר כך מנחם בגין (לימים מנהיג מפלגת "חרות" וראש ממשלת ישראל). הסתדרות נוער זו הפכה את ההכשרה הצבאית בארץ ובגולה לחלק בלתי נפרד של התוכנית החינוכית הלאומית. בעזרתם של שלטונות הצבא הפולניים התקיימו כמעט בכל מעוז ומעוז של בית"ר קורסים ואימונים בנשק חם (בעיקר רובים). בשנת 1929 החלו בני הנוער של בית"ר להיות פעילים בהכשרה החלוצית. בני הנוער שהצטרפו לבית"ר בו' היו בחלקם תלמידי בתי-ספר פולניים וברובם המוני נוער עובד ודובר יידיש מן המעמדות העניים.
בשנת 1928 התארגנה בו' קבוצת נוער רוויזיוניסטית בקרב תלמידי בתי-הספר התיכוניים. הקבוצה קראה לעצמה בשם "מצדה". בהתחלה פעלה "מצדה" בבתי-ספר שבהם דיברו יידיש ועברית. במשך הזמן התפשטה התנועה לבתי-הספר לבנות של "אגודת ישראל" "בנות יעקב", ואחר כך גם בקרב נוער יהודי הלומד בבתי-ספר פולניים. במשך הזמן התפתחה יריבות בין בית"ר ל"מצדה". האחרונה טיפחה אצל חניכיה את ההכרה הפוליטית, ואילו בית"ר הדגישה יותר את החינוך הקדם-צבאי.
הסתדרות בית"ר בו' הוציאה לאור עיתונים שביטאו את עיקרי האמונה של התנועה: "המדינה" - דו-שבועון בעברית וביידיש; "מרריך בית"ר" - ירחון לענייני אידיאולוגיה וחינוך; "הנשר" - עיתון לצעירים בבית"ר; "מצודה" - ביטאון בית"ר העולמית בעריכת אייזיק רמבה.
נוסף על ארגוני הנוער של בית"ר ו"מצדה" השתייך למחנה הרוויזיוניסטי ארגון בשם "ברית החייל בפולין ע"ש ז' ז'בוטינסקי". ה"ברית" הוקמה בו' בשנת 1933 בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון והתרכזו בה אנשים בעלי ניסיון צבאי וגם אנשים המוכשרים לשירות צבאי. בשנים 1933-1935 התרחב הארגון ומספר חבריו בו' הגיע לכמה עשרות.
בשנים האחרונות לפני המלחמה הוקם ארגון נוסף במחנה הרוויזיוניסטי ושמו "המעש". זאת היתה קבוצת אינטליגנציה, שהתרכזה סביב האצ"ל בפולין והוציאה עיתון יומי ביידיש בשם "דער טאג", בעריכת ש' מרלין ונתן פרידמן-ילין, ושבועון פולני בשם "ירוזולימה ויזוולונה" (ירושלים המשוחררת) בעריכת איילה שטרסמן (לובינסקי). אל התנועה נמשכו גם חוגים מתבוללים.
בשנת 1929 הוקמה בפולין קבוצה מאורגנת של רוויזיוניסטים חרדיים בשם "ברית ישורון". בראשה עמדו ד"ר טרייסטמן מלודז' ואברהם רוזנפלד, חבר מערכת העיתון "דער מאמענט". ל"ברית ישורון" היה סניף מרכזי בו'.
בו' הוקם גם סניף "וורף" (וועלט רעוויזיוניסטישע פרויען), הוא איגוד הנשים הרוויזיוניסטיות. "וורף" עסק בפעילות הדומה לזו של ויצ"ו - הסתדרות עולמית של נשים ציוניות מכל הזרמים.
סניפו הווארשאי של ויצ"ו אורגן בשנת 1925 ושימש מוקד לפעילות נשים ציוניות בכל רחבי פולין.
הפעילות הציונית הכלל-מפלגתית בו' התרכזה ב"החלוץ", ב"משרד הארצישראלי המרכזי" ובקרנות הציוניות.

"החלוץ"
בו' הוקם, נוסף על סניף "החלוץ" המקומי, מרכז התנועה החלוצית בפולין ובעולם כולו. בדצמבר 1915 הוקם בו' הוועד המרכזי הראשון של אגודות "החלוץ". בסוף 1918 התקיימה בעיר מועצת "החלוץ" הראשונה של פולין הקונגרסאית, ובשנת 1919 נערך בה כינוס של באי-כוח "החלוץ" מכל רחבי רוסיה ופולין. גם מקום מושבו של מרכז "החלוץ" העולמי, שהתקיים עד מלחמת העולם השנייה, נקבע בו' ובעיר זו יצאו לאור השבועונים "העתיד", "להבות" ו"ידיעות". בשנת 1930 יצא לאור "מאסף לתנועת החלוץ". בשנת 1934-1935 מנתה תנועת "החלוץ" בסניף ו' כאלפיים חברים.
בתנועת "החלוץ" בו' קשור במיוחד שמה של חוות ההכשרה החקלאית בגריחוב, ליד ו'. חוות ההכשרה נוסדה בשנת 1919 לאחר שנחכרו 170 דונם קרקע מקהילת ו'. בשנת 1935 התפרסה חוות ההכשרה על 350 דונם בערך והוכשרו בה אלפי חברים שהיו מאורגנים בקיבוצים ; אלה נתפלגו לפי המפלגות: "החלוץ הכללי", "החלוץ הכלל-ציוני", "החלוץ המזרחי", "בית"ר" "החלוץ המדינתי", ויצ"ו ו"אגודת ישראל". בערך 30% מן החלוצים אמנם קיבלו בפועל הכשרה חקלאית או מקצועית.

"המשרד הארצישראלי המרכזי"
בוועידה הציונית שהתקיימה בו' בשנת 1918 הוקמה מסגרת ארגונית לעלייה. בוועידה הראשונה של המשרדים הארצישראליים, שנערכה בשנת 1920 במהריש-אוסטראו, נתקבלה שיטת העבודה של ו' כיסוד לארגון הפעולה. במשרד בו' השתתפו באי-כוח של המפלגות הציוניות בעיר, אבל בארגון העלייה מפולין הוחל עוד קודם לכן, בשנת 1918. תוכנית הפעולה כללה את התחומים האלה: שירות מודיעין למתכנני עלייה, הכשרת עובדים לארץ-ישראל ("החלוץ"), הקמת אגודות קואופרציה של עולים, ארגון קופות הגירה, ארגון חוגים טכניים, ארגון בעלי הון למפעלי תעשייה בארץ-ישראל, מתן שיעורים לעברית וידיעת הארץ ופעולות הסברה.
בשנת 1920 הגיע מספרן של האגודות המאורגנות לעלייה לעשרות. ביניהן היו 13 אגודות להתיישבות חקלאית (1,200 חברים), 12 לתעשייה (167 חברים) ו-7 היו "מעורבות" (600 חברים).
המשרד הארצישראלי הקים שני בתי חלוצים על מנת לאכסן את כל אלה שצבאו על דלתותיו בציפייה לסידור עלייתם ארצה. במיוחר גאתה העלייה דרך ו' עם פרוץ מלחמת האזרחים בברית המועצות. למרות הביקוש הרב לרישיונות עלייה ("סרטיפיקטים") השתמשה ההנהלה הציונית רק בחלק קטן מן הרישיונות שהנפיקה ממשלת בריטניה בימי העלייה השלישית (1920-1923). יחד עם זאת, על אף המספרים המוגברים יחסית, הקיפה העלייה מפולין דרך ו' בשנים אלה רק 13,000 איש, שהיוו בסך הכל 40% מכלל העלייה השלישית.
בשלהי 1923, לאחר שעלו אחרוני החלוצים והפליטים של העלייה השלישית, החל המשרד הארצישראלי בארגון העלייה של יהודי פולין עצמם. הטבה יחסית במצב הכלכלי בארץ-ישראל בו-זמנית עם משבר כלכלי בפולין כתוצאה ממדיניותה של ממשלת גראבסקי הגבירו את השאיפה לעלייה אף בחוגים שהיו עד אז רחוקים מן התנועה הציונית. לפיכך התגייס המשרד הארצישראלי והחל לארגן את עלייתם ארצה של חוגים מגוונים, רובם מן המעמד הבינוני. משום כך כונתה העלייה הרביעית "עליית גראבסקי". הסידורים לעלייה נעשו באמצעות המשרד הארצישראלי. בשנים 1924-1926 עלו ארצה מפולין דרך ו' בערך 32,000 יהודים, שהיוו כ-77% מכלל העלייה באותן שנים.
השנים 1926-1927 היו תקופת משבר בעלייה. בשנה זו גם חדלה להתקיים בארץ-ישראל הוועדה שהקים המשרד הארצישראלי בו', לאחר שגברו בה הסכסוכים בין המפלגות הציוניות השונות. בשנות השלושים, לאחר המשבר הכלכלי העולמי, ובמיוחד עם עלות הנאצים לשלטון בגרמניה, גברה העלייה מארצות אירופה בכלל ומגרמניה בפרט, והמשרד הארצישראלי בו' צמצם את פעילותו. יחד עם זאת, למרות הקשיים הכלכליים והסכסוכים בין המפלגות, לא נפסקה פעילותם של קיבוצי ההכשרה, "החלוץ" והמשרד הארצישראלי עצמו, אלא אף הוגברה. בשנים 1933-1936 נע שיעור העולים מפולין דרך ו' בין 25% ל-38% מכלל העלייה.

הקרנות הציוניות

"הקרן הקיימת לישראל", שנוסדה בשנת 1901 לשם רכישת קרקעות בארץ-ישראל והכשרתן, הקימה בשנת 1917 משרד בו'. הכנסותיה הלכו וגדלו, ובשנת 1919 הגיעו למיליון מארקים פולניים. באותה שנה החל משרד הקרן הקיימת בו' להוציא לאור ירחון בשם "ארץ-ישראל", שהוקדש ברובו לפרסום שמות התורמים.
הכנסות הקרן הקיימת בו' פחתו בשנים 1929-1933 בשל המשבר הכלכלי העולמי. בשנת 1929 היו הכנסות מן העיר ו' 70,050 זלוטי, ואילו בשנת 1932 רק 46,922 זלוטי. בשנת 1934 גדלו ההכנסות והגיעו לסך 74,00 זלוטי. עלייה זו באה בגלל מפעלים שונים, כגון: עשור לאוניברסיטה העברית, לכפר אוסישקין, למפעל ארלוזורוב, מפעל הרב קוק, מפעל הנדיב ועוד. בשנת 1935 הגיעו הכנסות הקרן הקיימת בו' ל-113,892 זלוטי, בשנת 1936 - ל-115,865 זלוטי, בשנת 1937 - ל-100,579 זלוטי, ובשנת 1938 - ל-142,637 זלוטי.
"קרן היסוד", שהוקמה בוועידת לונדון שנערכה בשנת 1920 , קיימה גם היא משרד מרכזי בו'. קרן היסוד הוקמה כדי לשחרר את הקרן הקיימת לתפקידי גאולת הקרקע בעוד שהיא תתמסר להשגת הכספים הדרושים לשאר פעולות ההתיישבות בארץ-ישראל. תנופה מיוחדת קיבלה פעילות הקרן עם בואו לו' של שליח הלשכה המרכזית של הקרן בירושלים, לייב יפה, בשנת 1924. בשנת 1932 אספה קרן היסוד בו' התחייבויות מ-2,700 תורמים על סך 298,791 זלוטי; במזומנים נאסף סכום של 198,331 זלוטי. בשנת 1933 חלה ירידה במספר התורמים ומספרם הגיע ל-1,950 שהתחייבו לתרום 197,448 זלוטי; במזומנים נאספו 159,226 זלוטי.
ה"קרן למען ארץ-ישראל הדתית" נוסדה בו' בשנת 1928 ביוזמת "המזרחי" בארץ-ישראל. בשנת 1929 תרמו אנשי "המזרחי" בו' 750 לירות אנגליות למען ארץ-ישראל.
"קרן תל-חי" נוסדה בו' בשנת 1929 ביוזמת הרוויזיוניסטים. בשנת 1927 עוד פעלה כקרן של בית"ר בלבד. בשנת 1938 נאספו בפולין למען הקרן חצי מיליון זלוטי ; מתוך סכום זה תרמה ו' 67,320 זלוטי.
נוסף על המחנה הציוני פעלו בתקופה הנדונה בקרב יהודי ו', כמו בערים אחרות של פולין, גם מפלגות פוליטיות לא-ציוניות: "הבונד", "אגודת ישראל", פולקיסטים, ומספר לא קטן של יהודים פעלו בשורות המפלגה הקומוניסטית הפולנית.

סגור

"הבונד" (דער יידישער ארבייטער בונד אין פוילן)

באופייה המשיכה מפלגה זו להיות מפלגת פועלים יהודית סוציאליסטית, שהדגישה לצד המאבק למען מעמד הפועלים את האוטונומיה התרבותית היהודית ואת היידיש כשפת העם. בין שתי מלחמות העולם היה הסניף של ו' הסניף הגדול ביותר במספר החברים, וו' היתה מקום מושבו של הוועד המרכזי של המפלגה, למרות שווילנה היתה מעוז "הבונד". בשנת 1919 היה נח פורטנוי יושב-ראש ה"בונד" הפולני וגם יושב ראש סניף ו' של המפלגה.
פעמיים החרים ה"בונד" את הבחירות לסיים, בשנת 1919 ובשנת 1935. בשנת 1919 החרים את הבחירות לבדו ובשנת 1935 - יחד עם מפלגות פולניות: הסוציאליסטים, פ.פ.ס. ומפלגת האיכרים פ.ס.ל.-ויזוולניה. הסיבה במקרה השני היתה התנגדות לשיטת הבחירות. המפלגה דחתה כל הצעה ליצירת גוש פרלמנטרי של מפלגות יהודיות ואף לא השתתפה בגוש המיעוטים הלאומיים שנוצר בבחירות לסיים השני, שנערכו בשנת 1922. במקום גוש יהודי שאף ה"בונד" להקים גוש פרלמנטרי עם מפלגות הפועלים הפולניות, אלא שהדבר לא עלה בידו.
אולם "הבונד" השתתף באופן פעיל בבחירות לעיריית ו'. בשנת 1919 זכה ה"בונד" ב-5 מתוך 20 נציגים יהודיים בעירייה (מספרם הכולל של חברי המועצה העירונית היה 120). בשנת 1939 היו 17 מבין 20 הנציגים היהודיים בעירייה אנשי ה"בונד" - זה היה הישגו הגדול ביותר של ה"בונד" בעירייה.
בשל ההתלבטות בשאלת ההצטרפות לקומינטרן התפלג ה"בונד" לשתי סיעות: בוועירה שנערכה בגראנסק בשנת 1921 המליץ הרוב - סיעה א' (די איינסטער) - לאשר רק 16 מתוך 21 התנאים של הקומינטרן, ואילו המיעוט - סיעה ב' (די צוויטער) - צידד ב-19 תנאים. בשנת 1920 נקט ה"בונד" בו' עמדה פרו-סובייטית גלויה. נציג המפלגה בעירייה בזמן מלחמת רוסיה-פולין, הנריק ארליך, הכריז, שה"בונד" יצביע נגד כל הצעה להקדיש את האמצעים הכספיים של העירייה למאמץ המלחמתי, כי ה"בונד" הוא נגד המלחמה ובעד שלום מידי עם ברית המועצות. כתוצאה מכך נאסרו נציגי ה"בונד" בעיריית ו' ובעיריות אחרות וגורשו למחנה דמביצה שליד קראקוב. שני צירים של ה"בונד" הפולני, ויקטור אלתר וחיים ואסר, יצאו לקונגרס השלישי של הקומינטרן. הראשון נאסר במוסקווה באמתלה כוזבת (בעת ההיא כבר חוסל ה"בונד" בברית המועצות) ושוחרר אחרי השתדלות ממושכת. בשנת 1930 הצטרף ה"בונד", על שתי סיעותיו, לאינטרנציונל הסוציאליסטי.
ה"בונד" היה פעיל ביותר באיגודים המקצועיים היהודיים. ויקטור אלטר ייצג את התנועה המקצועית היהודית בפולין באינטרנציונל העולמי של האיגודים המקצועיים. בין השנים 1921-1924 הוצאו תשעה מן האיגודים המקצועיים היהודיים שבהנהגת ה"בונד" בו' אל מחוץ לחוק. אחרי שנת 1926 ניסו פעילי ה"בונד" לשקמם. ה"בונד" דאג גם לצורכי הסעד של הפועלים והקים מטבחי פועלים וקואופרטיבים צרכניים. אחד ממפעליו החשובים היה הקמת "סנאטוריום מדם" לילדים חולים של פועלים מיעוטי-יכולת בפאלניצה-מיינדזשין שבסביבות.ו'. בשנת 1929 נוסד בהנהגתו של מאוריצי אוז'ך איגוד בעלי המלאכה הסוציאליסטיים, שהחדיר את ה"בונד" גם לחוגים של בעלי מלאכה.
בפעילותו בקרב תנועת הפועלים, כמו בפעילותו הפוליטית הכללית, ניסה ה"בונד" למצוא בעל ברית טבעי במפלגה הפולנית הסוציאליסטית (פ.פ.ס.). דבר זה עלה בידו בתקופות אחדות, למשל בשנים 1926-1930 ושוב בשנים 1933-1939. במיוחד נתהדקו הקשרים בין ה"בונד" ובין פ.פ.ס. בשנים 1937-1939, ערב מלחמת העולם השנייה. שתי המפלגות שיתפו פעולה לקראת הבחירות לסיים בשנים 1928 ו-1930 ובבחירות לעיריית ו' שנערכו בשנת 1939, במטרה להקים גוש של מפלגות סוציאליסטיות. אבל בעוד שבסיים הסתיים הני- סיון בכישלון, בבחירות לעירייה זכו שתי המפלגות בניצחון חשוב. בתקופות שבהן היתה התקרבות בין שתי המפלגות הופיעו חבריהן יחד בו' בהפגנות האחד במאי, ובשנים 1937-1939 שיתפו פעולה באיגודים המקצועיים, הקימו פלוגות הגנה נגד בריונים פשיסטיים ואפילו הוציאו לאור עיתון יומי משותף בשם "דז'ייניק לודובי" (1937). ברם, גם בתקופות של שיתוף פעולה נתגלעו בין שתי המפלגות ניגודים חריפים. פ.פ.ס. התנגדה לגילוייו האוטונומיסטיים של ה"בונד", ובמיוחד לשימוש הפועלים היהודיים בשפת היידיש בהפגנות המשותפות. היא גם חששה לשתף פעולה עם מפלגה יהודית באווירה האנטישמית המודגשת ששררה בפולין מאז המחצית השנייה של שנות השלושים. ואילו ה"בונד" מצדו הסתייג מן הפרגמטיות ומן המגמות הפולניות הלאומיות של הפ.פ.ס., שנגדו את התפיסות המהפכניות האינטרנציונליסטיות שלו. בשנים 1919-1926 ובשנים 1930-1933 סבל ה"בונד" מאפליה בתוך האיגודים המקצועיים, ואף מרדיפות ממש מצד הפ.פ.ס. דווקא.
לביסוסה המעשי של הפרוגרמה התרבותית-לאומית שלו האוטונומיזם - פעל ה"בונד" להקמת מוסדות חילוניים, ספריות, אולמי-קריאה, מקהלות, חוגים לדרמה וכדומה - כולם ביידיש. פעילות זו נעשתה במיוחד במסגרת רשת ציש"א וה"קולטור ליגע" (מרכז תרבות יידיש. הודות ללחץ ה"בונד" הועלתה בסיים הצעת חוק לבתי-ספר לילדי המיעוטים הלאומיים, שעובדה על-ידי ועדה מיוחדת של מרכז בתי-הספר בפולין.
בשנת 1929 היו ל"בונד" בפולין 200 סניפים ו-369 נציגי "בונד" נבחרו כחברים במוסדות ציבור. החל משנת 1918 הוציא ה"בונד" לאור עיתון יומי בשם "לעבנס פראגן". בשנת 1921 החל להופיע במקומו עיתון יומי אחר "פאלקס צייטונג", שהמשיך להופיע עד פךוץ מלחמת העולם השנייה.
ה"בונד" הקים גם תנועת'נוער משלו - "צוקונפט" וכן ארגון לילדים בגיל צעיר בשם "סקיף" והסתדרות נשים בונדאיות בשם "יאף". בראשית שנות השלושים הצטרפו לחוגי ה"בונד" יידישיסטים רבים מחוגי האינטליגנציה היהודית.
בסוף שנות ה-30 עלתה השפעתו של ה"בונד" בציבור היהודי. בבחירות לוועד הקהילה של ו', שנערכו בשנת 1936, זכה ה"בונד" לרוב גדול יחסית בהשוואה לשאר המפלגות היהודיות (15 נציגים מתוך 50). כאמור, הוא זכה לניצחון מוחלט על יתר המפלגות היהודיות בבחירות לעיריית ו' בשנת 1939.
בשנים 1935-1939 מילא ה"בונד" תפקיד חשוב במאבק היהודי נגד האנטישמיות. ב-14 במארס 1936 היה בין מארגני שביתת מחאה יהודית כללית בו' נגד הפוגרום על הרוכלים והסוחרים היהודיים בפשיטיק; באותה שנה הצטרף ה"בונד" לשביתת המחאה נגד האיסור על השחיטה הכשרה שהוצא בפברואר 1936; ובשנת 1938, לאחר פרשת "זבונשין", היה ה"בונד" בין המפלגות שארגנו פלוגות הגנה מזוינות של פועלים נגד כנופיות הבריונים הפאשיסטיים שהשתוללו בחוצות ו'. בין פעילי ה"בונד" במאבק נגד הפאשיזם התבלטו בסניף של ו' ההיסטוריון י' טרונק ושמואל-מרדכי (ארתור) זיגלבאום. האחרון הצליח להימלט ללונדון בראשית מלחמת העולם השנייה וניסה להביא לידיעת העולם את גורל יהדות פולין לאחר הכיבוש הנאצי. בשנת 1943, לאות מחאה על האדישות שבה התייחסו לידיעות האלה, שלח זיגלבאום יד בנפשו.

סגור

"אגודת ישראל"

המפלגה היהודית הגדולה ביותר בו' מחוץ למחנה הציוני ולמחנה ה"בונד" היתה "אגודת שלומי אמוני ישראל" או בקיצור ה"אגודה". היא ייצגה את הציבור החרדי-אורתודוקסי. המוסד העליון שלה, "מועצת גדולי התורה", היה מורכב מרבנים, אימו"רים וגדולי תורה. את הבסיס הציבורי בו' ובפולין הקונגרסאית היוו האדמו"ר מגור, ר' אברהם מרדכי אלתר, ואלפי חסידיו.
הופעתה המאורגנת הראשונה של המפלגה בפולין היתה בוועידת "אגודת ישראל" שנערכה בו' בשנת 1919. בוועידה זו השתתפו קרוב ל-600 צירים מ-302 ערים ועיירות. אבל השורשים לארגונה של המפלגה ניטעו עוד בוועידת קאטוביץ, שנערכה בשנת 1912.
דרך המאבק של "אגודת ישראל" ביצגה את הציבור היהודי בסיים ובעירייה היתה הדרך המסורתית של קשרים אישיים עם השלטונות באמצעות השתדלן היהודי. למשל, ר' משה אליהו הלפרין נסע להשתדל בפני הגנרל האלר, שעמד בראש יחידות צבא שפרעו פרעות ביהודים, להפסיק את הפוגרומים באוכלוסייה היהודית. בדרך כלל פעלה "אגודת ישראל" לפי העיקרון של "דינא דמלכותא דינא" והדגישה את הצורך בנאמנות מירבית לשלטונות פולין העצמאית. במיוחד גבר שיתוף הפעולה בין "אגודת ישראל" לרשות אחרי הפיכתו של פילסודסקי בשנת 1926. מאז וער מלחמת העולם השנייה הלכה "אגודת ישראל" יד ביד עם "הסאנאציה" - היא מפלגת השלטון.
בתמורה לתמיכה זו נהגו השלטונות ב"אגודת ישראל" כבמפלגה הראויה לאמון ותמיכה. מה גם שגישת "אגודת ישראל" התאימה לתפיסת שלטונות פולין את הקהילה כגוף בעל אופי דתי גרידא. צו השלטונות בדבר ארגון הקהילות משנת 1919 הושלם בשורה של תקנות נוספות בשנים 1927, 1930 ו-1931; לפי תקנות אלה נשללה זכות הבחירה לוועד הקהילה מיהודים שעברו בגלוי על מצוות הדת או הטיפו לאי שמירת מצוות. בדרך זו הבטיחה לעצמה ה"אגודה", גם בו' וגם בקהילות אחרות בפולין, את השליטה בוועד הקהילה במשך רוב תקופת פולין העצמאית. השלטונות העניקו גושפנקא חוקית לחינוך שניתן ב"חהרים" לפי מתכונת "האגודה", לאחר שהוכנסו למערכת השעות השבועיות שלו לימודי חול בלשון הפולנית.
במאבקה נגד האנטישמיות הכללית בפולין ונגד נישולם הכלכלי של היהודים הסתפקה ה"אגודה" בשתדלנות לטובת יחידים, שכן ה"אגורה" המשיכה להאמין ש"ממשלת הסאנאציה" היא הטובה מכל הממשלות שהיו בפולין בעבר ומאלה שיקומו בעתיד. בבחירות לסיים המכונן בשנת 1919 ניסתה ה"אגודה" להקים גוש יהודי משותף עם מפלגת "ההסתדרות הציונית". אולם מאחר שלא הגיעו לידי הסכמה הלכה ה"אגודה" בנפרד ובסיים המכונן היא זכתה בשני צירים בלבד (א"ד פרלמוטר והרב משה אליהו הלפרין).
בבחירות לסיים שנערכו בשנת 1922 החליטה ה"אגודה" להצטרף לגוש המיעוטים של יצחק גרינבאום, אבל בדרך של איחוד טכני, לבחירות בלבד. כתוצאה מן הבחירות נכנסו לסיים 5 צירים של ה"אגודה". חבריה השתתפו גם בעבודת החוג היהודי (ה"קולו") בסיים הפולני.
החל מן הבחירות לסיים שנערכו בשנת 1928 ואילך הובטח ל"אגודה" מקום ברשימת גוש ה"סאנאציה" (בהתחלה מילא תפקיד זה אליהו קירשברון ואחרי פטירתו - לייב מינצברג), בנוסף לנציג מרשימתה שלה. לתפקיד זה נבחר בשנת 1930 הרב אהרון לוין מז'שוב.
הן בבחירות לעירייה והן בבחירות לוועד הקהילה נשמרה ל"אגודה" הבכורה לעומת יתר המפלגות היהודיות עד שנות השלושים. בבחירות לעיריית ו' שנערכו בשנת 1919 קיבלה רשימת ה"אגודה" והסוחרים 8 מנדטים. בשנת 1927 השתתפה ה"אגודה" בגוש יהודי כללי, שכלל גם מפלגות ציוניות ורשימות סוחרים וזכתה יחד עמן ב-15 מנדטים בעירייה. גם בעירייה שמינו השלטונות בשנת 1934 היתה ל"אגודה" השפעה רבה יחסית לשאר המפלגות היהודיות.
בוועד הקהילה שכיהן בשנים 1926-1931 היו ל"אגודה" 15 מנדטים מתוך 50 הנציגים, לעומת 11 של הציונים ו-5 של "המזרחי", ובהנהלה היו לה 7 חברים מתוך 15. בוועד הקהילה בשנים 1931-1937, שהיה באופן מובהק בשליטתה, ושבו נבחר אליהו מזור, נציגה, ליושב ראש ועד הקהילה, זכתה ה"אגודה" - יחד עם שלושה פרנסים בלתי תלויים - ב-9 מתוך 15 המקומות בהנהלת ועד הקהילה.
הישגים רבים היו ל"אגודה" במערכת החינוך היהודית בו'. בבתי-ספר חרדיים מיסודה של חברת "יסודי תורה", שהוקמו בפולין והיו בפיקוח "חברת חורב" - מרכז חינוכי של "אגודת ישראל" - הונהגה תוכנית לימודים אחידה, שכללה תוכנית שש-שנתית של בית-ספר עממי. מתוך המספר הכולל של 209,000 תלמידים שלמרו בפולין בשנות השלושים בבתי-הספר של כל זרמי החינוך היהודי, שלשון ההוראה שלהם היתה עברית או יידיש, למדו 159,000 בבתי-ספר דתיים בהשראת ה"אגודה". דהיינו, שלושה רבעים מכלל הלומדים במערכת החינוך היהודית היו בהשפעת ה"אגודה". "אגודת ישראל" אף הוציאה שבועון משלה בשם "דער יוד". השבועון החל להופיע בשנת 1919. מאוחר יותר, החל מאמצע שנות ה-30 ועד מלחמת העולם השנייה, הוציאה ה"אגודה" לאור גם עיתון יומי בשם "דאס יידישע טאגבלאט".
גם לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ולמרות התגברות האנטישמיות בפולין המשיכה ה"אגודה" לשתף פעולה עם הממשלה ולא עברה לאופוזיציה. אולם מדיניותה בכל הנוגע להתייחסות למצב היהודים בפולין השתנתה. ה"אגודה" הצטרפה לוועד החרם הכלכלי נגד גרמניה ועמדה גם בראש המתנגדים לגזרת השחיטה הכשרה בשנת 1936.
עד שנת 1937 התבטאה פעילות "אגודת ישראל" בשאלת ארץ-ישראל בהקמת חברות לבניין בארץ, דוגמת החברה "מנוחה ונחלה" או "בית ונחלה" של חסידי סקרנייביץ, שהיתה בין מקימי בני ברק וכפר חסידים, או חברה בשם "בניין הארץ" של חסידי גור, שקנו מגרשים והקימו מרכזים מסחריים ביפו, בירושלים ועוד. החל משנת 1921 פעל בו', במקביל למשרד הארצישראלי הציוני, משרד ארצישראלי של ה"אגודה", שאסף תרומות ל"כוללים" השונים ופעל במידת מה לחיזוק המחנה החרדי בארץ-ישראל בכלל, כמשקל נגד לציונים החילוניים ול"המזרחי". "אגודת ישראל" שלחה מו' משלחות לארץ-ישראל כדי להכין תוכניות להקמת מפעלים, לבניין יישובים חקלאיים, קואופרטיבים ובתי מלאכה, ובמיוחד לחיזוק החינוך התורני. בשנת 1922 יצא מו' לארץ-ישראל יעקב מאיר בידרמן, כדי לפתוח את ישיבת "שפת אמת" בירושלים, וריכז בה את כל בני הישיבה שעלו ארצה מפולין. הרבי מגור ביקר בארץ-ישראל שלוש פעמים, ובכך נתן דוגמה לחסיריו לקיים את מצוות יישוב הארץ. בשנת 1937, בזמן שנתכנסה ועדת פיל, התבטאו נציגי "אגודת ישראל" לראשונה בגלוי למען הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.
לצד "אגודת ישראל", המפלגה האם, פעל גם ארגון צעירים בשם "צעירי אמוני ישראל", שהחלטותיו ומעשיו נמצאו בפיקוח המפלגה. כמו-כן פעלו מטעם ה"אגודה" קבוצות "הכשרה" של צעירים שהתכוננו לעלייה ארצה. בחוגים אלה היו פעילים במיוחד האדמו"ר מגור וחסידיו. במחנה היהודי-חרדי פעלו ארגונים נוספים של ה"אגודה", דוגמת "פועלי אגודת ישראל", "פרחי אגודת ישראל", ו"בנות אגודת ישראל".

סגור

"פולקספרטיי" (מפלגת העם)

אחת המפלגות, שחשיבותה ומשקלה הסגולי בציבור היו משניים, לעומת שלושת הגושים הגדולים - הציונים, ה"בונד" ו"אגודת ישראל" - היתה המפלגה העממית היהודית, הפולקיסטים. מרכזה היה בו' והיא היתה בעלת אופי מקומי. ועידת היסוד שלה בפולין נערכה בו' בנובמבר 1918, אולם הצלחתה הראשונה בקלפי קדמה לכך בשנתיים. בבחירות לעיריית ו' שנערכו בשנת 1916 זכתה המפלגה ב-4 מושבים.
במצעה הועלה על נס הצורך של היהודים לפתח אוטונומיה לאומית ותרבותית בתוך פולין, והודגשה היידיש כשפה המסורתית של היהודים. הפולקיסטים התנגדו למלחמת מעמדות וחתרו לפרודוקטיביזציה ולתרבות חילונית. מנהיגי המפלגה היו אינטלקטואלים ואנשי ציבור שנטשו את הציונות ואת הסוציאליזם גם יחד (במיוחד זה של ה"בונד"). ביניהם התבלטו במיוחר בו' עורך הדין והפילולוג נח פרילוצקי והעיתונאי והפובליציסטן ש' הירשהורן. קל תומכי המפלגה היו בעלי מקצועות חופשיים, סוחרים זעירים ובעלי מלאכה.
בשנת 1919 זכו הפולקיסטים בשני מושבים בסיים הפולני (פרילוצקי והירשהורן). בבחירות שנערכו בשנת 1922 נאבקו הפולקיסטים נגד גוש המיעוטים של יצחק גרינבאום וניסו לשתף פעולה עם יסודות דמוקרטיים פולניים. לרשימתם נתנו את השם "גוש יהודי דמוקרטי עממי". אולם ניסיונותיהם להקים גוש רחב של מפלגות דמוקרטיות עלו בתוהו. בשנת 1928 הצטרפו תומכי פרילוצקי למפלגת "הסאנאציה", יחד עם "אגודת ישראל" ועם רשימת הסוחרים. בשל צעד זה נתערער מעמדה של מפלגה זו בציבור היהודי.
בשנת 1931 ניסתה המפלגה לאחד מחדש את שורותיה, אולם ללא הצלחה. גם הירחון שפירסמה בשנים 1932-1933, "פאלקיסטישע העפטן", לא הצליח להעלות את קרנה של המפלגה. בתחום החינוך היידישיסטי במסגרת ציש"א שיתפו הפולקיסטים פעולה עם ה"בונד", אולם השפעתו של האחרון היתה ניכרת הרבה יותר אף במסגרת חינוכית זאת.

סגור

יהודים בשורות המפלגה הקומוניסטית הפולנית (ק.פ.פ.)

יהודים רבים מו' היו פעילים בשורות המפלגה הקומוניסטית הפולנית הבלתי ליגאלית, שנוסדה בעיר זו בשנת 1918. בקונגרס השני של המפלגה, שנערך בשנת 1923, היו 30% מן הנציגים יהודים, אולם כשני שלישים מהם הגדירו את עצמם כפולנים ממוצא יהודי (רובם באו מפ.פ.ס.-שמאל ומס.ד-ק.פ.ל. - סוציאל-דמוקראטים של מלכות פולין וליטא).
בשנים 1919-1922 הצטרפו לשורות המפלגה הקומוניסטית הפולנית יוצאי מפלגות יהודיות כמו ה"בונד" ו"פועלי ציון שמאל". פעילות היהודים במפלגה אורגנה במסגרת של "סקציות", "מחלקות" או "קבוצות" אוטונומיות למחצה. חברי הסקציות היהודיות האלה השתתפו במאבקים הפנימיים בתוך ק.פ.פ. ובמאבק נגד המפלגות היהודיות - החל מן ה"בונד" וכלה בתנועה הציונית וב"אגודה".
מספר גדול של ביטאוני איגודים מקצועיים יהודיים וכתבי עת ביידיש, שהופיעו רשמית כלפי חוץ תחת מסווה לא-קומוניסטי מטעם המפלגות הליגאליות כמו ה"בונד" ו"פועלי ציון-שמאל", היו למעשה ביטאונים קומוניסטיים. בשנים 1934-1935 יצא לאור אפילו עיתון יומי בשם "דער פריינד" של ה"פאלקס פראנט", שהיה למעשה עיתון קומוניסטי. המו"ל הרשמי של העתון היה בוריס קלצקין. חבר העורכים היה מורכב, בין היתר, מאלתר קאציזנה, קדיה מולדובסקי, ברל מארק ועוד. אכן, מספר רב של סופרים יהודים ואנשי תרבות יהודים השתייכו לק.פ.פ. או היו מאוהדיה. בשנים 1935-1937 עשתה ק.פ.פ. מאמצים לעורר קבוצות פוליטיות שונות, כולל יריביה, להצטרף למאבק משותף נגד הפאשיזם והאנטישמיות.
לעתים קרובות ערכה המשטרה מצוד על קומוניסטים ברובע היהודי ועשרות מהם נאסרו. חלק מהם נידונו לתקופות מאסר של כמה שנים. ב-12 באוגוסט 1924, למשל נאסרו בו' 14 יהודים באשמת השתייכות למפלגה הקומוניסטית וכעבור ימים אחדים, ב-21 בספטמבר, נאסרו 72 יהודים נוספים באותה אשמה.
האיגודים המקצועיים של פועלי הטקסטיל, של החייטים, של פועלי תעשיית המתכת, העור, העץ והמזון היו תחת השפעתם של הקומוניסטים. אולם באיגודים אלה פעלו גם ה"בונד" ו"פועלי ציון-שמאל".
לא אחת נאסרו יהודים החברים באיגודי פועלים באשמת הפצת חומר תעמולה קומוניסטי. באשמה דומה סגרו השלטונות גם עיתוני פועלים, דוגמת העיתון הבלתי ליגאלי "מישל רובוטניצ'ה", שנסגר במארס 1922 והמו"לים היהודיים שלו נידונו למאסר שלוש שנים.

סגור

פעילות יהודים בסיים הפולני

כל המפלגות הפוליטיות היהודיות, זולת הקומוניסטים, השתתפו בבחירות למוסדות הממלכתיים, המוניציפליים והקהילתיים. יהודי ו' נטלו חלק מרכזי בפעילות המועדונים הפרלמנטריים (ה"קולו") בסיים הפולני, בייחוד בזכות ההשפעה שנודעה למנהיג המחנה הציוני של יהדות ו', יצחק גרינבאום.
הפעילות הפרלמנטרית היהודית הענפה מצאה את ביטויה בעיקר בשלושת הסיימים הראשונים: הסיים המכונן בשנת 1919, שנבחרו אליו 11 נציגים יהודיים, הסיים השני (הרגיל הראשון) בשנת 1922, שנבחרו אליו 35 נציגים יהודיים, והסיים השלישי (הרגיל השני) בשנת 1928, שנבחרו אליו 22 נציגים יהודיים.
עם פיזור הסיים השלישי בשנת 1930 והבחירות לסיים הרביעי חלה הגבלה מודרגת על הפעילות הפרלמנטרית היהודית בסיים. כבר בשנת 1930, בלחץ השלטונות וכל מיני תכסיסים שננקטו בעת הבחירות, נכנסו לפרלמנט הפולני רק 11 נציגים יהודיים (10 לסיים ואחד לסנאט). יתרה מזו, עם התגברות האנטושמיות בפולין במחצית השנייה של שנות ה-30 היו ההופעות של נציגים יהודים בודדים על במת הפרלמנט ללא הועיל. חלק מן הנציגים היהודים אף שירתו את מפלגת השלטון, ה"סאנאציה", שמטעמה נבחרו.
פעולת ה"קולו" בקשר עם זכויות יהודי פולין ויהודי ו' בפרט התרכזה בארבעה נושאים עיקריים: (א) עניינים חוקתיים, במיוחד בסיים המכונן: ניסוח החוקה וחוק הבחירות וניסוחו של "חוק האזרחות" לטובת היהודים; (ב) נושאי כלכלה: קבלת יהודים למשרות ממשלתיות וביטול מנוחת חובה בימי א'; (ג) נושאי השכלה: השגת תמיכת הממשלה בבתי-ספר יהודיים בעברית וביידיש; (ד) האוטונומיה של הקהילות היהודיות. כל אלה באו בנוסף למאבקים על ביטול ההגבלות מימי הצאר ובנוסף לעבודה הפרלמנטרית היומיומית: פניות אל הממשלה והעלאת שאילתות בסיים בנוגע לעיוות דינם של יהודים, גילויים אלימים של אנטישמיות, חוק בעלי המלאכה משנת 1927, חוקי המונופולין על סחורות שרוב העוסקים בהן היו יהודים וכדומה.
למרות שהחוקה הראשונה של פולין העצמאית, ממארס 1921, היתה דמוקרטית והכילה דה-יורה את "נספח המיעוטים" של חוזה ורסאי, למעשה נשאר ניסוח "חוק האזרחות" תלוי ועומד עד סוף שנות ה-20. החוקה הבחינה בין שני מונחים ביחס למיעוטים: "תושבים" ו"אזרחים". לראשונים הובטחו ביטחון החיים והרכוש וחופש פולחן, ואילו לאחרונים הובטח בנוסף לאלה גם שוויון בזכויות הפוליטיות. פתרון הבעיה נגע ישירות ליהודי ו', כי שני שלישים מהם לא נולדו בפולין, אלא גרו בה זה עשרות שנים במסגרת האימפריה הרוסית ובגלל סיבות שונות לא היו רשומים בפנקסי האוכלוסין הקבועים של העיר.
גם ניסוח חוק הבחירות פגע ביהודי ו'. החלוקה למחוזות בחירה הבטיחה, שמספר הצירים היהודיים בכל מחוז יהיה קטן משיעורה של האוכלוסייה היהודית המתגוררת בו. גם הירידה במשקלם היחסי של היהודים בעיר נבעה מצירוף אדמיניסטרטיבי של מספר פרברים לו' העיר, שבהם גרו באופן מסורתי מעט יהודים.
הדעות ב"קולו" היהודי לא היו אחידות. למשל, בשנת 1921 (הסיים השני) התארגנו בו 5 מועדונים פרלמנטריים. במיוחד נחלקו המשתתפים בדעותיהם על דרך המאבק למען זכויות היהודים. יהודי ו' המיוצגים על-ידי יצחק גרינבאום ותומכיו הציגו עמדה לוחמת יותר מזו של ציוני גאליציה ו"אגודת ישראל". ההסכם שחתמה ה"אגודה" עם ממשלת גראבסקי בשנת 1924 היה בניגוד לדעתו של גרינבאום, שייחס ערך עליון לעצם מאבק היהודים על זכויותיהם מעל במת הפרלמנט הפולני. גרינבאום התנגד לכל הסדר חשאי נפרד בין היהודים לשלטונות. למען המאבק הוא ניסה לגייס קואליציה רחבה ככל האפשר. לפיכך היה הניצחון האלקטורלי הגדול ביותר שזכו לו יהודי ו' ויהודי פולין בכלל בסיים הקמת גוש המיעוטים ביוזמת מחנהו של גרינבאום בשנת 1922. באמצעות הגוש נכנסו לסיים 35 צירים יהודים ו-12 נציגים יהודיים נכנסו לסנאט. הקדנציה של הסיים השני (1922-1928) היתה לפיכך תקופת הפעילות הפרלמנטרית הפורייה ביותר של יהודי ו', תופעה שלא חזרה על עצמה בין שתי מלחמות העולם.

סגור

פעילות יהודים במועצת עיריית וארשה

במועצת העיר הראשונה (1919-1927) זכו היהודים לנציגות ניכרת, אם גם לא הולמת את מספרם היחסי באוכלוסייה. לפי נתונים לא מלאים היו תוצאות הבחירות בין המפלגות היהודיות כדלקמן : #1#" אגודת ישראל #2#8 מנדטים
#1#הבונד #2#5 מנדטים
#1#הוועד הציוני המרכזי #2#5 מנדטים
#1#פולקיסטים #2#5 מנדטים
#1#פועלי ציון #2#2 מנדטים
#1#הוועד היהודי לבחירות #2#1 מנדט
#1#מפלגת השוויון האזרחי של #2#1 מנדט
היהודים בפולין סך הכל 27 נציגים יהודיים (מתוך 120 חברי העירייה).
מבין נציגי המפלגות היהודיות בעירייה הראשונה של פולין העצמאית היתה ההשפעה הגדולה ביותר בידי "אגודת ישראל" והמתבוללים. לראשות העיר נכנסו בתור "לאווניקים" (חברים בגוף המבצע) 2 יהודים. העירייה הראשונה של פולין העצמאית השתתפה מעט מאוד בתקציב המוסדות היהודיים. למשל, בתי-הספר המקצועיים בשביל היהודים הוקמו והוחזקו בכספי חברות יק"א, אור"ט או בידי הקהילה.
גם בעירייה השנייה (1927-1934) קיבלו הרשימות היהודיות 27 מנדטים מתוך 120 חברי המועצה. וזאת למרות העובדה, שהפעם הצביעו לעיריית ו' 63% מכלל הבוחרים, לעומת 48% שהצביעו בשנת 1919. הגוש היהודי הלאומי זכה ברוב יחסי של 15 מנדטים. ה"בונד" קיבל 7 מנדטים, "פועלי ציון-שמאל" קיבלו 3 והפועלים היהודיים הדתיים - 2. בעירייה זו חל מפנה לטובה ביחסה לחביעות היהודים. מאוריצי מייזל, חבר הסיעה היהודית, נבחר להיות אחד מארבעת סגני ראש העירייה. מבין מזכירי העירייה נתמנו 2 מזכירים יהודים - אחד מן הגוש הציוני ואחד מן ה"בונד". כ"לאווניקים" לראשות העיר נבחרו 3 נציגים יהודיים. בפעם הראשונה נתקבל מהנדס יהודי לעבודה במפעלי המים והביוב העירוניים. נתקבלו גם פועלים יהודיים, אבל במספר זעום, וסטודנטים יהודיים יכלו להתמחות במקצועם במפעלי העירייה.
בעיית השחיטה הכשרה, שהועלתה לדיון ציבורי מחודש בראשית שנות השלושים, מצאה הדים גם בעירייה. היהודים בראשות העיר נאלצו להסכים להקצאת אגף מיוחד בבית המטבחיים למטרות השחיטה הכשרה.
בלחץ הנציגים היהודיים בראשות העירייה הוקם בניין מפואר שבו שוכן בית מחסה ל-500 ילדים יהודיים עזובים. ברם, לאחר שהתפזרה העירייה בשנת 1934, הועברו הילדים לבניין מתאים פחות והבניין המקורי הוסב לשמש בית חולים עירוני. אשר לעניין השלטים הכתובים ביידיש הצליחו הנציגים הפולניים במועצת העירייה להעביר החלטה על הטלת מס מיוחד תמורתם. ההצעה לקרוא רחוב ע"ש הרב דובר מייזלס נתקבלה בקושי רב.
העירייה השלישית (1934-1938) מונתה בידי השלטונות. שר הפנים מינה 36 חברי עירייה, ביניהם שבעה יהודים. כולם, להוציא ציוני אחד, היו נציגי ארגונים כלכליים.
העירייה הרביעית בשנת 1938 נבחרה מיסודות אופוזיציוניים לממשלה. היו בה 100 חברים, בערך 30% מהם יהודים. מבין המפלגות היהודיות זכה ה"בונד" ב-20 מנדטים וזכה בכך לניצחון מכריע על יתר המפלגות היהודיות. אולם העירייה האחרונה לא הספיקה לפעול כי פרצה מלחמת העולם השנייה.

סגור

ועד הקהילה

ועד הקהילה, שנבחר בשנת 1912 ואושר עוד בידי השלטונות הרוסיים, המשיך לכהן בתפקידו קרוב ל-12 שנה. בשנת 1919 התפטר ראש הקהילה סטאניסלאב נתנזון ובמקומו בא הפרנס מאיר רונדשטיין, מנהל הבנק לדיסקונט בו'. רונדשטיין נפטר בשנת 1922 ובמקומו נתמנה שבתאי ברגמן, ספק לצבא וסוחר עשיר.
תקנת ממשלת פולין מן ה-7 בפברואר 1919 השאירה על כנה את התפיסה לפיה ארגון הקהילה נושא אופי של עדה דתית. אולם לקהילה הוחזרו כמה תפקידים שנשללו מן ה"דוזור", כגון חינוך וסעד. הבחירות לוועד הקהילה הראשון בפולין העצמאית נערכו בשנת 1924. מספרם של חברי ועד הקהילה נקבע ל-50 והם נחלקו לפי נתונים לא סופיים כדלקמן: #1#"אגודת ישראל" #2#15
#1#הגוש הלאומי #2#11
#1#"המזרחי" #2#5
#1#הבונד #2#5
#1#פולקיסטים #2#3
#1#חסידי אלכסנדר #2#3
#1#פועלי ציון שמאל #2#2
#1#ציוני פראגה #2#2
#1#"אגודת ישראל" בפארגה #2#2
#1#אומנים ציוניים #2#1
#1#מוסדות צדקה #2#1
סך הכל 50

ליושב-ראש הקהילה נבחר השל פרבשטיין ("המזרחי"), לאחר שהושגה פשרה בין "אגודת ישראל" ובין הציונים. אליהו קירשברון ("אגודת ישראל") נבחר ליושב-ראש מועצת הקהילה. לפי צו הממשלה נקבעה הלשון הפולנית כלשון הדיונים בוועד הקהילה, אולם הצו עורר התנגדות עצומה והישיבה הראשונה לא נתקיימה. כעבור כמה חודשים הסכים ראש ממשלת פולין סטאניסלאב גראבסקי, שלשון הדיונים במועצת הקהילה יכולה להיות עברית, יידיש ופולנית ורק הפרוטוקול חייב להיכתב בפולנית. בראש ועד הקהילה עמדה ההנהלה, שהיתה מורכבת מ-15 חברים שנבחרו לפי מפתח מפלגתי בהתאם לתוצאות הבחירות.
תקופת ארבע השנים 1926-1930 היתה תקופה פורייה יחסית בפעולות הקהילה. התקציב השנתי לחינוך עלה מ-340,000 זלוטי בשנת 1926 ל-1,169,182 זלוטי בשנת 1930. התקציב השנתי לתברואה ובריאות עלה מ-93,000 זלוטי בשנת 1926 ל-417,000 זלוטי בשנת 1930. מספר המחלקות בבתי-הספר שברשות הקהילה עלה מ-31 בשנת 1926 ל-60 בשנת 1930.
הוועד של קהילת ו', שייצג את הגדולה שבקהילות היהודיות באירופה, חרג לא פעם מתחום סמכויותיו המקומיות ונקט פעולות שנגעו לכלל יהודי פולין. למשל, הוועד השתדל בעניין ביטול החובה לשבות מעבודה בימי א', ארגן מגבית בקרב הקהילות היהודיות בפולין כדי לשלוח מצות ליהודי רוסיה, דאג לתיקון השמות הפרטיים העבריים שסולפו בתעודות הלידה ובספרי מרשם האוכלוסין, טיפל במסירת גופות של יהודים לניתוח לפקולטאות לרפואה וכד'. אחרי המאורעות שהיו בארץ-ישראל בשנת 1929 יזם הוועד את הקמתו של ועד עזרה לנפגעי המאורעות שאסף בערי פולין 920,000 זלוטי. ביוזמת הוועד אורגנה בשנת 1930 מחאה כללית של יהודי פולין נגד "הספר הלבן" שפרסמו השלטונות הבריטיים בארץ-ישראל.
בבחירות לוועד הקהילה השני, שנערכו במאי 1931, ניצחה "אגודת ישראל". סייעו לניצחונה תמיכת הממשלה וכן הוראת שר הדתות להשמיט מרשימת הבוחרים היהודיים את אלה שתקפו בגלוי את הדת היהודית. בבחירות לוועד הקהילה השתתפו יותר מ-22,000 בוחרים. 50 המנדטים התחלקו כדלקמן:
ה"אגודה" 19 חסידי גורדז'יסק 2, דתיים בלתי מפלגתיים 3. בסך הכל קיבל הגוש הדתי 24 מנדטים והיה אפוא הרוב בוועד. הציונים 12, "המזרחי" 4, הדמוקרטים 2. בסך הכל קיבל הגוש הציוני 18 מנדטים. פולקיסטים 2, פועלי ציון שמאל 1, חסד של אמת 1, רובע העיר העתיקה 1, בעלי בתים 1, מתבוללים 2. בסך הכל קיבלו המפלגות שלא הצטרפו לשום גוש 8 מנדטים.
לראש הקהילה נבחר כאמור לעיל אליהו מאזור מ"אגודת ישראל". ועד הקהילה בשנים 1931-1936 היה בשליטתה המלאכה של ה"אגודה". בתקופה זו חל שינוי דראסטי בפעולות הקהילה. מוסדות החינוך החילוני לא קיבלו הקצבות כספים, ועיקר הפעילות הצטמצמה במוסדות הדת של הקהילה. מספרם של הרבנים וכלי הקודש הוגדל. עיקר הפולמוס בוועד הקהילה השני ניטש בכל שנה על התקציב, שהגיע ל-5 מיליון זלוטי בממוצע. פרנסי ה"אגודה" עשו הכל כדי להגדיל את ההקצבות למוסדות הדת ולמפעלי החוגים החרדיים. לאחר שהוחלט על התקציב בוועד הוא היה טעון אישורו של משרד החינוך והדתות. בשנים אלה גברה התנגדות הממשלה להקצבות לטובת ארץ ישראל, מיסודה של ה"אגודה".
הבחירות לוועד הקהילה האחרון של ו' לפני מלחמת העולם השנייה נערכו בשנת 1936. בבחירות אלה ניצח ה"בונד", שקיבל 20 מנדטים, הגוש הציוני קיבל 19 מנדטים ו"אגודת ישראל" 11. אלה שה"בונד" לא הצליח למצוא לעצמו בעלי ברית בין יתר 30 הנציגים בוועד הקהילה, שגם הם היו מפולגים. פעילות ועד הקהילה הגיעה למצב של קיפאון. אי לכך פיזרה הממשלה את ועד הקהילה בלי לקבוע מועד לבחירות חדשות ומינתה קומיסאר ממשלתי שיעמוד בראש הקהילה בו' במקום נציגים נבחרים. המועמד לתפקיד זה היה מאוריצי מייזל, מראשי אגודת הסוחרים, שאף היא כמו ה"אגודה" היתה מקורבת ל"סאנאציה".
למרות שהפילוג בוועד הקהילה שיתק את פעילותו תקפו כל המפלגות את מאוריצי מייזל והעיתונות היהודית הטילה עליו חרם ולא הזכירה את שמו ואת פעולותיו. כולם ראו במינוי זה תקדים מסוכן לקיומה של הקהילה וחששו שהדבר מבשר את קץ מעמדה כנציגה נבחרת של הקהילה היהודית. ליד הקומיסאר הממשלתי נתמנתה ועדה קרואה שהורכבה מאישים בלתי מפלגתיים ומכמה אנשי ה"אגודה". הוועד הזה נשאר על כנו עד פלישת הנאצים בשנת 1939.
בפברואר 1936 הסעירה את הוועד ההצעה לאסור את השחיטה הכשרה שהעלתה בסיים הצירה יאנינה פריסטור. בכינוס ארצי שהתכנס בבניין ועד הקהילה בו' נבחר ועד שליחי הקהילות בפולין, שהורכב מנציגי קהילות ו', לודז', לבוב, קראקוב, וילנה, ביאליסטוק ופוזנאן. ועד הקהילה של ו' ניסה לפעול לביטול הגזרה בעזרתם של גורמי חוץ.

סגור

רבני וארשה

כאמור, בוטלה משרת אב בית דין ורב ראשי בקהילת ו' עם פטירתו של הרב דובר מייזלס, ייתורו של הרב גזונדהייט על כס הרבנות הראשית של ו' בשנת 1876. ראשי הקהילה התקינו תקנה שבכל אחד מן האזורים הרשמיים של העיר יהיה דיין מיוחד שיכהן כרב ומו"ץ רשמי ואחד מהם ייבחר לממלא מקום הרב כאב בית דין. מבין מורי ההוראה והדיינים שבכל איזור נבחר ועד רבני ו', שחבריו קיבלו את משכורתם מקופת הקהילה. כל אחד מחברי הוועד שירת רובע משלו. העניינים הכלליים הנוגעים לקהילה כולה נדונו בישיבת חברי הוועד, ומדי חודש כיהן רב אחר בתפקיד יושב ראש ועד הרבנים. מלבד הרבנים הרשמיים, שקיבלו את משכורתם מקופת הקהילה (בין שתי מלחמות העולם הגיע מספרם ל-40), היו בו' עשרות רבנים בלתי רשמיים בעלי חזקה וביניהם גדולי תורה ופעילים בקהלם. בין הרבנים הבולטים ביותר בו' בין שתי מלחמות עולם היו:
ר' מנחם זמבה (1883-1943) יליד ו' שלמד בישיבות הגדולות של ליטא ונחשב לגדול בתורה ואחד הפוסקים החשובים בדורו. בשנת 1935, בתקופה שכיהן אליהו מאזור בתפקיד נשיא ועד הקהילה של ו', נבחר ר' מנחם זמבה לוועד הרבנים. ר' מנחם זמבה נתן את ברכתו למרד גטו וארשה. הוא עצמו נספה בטרבלינקה יחד עם שארית עדתו. מחיבוריו יצוינו "זרע אברהם" (1920), "תוצאות חיים" (1921), "אוצר הספרים" (1929). חיבורים נוספים פרי עטו עדיין קבורים תחת חורבות הגטו, ביניהם גם חיבורו "מנחם ירושלים" על התלמוד הירושלמי.
ר' שלמה-דוד כהנא (1867-1954) היה חתנו של הרב קלפפיש. הוא היה יליד העיירה יאנובה שבמחוז קובנה ובשנת 1895 עבר לו' ומילא את מקומו של חותנו ר' קלפפיש ברבנות ו'. ר' שלמה-דוד כהנא התפרסם בתשובותיו, במיוחד בנוגע להתרת נשים מעגינותן. הוא ייסד בו' ישיבות אחדות. עם ייסודה של "אגודת ישראל", לאחר מלחמת העולם הראשונה, נבחר להיות נשיאה בו'. ר' כהנא תמך במפעליה של "המזרחי" ובשנת 1929 נבחר להיות נציג יהדות פולין החרדית במועצת הסוכנות היהודית. הוא הצליח להינצל מידי הנאצים, הגיע לארץ-ישראל בשנת 1940 ושימש רבה של העיר העתיקה בירושלים עד שנכבשה בשנת 1948.
בין שתי מלחמות העולם התפארה ו' בשני מטיפים שכיהנו בבית הכנסת שברחוב טלומאצקה: הרב ד"ר שמואל פוזננסקי (1864-1921) והרב פרופ' משה שור (1874-1939). הראשון, יליד לובראנייץ, נתמנה להיות מטיף בשנת 1897 והמשיך לשמש בתפקיד זה עד מותו. הוא היה פעיל בחיי הציבור. עם הקמת פולין העצמאית היה חבר הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית. משנוסדה רשת החינוך "תרבות" עיבד את תוכנית הלימודים בבתי-הספר שלה. בשנת 1919 נתמנה ד"ר פוזננסקי לשמש בתפקיד אחד הרבנים הרשמיים מטעם הקהילה וחבר ועד הרבנים של ו', למרות ההתנגדות החריפה של האורתודוקסים למינויו של "נאור". ד"ר פוזננסקי היה איש מדע, וחשיבות מיוחדת נודעת למחקריו על תקופת הגאונים ולביבליוגרפיה שחיבר על תולדות הקראים.
הרב פרופ' משה שור, יליד פשמישל, התמחה בלימודים שמיים ובלימודי היהדות ונחשב אחד המומחים בפולין בתחום האשורולוגיה. לאחר פטירתו של ד"ר פוזננסקי הוזמן פרופ' שור להיות מטיף בבית הכנסת שברחוב טלומאצקה ונתמנה כקודמו לרב רשמי של הקהילה וחבר ועד הרבנים של ו'. בשנת 1928 נתמנה לפרופסור לשפות שמיות ולתולדות המזרח העתיק באוניברסיטת ו' ולחבר המועצה הממשלתית לחינוך. יחד עם ד"ר ברוידא ייסד באותה שנה את המכון ללימודי היהדות. בשנת 1935 נתמנה מטעם הממשלה לסנאטור.
נוסף על הרבנים הרשמיים ישבו בו' היהודית אדמו"רים או צאצאי אדמו"רים לשושלותיהם. בימי מלחמת העולם הראשונה רבו הפליטים בו' וביניהם היו גם אדמו"רים מפורסמים שבאו לכאן מן העיירות הקטנות. הללו הקימו בעיר את חצרותיהם ונשארו בה גם לאחר שנסתיימה המלחמה.
השפעה גדולה ביותר היתה בו' לחסידי הרבי מגור, ר' אברהם מרדכי אלתר. בין שתי מלחמות העולם היה ר' אברהם מרדכי נשיא מועצת גדולי התורה בפולין. בנוסף למגמתו לפתח את החינוך היהודי בגולה עודד את חסידיו לתמוך ביישוב ארץ-ישראל. בלחצם של חסידי גור נמנע מינויו של הרב ד"ר אהרון לוין מז'שוב, שהיה ציר "אגודת ישראל" בסיים, לרב ראשי של קהילת ו'. נוסף על חסידי גור היו בו' גם חסידי וארקה, קוצק, פשיסחה, קוז'ניץ, לובלין, אלכסנדר, ראדומסק, איזביצה ברסלב ועוד. לכולם היו בתי תפילה משלהם - "השטיבלאך". מספר ה"שטיבלאך" האלה בעיר הגיע לכמה מאות.
ו' היתה גם מקום מושבו של ארגון רבני פולין ושמו "אגודת הרבנים". זו נוסדה ב-8 בנובמבר 1921. אגודת הרבנים מנתה כ-1,000 רבנים שאושרו בידי הממשלה, וחבריה באו מ"אגודת ישראל", "המזרחי" וגם בלתי מפלגתיים. "אגודת הרבנים" פסקה בשאלות דתיות ובנושאים שהיו נתונים במחלוקת עם הקהילה ועם השלטונות. בראשה עמד ועד פועל.
כאמור, לא נתברכה ו' בבתי כנסת גדולים ומפוארים. גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם לא השתנה המצב. אבל בו' רבו מאוד בתי התפילה נוסח בתי המדרש וה"שטיבלאך". לפי אומדן הגיע מספרם ערב מלחמת העולם השנייה ל-600. כמו בשנים קודמות הוקמו בעיר לקראת הימים הנוראים למעלה מאלף בתי תפילה מאולתרים.

סגור

מערכת החינוך

חוק חינוך חובה של שבע שנות לימוד לכל הילדים התקבל בסיים הפולני ונכלל בחוקת מארס 1921. על-פי חוק זה היו חייבים גם ילדי ישראל ללמוד במוסדות החינוך במשך 7 שנים לפחות. הלימודים ניתנו חינם. ואמנם, רוב הילדים היהודים למדו בבתי-ספר יסודיים ממלכתיים פולניים, או בבתי-ספר יסודיים ממלכתיים שהיו מיועדים ליהודים בלבד; לשון ההוראה באלה היתה פולנית, אבל לא למדו בהם בשבת. בתי-הספר האלה היו ידועים בכינוי "שאבאסובקה".
במסגרת בתי-הספר המוחזקים בכספי ממשלת פולין נכלל גם "הסמינריון הממלכתי למורי דת משה", שנוסד בשנת 1918 ברחוב גנשה 1 ביוזמתו של ד"ר פוזננסקי. הסמינריון התקיים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. תוכנית הלימודים במוסד זה כללה מלבד המקצועות הכלליים שנלמדו בסמינרים למורים גם לימודי יהדות.
חוג הצירים היהודיים בסיים (ה"קולו") נאבק על הקמת בתי-ספר ממלכתיים מיוחדים לילדי היהודים, ששפת ההוראה בהם תהיה עברית או יידיש. אולם הצעת חוק ברוח זו לא עברה בסיים. גם בו', כמו בקהילות היהודיות האחרות בפולין, הוקמו מערכות חינוך שהוחזקו בידי הציבור היהודי ובהם הקנו לילדים חינוך ברוח ציונית ("תרבות", "יבנה", "שול קולט", גימנסיות מיסודו של מ"ז ברוידא), ברוח הדת ומסורת ישראל ("חורב", ישיבות "בית יעקב", "חדרים" ותלמודי תורה) או ברוח יידישיסטית סוציאליסטית (רשת ציש"א). לפי אחד האומדנים למדו באמצע שנות ה-30 209,000 מתוך כלל הילדים היהודיים בפולין בגיל בית-הספר היסודי והתיכון בבתי-הספר של כל זרמי החינוך היהודי שלשון ההוראה בהם היתה יידיש או עברית.
אחת ההצלחות הגדולות של מערכת החינוך היהודית בו' היו הגימנסיות הדו-לשוניות ברוח הציונות מיסודם של ד"ר מ"ז ברוידא וד"ר טרטקובר. בין עשרות המוסדות האלה יש לציין את הגימנסיה של קרינסקי, "אסכולה", "חינוך", "יהודיה", "לאור", גימנסיית פינקל ואחרות. כל המוסדות האלה קיבלו את אישורו של משרד החינוך הפולני. בוגריהם ניגשו לבחינות הבגרות הרשמיות במוסד שלהם. ההוראה היתה בשפה הפולנית, אבל ניתנו בהם גם שעות רבות של לימוד העברית כשפה חיה וכן לימודי יהדות. למרות האישור הרשמי של הממשלה, לא נהנו הגימנסיות מתקציב ממשלתי ושכר הלימוד בהן היה גבוה למדי. נוסף על הגימנסיות מיסודו של ברוידא למדו ילדים יהודיים רבים בגימנסיות פרטיות אחרות, פולניות, שליהודים היה קל יותר להתקבל אליהן. כל זרמי החינוך היהודי היו מיוצגים בו', אבל להצלחה הגדולה מכולן זכו הגימנסיות מיסודו של ברוידא.

"תרבות"
הסתדרות זאת הוקמה בו' בשנת 1921, עם התכנסות הוועדים הגליליים של המורים לעברית. בשנת 1922 התקיימה בו' הוועידה הארצית הראשונה של "תרבות". עד פרוץ מלחמת העולם השנייה התקיימו עוד ארבע ועידות ארציות נוספות בשנים 1924, 1927, 1931 ו-1934. בראש מרכז "תרבות", שמושבו נקבע בו', עמדו מנהיגיה הבולטים של התנועה הציונית בפולין - י' גרינבאום, י' טהון ואחרים. מרכז "תרבות" בו' הוציא לאור ביטאונים פדגוגיים ששימשו את החינוך העברי, דוגמת הירחון "תרבות" (בשנים 1922-1924), הירחון "אופקים" (בשנים 1932-1934) ואחרים, וכן ספרי לימוד. בית-הספר של "תרבות" חינך לציונות וחלוציות ומרבית המפלגות ותנועות הנוער הציוניות נטלו חלק בעבודתו. בתי-הספר של "תרבות" היו היחידים שבהם היתה העברית שפת ההוראה בלימודים ה"יהודיים" והכלליים כאחד.
ערב מלחמת העולם השנייה היו בו' רק 6 בתי-ספר יסודיים מטעם "תרבות" וגם הללו התקיימו בדוחק בשל קשיים כספיים. הסמינריון העברי לגננות שהוקם בו' עבר לווילנה, והמאמצים להקים בעיר הבירה גימנסיה "תרבות" דוגמת אלה שהוקמו בווילנה, ביאליסטוק, רובנה ועוד, עלו בתוהו. התק- ציב השנתי של בתי-הספר היסודיים "תרבות" בו', שהיה בין 10,000 ל-15,000 זלוטי לבית-ספר, נמצא בגירעון מתמיד של 20% בערך.
יחד עם זאת, היקף השפעתה של "תרבות" חרג ממסגרתה הפורמלית. ליד המרכז ובתי-הספר שלו התקיימו אסיפות, דיונים, ספריות וגם עשרות שיעורי ערב לעברית ולידיעת הארץ לילדים ולמבוגרים.

ציש"א
(צנטראלע יידישע שול ארגאניזאציע)
הסתדרות ציש"א הוקמה בשנת 1921 בכינוס נציגי מוסדות החינוך החילוני ששפת ההוראה בהם יידיש. מערכת חינוך זו נוסדה ביוזמת מפלגות ה"בונד" ו"פועלי ציון-שמאל", וכן פעילים בלתי תלויים שרגלו בתרבות יידיש. השקפת העולם של שני הכוחות הפוליטיים הבולטים, ה,'בונד" ו"פועלי ציון-שמאל", וגישותיהן לבעיות הלאומיות היהודיות מצאו את ביטוין בדרכי לימוד ההיסטוריה היהודית ושאר מקצועות היהדות, וכן באווירה ששררה בבתי-הספר שהקימו. שכן, מבחינה ציבורית התבססה ציש"א על עזרתה של תנועת הפועלים היהודית. לפיכך הדגישו בבתי-הספר שלה את החינוך החילוני, היידישיסטי והסוציאליסטי.
בשנת 1925 התקיים בו' הכינוס הארצי השני של ציש"א. אבל מרכז ציש"א לא היה בו' אלא בווילנה. מרכז ציש"א הוציא לאור כמה כתבי עת פדגוגיים - "די נייע שול", "שול און לעבן", והחל משנת 1934 את "שול וועגן" - שהיו פופולריים גם בו'. בשנת הלימודים 1934-1935 היו ברשות ציש"א בו' 8 בתי-ספר יסודיים עם 1,601 תלמידים. משנת הלימודים 1936-1937 עד מלחמת העולם השנייה היו בו' רק 4 בתי-ספר יסודיים של ציש"א ובהם 29 כיתות ו-1,088 תלמידים. חלק מבתי-הספר נסגרו בפקודת השלטונות. רק פעם אחת בתקופת פולין העצמאית, בשנת 1927, קיבלו בתי-הספר של ציש"א הקצבה מן הממשלה - בסך 27,000 זלוטי; בשנת 1928 קיבלו מוסדותיה 40,000 זלוטי מקופת העירייה.

"שול קולט"
בו, היתה מיוצגת גם מערכת החינוך "שול קולט", שנפרדה מציש"א ואשר גם שפת ההוראה שלה היתה יידיש. המערכת הוקמה ביוזמת מפלגת "פועלי ציון-צ"ס". מטרתה היתה להקנות ללומדים במסגרתה חינוך בשפת יידיש וברוח ציונית; אבל הושם בה גם דגש חזק יותר בלימוד העברית. לפי אחד האומדנים היו בפולין, בשנת הלימודים 1935-1936, 35 מוסדות של "שול קולט" (שכללו בתי-ספר יסודיים ותיכוניים), שלמדו בהם 2,800 תלמידים. ערב מלחמת העולם השנייה נותר בו' רק בית-ספר יסודי אחד מטעם "שול קולט".

"חורב"
"אגודת ישראל" הקימה מערכת חינוך דתית משלה: לבנים - מוסרות "יסודי תורה", שבאו במקום ה"חדרים" המסורתיים ולבנות - בתי-ספר בשם "בית יעקב". מוסדות אלה היו בתי-ספר יסודיים שהוקמו על בסיס הסדר עם הממשלה הפולנית. תוכנית הלימודים שלהם כללה ליד לימודי הקודש, שהיו העיקר, גם מספר שעות שבהם לימדו את השפה הפולנית ולימודי חול בפולנית. בשנת 1934 נמצאו בו' 9 בתי-ספר כאלה ועוד 5 חדרי "תלמוד תורה" וכמה ישיבות וכן בתי-ספר לבנות "בית יעקב", שמספרם המדויק בו' אינו ידוע. מספר התלמידים שלמדו בבתי-הספר של "חורב" עלה בהרבה על מספרם של התלמידים במוסדות של "תרבות", ציש"א ו"שול קולט" גם יחד. בשנת 1920 הוקמה בו' ישיבה גדולה (מתיבתא), שנועדה להכשיר רבנים, דיינים, ראשי ישיבות ומורים.

"יבנה"
גם למפלגת "המזרחי" היה חלק במערכת החינוך היהודי בו'. מוסדות החינוך שלה פעלו במסגרת "יבנה". בין שתי מלחמות העולם היו בו' רק 2 בתי-ספר של "יבנה": בית-ספר יסודי ובית-ספר תיכון. תוכנית הלימודים בבתי-הספר האלה כללה, נוסף על לימודי חול בשפה הפולנית, גם את מקצועות היהדות: מקרא, תלמוד, ספרות עברית, היסטוריה יהודית וגיאוגרפיה של ארץ-ישראל. שפת ההוראה של מקצועות אלה היתה עברית.
חידושו של "המזרחי" בשדה החינוך בו' היה הקמת בית המדרש הגבוה "תחכמוני" בשנת 1920. בית המדרש שכן ברחוב גז'יבובסקה 19. היו בו מספר כיתות מכינות ו-5 כיתות יסוד. ממשלת פולין השתתפה במימונו. תוכנית הלימודים כללה לימודי חול במתכונת בית-ספר תיכון ולימודי קודש במסגרת ההכנה לקבלת סמיכות לרבנות. בשנת הלימודים 1920-1921 מנה המוסד 48 תלמידים ובשנת הלימודים 1930-1931 הגיע מספר תלמידיו ל-220.
נוסף על בתי-הספר מטעם הארגונים הפוליטיים היו גם מספר בתי-ספר שהוחזקו בידי הקהילה היהודית. בשנת הלימודים 1936-1937 היו בו' 6 בתי-ספר עממיים, שבהם לימדו, מלבד לימודי יהדות, לימודי חול בפולנית. בתי-ספר אלה כללו 45 כיתות ולמדו בהם 1,565 תלמידים. הקהילה החזיקה 6 "תלמודי תורה" עם 55 כיתות, שלמרו בהם 2,200 תלמידים; 4 גני ילדים עם 7 כיתות ו-345 תלמידים; בית-ספר אחד למסחר (תיכון) ובו 8 כיתות ו-315 תלמידים; בית-ספר מקצועי לבנות ובית-ספר למלאכה לבנים.
עם בתי-הספר המקצועיים בו', שמומנו במשותף על-ידי הקהילה וארגוני סעד יהודיים, נמנה בית-הספר למלאכה בסטאווקי, שהיה בין שתי מלחמות העולם בית-הספר היהודי הגדול ביותר בו'. ראשיתו של בית-הספר היתה בשנת 1889 והוא הוקם ביוזמתו של ש' פוזננסקי. אחרי מלחמת העולם הראשונה הורחב וחודש המוסד בסיוע "החברה להספקת עבודה ליהודים עניים", הקהילה, הג'וינט, אור"ט, יק"א והעירייה. בשנת 1928 קיבל בית-הספר מעמד רשמי ותקציבו הגיע ל-203,000 זלוטי. בשנת 1938 היו בו שלוש מחלקות: מחלקה לחשמל ולמכניקה, מחלקה למסגרות ומחלקה למכונאות רכב. במסגרת בית-הספר התקיימו סדנאות אחדות. בשנת הלימודים 1935-1936 הגיע מספר תלמידיו ל-193. בו' פעלו גם בית-הספר המקצועי על שם נתנזון (במגמות מסגרות, מכניקה וחשמל) ; בית-ספר מקצועי של "חברת הצדקה" היהודית (שלמדו בו מסגרות, מכניקה, חשמל ויציקת ברונזה); בית-ספר מקצועי לבנומ על שם ג' באומן (שלמדו בו תפירת לשנים, רקמה וחייטות).
במשך כל התקופה נאלצה מערכת החינוך היהודית הפרטית להתמודד עם שתי בעיות מרכזיות: המימון והשגת הרישיון מן הרשויות. מבחינה תקציבית היה מצבן של כל מערכות החינוך היהודיות בין שתי מלחמות העולם דחוק. המימון לפעולותיהן בא בחלקו מן הג'וינט ומתמיכת המפלגות ובחלקו מתרומות ומהקצבות ועד הקהילה. שאר הכסף בא מן העירייה ומן הממשלה ובעיקר משכר הלימוד.
אשר לרישיון - בתי-ספר רבים במערכות החינוך היהודיות התקשו בקבלת מעמד רשמי ובהשגת אישור לתוכנית הלימודים שלהם. בשל העובדה, שבתי-הספר של "תרבות", ציש"א, "יבנה" ו"שול קולט" היו חייבים בפיקוח רשמי על לימודי העברית והיידיש שניתנו בהם, הוענק מעמד רשמי רק לבתי-הספר היסודיים ולמחלקות הנמוכות של הגימנסיות.

סגור

יהודים במוסדות להשכלה גבוהה

עם הקמת פולין העצמאית היה אחוז הסטודנטים היהודיים בפקולטה לרפואה בו' מעל 30%, ובפוליטכניון - מעל 15%. בשנים 1919-1920 גויסו סטודנטים יהודיים רבים לצבא ורבים אחרים היו כלואים במשך רוב זמן המלחמה בין פולין לברית המועצות במחנה יאבלונה. משנסתיימה המלחמה חזרו הסטודנטים היהודיים לספסל הלימודים, אולם בגלל ה"נומרוס קלאוזוס" שהנהיגו השלטונות לגבי תלמידים יהודיים היה מספרם קטן מן הרגיל. אמנם, באופן רשמי נכשלה הצעת החוק בעניין זה בסיים המכונן, אבל רשויות החינוך באוניברסיטאות הפעילו אותו הלכה למעשה. בייחוד נהגו להקשות על יהודים שרצו להתקבל לפקולטאות לרפואה, משפטים והנדסה ותספרם של אלה שהצליחו בבחינות הכניסה למכללה הוגבל לעשירית ממספר הניגשים. בשאר הפקולטאות, כגון מדעי הרוח, אמנות, ומקצועות שלא הבטיחו פרנסה מידית לא היו ההגבלות חמורות כל כך.
גם בקרב הסטודנטים הפולניים רבו מעשי העלבונות, הרדיפות ואף מעשי האלימות כלפי עמיתיהם היהודים ועל מעשים אלה לא באה תגובה של ממש מצד שלטונות האוני- ברסיטה. במחצית השנייה של שנות ה-30 יצא הנוער הפולני בקריאה להנהיג באוניברסיטאות ספסלים מיוחדים לסטודנטים היהודיים. בתגובה החליטו הסטודנטים היהודיים לעמוד בזמן השיעורים. בשנת 1929 העלו הסטודנטים הפולניים הלומדים בפאקולטה לרפואה את התביעה שהיהודים יספקו גם הם גוויות לשיעורי האנטומיה. הקהילה וחברה קדישא סירבו להיענות לדרישה החדשה, אולם לבסוף נמצא הסדר, שלא תמיד קוים במלואו, שבתי החולים יספקו לצורך זה גוויות של יהודים אלמונים שאין דואג לקבורתם.
החל משנת 1916 היו הסטודנטים היהודיים בפולין מאורגנים בארגון-גג בשם "בית האקדמאי היהודי" (ז'ידובסקה סטשחה אקדמיצקה). ארגון זה עסק בבעיות הסטודנט היהודי, נאבק לשוויון זכויותיו ודאג לספק עזרה לסטודנט הנזקק. הוא אף הוציא לאור ירחון על עניינים אלה בשם "טריבונה אקדמיצקה".
במסגרת ארגון-הגג היהודי פעלו ארגונים בעלי אידיאולוגיות פוליטיות שונות. הגדול ביניהם היתה אגודת האקדמאים הציוניים "ירדניה", שקיימה קורסים לעברית, ערבית, ידיעת ארץ-ישראל, תולדות העם היהודי, ציונות וכדומה. ארגון אחר, "ליגיון העבודה האקדמי", טיפל בהכשרת סטודנטים לעלייה ובסידור עלייתם.
במרוצת הזמן התפלגו מ"ירדניה" אגודות סטודנטים שנבדלו בגישתן הציונית, כגון: "אורורה" (השחר), "זלוטיה" (קנאים), "ביתריה", "לבנוניה", "גלילה" (לסטודנטים בנים), "הצופיה" "אביבה", "שרוניה" (לסטודנטיות). בניגוד ל"ירדניה", שהיתה ארגון פתוח לכל, היו ארגונים אלה סגורים, אקסקלוסיביים, מוגבלים ל-20-30 איש. כל ארגון נאבק על השפעתו בתוך "ירדניה". בו' הוקם גם ארגון ספורט של סטודנטים; נציגיו השתתפו ב"מכביה" הראשונה בתל-אביב.

סגור

הספורט היהודי

בין ארגוני הספורט היהודיים החשובים ביותר בעיר היו:
א. אגודת "מכבי", שנוסדה בשנת 1915 והיו בה מחלקות לכדורגל, אתלטיקה קלה, שחייה, התעמלות, איגרוף, גלישה בסקי ורכיבה על אופניים. זו היתה אגודה ציונית ברוחה ופעלו בה חניכי "השומר הצעיר" ו"גורדוניה". ההדרכה באגודה זו נעשתה בעברית.
ב. אגודת "בר-כוכבא", שנוסדה בפראגה בשנת 1917 ועסקה בעיקר בהתעמלות. האגודה ארגנה גם קבוצת כדורגל ומחלקות לשחייה, כדורסל ורכיבה על.אופניים. גם אגודה זו הדגישה את החינוך הציוני וגם בה היתה העברית שפת ההדרכה.
ג. המועדון האקדמי היהודי לספורט. המועדון נוסד בשנת 1918 לשם טיפוח תרבות הגוף בקרב הסטודנטים היהודיים. במסגרתו עסקו בכל מקצועות הספורט וההתעמלות, לרבות סיוף, והוא היה פופולרי ביותר בקרב הסטודנטים היהודיים בו'. בפעולות המועדון האקדמי השתתפו יהודים חברי מפלגות שונות ובעלי השקפות שונות.
ד. אגודת הספורט "מארגנשטערן" מיסודו של ה"בונד". אגודה זו הצטיינה באתלטיקה קלה והופעותיה הפומביות בו' זכו להצלחה רבה.
ה. אגודת הספורט "שטערן" נוסדה בידי "פועלי ציון-שמאל". במסגרתה עסקו רק בכדורגל ובאיגרוף. אגודת "שטערן" התפרסמה בייחוד הודות למתאגרף המצטיין שלה שבתאי רוטהולץ, שהיה חבר נבחרת פולין באיגרוף. אגודת ספורט זו היתה מיוצגת בוועד המרכזי של ספורט הפועלים הכלל-פולני ז.ר.ס.ס. (ראשי התיבות של איגוד חברות הספורט של הפועלים).
ו. "הפועל" נוסד בשנת 1930 כאגודת ספורט של "פועלי ציון-צ"ס". ערב מלחמת העולם השנייה היו חברים בסניף ו' של "הפועל" יותר מ-1,000 ספורטאים. "הפועל" עסק בענפי ספורט שונים. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הנהיג "הפועל" תרגילי סדר והתעמלות והקים בו' מחנות להכשרה קדם-צבאית שבמסגרתם התקיימו חוגים לקליעה ותרגילי שדה בפיקוח מדריכים פולניים. בז'יילונקי שליד ו' הוקם בית-ספר יהודי ראשון לקליעה. בשנת 1939 החל "הפועל" להדריך נוער יהודי בטיס, לאחר שקשר קשרים עם חברה יהודית מיוחדת לפיתוח טיס וימאות. הכשהה קדם-צבאית זו היתה אמורה לסייע להגנה עצמית יהודית וכדי למנוע התנפלויות של בריונים אנטישמיים ובייחוד של אנשי האנדקים.
לארגוני הספורט היהודיים היה בו' עורף רחב של בני נוער וילדים. הארגונים הפעילו עבור הספורטאים מחנות קיץ ובתי מרגוע אף במקומות מרוחקים, למשל בהרי הקרפטים.

סגור

מוסדות התרבות בווארשה

הספרייה למדעי היהדות שליד בית הכנסת לנאורים ברחוב טלומאצקה
ראשיתה של הספרייה למדעי היהדות בו' היתה בשנת 1819. אולם תנופה מיוחדת קיבלה הספרייה אחרי שנבחר ד"ר פוזננסקי למטיף בית הכנסת, ואחר כך בתקופת כהונתו של פרופ' שור. חדרי הספרייה היו צרים מלהכיל את הספרים הרבים ובשנת 1927 הוחלט על הקמת בניין מיוחד בשבילה. הבניין נחנך בשנת 1936. בבניין מפואר זה היו חדר הרצאות ל-400 איש, וחדר קריאה ל-100 איש. בניית הבית וציודו עלו כ-770,000 זלוטי, מלבד המגרש. ב-1 בנובמבר 1938 היו בספרייה 23,787 כרכים בעברית וביידיש ו-10,260 כרכים בשפות אחרות. בספרייה נמצאו הרבה כתבי יד ודברי דפוס עתיקים ונדירים.

המוזיאון על שם מתיאס ברסון
זה היה מוזיאון לאמנות יהודית ונמצאו בו מוצגים בעלי ערך רבים מראשית ימיה של קהילת ו': תמונות, תשמישי קדושה, תעודות היסטוריות וכדומה. אלא שהקהילה לא השכילה לשמר כראוי את אוספי המוזיאון ורבתה בו ההזנחה. גם המשכן לא היה נוח והחפצים לא קוטלגו כראוי.
בו' היו ארכיונים נוספים שנאסף בהם חומר עשיר של תעודות החל מסוף המאה ה-18 ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בין השאר נמצאו בהם תעודות ומסמכים על בית חולים (משנת 1796) מסי צבא (משנת 1810), בית הקברות בו' (משנת 1812), מושב הזקנים ובית היתומים (משנת 1816), ארגון הקהילה (משנת 1817), רישומים של נכסי דלא-ניידי (משנת 1822) ועוד. שמירת החומר ברבים מן הארכיונים האלה היתה לקויה ואף-על-פי כן שימשו גם הם, כמו המוזיאון לאמנות יהודית, מקור חשוב לחקר תולדות הקהילה היהודית בו' מראשית ימיה.

המכון למדעי היהדות
את הרעיון להקים מכון למדעי היהדות העלה בפני הציבור הרחב ד"ר פוזננסקי, כהמשך לסמינריון הממלכתי למורי דת משה שנפתח בו' ביוזמתו בשנת 1918. מותו של ד"ר פוזננסקי בשנת 1922 דחה את הגשמת התוכנית לזמן מה. מי שהמשיכו במפעלו של ד"ר פוזננסקי היו ד"ר מרדכי ברוידא וד"ר יהושע טהון. בהשתדלותם אישרה ממשלת פולין בשנת 1925 את הקמתה של "החברה להפצת מדעי היהדות בפולין". החברה הורשתה להקים את "המכון לחכמת ישראל". בראש החברה עמד ד"ר מ"ז ברוידא וחברי הנשיאות היו: פרופ' משה שור, פרופ' משה אלרהנד, פרופ' מאיר באלאבן והסנאטור רפאל שרשבסקי. המכון נפתח בפברואר 1928 ובשנה האקדמית 1929/30 היו בו שתי פקולטות: הפקולטה לרבנים, שמטרתה הכשרת רבנים ומורים לדת ישראל המצוידים בהשכלה אקדמית, והפקולטה למדעי החברה וההיסטוריה, שנועדה להכשיר מורים להוראת המקצועות העבריים בבתי-הספר התיכוניים ועובדים סוציאליים.
בשנת הלימודים 1931/2 נסגרה המחלקה לעבודה סוציאלית. בשנת 1936 עבר המכון למקום משכנו הקבוע באחד מן האגפים של הספרייה הראשית למדעי היהדות. עם ההעברה שונה שמו של ה"מכון לחכמת ישראל", ל"מכון למדעי היהדות". למכון נתקבלו בוגרי בתי-ספר תיכוניים וגם מי שהיתה בידו תעודת בגרות אקסטרנית.
אופיו של המכון היה לאומי עברי ובצוות המורים והתלמירים היו נציגים מכל זרמי היהדות - מן "השומר הצעיר" ועד "אגודת ישראל". במסגרת המכון פעלו כל העוסקים בחקר חכמת ישראל ומדעי היהדות במדינה. מבין מורי המכון, נוסף על המייסדים, יש להזכיר את ד"ר אריה טרטקובר, שלימד סוציולוגיה של היהודים, את ד"ר יצחק שיפר, שלימד את תולדות הכלכלה היהודית, את ד"ר שמואל אטלס, שלימד פילוסופיה יהודית, את ד"ר יעקב כהן ואת מתתיהו שוהם שלימדו ספרות עברית, את ד"ר מנחם-אדמונד שטיין, שלימד היסטוריה וספרות עתיקה, בעיקר יוונית, ועוד. המכון פרסם ספרים וקבצים ובהם מחקרים רבים.

הסמינריון האקדמי לתולדות ישראל
סמינריון זה היה שלוחה של המכון המדעי היהודי בווילנה (ייוו"א) והוא הוקם בשנת 1923. בין כתליו השתלמו תלמידי האוניברסיטה שביקשו להרחיב את ידיעותיהם בתולדות ישראל. בסמינריון שימשו כמדריכים ההיסטוריונים ד"ר רפאל מאהלר וד"ר עמנואל רינגלבלום. כמו כן השתתפו בו "היסטוריונים צעירים" כגון אהרון איזנבאך, יהושע טרונק, מנחם לינדר ואחרים. החוקרים שהיו קשורים עם הסמינריון עסקו בתולדות ישראל בפולין ופרסמו את מחקריהם בקבצים של "דער יונגער היסטוריקער" (ההיסטוריון הצעיר), שהופיעו בשנים 1926 ו-1929, ומאוחר יותר בקבצים בשם "בלעטער פאר געשיכטע" (רפים להיסטוריה), שיצאו לאור בשנים 4391 ו-8391. מחקרים אלה תרמו תרומה חשובה להיסטוריוגרפיה היהודית בפולין, בהיותם מבוססים על-פי רוב על תעודות מן הארכיונים הפולניים. הסמינריון האקדמי לתולדות ישראל היה ידוע גם בכינוי "חוג ההיסטוריונים הצעירים".

סגור

ספרות ועיתונות יהודית

בין שתי מלחמות העולם היתה ו' היהודית למרכז תוסס של פעילות ספרותית, שהשפעתו חרגה מעבר לתחומי העיר ואף מעבר לגבולות פולין כולה. בתקופה זו עבר עיקר היצירה הספרותית היהודית לשפת היידיש, שפתם של ההמונים. שכבת קוראי העברית באה בעיקר מקרב ה"משכילים", חניכי מוסדות ההשכלה של "תרבות" ותלמידי ישיבות. המוני העם, שצמאונם לספר ולעיתון התחזק בתקופת פולין העצמאית, דיברו וקראו ביידיש. רוב-רובם של הסופרים היהודיים באותה תקופה, ובכלל זה גם הסופרים העבריים, כתבו ביידיש.
בין הסופרים העבריים שכתבו עברית ופעלו בו' בתקופה הנידונה יש לציין את נחום סוקולוב (נפטר בשנת 1936). בשל היבחרו לנשיא ההסתדרות הציונית (1931-1936) שוב לא היה סוקולוב יכול להתמסר ליצירה הספרותית כבעבר. בראשית תקופת פולין העצמאית המשיך ליצור גם הסופר, המבקר והמשורר העברי דוד פרישמן (נפטר בשנת 1922). בשנים אלה פרסם פרישמן את האגדה התנ"כית המסוגננת שלו "במדבר" והיה פעיל בהוצאת הרבעון "התקופה".
נציג השירה העברית הלאומית האקספרסיוניסטית ובעלת העוצמה ואחד ממחדשי הסגנון בשירה העברית החדשה היה אורי צבי גרינברג (1896-1981). בו' עסק גרינברג גם בפובליציסטיקה, בעיקר ביידיש. בשנים 1922-1925 הוציא בו' כתב עת ספרותי ביידיש בשם "אלבאטראס". כתב עת זה שימש מרכז לפעילות ספרותית תוססת וסביבו התרכזו משוררים צעירים שכתבו בסגנון אקספרסיוניסטי ואוואנגארדי. אורי צבי גרינברג עלה לארץ-ישראל בשנת 1924, אולם חזר לו' מספר פעמים. בשנת 1930 פרסם בו' את קובץ שיריו "אזור מגן ונאום בן הרם" ובשנת 1937 את הקובץ "ספר הקטרוג והאמונה". בשנת 1931 ערך בו' את השבועון הרוויזיוניסטי "די וועלט", ומשנת 1938 עד פרוץ המלחמה השתתף בעריכת העיתון היומי "דער מאמענט".
סופר עברי שייסד בו' את הגימנסיה "אסכולה" ונמנה עם מייסדי "התאגדות הסופרים והעיתונאים העבריים בפולין" היה צבי-זבולון ויינברג (1884-1971). הוא היה מעורכיהם של כתבי העת "קולות" ו"ראשית".
בין היוצרים העבריים שהתבלטו בו' באותה תקופה היה גם המשורר יעקב כהן (1881-1960) הוא היה מייסדה (בשנת 1906) ומנהלה של הסתדרות "עבריה", ערך כמה כתבי עת עבריים חשובים, כגון "העברי החדש", בשנת 1912, והחל משנת 1918 היה מעורכי "התקופה". כהן שימש מרצה לספרות עברית במכון למדעי היהדות בו' עד עלייתו לארץ-ישראל בשנת 1934. בית השיר "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום", הלקוח מתוך שירו "בריונים" (1903), היה לסיסמת "השומר" ולאחר מכן לסיסמת בית"ר ופלגים מן התנועה הרוויזיוניסטית.
יוצר עברי בולט אחר בן התקופה היה המחזאי והמשורר מתתיהו שוהם (1893-1937). הוא הצטיין כמחזותיו המקראיים הפיוטיים (דוגמת "צור וירושלים"). בין השנים 1934-1937 הורה במכון ללימודי היהדות בו' והיה ראש אגודת הסופרים והעיתונאים שם. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלו בו' המשורר והמבקר העברי יעקב פיכמן, מבקר הספרות העברית החדשה י"פ לחובר, הסופר והמסאי בעברית וביידיש אליעזר שטיינמן ועוד רבים אחרים.
בין העיתונים וכתבי העת העבריים החשובים שיצאו לאור בו' בשנות פולין העצמאית יש לציין את היומון "הצפירה", שהוזכר לעיל. בשנת 1917 חודשה הופעת "הצפירה" כשבועון ובשנים 1920-1921 חזר להופיע בצורת יומון; כעבור כמה חודשים פסק להופיע, בשנת 1926 הופיע שוב במשך כמה חודשים ושוב בשנת 1928, אך כעבור זמן מה נסגר סופית. יומון עברי נוסף שעורכיו ניסו לחדשו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה "היום". הוא יצא במשך מספר חודשים בשנת 1925. בו' הופיעו גם השבועונים העבריים "העתיד" - מטעם הסתדרות "החלוץ" (בשנים 1925-1937), "בדרך" - שבועון ספרותי-פובליציסטי בעריכת א"ל יעקובוביץ' ושטונדר מטעם "היינט" (בשנים 1932-1937) ועוד, והירחונים "תרבות" (בשנים 1922-1925), "קולות" (ירחון ספרותי-פובליציסטי - בשנים 1923-1924), "להבות" (ירחון ספרותי-פובליציסטי בהוצאת "החלוץ הצעיר", בשנים 1928-1930). מלבד אלה היו עוד כתבי עת רבים שהופיעו במשך חודשים אחדים בלבד.
מפעל ספרותי בפני עצמו היה כתב העת "התקופה", שראה אור בהוצאת "שטיבל". זה היה רבעון ספרותי והוא הופיע לראשונה במוסקווה בשנת 1917. בשנת 1920 עבר לו, וכאן יצאו לאור 19 כרכים של רבעון חשוב זה. בשנת 1927 עברה ההוצאה לאור לברלין. ברבעון זה פורסמו יצירותיהם של יותר מ-200 סופרים, משוררים ומלומדים, ובכלל זה גם תרגומים של יצירות מופת מן הספרות העולמית. במערכת היו חברים דוד פרישמן, פ' לחובר, יעקב כהן, יעקב פיכמן ועוד.
מקום חשוב במיוחד תפסה ו' בשטח המו"לות. ההוצאה לאור "אחיאסף" (1893-1923), שאחד מעורכיה הראשונים היה אחד העם, הוציאה לאור קרוב למאה חיבורים בסוגי ספרות שונים: ספרות יפה, ספרות מדעית, תרגומי מופת, "לוח אחיאסף" (13 כרכים), וכן את הירחון "השלוח" ואת השבועון "הדור". הוצאת הספרים "צענטראל" (1911-1914, ומ-1923 עד שנות השלושים) הוציאה לאור את הסדרה לנוער "ברקאי", את ההיסטוריה המנוקדת של גוץ ועוד. בהוצאה זו נתאחדו כמה חברות להוצאה לאור: "תושיה", "פרוגרס" (לידסקי וקפלן), ב' שימין ושרברק, שפעלו בו' לפני מלחמת העולם הראשונה. מנהל המחלקה העברית היה הסופר בן אביגדור. הוצאת "שטיבל" (1920-1927) נוסדה ביוזמת אברהם יוסף שטיבל (1885-1946), שהיה גם הרוח החיה בה בכל עת פעולתה. בהוצאה זו יצאו לאור יצירות מן הספרות היפה המקורית וגם מחקרים ותרגומים של ספרות יפה ומדעית בממדים ללא תקדים. נוסף על כך הוציאה שטיבל לאור כאמור את הרבעון "התקופה" בסיועו של דוד פרישמן.
למרות שמשפחת הסופרים העבריים בפולין נתדללה - הן בגלל עלייתן של הספרות והעיתונות ביידיש והן בגלל עלייתם של סופרים עבריים רבים לארץ-ישראל - נמשכה הפעילות הענפה בו'. בשנת 1928 נוסדה בו' "התאגדות הסופרים והעיתונאים העבריים" שהוציאה לאור את הביטאון "עמודים" וסייעה להוצאתם לאור של כתבי עת עבריים דוגמת "הצפירה", "בדרך" וכו'. האגודה ייסדה אוניברסיטה עממית, ארגנה פגישות סופרים ויזמה פעולות תרבות נוספות.
אבל מירב הפעילות הספרותית בו' היהודית בין שתי מלחמות העולם היתה ביידיש. ו' נחשבה המרכז החשוב ביותר של ספרות יידיש באותה תקופה וממנה ניזונו המרכזים בכל רחבי פולין ומחוצה לה - בברית המועצות, פריס, ברלין וניו-יורק. השירה היידית בשנות העשרים הראשונות בו' הצטיינה בשתי מגמות חדשניות: האחת - אקספרסיוניסטית אוואנגארדית, שיוצריה התרכזו בשנת 1922 סביב כתב העת הספרותי "כאליאסטרע" (כנופיה) וכעבור זמן מה, בשנים 1922-1923, סביב כתב העת "אלבאטראס". המגמה השנייה בשירה היתה מיסטית-דתית והיא נוסדה בחוגו הספרותי של הלל צייטלין (1872-1943).
את כתב העת "כאליאסטרע" ייסדו שלושה סופרים-משוררים: מלך ראביטש, פרץ מרקיש ואורי צבי גרינברג שכבר הוזכר לעיל. בכתב עת זה נאבקו נגד הריאליזם באמנות. לחבורה זו הצטרפו סופרים נוספים: משה ברודרזון, משה קולבאק ועור. תקופת השגשוג של זרם זה בשירה היהודית בפולין היתה קצרה והיא לא הטביעה את חותמה על השירה היידית של התקופה. לעומת זאת, החוג הספרותי שנוצר סביב הלל צייטלין ושני בניו, אהרון ואלחנן, היה לאבן שואבת למשוררים ולפילוסופים בכל התקופה שבין שתי מלחמות העולם. לצד החוג של צייטלין פעלו בתקופה זאת משוררים שחיברו שירה לירית-סנטימנטלית וכן סאטירה חברתית המעלה על נס את מסורת ה"שטעטל" (העיירה היהודית). בין אלה היו דוד איינהורן (נולד בשנת 1886), זוסמן סגלוביץ' (1884-1949), יחיאל לרר (1910-1943), ישראל אמיוט (נולד בשנת 1909), משה קולבאק, שעזב את "כאליאסטרע", ואחרים.
הפרוזה היידית של התקופה הצטיינה במגמות ריאליסטיות עם נטיות חזקות לנטורליזם. הסופרים עסקו בעיקר בתיאור ההווי היהודי בפולין והבליטו את המשבר שציין את המעבר מאורח החיים המסורתי לאורח החיים המודרני. בין גדולי סופרי היידיש היו בראש וראשונה סופרים מבאי חוגו של י"ל פרץ : שלום אש, וייסנברג, נומברג, קאגאנובסקי, קאציזנה.
שלום אש (1880-1957) היה סופר ומחזאי יידי בעל שיעור קומה שיצר בו' בין שתי מלחמות העולם עד שהיגר לארצות הברית בשנת 1938. יצירותיו הראשונות הפכוהו ל"משורר העיירה" (סיפורו "דאס שטעטל" יצא לאור בשנת 1904). במשך הזמן פרץ שלום אש את גבולות העיירה ואף את גבולות התקופה ונגע בנושאים אוניברסליים. בין הרומאנים החשובים ביותר שלו היו הרומאנים ההיסטוריים: "קידוש השם" (1920); הטרילוגיה: "פטרבורג" (1927), "וארשה" (1930), "מוסקווה" (1932); "בעל התהילים" (1934) ועוד.
יצחק מאיר וייסנברג (1881-1938) היה אף הוא סופר יידי ריאליסטי בן התקופה. סיפורו "א שטעדטעל" (1906) פורסם כשנה אחרי סיפורו בעל השם הדומה של אש, אולם היה פחות אידילי ורומאנטי מזה של אש. וייסנברג הצטיין בסגנון ריאליסטי-נטורליסטי. הוא יצא למלחמה על ציבור העיתונאים ובמיוחד על ה"ליטוואקים" שביניהם ונקט ביצירותיו אפילו כתיב פונטי משלו, כדי להבדילו מדרך הכתיבה שהיתה נהוגה אצל יהודי ליטא.
הירש-דוד נומברג (1876-1927) כתב בתחילת דרכו (עד שנת 1905) בעברית ואחר כך עבר ליידיש. ביצירתו "פליגעלמאן" באים לידי ביטוי הספקנות, הניהיליזם והקרע בנשמתו של הצעיר היהודי בתקופת המפנה בין המסורת להשכלה.
אלתר קאציזנה (1885-1941), הושפע מאוד גם הוא, כמו שלום אש, וייסנברג ונומברג, מי"ל פרץ וממשוררים פולניים בני התקופה. הוא הצטיין בחיבור בלדות עממיות וסיפורים מיסטיים-ריאליסטיים. כאלה הן יצירתו "קראנקע פרל" (1922) ומחזהו "הדוכס" (1926).
אפרים קאגאנובסקי (1859-1893) היה סופר יידי שיצא גם הוא מבית מדרשו של י"ל פרץ, אבל הוא הושפע גם מצ'כוב וממופאסאן. סיפוריו המרובים על ו' עיר מולדתו הופיעו בכתבי עת רבים. אחד מקבצי סיפוריו, "מיידלאך", זכה לפופולריות רבה.
סופר יידי חשוב בן התקופה שהקים, כאמור, חוג ספרותי משלו היה הלל צייטלין (1871-1942). הוא היה גם הוגה דעות, משורר ועיתונאי. בתחום האמונות והדעות הושפע מניטשה ואחר כך במיוחד משפינוזה. שירתו עשירה ותוססת והיא יונקת מן הקבלה ומתורת הסוד היהודית. שדים, רוחות אחוזות דיבוק ומלאכים ממלאים את שירתו ואת הבלדות והדרמות שלו. בדרך כלל מוצג בהם העימות בין הטוב והרע. משנת 1906 ישב צייטלין בו' וכתב בעיתוני יידיש "היינט" ו"דער מאמענט". בשאלת מקומה של הציונות וראשית הגאולה התקרב צייטלין לתפיסות הרב קוק. הוא כתב גם הרבה על החסידות ובמיוחד על ר' נחמן מברסלב.
בין הסופרים הריאליסטיים-נטורליסטיים בו' הצטיינו במיוחד הסופרים ישראל-יהושע זינגר (1893-1944) ויהושע פערלע (1888-1943). הראשון הגיע לו' בשנת 1921 ובמשך עשר שנים היה במרכז הפעילות הספרותית שם. בשנת 1932 הופיע בהמשכים, בעיתון "פארווערטס" שיצא לאור בניו יורק, הרומאן החשוב שלו "יאשע קאלב", המתאר את החיים בחצרות האדמו"רים בגאליציה במחצית השנייה של המאה ה-19. ישראל זינגר שימש סופרו הקבוע של "פארווערטס" בו' ובשנת 1933 היגר לארצות הברית. אחיו, יצחק בשביס-זינגר, חתן פרס נובל לספרות, החל אף הוא לפרסם את סיפוריו הראשונים בו' - בכתב העת "ווארשאווער שריפטן" (בשנים 1926-1927). הרומאן הראשון שלו, "שטן בגורי" (1935), פורסם בשנה שבה היגר לארצות הברית. סגנונו שונה מזה של אחיו, אולם גם הוא הושפע מן הסגנון הריאליסטי שהיה באופנה בו' באותה תקופה.
הסופר הריאליסטי-נטוראליסטי יהושע פערלע הגיע לו' בגיל צעיר. הוא הושפע משלום אש, אבל סיפוריו, ובאופן מיוחד אלה העוסקים בחיי ו' היהודית והעיירה היהודית בפו- לין, נטוראליסטיים יותר. פערלע התפרסם בטרילוגיה האוטוביוגרפית של "יידן פון א-גאנץ יאר" (1935).
משורר ומספר שהיה פעיל בחיי הציבור של הסופרים היהודים בו' היה זוסמאן סגלוביץ' (1884-1949), שחי בלודז' ובו'. בתקופה הווארשאית שלו כתב שירי אהבה, בלדות ושירים סנטימנטליים שפורסמו ב"היינט" וב"מאמענט". חלק משיריו תורגמו לפולנית ולאחדים מהם חוברו מנגינות. בין הרומאנים שלו יש להזכיר את "די ווילרע צילקע" (1922) ואת "ראמאנטישע יארן" (1923). סגלוביץ' היה נשיא "אגודת הסופרים והעיתונאים היהודיים בפולין". בספר זיכרונותיו "טלומאצקי 13" הוא נותן סקירה אידילית של פעילות האגודה בו' בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.
נוסף על הסופרים היידיים שנזכרו לעיל הגיעו ל"אגודת הסופרים והעיתונאים היהודיים בפולין" שברחוב טלומאצקי 13 סופרים שפעלו מחוץ לו', אולם הגיעו אליה לתקופות קצרות בלבד. כאלה היו, למשל, ש' אנסקי (שלמה זיינויל רפפורט), מחבר ה"דיבוק" (נפטר בשנת 1920), שהגיע לו' בשנת 1919 וסייע להקים בה את החברה האתנוגרפית היהודית; המשורר איציק מאנגר (1901-1969) יליד רומניה, שה"חומש לידער" (1935) ו"המגילה" שלו התקבלו בו' בהתלהבות; המשוררת קדיה מולודובסקי, שלושת האחים אוליצקי, המטשרר דוד ספארד, המשוררת ריזל ז'יכלינסקי, ועוד רבים אחרים. מו' יצאו סופרים יהודיים שיצרו מחוץ לגבולות פולין, דוגמת יעקב גולדשטיין ויוסף אופאטושו.
"אגודת הסופרים והעיתונאים היהודיים בפולין" היתה מוסד מיוחד במינו. האגודה חרגה בהרבה מגבולותיה של אגודה מקצועית. על אף הניגודים העמוקים בין דעותיהם של באי האכסניה הזאת, הסבו שם לשולחן אחד ציונים, בונדאים, אגודאים, פולקיסטים ובלתי מפלגתיים. מושב האגודה ברחוב טלומאצקי 13 היה למשכן הבוהימה הספרותית בו'. היה זה מרכז רוחני שהקרין מאורו באותה תקופה על יהדות פולין כולה. מימין לבית האגודה עמר בית הכנסת לנאורים וסמוך לו היו הספרייה הגדולה והמכון למדעי היהדות; משמאל, ברחוב לשנו 1, שכן במשך זמן רב התיאטרון היהודי "צנטראל" וממול התמקמה אגודת השחקנים היהודיים. במרכז הזה נערכו גם מפגשי חברים ונשמעו דברי פולמוס רציניים לצד הלצות חולין שהופצו מכאן בחוגים רחבים בפולין.
עיתונות יידיש, כמו ספרות יידיש בו', היתה מגוונת ותוססת ביותר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. שני העיתונים הגדולים ביידיש, שעיצבו את דעת הקהל היהודית בו' ובפולין כולה, היו "היינט" ו"מאמענט". שני העיתונים התחרו ביניהם על קהל הקוראים במאבק הקשה שניהלו על קיומם כמעט ללא הפסקה עד מלחמת העולם השנייה. בסוף שנות ה-30 היתה התפוצה של "היינט" קרוב ל-100,000 גיליונות ליום ותפוצתו של ה"מאמענט" היתה כ-60,000 גיליונות ליום.
הצמיחה המחודשת של "היינט" לאחר מלחמת העולם הראשונה באה לאחר שהתמזג בשנת 1920 עם עיתונה היומי של ההסתדרות הציונית "דאס יידישע פאלק". עורכיו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו, לפי הסדר: יהושע גוטליב, אברהם גולדברג ואהרון איינהורן. יצחק גרינבאום היה לפובליציסט הראשי בעיתון והוא קבע את הקו המדיני שלו. בין הפובליציסטים יצוינו נחום סוקולוב, יהושע טהון, עזריאל קרליבאך (ממייסדי "מעריב" בישראל) ועוד. תופעה מיוחדת במינה היו המאמרים והפיליטונים על פרשת השבוע שכתב משה יוסטמן (בשני כינוייו: יאושזון ואיצ'לה). בשנת 1932 עבר "היינט" לבעלותו של הקואופרטיב "אלט ניי", שהיה מורכב מחברי המערכת ומעובדי המינהל והדפוס. עם עובדיו הקבועים נמנו טובי הסופרים של יהדות פולין. בהוצאת "היינט" יצאו עוד כעשרים כתבי עת ביידיש ובפולנית (ביניהם : "היינטיגע נייעס" - עיתון הצהריים של "היינט") וכן שניים בעברית (היומון "הבוקר", שהופיע בשנת 1909 והשבועון "בדרך", שהופיע בשנים 1932-1937).
"דער מאמענט", מתחרהו של "היינט", היה עיתון פרטי. גם סביבו התרכזו מיטב הסופרים והעיתונאים היהודים. הבעלים והעורכים הראשיים היו צבי פרילוצקי ובנו נח פרילוצקי. מלבדם ישבו במערכת חיים פרוז'אנסקי ואליעזר זילברברג. בין הפובליציסטים של העיתון ראוי להזכיר את יוליוס שוואלבה, א' שיפר, יצחק שווארצבארט ומ' יוסטמן (שעבר אחר כך ל"היינט"). משנת 1933 ואילך פרסם בעיתון זה את מאמריו זאב ו'בוטינסקי, והחל משנות השלושים המאוחרות אף קבע את הקו המדיני של העיתון. בהוצאת "דער מאמענט" יצא גם עיתון הערב "ווארשאווער ראדיו" בעריכתו של סלומון יאנקובסקי.
בו' יצאה לאור גם עיתונות בלתי מפלגתית, דוגמת "ווארשאווער אקספרעס", ששמו הוסב בשנת 1926 ל"אונזער אקספרעס". העיתון המשיך להופיע עד מלחמת העולם השנייה. זה היה עיתון צהריים לפשוטי העם ועורכיו היו לזר כהן ואלחנן צייטלין.
בו' יצאו לאור שבועונים מעוטרים ביידיש, כגון : "אילוסטרירטע וואך" (1923-1928); כתבי עת הומוריסטיים, כגון: "דער בלאפער" (1926-1930), שפרסם גם סאטירות פוליטיות חריפות; כתבי עת שהוקדשו לתחומים מקצועיים, כגון: "לאנד און לעבען" (1937) - ביטאון החברה החקלאית היהודית; כתבי עת מרעיים, כגון: "היסטארישע שריפטן" (להיסטוריה; בשנים 1929-1933), "יידישע פילאלאגיע" (לבלשנות), "נאטור און קולטור" (לטבע), "דער דאקטאר" (לרפואה), "טעאטער וועלט" (לתיאטרון), "אין ריידנדיקער פילם" (לקולנוע) ועוד. כל אלה - בנוסף לעיתונות המפלג- תית המגוונת שהוזכרה לעיל בפרק הדן במפלגות הפוליטיות.
בתקופת פולין העצמאית צמוזו והגיעו להתפתחות רבה הוצאות הספרים ביידיש. "קולטור ליגע", הוצאת ספרים שנוסדה בשנת 1921, הוציאה לאור ביידיש את הקלאסיקה היהודית בספרות יפה (שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ), בהיסטוריה יהודית (ש' דובנוב, ד"ר שיפר) וספרי לימוד ביידיש. בית ההוצאה של ב' קלצקין הוציא לאור ספרות יפה ביידיש וכן את השבועון הספרותי "ליטערארישע בלעטער". הוצאת הספרים "צנטראל" הוציאה לאור ביידיש את כל כתבי מנדלי מוכר ספרים. הוצאת ח' בז'אזע הוציאה לאור ספרות יפה ביידיש וכן תרגומים מספרות המופת העולמית. תרגומים ליידיש מן הספרות היפה העולמית הוציאו לאור גם המו"לים ש' גולדפרב , מ' רקובסקי, א' גיטלין ואחרים.
נוסף לעיתונות היהודית בעברית וביידיש היתה גם עיתונות יהודית בפולנית. בשנת 1917 ייסד העיתונאי יעקב אפנשלאק עיתון יומי בשם "נובי קורייר" (משנת 1920 "נאש קורייר"). עיתון זה נסגר בשנת 1923 ובמקומו הוקם קואופרטיב שהוציא לאור את אחד העיתונים הנפוצים ביותר בפולין "נאש פשגלונד". העורכים היו י' אפנשלאק, שאול ואגמן ונתן שוואלבה. בשנות השלושים המוקדמות היתה אמוצתו כ-50,000 גליונות ליום ; בשנים שלפני מל ומת העולם השנייה גדלה תפוגתו עוד יותר בשל צמיחת האינטליגנציה היהודית שהת- חנכה במוסדות חינוך פולניים. ועיתון היה ציוני ברוחו. את המוסף לנוער של העיתון, "מגלי פשגלונד", ערך יאנוש קורצ'אק.
בשנים 1931-1932 הופיע בו' עיתון יהודי יומי נוסף בפולנית, "נובה סלובו", בעריכת א' איינזלר, נ"מ גלבר ואחרים. בעיתון זה השתתפו גם י' גרינבאוף, יוסף דוידזון ואברהם גולדברג, שפרסמו את דבריהם ביידיש ב"היינט". בשנת 1933 החל הקואופרטיב של "היינט" להוציא לאור בו' את השבועון בפולנית "אופיניה", שיצא לאור לפני כן בלבוב. מייסדיו היו אנשי מערכת לשעבר של "נובה סלובו" ועורכו היה משה קליינבוים (סנה). בו' יצא לאור גם שבועון בפולנית לאשה היהודיה, "אוה". העורכת היתה פאולינה אפנשלאק.

סגור

התיאטרון היידי

המסורת התיאטראלית היידית בו', שינקה ממסורת "משחקי פורים" והתיאטרון העממי הנודד של אברהם גולדפאדן (1840-1908), גובשה והתפתחה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם לתיאטראות רפרטואריים אמנותיים ספרותיים קבועים. בתקופת פולין העצמאית פעלו בו' 5-6 להקות תיאטרון יהודיות.
החשובה מבין הלהקות שפעלו בו' היתה "הלהקה הווילנאית" (הוקמה בווילנה בשנת 1916 בידי מרדכי מאזו). בשנת 1917 הגיעה הלהקה לו' לפי המלצת "אם התיאטרון היהודי" אסתר רחל קמינסקי. ברפרטואר הלהקה נכללו מחזות מקוריים מפרי עטם של גדולי הסופרים ביידיש וכן מטובי המחזות של הקלאסיקה העולמית (מולייר, שילר, איבסן, סטרינדברג, גורקי ועוד). הלהקה זכתה לשם עולמי בשל הצגת "הדיבוק" של אנסקי, שהועלתה על הבמה בו' בשנת 1920. "הלהקה הווילנאית" פעלה בו' בשנים 1917-1922 ושוב בשנים 1928-1932. לאחר שחלו בה פילוגים וצירופי כוחות התפצלה הלהקה לקבוצות אחדות. ואף-על-פי כן יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בפולין ובחוץ-לארץ. במשך כל זמן קיומה התמודדה הלהקה עם קשיים כלכליים חמורים. עם שחקניה נמנו: חנה גרוסברד, א' מורבסקי, מרים אורלסקה, קלרה סגלוביץ', יוסף בולוף, יוסף קאמין, יעקב וייסליץ ועוד.
תיאטרון "צנטראל", שהיה בשנת 1924 לתיאטרון "וויקט" (ווארשאווער יידישער קונסט-טעאטער), נפתח בו' בשנת 1915 כתיאטרון האופרטה היידי. בשנת 1921 הפכו אותו אסתר רחל קמינסקי וזיגמונט טורקוב לתיאטרון לדרמה. בתיאטרון זה פעלו גם אידה קמינסקי, י' גודיק ואחרים. תיאטרון "וויקט" פעל לפי המודל של "הלהקה הווילנאית" וגם הוא הציג מחזות יידיים מקוריים ומחזות מתורגמים ממיטב הרפרטואר האירופי. גם להקת "וויקט" נאלצה להתמודד רוב זמן פעולתה עם מצב חומרי קשה שאיים לא פעם על עצם קיומה.
בשנת 1933 הוקם בו ה"יונגטעאטער" בהנהלתו של ד"ר מיכאל וייכרט. הוא נוסד כתיאטרון ניסיוני מהפכני ואוואנגארדי. החידוש התבטא בהיעדר הבמה המרכזית וברפרטואר; תיאטרון זה הרבה להעלות מחזות בעלי מגמה סוציאליסטית.
בשנת 1937 קמה בו' חברת "טעאטער פאר יוגנט" בניהולה האמנותי של קלרה סגלוביץ', שהעלתה על הבמה את העיבודים שעשה איציק מאנגר למחזות גולדפאדן וכן מחזות מתורגמים. בין הבמאים בתיאטרון היו יעקב רוטבאום ומיכאל וייכרט.
בו' פעלו גם קאבארטים סאטיריים: "עזאזל" מיסודה של תיאה ארצישבסקה (1925) בניהולו של הבמאי דוד הרמן; "אורט", שנוסד בלודז' בידי משה ברודרזון (1927) ואשר בו הופיעו דז'יגאן, שומאכר, גולדשטיין ואחרים; "סמבטיון" מייסודו של יצחק נוז'יק (1926), שבו הופיעה חנה גרוסברד ועוד. מן ה"סמבטיון" התפלגה כעבור זמן להקה חדשה וניסיונית בשם "די אידישע באנדע".
בין הבמאים היהודיים הצטיינו במיוחד: דוד הרמן (1876-1937), שהיה יליד ו' וקיבל את הכשרתו האמנותית בבית-ספר פולני לדרמה. הרמן הושפע מי"ל פרץ, אך את עולמו קנה בזכות בימוי "הדיבוק" של אנסקי. במאי חשוב אחר היה מיכאל וייכרט (1890-1967), שנטל חלק גם בעיתונות התיאטראלית כעורך, חוקר וכמבקר. למיטב הצגותיו שייך העיבוד הדרמטי של "קידוש השם" מאת ש' אש. נטייתו לחדשנות ולרדיקליות באה על סיפוקה ב"יונגטעאטער". זיגמונט טורקוב, יחד עם שלושת אחיו יונס, מארק ויצחק, סימלו את המשפחה התיאטראלית היהודית. בהצגותיו של טורקוב כיכבו בזמנים שונים אחיו יונס, אשתו דיאנה בלומנפלד, אסתר רחל קמינסקי ואידה קמינסקי. זיגמונט טורקוב היה לא רק במאי, אלא גם שחקן בעל שיעור קומה. הוא לחם למען מיזוג התיאטרון היידי העממי עם המסורת האירופית המודרנית. במאי צעיר בן התקופה, שהצטיין במחזה מודרני בעל מסר סוציאליסטי, היה יעקב רוטבאום, צייר במקצועו.
בו' רבו גם הופעות אורח של להקות משובחות מחוץ לעיר ואף מחוץ-לארץ. הללו באו על-פי הזמנת הנהלות התיאטרונים השונים. לבניין ה"סקאלה", שנבנה בשנת 1926 לצורכי תיאטרון "צנטראל" ואחר כך "וויקט", התקיימו הופעות אורח של אלכסנדר גראנאך, קורט קאטש ושחקנים-כוכבים מאמריקה, כגון מוריס שווארץ, צילי אדלר ועוד.
במבנה תיאטרון "אליזיאום" הפולני הופיעה להקת יונס טורקוב, שנוסדה בשנת 1929 בשם "ווארשאווער נייער יידישער טעאטער" ("יוניט"). בבניין התיאטרון נערכו גם הופעות אווח רבות. בניין התיאטרון הפולני "נובושצ'י", ברחוב בילנסקי 5, היה החל משנת 1930, בהפסקות, למשכן התיאטרון הניסיוני ביידיש. שם הופיעו להקתו של מוריס שווארץ, להקתו של זיגמונט טורקוב, להקת "טעאטער פאר יוגנט" של קלרה סגלוביץ' עוד. מקום מיוחד נודע בו' גם להופעות האורח של התיאטרונים העבריים "הבימה" ו"אוהל"; להצגותיהם נהר קהל יהודי גדול.

סגור

תעשיית הסרטים היהודית

תעשיית הסרטים היהודית בו' היתה החלוץ בתחום זה בפולין. בין הראשונים שהפיקו סרט יהודי היה מארק טובין, שיצר גירסאות קולנועיות למחזותיו של יעקב גורדין. אחת המוצלחות שבהפקותיו הראשונות היה הסרט האילם "מירלה אפרת" עם אסתר רחל קמינסקי בתפקיד הראשי; הסרט הזה הופק עוד ערב מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1913 הקים אלכסנדר הרץ, שנמנה עם מייסדי הסרט הפולני, יחד עם חיים פינקלשטיין את מעבדת הסרטים "ספינקס", שהמשיכה לפעול גם אחרי מלחמת העולם הראשונה והפיקה בעיקר סרטים פולניים.
פרוץ מלחמת העולם הראשונה פגע בתעשיית הסרטים הצעירה, וההתאוששות באה רק לקראת אמצע שנות ה-20. בשנת 1934 הפיקו לאה פארבר והנריק באום שורה של סרטים יהודיים הלקוחים מן הפולקלור היידישאי, ביניהם "תקיעת כף", בבימויו של זיגמונט טורקוב ובכיכובה של אסתר רחל קמינסקי. בשנת 1932 ייסדו האחים יצחק וישראל גוסקינד (לימים שותפים בחברת "קולנוע גבע", שהפיקה יומן קולנוע) מעבדת סרטים בשם "סקטור". החברה הפיקה בין השאר סרטים דוקומנטריים בעלי ערך היסטורי, כגון הסרטים על הקהילות היהודיות בו', בלודז', בווילנה, בלבוב, בקראקוב ובביאליסטוק. בשנת 1935 נוצר ביוזמת "סקטור" הסרט העלילתי היהודי המדבר הראשון - "על חטא", בבימויו של א' מארטאן (טננבוים), ובכיכובם של הקומיקנים דז'יגאן ושומאכר. אחרי הסרט הזה הפיק "סקטור" עוד מספר סרטים עלילתיים מיצירותיהם של י"ל פרץ, הירשביין, דוד פינסקי, שלום עליכם, ש' אנסקי ועוד. הסרטים היו ביידיש ואפשר היה להפיקם, בין השאר, בסיוע הון יהודי ושחקנים שהגיעו מארצות הברית.
מלבד "סקטור" פעלו בו' בין שתי מלחמות העולם חברות סרטים יהודיות נוספות, כמו זו של יוסף גרין (שהתפרסמה בזכות הסרט "אידל מיטן פידעל") וחברת "ליאו פילם" (על שם ליאו פורבארט). כולם הפיקו בדרך כלל גירסאות קולנועיות של פולקלור יהורי ויצירות מפרי עטם של סופרי יידיש בני התקופה. להערכה בינלאומית זכה הסרט הדוקומנטרי שהפיק "סקטור" "מיר קומאן אן", שדן בחיי הילדים העזובים והחולים בסנטוריום על שם סום במיינרזשין ליד ו', בבימויו של אלכסנדר פורד.
בין במאי הסרטים הצטיינו בתקופה זאת היהורים אלכסנדר פורד, הנריק שארה (שפירא), יוליוש גארדאן, ליאון טריסטמן, אלכסנדר מארטאן (טננבוים), מיכאל ואשינסקי, ליאון פורבארט ועוד, ובסרט היהודי הצטיין במיוחד זיגמונט טורקוב.
בסרט הניסיוני הצטיינו ואהל וטאמארסון, שהיו בין מייסדי חברת "סטארט". בשנים 1928-1929 הופיע ביטאון ביידיש שהיה מוקדש לקולנוע - "פילם וועלט". המו"לים שלו היו האחים גוסקינד.

סגור

יהודים במוסיקה ובאמנות

רוב המוסיקאים היהודים בפולין היו חניכי הקונסרבטוריון של ו'. הקרקע שממנו צמחה המוסיקה היהודית החדשה בו' היתה, כמו במקומות אחרים, המוסיקה הדתית. בין החזנים המפורסמים של ו' היו גרשון סירוטה ומשה קוסוביצקי. בין מנצחי המקהלות בבתי הכנסת התפרסמו במיוחד ליאו ליוב, אברהם דוידוביץ ודוד איזנשטדט.
ענף מיוחד של התרבות המוסיקלית היה ענף המוסיקה לתיאטרון, שהכניס למחזה ליווי מוסיקלי כחלק אינטגרלי של ההצגה. אחד הבולטים בתחום זה בו' היה המלחין הנק כהן.
ענף המוסיקה העממית קשור באגודה המוסיקלית "הזמיר", שהוקמה לפני מלחמת העולם הראשונה והמשיכה לפעול בפולין העצמאית. פעיל במיוחד בתחום המוסיקה העממית היה המלחין והמנצח ג"מ שניאור (נפטר בשנת 1941). שניאור כיהן משנת 1908 בתפקיד המנצח של מקהלת "הזמיר" וכעבור זמן נקראה המקהלה על שמו. מקהלת שניאור כללה כ-150 זמרים וזמרות וטיפחה את המוסיקה העממית היהודית. בין המנצחים הבולטים האחרים שפעלו בו' היה יעקב גלטשטיין, ששימש מורה לזימרה בגימנסיה "יהודיה".
דמות פופולרית בקרב יהודי ו' היה הזמר ומבקר המוסיקה מנחם קיפניס. הוא היה זמר ראשי במקהלת האופרה של ו' ואספן נלהב של השירה העממית היהודית. את רוב השירים שאסף פרסם, בצירוף תווי נגינה, בספרו "אלף שירים עממיים". קיפניס ביצע את השירים האלה יחד עם אשתו הזמרת זמרה זליגפלד, חניכת המקהלה של שניאור, בקונצרטים שערכו בכל רחבי פולין.
בנוסף לאוסף במוזיאון היהודי על שם מתיאס ברסון נמצאו חפצי אמנות יהודית בכמה מוזיאונים פרטיים וציבוריים בו'. אוספים של חפצים בעלי אופי יהודי נמצאו גם במוזיאון הפולני הלאומי ובמוזיאון התעשייה בו'. תמונות יהודיות רבות ותשמישי קדושה היו באוספיהם של שלמה מינץ ושל התעשיין העשיר זגייסקי.
בניגוד לתחום הספרות לא יצרו הפסלים והציירים היהודיים שחיו בו' זרמים ואסכולות ולא הוציאו מתוכם אמנים בעלי מוניטין בינלאומי. ובכל זאת היו אלה אמנים בעלי רמה גבוהה והם היטיבו לתאר את האופי המיוחד של יהדות ו'. בין אלה שפעלו בו' בין שתי מלחמות העולם יש לציין את ציירי הדיוקן הנריק ברלוי (נולד בשנת 1894) ופליכס פרידמן (1897-1943), את הצייר משה אפלבוים (1887-1934), שהתפרסם בציור התפאורות לתיאטרון היהודי, את הפסל אברהם אוסטשינה (נולד בשנת 1889), שהתפרסם בזכות עיצוב האוהל על קברו של י"ל פרץ, את הפסל יוסף גאבוביץ (1862-1939), שהושפע מן האסכולה של אנטוקולסקי, את הצייר שמעון קרטקו, שהושפע מנופה של ארץ-ישראל, את הפסל הנריק גליצנשטיין, את הצייר-גלף-מאייר יצחק ברוינר (1890-1944) ועוד אחרים. למוניטין מחוץ לפולין זכה מאוריצי טרמבץ' (1861-1941), צייר יליד ו', שפעל בתקופה זו בעיקר בלודז'.

סגור

יהודים מווארשה במדע ובתרבות של פולין

היריעה קצרה מלהזכיר את שמות כל אנשי המדע היהודיים שהצטיינו במדעים הכלליים בתקופת פולין העצמאית, החל במדעים המדויקים וכלה בספרות ואמנות. לדוגמה נזכיר רק אחדים (בלי לציין יוצרים ומדענים ממוצא יהודי שהם בני הדור השני והשלישי של מומרים) :
בשטח המשפט: שמעון רונדשטיין (1876-1942), שהתמחה בחוק בינלאומי ושימש בין השאר יועץ משפטי של משרד החוץ; רפאל למקין (1901-1959), פרקליט בו' שהתמחה במשפט הבינלאומי והתפרסם לאחר מלחמת העולם השנייה כמי שחידש את המושג "ג'נוסייד", שנכלל בכתב האשמה של משפטי נירנברג.
במתמטיקה ומדעי הטבע: שמואל דיקשטיין (1851-1939), יליד ו', שחיבר מחקרים רבים בתחום המתמטיקה והפיזיקה וכיהן כפרופסור למתמטיקה באוניברסיטת ו' מאו שנת 1915 מייצ'יסלב צנטנרשוור (1874-1944), גם הוא יליד ו', שכיהן באוניברסיטת ו' כפרופסור לכימיה ונחשב מומחה לכימיה פיזיקלית; ליאון חוויסטק (1884-1944), מתמטיקאי, לוגיקן, פילוסוף, צייר ומבקר אמנות בעל שיעור קומה.
ברפואה : נוירולוגים בעלי שם עולמי כד"ר שמואל גולדפלאם (1852-1935) וד"ר אדוארד פלאטו (1868-1932); ומן הראוי להזכיר כאן שוב את רופא העיניים ויוצר שפת אספרנטו ד"ר לודוויג זאמנהוף.
בהיסטוריה: פרופ' שמעון אשכנזי (1867-1935), שהתפרסם במחקריו על תולדות פולין (בין חיבוריו: "מאה שנות משטר רוסי בממלכה", "שני דורות,' ועוד), ושימש בין השאר נציג פולין בחבר הלאומים בג'נבה; פרופ' מרצלי הנדלסמן (1882-1940), ששימש פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ו' ; גם הוא התמחה בהיסטוריה של פולין ובמתודולוגיה של ההיסטוריוגרפיה (המיר את דתו).
באתנוגרפיה: שמואל אדלברג (1864-1939), שהיה יועץ לממשלה ושימש חבר הדירקטוריון של קרן היסוד בפולין. אדלברג חיבר את ספר הפתגמים והניבים בשפה הפולנית, המכיל 40,000 ערכים.
במוסיקה : הקומפוזיטור והפסנתרן הפופולרי הנריק מלצר (1869-1928).
עשירה במיוחד היתה תרומת יהודי ו' לספרות הפולנית. היהודים תרמו לספרות זו הן בשירה והן בפרוזה ואף יצרו זרמים ומגמות מקוריים וחדשים. בין אלה שפעלו בו' היו המשורר בולסלאב לשמיאן (1879-1937); המשורר יוסף ויטלין (נולד בשנת 1896); הסופר והפובליציסט יליד ו' בנדיקט הרץ (1872-1952); המשורר יליד ו' אדם ואז'יק; המשורר האוואנגרדיסט יאן לחון (1899-1956); המשורר והסופר יליד ו' אנאטול שטרן; הסופר החדשני, שנחשב "קפקא הפולני" ואשר הגיע לו' מגאליציה - ברונו שולץ ; ושני משוררים שהם משכמם ומעלה בספרות הפולנית וזכו לפרסום בקרב יהודי העולם - יוליאן טובים יליד לודז' ואנתוני סלונימסקי יליד ו' (נולד כנוצרי), הוא נכדו של חיים זליג סלונימסקי שכבר נזכר למעלה. בתחום ספרות הילדים שהיא בעלת מסר חברתי התפרסם במיוחד רופא הילדים והמחנך הדגול הנריק גולדשמיט שכתב תחת הפסבדונים יאנוש קורצ'אק. מלבד אלה היו עוד רבים אחרים.

*

בשל היות ו' מרכז לכל יהודי פולין ובעלת הריכוז היהודי הגדול ביותר חרגה חשיבותה בין שתי מלחמות העולם מגבולות העיר ואף מגבולות פולין כולה. מן הדין אפוא לחזור ולמנות בקיצור את המוסדות המרכזיים של יהודי פולין בו'.
כלכלה: בו' פעלו המוסד הכלל-ארצי לאשראי קואופרטיבי "רעוויזיאנס פארבאנד", שנוסד בשנת 1921; "הבנק לקואופרטיבים" הכלל-ארצי, שנוסד בשנת 1923; מרכז אגודת הסוחרים היהודיים בפולין, ו"ועד מאוחד לבעיות המלאכה היהודית" בפולין, שנוסד בשנת 1934.
סעד ועזרה סוציאלית: בו' פעלו מרכז הג'וינט בפולין, ארגוני-הגג הסוציאליים היהודיים דוגמת "טאז", "צנטוס", סניף היא"ס בפולין, סניף אור"ט בפולין וכן המרכזים של "בני ברית" ויק"א בפולין.
בתחום הפוליטי: בו' היה מקום מושבו של ה"קולו" היהודי שפעל בסיים ובה שכנו גם המרכזים הארציים של כל המפלגות הפוליטיות היהודיות שהיו קיימות בפולין, להוציא מפלגת "ההתאחדות", שמרכזה עבר בשנת 1927 ללודז'. בו' נמצאו גם המשרד הארצישראלי המרכזי, הקרנות הציוניות ומרכז "החלוץ" בפולין.
חינוך והשכלה: בעיר זו היה מקום המושב של מוסדות החינוך וההשכלה היהודיים הכלל-ארציים, דוגמת "המכון ללימודי היהדות" ו"הסמינריון הממלכתי למורי דת משה". כמו כן נמצאו שם המרכזים של כל רשתות החינוך היהודיות, להוציא ציש"א, "קולטור ליגע" ויוו"א, שמרכזם היה בווילנה.
מוסדות הדת: בו' ישבה ופעלה "אגודת הרבנים", שנוסדה בשנת 1921 ואשר בה היו מאוגדים כל רבני פולין.
תרבות: בו' הקמה ופעלה הספרייה למדעי היהדות והוצאו לאור העיתונים היהודיים החשובים ביותר בפולין, דוגמת "היינט" "דער מאמענט" ו"נאש פשגלונד". בעיר זו התכנסו ופעלו "אגודת העיתונאים והסופרים היהודיים בפולין" וכן "אגודת השחקנים היהודיים של פולין".
ו' שימשה לא רק אכסניה למוסרות המרכזיים, כי אם גם מקום פעילותם העיקרי ; בכל המוסדות הללו תפסו בני קהילת ו' מקום בולט הן במספרם והן בפעולותיהם. בחיי הציבור היהודיים בבירת פולין קשה לעתים להפריד בין פעילות עירונית-מקומית ובין זו הכלל-ארצית. יהודי ו' הצטיינו בשני המישורים גם יחד וגילו יוזמה, עירנות וכשרון מיוחדים.
ברם, כל אותה פעילות תוססת של קהילת ו' ומוסדותיה בין שתי מלחמות העולם נקטעה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הסימנים לצפוי לקרות כבר נראו בכל רחבי פולין וגם בו' עצמה; לאחר עלות הנאצים לשלטון בגרמניה (1933) וחתימת ההסכם בין פולין ובין גרמניה הנאצית (1934), ובמיוחד לאחר מות פילסודסקי (בשנת 1935), התגברה מאוד האנטישמיות בפולין. מחנה הסאנאציה עבר ריאורגניזציה וסיגל לעצמו קווי מדיניות אנטישמיים מובהקים. הוחל בסילוקם השיטתי של היהודים מעמדות כלכליות באמצעות הכבדת עול המסים על הסוחרים ובעלי המלאכה היהודיים, הטלת איסור על השחיטה היהודית והחמרת ההגבלות על הסטודנטים היהודיים באוניברסיטאות. מלבד אלה הוטל גם חרם על המסחר היהודי ולבסוף באו המהומות שכוונו נגד היהודים ואף נעשו ניסיונות לפרוע בהם פרעות. אמת, שבו' היתה השתוללות הבריונים חלשה יותר בהשוואה למה שאירע בערי השדה, משום שהשלטונות היו מעוניינים שיישמר הסדר בבירה. ואף-על-פי כן היו מקרים של מעשי בריונות אנטישמית בו' - באופן מיוחד באוניברסיטאות וקצת פחות מזה במקומות ציבור אחרים. חמורים ביותר היו ההשתוללות שאירעה ביום 5 במארס 1936, שבה נפצעו קשה סטודנטים יהודיים אחדים באוניברסיטת ו', וזו שאירעה כעבור שבועיים, ב-19 במארס, כאשר התנפלו בריונים על לוויה יהודית שעברה ברחובות העיר ולאחר מכן חוללו מספר קברים בבית העלמין "בית חיים". בשנים שלפני פררן מלחמת העולם השנייה חיו יהודי ו' באווירה קשה ובחוסר ביטחון. השנים האלה כאילו בישרו את האסון הלאומי שפקד את יהדות פולין ואת יהדות ו' במלחמת העולם השנייה.

סגור

בעת מלחמת העולם השנייה

ערב מלחמת העולם השנייה היו בו' כאמור 368,000 יהודים, שהיוו 29.1% מכלל אוכלוסיית העיר. יהודים היו מפוזרים על-פני העיר כולה, אך בחלקה הצפוני של עיר הבירה הפולנית היתה שכונה נרחבת המיושבת ברובה יהודים. בתים רבים וגם רחובות אחדים היו מיושבים אך ורק יהודים. לפי הנתונים של שנת 1931 עסקו 46.8% מכלל היהודים במלאכה ובתעשייה ו-32.7% במסחר וכספים. יהודים רבים עסקו במקצועות חופשיים - כ-8%. במסחר ובתעשייה נמנה רק אחוז קטן מן היהודים עם בעלי המפעלים הגדולים או היה פעיל במסחר סיטונאי ובינלאומי. הרוב המכריע של היהודים שהתפרנסו ממסחר עסקו במסחר קימעונאי זעיר וברוכלות. רוב העוסקים במלאכה היו לאמיתו של דבר פועלים שעבדו לבדם עם כלי המלאכה שלהם. להוציא מורים היו רק מעט מאוד יהודים שהועסקו בפקידות ובעבודות אחרות במסגרת המנגנון הממשלתי והמוניציפלי בעיר הבירה, שבה 75% מכל הפקידים ו-25% מכל הפועלים הועסקו מטעם הממשלה. רק 2% מן המועסקים במשרות הציבוריות בו' היו יהודים. בדרך כלל היתה חסומה בפני היהודים גם הכניסה לעבודה במפעלי התעשייה הגדולים שבבעלות הממשלה ובבעלות פרטית. לעתים נרתעו גם בעלי מפעלים יהודיים מלהעסיק יהודים, אם בגלל שהעבודה נעשתה גם בשבתות ואם בגלל סיבות אחרות. בשנים שלפני המלחמה החריפה מאוד התרוששות היהודים ואותות המדיניות האנטישמית של הממשלה ושל הגורמים הפוליטיים השונים, כמו גם גילויי האנטישמיות ברחוב השפיעו מאוד על חייהם של היהודים. מציאות זו של מחנק כלכלי, התחושה של נרדפים וחוסר האפשרות להגר - בשל סגירת הגבולות בידי ארצות ההגירה הפוטנציאליות וצמצומים דרסטיים בסיכויי העלייה לארץ-ישראל מאפיינים את הקיום היהודי ערב המלחמה.
אבל ו' היתה באותן שנים גם בירתה של יהדות פולין ומרכז חשוב של היהדות העולמית בכלל. בו' שכנו כאמור מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, האיגודים המקצועיים היהודיים, מוסדות ציבור ודת. בו' התנהלה פעולה תרבותית ענפה מאוד. כאן יצאו לאור מרבית העיתונים וכתבי העת היהודיים בלשונות שונות, מכאן כוונה הפעולה של הזרמים החינוכיים המגוונים, אגודות הספורט ותנועות הנוער. התנופה התרבותית, שכללה יצירה בתחומי הספרות והאמנות, הוצאות ספרים, תיאטרונים ומועדונים למיניהם, עמדה בניגוד בולט לשפל הכלכלי ולעוני המשווע של המוני היהודים בו'.
המשבר ביחסים בין הרייך השלישי הנאצי ובין פולין בא אחרי תקופה ארוכה (מאז 1934) של יחסי קרבה בין שתי מדינות אלה והוא היה גלוי לעין האוכלוסייה הפולנית רק במשך חודשים אחדים. חודשים אלה 4 מתח הצטיינו גם בגילויים קצרי טווח של הבנה בין פולנים ליהודים. בעיר שררו מבוכה וחוסר ודאות. משפרצה המלחמה, ב-1 בספטמבר 1939, למרות שהיתה צפויה, היא מצאה הן את הפולנים והן את היהודים כשהם בלתי מוכנים וחסרי אונים. ליהודי פולין - וליהודי ו' בתוכם - לא היתה אותה שהות, שהיתה למשל ליהודי גרמניה ופחות מהם ליהודי אוסטריה וצ'כוסלובקיה, לחשוב על הגירה ולמצוא דרכים לצאת מארץ מגוריהם.
במשך השבוע הראשון של המערכה הצבאית עלה בידי כוחות הגרמנים לשבור את עמוד השדרה של הצבא הפולני ובסיומו עמד הצבא הגרמני בשערי ו'. הפיקוד הפולני החליט להפוך את ו' למבצר לוחם. האוכלוסייה האזרחית, ובכללה יהודים רבים, יצאה למבואות העיר כבר בימים הראשונים של המלחמה כדי לחפור תעלות נגד טנקים ובתוך העיר הוקמו מחסומים. אך בד-בבד עם ההחלטה להגן על העיר, שביטא אותה בלהט רב ומתוך שכנוע עמוק שהדביק אחרים, ראש העיר סטפאן סטאז'ינסקי, פנה בלילה שבין 6 ל-7 בספטמבר הקולונל רומאן אומיאסטובסקי, דובר המפקד העליון בקריאה נרגשת אל כל הגברים המסוגלים לשאת נשק וביקש מהם לעזוב את העיר. פנייה זו יצרה בהלה. המוני אנשים, משפחות שלמות, אך בעיקר גברים צעירים ומבוגרים קצת יותר נעו בשיירות דחוסות על גבי גשרי הוויסלה מזרחה. ראש העיר ניסה לבלום את גל היוצאים. אין לדעת אם ההוראות הסותרות היו תוצאה של חילוקי דעות או שנבעו מחוסר תיאום. מכל מקום, דברי התחינה וההרגעה של סטאז'ינסקי לא הצליחו לעצור את הגלים של בני אדם הנעים ללא הרף. רק למעטים מבין היוצאים התמזל מזלם לנוע בכלי רכב כלשהו; הרוב עשו את דרכם ברגל. כפי שרשם ביומנו ביום 7 בספטמבר אדם צ'רניאקוב, מי שעתיד להיות תוך זמן קצר ראש היודנראט בו', "בציקלון על גבם הפליגו שונים אל הבלתי ידוע". הכבישים היו מלאים בני אדם ששימשו מטרה קלה למטוסים הגרמנים שלא היססו להנמיך טוס ולירות בהמונים מנשק אוטומטי.
בין העוזבים היו גם מנגנון הממשלה וצמרת השלטון. עזבו גם ראשי הגופים הפוליטיים והציבוריים. גם מן היהודים נסחפו אנשי ציבור רבים, ראשי המפלגות הפוליטיות ופעיליהן מכל הזרמים, נציגים בגופים המוניציפליים ורבים מראשי הקהילה, כולל ראש הקהילה מאוריצי מייזל. היציאה היתה למנוסה מבוהלת. כנראה לא נעשו בשום מקום הכנות של ממש לקראת מצב כזה של פינוי מהיר ולא מונו אנשים או גופים שיתפסו את מקום היוצאים במצב החירום שעמד להיווצר.
באותו חודש ראשון של בריחה מבוהלת לא נתן איש את דעתו על השאלה מה עלולה להיות המשמעות של נטישה לאורך זמן. כולם היו שרויים במתח והמאבק לחישאר בחיים לא הותיר מקום לשיקול דעת ולתכנון מפוכח. היה זה המבחן הגורלי הראשון, אחד מני רבים, שהיו עתידים לפקוד את תושבי ו' בכלל ואת יהודי ו' בפרט.
כבר מן הימים הראשונים הופגזה העיר מן האוויר. בתום השבוע הראשון שותקה כליל ההגנה האנטי-אווירית ומטוסי הגרמנים יכלו להטיל את פצצותיהם באין מפריע. מלאכת ההרס וההרג בוצעה ללא הבחנה; נפגעו כנסיות ובתי כנסת, בתי מגורים ובתי חולים. מן ה-8 בספטמבר נחתו על העיר גם פגזים מן התותחים שהוצבו במבואותיה. תחת מטר הפגזים הבלתי פוסק קרסו בתי מגורים על דייריהם. המרתפים שבהם ביקשו אנשים מקלט מפני הפצצות היו לא אחת למלכודת מוות לחוסים בהם. התנועה בעיר שותקה כמעט לחלוטין ובשל כך לא הוגשה כל עזרה לנפגעים ולא נעשו ניסיונות לחלץ את הלכודים בין ההריסות. בעיר התרבו הפליטים, הן אלה שגורשו או ברחו ממקומות אחרים במערב פולין והן פליטים שנהרסו בתיהם בעיר ורכושם אבר. מיום ליום גברו הצער והייאוש של תושבי העיר הנצורה והמופגזת הן מן האוויר והן מן הקרקע. ב-24 בספטמבר רשם אדם צ'רניאקוב ביומנו: "כל הלילה יריות תותחים. אין גז, מים, חשמל, לחם. יום נורא." ה-25 בחודש כונה בשם "יום הדמים". "בשבוע האחרון של החודש העיר במצב של חורבן, תוהו ובוהו ומוות." ב-28 בספטמבר נכנעה ו' ולמחרת נכנסו חיילים גרמניים לעיר.
אין לנו הוכחות שהגרמנים באמת התכוונו לפגוע ברחובות היהודיים דווקא ואיזור המיושב יהודים בצפיפות. מכל מקום, כך חשבו היהודים; הם היו בטוחים שהם משמשים מטרה מיוחדת בשביל הגרמנים. מטר הפגזים שנחת על הרחובות המאוכלסים יהודים בימי החגים עוד חיזק את הרושם הזה. חיים אהרון קפלן, מורה יהודי בו', שכתב יומן מפורט (בעברית) עד יומו האחרון בגטו ו', רשם ב-14 בספטמבר: "אתמול, בין השעות 5.00 ל-7.00, לפני התקדש חג ר"ה [ראש השנה] ת"ש היתה התנפלות אווירית על הרובע הצפוני, המאוכלס ברובו הגדול יהודים". וצ'רניאקוב המאופק, שלא היה שומר מצוות, רשם ב-22 בספטמבר: "היום יום כיפור - יום הדין. כל הלילה הרעשת תותחים". קשה לקבוע אם היו ליהודים דעות ומושגים ברורים בנוגע לגרמנים הכובשים ואופי הכיבוש הצפוי. בוודאי לא היתה זו דעה אחידה. ללא ספק עורר המצב תחושה של חרדה עמוקה. שכן, כל יהודי ידע על המשטר הנאצי ועל יחסו ליהודים. יחד עם זה מתקבל הרושם מן הכתבים והזיכרונות, שהיהודים הניחו או התנחמו בכך שהמציאות תהיה נוחה יותר ממה שמשערים. יהודים, במיוחד. קשישים יותר, העלו זיכרונות מימי מלחמת העולם הראשונה ומהמפגש עם חיל כיבוש מקפיד על הסדר וסובלני כלפי היהודים. הללו טענו, שלא ייתכן שהגרמנים, כבני אדם מתורבתים, חל בהם שינוי שעיוות את דמותם.
אולם כבר בימי הכיבוש הראשונים, עוד בטרם פורסמו הגזרות והצווים מטעם הרשויות החדשות, באה ההתפכחות והיהודים למדו לדעת שהצבא הגרמני שנכנס לעיר בשנת 1939 אינו דומה כלל וכלל לצבא שחנה בה בעת מלחמת העולם הראשונה.
ו' העיר שינתה את פניה כליל במשך חודש הקרבות וההרס. לפי המשוער נהרגו ונפצעו בעיר כ-50,000 איש וכרבע מבתי העיר נהרסו או ניזוקו. אבל עוד בטרם הופיעו הצווים האנטי-יהודיים הרשמיים היו היהודים קורבן של פגיעות ואפליה. יהודים גורשו מתורים למזון, היו חטיפות פראיות של יהודים לעבודה כפייה, התעללו ביהודים דתיים, חנויות של יהורים נשדדו ורכוש יהודים שהוסתר בבתים נמצא בידי גרמנים במדים מלווים גרמנים לובשי אזרחית שהודרכו בידי מלשינים פולניים ויהודיים. נוסף על החרמות רכוש אצל יהודים אמידים רבו המקרים של החרמת דירות, רהיטים ודברי ערך בדירות פרטיות. החטיפות לעבודה של אנשים ללא התחשבות בגיל ובמצב הבריאות שיתקו את התנועה ברחובות ומנעו מיהודי העיר לחזור לעיסוקיהם. אך הגורם העיקרי שמנע את שיקום החיים ואת החזרה לעבודה היו השינויים וההסדרים החדשים שהנהיגו הכובשים. מרבית המפעלים לא נפתחו מחדש, שכן היהודים חששו לחדש את המסחר ולהציג סחורה בחנויותיהם. מורים, פקידים, בעלי מקצועות חופשיים וכל אלה שעסקו במקצועות כמו עיתונות, או במוסדות תרבות וחברה איבדו את משרותיהם. הם פוטרו ללא פיצויים ונותרו ללא סיכוי למצוא עבודה אחרת.
ב-26 באוקטובר נמסר על הקמת ה"גנראל גוברנמן לשטחים הפולניים הכבושים". במסגרת זו נכללו השטחים המרכזיים של פולין שיצרו מעין מובלעת אתנית פולנית. ו' נכללה גם היא ב"גנראל גוברנמן" והיתה העיר המרכזית של אחד מארבע המחוזות שהרכיבו אותו (שלושת האחרים היו קראקוב, לובלין וראדום). אך לא ו' נועדה להיות בירת המחוז החדש כי אם קראקוב, בירתה העתיקה של פולין. שם קבע את מושבו המושל הכללי, האנס פראנק, ד"ר למשפטים ומוותיקי הנאצים שהיה חבר ממשלת הרייך ועמד בראש האקדמיה למשפטים.
הצווים הראשונים נגד היהודים פורסמו ברבים במהלך חודש נובמבר. הצו החמור מכולם, שפגע בכל יהודי כגבר כאשה ובני כל הגילים היה הצו שחייב את היהודים לענוד סרט לבן בצאתם מבתיהם. הסרט היה צריך להיות ברוחב 10 סנטימטרים לפחות ועליו מגן דוד כחול וחובה לשאת אותו על שרוול ימין של הבגד העליון. זמן לא רב אחר כך פורסמה הוראה שכל חנות וכל עסק של יהודים חייבים להיות מסומנים. הוראה אחרת, שחלה על כל האוכלוסייה, חייבה למסור את מקלטי הרדיו הביתיים ואסרה לחלוטין החזקת מקלטים בבתים. בינואר פורסמה הוראה האוסרת על יהודים לנסוע ברכבות. זה היה כלי התחבורה היחיד שעמד לרשות התושבים; משמעות ההוראה היתה, ניתוק גמור בין היהודים במקומות היישוב השונים.
משמעות חמורה עוד יותר היתה לצווים בענייני כלכלה. ב-17 באוקטובר הוציא נציב מחוז וארשה הוראה האוסרת על לא יהודים לרכוש או לחכור עסקים שבבעלות יהודים אלא לאחר קבלת רישיון מיוחד. עסק יהודי נחשב, לדברי ההוראה, כל עסק או מפעל עסקי או מסחרי ש-25% ויותר ממנו מצויים בידי יהודים. בנובמבר פורסמו הוראות בדבר המחזור העסקי או המסחרי שמותר ליהודים לנהל. לפי התקנות הותר ליהודי שחייבים לו כסף לקבל לידיו במזומן לכל היותר סכום של 500 זלוטי (10 עד 20 דולר). כל היתר יש להפקיד בבנק בחשבון חסום. הבנקים היו רשאים למסור ליהודי לכל היותר 250. זלוטי לשבוע ולרשום לזכותו לא יותר מ-250 זלוטי נוספים לשבוע. משפחה יהודית היתה רשאית להחזיק במזומן סכום שלא יעלה על 2000 זלוטי. כל סכום מעל לזה חייבים להפקיד בבנק. קפלן רשם ביומנו שהיהודים לא הזדרזו לציית להוראות אלה ואף יהודי לא הפקיד את כספיו כמצווה. אפשר היה לחשוב, כתב קפלן, שאיש אינו חייב לשום יהודי סכום גבוה מן הסכומים הנקובים בצו. הכותב התפאר, שהיהודים אינם מוכנים להישמע לגזרות האכזריות והבלתי אנושיות שהטיל עליהם הכובש. אלא שאם הועילה הסרבנות היהודית לגבי סכומים שהוחזקו בבית, בהסתר, היא לא יכלה לעמוד ליהודים בפומבי; התקנות הללו מנעו מן היהודים את העיסוק בכל פעילות כלכלית גלויה ורשמית והיה תמיד חשש שהידיעה על עיסקה הנעשית בחשאי תובא לידיעת השלטונות הגרמניים. הוראה אחרת הסדירה את עניין הגמלאות ששולמו עד כה לנכים, לקשישים, לאלמנות ולמקבלי קיצבאות מרשויות שונות. לפי הוראה זו הוצאו היהודים מכלל מקבלי הגמלאות.
ב-4 בפברואר 1940 מציין קפלן ביומנו את החובה לרשום את הרכוש היהודי: "הרשמת ההון היהורי (נכסי דלא ניידי, עסקים, ניירות ערך, משרדים, דירות פרטיות ששווין מעל אלפיים זהובים) יצאה אל הפועל עוד בינואר שנה זו. בנוגע לדירות פרטיות היה סעיף סתמי, שהיתה בו מעין הנחה: סמכו במידה ידועה על דעת בעל הדירה בנוגע להערכת שוויה. הוראות כיצד להעריך מיטלטלים משומשים לא ניתנו. כל אחד העריך לפי דעתו ורצונו. אין זה דבר שאפשר לקבוע מחירים-מסמרות. רבים מבעלי הדירות הפרטיות רשמו את מיטלטליהן בפחות מאלפיים זהוב והיו פטורים מהרשמה. עכשיו נתפרסמה חומרה חדשה: כל מי שיש לו דירה פרטית ובה מיטלטלין והלבשה וכלי בית מחויב להמציא רשימה מפורטת מכל הנמצא אתו בבית. מכנסיים מטולאים - אף הן בכלל. קדרה שבורה - שמה יונצח לעולמים. את ההערכה יעשה, כנראה, הכובש עצמו. למה לו לדעת: כמה זוגי גרביים נמצאים ברשותו של ראובן בן-שמעון היהודי?! הוא אומר: להוציאם מרשות לרשות".
בד-בבד עם שיטה זו של הקפאה, חיסול הפעילות וההרשמה התנהל מסע של החרמת עסקים. לפי הודעת שלטונות הגנרל-גוברנמן כל העסקים שבעליהם אינם מצויים במקום או המתנהלים בצורה בלתי יעילה השלטון רשאי לשים עליהם את ידו ולמנות להם אפוטרופוס מטעמו. ואם עוד נהגו כלפי הפולנים בריסון כלשהו, ולפי איזה נוהל מסודר, ורק מפעלים גדולים הוצאו מידי בעליהם, מן היהודים נלקחו כל העסקים, פרט לחנויות זעירות שבתחום האיזור היהודי. בדרך כלל נישלו האפוטרופסים ער מהרה את הבעלים היהודיים ואת העובדים היהודיים ורק במקרים בודדים הסכימו שהבעלים הקודמים ימשיכו לשמש יועצים ויקבלו סכום חודשי שהספיק לקיום מינימלי.
כבר בזמן זה השתמשו היהודים בחסכונות וברכוש שצברו בעבר לצורך הקיום היומיומי. יהודים שהיו בידיהם חסכונות או סחורות שעלה ביריהם להחביא החלו להמירם במזון ותהליך זה עתיד היה להימשך כל עת המלחמה. עם הזמן הלך והצטמצם הרכוש שבידי היהודים ובמקביל גדל והלך מספר האנשים שהיו חסרי כל; רבים נידונו למות מוות איטי מחמת מחסור במזון ובאמצעי הקיום ההכרחיים. מצב חמור הסתמן כבר בעת ההיא אצל רבים מבין הפליטים שגורשו או שהגיעו לו' מחוסרי כל מערי השדה.
אין בידינו נתונים על מספר האנשים, על-פי רוב גברים צעירים, שנמלטו מו' מזרחה בגל היציאה הראשון ומצאו את עצמם בתוך שטחי פולין שסופחו לברית המועצות. סביר להניח, שמספרם של אלה שעזבו את העיר אז הגיע לעשרות אלפים. לעומת זאת נכנסו באותו זמן לו' פליטים שמספרם לפי המשוער הגיע ל-90,000 - וזאת עד להקמת הגטו בעיר בנובמבר 1940. הפליטים, רבים מהם מלודז' ומוולוצלאבק, מקאליש ומן הערים והעיירות שבמחוזות המערביים, שוכנו בחלקם בצפיפות גדולה ב"נקודות מחסה" שנקבעו במבני ציבור, כגון בתי-ספר, מוסדות תרבות וחברה אחרים וגם בבתי כנסת. המחסור החמור במזון, הצפיפות והייאוש שהשתררו במקומות מחסה אלה גרמו שה"נקודות" הללו היו עד מהרה למוקדי רעב ומגפות.
להוציא עסקים מעטים, כגון איסוף פסולת ושאריות מתכת, סמרטוטים וכדומה, היתה רק עבודת הכפייה עיסוק קבוע שבו עסקו יהודים. החטיפות הפראיות של השבועות הראשונים לבשו בהמשך הזמן צורה שיטתית ומאורגנת. היתה זאת הקהילה היהודית, היינו ה"יודנראט", שפנתה אל הגרמנים והציעה לספק מכסת עובדים קבועה לעבודה אצל הגרמנים במקום החטיפות ששיתקו לגמרי את שטף החיים וגרמו לכך שבין החטופים היו חולים וקשישים שחייהם היו בסכנה. לפי השיטה החדשה הוטל על כל יהודי מספר קבוע של ימי עבודה לחודש והוא היה חייב להתייצב לעבודת כפייה. הגרמנים תבעו לספק להם קבוצות עובדים בשיעור שקבעו וגם עיריית ו' לא היססה להשתמש ביהודים ללילוק שלג מרחובות העיר ולעבודות ניקיון שונות. יום יום יצגי אלפי יהודים לעבודות אלה. הקהילה נדרשה גם לעסוק בארגון העובדים וגם לשלם להם את שכרם. ה"משכורת" ששולמה בער יום עבודה מפרך היתה שווה בערך לכיכר לחם ולפעמים אף פחות מזה. הגרמנים הבטיחו אמנם לשלם סכום כסף כלשהו בעד עבודת היהודים, אבל ההבטחות האלה לא קוימו בדרך כלל וכתוצאה מכך רבץ הנטל הזה על כתפי הקהילה. היודנראט, שלא היו בידו הסכומים לכיסוי ההוצאות המצטברות החליט להשחרר מחובת העבודה יהודים שהיו מוכנים לשלם כופר תמורתה. לצד שיטה זו התפתחה גם החלפה ישירה, כלומר יהודים שהיו בידיהם אמצעים כספיים שכרו לעצמם אנשים שיצאו לעבודה במקומם. באופן כזה נוצרה שכבה קבועה של עובדים, רובם פליטים ובני עניים, שנאלצו לצאת לעבודה יום יום כדי להרוויח את פרוסת לחמם החרבה.
המוסדות היהודיים הארציים והמקומיים ששכנו ופעלו בו' חדלו למעשה להתקיים עוד קודם שאסרו השלטונות הגרמניים על קיומם באורח רשמי. הם נעלמו כשם שנעלמו העיתונות, האיגודים המקצועיים וארגוני החברה והתרבות למיניהם. על היהודים נאסר גם לפתוח ולקיים את בתי-הספר ובמשך זמן מה נאסרה גם התפילה בציבור. לא רק השיקום של מוסדות וארגונים שהיו קיימים לפני המלחמה היה אסור בתכלית האיסור; עצם ההתכנסות של מניין אנשים ללא רשות נחשב עבירה על החוק והיה אסור לחלוטין.
במקום רשת המוסדות שפעלה בעבר, לגוניה הרבים, הותרה עתה רק פעילותן של שתי מסגרות פעולה - היודנראט ומוסדות הסעד.
היודנראט היה מוסד חדש שהוקם במצוות הגרמנים. ב-4 באוקטובר 1939 רשם צ'רניאקוב ביומנו: "הובילו אותי אל שדרות שוכה (מקום מושב מוסדות המשטרה, כולל הגסטאפו, בו') ושם הודיעו לי שעלי לצרף 24 אנשים למועצת הקהילה ולעמוד בראשה". זה היה הצעד הראשון והמכריע להקמת היודנראט, אך יהודי ו' לא הבינו שעם הקמת היודנראט מתרחש מאורע בעל חשיבות קריטית לעתידם בתקופת הכיבוש. אדם צ'רניאקוב לא היה אישיות ידועה ומקובלת בקרב המוני היהודים בו'. אמנם הוא נמנה עם חברי ועד הקהילה האחרון שפעל לפני המלחמה, אך היתה זו הנהגה שמונתה במצוות השלטונות הפולניים. לא המנהיגים הפוליטיים של יהודי ו' ולא המוני היהודים לא ראו בהם את הנציגות הלגיטימית של הציבור היהודי. חלקים גדולים בציבור היהודי לא השלימו עם מסירת השליטה בקהילה לידי מפלגת ה"בונד" הסוציאליסטית, שזכתה בניצחון גדול בו' ובשורה של ערים גדולות אחרות שנערכו בהן בחירות חופשיות לפני המלחמה.
אדם צ'רניאקוב עצמו היה איש משכיל, מהנדס שלא עבד במקצועו. הוא היה פעיל באיגוד בעלי מלאכה יהודיים וגילה עניין בפעילות צוקורית ונמשך למלא תפקידים בזירה הציבורית. צ'רניאקוב היה ללא ספק אדם בעל כוונות טובות והגון, אך מבחינת הרקע שלו ונטיותיו הוא היה שייך לשכבת היהורים המתבוללים שלא היו פופולריים בציבור היהודי הרחב. בנוסף לכך היה צ'רניאקוב, כפי שניתן ללמוד מיומנו, איש בודד ומתבודד שלא גילה לאחרים את הצפון בלבו והוא גם לא היה מעורב בין הבריות.
אבל לא היה חידוש רב במינויו של צ'רניאקוב לראש המוסד הקהילתי בידי הגרמנים. כבר בספטמבר, עוד בהיות הקרבות בעיצומם, הטיל עליו ראש עיריית ו', הפולני סטאז'ינסקי, את תפקיד ראש הקהילה. לפיכך היה זה מעין המשך טבעי שהוא יועמד גם בראש המסגרת החדשה שיצר הכובש הגרמני. בהרכב הראשון של היודנראט נכללו אנשים שבתקופה שבין שתי מלחמות העולם תפסו עמדות חשובות בחיים הפרלמנטריים היהודיים ובהנהגת המפלגות. מבחינה זו עלה היודנראט במשקלו האישי על הנהלת הקהילה הממונה הקודמת. בגוף החדש היו חברים בין השאר אפולינרי הרטגלס, משה קרנר, הרב איצ'ה מאיר לוין, שמואל זיגלבוים. היה זה אך טבעי בשביל הציבור היהודי לראות ביודנראט את המשכה של הנהלת הקהילה ואכן בשלב הראשון אף נקרא היודנראט בפי יהודי ו' "קהילה". גם מקום מושבו של היודנראט ברחוב גז'יבובסקה היה בבניין ששכנה בו הקהילה. לאחר שעזבו החברים הבולטים של היודנראט את ו' - ביניהם היו האישים שנזכרו לעיל - ויצאו עם אחרוני היוצאים את פולין באורח ליגלי, בחודשים הראשונים של שנת 1940, עדיין נשארו בקהילה-היודנראט אנשים לא מעטים שנהנו ממעמד של סמכות ומאמונו של הציבור קודם המלחמה. בין היוצאים היו אברהם גפנר, סוחר ותעשיין ושעמד בראש מרכז הסוחרים היהודיים והיה חבר בעיריית ו' ונודע כנדבן ואיש ישר; יוסף יאשונסקי, שעמד בראש אור"ט בפולין והיה חבר נשיאות "ייוו"א"; המהנדס סטאנילאב שרשבסקי, שעמד בראש "טופורול" - האיגוד לעידוד החקלאות בקרב היהודים; ד"ר יוסף מילייקובסקי, רופא בעל שם ועסקן מקובל; משולם קאמינר, מן הפעילים הבולטים של "אגודת ישראל" ואחרים. הרטגלס מספר בזיכרונותיו שכבר בכתב הייפוי הראשון שניתן לחברי היודנראט צוין שהם נדרשים למלא באופן מוחלט וללא ערעור את הוראות השלטונות. אך מלוא המשמעות של תביעה זו היה עדיין לוט בערפל והתברר רק בשלבים מאוחרים יותר.
בתקופה הראשונה עדיין לא היה מכלול התפקידים המוטלים על היודנראט מקיף כל כך שפעולתו נגעה לכל יהודי בו' וכולם היו תלויים בו בכל תחומי החיים. בזמן שאנו עוסקים עתה נדרש היודנראט להטיל את מרותו רק בכל הקשור לעבודת הכפייה ומחנות העבודה; הוא נדרש לספק אנשים לעבודה. רק בתקופת הגטו היה מרחב הסמכויות שלו עתיד להתרחב ועמה השליטה על כל תחומי החיים החיוניים לקיום היהודים. אולם כבר עתה אירעו העימותים הראשונים עם הציבור שהבליטו את חוסר האונים שלו ואת הדילמות הקשות שבפניהן ניצב. בנובמבר 1939 נרצח בבית שגרו בו יהודים, ברחוב נאלבקי 9, שוטר פולני במדים. התברר, שהרוצח היה עבריין יהודי והפשע בוצע במהלך קטטה שפרצה עקב מעשה פלילי. אך הגרמנים לא היו מוכנים לקבל את העובדה שפולני, ועוד שוטר, מצא את מותו בידי יהודי. בתור תגמול אסרו הגרמנים 53 גברים מתושבי הבית שנמצאו בדירותיהם בזמן האירוע ובכלל זה אנשים שנקלעו לשם במקרה. משפחות העצורים פנו ליודנראט וביקשו ממנו להתערב למען יקיריהם. הגרמנים תבעו 300,000 זלוטי כדמי כופר תמורת שחרור הכלואים. אנשי הקהילה נרתמו למשימה הקשה להשיג סכום כסף גדול זה. בסופו של דבר גויס הסכום לאחר מאמצים רבים, אך לאחר שנמסר הכסף וכולם חשו הקלה התברר ש-53 היהודים נורו למוות; בזמן שהגרמנים לחצו על היודנראט להזדרז ולשלם את הכסף הם כבר לא היו בחיים. בייאושם ובכאבם האשימו קרובי הנרצחים את היודנראט, ובייחוד את צ'רניאקוב, בהתרשלות ובחוסר יעילות. למעשה עשה היודנראט את המירב שניתן היה לעשות בתנאים הקיימים.
האירוע הטרגי הזה מצביע על השיטה שנקט הממשל הנאצי כלפי היהודים, שיטה שהיהודים טרם הורגלו לה. פרשה אחרת של עונש קולקטיבי קשורה בשמו של אדם בשם אנדז'יי קוט. היה זה צעיר יהודי מומר ואחד היוזמים של תא פוליטי מחתרתי שהקימו הפולנים בחודשים הראשונים של הכיבוש. הארגון נתגלה וחבריו נאסרו. ביניהם היה גם קוט. אולם קוט הצליח לברוח מן הכלא. חמתם של הגרמנים בערה. ליהודים לא היה כמובן כל קשר עם קוט ועם ארגון "פלאן" שהקימו הוא וחבריו. אולם, העובדה שקוט היה ממוצא יהודי די בה כדי להטיל אשמה על כלל הציבור היהודי. היודנראט הוזהר שעליו להסגיר את קוט לידי הגרמנים ו-208 יהודים, רובם מן האינטליגנציה ובעלי מקצועות חופשיים, נאסרו בעקבות הפרשה. שוב נדרש היודנראט להתערב, אך כל המאמצים לא נשאו פרי. הנאסרים נרצחו כולם.
כאמור, התחום השני שהתירו הגרמנים לניהולם של היהודים היה הסעד והעזרה ההדדית. עוד בזמן הקרבות התארגן בו' גוף פולני לשם טיפול בענייני סעד בשעת חירום; בעקבותיו הוקם גוף יהודי מקביל. אלא שבידי הפולנים היו משאבים שהשאירה אחריה למטרה זו ממשלת פולין לפני עזיבתה. היהודים חשבו שאך טבעי הדבר שגם הם, כאזרחי פולין לכל דבר ששילמו מסים כשאר האזרחים, רשאים ליהנות ממקורות אלה. אולם לאחר זמן קצר הודיע הארגון הפולני שהגרמנים אינם רואים בעין יפה את שיתוף הפעולה היהודי-פולני והמגעים בין שני הארגונים נותקו. לפיכך החלו היהודים לפעול באופן עצמאי. כבסיס לפעולה שימשו המשאבים הכספיים שעמדו לרשות הג'וינט, שהיה כזכור גורם מרכזי בסעד ובמבצעי העזרה הדדית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ורכש לעצמו מעמד נכבד במדינה. בקופת הג'וינט הצטבר סכום כסף נכבד שאפשר להתחיל בפעולת סעד בנסיבות החדשות. הקלה לא מעט העובדה שהג'וינט היה מוסד אמריקני ובשלב זה נאלצו הגרמנים להתחשב בכך. הג'וינט פרס את חסותו על "צנטוס", המוסד לטיפול ביתומים ובילדים נזקקים וגם על "טאז", האגודה לענייני בריאות. אך חשיבותו העיקרית של הג'וינט היתה בכך שגילה כושר הסתגלות ויוזמה. גמישות זאת והתושייה שגילו אנשיו לא היו קשורות בפעולה כלשהי של המוסד הזה ובוודאי לא בהנהלה שלו, שישבה בניו יורק.
השלוחה של הג'וינט בפולין, שמרכזה היה בו', התברכה בקבוצת אנשים מסורים ומוכשרים שהוכיחו יכולת, אומץ לב ונאמנות לתפקידם גם בתקופת המלחמה והגטו. הבולט ביניהם היה יצחק גיטרמן, יהודי ליטאי, שהיה במשך שנים הרוח החיה ביוזמות ובפעולות של המוסד. בזמן המלחמה נפל גיטרמן בשבי הגרמנים ורק באביב 1940 חזר לו' ומיד השתלב בעבודת סעד. עם קבוצת ראשי הג'וינט נמנו גם דוד גוז'יק, לוי נוישטאט, יצחק בורנשטיין והאיש שידו היתה בפעילויות רבות ומגוונות בתקופת המלחמה והמחתרת - עמנואל רינגלבלום.
הג'וינט נרתם לפעולות העזרה בתחומים שונים. תחילה התמקדה העזרה המידית בטיפול בפליטים ובאלה שנפגעו בימי המערכה הצבאית. בשלב שלאחר מכן ניסה הג'וינט לסייע ליהודים משכבת האיגטליגנציה העובדת וגם לרבנים ולעסקני ציבור שאיבדו את מקורות המחיה שלהם. רבים מהם נקלטו במנגנון המורחב שבנה מוסד הסעד שבחסות הג'וינט. אבל היו אנשים שהתלוננו שהג'וינט העסיק גם אמנים ועיתונאים שכוחם לא היה רב בארגון פעולות סעד ועל כן - כך טענו המבקרים - לא הביאו תועלת רבה לארגון. אבל השחקן יונס טורקוב והסופרת רחל אוירבך, ששניהם היו בין עובדי הג'וינט, מציירים תמונה אחרת. לדבריהם אנשי האינטליגנציה לא זו בלבד שידעו להסתגל לעיסוקם החודש אלא הם גם ראו בו שליחות וייעוד.
עד מהרה הסתבר, שהעזרה אינה יכולה להצטמצם לקבוצות של נפגעים ושמעגל הנצרכים הזקוקים לעזרה מתרחב ועל כן יש צורך ביצירת כלים ובארגון מבצעים שיקיפו את האוכלוסייה היהודית כולה. הארגון לעזרה עצמית, שנקרא "ז'טוס" (ראשי התיבות בפולנית של אגודה יהודית ציבורית לעזרה וסעד) ואשר הוקם במסגרת הג'וינט סייע לרבע מיליון יהודים בערך בהספקת מצרכים לקראת חג הפסח של שנת ת"ש. המכשיר החשוב יותר לעזרה ישירה להמוני היהודים היו המטבחים העממיים שחילקו מנות מרק לנצרכים ולרעבים ממש ובזמן הראשון גם פת לחם. המטבחים העממיים נחלקו לשני סוגים: מטבחים לילדים ומטבחים למבוגרים. בתקופת השיא פעלו בו' היהודית ככל הנראה יותר ממאה מטבחים כאלה. במטבחי הילדים, שעמדו תחת פיקוחה של "צנטוס", היה האוכל מזין יותר, עבדו בהם מורים לשעבר ובנוסף לכך נתקיימה במקום גם פעילות חינוכית, תרבותית ולימודית. במטבחים למבוגרים היה המזון דל ביותר. מקצת ממטבחים אלה שירתו את חבריהם של איגודים מקצועיים ובעלי מקצועות, כגון עיתונאים או סופרים. כמו-כן היו גם מטבחים שפעלו בחסותן ובפיקוחן של מפלגות פוליטיות ותנועות הנוער. בחודש אוקטובר 1939 חולקו בו' 188,611 מנות מרק ואילו בחודש מארס 1940 עלה המספר ל-1,986,263. כלומר, בערך 15% אחוזים מיהודי ו' נזקקו באותה עת למנת המזון שסיפקו המטבחים העממיים.
בספטמבר 1940 חלה ירידה חדה במספר האוכלים במטבחים העממיים ומספר המנות שחולקו הגיע ל-379,068 בלבד; משמע, כחצי שנה לאחר השיא ירד מספר האוכלים ל-20%. ירידה זו אינה מצביעה כמובן על שיפור במצב או על ירידה במספר הנזקקים בין יהודי ו'. למעשה גדל באותו זמן מספרם של הנזקקים למזון ב-40 עד 50 אחוזים. הירידה החדה נגרמה בשל דלדול המקורות הכספיים של הג'וינט. לפי חישובים שנעשו הוציא הג'וינט למען יהודי פולין בשנת 1940 מיליון וחצי דולר בערך. בשנת 1941, שהיתה שנת המצוקה החריפה ביותר, ירר הסכום הזה בחמישית בערך. מאז ראשית שנת 1942, בעקבות הצטרפות ארצות הברית למלחמה נגד ארצות הציר, הועמד הג'וינט בפני קשיים חמורים, שכן השלטונות האמריקניים אסרו על העברת מזון וכסף לארצות אויב שעמן נמנתה גם פולין הכבושה. אבל גם בזמן שעדיין ניתן להגיש עזרה חומרית ולמנוע רעב, שהפיל אלפי קורבנות, לא הוחשה העזרה הדרושה.
עזרה הגישו גם מוסדות אמריקניים לא-יהודיים. יש לציין לזכותם של מוסד ות אלה שהם עמדו בתוקף על כך שהסיוע שהם מגישים לתושבי הארצות הכבושות יגיע גם לנצרכים היהודיים. במאמץ להגיש לפחות חלק מן העזרה הנחוצה בדחיפות פנו מנהלי הג'וינט בו' ליהודים בעלי אמצעים - שהצ ליחו להציל חלק מרכושם והציעו להם להלוות לג'וינט סכומי כסף. את הכספים יקבלו המלווים בחזרה לאחר המלחמה. מבצע זה, שהניב פירות חשובים, נעשה לאמיתו של דבר בלי ידיעת המוסדות המרכזיים של הג'וינט באמריקה.
מכשיר חשוב אחר שהוקם בסיועה של העזרה העצמית ויוזמתו של עמנואל רינגלבלום היתה רשת ועדי הבתים. ועדי הבתים הוקמו כמסגרת לשעת חירום בתקופת ההתקפה על פולין ותפקידם היה לארגן את הדיירים ולהדריכם כיצד לנהוג בימי הסכנה והזעזועים. בתום מעשי האיבה חדלו הוועדים להתקיים. אך רינגלבלום וחבריו הבינו שניתן להפעיל אותם כמכשיר קבוע לעזרה עצמית. סייעה למטרה זו העובדה, שבגלל העוצר שהטילו הגרמנים על העיר נאלצו הדיירים להסתגר בבתים ועקב כך נתהדקו הקשרים ביניהם. בוועדי הבתים היו פעילים מתנדבים, גברים ונשים, ועד מהרב צמחה מתוכם מנהיגות חדשה, שמילאה תפקיד חשוב בתנאים שנתהוו. ככל שגברה המצוקה הלך וגדל מספר ועדי הבתים שנתארגנו. בסוף חודש אפריל 1940 היו בו' 778 ועדי בתים שהוקמו ב-878 בתים. בחודש מאי 1940 עלה המספר ל-1518 ב-2014 בתים וכעבור מספר חודשים, בחודש ספטמבר, הגיע מספר ועדי הבתים ל-2,000. רינגלבלום, שעמד בראש המדור לעבודה סוציאלית של העזרה העצמית היהודית, ביקש להקנות לוועדי הבתים אופי של ארגון הפועל לפי עקרונות חברתיים. ועדי הבתים אורגנו לפי שכונות ועל בסיס כלל-עירוני. בראש ובראשונה היה על הוועדים לדאוג לצרכים של דיירי הבתים שלהם.
נוסף להגשת העזרה החומרית עסקו ועדי הבתים בהקמת גני ילדים, מועדוני נוער, בארגון חגיגות לרגל חגים, בפעילות תרבותית ועוד. כיוון שברבים מן הבתים התגוררו מאות דיירים הם היו שדה פעולה להתארגנות ענפה. המדור לעזרה סוציאלית השתרל להרחיב את מעגל העבודה של ועדי הבתים ובתים שבהם לא היתה המצוקה חריפה אימצו נקודות-מחסה לפליטים או בתים שבהם היה המצב קשה. לעבודה זו היו תוך זמן מועט תוצאות מרשימות. התגייסות הדיירים לפעולה ותרומותיהם שימשו יסוד למבצעים וליוזמות רבות. אבל עם התרחבות מעגלי הנפגעים והזקוקים לעזרה חלה הסתגרות, בבחינת "עניי ביתך קרובים יותר" ובמשך הזמן, ככל שכל משפחה נחשפה יותר למצוקה הנוראה, הלכה יעילותם של ועדי הבתים ונחלשה.
מראשית צעדיה היתה ההתארגנות שקמה בחסות הג'וינט, והמוסד לעזרה עצמית שצמח ממנה, לגוף בעל אוריינטציה חברתית ופוליטית. ליד "העזרה העצמית" הוקמה מועצה ציבורית, שבה היו מיוצגים ראשי הגופים הפוליטיים במחתרת ואלה הם שהחליטו בכל הנוגע למדיניות וליעדי העזרה. באופן זה נעשה המוסד לעזרה עצמית לכוח שפעל מצד אחד באופן ליגלי, בידיעת השלטונות ובאישורם ומצד שני היה קשור עם המסגרות הפוליטיות החשאיות וסייע לפעילות במחתרת. רבים ראו בעזרה העצמית הסוציאלית מעין אלטרנטיבה ליודנראט, היינו מוסד המייצג את הציבור היהודי לעומת המוסד הכפוף לשלטון הכובש. באביב 1940 פנתה המחלקה לסעד שליד הגוף שהקימו הגרמנים בראשות המושל פראנק בהצעה לקבל לידיה את החסות על מסגרות העזרה של היהודים ולשלבם במסגרת פדראטיבית משותפת עם הארגון הפולני. נשאלת כמובן השאלה מה הניע את הגרמנים להתעניין במוסדות סעד אצל היהודים ומשום מה ביקשו לצרפם למסגרת משותפת עם הפולנים ולאחר מכן עם האוקראינים, דבר שעמד בניגוד למגמות היסוד של המדיניות שהונהגה בארץ הכיבוש. מותר להניח, שהסיבה לכך היתה נעוצה ברצון להופיע בפני מוסדות סעד בינלאומיים, כמו הצלב האדום ומוסדות הסעד האמריקניים שהיו רשאים לפעול בגנרל-גוברנמן ופעילותם הכניסה דולרים וגם חומרי גלם שהגרמנים היו זקוקים להם בדחיפות. סיבה אחרת, שגם לה היה כנראה משקל כלשהו נובעת מכך שאנשים שהתמחו בסעד גילו רגישות רבה יותר למצוקה שסביבם ויחסם ליהודים היה מתון יותר מאשר של גורמים אחרים. כך אפוא הוקמה ביוזמתו ובתיווכו של ד"ר פריץ ארלט המסגרת הרחבה של נ.ר.או. (ראשי התיבות בפולנית של המועצה העליונה לעזרה) והמדור היהודי בתוך ארגון ו.ס.ס. (העזרה היהודית העצמית) התגבש כמוסד יהודי בעל אוטונומיה בתוך המועצה העליונה. בראש המוסד עמד ד"ר מיכאל וייכרט, עסקן יהודי בתחום ארגוני בעלי המלאכה ובמפעלי תרבות יהודיים קודם המלחמה. מקום מושבו של המרכז וגם של המוסד היהודי היה בקראקוב ובפועל היה זה מוסד יהודי שלא פעל רק במסגרת של גטו אחד, אלא התקיים במתכונת כללית בכל הגנרל-גוברנמן. על אף העובדה שהמוסד הכללי התקיים בקראקוב המשיך המוסד בו' שבחסות ראשי הג'וינט להתקיים והוא קיים מגע הדוק וניהל קופה משותפת עם המרכז בקראקוב. אך למעשה פעל בנפרד ובהתאם לקריטריונים שקבע לעצמו, בתוך ו' ולאחר מכן בתוך גטו ו'. מן הראוי לציין שהפולנים שעמדו בראש מוסד מקביל פולני במסגרת הפדרטיבית והיו כמובן בעלי השפעה הרבה יותר גדולה מאשר היהודים (בראש המוסד הפולני עמדו כמה מנציגיה הבולטים של האריסטוקרטיה הפול- נית העשירה) גילו יחס של הבנה כלפי היהודים וצורכיהם ושיתוף הפעולה במישור זה התנהל מתוך רצון טוב והתחשבות הדדית.
במישור הציבורי לא היו כמעט יחסים בין יהודים לפולנים בו'. העיר לא היתה בירת הגנרל-גוברנמן, אבל היא היתה בירתה של פולין במחתרת. קמו בה הארגונים החשאיים במחתרת, מרכזי המפלגות שפעלו בחשאי וכן השלוחה של הממשלה הפולנית הגולה, שהתמקמה תחילה בצרפת ולאחר תבוסת צרפת, באמצע שנת 1941, עברה ללונדון. ליהודי ו' היו קשרים עם פולנים על בסיס אינדיווידואלי, אך לא נוצרו קשרים כלשהם באמצעות כוחות המחתרת או שלוחות של הממשלה - הצבאית והאזרחית - וגורמי ציבור יהודיים. קשרים מוגבלים למדי היו לאנשי ה"בונד" עם אישים במפלגה הסוציאליסטית הפולנית, או פלגים במפלגה זו, קשרים מעין אלה חיברו גם את אנשי השומר הצעיר עם בודדים מקרב תנועת הצופים הפולנית הקאתולית. הוא הרין באשר לקשרים בין קצינים יהודיים המקורבים לרוויזיוניסטים ובין קצינים פולניים. אך לכל סוגי הקשרים הללו לא היה אופי מחייב וממוסד, ויהודים לא נהפכו בשום מקרה למרכיב מוכר בתוך מסגרת מחתרתית שנוסדה ביוזמתם של הפולנים. שום נציג יהודי לא נתבקש להצטרף לגוף שהוקם מטעם גורמי השלטון הפולני שבמחתרת.
יחד עם זאת לא היו גילויים אנטי-יהודיים בולטים בחודשים הראשונים של הכיבוש. כפי שצוין במקרה של הינתקות מוסד הסעד, נאמר שהגרמנים דרשו שתהיה הפרדה בין יהודים לפולנים בתחום זה, אבל כעבור זמן התברר שהיתה זו יוזמה של הממונה על הסעד הגרמני שהביאה להיווצרות מוסד פדרטיבי משותף. במקרה אחד, כאשר נתבע ראש לשכת עורכי הדין הפולניים ליאון נובודבורסקי, איש המפלגה הלאומית הרמוקטית האנטישמית, למסור לשלטונות את רשימת חברי המקצוע היהודיים הוא סירב לעשות זאת בטענה, שהעניינים בין הפולנים ליהודים אינם מעניינו של הכובש.
בינואר 1940 התחיל גל של התנפלויות והתקפות על היהודים מצד כנופיות של פולנים. מספר האנשים, שתקפו את היהודים ברחובות, היכו אנשים בודדים ושדדו אותם, הגיע למאות. אין ספק, שמדובר בפרחחים ובאנשי העולם התחתון מוסתים, שניצלו את העובדה שניתן להם היתר להשתולל בחופשיות מתוך הסכמה שבשתיקה של הגרמנים אם לא תוך יוזמה גרמנית ממש. הדברים התפתחו לכדי פוגרום ממש בימי הפסחא, ש"נמשך שמונה ימים". יהודים לא העזו להתגונן, מפני שחששו מתגובת הגרמנים ומעונש קולקטיבי שיוטל עליהם בתגובה. כמו-כן לא באה תגובה תקיפה מצד הפולנים והמחתרת הפולנית, אף-על-פי שהפולנים הביעו את הסתיי- גותם ממעשי הפרעות וגינו אותם. בסיכומו של דבר, באביב 1940, בעת שההתנפלויות קיבלו ממדים המוניים הם נפסקו לפתע כשם שהחלו לפתע. יהודים חזרו להתלונן על המתרחש וטענו שאין ביכולתם לעמוד בהוצאות ובחובות המוטלות עליהם כל עוד ההתפרעויות נמשכות. כנראה הספיקה הערה תקיפה יותר של פקיד גרמני כדי לשים קץ לתופעה המבישה, אך היא הותירה בלב היהודים משקע כבד.

סגור

בגטו

הגטו היהודי בו' נשלם באמצע שנת 1940. הוא הוקם בלבה של השכונה היהודית בצפון העיר והקיף את הרחובות המיושבים יהודים. אך זה לא היה הניסיון הראשון להקים גטו בו'. בנובמבר 1939 הופיע בפני אנשי היודנראט איש אס"אס, שטאנדארטנפירר ד"ר רודולף באץ, והודיע בשם המפקד הצבאי של העיר, הגנראל פון נוימאן-נוירודה, שכל היהודים חייבים להתרכז תוך שלושה ימים במספר רחובות באיזור היהודי. ההוראה להעביר תוך שלושה ימים 150,000 (לפי מקור אחר 80,000) איש גרמה זעזוע וייאוש והעמידה את אנשי היודנראט בפני משימה בלתי אפשרית. במצב ללא מוצא החליטו אחדים מחברי היודנראט, כולל צ'רניאקוב, להתייצב בפני הגנראל הגרמני כדי לשכנעו שהפקודה האכזרית אינה ניתנת לביצוע. המשלחת היהודית נתקבלה אצל המפקד הצבאי, שלא ידע כלל על ההוראה שהוצאה כביכול בשמו. כנראה שהשימוש שנעשה בשמו ללא ידיעתו הוא שהניע את הקצין הגרמני לבטל את הגזרה.
מאז פברואר 1940 הוטל על ו' שיין, מורשה לענייני פינוי ותנועת אוכלוסין במשרד המחוז, לתכנן את הקמת הגטו. במשך הזמן נשקלו אפשרויות שונות, כגון הוצאת היהודים וריכוזם באחד הפרברים של העיר. לפי דברי שיין, התמשך התכנון משום שנמסר על תוכניות מקיפות לריכוז היהודים ב"רזרבאט" (שמורה) בלובלין או באי מאדאגאסקאר. גם ההתנגדות של הפולנים השפיעה כנראה על הדחייה. הפולנים ראו בעצם התכנון של חלוקת העיר לאזורים - גרמני, פולני ויהודי - פגיעה באופייה של העיר והתנגדו לה. את התנגדותם נימקו בסיבות כלכליות. ביום 12 באוקטובר, יום כיפור תש"א, נמסר ליהורים על צו להקמת הגטו וכעבור ימים אחדים פורסמה מפת הרחובות שהוקצו לשטח הגטו.
מרגע שנקבעו גבולות הגטו התחילו היהודים במאמצים להרחיב את שטחו. לשם כך השתמשו בשידול ולא נמנעו ממתן שוחד. מצד שני, הפולנים, שהתנגדו עד כה להקמת הגטו, ניסו עכשיו להשפיע על הגרמנים לצמצם את שטחו. הם מצאו מדי פעם סיבות נוספות מדוע אין להוציא רחובות אלה או אחרים מרשותם ולכלול אותם בגטו המתוכנן. הופעלו לחצים רבים כדי לצמצם את השטח. רק פולנים מעטים קראו להידברות בין פולנים ליהודים במציאות שבה אילצו הגרמנים מאה אלף פולנים וכמספר הזה יהודים להחליף את מקומות מגוריהם.
תאריך ההעברה והיום הקובע לפינוי נדחו כמה פעמים. אבל הכל היה מוכן למבצע. עוד בחודשים הראשונים של שנת 1940 הופיעו שלטים בולטים בגבול הרחובות היהודיים שהזהירו מפני כניסה לתוך השטח משום שהוא נגוע כביכול במחלה מרבקת. חודשים רבים נמשכה בניית החומה שהיתה אמורה להקיף את הגטו. את ההוצאות ההקמה מימן היודנראט מקופתו. עד ליום האחרון לא ידעו היהודים מה יהיו פני הגטו - האם יהיה הגטו סגור או פתוח, ואם יהיה פתוח האם ירשו להם לצאת ממנו; האם הם חייבים לחסל את חנויותיהם שמחוץ לשטח הגטו ומה יהיה על בתי המלאכה הזעירים על החומרים שבתוכם. הסימנים החיצוניים לא נתנו תשובה ברורה על כוונת הגרמנים והיהודים ניזונו משמועות.
ביום 16 בנובמבר נסגר הגטו. רכושם של אלפי יהודים נשאר מחוץ לחומה בעבר השני והם לא יכלו לגשת אליו. לפי הנתונים של הגרמנים היה צורך לפנות ולשכן מחדש 113,000 פולנים ו-138,000 יהודים. אולם מספרים אלה אינם מלמדים על מה שהתרחש במציאות בשטח. הפולנים שגרו ברחובות היהודיים היו מבני דלת העם ומגוריהם היו דירות עלובות שלא היו בהם אפילו סידורים סאניטאריים מינימליים. לעומת זאת נמנו היהודים שגרו מחוץ לשטח השכונה היהודית עם שכבה אמידה יותר בקרב הציבור ודירותיהם היו טובות יותר וגדולות יותר. מיד עם הקמת הגטו הוכנסו לתוכו גם הפליטים. בשטח שתפס 2.4% משטח העיר נדחסו בערך 30% מאוכלוסייתה. לפי הנתונים הגרמניים היתה הצפיפות 6-7 נפשות לחדר; מנתונים שעובדו אחרי המלחמה עולה שהצפיפות היתה 3 נפשות לחדר. חמורה יותר היתה העובדה, שבשטח היהודי היו הבתים רעועים, ללא סידורים סאניטאריים וללא חתימת ירק או עצים. מתוך 1,800 רחובות העיר נכללו בגטו רק 73. אורכם של גבולות הגטו היה בערך 18 ק"מ. גובה החומה שהקיפה אותו היה 3 מטרים ומעליה הותקנה גדר תיל.
לגטו הוכנסו גם אלפיים אנשים שלא היו יהודים, אלא נוצרים על-פי דתם. בשטח הגטו נשארה כנסייה והכומר שלה היה גם הוא יהודי לשעבר. הוא ובני עדתו נחשבו יהודים לפי חוקי הגזע. הנאצים הקפידו לא לכנות את הגטו אלא בשם "הרובע היהודי". כדי להצדיק את הקמתו הדגישו הגרמנים בעיקר שרחובות היהודים היו מקור של מגפות, והגטו לא נועד אלא להרחיק את סכנתן. עד מהרה התברר, ועל כך הצביע פרופ' לודביק הירשפלד, מומחה בעל שם עולמי לקבוצות דם שהיה יהודי מומר והועבר לגטו עם משפחתו, שהגטו והתנאים שנוצרו בתוכו היו מקום גידול מעולה למחלות ולמגפות.
אבל מה שהיה חמור מכל בגטו, חמור אף יותר מאשר הצפיפות, היה הרעב. היעדר תעסוקה והיעדר אמצעי קיום נראו בעיני חוגים אחדים במשך זמן מה כיתרון. שכן הגטו נתפס בעיניהם כמקום מוגן מפני הסכנה האורבת ליהודים בחוץ - מן הגרמנים מצד אחד ומן הבריונים הפולניים מצד שני. הם חשבו שההסתגרות מאונס תגביר אצל היהודים את הערבות ההדדית ושמסגרת הגטו תהיה מקלט טוב יותר לקיום היהודי מאשר הפיזור ברחבי העיר המתנכרת והעוינת. אולם הגטו הביא לניתוקם של קשרי העבודה והעסקים שקיימו היהודים עם שכניהם הפולנים. יהודים הותירו אחריהם רכוש רב, בתים ועסקים, חנויות ומפעלים וכן נכסים ניידים, סחורות וציוד, שלא הועברו לגטו אלא הושארו במקומם. במשך זמן רב למדי היו הגטו ויושביו נתונים במעין שיתוק מבחינה כלכלית. רק מעטים המשיכו לעבוד במפעלים שקיימו שלוחות בתוך הגטו. פלוגות עבודה של אנשים שעבדו אצל הגרמנים המשיכו לצאת את הגטו מדי בוקר. אבל העובדים היהודיים לא קיבלו שכר תמורת עבודתם זולת ארוחה דלה שניתנה להם במקום העבודה; לפעמים יכלו להבריח עמם בשובם לגטו מעט מזון בשביל בני משפחותיהם הרעבים. עם הזמן הלך וגדל מספרם של המועסקים ביודנראט. מנגנון היודנראט על מוסדותיו כלל גם את המשטרה היהודית, שהוקמה בפקודת הגרמנים כדי לשמור על הסדר בתוך הגטו. בתקופת השיא הועסקו במנגנון 6,000 עובדים (לפני המלחמה היה מספר המועסקים בקהילה 530). עובדים אלה קיבלו שכר עבור עבודתם, אלא שלא היה בו מספיק לצורכי קיום מינימליים. אבל לפחות היה בכך כדי להעניק לעובד תחושה של ערך עצמי.
קשה במיוחד היה מצבם של המוני הפועלים היהודיים, אנשי האינטליגנציה והפליטים, שהיו חסרי רכוש ועל כן לא יכלו להחליפו במעט מזון. המונים אלה יצרו שכבה גדלה והולכת של רעבים שגורלם נחרץ. בנובמבר 1940, החודש שבו נסגר הגטו, הגיע מספר הפטירות ל-445. עם הזמן הלך המספר וגדל ער שהגיע לממדים מבהילים: בינואר 1940 היה מספר הנפטרים 898; באפריל של אותה שנה עלה המספר ל-2,061; ביוני - ל-4,290; ובאוגוסט של אותה שנה - ל-5,560.
חודש אוגוסט היה חודש השיא בתמותה בגטו ואחריו הסתמנה ירידת מה. אבל עד חיסולו של הגטו היתה התמותה לחודש בין 4,000 ל-5,000 נפש. בחודש ינואר 1942 עלתה התמותה ל-5,123 נפש ואילו במאי 1942, סמוך לתחילת הגירוש הגדול, חלה ירידה משמעותית והתמותה הגיעה ל-3,636 נפש "בלבד".
בהדרגה נוצרו בגטו מבנה כלכלי מיוחד ומציאות "גטואית" יומיומית. מחוץ לשכבה קטנה של אנשים שהבריחו מזון לתוך הגטו וחפצים בעלי ערך מתוכו לצד הארי, של סוחרים ובעלי מלאכה שעשו עסקים -כשרים ולא כשרים - עם בעלי מפעלים גרמניים, כל שאר יושבי הגטו, כולל אלה שהיו מועסקים בעבודה כלשהי, בין חלקית וביץ מלאה, לא יכלו להתקיים. מבין העובדים היהודיים. שמספרם הגיע עם הזמן לעשרות אלפים, רק מעטים - לא יותר מעשרה אחוזים - יכלו לספק לעצמם ולבני משפחותיהם את המזון החיוני לקיומם. הרוב המכריע נאלץ להתקיים על חסכונות או ממכירת חפצים שנותרו בידיהם. מה שקיבלו בתמורה גם הוא לא הספיק לקיום של ממש. מובן שאלה שעבדו במקום קבוע פחות או יותר היו בעלי מזל, שכן היתה להם לפחות ההרגשה שעדיין יש להם איזו אחיזה במציאות והדבר תרם ללא ספק להעלאת המוראל.
מבחינה כלכלית היתה החברה בגטו נתונה במצב של התרוששות מתמדת. עם הזמן הלך וגדל מספר האנשים שנותרו חסרי כל והיו אפוא מועמדים ודאיים למיתה ברעב. פקיד בכיר ביודנראט בשם סטפאן ארנסט רשם ביומנו סמוך לחיסול הגטו, שבגטו מצויים "אולי עשרים ואולי שלושים אלף שבעים ממש בני העילית החברתית. כנגדם ניצב המון של רבע מיליון פושטי יד חסרי כל שהיו שרויים בדלות מוחלטת ונאבקו על דחיית מועד המוות ברעב... ובתווך, בין שני אגפים אלה, מצוי המון של כמאתיים אלף 'ממוצעים', אשר מסתדרים מי טוב יותר ומי רע יותר, אך עדיין שומרים על דמותם, נקיים במראיהם, מלובשים ולא נפוחים מרעב...".
לפי חישובי ה"עזרה עצמית היהודית" היו בגטו, בדצמבר 1941, 65,000 מועסקים; בתוכם היו 55,000 שכירים ו-10,000 עצמאיים. לפי אותו מקור היה מספרם של מחוסרי אמצעי קיום באותו זמן יותר מ-200,000.
הקשרים הכלכליים של הגטו עם החוץ התנהלו באמצעות ה"טראנספורטשטלה", שהיה מעין משרד להעברה שהקימו הגרמנים. מוסד זה היה ממונה על כל תנועת הסחורות מן הגטו ואליו. משרדי המוסד הזה נמצאו בצד הארי של העיר, ברחוב קרולבסקה, ותחנת ההעברה עצמה היתה ברחוב סטאבקי 4. למקום זה הוליכה שלוחה של מסילת ברזל שצדה האחד נחשב שייך לתחום הגטו והשני - לחלק הארי. ממקום זה יצאו החל מן השבוע האחרון של חודש יולי 1942 ה"משלוחים" והוא נקרא בפי הגרמנים "אומשלאגפלאץ" (כלומר, מקום הטענה). המנהל הראשון של רשות ההעברה היה אלכסנדר פאלפינגר, פקיד גרמני שהובא מן ההנהלה הגרמנית המפקחת על הגטו בלודז'. הוא רצה להקנות לו' דמות הדומה לזו של לודז', כלומר ליצור משטר שבו יהיו היהודים נתונים בבידוד מוחלט. אבל השיטה לא התקבלה ולאחר זמן מה הוחלף פאלפינגר במאכס פישר, כלכלן גרמני שעבד במערכת הבנקאות של הגנרל-גוברנמן. פישר גילה גמישות רבה יותר מקודמו במילוי תפקידו.
במציאות הועבר רק חלק מן הסחורות והמצרכים אל הגטו באמצעות ה"טראנספורטשטלה". המס הגבוה שגבתה רשות זו מתנועת הסחורות היה רק סיבה אחת לעקיפת מוסד זה. סיבה חשובה יותר נעוצה כעובדה שמרבית הפעילויות הכלכליות בתוד הגטו והקשורות עם הגטו נעשו באופן בלתי לגאלי. משום כך לא תהיה זו הפרזה לומר שמשק הגטו היה בעיקרו משק כלתי לגאלי. במרקם זה של מבנה בלתי לגאלי נטלו חלק שלושה גורמים - יהודים, פולנים והגרמנים עצמם. מבנה זה היה מורכב משני יסודות עיקריים - הברחה של מצרכים אל הגטו והוצאת תוצרת הגטו ממנו החוצה.
שוויו של הייצוא הרשמי מן הגטו הגיע ביוני 1940 ל-333,000 זלוטי. בחודשים שלאחר מכן עלה שווי זה ל-500,000 זלוטי; באוקטובר הגיע ל-777,000 זלוטי ובנובמבר - ל-1,200,000 זלוטי. הייצוא החשאי, הבלתי לגאלי, מן הגטו היה גדול מזה פי כמה וכמה. לפי חישובים שערך הכלכלן י, וינקלר, שחי בגטו והכין מחקר על הכלכלה היהודית בשביל ארכיון רינגלבלום, הגיע שוויו של הייצור החשאי לחודש בתקופה המקבילה ל-10 מיליון זלוטי. בשני ענפים - נגרות וייצור מברשות - הגיע שווי המוצרים ל-7-8 מיליון זלוטי. אשר להברחת מזון לגטו, לפי הערכתו של צ'רניאקוב הגיע שיעור המזון המוברח ל-80% מכלל כמות המצרכים שנכנסו לגטו.
המעורבות הגרמנית בגטו התבטאה בכמה מישורים. השלטונות היו מעוניינים בעיקר בגזל הרכוש היהודי ובניצול המומחיות היהודית בענפים אחדים. כבר מתחילת תקופת הכיבוש הגרמני הועסקו יהודים באיסוף שאריות מתכת, נוצות וסמרטוטים. לאחר זמן מה ירד משקלו של איסוף הפסולת ושוב לא היה לו משקל של ממש בכלכלת הגטו. לעומת זאת גדל מספרם של העובדים היהודיים בשירות הגרמנים. היהודים נשלחו למחנות עבודה והועסקו שם בחפירת תעלות ניקוז, בסלילת כבישים ובעבודות קשות אחרות. התנאים במחנות אלה היו קשים ביותר: היהודים קיבלו מזון מועט ביותר והיו נתונים לרעב מתמיד; התנאים הסאניטאריים היו ירודים ביותר ומשטר העבודה היה אכזרי ונוקשה. בקיץ של 1941 נשלחו למחנות באיזור ו', לובלין וקראקוב 11,300 איש. שיעור התמותה במחנות ומספר הנפגעים בגופם שם היה עצום.
כאלפיים יהודים עבדו דרך קבע ב"פלאצובקות", דהיינו מקומות עבודה גרמניים בתוך ו'. מקומות עבודה אלה כללו ניקוי מתקני שירותים בקסרקטיני החיילים הגרמניים, עבודת סבלות בתחנת הרכבת, ושאר עבודות פשוטות ובזויות. אבל עובדים אלה נהנו מיתרון זה שהם חזרו לבתיהם, לאחר שעות עבודתם הארוכות ועל-פי רוב גם יכלו להבריח מעט מזון בשביל בני משפחותיהם או לשם החלפה או מכירה בחוג מכריהם.
זמן לא רב לאחר הקמת הגטו החלו יזמים ובעלי מפעלים גרמניים לגלות עניין בכוח העבודה הזול והם עטו על הגטו במטרה לנצל את דייריו לצורכיהם. כנראה שהחברה הראשונה שעשתה כן היתה חברת "שמידט אונד מינסטרמן", שעסקה בין השאר בהקמת חומות הגטו. בגלל השינויים התכופים בשטח הגטו היה צורך לפרק קטעים של החומה ולבנותם מחדש. המימון בא מקופת היודנראט, שנאלץ לשאת בהוצאות לפי פקודת הגרמנים. החל מן הקיץ של 1941 חדרו חברות גרמניות נוספות לגטו, לאחר שקיבלו רשות לכך מן השלטונות הגרמניים. ביולי 1941 הופיע בגטו ברנארד האלמאן, בעל חברה לנגרות; בספטמבר 1941 החלה לפעול בגטו חברה מדנציג, חברת,פריץ שולץ, שעסקה בייצור פרוות ושיווקן. אבל את הרישום החזק ביותר בתחום העבודה בגטו השאיר סוחר גרמני בשם ואלטר טבנס, שחדר לגטו בחודשי הסתיו של 1941 והתרכז במוצרי טקסטיל.
בהתחלה הזמינו מפעלים אלה מוצרים מוכנים אצל בעלי מלאכה יהודיים, אך עד מהרה החלו להקים מפעלים משלהם בשטח הגטו. בשלבים הראשונים היו רק יהודים מעטים מוכנים לעבוד במפעלים הללו. שכן התמורה שקיבלו עבור יום עבודה לא הגיעה אפילו כדי מחירה של מחצית כיכר לחם.
היודנראט ניסה להתערב גם הוא ולעודד את העבודה במפעלים הגרמניים. הוקמה מחלקה מיוחדת שבה היו פעילים גם יזמים יהודיים, ומטרתה להגביר את התפוקה של המפעלים הללו. אך השתדלויות היודנראט לא הועילו הרבה. רק החרדה מן הגירושים העלולים לפקוד את הגטו דחפה יהודים רבים יותר לעבודה במפעלים הגרמניים. באביב של 1942 הגיע מספר היהודים המועסקים בהם ל-4,000. משקל רב יותר בתעסוקה היה למפעלים שנקראו בשם "שופים", אך באלה נעסוק בהמשך.
לאחר שסגרו הגרמנים את היהודים בגטו עבר המסחר כולו, כמו המפעלים שהיו שייכים ליהודים, לידי הגרמנים והפולנים. מכיוון שהמפעלים הפולניים לא היו מסוגלים לספק את צורכי השוק בענפים כגון סידקית, צעצועים וחייטות ללא עבודתם של בעלי מלאכה יהודיים נאלצו חברות הסחר הפולניות, וביניהן אחדות גדולות, ליצור קשרים חשאיים עם בעלי המלאכה הכלואים בגטו כדי שיספקו להן את הדרוש. גם הצבא הגרמני נזקק לעבודתם של בעלי המלאכה היהודיים וגם הוא נכנס להתקשרויות עם אנשים בגטו כדי להשיג מיטות ומברשות, פריטי לבוש וכדומה. התקשרויות אלה היו על-פי רוב לא חוקיות ולכן נעשו בחשאי. לא אחת היו היהודים המקור היחיד להספקת המוצר או לביצוע העבודה הדרושה. יהודים גילו כושר המצאה ואלתור מפליאים. הם היו מסוגלים לשנות חפצים קיימים או לחדש מוצרים ישנים או לעשות שימוש בתחליפים במקום שלא ניתן היה להשיג את החומרים הדרושים.
היהודים העדיפו כמובן לעבוד בבתי המלאכה שעבדו למען הייצוא המוברח, משום שבאלה היה היחס אנושי בהרבה לעומת זה שזכו לו העובדים במפעלי הגרמנים, וגם התשלום היה גבוה פי כמה. אבל, כאמור, מספר המועסקים לא היה יותר משליש מכלל המפרנסים הפוטנציאליים בגטו. הפגיעים ביותר וחסרי היכולת להתמודד עם המציאות הקשה היו כתמיד הפליטים ואותם אנשים שהיו בעבר שכירים, בעיקר בני האינטליגנציה ובעלי המקצועות החופשיים; הם חסרו התמחות מקצועית ולא היו רגילים לעבודה קשה. לאנשים אלה גם לא היו בדרך כלל משאבים שיכלו לפרנסם לאורך זמן, ולכן הם שילמו את המחיר הגבוה ביותר בחיים עקב מחלות ורעב. אך מן הראוי לציין את כושר ההסתגלות ואת העמידה העיקשת שגילו היהודים במאבקם לקיום. יכולת זו להתמודד עם המצוקה הקשה נבעה מן הניסיון שצברו יהודי פולין בדרך חייהם; הם כבר ידעו בעבר קשיים וחיי מצוקה וגם היו קורבן פעמים רבות להתנכלויות של השלטו- נות. אמנם אי אפשר כמובן להשוות בין חייהם בזמן הגטו לחיי אחיהם בעבר, בין המציאות ששררה עד מלחמת העולם ובין החיים בגטו, אבל אין ספק שרבים מהם היו מחוסנים וידעו להתקיים גם בתנאים הקשים החדשים.
כבר דובר למעלה על ההברחה אל הגטו וממנו, שסייעה רבות לפרנסתם של הכלואים בגטו. המקורות שבידינו מציינים, שההברחה לא נפסקה אפילו ליום אחד ושנעשתה בדרכים שונות. המבריחים היו עוברים מן הבתים שבתוך הגטו דרך בתים שהיו מחוברים אליהם מחוצה לו, בצד ה"ארי". לאחר שהפרידו הגרמנים בין הבתים מצאו היהודים דרכים אחרות: מעל לחומות, דרך פתחים מוסווים שנפתחו בחומה וגם דרך תעלות שנחפרו או נתגלו מתחת לחומה. הברחה בקנה מידה גדול נעשתה דרך שערי הגטו - שלושת סוגי המשמר, הגרמני, הפולני והיהודי, שוחדו כדי שיעלימו עין. היתה גם הברחה זעירה - של ילדים שהתגנבו לצד הפולני או של נשים שיצאו מן הגטו וחזרו אליו בחשאי. מבריחים אלה הסתכנו מאוד במעשיהם, שכן העונש שנגזר על מעשה ההברחה היה בדרך כלל מוות. ואף-על-פי כן לא נרתעו המבריחים; הצורך להביא מעט מזון למשפחותיהם גבר על הסכנה.
יש כמובן הבדל גדול בין ההברחה הזעירה לזו הגדולה, ה"סיטונית"; זו האחרונה היתה עסק שהיו מעורבים בו אנשים רבים והיא דרשה ארגון מדוקדק ותכנון כמו גם אמצעים כספיים לא מבוטלים. הרווח היה מושך, אבל גם ההפסד לא היה קטן - כאשר נתגלתה ההברחה. כדי להבריח היה צורך בקשרים רבים ומסועפים. בראש המבריחים עמדו אנשים שחלק מהם היו קשורים לפני המלחמה עם אנשי העולם התחתון ולכן היו להם קשרים עם שותפים ולפעמים גם עם מכרים בצד הפולני. אנשים אלה גילו העזה רבה וכושר להסתגל במהירות לתנאים המשתנים. הרווחים היו מתחלקים בין השותפים לפי התפקיד שמילאו. העומדים בראש הארגון תיאמו את הפעולה עם השותפים הפולניים ותכננו את המבצע בתוך הגטו. החלק המסוכן ביותר נפל בחלקם של הסבלים שהעבירו את הסחורות מן הגטו ואליו; אם נתפסו נגזר גורלם. אנשים אחרים היו ניצבים בעמדות מפתח ותפקידם היה להזהיר את העוסקים בהעברה מבואם של שומרים. אנשים אחרים היו ממונים על חלוקת הסחורות לאחר שהועברו ליעדן ומשם הועברו אלה לחנויות או לבתים. מפעם לפעם היה צורך להחליף את מקומות המעבר ואת אופן החלוקה. הצלחת המבצע היתה תלויה הרבה בהפתעה, בחשאיות ובמהירות התנועה. העברתם של עשרות שקים של מצרכים נעשתה במהירות הבזק ומיד טושטשו העקבות ולא נותר מהן זכר. ואף-על-פי כן נפלו מדי יום אנשים חלל בעת מעשה.
מניעיהם של המבריחים לא היו כמובן ציבוריים או הומניטריים; הם גם לא עשו את מעשיהם מתוך רצון להתקומם. המניע העיקרי היה כתמיד רצון להרוויח כסף, שהיה חיוני לצורכי קיום, אבל אצל לא מעטים פעל כנראה גם יצר של הרפתקנות. ברשימות וביומנים שכתבו אנשים שחיו בגטו נאמר במפורש שלא מניעים נאצלים, כי אם מניעים של רווח הם שדחפו אנשים לעסוק בהברחה. סופר, למשל, שהמבריחים העדיפו להבריח שומן, נקניק וגבינה משום שמשקלם לא היה רב והרווח היה גדול. אבל אלה היו מוצרי מותרות שרק עשירים נזקקו להם ויכלו לקנותם. לעומת זאת לא רצו המבריחים לעסוק בהברחת תפוחי אדמה, שהיו מצרך מבוקש אצל המוני היהודים אבל הכניסו רק מעט. ואף-על-פי כן כולם מודים, שהמבריחים מילאו תפקיד חיוני ושבזכותם היה הגטו מסוגל להחזיק מעמד זמן רב למרות הגזרות שהטילו הגרמנים. משום כך יש לראות בהם, למרות כל ההסתייגויות, אנשים שעמדו בשורה הראשונה של המאבק נגד הנאצים.
כבר הזכרנו את הילדים ואת הנשים שהבריחו כמויות קטנות של מזון להחיות את נפש יקיריהם. התקהלות של ילדים קטנים - בני שבע ושמונה - סמוך לשערי הגטו היתה מחזה נפוץ באותם ימים. הילדים היו ממתינים לרגע שרפתה מעט עירנותם של השומרים כדי לעבור אל הצד האחר, הארי, שם עסקו בפשיטת יד. בכתביהם של פולנים מאותה עת נאמר, שאפילו נשים שהיו ירועות כאנטישמיות לא היו מסוגלות לעמוד במראה של ילדים הדומים לשלדים ונתנו להם שיירי אוכל. רבים מן הילדים לא אכלו את המזון שנתנו להם אלא שמרו אותו לבני משפחותיהם החולים והרעבים הכלואים בגטו. לא פעם גזלו פרחחים פולניים את האוכל שליקטו הילדים היהודיים ובשערי הגטו ערכו הגרמנים חיפוש בכליהם ולקחו הם את השאר. לפעמים יצאו הילדים בשן ועין וקיבלו גם מכות נאמנות. משוררת יהודייה, שכתבה בפולנית ונספתה עם יהודי הגטו, הנריקה לזרטוב, כתבה שיר על הילד היהודי ("המבריח הקטן") הנופל על משמרתו מכדורי מרצחים. מחשבתו האחרונה של הילד ברגעיו האחרונים מופנית אל אמו ששוב לא יהיה מי שיביא לה פת לחם. עורך דין יהודי נודע, ליאון ברנסון, שהשתייך לחוג המתבוללים והיה מקורב לסוציאליסטים הפולניים ומת בגטו, אמר שאחרי המלחמה יהיה זה מחובתם של המשוחררים להקים אנדרטה לזיכרם של הילדים הקטנים - המבריחים בגטו ו'.
שאלה מעניינת היא, כלום לא יכלו הגרמנים לשים קץ להברחות שנעשו מתחת לאפם ולמרות הוראותיהם החמורות והעונשים הקשים שגזרו על המבצעים? ניסיונותיהם של הגרמנים לסכל מעשי הברחה נתקלו לא פעם בהתנגדות עיקשת. הגרמנים לא בחלו אמנם באמצעים וראו בעינויים ובמעשי רצח דרך רגילה ולגיטימית מבחינתם לטיפול בהברחות. אבל אפשר שהם השלימו עמה כדרך המאפשרת להאריך עוד מעט את חיי הגטו שנידון לכליה. אפשר גם שבדרגים המקומיים העדיפו להימנע ממלחמה שיטתית במבריחים ולהסתפק במקום זה בפשיטות, החרמת סחורות ומעשי רצח מקריים כדי לבלום את ההברחה במקצת ולהחזיקה תחת פיקוח. היו גם כאלה שסברו אחרת. הקומיסאר של הגטו, היינץ אוארסוואלד, היה בדעה שיש לשפר את מנת המזון של העובדים בגטו ובדרך זו, כך האמין, ניתן יהיה להתגבר גם על ההברחה. אלה שאינם עובדים, החולים, הילדים היתומים והזקנים לא עניינו אותו כלל; הם נראו בעיניו כמעמסה מיותרת. אבל אוארסוואלד לא הצליח להגשים את כוונתו שכן לא עלה בידו להשיג את המצרכים הדרושים לקיומם של העובדים.

סגור

דת, חינוך ותרבות בגטו

היהודים שבגטו חיו במשטר של איסורים רבים ומפורשים - גם מה שלא נאסר במפורש לא היה מותר, אלא היה בגדר אי ודאות. היה ברור, שאסור להופיע ברחוב בלי הסימן היהודי, שאסור להתהלך בחוץ לאחר שעת העוצר, שאסור להחזיק רכוש וסחורות. אלה הם מקצת מן האיסורים הברורים שהעובר עליהם הסתכן במקרה הטוב במכות או בהחרמת רכושו ובמקרה הגרוע - בחייו. אבל היו איסורים רבים שלא היו חד-משמעיים ורק נחשבו כמסוכנים, כגון להתכנס יחד בבתים פרטיים. זמן עמדה בתוקפה ההוראה שאסור להתפלל בצוותא. למרות זאת נהגו יהודים לכנס מניינים בבתים פרטיים ולהתפלל בימי חול, ואילו בימי חג ומועד התפללו המונים. השחיטה הכשרה נאסרה, אך יהודים שומרי מצוות מצאו דרך לשגר עם קבוצות עובדים שיצאו מן הגטו שוחט והלה שחט בצד הארי בהמות ואחר כך הוברח הבשר הכשר לתוך הגטו. כאשר הוטל ספק בכשרותו של הבשר שהגיע בדרך זו או כאשר חסרו האמצעים להמשיך בהברחת בשר התנזרו היהודים מאכילתו. ביום ראשון של חג הפסח ת"ש רשם ח"א קפלן ביומנו בגטו: "בתי תפילה סגורים ומנייני חג בכל חצר ובעלי תפילה 'יפים אף נעימים' מנעימים לנו את תפילותינו ופיוטינו בקולותיהם הערבים - בחינת אנוסים". באביב 1941 בוטל איסור התפילה ובוטלה נעילת בתי הכנסת. ביוני 1941 נערכה הפתיחה החגיגית של בית הכנסת הגדול ברחוב טלומאצקה בהשתתפותו של צ'רניאקוב ופמליה מאנשי היודנראט. בגטו היו מקוואות חשאיות ואברכים ובחורי ישיבות נהגו ללמוד תורה בחבורות. האדמו"ר מפיאסצ'סנה, הרב קלונימוס קלמיש שפירא, קיים את עדתו החסידית בתוך הגטו ודרש בשבתות דברים שאינם רק ביטוי לדבקות תמימה באמונה, אלא יש בהם גם ניסיון מאלף לחדור לרזי המתרחש. דבריו של הרבי מפיאסצ'סנה ניצלו וכונסו בספר "אש קודש".
ליד היודנראט פעלה גם מחלקה לענייני דת, אך פעולתה לא הורגשה בציבור. אין כל ספק שרבים מן היהודים נשארו נאמנים לאמונתם ולאורח חייהם גם בתנאים הקשים בגטו, אך מן הרשימות והיומנים שנשתמרו מתקבלת גם תמונה שונה - של החלשת יסוד האמונה והדת, אי קיום מצוות וגם לא מעט גילויים של התפרקות מערכים והתרסה מכוונת נגד מוסדות ואישים המזוהים כדבקים בדתם.
בגטו נאסר על הלימודים בבתי-הספר. ראש היודנראט פנה מפעם לפעם אל השלטונות וביקש להרשות פתיחת בתי-ספר לילדים ולנוער בגטו. בשנת 1941 ניתנה הרשות לפתוח את שנת הלימודים בכיתות אחדות של בית-הספר היסודי. שנת לימודים סדירה זק היחידה שהתקיימה בגטו ו', נפתחה באוקטובר 1941. ערב סיום שנת הלימודים למדו 6,700 תלמידים ב-19 בתי-ספר. בתי-הספר היו מסונפים לזרמי החינוך השונים שפעלו בו' היהודית לפני המלחמה, כמו "תרבות", "ציש"א", "שולקולט" וכמו גם מוסדות החינוך הדתיים והפרטיים.
אולם עבודת החינוך העיקרית התקיימה במחתרת. בגטו פעלו עשרות ואולי מאות כיתות לימוד בדרגות שונות. בחשאי, בבתים פרטיים, היו מתכנסים תלמידים והמורים היו המורים המקצועיים שנשארו ללא תעסוקה בגטו. רבים סיימו את חוק לימודיהם התיכוניים בדרך זו. כמובן שמסגרת החינוך היתה פתוחה רק בפני המשפחות שעדיין נותרו בידיהם אמצעי קיום מספיקים. החינוך בגטו לא הצטמצם להקניית מידע; מטרת הלימוד, בעיקר זו שנועדה לילדים הרכים, היתה להמחיש להם שהעולם אינו מתחיל ומסתיים בחומות הגטו ושיש מרחבים, וארצות ובני אדם חופשיים, החיים במציאות אחרת; זה היה הצעד היסודי והראשון של החינוך.
בתקופה שבה חל איסור על פתיחת בתי-ספר רגילים בגטו הותר ליודנראט לקיים בתי-ספר מקצועיים בחסות אור"ט. אחת הסיבות לכך שרבים מבני הנוער פנו לבתי-הספר המקצועיים היתה החסינות משילוח למחנות עבודה שהעניקו בתי-ספר אלה. הקורסים המקצועיים הראשונים נפתחו בשנת 1940, אך למלוא הפעילות הגיע החינוך המקצועי בתקופת הגטו. באמצע שנת 1941 למדו בקורסים מקצועיים 2,454 תלמידים. במסגרת הקורסים נוצרו בין התלמידים יחסים הדוקים של רעות. בנוסף לקורסים המקצועיים, כגון נגרות, מסגרות וחשמל, הופעלו קורסים שבהם למדו במסווה של קורסים מקצועיים נושאים בתחומי האמנות, ארכיטקטורה וגרפיקה. אחד הקורסים האלה, שהמדריכים בו היו מורים מן האוניברסיטה, היה קורס למקצוע הרפואה.
לתחום חיי התרבות בגטו שייכים גם המועדונים, חוגי הבית וההתכנסויות בדירות פרטיות. רוב הפעולות הללו נעשו ביוזמתם של ארגונים מחתרתיים. כזה היה "איקוף" ("אידישע קולטור אורגאניזאציע"), שהיה ארגון חשאי לטיפוח תרבות יידיש בגטו והיו פעילים בו עמנואל רינגלבלום ומנחם לינדר. הארגון ערך ערבים ספרותיים והתכנסויות לציון יובלם של יוצרים יהודיים ידועים. ארגון אחר שפעל במחתרת, "תקומה", ריכז סביבו את אוהדי השפה העברית. בגטו פעלו ספריות חשאיות בהן ניתן היה לשאול ספרים. הן כללו אלפי כרכים, בכלל זה גם ספרים שהיו אסורים בקריאה. בגטו הוקמה תזמורת סימפונית שניגנה ברשות. אמנם חסרו כמה כלים, אבל למרות זאת היו הקונצרטים שנערכו בגטו חוויה גדולה למאזינים. ברפרטואר התזמורת נכללו רבות מיצירותיהם של המלחינים הגרמניים הגדולים. יום אחד נתקבלה הוראה האוסרת לנגן מוזיקה שחיברו מלחינים לא-יהודיים. לפופולריות רבה בגטו זכתה הזמרת, כוכבת הגטו, מרישה אייזנשטאדט. נתקיימו גם הופעות של החזן בעל המוניטין גרשון סירוטה. בגטו יצרו סופרים ומשוררים ידועים, וביניהם יצחק קצנלסון, ישראל שטרן, שעיה פערלע, הלל צייטלין, פרץ אופוצ'ינסקי וקלמן ליס. בגטו הופיעו גם להקות תיאטרון שבין חבריהן היו שחקנים יהודיים ידועי שם שנתפרסמו על הבמה הפולנית (מיכאל זניץ') ושחקנים שרכשו להם שם בתיאטרון היידי (זיגמונט טורקוב ודיאנה בלומנפלד). רק חלק מן ההצגות והמופעים שהועלו בגטו שאבו את החומר מאוצר הדרמטורגיה הרצינית. באי האולמות בגטו היו על-פי רוב אנשים מבין המתעשרים החדשים והללו ביקשו בעיקר בידור זול. כנראה שגם רבים מן הקהל רצו למצוא בתיאטרון רק שעה של שכחה שתרחיק מהם ולו לשעה קצרה את החרדות והמצוקות של הגטו.

סגור

המחתרת של המפלגות ושל תנועות הנוער

המחתרת או הפעילות החשאית שבמרכזה עמדו חוגים וארגונים פוליטיים והתארגנויות שעיקרן התנגדות למשטר ולרעיונות שהפיצו הכיבוש והגטו קמה סמוך לכניסת הגרמנים לו'. אמנם מחתרת זו חסרה את המנהיגות הוותיקה והמנוסה שעזבה את העיר ואת ארץ הכיבוש; אך קבוצות של חברים מתנועות הנוער ומן המפלגות הפוליטיות החלו להתארגן ולרקום תוכניות פעולה מיד עם תחילת הכיבוש. בשלב הראשון חסרו מפגשים אלה גיבוש פנימי ותוכנית פעולה מוגדרת, אך במשך הזמן נוצרו אפיקי פעולה קבועים יותר. הפגישות והפעילויות של המפלגות התמקדו בעיקר סביב העזרה העצמית. נעשו מאמצים להושיט עזרה לנזקקים ביותר, אך מטבע הדברים הוקדשה תשומת הלב העיקרית של חברי המפלגות לחבריהם למפלגה ובכלל זה חברי מפלגתם שהגיעו לו' מערי השדה בתור פליטים. אולם כבר בזמן מוקדם למדי התעורר בקרב חברי המפלגות ויכוח אם רשאים הארגונים הפוליטיים להסתפק בהגשת עזרה חומרית, אפילו בזמן של מצוקה קיצונית, ולנטוש את החובות הראשוניות של פעילות פוליטית. אמנם פעילות פוליטית במובן הרגיל של המלה היתה בלתי אפשרית, שכן לא ניתן היה לקיים מועדונים, לכנס אספות ולערוך דיונים פומביים; מה שנותר היה להפיץ בחשאי חומר בכתב ולנקוט צעדים בעלי צביון פוליטי. לפיכך נמצאו צורות חליפיות לפעילות הפוליטית הסדירה הרגילה. אמנם לא היו מועדונים ואי אפשר היה להחיותם, אך במקומם בא בית התמחוי ובו התרכזו חברי המפלגות השונות. מטבחים אלה לא שירתו אך ורק את חבריה של מפלגה אחת, אבל במסגרת המטבחים נוצרו עם הזמן מטבחים שבהם התקהלו בעיקר חברים ואוהדים של מפלגה אחת בלבד. גם בצוות העובדים של המטבחים היו חברים נאמנים לכל מפלגה ובערבים שימש המטבח אכסניה להתכנסויות הגרעין המפלגתי הפוליטי. במפגשים אלה התנהלו דיונים וויכוחים גלויים ונבחנו עמדות פוליטיות. הצעד הבא מצא את ביטויו בהוצאת עיתונות חשאית ובניסיונות עקשניים ליצור קשרים עם גורמים פוליטיים בארצות חוץ, עם המחתרת הפולנית ועם יישובים וגטאות אחרים ברחבי פולין הכבושה. עם הזמן נוצרו גם המסגרות הכלליות הבין-מפלגתיות, כגון המועצה שליד העזרה העצמית, ארכיון רינגלבלום, ארגוני תרבות, בתי-ספר ועוד. למפלגות לא היה כמעט קשר עם היודנראט וכנראה שהן גם לא עשו ניסיונות להחדיר לתוכו את אנשיהן. צ'רניאקוב ידע ללא ספק על קיומם של גרעיני המפלגות במחתרת, אך הוא לא עשה שום צעדים להתקשר אתם, לא ביקש את עצתם וגם אינו מזכיר אותם ביומנו. המקרה היחיד שבו פנה צ'רניאקוב למפלגות היה בעת שביקש מהן לרסן את פעילותן לאחר ליל ה-18 באפריל 1942. ביום זה נרצחו עשרות מתושבי הגטו והנאצים טענו, שהרצח בוצע בגלל עיתונות המחתרת המו- פיעה בגטו. אולם, כשם שצ'רניאקוב לא נעזר במפלגות ולא קיים עמן קשרים כך הוא גם לא פגע בהן ולא ניסה להצר את צעדיהן או להביא לחיסולן.

סגור

התארגנות להגנה

מאזכור הגופים והאישים במחתרת, שקיומם ותחומי פעולתם היו ללא ספק ידועים לסוכנים הללו, ניתן להסביר בסוגי המידע בו היו מעוניינים הגרמנים. לגרמנים היה עניין בראש ובראשונה בחומר המכיל נתונים על הרכוש החבוי בגטו ועל הפעילות הכלכלית הבלתי ליגאלית. יחד עם זאת מותר להניח, שהפסיחה על תחום המחתרת בדינים וחשבונות המיועדים לגרמנים, שבחלקם מוכרים לנו, היא גם תוצאה של מגמה מכוונת מצד הסוכנים להסתיר מעיניהם את הפעילות הפוליטית החשאית. חוסר העניין של הגרמנים בעבודת המחתרת, ושתיקת הסוכנים היהודיים בתוך הגטו בעניין זה, אפשרו פעילות נרחבת למדי עד אביב 1942, בלי שהגרמנים ינקטו צעדי דיכוי וענישה נמרצים. כאמור, השלטונות הגרמנים הגיבו בזעם והפעילו אמצעי ענישה קולקטיביים חריפים כל אימת שנודע להם על פעילות המחתרת שהיו מעורבים בה יהודים יחד עם הפולנים (בקרב הפולנים, למשל, פעל אדם שהיה ממוצא יהודי - יאן קוט). לעומת זאת, העלמת עין מן המחתרת שבתוך הגטו לא רק הותירה מרחב פעולה לעוסקים במבצעים חשאיים, אלא היתה עתידה לשמש גורם מסייע חשוב בשלבים האחרונים לקיום הגטו, בעת שנתגבש רעיון ההתנגדות. אז הוקם ארגון הלחימה, נבנתה רשת הבונקרים ונעשו ההכנות למרד.
מחתרת המפלגות אמנם עסקה בעיקר בטיפוח גרעינים של חברים שעסקו בעזרה הדדית, בדיונים בשאלות פוליטיות כלליות, בהכוונת מדיניות העזרה הסוציאלית ובניסיונות להשפיע על היודנראט, אבל היא הצליחה גם לקיים קשרים, אמנם רופפים, עם גורמים יהודיים בחוץ-לארץ ובעקיפין לקיים קשר כזה גם עם ארץ-ישראל. כמובן, שהצנזורה הקפדנית מנעה מסירת אינפורמציה מדויקת ומלאה על הנעשה, אך בין השיטין עלה בידי כותבי הגלויות והמכתבים להגניב רמזים על המצב האמיתי. המפלגות עסקו גם בהוצאת עיתונות חשאית, מפעל שמילא תפקיד כפול: סיפק לאוכלוסייה הצמאה למידע נתונים מהימנים על הנעשה בזירה הפוליטית הבינלאומית ובחזיתות המלחמה; וגם אפשר ביטוי לעמדות ולדעות שונות על סוגיות פוליטיות ורעיוניות, תוך-כדי חילופי דעות ופולמוס עירני, דבר שסייע לקיים אצל תושבי הגטו את ההתעניינות במתרחש ולהבינו.
למעשה פעלו במחתרת הגטו כל המפלגות שהתקיימו בזירה הפוליטית היהודית הפנימית בווארשה לפני המלחמה. נוספו עליהן קבוצות זעירות של יהודים שהשתייכו קודם לכן למפלגות סוציאליסטיות פולניות; אלה התארגנו בגטו כקבוצה נפרדת. בגטו בלטו בפעילותם אנשי ה"בונד" ו"פועלי ציון שמאל", שחבריהם קיימו כנראה בתקופה שקדמה למלחמה קשרי רעות קרובים שלא על בסיס פוליטי-מפלגתי בלבד; קשרים אלה הקנו לגופים הללו כושר עמידות רב יותר גם בתקופת המחתרת. להערכת הפעילות של המחתרת והאינטנסיביות שלה משמש החומר שנשתמר ביומנים ובארכיונים וגם בעיתונות.
כאמור, עקבות לפעילות כזאת ניתן למצוא בכל הזרמים שהיו קיימים בתקופה שבין המלחמות. מבחינת העמדות הפוליטיות קיימת היצמדות עקשנית לעיקרי אמונות ודעות שדגלו בהן הכוחות הפוליטיים השונים בעבר. אך אם במישור הרעיוני קיימת מעין רציפות ושמרנות, הרי בתנאי הגטו מתחוללת תמורה, המניבה שיתוף פעולה במגעים עם היונדראטים ובעזרה סוציאלית. אישים כמו מאוריצי אוז'ך מה"בונד", שכנא זאגאן מ"פועלי ציון שמאל", יוסף סאק ושלום גראייק מ"פועלי ציון צ.ס.", מנחם קירשנבוים מהציונים הכלליים, דוד ודובינסקי מהרוויזיוניסטים ואלכסנרר זישא פרידמן מ"אגודת ישראל" משתפים פעולה כגוף מייעץ ליד העזרה הסוציאלית ומתכנסים בשעות קריטיות של משברים כדי לקבוע את העמדות שיש לנקוט לנוכח המצב המשתנה. בשנת 1943 רשם רינגלבלום, בקטע ביוגראפי על זאגאן: "בשביל הנאצים לא היה קיים הבדל בין ציונים ובין בונדאים. שני [הזרמים] היו שנואים עליהם באותה מידה. את שניהם רצו להשמיד. בהתאם לכך צריך היה להיקבע קו המאבק בתוך החברה היהודית. נחוץ היה ליצור חזית לאומית מאוחדת נגד כוחות ההכחדה של הפאשיזם הגרמני. הציבור היהודי הועמד בפני שאלות מכריעות של להיות או לא להיות. כך ששום כוח [בנפרד] לא היה יכול ליטול על עצמו את האחריות לבעיות החשובות. רק בכוחות משותפים ניתן היה למצוא מענה לבעיות שעוררו החיים תמיד. למוסד של התייעצויות מפלגתיות מכל הכיוונים לא היה שם, אבל הוא היה גוף קבוע שדעותיו הדריכו הג'וינט, את העזרה הסוציאלית העצמית ולא אחת אף את הקהילה...".
מפעל מקורי חשוב במחתרת שהוקם בווארשה, אמנם לא ישירות ביזמת הארגונים הפוליטיים, אך בתמיכתם של אנשי ציבור ובסיוע הארגונים שבמחתרת, הוא ארכיון רינגלבלום, או מוסד "עונג שבת", כפי שכונה במחתרת. היוזם של המפעל והרוח החיה לאורך כל דרכו היה רינגלבלום עצמו. המניע הראשון לייסוד הארכיון נבע מתחושתו של רינגלבלום ההיסטוריון, שהמציאות, החורגת מכל תקדים היסטורי, מחייבת רישום ותיעוד לדורות הבאים. סייעה בידו העובדה, שבהיותו עובד בכיר במפעל העזרה הסוציאלית הוא בא במגע גם עם אנשים שהגיעו מערי השדה כדי להסדיר את ענייני קהילותיהם. בשל כך היתה לו גישה למידע רב לא רק בנוגע לנעשה בווארשה אלא גם בערי השדה. העדויות שגבה ורשימות היומן שלו היו השלב הראשון בפעילות הארכיון, אבל רינגלבלום הצליח לעניין במפעלו כמה אנשים נוספים; הבולט מביניהם היה הרב שמעון הוברבאנד.
בתקופת הגטו השתנו אופי העבודה והמסגרת של הארכיון. רינגלבלום הקנה לארכיון אופי של גוף מאורגן במחתרת שבראשו קבוצת פעילים סמכותית שהיו חברי זרמים פוליטיים וציבוריים שונים. קבוצה זו היא שכיוונה את פעולת הארכיון. מעתה שוב לא הסתפק המפעל באיסוף עדויות ותעודות, אלא עודד אנשים לכתוב על התמורות המסתמנות בחיי הגטו, תחומי חיים ופעילות המופיעים במציאות המיוחדת ועיקוב אחרי השפעות של משטר הדיכוי על היחיד ועל הציבור. הנושאים שבהם התרכז המפעל היו רבים מאוד: מצבה של האשה בגטו, היודנראט ופעילותו, היחסים בין יהודים לפולנים, עבודת כפייה, מצב הפליטים ועוד ועוד. לפני שמלאו שנתיים לכיבוש הגרמני יזם הארכיון הכנת דו"ח מסכם מקיף על חיי יהודי וארשה בפרט ועל חיי יהודי פולין תחת הכיבוש הנאצי בכלל. יוזמה זו לא יצאה מן הכוח אל הפועל, משום שבזמן שניגשו לעבודה החלו להגיע ידיעות על רצח המוני ועל שלב חדש במדיניות השלטון הנאצי, שעיקרו הכחדה פיזית טוטאלית. עקב כך נדחו הצדה כל העבודות השוטפות ובמקום זאת נרתם הארכיון לאיסוף נתונים על המתרחש. נאספו ידיעות על גירושים, נגבו עדויות מאנשים שנמלטו ממחנות המוות, הוצא לאור עלון ובו ידיעות על המתרחש. אנשי הארכיון הצליחו להעביר לארצות חוץ חומר על מסע ההשמדה (העדויות הראשונות שנגבו מפיהם של אנשים שנמלטו ממחנה המוות בחלמנו בינואר 1942). בשלב זה שקד הארכיון גם על איסוף מסמכים גרמניים מרשיעים, כדי לחשוף את שיטותיו של הכובש הנאצי. חומר רב נאסף על הגירוש הגדול מגטו וארשה בקיץ 1942 וכן על ההתארגנות לקראת ההתקוממות הצבאית ועל ארגוני הלחימה שפעלו בגטו. ממש לפני הקץ השתדל רינגלבלום לכנס בארכיונו יומנים וחיבורים של יוצרים בתוך הגטו, אך הדבר עלה בידיו רק באורח חלקי. בעיצומו של הגירוש הגדול מווארשה הוטמן הארכיון, שחולק לצורך זה לשלושה חלקים, בשטח הגטו לבל יפול בידי הגרמנים. שניים מחלקים אלה נתגלו לאחר המלחמה, אחד בספטמבר 1946 ואחד בדצמבר 1950, ברחוב נובוליפקי. החומר הוטמן בכדי חלב גדולים ובתיבות עשויות מתכת. ארכיון רינגלבלום, המכיל עשרות אלפי עמודים של תיעוד, כתבי יד, יומנים ואוסף עשיר על עיתונות מחתרת, הוא אוסף המקורות החשוב ביותר לחקר יהודי פולין תחת הכיבוש בכלל ויהודי ו' בפרט.
תפקיד מכריע בפעולות המחתרת, בייחוד בשלבים המאוחרים, לאחר הגירוש הגדול, בחודשי ההכנה להתקוממות ובימי המרד, נועד לתנועות הנוער היהודיות ולהנהגה של תנועות אלה. תנועות הנוער הציוניות, וביניהן תנועות הנוער החלוציות, שהיו החלק הפעיל והמניע בקרב תנועות הנוער בתקופת הכיבוש, לא הצטיינו בפעולה ציבורית בזירה הכללית בתקופה שקדמה למלחמה. אז עסקו תנועות הנוער העצמאיות, שלא עמדה מאחוריהן מפלגה, בחינוך והכשרה לקראת החיים בארץ ולא היו מעורבות כמעט בעניינים המקומיים. ואילו חטיבות הצעירים שליד המפלגה נחשבו עתודה לעתיד ללא מעמד סמכותי במבנה הפוליטי-מפלגתי.
בתקופת המלחמה והגטו חל שינוי הדרגתי בפעילותן ובמשקלן של תנועות הנוער. תנועות אלה גילו, אם גם באיחור רב, יכולת הסתגלות רבה יותר לתנאים ודינמיות ניכרת בפעולתן. מלבד מרכיב הגיל, שהיתה לו כמובן השפעה רבה על יכולת ההסתגלות שגילו, היתה חשיבות גם למבנה הפנימי המלוכד והאינטימי של תנועות הנוער, שהיה מותאם יותר לנסיבות מזה של המפלגות. גורם חשוב נוסף היה ההרכב האנושי של הנהגת תנועות הנוער. בווארשה התגבשה קבוצה המורכבת מראשי התנועות הללו. קבוצה זו כללה בתוכה אישים כמו מרדכי אנילביץ', יצחק (אנשק) צוקרמן, צביה לובטקין ויוסף קפלן. אנשים אלה, שהצטיינו בחוש ציבורי מפותח והיו בעלי יכולת להשפיע, הפכו להיות מראשי תנועות נוער למנהיגי ציבור במחתרת.
תחילה עסקו תנועות הנוער בטיפוח ובחישול המבנה והמ- סגרת הפנימית שלהן, אך עם הזמן, לנוכח החולשה שגילו המפלגות, גבר כוחן ותחומי פעולתן התרחבו. כך, למשל, תפסו תנועות נוער וארגוני נוער את המקום המרכזי בהוצאת עיתונות המחתרת. עיתונות זו היתה בהתחלה בעלת אופי תנועתי נפרד, אך במשך הזמן קיבלה צביון כללי ופנתה אל כל הציבור בגטו.
תנועות הנוער לא פעלו במישור המקומי בלבד. ההנהגות שקמו בווארשה שימשו הנהגה ארצית שכיוונה את הפעילות בסניפים ובקנים בכל הגטאות והיישובים בפולין הכבושה. ואמנם מבצעים רבים שהתקיימו בו', כינוסים, סמינריונים, ייסוד הכשרות, לא הוגבלו לאנשי ו' בלבד, אלא ריכזו במסגרתם חברים מגטאות ברחבי שטח הכיבוש. מבנה זה התקיים הודות לרשת הקשרים והמקשרות שהופעלו בשיטות מחתרת. שליחים אלה, שהסוו את זהותם האמיתית, ובייחוד הנערות המקשרות, קיימו את הקשר בין הגטאות המנותקים והמופרדים. עקב כך הם היו לא רק החוליה המקשרת של התנועות, אלא גם הגשר בין הקהילות היהודיות בתקופת המצור והניתוק. לגורם זה היתה חשיבות מיוחדת בזמן שהחלו הגירושים וההשמדה. רינגלבלום כתב, שהמקשרות הן "נערות גיבורות ונועזות הנוסעות הלוך ושוב בערים ובעיירות של פולין. יש להן תעודות אריות והן כאריות - פולניות או אוקראיניות... יום יום הן נתונות בסכנה שאין למעלה ממנה. הן משליכות את יהבן אך ורק על המראה הארי שלהן ועל המטפחות המכסות את ראשיהן. את השליחויות המסוכנות ביותר מקבלות הן על עצמן וממלאות אותן ללא פציית פה, ללא היסוס קל. אם צריך לנסוע לווילנה, לביאליסטוק, ללבוב, לקובל, ללובלין, לצ'נסטוחובה, לראדום וכו' ולהבריח לשם דברים אסורים, כגון פרסומים בלתי ליגאליים, חומר, כסף - הריהן עושות כל זה כאילו היה הדבר מובן מאליו... הן עוברות דרך מקומות, ששום נציג של מוסד יהודי כלשהו לא הגיע לשם, כגון ווהלין וליטא. הן הן שהביאו ראשונות את הידיעה על הטרגדיה בווילנה".
עד שלב הרצח ההמוני וה"פתרון הסופי" לא היה קיים הבדל מהותי בין המפלגות ותנועות הנוער במחתרת. התנועות היו פעילות יותר, גילו תעוזה רבה יותר ועסקו במגוון של מבצעים, אך ביסודו של דבר הן לא הציגו אלטרנטיבה למחתרת הפוליטית או אפילו ליודנראט. הן גם קיבלו עליהן את מרות המפלגות וראו בהן סמכות בכירה במחתרת. הדעה הכללית היתה, שאת מירב המאמצים והתחבולות יש להקדיש לשמירה על הקיום הפיזי; תנועות הנוער, למרות שביטאו לא אחת דעות ביקורתיות, היו שותפות לדעה מוסכמת זו. ניתן לומר, שבנוסף על הדאגה לקיום הפיזי ביקשו תנועות הנוער לשים דגש על ההיבט ההכרתי והרוחני. לנגד עיניהן עמדה הדאגה לדמותו הרוחנית של הנוער.
שינוי דראסטי ביחסים בין חטיבות המחתרת ובמבנה הכוחות בכלל התחולל עם תחילת הרצח ההמוני. יחד עם הידיעות מווילנה על ההרג ההמוני בפונארי ובמקומות אחרים הגיעה לווארשה גם הידיעה על ההתארגנות להתגוננות. עתה הבינו הכל שהגרמנים פתחו במלחמת השמד כוללת על היהודים ולפיכך אין מנוס מהתנגדות ולחימה גם אם אין סיכוי לשנות את מדיניותם של הגרמנים, גם אם אין בהתנגדות ובלחימה כדי להביא להצלת היישוב היהודי שנידון לכליה. לעומתם ראו ראשי הציבור בו', ובכלל זה גם אישים מרכזיים במחתרת המפלגות, בהרג שעשו הגרמנים בשטחים שנכבשו במסגרת "מבצע ברברוסה", תוך-כדי פלישתם לרוסיה הסובייטית (ביוני 1941), רק תופעה חולפת, מעין גל פוגרומי קטלני שכוון נגד היהודים באזורי החזית שבהם שוררים תוהו ובוהו. הם סברו, שהסיבה למעשים אלה היא אי יכולתם של הנאצים להבחין בין היהודים לקומוניסטים. הם לא היו מוכנים לתפוס שגל ההרג הוא אירוע המיועד לכל היהודים ועל כן מאיים גם על שלומם של יהודי ו'.
תנועות הנוער, לעומת זאת, אימצו לעצמן את ההשקפה שהרציחות באזורים הכבושים במזרח הן צעד ראשון של הרג טוטאלי של יהודי אירופה ועל כן מן ההכרח להיערך לקראת הצפוי. במארס 1942 התכנסו בו' ראשי הציבור היהודי. יצחק צוקרמן, נציג תנועות הנוער, ניסה לשכנע את הנאספים שיש להקים ארגון כללי להגנה עצמית. אבל ההצעה נדחתה. חלק מן הנאספים סירבו לתת אמון בחזות הקוררת שהציגו הצעירים, ואילו ראשי ה"בונד" טענו, שהם אינם מוכנים להכיר בהתארגנות יהודית הגנתית נפרדת, אלא הם מצדדים במאבק מעמדי של יהודים ופולנים יחד.
לנוכח כישלונם של ניסיונות אלה וסירובו של ה"בונד", שבעזרתו ביקשו חברי תנועות הנוער להשיג הכרה וסיוע מן המחתרת הפולנית, שהיתה המקור הזמין היחיד לנשק ולה- דרכה צבאית, להצטרף, נאלצו ראשי תנועות הנוער לחפש דרך אחרת. בני ברית נמצאו להם בקרב הקומוניסטים, שהחלו לפעול בפולין הכבושה, וגם בתוך הגטו, לאחר ינואר 1942. מאז הטיהור שערך סטלין בשנת 1938 בשורות המפלגה הקומוניסטית הפולנית ובקרב מנהיגיה חוסלה למעשה המפלגה וחבריה התפזרו. עתה התעוררו הקומוניסטים לחיים וביקשו להקים מהר ככל האפשר יחידות גרילה; מטרתם היתה לסייע לצבא האדום במלחמתו בגרמנים.
את הקשר הראשון עם הקומוניסטים יצרו אנשי "פועלי ציון-שמאל". אליהם הצטרפו תנועות הנוער של "השומר הצעיר", "דרור", חטיבת "פועלי ציון צ.ס.". כך הוקם "הגוש האנטי-פאשיסטי". במסגרת הגוש הוקמה חטיבה לוחמת ותוכננה יציאתן של קבוצות אל הפארטיזאנים.
המרכיב הציוני בתוך ה"גוש" האמין, שלרשות הקומוניסטים עומדים כוחות ומשאבים הנשלחים מברית המועצות. אולם עד מהרה התברר, שהקומוניסטים מנודים ופסולים בעיני המחתרת הפולנית הכללית, שהיתה כפופה לממשלה הגולה בלונדון, ואילו ההתארגנות הקומוניסטית הזעירה חסרה נשק וקשרים מתאימים, שהם חיוניים להקמת כוח לוחם. ה"גוש", שהתארגן בחודשים מארס-אפריל 1942 וכלל במסגרת הזרוע הצבאית שלו כחמש מאות צעירים, לא התקיים זמן רב. התוכניות לצאת ליערות לא מומשו.
במאי 1942 אירעה מפולת. קומוניסטים פולנים שנאסרו בצד הארי מסרו את שמותיהם של פעילים בגטו וביניהם של פינקוס קרטין-שמידט, לוחם לשעבר בבריגדה הבינלאומית בספרד, שעמד בראש הכוח הצבאי המתארגן בגטו. כתוצאה מן המפולת ובגלל תחושת הסכנה שאחזה במחתרת בגטו, בוטל ה"גוש". הישגו היחיד היה בעצם מעשה ההתארגנות למטרות הגנה, אך כל נשקו היה אקדח אחד שנתקבל מן הפולנים. וכך, כאשר החל הגירוש הגדול מו', ב-21 ביולי 1942, לא היתה קיימת בגטו שום התארגנות ולא היתה בנמצא שום תשתית ממשית להגנה.

סגור

הגירוש

בחודשים האחרונים לחיי הגטו, שקדמו לגירוש ההמוני, ניכר שיפור מה במצב; מאידך גיסא, הלכה וגברה העצבנות עקב ההוצאות להורג שהלכו והתרבו בתוך הגטו והידיעות והשמועות התכופות על הגירושים מגטאות ומיישובים ברחבי הארץ. השיפור היחסי במצב נבע מכך שאנשים רבים יותר מצאו עבודה שבעזרתה יכלו להשיג מעט מזון וגם מן העובדה שהחלשים ביותר, היינו פליטים חסרי כל, חולים ותשושים, נעלמו מנופו של הגטו. ב-11 ביולי 1942, כלומר עשרה ימים לפני שהחל הגירוש, רשם צ'רניאקוב ביומנו: "המצב הכלכלי של הרובע נראה ככה: באמצעות הארבייטסאמט (משרד העבודה הגרמני) ניתנה עבודה בינואר 1942 ל-1,268 גברים ו-165 נשים; ביוני - ל-9,250 גברים ו-1,268 נשים. בסה"כ 24,357 גברים ו-5,739 נשים. מספר העסוקים במקצועותיהם היה בסוף אפריל 79,000 (לא כלולים במספר זה אנשים שאת עיסוקיהם אסור לנו לבדוק). כעת עובדים 95,000 (חוץ מן הקבוצה השנייה (שנאסר לבדוק), ביניהם 4,500 בקבוצות מחוץ לגטו, 50,000 בתעשייה, במלאכה, בעבודות ייצור ביתיות. בדצמבר 1941 הגיע הייצוא ל-2 מיליון זלוטי, ביוני (1942) ל-12 מיליון זלוטי". קפלן רשם ביומנו ב-4 במאי 1942: "במקום מאתיים קברים [אולי צריך להיות נקברים?] ליום לפני רבע שנה באים כעת לקבורה רק כמאה ליום; וברובם עניים וזקנים. בשעת שלטון הדבר [הכוונה למגפת טיפוס הבהרות] מתו אף עשירים וצעירים". בגטו השתררה הרגשה של יציבות, למרות הזעזועים, וגברה התקווה להישאר בחיים. עידוד נתנו גם הידיעות שהגיעו מן החזית. קפלן כותב, שאנשים רבים חיפשו ומצאו עידוד בידיעות אלה.
לעומת סימנים אלה הכבידו מעשים שעוררו שאלות וחרדה. אחת התופעות המוזרות באותם ימים היו צילומי ההסרטה שערכו הגרמנים בגטו. אברהם לוין רשם ביומנו ב-13 במאי 1942, שהופיעו בגטו מכוניות של "אנשי אס"אס ויחידות אחרות וראשית כל צילמו את הנערות. אגב, הם צילמו במיוחד נערות ונשים לבושות נאה ואף הדר". ב-19 במאי רשם קפלן, שהגרמנים "עיכבו כל בתולה יפה וכל אשה מהודרת, אלה שהן מפורכסות וקצת אלגנטיות, אחרי שנצטוו לעשות תנועות עליזות ולהשמיע קול צהלה ורינה כדרך העלמה שלבה טוב עליה - והעלו את זה על הסרט, יסתם פי כל דוברי שקר ומפיצי גרויל-פרופגנדה [תעמולת זוועה]. הא לכם חיי גטו!... אחר כך עיכבו לשם צילום כל יהודי שמן ובעל כרס, שעוד טרם הספיקה לנפול ועוד טרם כחשה משומנה. יהודים מסורבלי בשר בגטו - נער יכתבם; אך בתוך עשרות אלפי עוברים גם כאלה יימצאו. מה פשר כל המולת הצילום וההסרטה? האם אין מתכוונים להראות את הגטו באור ורוד ומלאכותי ומה פשר מגמה זו?"
אי שקט ובהלה ובצדם שאלות קשות גרמו הפשיטות הליליות שערכה המשטרה הגרמנית. אנשיה היו מתדפקים על דלתות דירותיהם של אנשים לפי רשימות מוכנות מראש והנאסרים היו מוצאים מבתיהם ונורים מיד בקרבת בתיהם. מבצע ההרג הראשון והקשה ביותר התקיים ב-18 באפריל וקיבל את הכינוי "ליל הדמים". באותו לילה נרצחו 52 אנשים. רשימת האנשים היתה מגוונת ביותר וכללה אנשי מחתרת (בין השאר את מנחם לינדר, שהיה ידידו של רינגלבלום ופעיל ב"ייקאר"), אנשים שעסקו בפעילות כלכלית מוכרת בתור אופים, וגם כאלה שהיו ידועים כסוכנים של הגרמנים. בין אלה היו אברהם גנצווייך ועוזרו שטרנפלד. בין המבוקשים היו גם מראשי המחתרת - יצחק צוקרמן מ"דרור" וסוניה נובוגרודסקי מה"בונד", אך הם הוזהרו מראש על הסכנה האורבת להם ולא נמצאו בבתיהם. האמתלה הרשמית של השלטונות הגרמניים היתה, שהפעולה באה כעונש על הופעתה בגטו של עיתונות חשאית. אדם צ'רניאקוב התייחס לכך ברצינות. הוא נפגש עם פעילי המחתרת וביקש לשכנעם להפסיק את הוצאתם לאור של העיתונים החשאיים. בהתייעצויות שקיימו ראשי המחתרת נקבע, שטענת הגרמנים היא כוזבת ולא זו בלבד שהוצאת העיתונים לא נפסקה, אלא היא אף הוגברה. בחוגי אנשי המחתרת הצביעו על כך, שגם במקומות אחרים, שבהם לא הופיעו עיתונים ולא התקיימה פעילות מחתרתית ענפה, הנחיתו הגרמנים מהלומת דמים כהקדמה לגירוש. הטבח, שאחריו באו עוד אחדים, קטנים ממנו, נועד, לדעת אנשי המחתרת, להטיל אימה וגם לחסל ולסלק מן הגטו אנשים שהגרמנים ראו בהם מעוררים פוטנציאליים להתנגדות.
בד בבד עם הרציחות נודע על הגירושים ההמוניים של היהודים שנערכו בתחום הגנרל-גוברנמן והיעלמות משלוחי המגורשים בלי להשאיר עקבות. לאחר מכן החלו להסתנן הידיעות על מחנות הרצח ואחרי המידע על חלמנו הגיעו שמועות וידיעות מחרידות על מחנות הרג שהופעלו באיזור המזרחי. רושם מבהיל ומדכא ביותר עורר הגירוש מלובלין בחודשים מארס-אפריל 1942, שבמהלכו גורשו לבלז'ץ 33,000 מתוך 37,000 יהודי העיר. ב-22 באפריל רשם ח"א קפלן ביומנו: "בלחישה נמסרות והולכות שמועות נוראות ואיומות שלובשות ופושטות צורה, הכל לפי רוח המספר. אנחנו מרגישים כי מישהו, זד, עריץ ואיום הוציא את חרבו מתערה להתיז את ראשנו, אלא שכל הכנותיו הולכות ונעשות מאחורינו באופן שאנחנו רואים את כל תנועות המרצח בעיני רוח ולא בעיני בשר. הלוואי שאהיה בדאי, אבל אין אני בן חורין מלרשום אותן: שמועה ראשונה, יצא אל הפועל גירוש לובלין. כמאה אלף יהודים הוכנסו לתוך קרונות סגורים וחתומים בחותם הנאצי ותחת פיקוחם של נוגשים נאציים הובלו... לאן ? איש אינו יודע. ובכן הקהילה הלובלינית כבר עברה ובטלה מן העולם... ברור: איזה אסון קרה לאחינו הלובלינים. אבל מהותו והיקפו אינם ידועים לנו". וב-4 במאי רשם קפלן: "שמועה פורחת זו, שייתכן שאינה אלא פרי הדמיון הנבהל, ממררת את חיינו, מכניעה את עצבינו ושוברת יותר ממחצית גופנו. אחרי פראג, ברלין ולובלין לא מן הנמנע הוא שתבוא גם וארשה. ואפילו אם יהיה רק גירוש חלקי - אבדנו אבדנו נתם לגווע".
עיתונות המחתרת והביולטין שיצא לאור מטעם ארכיון רינגלבלום מביאים דברים מפורטים, תוך ציון מקומות, מספרים ועובדות ללא היסוס. מסתמן כאן הבדל ברור בקליטה ובאמון שרוחשים לידיעות חוגי מחתרת מזה והציבור הרחב מזה. מובן, שבנוסף לקושי לבחון ולבדוק לאשורן ידיעות בתנאי ניתוק ונוכח שיטות הרמייה המכוונות שנקטו הגרמנים, היה קיים גם הבלם הפסיכולוגי-תודעתי, המקשה על היחיד להאמין ולהשלים עם האפשרות שמתבצע רצח המוני של אנשים על לא עוול בכפם וללא סיבה ושגזר דין זה צפוי לכל אחד ואחד.
פרק מיוחד לעצמו בפרשה הסבוכה והטרגית של התלבטויות ומבוכה הן הרשימות שרשם ראש היודנראט אדם צ'רניאקוב. שוב ושוב הוא מזכיר את השמועות ואת החששות. אולם משקל מיוחד יש לייחס למה שרשם צ'רניאקוב ב-20 ביולי 1942, יומיים לפני תח-לת הגירוש. באותו זמן כבר הגיעה לו' היחידה הממונה על ביצוע הגירוש, כשהיא ערוכה להתחיל במבצע. צ'רניאקוב החליט לפנות לגרמנים, שקיים עמם מגע במשך שלוש שנים כמעט, כדי לשמוע מפיהם את האמת על המתרחש: "ב-7.30 בגסטפו. שאלתי את מנדה כמה אמת יש בשמועות. ענה שלא שמע על כך כלום. אחריו פניתי אל בראנדט, והוא ענה שלא ידוע לו שום דבר כזה; על השאלה אם הדבר בכל זאת יכול להתרחש, ענה שאינו יודע כלום. יצאתי ממנו לא בטוח. פניתי אל הממונה עליו, הקומיסאר בוהם. הוא ענה שאין זה המדור שלו, שאולי יוכל היהמן למסור משהו על רקע השמועות. העירותי, שלפי השמועות המופצות עומד להתחיל הפינוי היום בשעה 19.30. ענה, שבוודאי היה יודע משהו אילו היה כך. באין מוצא אחר פניתי אל סגן מנהל מחלקה 3 שרר. הוא הביע תמיהה על השמועות וטען, שגם הוא אינו יודע דבר על כך. לבסוף שאלתי, האם אני יכול להודיע לאוכלוסייה, שאין סיבה לפחד? הוא ענה שאני יכול, שכל מה שמספרים הוא שטויות ודברי הבל. ציוויתי על לייקין [באותו זמן ראש המשטרה היהודית בפועל] שיודיע על כך באמצעות התחנות האזוריות [של המשטרה]. בינתיים היה פירסט [הממונה על המחלקה הכלכלית של היודנראט ומקורב לגסטפו] אצל יזואיטר ושלטרר, שהביעו רוגז על השמועות המופצות והוריעו שתיערך חקירה בעניין זה".
יומיים אחר כך, ביום ד', 22 ביולי 1942, התחיל הגירוש. ברחובות הגטו הודבקו מודעות שבהן פורט מהלך הגירוש וצוין מי מיועד לשילוח. מן הגירוש שוחררו כל העובדים למיניהם, הן העובדים במפעלים ובשירותים והן אלה המועסקים ביודנראט ובמוסדות היהודיים שבגטו. פטורים היו גם כל אלה שהיו כשירים לעבודה ואשר יתייצבו לעבודה. השחרור כלל גם את משפחות העובדים. המסקנה מן המודעות היתה, שהגירוש יקיף כ-70 אלף מתוך כ-350 אלף תושבי הגטו.
ראשוני המגורשים היו האומללים וחסרי המגן בציבור היהודי בגטו - הפליטים, הקשישים ואנשים חסרי בית. אולם המבוכה והבהלה הקיפו את הכל. האנשים בגטו שאלו לאן מובילים את המגורשים ואיש לא ידע להשיב על כך. הגורם השני למועקה היו החרדה ואי הוודאות: האם אפשר לתת אמון בהכרזות הגרמנים, שהגירוש מוגבל אך ורק לבלתי כשירים לעבודה?
למחרת, 23 ביולי, שלח אדם צ'רניאקוב יד בנפשו. מותו של ראש היודנראט כאילו נבלע במהומה הגועשת של הגירוש. המקורבים לאיש אמרו, שהגרמנים דרשו ממנו מכסה יומית של מיועדים לגירוש ובמספר זה היה עליו לכלול גם ילדים, אבל צ'רניאקוב לא היה מוכן לתת את ידו לגירוש ולהסגרת יהודים. אחרי המלחמה, ואף עוד קודם לכן, בעיצומה של התקופה, מתחו אנשי המחתרת לא מעט ביקורת והביעו לא מעט תרעומת על התאבדותו של ראש היודנראט. לדעתם, הסתלקותו היתה חסרת תכלית משום שלא הזהיר את תושבי הגטו מפני הצפוי להם ולא קרא להם להתקומם. אלא שטיעון זה כלפי צ'רניאקוב, שעה שאנשי המחתרת הציבורית עצמם לא היו מוכנים בתחילת הגירוש לקרוא להתנגדות ולהתקוממות, הוא רופף למדי. בימים הראשונים של הגירוש הוצאו אלפי יהורים מן הגטו והמבצע נעשה בידי המשטרה היהודית. האס"אס וזרועות המשטרה הגרמנית הסתפקו בפיקוח ובדרבון השוטרים במלאכתם. המשטרה היהודית מנתה בימי הגירוש 2,000 עד 2,500 איש. בראשה ניצב בפועל יעקב לייקין, עורך דין יהודי מווארשה, שראה בגירוש משימה שיש לבצעה במסירות ובדייקנות. תפיסתו, שאותה ביקש להחדיר גם לפיקודיו, היתה, שמוטב שהמבצע ייעשה בידי היהודים, משום שאם יעסקו בכך הגרמנים ועוזריהם האוקראינים והלטבים יתנהלו הדברים באכזריות וללא הבחנה בין "חייבי" הגירוש ובין בעלי החסינות. ואמנם, בימי הגירושים הראשו- נים כובדו התעודות המשחררות מגירוש. הגרמנים לא הקפידו ביותר והחתימו תעודות עבודה רבות שהוגשו להם לאישור. יחד עם זאת, כבר בתחילת הגירוש נקטה המשטרה היהודית אלימות וגילתה יחס ברוטלי כלפי הסרבנים ואלה שניסו להימלט.
ערב הגירוש, וביתר שאת לאחר ימי הגירוש הראשונים, התחילה נהירה המונית של יהודי הגטו למקומות העבודה. ה"שופים", המפעלים שבבעלות גרמנית, שמקודם לא רצו יהודים לעבוד בהם משום שכמעט לא קיבלו שכר תמורת עבודתם, היו עתה, בנסיבות הגירוש, מבוקשים ביותר. המפעלים הגרמניים שהיו קיימים מקודם גדלו והתרחבו במהירות וצצו מפעלים חדשים. המפעלים הגדולים כמו טבנס, שולץ, דירינג והלמן היו למקום עבודה נכסף, ובתי מלאכה בבעלות יהודית או מפעלים יהודיים קטנים חיפשו לעצמם חסות או שותפים גרמניים כדי לזכות בהכרה של מפעל מאושר. ה"שופים" קיבלו לעבודה בראש ובראשונה בעלי מקצוע. הכניסה ל"שופים" נתאפשרה גם לאנשים שהיו ברשותם כלי עבודה מתאימים, ובייחוד מכונות תפירה שהיו זקוקים להן במפעלים. בימי הגירוש הראשונים היו שכיחות התמונות של יהודים המהלכים ברחובות הגטו כשהם נושאים על גבם מכונת תפירה; זו שימשה מעין כרטיס כניסה למפעלים. אך רבים מאוד התקבלו באותם הימים ל"שופים" תמורת שוחד. בייאושם מסרו אנשים את חסכונותיהם, שנשמרו לימים קשים, בציפייה שמקום העבודה שרכשו יציל אותם ואת בני משפחתם מן הגירוש. באותם ימים לא התעניין כמעט איש בשאלה אם ה"שופים" אמנם ערוכים להעסיק את כל הבאים בשעריהם וכלום החומרים העומדים לרשותם וההזמנות הצפויות אכן מצדיקים את ההתרחבות הרבה.
החל מן הימים הראשונים היה הגירוש מלווה אצל רבים בבהלה ובהרגשת חוסר אונים. אברהם לוין רשם ביומנו ביום ו', היום השלישי של הגירוש, בשעה 6.00 בבוקר: "התנועה כמו בימי ההרעשה של וארשה. יהודים רצים כמשוגעים עם ילדים ועם חבילות, מצעות... אמהות עם ילדים תועים כצאן אובדות: איה ילדי? בכי... החטיפה הגדולה ברחוב. סוחבים זקנים, זקנות, נערים ונערות. חוטפים השוטרים, ופקידי הקהילה עם סרטים לבנים עוזרים לשוטרים". החטופים - 6,250 ביום הראשון; 7,300 ביום השני; 7,400 ביום השלישי; 7,350 ביום הרביעי - הובלו בשיירות ל"אומשלאגפלאץ", מגרש צמוד לבית החולים לשעבר, ששימש, כאמור, תחנת מעבר של סחורות ומצרכים מן הגטו ואליו, הועלו-נדחסו לקרונות של רכבת משא - כמאה אנשים לקרון - והוסעו משם. למחרת חזרה הרכבת והופיעה כשהיא ריקה ומוכנה להובלת טראנספורט חדש.
ה"אומשלאגפלאץ", או ה"האומשלאג" בפי רבים, היה מתחילת הגירוש זירת השבר והאימה הנוראה ביותר בתוך הטרגדיה של הקהילה היהודית הגדולה. ב"אומשלאג" היתה יחידה של המשטרה היהודית, אך כאן היה כבר מן היום הראשון השלטון נתון בפועל בידי האס"אס והמשטרה הגרמנית.
במשך עשרת הימים הראשונים הוצאו מן הגטו כ-65,000 איש. לפי הודעת הגרמנים עמד הגירוש להסתיים ולכאורה כבר הוציאו הגרמנים את האנשים שהתכוונו להרחיק מן הגטו. כבר בשלב ראשון זה, שנמשך עד סוף חודש יולי, אירע פעמים אחדות שכאשר לא מולאה המכסה שקבעו הגרמנים לאותו יום, פרצו האס"אס, השוטרים הגרמניים ועוזריהם מבין האוקראינים והלטבים לתוך סמטאות הגטו, חטפו אנשים ברחובות או הוציאו את הקרבנות מתוך הבתים, בלי לשים לב לתוקף התעודות ובלי לכבד רישיונות המעניקים חסינות. בשלב השני, שנמשך מ-31 ביולי עד 14 באוגוסט, נטלו הכוחות הגרמניים ועוזריהם את הניצוח על ה"אקציה" ואת ביצוע החטיפות לגמרי לידיהם והמשטרה היהודית שימשה רק כוח עזר. המשטרה הגרמנית ומשטרת העזר, שהיתה מורכבת מאוקראינים, מלטבים ומליטאים, כמאתיים איש בסך הכל, היו הכוח שהוציא לפועל, יום יום, באופן רצוף, את ה"אקציה" הקטלנית. בשבת, 1 באוגוסט, רשם לוין ביומנו: "מחוץ תשכל חרב ובבית אימה. היום ה-11 לאקציה, שהולכת ונעשית יותר ויותר אימתנית, אכזרית. גרמנים הולכים ומריקים בתים וחצאי רחובות... יום שעולה בקושמריותו על כל אלה שקדמוהו. אין מנוס ומפלט. חוטפים וחוטפים בלי הרף. זאגאן [שכנא זאגאן, מנהיג "פועלי ציון-שמאל" במחתרת הגטו] וחילינוביץ [בן ציון חילינוביץ, עיתונאי יהודי ידוע], שטיין [ד"ר אדמונד-מנחם שטיין, היסטוריון ומרצה במכון למדעי היהדות בווארשה, מפעילי ארגון "תקומה" במחתרת הגטו], זולטוב, קרצביץ', פרינץ [מורות בבתי-ספר תיכוניים יהודיים בווארשה], אופוצ'ינסקי [פרץ אופוצ'ינסקי, עיתונאי וסופר, פעיל בצוות הארכיון המחתרתי "עונג שבת", מחבר יומן וכתבים שונים בגטו] נתפסו. אימהות מאבדות את ילדיהן...". בשלב זה עדיין כובדו באופן חלקי תעודות פטור, אך התרבו גם המקרים של שילוח המוני לא מבוקר. בגטו נפוצו שמועות, שאיש לא ידע את מקורן, שה"אקציה" עומדת להסתיים תוך יום-יומיים. ב-2 באוגוסט רשם לוין: "הכרוז החדש בחוצות הגטו מאת ראש המשטרה היהודית: ה'אקציה' אינה נפסקת. כל אלה שאינם עסוקים במוסדות ואצל השלטונות האשכנזים] צריכים לבוא מרצונם הטוב בימים 2,3,4 באוגוסט ויקבלו 3 ק"ג לחם וק"ג ריבה, המשפחות לא תפורדנה." בהודעה הצינית היו שני חלקים: הגירוש אינו עומד להיפסק ולכן יימשכו הרדיפות, הניסיונות להימלט והמאבק להישאר בחיים; והחלק השני, המורעבים והמיואשים עד דכא מחמת גירוש יקיריהם נקראו להתייצב מרצונם תמורת מזון, פיתוי בעל כוח-משיכה גדול במערבולת ששררה אז בגטו של רעב, חטיפות ואי-ידיעה להיכן מובלים המגורשים. בפנייה מאוחרת יותר הופחת הפיתוי לקילו אחד של לחם ואחד של ריבה. מספר "המתנדבים" אינו ידוע, אך לפי המשוער הוא נע בין 10 ל-20 אלף נפש. ב-7 באוגוסט כתב לוין: "הוציאו את בית היתומים של הד"ר קורצ'אק עם הד"ר בראש. יתומים 200". רינגלבלום רשם בדפים הביוגרפיים על קורצ'אק: "קורצ'אק יצר את האווירה, כי על כולם [כל המחנכים בבית היתומים] ללכת לאומשלאג. היו מנהלי פנימיות שידעו מה מחכה להם באומשלאג, אך הם סברו, כי ברגע קשה כזה הם אינם יכולים להותיר את הילדים לבדם ועליהם ללכת עמם אל המוות".
אחרי השלב השני של הגירוש התפורר כל המבנה הפיזי של הגטו. רחובות וחלקי גטו צומצמו. המפעלים השונים קיבלו "בלוקים" של מגורים בשביל עובדיהם ותושבי הגטו הצטופפו באזורי מגורים ארעיים צמודים למפעלים והשאירו מאחוריהם את מרבית רכושם. בשלב השני של הגירוש התחילו ההורים העובדים ליטול עמם את ילדיהם למקום עבודתם, משום שהתרבו המקרים שהורים, שחזרו מה"שופ הבטוח" אחרי שעות העבודה, לא מצאו עוד את ילדיהם.
השלב השלישי של הגירוש נמשך מן ה-15 באוגוסט עד ה-6 בספטמבר. בשלב זה היתה הפסקה של ימים אחדים. בזמן זו הועברו הכוחות הגרמניים לעיירות שבסביבת ו' ועסקו שם בפינוי היהודים. בשלב זה קיבל הגירוש אופי של שילוח כללי. הגרמנים ועוזריהם ערכו מצוד, סרקו רחובות ובתים, הוציאו כל אדם הנמצא בביתו, ריחרחו אחרי מתחבאים ולא התחשבו כמעט כלל בתעודות ובשחרורים. יהודים עובדים ומשפחותיהם נשארו במקומות העבודה, שכן כל מי שנמצא בבית היה צפוי לגירוש. אולם גם העובדים לא היו בטוחים במצבם. הגרמנים היו מעוניינים אך ורק במילוי הקרונות ובמכסה היומית של המגורשים. לפיכך, לאחר שנגמרה העקירה של "הטרף הקל", (אנשים שאינם עובדים, קשישים, ילדים, בני משפחותיהם של העובדים) בא גם תורם של העובדים. בוטלו כליל המפעלים הקטנים שלא היו להם מגינים גרמניים בעלי השפעה ואחריהם החלו הגרמנים לצמצם גם את כוח העבודה במפעלים הגדולים עצמם.
בקרב היהודים העובדים התגלה ניגוד אינטרסים. בעלי מקצוע יהודיים שנחשבו עובדים של ממש חששו שהעובדים הפיקטיביים שמצאו מחסה במפעל יסכנו את מעמדם. לאחר שנשלחו כבר המונים ומספר המגורשים עלה על 150,000, נותרו אנשים צעירים בגיל העבודה ; אלה נאחזו בעבודתם בתחבולות מתחבולות שונות. ויחד עם זה רבו המקרים של הסתתרות ובריחות משיירות המובלים ל"אומשלאג" והגירוש עצמו נתקל בהתנגדות גוברת. הנאצים מצדם החריפו את האמצעים שנקטו, שיטותיהם נעשו פראיות יותר ואכזריותם גברה גם היא. כל אחד מן השוטרים היהודיים נצטווה להביא חמישה "ראשים" ליום; מי שלא מילא את המכסה נטלו הגרמנים במקום זה את אמו, אשתו וילדיו. עקב כך נתרבו העריקים משורות המשטרה ושוטרים אלה עברו לדרך של הסתתרות וסרבנות. ה"אומשלאג" והבניין הסמוך אליו היו דחוסים קורבנות והייאוש והאימה במקום הזה היו מעל למה שניתז היה להאמיז שבני אדם מסוגלים לעמוד בהם.
מאז אמצע חודש אוגוסט הסתננו לגטו יהודים אחדים שעלה בידם להימלט מטרבלינקה בקרונות של בגדים והם הפיצו בגטו את הידיעות על גורל המגורשים. בין המגורשים שנמלטו מטרבלינקה היה דוד נובודבורסקי, איש הארגון היהודי הלוחם, וכן קז'פיצקי, שממנו נגבתה עדות מפורטת בשביל ארכיון רינגלבלום.
השלב הסופי של הגירוש התחיל ב-6 בספטמבר. עתה שוב לא התנהל הגירוש בדרך של סריקות וחטיפות מבתים ומ"שופים". בליל ה-6 בספטמבר נצטוו כל היהודים שנותרו בגטו באמצעות רמקולים להתרכז בכמה רחובות, בשטח שנקרא בשם ה"דוד". ל"שופים" השונים וליודנראט ניתנו תגים שהיה עליהם לחלק לעובדים שלהם. מספר התגים שניתנו היה 35,000 בערך; מכאן, שהנאצים התכוונו להשאיר בגטו בערך 10 אחוזים מן היהודים שהיו בו לפני הגירוש.
בעלי הרישיונות המרוכזים ב"דוד" נאלצו לעבור סלקציה נוספת בשעה שיצאו לעבודה במפעלים דרך "צוואר הבקבוק" שיצרו המשמרות הגרמניים. במבחן זה נבדקו גם צרורותיהם של העוברים. בזיכרונותיהם של הקורבנות נמסר, שלפעמים תקע הקלגס פגיון בצרור שעל גבם של גברים ונשים שעברו לפניו בשורה ומן הצרור פרצה זעקה של תינוק שהוסתר בו. בסך הכל עברו, כאמור, כ-35,000 יהודים את הסלקציה של ה"דוד". עשרים עד עשרים וחמישה אלף נוספים הסתתרו. בזמן הגירוש, באמצע ספטמבר 1942, נותרו בגטו 55 עד 60 אלף יהודים.
הגטו החדש חולק לשלושה אזורים - האחד היה המרכזי ובו היו "שופים" אחדים, בניין היודנראט, שסמכותו צומצמה או בוטלה כמעט לחלוטין, והמפעלים המסונפים ליודנראט. בחלק זה דרו אנשים שעבדו במפעלים של הגרמנים שנמצאו מחוץ לגטו. האיזור השני, הקטן יותר, נקרא "איזור השופים", ובו היו שני. המפעלים הגדולים של טשנס ושולץ. האיזור השלישי היה מובלעת קטנה, שגם בה היה ממוקם אחד השופים. שלושת האזורים היו מופרדים זה מזה ואסור היה לעבור מאחד לשני גם אחרי העבודה; בשעות העבודה ממילא נאסר על היהודים להימצא ברחובות. למעשה שוב לא היה זה גטו, אלא מחנה עבודה.
באנשים שנותרו, רובם גברים ונשים צעירים, בודדים ושרידים של משפחות, שאיבדו את יקיריהם, חלה עתה תמורה גדולה. בכל זמן הגירוש חיו יהודים אלה במתח מתמיד; כל חושיהם וכל מאווייהם היו מרוכזים סביב עניין אחד: להישאר במקום, לא להיקלע לשיירת המגורשים ול"אומשלאג". לאחר שנסתיים הגירוש התחיל זמן חשבון הנפש. לכאורה הם הצילו את נפשם, אך היה להם ברור שחייהם אינם מובטחים כלל ורק ניתנה להם ארכה עד שיבוא גם תורם להיות מגורשים. לא היה להם ספק שצפוי גירוש נוסף וסופי. מלבד זאת, הריקנות שחשו, הגעגועים ורגשות האשמה על כך שנטשו את יקיריהם העכירו את רוחם ונפשם. מקצתם, כנראה מיעוט קטן אך מיעוט בולט ומורגש, מצא מפלט בהשתוללות מינית וזלילה ברוח הסיסמה "אכול ושת" כי מחר נמות". לכולם היתה משותפת תחושת אכזבה על כך שלא התנגדו, שלא התגוננו בכוח, שלא הרימו יד אפילו נגד השוטרים היהודיים השנואים. אנשים אמרו: "יותר זה לא יקרה, שוב לא נרשה להם לקחת אותנו ללא מאבק".

סגור

המחתרת והגטו

כאמור, הגירוש לא בא כהפתעה; אבל כאשר החל, לא היתה שום תכנית פעולה; לא היה ברור לאנשים כיצד צריכה המחתרת לפעול ומה עליה לעשות. ב-23 ביולי, כלומר למחרת היום שבו החל הגירוש, כונסה התייעצות של אנשי ציבור המקורבים למחתרת וראשי המחתרת בגטו. נציגי תנועות הנוער, ולצדם אחדים מן הפלגים הפוליטיים, והפעם גם אנשי ה"בונד", דיברו בזכות הקמתו של ארגון להתגוננות ולמאבק נגד הגירוש. ואולם אישי ציבור ביטאו את רתיעתם ואף התנגדות של ממש להצעות אלה. מן התיעוד ומזיכרונותיהם של הנוכחים בהתייעצות (רינגלבלום, צוקרמן) אנו יודעים, ששני אישים בעלי מעמד סמכותי השמיעו הסתייגויות חריפות מרעיון ההתנגדות - יצחק שיפר ואלכסנדר זישא פרידמן. שיפר, שחודשים אחדים לפני הגירוש פנה אל הנוער וקרא לו להילחם "בעקבות המכבים", טען הפעם שהתנגדות בכוח עלולה לסכן את הגטו כולו. אין זו הפעם הראשונה, טען, שהיהודים נאלצים להקריב חלק מבני עמם כדי להמשיך להתקיים כעם. קורבן כזה נדרש גם הפעם, וכיוון שקיים סיכוי שהגרמנים יסתפקו בעקירה של חלק, מן הדין להבליג, להקטין את הנזק ככל האפשר ולהציל את מה שאפשר להציל. פרידמן שם את יהבו באמונה שהבורא לא ינטוש את עמו ואין תוחלת במעשי מרי. אף-על-פי שהוחלט כנראה לדחות את ההכרעה עד שיתבהר המצב, יצאו הנוכחים מן הישיבה בהרגשה שההכרעה היתה נגד הקמתו של ארגון להתנגדות פעילה.
היה עוד ניסיון לארגן מעין ברית של הכוחות שתמכו בהתנגדות, אך הדבר נכשל בעודו באיבו. אנשי המפלגות, וביניהם גם המנהיגים, היו עסוקים לחלוטין במאבק על הישרדותם הם והישרדות בני משפחותיהם. במציאות זו שובשו הקשרים הרגילים וכמעט לא היה מקום ליוזמות חדשות ולהכרעות נועזות. שונה היה המצב בתנועות הנוער; חברי "דרור" היו מרוכזים כשכירים בחווה חקלאית בקרבת ו'; בימים הראשונים של הגירוש נאלצו חברי "השומר הצעיר" לעשות צעד מכאיב ולהיפרד מהוריהם וממשפחותיהם ולהתרכז במפעל - "שופ" לנגרות בבעלות האחים לנדאו. אחד האחים, אלכסנדר לנדאו, היה מקורב למחתרת ובתו היחידה היתה חברת "השומר הצעיר". חברי "גורדוניה", שרבים מהם היו פליטים בו', הודרכו בידי אליעזר גלר, שבא גם הוא מאחת מערי השדה; הם החליטו להימלט מן העיר ולעבור למקומות שהגירוש עדיין לא הגיע אליהם. רוב אנשי בית"ר שהו באחוזה חקלאית בסביבות העיר הרוביישוב, במשק שהיה שייך בעבר לאיש מן הזרם הרוויזיוניסטי. אך בזמן שהגטו היה שרוי בעיצומו של הגירוש התרחש גירוש גם בסביבות הרוביישוב. רבים מחברי "בית"ר" נלכדו בגירוש זה; אלה שהצליחו להימלט התחילו להסתנן לגטו ו' בעת שהגירוש התקרב לסיומו.
ביום 28 ביולי, היום השביעי לגירוש, התכנסו נציגי "השומר הצעיר", "דרור" ו"עקיבא" והחליטו על הקמתו של "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל; בפולנית ז'אוב - ראשי התיבות של "ז'ידובסקה אורגאניזאציה בויובה"). בחבורת המייסרים של הארגון היו יצחק צוקרמן, יוסף קפלן, שמואל ברסלב, צביה לובטקין, מרדכי טננבוים וישראל קאנאל. הארגון הקים מפקדה והחליט לשגר משלחת ל"צד הארי" של ו'. בראש המשלחת הועמד אריה וילנר ("יורק"). מרדכי אנילביץ', שהיה עתיד להיות מפקד הארגון בתקופתו המעצבת ולעמוד בראש ההתקוממות, לא היה באותה עת בו'; בזמן הגירוש פעל בשליחות המחתרת בדרום-מערב פולין הכבושה, בזגלמביה.
אמנם הארגון הוקם, אך לא עמדו לרשותו אמצעים לפעולה וגם לא היה ברור כיצד יש לנהל את המאבק. אחד הצעדים הראשונים שעשה הארגון החדש היה לפרסם ולהפיץ כרוזים על גורל המגורשים ועל מהותו של מחנה המוות טרבלינקה. מן העדויות שבידינו מתקבל הרושם, שהכרוזים נתקלו ביחס עוין של האוכלוסייה היהודית. היו כאלה שראו בהם פרובוקציה גרמנית, שבאה ליצור עילה לחיסול מוחלט של הגטו.
מן הראוי להוסיף, שבעיצומו של הגירוש שלחה מחתרת ה"בונד" שליח, זלמן פרידריך, ותפקידו היה להתחקות אחרי הדרך שעושה רכבת המגורשים ולהביא ידיעות על היעד שאליו הם מובלים. פרידריך הצליח להגיע קרוב לטרבלינקה, לאסוף מידע על הנעשה שם ולחזור לגטו. על יסוד דיווחו הוציאה מחתרת ה"בונד" גיליון מיוחד של עיתונה המחתרתי ובו דברים מדויקים על הצפוי למגורשים.
צעדיו הראשונים של הארגון היהודי הלוחם היו מכוונים להשגת נשק ולגיבוש תכנית פעולה. חברי הארגון קיבלו הוראה להתחמק מן החטיפות והשילוחים ואף לברוח מן הרכבות הנוסעות לטרבלינקה. אחת ההחלטות שקיבל הארגון היתה לפגוע במשטרה היהודית, כדי לשים קץ למעשיה ולתת ביטוי לזעם שהצטבר נגדה. הניסיונות הראשונים ליצור קשר עם המחתרת הצבאית הפולנית א.ק. (ארמיה קראיובה, שעמדה תחת חסות ממשלת פולין הגולה בלונדון) שבצד הארי של ו' לא עלו יפה. האיש שעמו יצר אריה וילנר קשר ניתק את המגע. שוב היו אלה הקומוניסטים שגילו נכונות גדולה יותר לעזור ובאמצעותם הושג הנשק הראשון, שכלל 5 אקדחים ו-8 רימוני יד.
על-פי ההחלטה שנתקבלה לפגוע במשטרה היהודית הוציא הארגון פסק דין מוות על מפקד המשטרה היהודית, המומר יוזף שרינסקי, שהיה אחראי יותר מכל אדם אחר לעיצובה ולמעשיה. ביצוע המשימה הוטל על ישראל קאנאל שהכיר את המשטרה מבפנים. ב-20 באוגוסט בוצע פסק הדין. הכדור שנורה לעבר שרינסקי אמנם עבר דרך גרונו ופצע אותו, אך לא הביא למותו. ואף-על-פי כן עוררה ההתנקשות הדים רבים בגטו, למרות שרק חוג מצומצם של אנשי ארגון ומקורביו ידעו מטעם מי יצאה היוזמה. מחבר היומן אברהם לוין, שהשתייך לצוות "עונג שבת" ונמנה עם המחתרת מניח, שהמתנקשים היו חברי המחתרת הפולנית, משום שלא ידע על קיום הארגון היהודי. הוא לא העלה על דעתו שמבצעי הפעולה היו יהודים. נוסף על מעשה ההתנקשות חיבלו אנשי הארגון היהורי הלוחם בחומרי הגלם של ה"שופים" שחוסלו ואשר עובדיהם נידונו לשילוח. בתקופת הגירוש יצאו קבוצות קטנות מן הגטו כדי להצטרף לפרטיזנים; הרבר נעשה בתיאום עם המחתרת הקומוניסטית. אך יציאות אלה הסתיימו בכישלון, משום שאנשי הקשר שהיו צריכים להמתין במקום שנקבע לא היו שם ולא היה מי שיקלוט את הלוחמים שהיו אמורים לצאת ליערות; לאור זאת הוחלט להפסיק את היציאות.
ה-3 בספטמבר 1942 היה יום המשבר בראשית דרכו של הארגון בגטו. באותו יום הופיעו במפתיע אנשי גסטפו ב"שופ" או.ב.וו., שהיה בבעלותם של האחים לנדאו ושימש באותה עת בסיס עיקרי של הארגון. הם אסרו את יוסף קפלן, מראשי הארגון; חבר בולט אחר, שמואל ברסלב, שניסה לפעול למען שחרורו של קפלן, נורה ברחוב. נוסף על כך הוטל על אחת מחברות הארגון להעביר את הנשק של הארגון מרחוב מילא, איזור המגורים של או.ב.וו. למקום אחר ובשעת ההעברה נתפסה הנערה בידי הגרמנים ועמה אבד הנשק שהיה ברשות הארגון. המכות שטבל הארגון ב-3 בספטמבר יצרו תחושה של תסכול והצעירים בתוך הארגון תבעו לצאת לרחוב, לפתוח במאבק אגרופים נגד הגרמנים, להפוך לנשק את כל הבא ליד ובכך לשים קץ להשלמה ולטרגדיה המתחוללת בגטו. לצעד זה התנגדו אחדים מראשי הארגון. אריה וילנר הגיע מן "הצד הארי" ובפיו הידיעה שהגירוש עומד להסתיים בקרוב ובגטו יישארו כמה עשרות אלפי יהודים שקיבלו ארכה נוספת. יצחק צוקרמן הפעיל את השפעתו כדי להרתיע מצעד של יאוש ולנצל את תקופת ההפוגה הצפויה לשם הכנה למאבק.
אחרי הגירוש התחיל הארגון לפעול בתנאים החדשים. לגטו חזר מרדכי אנילביץ ומיד תפס מקום מרכזי בפעולת הארגון. אריה וילנר הצליח ליצור קשר עם מפקדת א.ק. הפולנית וזו הכירה ב"ז'.או.ב." כבארגון הנמצא בברית עמה. היא גם מסרה ללוחמים היהודיים כמויות זעומות של אקדחים. אבל רוב הנשק הושג בדרך של קנייה מידי מתווכים שרכשו או גנבו את הנשק מידי הגרמנים ועוזריהם. עקב השינוי העמוק שהתחולל בקרב אנשי הגטו גילו קבוצות מחתרת מזרמים שונים נכונות להצטרף לארגון. באוקטובר התגבש הארגון המורחב והצטרפו אליו תנועות הנוער והפלגים של המפלגות במחתרת מכל הזרמים - מן הציונים הכלליים עד הקומוניסטים. הוקמה מפקדת הארגון היהודי הלוחם ובראשה הועמד מררכי אנילביץ'. למפקדה נכנסו נציגי הגופים המייסדים של הקבוצות הלוחמות. המחתרת הפולנית תבעה שהארגון ישא אופי ייצוגי ויכלול בתוכו את כל הכוחות הפועלים במחתרת היהודית. ואמנם, הרחבת הארגון יצרה את המסגרת הרחבה המבוקשת. לצד הארגון הוקם גם ועד לאומי, מעין גוף של אנשי ציבור התומך בארגון. ה"בונד" לא הסכים להצטרף לגוף ציבויי מאוחד הכולל בתוכו גם ציונים, אך הסכים להקים יחד עם הוועד הלאומי ועד מתאם שייצג את מחתרת הגטו בפני הפולנים ויפעל למען השגת משאבים ותמיכה לארגון בתוך הגטו. אחת הפעולות החשובות של ההתארגנות הציבורית היתה השגת כסף לצורכי רכישת נשק. רבים נתנו למען מטרה זו מרצונם הטוב, אחרים עשו זאת תחת לחץ ואיומים. הוועד הלאומי והוועד המתאם שיתפו פעולה ביניהם ופעלו.בעניין זה שכם אחד.
בתקופה שלאחר הגירוש הוחל בהקמת גרעין של ארגון שני בגטו, בהנהגת הרוויזיוניסטים. בגלל סיבות שונות לא השתלבו תנועת בית"ר והמחתרת הרוויזיוניסטית בגטו במסגרת הארגון היהודי הלוחם ועל כן יצרו חברי הוועד הלאומי התארגנות נפרדת, היא "האיגוד הצבאי היהודי" (בפולנית ז'.ז.וו. - "ז'ידובסקה זוויונזק וויסקובי"). ארגון זה, שבראשו עמד פאבל פרנקל, הקים קשר עם אחד הפלגים של המחתרת הפולנית והשיג ממון ונשק בדרכים דומות לאלה של הארגון היהודי הלוחם. במשך זמן מה שררה מתיחות בין שני הארגונים, אך סמוך לפרוץ המרד הושג תיאום ביניהם והז'.ז.וו. קיבל את מרות הארגון הכולל. הארגון היהודי הלוחם פעל בעיקר בו', אך ראה גם כתפקידו להקים שלוחות בגטאות מרכזיים אחרים ולהעביר את ארגוני הנוער היהודיים במחתרת לפסים של ארגון לוחם.

סגור

גירוש והתנגדות בינואר 1943 ומרד אפריל

הגירוש השני מגטו ו' החל ב-18 בינואר 1943. אף-על-פי שלא היו ידיעות מוקדמות על המועד שבו יתחיל הגירוש השני, עצם חידוש המשלוחים לא בא כהפתעה. הגרמנים שוב נקטו אותה שיטה שהשתמשו בה בגירוש הקודם, אבל הם לא הביאו בחשבון את השינויים שהתחוללו בקרב היהודים שנשארו בגטו. רבים מן היהודים שנקראו להתייצב בחצרות הבתים לשם בדיקת התעודות סירבו להיענות לקריאות והת- חבאו. בשיירה הראשונה שעלה בידי הגרמנים לרכז בשעות הראשונות של הגירוש, ואשר מנתה כ-1,000 איש, נתגלתה התנגדות מסוג אחר. לתוך השיירה הצועדת אל ה"אומשלאג" הסתננה קבוצה של לוחמים מאנשי ה"שומר הצעיר" בהנהגתו של מרדכי אנילביץ'. אנשיה היו מצוידים בנשק וכל אחד מן הלוחמים בחר לעצמו גרמני אחד מן המלווים. לפי אות מוסכם הם פרצו מתוך השורות ופתחו באש. בקרב פנים אל פנים נפלו מרבית הלוחמים. בין הנופלים היו אליהו רוז'אנסקי, צעיר שהוציא לפועל את פסק דין המוות שגזר הארגון על יעקב לייקין, מפקד השוטרים שניצח על כוח המשטרה היהודית בגירוש, ומרגלית לנדאו, בתו של בעל ה"שופ" או.ב.וו. אלכסנדר לנדאו. מרדכי אנילביץ' הצליח להתגבר על הגרמני שתקף אותו ויצא חי מן ההתנגשות. השיירה התפזרה והידיעה על המאבק שנערך ברחוב של הגטו המרכזי נפוצה במהירות.
ביום הראשון לגירוש נתקלו הגרמנים בהתנגדות מזוינת גם ברחוב זמנהוף, בדירה שהתבצרה בה קבוצה של חברי "דרור" שבה היה יצחק צוקרמן. ההתנגדות המזוינת, ובעיקר קרב הרחוב, הטביעו את חותמם על הגירוש של ינואר. הגרמנים שינו את דרכי התנהגותם. נוכח העובדה שנתקלו בהתנגדות מזוינת ושהיו להם אבידות נחלש ביטחונם העצמי. שוב לא העזו לפרוץ לעליות גג ולמרתפים והם נזהרו בצעדיהם. דבר זה עודד רבים מיושבי הגטו להתחבא.
הגירוש השני נמשך עד ה-22 בחודש ינואר. הגרמנים הוציאו מכל חלקי הגטו 5,000 עד 6,000 יהודים. לאחר היום הראשון לא נמצאו כמעט יהודים שהתייצבו לפי קריאת הגרמנים. בין המעטים שכן עשו זאת היו מרבית חברי היודנראט; הם היו משוכנעים שהם מחוסנים מפני גירוש. אך הפעם לא גילו הגרמנים שום התחשבות באנשי מוסד זה ורוב חבריו הועלו על הקרונות וגורשו.
סיום ה"אקציה", שבא לאחר ימים ספורים בלבד, והעובדה שהיא הסתיימה בגירושם של 10 אחוזים בלבד מתושבי הגטו, התפרשו בעיני היהודים ככישלון של הגרמנים. יהודי ו', שהתנסו בגירוש הגדול שהיה כאן אך לפני חודשים מספר, סברו, שאם יבוא גירוש נוסף הוא יסתיים בהוצאת כל היהודים שעוד נותרו בגטו ובחיסולו המוחלט. תוצאות הגירוש השני נחשבו נסיגה של הגרמנים שבאה בעטיה של ההתנגדות שגילו הלוחמים ותושבי הגטו. להתנגדות היתה השפעה מהממת על היהודים ומשורר ששהה בגטו באותה עת כתב בפולנית שיר בשם "קונטראטאק":

ברחוב מילא כדור ראשון עופף
ז'אנדארם התכופף בשער -
הביט תמה...רגע ניצב...
לא האמין -
משהו כאן לא כשורה...
ברחוב מילא דם ?...
זה אביב שלנו, זו התקפת נגד -
יין הקרבות הוא הולם בראש...
ליערות הפרטיזנים נמשלו
סמטאות דז'יקה ואוסטרובסקה הללו...

גם המחתרת הפולנית פירשה את ההיקף המצומצם של ה"אקציה" של ינואר כחשש של הגרמנים מפני ההתנגדות שגילו היהודים בגטו. בדין-וחשבון הרשמי של ראשות המחתרת הפולנית (הדלגאטורה) מ-51 בפברואר 3491 נאמר: "דעת הקהל קשרה את עובדת ההתנגדות עם הפסקת החיסול המוחלט של היהודים בגטו". כיום אנו יודעים, שבגירוש השני של ינואר לא התכוונו הגרמנים לחסל כליל את הגטו היהודי בו'. למעשה פעלו הגרמנים לפי הוראה שהעביר הימלר, לאחר ששהה בו' ב-9 בינואר, לפיה יש להוציא מן הגטו 8,000 יהודים כדי שמספר היהודים שיישארו בו יהיה זהה למספר שרצו הגרמנים להשאיר בו אחרי הגירוש הגדול. ברור אם כן, שהשלטונות הגרמניים המקומיים לא ידעו או לא גילו לממונים עליהם את האמת על מספר התושבים בגטו וגם מספר המגורשים היה קטן מזה שדרש הימלר. יחד עם זאת, ייתכן שיש קשר בין עוברה זו ובין תופעת ההתנגדות. מכל מקום, ההנחה שהגרמנים התכוונו לחסל כליל את הגטו היהודי בינואר ושההתנגדות היא שמנעה מהם לבצע את זממם היתה מוטעית.
לגירוש ינואר ולמאורעות ינואר היתה השפעה מכרעת על החודשים האחרונים לקיום הגטו בו' - עד אפריל-מאי 1943. היודנראט והמשטרה היהודית איבדו באותו זמן את רסן השליטה על הגטו. בגטו המרכזי היו הכוח והסמכות בידי ארגוני הלחימה. הרברים הגיעו לידי כך שהיודנראט עצמו, בראשותו של יורשו של צ'רניאקוב מרק ליכטנבאום, נאלץ למסור לידי הארגון סכום כסף שהיה ברשותו. השפעתו של הארגון היתה חלשה יותר באיזור ה"שופים", אך גם שם, כאשר החלו בעלי המפעלים בפינוי מתוכנן של הציוד והעובדים למחנות טראווניקי ופוניאטוב שבאיזור לובלין, הם נתקלו בהתנגדותם של העובדים שהודרכו בצעדיהם בידי הארגון היהודי הלוחם. הרושם שהשאירה ההתנגדות היהודית הניע גם את הפול- נים להושיט עזרה רבה יותר ללוחמים היהודיים. ארגוני הלחימה ניצלו את החודשים המעטים שנותרו עד לחיסול הסופי כדי להתארגן, להצטייד ולהכין תכנית להגנת הגטו. הארגון היהודי הלוחם חילק את כוחותיו לשלוש גזרות. לכל גזרה הוצמדו כיתות של לוחמים, שהשתכנו בקרבת העמדות הקרביות. בגטו המרכזי נפרץ נתיב למעבר דרך עליות הגג והוא איפשר ללוחמים לנוע בגטו בלי להופיע ברחובות. רכישת הנשק הסתכמה במתן נשק אישי לכל לוחם - אקדח ומעט כדורים. ללוחמים לא היה כמעט נשק כבד יותר, פרט למספר רובים ומכונות ירייה אחדות. במרד אפריל הוברר, שנשק קצר טווח הוא כמעט בלתי יעיל בקרבות רחוב והלוחמים סבלו ממחסור בנשק כבד יותר.
הארגון היהודי הלוחם היה מורכב מ-22 כיתות שכל אחת מהן מנתה 15 לוחמים. ביניהם לא היו כמעט לוחמים מנוסים וגם אלה שהיה להם ניסיון מה, כמו אנילביץ' עצמו, היה זה ניסיון מצומצם (אנילביץ' היה בעל הכשרה טרום צבאית בלבד שקיבל בבית הספר התיכון). הארגון השני - האיגוד הצבאי - היה קטן בהרבה מן הארגון הלוחם, אך גם הוא פעל במתכונת דומה ולפי הידיעות שבידינו היו ברשותו, כתוצאה מקשרים עם פולנים, כמה כלי נשק כבדים יותר.
במקביל למאמצי ההכנה של ארגוני הלחימה היה גם הגטו כולו שרוי בפעילות קדחתנית לקראת הגירוש הצפוי, שלכל הדעות היה אמור להיות האחרון והסופי. עיקר הפעילות של דיירי הגטו היה מוקדש להכנת בונקרים. קבוצות של יהודים, על-פי רוב דיירי בתים, נרתמו להכנת מחבואים מתחת לאדמה. עידוד להכנת מחבואים-בונקרים במרתפים ובחפירות תת-קרקעיות נתנה הצלתם של אלה שהתחבאו בימי הגירוש של ינואר. אך במבצע הכנת הבונקרים מינואר עד אפריל היה יותר מכך. האוכלוסייה הכללית שבגטאות השונים הסתייגה ממעשי הלוחמים, אף-על-פי שרחשה אהדה ואף הערצה לנכונותם להילחם ולנקום. המוני היהודים לא ראו בהתנגדות מוצא ודרך הצלה. ואולם, הניסיון של ינואר השפיע על אוכלוסיית הגטו והפיח בה תקווה שהגרמנים יירתעו מהסתבכות עם כוח יהודי מזוין בעיר הגדולה שהיתה בירתה של פולין ושבה היה מרוכז גם הגרעין הקשה של המחתרת הפולנית. אצל רבים התעוררה הציפייה שההתנגדות מזה וההסתתרות מזה עשויים להוות דרך של הצלה. סיכוי זה מצא את חיזוקו במפנה שחל בחזיתות המלחמה אחרי התבוסה בסטאלינגרד; ציפו שהצבא האדום יתקדם בקצב מהיר ויגיע תוך חודשים ספורים למרכזה של פולין. כך נוצר מעין מפגש אינטרסים בין הלוחמים ובין אוכלוסיית הגטו. לפי חלוקת התפקידים היה על הלוחמים לשמש כוח קרבי שינהל את המלחמה הגלויה, ואילו התחבאות ההמונים בבונקרים נתפסה כמרכיב במאמץ ההתנגדות הכולל והמשותף.
הלוחמים ומפקדיהם לא השלו את עצמם ולא ראו בלחימתם דרך הצלה. הם נערכו לכך שהמרד יהיה צעד מחאה אחרון ואות חיים אחרון שישוגר ליהודים ולחברה האנושית החופשית שבחוץ. ללוחמים היה ברור, שלחימתם תסתיים בנפילתם בקרב של כל המשתתפים. לא נעשה כל ניסיון להכין דרכי נסיגה ומילוט לאחר המערכה; ההערכה היתה, שהנכונות למות תוך כדי לחימה היא הדרך שבחרו כל הלוחמים. בשלב האחרון, סמוך לגירוש האחרון ולמרד, ניסו אנשי המחתרת הפולנית לשכנע את הלוחמים היהודיים שעליהם לוותר על הקרב והציעו להם סיוע ביציאה ליערות. סביר להניח, שהמחתרת הצבאית הפולנית חששה שהתלקחות מרידה בלבה של ו' עלולה לדרבן את הפולנים להתחיל גם הם במרד. מכיוון שהתכניות הפולניות הציבו את יעד ההתקוממות רק בשלב האחרון למלחמה ראו אנשי המחתרת הפולנית במרד שמתכננים היהודים התפרצות בלתי נוחה מבחינתם. יצחק צוקרמן, שהיה ערב המרד נציגו של הארגון היהודי הלוחם בצד הארי, סירב להתייחס לפניות הפולנים וקבע שהמורדים לא ינטשו את הגטו והלחימה תתחיל כאשר ינסו הגרמנים לחדש את הגירושים.
רשת הבונקרים בגטו הלכה והתרחבה. בלילות עסקו רבים מתושבי הגטו בהכנת המחבואים והתעלות מתחת לאדמה. הרבה מחשבה ותחכום רב הושקעו בהתקנת הכניסות והיצי- אות למחבואים התת-קרקעיים. בתוך הבונקרים הותקנו דרגשי עץ, מזון שיספיק לשבועות ולחודשים, תרופות, פתחי אוורור, מערכת להספקת מים וחשמל. רבים מן הבונקרים היו מצוידים וערוכים לשהייה של חודשים. הכנת הבונקרים היתה בגטו המרכזי לתנועה כללית שהקיפה את האוכלוסייה כולה. לקראת מועד הגירוש הסופי היו לכל תושב בגטו שתי כתובות - אחת של מקום מגוריו בשטח הגטו והשנייה של בונקר מתחת לפני האדמה.
ועדיין היו בין תושבי הגטו כאלה שלא נתנו אמון בבונק- רים ולא האמינו שהגרמנים יירתעו לנוכח ההתנגדות המזוינת. אנשים אלה נהנו מקשרים עם פולנים וברשותם היו גם כספים רבים שבעזרתם ניסו למצוא לעצמם מקלט בצד הארי של ו'. דרך הצלה זו היתה כרוכה בקשיים ובסיכונים גדולים. הגרמנים השקיעו מאמצים רבים בחיפוש אחרי יהודים שחמקו מן הגטו ומצאו מקום מסתור אצל הפולנים. לא רק היהודים שנתגלו היו צפויים לעונש מוות, גם הפולנים שנתנו להם מחסה שילמו לא פעם בחייהם על כך. נוסף לכך היה עוד גורם שהקשה על המבקשים להסתתר - אלה היו כנופיות של פולנים, שכונו בעגה המלחמתית "שמאלצובניקים", ועסקו בחשיפת זהותם של יהודים. בגילוי יהודים לפי מראם והתנהגותם עלו הפולנים אף על היהודים. ה"שמאלצובניקים" נהגו לסחוט מקרבנותיהם ולאלצם לשלם דמי כופר קבועים תמורת שתיקתם. יהודים רבים, שלא יכלו לעמוד בתשלום דמי הכופר, הוסגרו לידי הגרמנים. נמצאו גם פולנים שהסגירו יהודים מתוך איבה. פולנים שהסתירו יהודים בבתיהם נאלצו להישמר לא רק מפני הגרמנים, אלא גם מפני שכניהם ומכריהם הפולניים ולעתים גם מפני קרובי משפחה.
מאירך גיסא, מאז סתיו 1942, ובמידה גדולה יותר מאז ראשית שנת 1943, פעלה בו' ובערים פולניות אחרות מועצת "ז'גוטה", ארגון פולני מחתרתי, ששם לו למטרה לסייע ליהון דים נרדפים, לטפל בנמלטים לצד הארי ולנהל פעולת הסברה בקרב הפולנים כדי ליצור אווירה אוהדת יותר כלפי היהודים. המועצה, שהיו פעילים בה חברי מפלגות השמאל והמרכז הפוליטי, נהנתה מהכרה ומתמיכה של שלטונות המחתרת (ה"דלגאטורה"), אם כי היחס אליה, גם מצד חוגים אלה, היה בדרך כלל מסויג. החוג הקטן של האנשים שהיה מעורב בפעילותה של "ז'גוטה" גילה מסירות רבה. במשך השנתיים בערך שבהן פעל הארגון בו' הוא טיפל לסירוגין ב-20,000 יהודים שהסתתרו בו' ובסביבתה מאז הגירוש הגדול באביב 1943. מרביתם קיבלו מן הארגון תמיכה חודשית קבועה, שאמנם לא הספיקה אף לקיום מינימלי, אך היה בה משום עזרה חומרית כלשהי ויותר מזה - עידוד מן בחינה המוראלית.
מקור אחר לעזרה למסתתרים היו הוועד הלאומי וה"בונד", שנציגיהם פעלו בצד הארי. ברשותם של ארגונים אלה היו כספים שהגיעו אליהם ממוסדות יהודיים בעולם החופשי באמצעות המחתרת הפולנית.
מן הראוי להזכיר גם את הפולנים הרבים שהסתירו יהודים על דעת עצמם, ללא דרבון של גורמים ציבוריים. חלק מהם עשו זאת תמורת תשלום, אך לא מעטים פעלו מתוך דחף אנושי הומני ואצילי. כמה מאות ילדים יהודיים מצאו מסתור במנזרים ובפנימיות ליתומים פולניים. אין אנו יודעים את מספרם של היהודים שהצליחו לעבור את המלחמה ולהינצל בצד הארי בו'. רבים מן המסתתרים קיפחו את חייהם בצורות שונות בימי ההתקוממות הפולנית, שהיתה בו' בחודש אוגוסט 1944 ואשר הביאה להריסת העיר בידי הגרמנים ולגירוש תושביה.

סגור

החיסול הסופי של גטו וארשה והמרד

חיסולו הסופי של גטו ו' החל ביום ב' בשבוע, ערב פסח תש"ג, 19 באפריל 1943. הפעם לא בא הגירוש במפתיע. יהודים הוזהרו שהדבר צפוי ומשמרות שהציב הארגון היהודי הלוחם מסרו על שרשרת של אנשי משטרה המקיפה את הגטו, אות שהגירוש עומד להתחיל. שליחי הארגון עברו בגטו המרכזי מבית לבית והודיעו על מצב כוננות.
לקראת הגירוש ריכזו הגרמנים לא מעט כוחות, אך כנראה שהם לא ציפו לעימות בקרבות רחוב. כפי הנראה לא סמכו השלטונות הגרמניים על אס"אס אוברפיהרר פרדיננד פון זאמרן-פראנקנג, שהיה מפקד המשטרה והאס"אס במחוז ו' והזעיקו את גנראל המשטרה והאס"אס יירגן שטרופ, שרכש ניסיון בלחימה נגד פרטיזנים, כדי שיפקח על הגירוש ועל חיסול הגטו. הדיווחים היומיים שרשם שטרופ מן המערכה על הגטו והדין-וחשבון המסכם שכתב עם תום המרד משמשים מקור תיעודי-היסטורי בסיסי להמחשת ההתנגדות היהודית והשיטות שנקטו הנאצים. הודות לחומר זה וכן הודות לכרוניקות שנרשמו בצד הארי, לדיווחים היומיים של הוועד היהודי הלאומי בצד הפולני, מכתבו האחרון של אנילביץ' ופרקי זיכרונות של ניצולים ולוחמים שנרשמו סמוך ליציאה מן הגטו ולשחרור, יש בכוחנו ולעקוב אחרי קורות ימי הגירוש והלחימה יום אחרי יום, ולשחזר את הקרבות המרכזיים ואת האירועים החשובים מן ה-19 באפריל ואילך.
לפי שטרופ התחיל "המבצע הגדול", כלשונו, אור ליום 19 באפריל, בשעה 3 בלילה, בכיתור שטח הגטו בכוחות מוגברים של המשטרה. הכוח הגרמני החמוש והנכון למערכה מנה 850 חיילים ו-18 מפקדים, בפיקודו של פון זאמרן. הכוח הגרמני נכנס לגטו בשני ראשים.
הטור הגרמני שצעד לאורך רחוב נאלבקי הותקף בידי כיתות של הארגון היהודי הלוחם, שהיתה להם עמדה בדירה באחת הקומות של בית פינתי ברחוב נאלבקי 33. מטח האש בא במפתיע וגרם בהלה מוחלטת בכוח הגרמני. האש הצפופה שפתחו הגרמנים תוך-כדי נסיגה ופינוי היתה בלתי יעילה. בו בזמן או מעט מאוחר יותר החלה ההתנגשות, או הקרב העיקרי באותו יום. בפינת רחובות זמנהוף-מילא היה מרוכז הכוח העיקרי והמטה של הארגון היהודי הלוחם. משהתקרב הטור הגרמני השני למקום נפתחה עליו אש של הלוחמים היהודים. שטרופ כתב בדיווחו על הקרב הזה: "תיכף להיערכות היחידה - התקפת אש מתוכננת מצד היהודים והבריונים; על הטנק שהופעל ועל שתי המכוניות המשוריינות הושלכו בקבוקי מולוטוב. הטנק בער פעמיים. התקפת אש זו של האויב הביאה בהתחלה לנסיגת הכוחות המופעלים. אבידותינו בפעולה הראשונה 12 איש (6 אנשי אס"אס, 6 אנשי טראווניקי" (היינו אוקראינים בכוח העזר שהופעל נגד הגטו). נוכח העימות הראשון איבר פון זאמרן את עשתונותיו ושטרופ נכנס לפעולה במקומו. שטרופ הצליח לעבור את עמדת המגינים שברחוב נאלבקי 33 לאחר שהצית את הבית באש וכפה על הלוחמים היהודיים נסיגה. באותו יום, בשעה 17.30, הגיע שטרופ עם כוחותיו לכיכר מוראנוב ונתקל שם בהתנגדות של כוחות "האיגוד הצבאי היהודי". לוחמים יהודיים המטירו אש ממקלעים. אנשי האיגוד הצבאי היהודי הניפו מעל הבית שבו היתה עמדתם דגל כחול לכן ודגל לאומי פולני. בקרב זה הוצת טנק גרמני, שני באותו יום. לפי דברי שטרופ עלה בידו להשתיק את האש, אך הלוחמים לא נתפסו. המשך העימות נדחה למחרת.
כבר באותו יום, וביתר שאת בימים שבאו אחריו, למדו הגרמנים על אופייה של ההתקוממות. הגטו המרכזי, שהיו בו למעלה מ-30 אלף יהודים, היה ריק מאדם - גם ברחובות וגם בבתים לא נמצאה נפש חיה מתושבי הגטו, זולת יחידה של משטרה יהודית וקומץ אנשים מן היודנראט. לא ניתן היה להקהיל אנשים למשלוח והקרונות שהובאו ל"אומשלאגפלאץ" חיכו לשווא. היקף ההסתתרות הפתיע את הגרמנים לא פחות מאשר ממדי ההתנגדות הלוחמת.
ביום השני התרכז הקרב בשטחי המברשתנים - הרחובות פראנצ'ישקאנסקה, שווינטויירסקה, ואלובה. בשטח התבצרו 5 כיתות לוחמות של הארגון היהודי הלוחם וכיתה אחת של האיגוד הצבאי היהודי. בשטח הגטו המרכזי פיקד על כוחות הארגון היהודי הלוחם ישראל קאנאל, ואילו בשטח המברשתנים היה הפיקוד בידיו של מרק אדלמן. הלוחמים הצליחו להפעיל מוקש בכניסה לשטח וההתפוצצות גרמה שוב נסיגה בהולה של הגרמנים. מאוחר יותר הופיעו הגרמנים והציעו לנהל משא-ומתן, כלומר ביקשו לפתות את עובדי "שופ" המברשתנים ולהפריד ביניהם ובין הלוחמים. התכסיס לא עלה יפה, רק 28 מתוך 4,000 העובדים שהיו בשטח נענו לקריאות הגרמנים. הלוחמים צלפו על הגרמנים ומנעו מהם לסרוק את השטח. בלילות של יום ראשון ושני היה הגטו ריק מחיילים. יושבי הבונקרים יצאו כדי לנשום ולשמוע על הנעשה בגטו.
היקף הכוחות שהפעילו הגרמנים ונחישות החלטתם להכניע את היהודים המסתתרים בבונקרים והנלחמים שמו לאל את התקווה שהנאצים יירתעו מפני עימות עם הגטו הערוך להתנגדות. יחד עם זאת לא נחלשה ההתנגדות; האנשים שבבונקרים גמרו אומר לא לנטוש את המחבואים, לא לציית לקריאות הגרמנים לצאת ולא להיבהל מן היריות.
לאחר 22 באפריל, לנוכח עקשותו של הגטו שהתבצר מתחת לאדמה ולאחר הפגיעות שפגעו לוחמים יהודיים בחוליות של חיילים גרמניים שניסו לסרוק בתים, החלו הגרמנים בשיטה של אדמה חרוכה. הם שרפו בית אחר בית, רחוב אחרי רחוב, פוצצו את שלדי הבתים והותירו רק עיי חורבות. הגטו כולו היה לאבוקה גדולה ואפופת עשן. האוויר היה לוהט ומלא ריחות ועשן מחניק. רק בשיטה זו עלה בידי הנאצים להבריח את כיתות הלוחמים מעמדותיהן ולסלק מן המחבואים אנשים שעדיין הסתתרו בבתים. ב-22 באפריל רשם שטרופ: "... היהודים, אשר למרות כל מבצעי הסריקה, עדיין מסתתרים היו מתחת לגגות, במרתפים ובשאר מקומות סתר, הגיחו אל החזיתות החיצוניות של גושי הבתים כדי להימלט מן האש באחת מן הדרכים. אחוזי להבות קפצו היהודים בהמוניהם - משפחות שלמות - מן החלונות, או לשלשל עצמם בסדינים מחוברים זה לזה וכדומה. שקדנו על כך שאותם היהודים, וכן האחרים, יחוסלו מיד".
בתוך הבונקרים שררה אימה, החיים בהם נעשו איומים. האוויר בתוך הבונקרים, מתחת לשלדי הבתים והחורבות, הגיע לנקודת רתיחה. בגלל החום הרב התקלקל האוכל, המים היו חמים והדיפו ריח רע. האנשים, שהסירו מעליהם את בגדיהם, התקשו לנשום, לדבר והיו על סף הטירוף. ואף-על-פי כן לא הסגירו את עצמם לידי הגרמנים. בחסות הלילה ניסו לעבור מבונקר שהחיים בו היו לגיהינום תרתי משמע אל בונקר אחר, שהתנאים בו היו קצת יותר קלים, אך גם זה היה עתיד להיות תוך ימים ספורים באותו מצב כקודמו.
במאבק על הבונקרים, שתפס את עיקר זירת ההתנגדות מאז אמצע השבוע השני של הלחימה, נאלצו הגרמנים להילחם בונקר אחרי בונקר. כדי להכניע את המסתתרים ולאלצם לצאת השתמשו הגרמנים ברימונים או החדירו לתוכם גז מדמיע או מרעיל. אבל גם משיצאו המסתתרים, מעולפים-למחצה מן הגז והחום, הם לא נשארו פסיביים. רבים מ7 היוצאים השתמשו באקדחיהם וירו לעבר הגרמנים הממתינים להם בחוץ.
ב-28 באפריל רושם שטרופ בדין-וחשבון שלו: "גם כיום הופגנה בכמה וכמה מקומות התנגדות בכוח הנשק". ב-3 במאי כתב: "ברוב המקרים התגוננו היהודים בנשק ביד לפני נטישת הבונקרים". ב-4 במאי דיווח שטרופ שהסיירים הגרמניים עטפו את נעליהם בסמרטוטים ועדיין יש התנגשויות קרביות. ב-5 במאי כתב: "גם היום התגוננו היהודים בכמה וכמה מקומות". ב-8 במאי נפל הבונקר של המפקדה של הארגון היהודי הלוחם, שבו היו מרדכי אנילביץ' ובכירי הלוחמים. במכתב האחרון שהעביר אנילביץ' ליצחק צוקרמן שבצד הארי נכללו דברים שהיו דברי פרידה וצוואה כאחת: "היה שלום יקירי! אולי עוד נתראה! חלום חייכם נתגשם והיה. ההגנה העצמית בגטו היתה לעובדה. ההתנגדות היהודית המזוינת והנקמה היו למעשה...". אנילביץ', וילנר ורבים אחרים התאבדו כנראה.
קבוצה אחת, שעלה בידה לצאת מן הבונקר שלה, חיפשה דרך להימלט. הודות לצירוף מקרים פגשה הקבוצה את חוליית החילוץ שהגיעה מן הצד הארי. זו הנבילה אותה דרך תעלות לעבר המוצא הצד השני. בין הניצולים היו צביה לובטקין, טוסיה אלטמן וכמה עשרות לוחמים. יומיים קודם שהכריז שטרופ על סיום ה"אקציה הגדולה", ב-13 במאי, הוא מספר בדיווחו היומי, ש"בשעת ביעור אחד הבונקרים התחולל קרב של ממש, ובו ירו היהודים לא רק באקדחים בעלי קליבר 0.8 ובאקדחי ויס פולניים, אלא אף השליכו על אנשי האס"אס רימוני יד דמויי ביצה, מתוצרת פולנית." לאות ניצחון פקד שטרופ לשרוף ולהרוס את בית הכנסת היהודי הגדול בו', ברחוב טלומאציה, שהיה מחוץ לגטו. בדין-וחשבון שלו הדגיש שטרופ בגאווה, ש"אין עוד רובע יהודי בווארשה". משפט זה נרשם באותיות גוטיות מקושטות וגרולות בשער הדין-וחשבון ששלח שטרופ לממונים עליו.
אבל למעשה עדיין נותרו גם אחרי ה-15 במאי יהודים מסתתרים בבונקרים. ליאון נייברג מספר בספרו "אחרונים" על מה שעבר על אחרוני המסתתרים בבונקרים, כיצד היו שרידי המתחבאים נפגשים בלילות, משוטטים בין הבונקרים הנטושים ומתכננים את הבריחה לצד הפולני של העיר. אחדים הצליחו במשימתם זו. היו גם כאלה שהמשיכו להתחבא מתחת לפני האדמה. מסופר על התנגשויות מזוינות שאירעו זמן רב אחרי דיכוי מרד הגטו בשטח החורבות שבו עמד הגטו בזמנו. לאחר שנה ויותר, בעת המרד הפולני שהחל באוגוסט 1944, עדיין היו בתוך מבוך הבונקרים של הגטו כמה יהודים.
בדיווחו הסופי על המערכה הצבאית שניהל נגד הגטו המתקומם כתב שטרופ: "מבין 56,065 יהודים שנתפסו בסך הכל, הושמדו 7,000 במהלך המבצע הגדול ברובע היהורי לשעבר עצמו, במשלוח אל T2 (מחנה ההשמדה בטרבלינקה) הושמדו 6,929 יהודים. נמצא אפוא, שהושמדו בסך הכל 13,929 יהודים. מלבד אותם 56,065 הושמדו בין 5,000 ל-6,000 בפיצוצים ובדליקות". המספרים שמוסר שטרופ הם מופרזים. אשר לאבידות הגרמנים כותב שטרופ בדין-וחשבון שמספרם הסתכם ב-16 הרוגים ו-85 פצועים. אבל אין התאמה מלאה בין מספרי האבידות שעליהן הוא מוסר בדיווחיו היו- מיים ובין מספרי האבידות הכלולים בדין-וחשבון הסופי. יש להניח, שאבידות הגרמנים היו גבוהות בהרבה.
המרד בגטו ו' עורר התפעלות והערצה בעיתונות הפולנית. אחד העיתונים, "פולין תנצח", כתב בגיליונו מיום 30 באפריל: "באיים הבריטיים, ביבשת האמריקנית ובמדינות שמחוץ לגיהינום הגרמני לא נראית הלהבה המיתמרת מעל פולין - הסמל לעינויים ולסבל של אדם שהופקר לפשע. אתם, אלה שמעבר ל"חוף השני", אינכם רואים ואינכם שומעים. כל הד המגיע מן הגטו הבוער מזעזע את מצפוננו וגורם לנו כאב. כוס הפשעים האיומים עוברת על גדותיה. אנו קוראים ביולטינים מחזיתות המלחמה - באפריקה, ברוסיה, בסין, באוקיאנוס השקט. גם שם נהרגים אנשים, גם שם יש מקום לגבורה ובוז למוות, אבל שם לוחמים ונהרגים בתנאים אחרים. בקרב המתנהל מאחורי חומות הגטו אנשים מתים 'אחרת'. זהו קרב של אבודים נגד חיית טרף משתוללת. ביולטין משדה קרב זה יש להקריאו בחזית האנושות הלוחמת, כדי שחיילי חזית זו יוכלו להתגאות בחברים לנשק, אשר נהרגים בבתים וברחובות הגטו עם הנשק בידם". אך היו גם תגובות מסוג שונה. המשורר הפולני, בעל פרס נובל, צ'סלאב מילוש, כתב בשירו "קאמפו די פיורה", על ההתנכרות ועל המון פולני צוהל ומשתעשע בחגו (חג הפסחא הנוצרי) ליד הגטו הבוער. בעיתונות הימין הראדיקלי לא נעלמה האיבה גם נוכח פעולת הרצח הסופי והוד הלחימה של הנידונים. בעיתונות זו חזרה ונשמעה הטענה, שכוחות עוינים של הסובייטים עומדים מאחורי המרד. רינגלבלום הביא ברשימותיו לקט של שיחות שהושמעו ברחובות ו', ולצד דברי התרשמות ורחמים של מעטים, רבים הם קולות האיבה המהולים בפחד מפני הכוח שנתגלה בגטו.
העזרה המעשית שהגישו הפולנים לגטו הלוחם היתה מיזערית. בפרסומים הפולניים שהופיעו אחרי המלחמה מדובר על כך שחוליות של ה-א.ק., שהן לדברי הכותבים חלק מן הכוח הצבאי הקומוניסטי, יצאו לתקוף משמרות גרמניים, ובעיצומם של ההתנגשויות נפלו פולנים ושותקו כלי נשק גרמניים. אחדים מדיווחים אלה מתארים פעולות שהוצאו אכן אל הפועל. במקרה אחד מדובר על ניסיון שלא הצליח לפרוץ את החומה. מכל מקום, פולנים וכוחות פולניים לא נטלו חלק במאבק ישיר ובקרבות בתוך הגטו.
המרד בתוך הגטו עורר הד עצום בקרב היהודים הנותרים בארץ הכיבוש, בציבורים לא יהודיים בפולין הכבושה וברחבי אירופה. עוד בעיצומה של המלחמה היה המרד לאגדה שסופרה ברטט ובהתרגשות כמופת בעל משמעות היסטורית נדירה.
יהודי ו', שהוצאו מן הבונקרים או נפלו לידיהם של הגרמ- נים בעיצומו של המרד, לא נרצחו כולם במקום, והמשלוחים שיצאו מן ה"אומשלאגפלאץ" באפריל ובמאי 1943 לא הובלו כולם להשמדה מידית. מאיזור ה"שופים", שבו עוצמת ההתנגדות פחותה יותר, הועברו משלוחים של עובדים למחנות בפוניאטוב ובטראווניקי. מן הגטו המרכזי הועברו משלוחים רבים למחנות מאידאנק ובנדז'ין. הרוב הגדול של יהודים אלה נרצחו בתחילת נובמבר 1943, במהלכו של מסע הרצח שכונה "ארנטפסט" ("חג הקציר"). כמה אלפי יהודים הובאו למחנה הריכוז במאידאנק ושולחו לאחר זמן קצר למחנה הריכוז באושוויץ ולמחנות עבודה בחלקים המערביים של פולין הכבושה. מכל אלה נותרו כנראה, לאחר הסלקציות, הגלגולים השונים שעברו עליהם והפינויים מן המחנות אלף עד אלפיים ניצולים. כאמור, בצד הארי של ו' ובסביבתה הסתתרו כשתי רבבות יהודים. בזמן ההתקוממות הפולנית בקיץ 1944 נטלו מאות יהודים חלק בקרב, כולל קבוצה של לוחמי הגטו בעבר. רובם של אלה שהסתתרו עד אז נפלו חלל בעת ההתקוממות. היו גם מקרים שאנשים נהרגו בידי יחידות המחתרת הפולנית הימנית נ,ס.ז. (כוחות הצבא הלאומי).

סגור

אחרי המלחמה

לאחר שנסתיימה המלחמה התחילו שרידי היהודים, ניצולים שיצאו ממחבואיהם ומן היערות שבהם לחמו כפרטיזנים ואלה שנותרו בחיים במחנות, להתרכז בערים שחיו בהן לפני שפרצה המלחמה. תקוותם של אודים מוצלים מאש אלה היתה למצוא נפש קרובה ממשפחתם בחיים ומשהו מרכושם. ברנרד גולדשטיין, מפעילי ה"בונד" במחתרת שנותר בבונקר בו' אחרי תום ההתקוממות הפולנית מספרלשמתוך חמש מאות יהודים שהסתתרו בתוך החורבות רק חלק נשאר בחיים עד שחרורה של העיר בידי הצבא האדום בינואר 1945. רוב הניצולים, אנשים שפניהם וגופם נשאו את סימני שנות הרעב והסבל, לבושי סחבות, התרכזו בפרבר פראגה, בגדה המזרחית של הוויסלה, שסבל פחות מחלקי העיר האחרים (פרבר זה שוחרר חודשים אחדים לפני חלקיה האחרים של ו' ולא נהרס באופן כה מוחלט כמו ו' בעת ההתקוממות). לאחר חודשים אחדים כבר התרכזו בו' כאלפיים ניצולים יהודיים שקיבלו עזרה ראשונה מן הווער היהודי שהתחיל בפעולתו בעיר. הריכוז היהודי לא התחדש בו', אלא בדומה לריכוזי שלטון וחיים מתחדשים, התמקם בלודז'. רק עם התקדמות מלאכת השיקום של ו' התרכזו בעיר גם מוסדות יהודיים מרכזיים בעקבות המוסדות הפולניים. כאן התרכז המכון היהודי ההיסטורי באגף הבניין של המכון למדעי היהדות, מוסד שתרם רכות לריכוז התיעוד והשרידים על הקיום היהודי בפולין ועל תקופת החורבן. כאן פעל גם הוועד המרכזי היהודי ובהמשך - בשנת 1950 - "האיגוד התרבותי-חברתי של יהודי פולין" על שלוחותיו התרבותיות. כאן פעלה גם הוצאת הספרים "יידיש בוך" והופיעה עיתונות יהודית. מפעלים כלכליים בולטים, כמו קואופרטיבים שהוקמו בידי היהודים בפולין החדשה, היו מן הסימנים המרשימים של תהליך השיקום היהודי. נקודת הכובד שלהם היתה בלודז' ובאזורי שלזיה המערבית שצורפו לפולין. ויחד עם זאת, המרכז של הקואופרטיבים "סולידריות" התמקם בו'. גם מרכזי המפלגות ותנועות הנוער היהודיות, כל עוד ניתן להם לפעול, כלומר עד שנת 1949, היו בו'. בעיר זו פעל גם המרכז של החיים הדתיים המתחדשים. עם הזמן התרכזו בו' בין 15,000 ל-20,000 יהודים. רוב-רובם של יושבי ו' אלה לא נמנו עם תושבי הקהילה הטרום-מלחמתית. רבים מיהודי ו' אחרי המלחמה עבדו במנגנוני הממשלה ומפלגת השלטון ולא זיהו עצמם כיהודים ולא שיתפו פעולה עם הארגונים היהודיים.
בגלי הרפאטריאציה ובייחוד בגל השיבה הגדול מברית המועצות בשנת 1946 שבו יהודי ו' רבים, אך יהודי ו' נטלו חלק ניכר בתנועת ה"בריחה" המואצת בשנת 1946 וכן בגלי היציאה מרצון ובגל היציאה הכפויה בשנים 1968-1969.
לאחר תנועות האוכלוסין והתמורות הרבות שעברו על הקיבוץ היהודי בפולין, שרובו התרכז במדינת ישראל, נותרו בו' כאלפיים יהודים, שבחלקם מזדהים כיהודים. בית זקנים וציבור של יהודים קשישים נעזר בתמיכה של הג'וינט המגיעה לפולין. בו' קיים ופועל תיאטרון יהודי. בית הכנסת על שם נוז'יק ברחוב טבארדה חודש ונפתח. אך לו', וליהודי פולין בכלל, אין רב משלהם.
האתר הגדול שנותר בו' כשריד מן החיים היהודיים הקודמים הוא בית הקברות היהודי ברחוב אוקופובה. עבודה שיטתית מושקעת בשיקום ובשימור בית הקברות ואחדים מן הרחובות, כמו הרחוב על שם אנילביץ', מצביעים על העבר ועל חורבן החיים היהודיים בעיר. במקום שהיה בו הבונקר של מפקדת הארגון היהודי הלוחם ברחוב מילא הוצבה אבן זיכרון וביום השנה החמישי למרד, בשנת 1948, הוקמה בכיכר גיבורי הגיטו, במקום שהיה פעם לבה של השכונה היהודית, אנדרטה מעשה ידיו של הפסל נתן נטע רפפורט
.