ב' תשרי ה'תשע"ח

וודז'יסלב WODZISLAW

עיירה בפולין
מחוז: קיילצה
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

בשנת 1941: כ- 6,890

יהודים בשנת 1941: כ- 2,400

תולדות הקהילה:
כללי
ו', אחד היישובים העתיקים בפולין, נזכרת ברשימת הערים המלכותיות מימי המלך קז'ימייז' הגדול. בשנת 1370 עברה לידי משפחת האצילים לנצקורונסקי. האציל יאן לנצקורונסקי הקים במקום מבצר ולידו אחוזה גדולה, ולאחר שאימץ את הנצרות הקלוויניסטית הסב את הכנסייה הקתולית המקומית לבית-תפילה קלוויניסטי. רבים מתושבי העיירה הלכו בעקבותיו והיו לקלוויניסטים, וגם קלוויניסטים מבחוין באו והתיישבו בו'. אבל ב-1638 החזיר אחד מצאצאיו, סמואל לנצקורונסקי, את העיירה לחיק הכנסייה הקתולית. הכנסייה המקומית חזרה ליעדה הראשון, והקלוויניסטים עזבו את ו' ומכרו את בתיהם ליהודים שהתיישבו באותה העת בעיר.
במחצית הראשונה של המאה ה-17 היתה ו' מרכז כלכלי חשוב. היו בה בתי-מלאכה רבים, טחנת קמח ששירתה את כל האזור, והתנהל בה מסחר ער. ואולם תקופת השגשוג והפיתוח נקטעה עם פלישת השוודים באמצע המאה ה-17. רוב הבתים ובתי-המלאכה נהרסו וכמעט כל התושבים נמלטו מן העיר. לאחר שנהדפו השוודים השתקמה העיר תוך שנים מעטות. השלטונות, שביקשו לסייע לשיקום כלכלתה של ו', פטרו את תושביה ממסים למשך 12 שנה. רוב תושבי העיר התגוררו בתקופה זו סביב כיכר השוק. עם בואם של יהודים רבים לעיר גדל מספר הבתים בעיירה, ובמאה ה-19 היו בה 350 בתים. משנת 1815 עד 1918 נכללה ו' במלכות פולין הקונגרסאית. ואף שבתקופה זו התפתחה כלכלתה של ו' ואוכלוסייתה גדלה, ביטלו שלטונות רוסיה הצארית ב- 1869 את מעמדה העירוני, במסגרת צעדי ענישה נגד ערים בפולין שתושביהן השתתפו במרד הפולני של 1863.אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם כינון מדינת פולין העצמאית נמשכה צמיחתה הדמוגרפית והכלכלית של ו' ובשנת 1939 מנתה אוכלוסייתה 6,890 נפשות.
באשר לזמן התיישבותם של היהודים הראשונים בו' חלוקים ההיסטוריונים ביניהם לבין עצמם. יש אומרים שכבר במאה ה-11 ישבו במקום יהודים, אף כי אין לכך עדות בכתובים. במסמכים מן המאה ה-14 נזכרות כמה משפחות של סוחרים יהודים שהתיישבו אז בו'. התיישבות של יהודים בהיקף גדול החלה בראשית המאה;ה-17, עם עזיבתם של הקלוויניסטים, שמכרו את בתיהם הטובים והמרווחים במחירים זולים.
תוך זמן קצר התארגנו יהודי ו' וייסדו קהילה. תחילה רכשו מבנה ששימש קודם לכן בית-תפילה אריאני והסבו אותו לבית-כנסת. בעלי העיירה הקצה להם חלקת קרקע לבית-עלמין והם גידרו אותה והכשירוה לייעודה. השוודים, שפלשו לו' באמצע המאה ה-17, הרסו כמעט את כל הבתים בעיירה, כזכור, וגם היהודים הצטרפו ברובם הגדול אל הפליטים שברחו מן המקום. ואולם משחזרה העיירה והשתקמה שבו אליה גם רוב היהודים, ורק מקצתם נשארו בפינצ'וב (ע"ע) הסמוכה.
בסוף המאה ה-17 כבר ישבו במקום כ-200 משפחות יהודיות וקהילת ו' היתה אחת הגדולות והחשובות בגליל סנדומייז'-קרקוב. אחדים מבני ו' ייצגו את יהודי הגליל ב"ועד דד' ארצות", ואחד מהם - דוד בן יצחק - צורף ב-1690 למשלחת הוועד לסיים הפולני בעת שדן בענייני מסים. בשנת 1692 היה מרדכי בן לייבל מו' בין החותמים על מסמך שעניינו פירעון חוב שחב הוועד למלווה בריבית. כמה פעמים אף התכנס "ועד דד' ארצות" בו', והקהילה המקומית התמודדה על ההגמוניה במוסדות היהודיים של הגליל. בין קהילות ו' וקרקוב פרץ סכסוך על השליטה בקהילת קז'ימייז' דולני (ע"ע), שהתמשך עד ששלטונות פולין פירקו את "ועד דד' ארצות" ב-1764. בשנת 1791 ייצגו ו' לייבוביץ, מ' ברק וש' יודקביץ מו' את יהודי פולין ב"סיים ארבע השנים".
רבה הראשון הקהילה, ככל הידוע לנו, היה ר' דוד מאולקוש (נפטר ב-1618). אחריו נזכרים ר' זאב ב"ר גד (מ-1640 עד לפטירתו ב-1662); ר' מנחם ציון ב"ר זלמן גבאש (נפטר ב-1679), מחבר "נחמות ציון"; ר' יוסף יוסקה ב"ר נפתלי הירץ, שב-1683 עבר לשידלוב (ע"ע) ; ר' שמואל ב"ר פייביש שלום, מחבר "בית שמואל" (על ה"שולחן ערוך") ; ר' בנימין זאב סגל הורוויץ המכונה ר' וולף סירקיש; ר' שמואל ב"ר שמעון מווינה (נפטר ב-1692): ר' חיים סגל גומבינר ב"ר אברהם, מחבר "אורח לחיים" (נפטר ב-1689); ר' ישראל מאולקוש (נפטר ב-1710); ר' יצחק אייזיק ב"ר דוד שמואל שמלקה מקרקוב; ר' דב בריש, בנו של בעל "פני יהושע" (נפטר ב-1744); ר, אלעזר הכהן (נפטר ב-1790); ר' אריה לייב מפודהוריצה, מחבר "לב אריה" (נפטר ב-1808); ר' ישראל ב"ר נתן נטע כהנא (נפטר ב-1838); ר' יוסף דוד הכהן, בנו של בעל "קצות החושן" (נפטר כ-1843); ר' מרדכי ב"ר דב בריש (נפטר ב-1869); ר' אברהם חיים ראובן רוטנברג; בן אחיו, ר' יצחק מאיר מגור; חתנו ר' שבתאי רפפורט, שעבר אחר-כך לפינצ'וב; ר' יששכר בער הלוי רוטנברג, שב-1939 חזר ללונדון אל חותנו. במקומו נתקבל לכהונת רב בו' אביו, ר' יעקב יצחק אלחנן רוטנברג (נספה בשואה בשנת 1942).
רוב יהודי ו' היו חסידים. בו' פעל כמגיד מישרים ר' צבי הירש, בעל "עשרה למאה" ואביו של ר' שמחה בונים מפשיסחא. אדמו"רים חסידיים לא קבעו את מושבם בו', מלבד האדמו"ר אלטר דב מאיר רוטנברג, שישב בעיר תשע שנים ואחר-כך עבר לוולברום (ע"ע).
במאה ה-18 היו רוב יהודי ו' סוחרים זעירים ובעלי מלאכה - בעיקר חייטים, נפחים וסנדלרים - ורק יחידים (כדוגמת נציגי הקהילה מרדכי בן לייבל ודוד בן יצחק) היו סוחרים גדולים שהגיעו לרגל עסקיהם לירידים הגדולים בדנציג ובברסלאו. במרוצת המאה ה-19 גדל מספר היהודים בו', מצבם הכלכלי השתפר ומהם שאף התעשרו. כמה סוחרי תבואה גדולים, כדוגמת גביר הקהילה מאיר אהרונסון, קנו מבעלי אחוזות באזור את היבולים ומכרו אותם בשוקי לייפציג וברסלאו. סוחר גדול אחר, מ"ל הורוביץ, שיווק שעורה למקומות מרוחקים וסחורתו הגיעה עד פטרסבורג. לצד הסוחרים-הסיטונאים נמצאו יהודים שחכרו עסקים גדולים מבעלי אחוזות בסביבה. מיכאל מירצ'ק חכר את טחנת-הקמח הגדולה באזור ממשפחת לנצקורונסקי, בעלי העיר לשעבר, ועסקים נוספים מבעלי אחוזות אחרים. גם ד' בידאק התעשר מעסקי חכירות. כמה יהודים היו בעלי חוות חקלאיות, ורובם ככולם קנו להם שם בשיטות הניהול היעילות שלהם וברווחים הגבוהים שהפיקו מחוותיהם. אחדים מיהודי ו' היו לסוחרים גדולים בסוסים ובבקר, ואחרים עסקו אף הם בסחר בהמות אך בהיקף קטן יותר.
במאה ה-19 ייסדו כמה יהודים בתי-מלאכה גדולים ומפעלי ייצור, רובם בענף העור. בבתי-המלאכה הגדולים בעיר, של סנדרוביץ ושל גרבר, הועסקו רק פועלי ייצור יהודים. אחד המפעלים הרווחיים בו, היה בית-חרושת לצבעי שמן, לשמנים ולנרות, אף הוא בבעלות יהודית. ואולם רוב היהודים נשארו, כמימים ימימה, בעלי מלאכה - בורסים, זגגים, חייטים, מסגרים, סנדלרים, נפחים וכיו"ב. רק מקצתם העסיקו שוליות.
בשנת 1918, מיד עם תום מלחמת העולם הראשונה, היו בו' מהומות אנטי-יהודיות. בליל 19 בנובמבר פרצו כנופיות של פולנים אנטישמים, ובהם גם אנשי המיליציה הפולנית המקומית, לחנויות, למחסנים ולבתי-מלאכה של היהודים, בזזו את הסחורות וגרמו הרס רב. הפורעים אף רצחו יהודי מקומי. 50 משפחות יהודיות ניזוקו קשה ברכושן. בעת ההיא שטף את מחוז קיילצה כולו גל של מהומות אנטישמיות, והיהודים פנו אל שליט פולין, המרשל פילסודסקי, וביקשו את עזרתו. שלטונות פולין ניסו אמנם להרגיע את הרוחות, אך נראה שלא פעלו די, שכן מעשי האיבה נמשכו.
אף שממשלת פולין העצמאית החזירה לו' את זכויות העיר שלה, סבלו התושבים בשנות ה-20 הואשונות מצוקה כלכלית קשה. רוב היהודים האמידים נטשו את העיירה בשנים אלה ; מהם שהיגרו לערים גדולות בחבל שלזיה, והיו שהיגרו לארצות-הברית או לארצות אחרות שמעבר לים. היהודים שנשארו בעיירה היו ברובם סוחרים זעירים ורוכלים, חנוונים, בעלי מלאכה ופועלים קשי יום. באמצע שנות ה-20 חל שיפור מה במצבם הכלכלי של היהודים. ב-1925 חידשה קופת הגמ"ח הוותיקה את פעילותה וסייעה לבעלי עסקים קטנים בהלוואות שנועדו לשיקום עסקיהם ולחידוש המלאי.
ואולם חרף המצוקה הכלכלית התאפיינה התקופה שבין שתי המלחמות בפריחה חסרת תקדים של חיי הציבור היהודיים. ב-1920 כבר היה בו' סניף גדול של ההסתדרות הציונית. הפעילות הציונית בעיר היתה ערה ותוססת במשך כל התקופה הזאת, ונציגים ציונים נבחרו לוועד הקהילה ולמועצת העיר. עם המפלגות הציוניות הפעילות בעיר נמנו "פועלי ציון", "המזרחי" ו"החלוץ", ונוסדו גם קנים של תנועות נוער ציוניות - "החלוץ הצעיר", בית"ר וכמה אחרות. מבין חברי המפלגות והתנועות הציוניות היו שעלו בתקופה זו לארץ-ישראל.
הציונים היו פעילים בכל תחומי החיים היהודיים, לרבות תרבות וחינוך. בשנת 1928 נוסדה בו' ספרייה יהודית שהיו בה ספרים ביידיש, בעברית ובפולנית. הספרייה היתה למרכז חיי התרבות והחברה של הקהילה. באולם הקריאה ניתן היה למצוא גם עיתונים יומיים וכתבי-עת למיניהם. בני הנוער היהודים נהגו להתכנס במקום גם לערבי קריאה, הרצאות, אספות פוליטיות וכדומה. האורתודוויסים בעיירה התארגנו בסניף "אגודת ישראל".
בעבר לא היו בעיירה בתי-ספר יהודיים שלמדו בהם לימודי חול; רוב הבנים למדו בחדרים פרטיים של מלמדים ומקצתם המשיכו בלימודיהם בישיבות. בשנות ה-20 וה-30 כבר למדו רוב ילדי הקהילה בבית-הספר היסודי ממשלתי בו', יחד עם הילדים הפולנים. בתחילת שנות ה-20 נוסד בו' בית-ספר עברי ראשון, ביזמת פעילי "המזרחי", שלמדו בו כמה עשרות תלמידים. אגודת הנשים היהודיות, בראשותה של גב' מ' זילברשיץ, ייסדה בעת ההיא בית-ספר יהודי לסנות, בסיועם הכספי של כמה מאמידי הקהילה.
בשנות ה-30 המאוחרות הורע שוב מצבם הכלכלי של היהודים, עם התעצמות האנטישמיות והחרם הכלכלי ולנוכח התחרות הגוברת עם קואופרטיווים פולניים שקמו בתקופה זו בתמיכת הממשלה וחדרו לתחומי העיסוק היהודיים המסורתיים. רבים ביקשו להגר מפולין, אבל דווקא בעת ההיא נעלו ארצות רבות את שערי ההגירה, וגם ממשלת המנדט הבריטי בארץ-ישראל הערימה קשיים רבים לעלייה יהודית. רק מעטים הצליחו להגשים את מבוקשם ולהגר לארצות שמעבר לים.

בימי מלחמת העולם השנייה
ו' נכבשה בידי הגרמנים בספטמבר 1939. כבר בימים הראשונים לכיבוש החלו בעיירה מעשי התעללות ביהודים. בייחוד נהגו הגרמנים להתעלל בבעלי זקנים ופיאות - תלשו את זקניהם, היכו אותם ושמו אותם ללעג. הגרמנים גם נהגו לחטוף יהודים ברחובות לעבודות כפייה - ניקוי רחובות ופינוי ההריסות שגרמו ההפצצות, נשיאת משאות וכיוצא באלה. באוקטובר 1939 מינו הגרמנים יודנראט מקומי בן 12 חברים, רובם עסקני הקהילה בעבר. היודנראט ביקש לשים קץ לחטיפה השרירותית של יהודים לעבודות כפייה וקיבל על עצמו לגייס עוברים על-פי דרישות הגרמנים.
עוד בסתיו ובחורף 1939/40 החרימו הגרמנים את חנויות היהודים, את בתי-המלאכה שלהם ואת מחסני הסחורות. בסוף 1940 הוחרמו גם בתי המגורים של היהודים על תכולתם, והיהודים נצטוו לעבור לגטו ברובע דל וצפוף של ו' שקודם לכן התגוררו בו עניי העיירה. הצפיפות בגטו היתה רבה ורעב ומחסור שררו בכל. לגטו הובאו מפעם לפעם גם פליטים יהודים ממקומות אחרים. בפברואר 1941 ישבו בגטו ו' 3,55 0 יהודים, בהם גם מגורשים מןנדן'יוב (ע"ע) ומקרקוב. בתחילה היה הגטו פתוח ויהודים שהצטיידו ברישיון יכלו לצאת ממנו כדי לקנות מזון. ואולם בנובמבר 1941 הורה מושל המחוז על איסור היציאה מן הגטו, וכל המפר את הצו היה צפוי לעונש מוות. היהודים נותקו אפוא כליל מן הסביבה הלא-יהודית, ובגטו גברו המחסור והרעב ופשטו בו מחלות מדבקות.
באמצע ספטמבר 1942, בליל יום הכיפורים תש"ג, כיתרו אנשי ס"ס ושוטרים פולנים את הגטו מכל עבריו. הידיעה על תכניותיהם של הגרמנים לקיים בו' אקציה הודלפה ליושבי הגטו יום קודם לכן. קבוצה של צעירים נמלטה ליישובים סמוכים, ובגטו עצמו הכינו לעצמם ובים מן היהודים בונקרים ומקומות מסתור למיניהם. עם כניסתם לגטו מצאו הגרמנים עיירת רפאים, ולא נותר להם אלא לכלות את זעמם בזקנים ובתשושים שכוחם לא עמד להם להתחבא או לברוח - אלה שולחו כולם למחנה ההשמדה טרבלינקה. שבוע ימים נשארו אנשי הס"ס בעיירה בחיפוש אחר מסתתרים, ולבסוף לא יכלו עוד היהודים להחזיק מעמד בבונקרים ובחורבות, ללא מזון ומים, והסגירו עצמם לידי הגרמנים. בנובמבר, אחרי סלקציה, הועברו מקצת היהודים האלה למחנות עבודה, ואילו רובם שולחו לטרבלינקה. את הגטו העלו הגרמנים באש והוא נשרף כליל. כעבור זמן מה גורשו גם העובדים למחנות השמדה שונים.