ד' אייר ה'תשע"ז

בובובה BOBOWA

עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: גורליצה
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-1,442
• יהודים בשנת 1941: כ-658

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
בובובה נכבשה על-ידי הצבא הגרמני ב- 7 בספטמבר 1939. בעקבות הקרבות הקשים שניטשו בקירבת העיירה נפלו קרבנות מבין האוכלוסייה המקומית ובעיירה נהרסו בתים. יש להניח שכמה מיהודי המקום עזבו את בובובה בדרכם מזרחה, אך רק בידי מעטים עלה להגיע אל שטח הכיבוש הסובייטי. העיירה היתה למקום מקלט למאות יהודי הסביבה. קודם לספטמבר 1939 ישבו בבובובה 658 יהודים, ואילו במארס 1941 היו במקום 300 פליטים יהודים, באפריל - 412 פליטים וביולי של אותה שנה הגיעו עוד 160 מגורשים מגורליצה. בינואר ומארס 1942 גירשו הנאצים לבובובה יותר מ- 200 יהודים מכפרי הסביבה, וביולי אותה שנה כמה וכמה יהודים מסטרוז'ה הסמוכה. באוקטובר 1941 הוקם במקום גיטו. מספר תושביו בסוף קיומו, אוגוסט 1942. הגיע ליותר מ- 1,500 נפש. בתחילת 1940 פעל במקום יודנראט, בראשותו של שמואל מסינגר. כבר בתחילת ספטמבר 1940 פנה מסינגר ל-י.ס.ס. בקראקוב בבקשת עזרה לבובובה, בעיקר לפליטים, חסרי-כול. באפריל 1941 הוקם בבובובה סניף של ה-י.ס.ס. עד סוף 1941 הזרים מרכזו בקראקוב כספים לקופתו כמעט מדי חודש בחודשו. בסך-הכול הוקצבו ב- 1941 למטרות סעד ליהודים 4,650 זלוטי, במארס 1942 - 1,300 וביוני 1942 - 800 זלוטי. מענקי הי.ס.ס. סייעו לקיומו של המטבח הקהילתי שהוקם במקום - כנראה בסוף 1940. מספר הארוחות במטבח גדל מ- 94 בפברואר 1941 עד 240 בנובמבר אותה שנה. ארוחות אלו, בנות 2- 3 מנות, היו לרבים המזון היומי היחיד. המטבח פעל עד חיסולו של הגיטו. בנובמבר 1940 קיבלו הילדים הנזקקים ביותר ארוחות בוקר וצהריים. בתקופה מארס 1491-אפריל 1942 זכו לעזרה זו כ- 70 ילדים. ליודנראט לא היתה אפשרות לסייע לעוד כ- 200 ילדים נזקקים. בסוף 1940, או תחילת 1941, נתקיים במקום כעין בית-ספר. תמך בו ה"צנטוס" שבקראקוב. ב- 1942 הוקם מעון יומי ובו כ- 75 ילדים. נוסף למזון קיבלו הילדים במעון גם עזרה רפואית. על-אף המצב הקשה בגיטו, המחסור במזון, בביגוד, ואף בחומרי-הסקה בחורף, וכן על-אף הצפיפות הגדולה לא ידוע על התפשטות מגיפות בבובובה עד פברואר 1942. יש לציין, שעד דצמבר 1941 לא היה גם רופא יהודי במקום. סבורים שמצב מניח את הדעת זה נוצר בזכות עזרתו של ראש העיר הפולני דאז, אחיו של הגנרל וייניאבה-דלוגושבסקי. ראש עיר זה סייע גם ליהודים יחידים, בין השאר לבנו של הרב אונגר מטארנוב, שקיבל מידיו תעודות "אריות" וכפולני עבר בשלום את תקופת השואה. כדי לכלכל את תושבי הגיטו וכדי "להוכיח" לגרמנים שהיהודים הם "אלמנט מועיל", הוקמה ביוני 1942 "סדנה לבעלי-מלאכה יהודים" - חייטים, סנדלרים, רפדים. את הזמנותיה הראשונות קיבלה הסדנה מיחידת הוורמאכט שחנתה בקירבת המקום וכן מאת הלאנדסקומיסאר מגורליצה, אלא שמחמת הקשיים הכרוכים בהכרה רשמית בסדנה זו, לא הצליחו עובדיה להמשיך בעבודתם. "ביקורי" אנשי הגיסטאפו והז'אנדרמריה מיאסלו (עיר-הנפה בתקופת השואה), שהלכו ותכפו מינואר 1942, הטילו אימה על יהודי בובובה. בינואר 1942 נהרגו בידיהם בני משפחה אחת, בפברואר - כ- 20 יהודים, ובמארס - 23 מנכבדי היהודים, שהוזמנו לגיסטאפו לשיחה כביכול. בתחילת אוגוסט 1942 נלקחו מבובובה 210 גברים צעירים למחנה עבודה בבייז'אנוב. במחצית אוגוסט חוסל הגיטו; כ- 400 יהודים - נשים, זקנים וטף, נורו על-ידי אנשי הגיסטאפו ביער "דומברו" הסמוך לבובובה. כמה וכמה צעירים הועברו למחנה עבודה בשבנייה. הנותרים גורשו לגיטו בגורליצה, ומשם להשמדה בבלז'ץ יחד עם כל יהודי המקום. לפי מקור אחר, הועברו גם כמה מיהודי בובובה לגיטו בבייץ'. בין המגורשים לגורליצה היה גם יו"ר היודנראט מסינגר. אנשי הגיסטאפו בבובובה הציעו לשחרר אותו ואת בני משפחתו מן המשלוח לבלז'ץ' אך הוא סירב להציל את עצמו אם לא ישוחררו גם כל אנשי קהילתו. כשעמד בסירובו התנפלו עליו הגרמנים, היכוהו מכות-רצח והשליכוהו לתוך הקרון.

טקסט 3
בובובה שהיתה בבעלותם של בני אצולה, זכתה במעמד של עיר ב- 1339. במחצית השנייה של המאה ה- 19 נודעה בתעשייתה הביתית של תחרימים (ריקמה חרורה), שהיתה מקור חשוב לפרנסתם של רבים מתושבי המקום. השאר התפרנסו ממלאכה וגם מחקלאות. לא ידוע לנו בבירור אימתי התיישבו ראשוני היהודים בבובובה, אך ב- 1765 כבר ישבו בה כ- 44 משפחות ובבעלותן 29 בתים. משפחות אחדות גרו בכפרים הסמוכים לבובובה. ב- 1765 היה מספרם 14 נפש. היהודים עסקו בחכירה, במוזגות, במסחר ומקצתם במלאכה. בתעודות מ- 1781 נמנים היהודים עם מי שנדרשו לשלם את הארנונה ולא היה לאל-ידם לפורעה. עם קביעת חצר האדמו"רות של בית בובוב ב- 1893, נתרחבו מקורות הפרנסה ליהודי המקום. התפתחו ענפי שירות שונים, כגון: אכסניות, מסעדות וכיו"ב, לקהל החסידים שבאו לראות את רבם. אין בידינו ידיעות על הרבנים שכיהנו בקודש בבובובה עד שלהי המאה ה- 19. ב- 1893 קבע בו את מושבו ר' שלמה הלברשטאם, מייסדה של שושלת אדמ"ורי בובוב. חסידות בובוב היתה מזיגה של חסידות סאנץ-דזיקוב (רופשיץ), והיא מקור מחצבתו של מייסד שושלת בובוב. ייחודה של חסידות בובוב מצא את ביטויו במיוחד בקרב בני הנוער הצעיר. ר' שלמה קיים ישיבה בבובובה בשם "עץ חיים" אשר מספר הלומדים בה הגיע עד מהרה לכ- 300 בחורים שבאו מכל הסביבה. ר' שלמה נפטר ב- 1905 ואת מקומו מילא בנו, ר' בנציון, שהנהיג את עדת חסידיו עד ימי השואה. הוא נספה בלבוב ב- 1942. בנו של ר' בנציון, ר' שלמה הלברשטאם, ממשיך במסורת חסידות בובוב בניו-יורק. האדמו"רים לבית בובוב כיהנו גם כרבני המקום. בעולם החסידי יצאו מוניטין לניגוני בובוב, והמקורבים לחצר האדמו"ר נודעו כמנעימי זמירות חסידיות. בנובמבר 1918 נפגעו יהודי בובובה מפרעות של איכרי הסביבה ושל חיילי הגנרל האלר שכבשו את העיר. הפורעים הסתערו של דירותיהם של היהודים ובזזו את רכושם. בשנים שלאחר-מכן, עם גיאות האנטישמיות בפולין, נפגעה כלכלתם של יהודי המקום בשל החרם על המסחר והמלאכה. כאמור, רובם של יהודי בובובה היו חסידים. ניצניה של התנועה הציונית נראו במקום רק לאחר מלחמת-העולם הראשונה. ב- 1928 נוסד סניף של "הציונים הכלליים" ועל ידו נפתחו שיעורי-ערב ללימוד השפה העברית וכן מועדון "מכבי" לספורט וחוג לדראמה. ב- 1931 נוסד "המזרחי" ועל ידו ארגוני-נוער: "השומר הדתי", "ברוריה". בבובובה פעלה בשנות ה- 20 "עזרה" לחלוצים. בבחירות לקונגרסים השתתפו בממוצע כ- 100 שוקלים. קולותיהם נתחלקו בין "הציונים הכלליים" (ב- 1931 - 59 קולות; ב- 1935 - 52 קולות), "התאחדות" (ב- 1931 - 16 קולות) ו"המזרחי" (ב- 1931 - 18 קולות; ב- 1935 - 3 קולות). ב- 1930 הוקם בית-תפילה ציוני. ב- 1923 נתמנה ועד הקהילה מטעם השלטון. שליש הנבחרים למועצת העירייה היו על-פי-רוב יהודים.