כ"ח סיון ה'תשע"ז

בוברקה BOBRKA

עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: בוברקה
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 4,391
• יהודים בשנת 1941: כ- 1,833
• יהודים לאחר השואה: כ- 20

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
בוברקה נוסדה כעיר מלכותית ב- 1469. בשנים 1502, 1518, 1519 ו- 1621 היא נשרפה על-ידי הטאטארים וב- 1661 - על-ידי השוודים. בשריפה האחרונה שרדו מ- 150 בתיה רק 26. בסוף המאה ה- 17 התחילה העיר להתאושש, ומספר הבתים בה הגיע ב- 1765 ל- 300 בקירוב. ב- 1762 נקבעו בה 4 ירידים שנתיים במקום אחד שהיה בה קודם לכן. בראשית התקופה האוסטרית הוקמה בה תעשיית אריגים ביתית. המוצרים של בוברקה היו ידועים בטיבם והגיעו עד לגדאנסק ווינה. נראה שהקהילה היהודית בבוברקה קמה, לאחר 1661. אמנם נמסרו ידיעות על סוחרים יהודים בבוברקה לפני התאריך הנ"ל, אבל דומה שהיו אלה עוברי-אורח ולא תושבים קבועים. ב- 1717 שילמה קהילת בוברקה 473 זהובים מס-גולגולת והיתה אז מסונפת לקהילת לבוב. באותן שנים עלתה חשיבותה של קהילת בוברקה וב- 1723, 1753 וב- 1755 התכנס בה ועד הגליל. בתקופת מלכות פולין עסקו יהודי בוברקה ברובם במסחר ומוזגות ומיעוטם במלאכה. מבין האחרונים ראוי לציון צורף יהודי שלמוצריו יצאו מוניטין בכל הסביבה. כשעברה בוברקה לשלטון אוסטריה הוכבד עול המיסים על יהודיה, אף נגבו מהם אותם מיסים שהיו חייבים מזמן שלטון פולין בתוספת ריבית מצטברת. חובה של הקהילה הגיע בסוף שנות ה- 80 של המאה ה- 18 ל- 7,600 זהובים. ב- 1786 היו בבוברקה 486 יהודים שהתפרנסו ממסחר. באותו זמן הועסקו בבוברקה בתעשיית האריגים כ- 100 פועלים, חציים היו תחילה יהודים, ולאחר מכן רובם יהודים. כשהוטלה הגזירה על "התיישבות מטעם" חויבה קהילת בוברקה ליישב בכפר "בבל החדשה" 8 משפחות שהן 40 נפש. לקראת סוף המאה ה- 19 ובתחילת ה- 20 עסקו היהודים במסחר, מלאכה, עגלונות ומעטים התפרנסו גם ממקצועות חופשיים. מבין הסוחרים היו הסיטונאים בעלי המעמד הכלכלי הגבוה ביותר ובעיקר אלה שעסקו בסחורות המונופול הממשלתי והן: טבק, נפט, מלח ומשקאות חריפים. אולם רוב הסוחרים עסקו במסחר זעיר וברוכלות. נוסף לאריגה עסקו בעלי-המלאכה היהודים בכל ענפי המלאכה. העגלונים הובילו סחורות מבוברקה ללבוב ובחזרה ולאחר שנסללה בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 מסילת- הברזל - אל תחנתה, שהיתה במרחק של 7 ק"מ מבוברקה. בסוף המאה ה- 19 היו בבוברקה 3 עורכי-דין יהודים ועד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה גדל מספרם ל- 6. הרופא היהודי הראשון הגיע לבוברקה בראשית המאה ה- 20. עד אז ריפאו את היהודים 2 מרפאים-גלבים. בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 התחילה הגירת יהודי בוברקה לארצות-הברית. הנוסעים הראשונים לא התכוונו להשתקע שם אלא "לעשות כסף" ולחזור. בראשית המאה ה- 20 גברה הגירת יהודי בוברקה לארצות-הברית, וב- 1908 נוסד בניו- יורק ארגון של יוצאי בוברקה. רבה הראשון של בוברקה הידוע לנו הוא ר' שמחה בן יעקב ויטלס, תלמידו של ר' זוסיא מאניפולי. הוא ישב על כס הרבנות בשנים 1800- 1830. את מקומו ירש בנו ר' חיים, שכיהן ברבנות בשנות ה- 30 וה- 40 למאה. לאחר מכן כיהן בבוברקה ר' דוב ויטלס שעלה ב- 1870 לארץ-ישראל ונפטר בצפת ב- 1875. הרב האחרון בשושלת זו בבוברקה היה בנו ר' חיים שמחה, שישב על כס הרבנות בשנים 1870- 1906. הוא היה איש עשיר ואף תרם תרומה חודשית קבועה לבית-החולים היהודי בלבוב. בנו של ר' חיים-שמחה, ר' יעקב, היה חוכר אחוזות עשיר, התיישב בלבוב והיה בין שתי מלחמות-העולם ממנהיגי "אגודת ישראל" בגאליציה. לאחר פטירתו של ר' חיים שמחה נבחר כרבה של בוברקה ר' בנימין גאלר, חסיד בלז, מקודם רבה של קז'יבצ'ה. ב- 1910 התיישב בבוברקה האדמו"ר מסטרטין ר' יצחק אייזיק לאנגנר. החסידות הגיעה לבוברקה עם הרב הראשון לבית ויטלס. רובם של יהודי המקום היו לחסידי בלז ומיעוטם חסידי סטראטין. מבין בתי-התפילה שבבוברקה יצוינו בית-הכנסת הגדול, בית-המדרש ובתי-תפילה של אגודת צדקה: "ביקור חולים" , "חסד ואמת" , "נר תמיד" "אגודת רעים" ו"חסד ורחמים". כן נתקיים במקום איגוד צדקה של נשים "אגודת נשים". ב- 1849 כשהותר בגאליציה לאסוף כסף למען ארץ- ישראל, נוסדו לתכלית זו 8 ועדים איזוריים. בראש הוועד האיזורי שמקום מושבו בבז'ז'אני עמד דוד לייטר, איש בוברקה. בבחירות לעיריה שהתקיימו ב- 1868, ובהן השתתפו לראשונה יהודים, נבחרו מתוך 24 חברי המועצה 8 יהודים. המשכיל הראשון שפעל בבוברקה היה הבדחן חיים-אהרן האפנר. בנוסף למקצועו פירסם בעיתונות מאמרים בעברית וחיבר כמה ספרי שירה בעברית: "כינור ציון", בלוויית מנגינות , "עבד-יה" ו"מנגינות". ב- 1902 היגר לארצות- הברית, ושם השתתף כסופר וכעורך בעיתונות ביידיש. ניצני התנועה הציונית בבוברקה נתגלו ב- 1895. קמה אז אגודת "אהבת ציון", שהיתה מסונפת למרכז בטארנוב. בתחילת המאה ה- 20 פעל חוג של ציונים שהתרכז סביב בית-התפילה "חסד ורחמים". ב- 1908 הוקם סניף של פועלי ציון, ולידו חוג לדראמה. כבמקומות רבים בגאליציה הוקם גם בבוברקה "בית-ספר לילדי ישראל" מיסודו של הרץ הומברג. מאז סגירתו ב- 1806 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה למדו כל ילדי ישראל בבוברקה בחדרים ורק יחידים קיבלו השכלה חילונית בבתי-ספר בלבוב הסמוכה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו מיהודי בוברקה שנמלטו לפנים האימפריה. הנשארים במקום סבלו קשה בזמן הכיבוש הרוסי. החיילים הרוסים שרפו בתים רבים של יהודים ובתוכם את כל בתי-התפילה, להוציא את בית-הכנסת הגדול. ראויים לציון חיילים יהודים בצבא הרוסי, שחרפו את נפשם והצילו את ספרי התורה. האוכלוסיה המקומית אף היא השתתפה בביזה. יהודי בוברקה הואשמו בהרעלת בארות ואף עמדו להוציא כמה מהם להורג. לפי המסופר, הציע האדמו"ר מסטראטין ר' יצחק אייזיק לאנגנר למפקד הרוסי שיתן ליהודים לשתות את המים ה"מורעלים", ובכך הוכיח את חפותם. קודם שהצבא הרוסי עזב את בוברקה נלקחו כמה עשרות יהודים כבני-ערובה ובתוכם האדמו"ר. בסוף 1918 היתה בוברקה בגבולות הרפובליקה האוקראינית המערבית. השלטונות המקומיים של הרפובליקה היו רופפים למדי. הם לא שלטו במצב, ועל כן פגעו לעתים קרובות יחידות הצבא האוקראיני וכן האוכלוסיה ביהודי בוברקה. נוסף לכך רוקנו חנויות היהודים בכסף שהונפק על-ידי השלטונות החדשים, שהיה חסר כל ערך

בין שתי המלחמות
החיילים הפולנים שנכנסו לבוברקה במאי 1919 התייחסו ליהודים כלאוכלוסיה עויינת. הם התעללו בהם, גזזו ולעתים מרטו את זקניהם. לאחר זמן קצר שככו המהומות והקהילה, שפחתה בכ- %40 התחילה להתאושש. ב- 1920 נמצאו בעיר 108 סוחרים, 150 פועלים ו- 150 בעלי- מלאכה יהודים. מצב התברואה של האוכלוסיה היהודית היה בכי רע. כ- %13 מכלל האוכלוסיה היהודית חלו בטיפוס ולא היה רופא במקום. במקרים רבים גרו 5 עד 6 משפחות בחדר אחד. הוקם ועד-הצלה בן 15 איש: 8 ציונים, 3 פועלים, 3 אורתודוכסים ומתבולל אחד. הוועד הנ"ל אסף בינואר 1920 10,000 כתרים ובפברואר 16,000 מארק. בעזרת הג'וינט ומוסדות-סעד אחרים שוקמו חיי הכלכלה. הבתים שנשרפו חזרו ונבנו והיהודים שוב התחילו מתפרנסים ממקצועותיהם הקודמים. ב- 1923 נוסדה "יד חרוצים", שהקימה במשך הזמן שני מוסדות כספיים: בנק לאשראי וקופת גמ"ח. שני המוסדות האלה נתמכו על-ידי הג'וינט. קופת גמ"ח העניקה ב- 1936- 1937, 76 הלוואות, בסך כולל של 6,400 זלוטי, ל- 56 סוחרים זעירים ו- 20 בעלי-מלאכה. את היהודים בקהילה ובעיריה המשיכו לייצג החוגים המסורתיים: קומץ מתבוללים וחסידי בלז וסטראטין. בבחירות לעיריה, שהתקיימו ב- 1927, נבחרו מתוך 40 חברי המועצה 16 יהודים, מהם 7 ציונים. בבחירות לעיריה ב- 1933 לא נבחר אפילו יהודי אחד מתוך הרשימה היהודית, ורק כמה יהודים נבחרו מרשימת הממשלה - הסאנאציה. ראוי לציין, שבראש העיר הועמד אז הפולני אורבאנסקי, שהיה ידוע כאוהד ישראל. הוא עזר הרבה ליהודים, אף נתן לנזקקים הלוואות בלא ריבית. לאחר פטירתו של הרב בנימין גאלר ב- 1929 פרצה מחלוקת חמורה בקהילה בדבר יורשו. חסידי בלז ביקשו לבחור לרב העיר את הדיין מדולינה, שהיה חסיד בלז, ואילו חסידי סטראטין העדיפו את ממלא מקומו של האדמו"ר ר' יצחק אייזיק לאנגנר, ר' אורי הלוי אייזן, שישב מ- 1920 בבוברקה כרבה של העיר. המחלוקת הגיעה לשלטונות, תחילה בבוברקה ואחר-כך בלבוב, והם פסקו כי הדיין הישיש ר' יוסף קלוגר יכהן כרב. לאחר מריבה זו, שנמשכה שנים מספר, עזבו חסידי בלז את בית-הכנסת הגדול שבו התפללו עד אז והקימו קלויז משלהם. ר' אורי הלוי ישב כאדמו"ר בבוברקה עד פטירתו ב- 1936. עם סיום מלחמת העולם הראשונה הוקם בבוברקה קן השומר הצעיר. ב- 1920 עלו כמה עשרות צעירים מבני בוברקה לארץ- ישראל ובתוכם 3 בניו של הרב בנימין גאלר. לאחר עלייתם פסקה כמעט הפעולה הציונית בבוברקה. בתחילת שנות ה- 20 פעל בעיר סניף קטן של הציונים הכלליים. ב- 1930 הוקמה המזרחי ולידה צעירי המזרחי. באותה שנה חידשה את פעולתה תנועת אחוה. ב- 1931 התארגנה המפלגה הרביזיוניסטית ובית"ר. באותה שנה הוקמה גורדוניה. ב- 1933 נוסד סניף התאחדות-פועלי ציון וב- 1935 חידש את פעולתו השומר הצעיר. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1931 התחלקו קולות השוקלים כלהלן: 50 לציינים הכלליים, 59 - להמזרחי, 16 להתאחדות ו- 15 לרביזיוניסטים. ילדי ישראל למדו באותה תקופה בבתי-הספר העממיים הכלליים ואת השכלתם היהודית השלימו אצל מלמדים. בית-ספר עברי משלים "תרבות" נפתח ונסגר חליפות. בתחילת שנות ה- 30 ניסו הציונים להקים "בית עם". בעזרת בני-עירם בארצות-הברית רכשו מגרש, ולמען מימון הבנייה הוקם חוג לדראמה שהכנסותיו נועדו למטרה זו. ואולם התכנית לא יצאה כנראה לפועל. ליד איגוד הציונים "קדימה" התקיימה ספריה צנועה, וכן התקיים בבוברקה מועדון ספורט "מכבי"

במלחה"ע ה - II
בימים הראשונים למלחמה נמלטו מפחד המתקפה הגרמנית קבוצות בני-נוער לעבר הגבול הסובייטי. חלק מהתושבים היהודים ביקשו מקלט בכפרי הסביבה, ואולם רוב הנמלטים שבו כשכבשו הסובייטים את העיר. כן זרמו לבוברקה פליטים רבים משטחי פולין שכבשו הגרמנים, ובחודשים הראשונים לכיבוש הסובייטי הגדילו את האוכלוסיה היהודית במקום ל- 2,700 נפש בקירוב. רק פרק זמן קצר התירו השלטונות החדשים ליהודי בוברקה לנהל את חנויותיהם וסדנאותיהם. במרוצת הימים הולאמו כל המפעלים הפרטיים או שהפכו לקואופרטיבים. היהודים רובם מצאו תעסוקה במפעלים ובמוסדות ממשלתיים. לעומת זאת הפריעו השלטונות במציאת תעסוקה נאותה לכל בעלי המוצא החברתי ה"בורגני", היינו הסוחרים האמידים ובעלי המפעלים לשעבר; מהם הוגלו לירכתי רוסיה. גורל זה פקד בעיקר את רוב הפליטים היהודים, שכן השלטונות ראו בהם אנשים "בלתי מהימנים". לאחר שנסוג הצבא הסובייטי, הסתגרו היהודים בבתיהם מפחד פוגרום. הצבא הגרמני כבש את העיר ב- 30.6.1941. ואמנם עם כניסתו נתחולל פוגרום. בהסכמתם של הנאצים זרמו העירה קבוצות של איכרים אוקראינים מהסביבה. הללו הוציאו יהודים מבתיהם, היכו, רצחו, שדדו את הדירות והעלו אותן באש. בפוגרום נספו או נפצעו 40- 60 איש. פגיעתם של תושבי רחוב באטורי היתה קשה במיוחד. אחד המחזות הדראמאטיים ביותר בפוגרום היה חטיפתם של כמה עשרות יהודים והבאתם לחצר בית-הסוהר שבפרבר זאגורה. האוקראינים אילצו אותם לחפור בור לעצמם, שפכו עליהם נפט והתכוונו לשרוף אותם חיים. אולם ברגע האחרון התערב עורך-הדין קולצ'יצקי, אוקראיני מנכבדי המקום, ובזכותו ניצלו היהודים ממוות. ב- 10.7.1941 ציוו השלטונות על כל היהודים (באיום בעונש מוות למפירי הצו) להתכנס בשעה 12 בצהרים בכיכר השוק. יהודים רבים התחבאו ולא התייצבו. אולם הפעם היה זה רק הצו המחייב את כל היהודים לענוד על זרועם סרט מגן-דוד. בו ביום מינו הגרמנים יודנראט בן 12 חברים ואת עורך-הדין שכטר ליושב-ראש (לפי מקור אחר נתמנה לתפקיד זה פייביש בר). במרוצת הזמן הוקמה גם משטרה יהודית. למחרת מינויו של היודנראט ציוו עליו הגרמנים לשלם תוך 24 שעות קנס של 2,000 רובל. הגרמנים המשיכו לרדת לחיי היודנראט על-ידי תביעות שונות, כגון אספקת חפצי-ערך, סחורות, רהיטים, מלבושים וחפצים אחרים. נוסף על כך נמשך בלי הרף שוד הרכוש היהודי בדירות בידי שוטרים גרמנים ואוקראינים. היהודים סולקו מכל מקומות העבודה, נאסר עליהם לסחור ולייצר ועל-ידי כך נסתמו כל מקורות פרנסתם. כל הזמן נתפסו יהודים לעבודת-כפייה: בחקלאות, באחוזות הסביבה שעברו לידי הגרמנים, בבתי-החרושת ללבנים, בעבודות טעינה בתחנת-הרכבת, בפירוק מיבנים הרוסים בעיר ובכריתת-עצים ביער וולובה. נשים יהודיות שרתו את הגרמנים כעוזרות-בית וכמבשלות. היודנראט תיווך בהספקת עובדים לגרמנים. יהודים רבים מדלת-העם התנדבו אפילו לעבודות הקשות ביותר, שכן היו תלויים בשכר- הפרוטות שניתן להם בכמה מוסדות ובמזון הדל שהוענק לעובדים. היהודים שעדיין החזיקו בחלק מרכושם, התפרנסו ממכירת חפציהם לאוכלוסים ה"ארים", שדרשו תמורת המזון שנתנו, מחיר גבוה שהאמיר בהתמדה (כך למשל, קודם להקמתו של הגיטו, היינו בשנה הראשונה לכיבוש, שילמו יהודים תמורת כמה ק"ג קמח חליפת-גברים חדשה או זוג מגפיים). על תנאים אלה הצליחו להתגבר רק אנשים צעירים, בריאים וזריזים, שסחרו במסחר בחשאי עם איכרי הסביבה, או בייצור בחשאי בתחום המלאכה וכדומה. כמובן, היו צפויים לעונש-מוות אילו היו נתפסים או מתגלים על-ידי השוטרים הגרמנים. ואכן יהודים רבים נורו על מעשים אלו, ואילו הבודדים, הזקנים והחולים נדונו למעשה למיתת-רעב איטית. המטבח הציבורי, שהופעל על-ידי היודנראט בבית-הכנסת (בעזרת-הנשים) וחילק ארוחות-חינם, הקל על גורלם של העניים במידה זעומה בלבד. במחצית אוקטובר 1941 הגיע לבוברקה מפקד מחנה-העבודה שהוקם זה לא כבר בסביבה - קורוביצה - ודרש 20 גברים צעירים. בו בזמן, כמשוער, תבעו הגרמנים לספק כוח-עבודה יהודי למחנה שבהרמאנוב. מחמת העוני ששרר בשכבות רחבות של האוכלוסיה היהודית, התנדבו צעירים רבים לעבודה, שכן לא העלו על הדעת את תנאי-הפרך הצפויים להם שם. גם היודנראט שידל את האנשים להתנדב, כי רצה לספק את דרישת השלטונות ולהקל על מצבם של העניים, אף הבטיח לנוסעים שיטפל בבני משפחותיהם הנשארים בבוברקה. ואולם במרוצת הזמן נודעה ברבים האמת על התנאים המחרידים במחנות אלה. אסירי- המחנות מתו בקצב מהיר ברעב, במחלות ובקור, בתשישות מהעבודה הבלתי-אנושית ומהתעללות צוות הפיקוח במחנה. היודנראט הביא משם את החולים לבוברקה ואישפזם בבית- החולים שנוסד על-ידו זה לא כבר. אך במקום החולים היה על היודנראט לספק לגרמנים עובדים אחרים. אולם עתה משפסקה ההתנדבות היה הכרח איפוא לגייס את העובדים על-כורחם. השוטרים הגרמנים והאוקראינים, בסיוע השוטרים היהודים, פתחו במצודים על גברים הכשרים לעבודה. המצוד הגדול ביותר למחנות בקורוביצה ובהרמאנוב היה בחול-המועד פסח תש"ב (אפריל 1942). היודנראט המשיך בתיווך, לשם החזרת החולים מן המחנות ופדיון אסירים על-ידי המשפחות האמידות. בראשית אוגוסט 1942 גרשו השלטונות לבוברקה כמה מאות יהודים מן היישובים הקטנים שבסביבה, וכך עלה מספרה של האוכלוסיה במקום וגברה הצפיפות בבתים. זמן מועט אחר-כך קיימו הגרמנים את הגירוש ההמוני הראשון (המקורות מוסרים תאריכים שונים: 8, 12 או 18 באוגוסט). לפנות-בוקר כיתרו את העיר שוטרים גרמנים ואוקראינים ונכנסו לרובע שרוב תושביו יהודים. ליודנראט ניתנה פקודה, שעל כל האוכלוסים היהודים להתייצב, עם מיטען מזערי, ב- 9 בבוקר בכיכר שליד המנזר, כדי "להעבירם למקום-עבודה חדש". בכיכר זו נאספו 1,200- 1,500 יהודים. מהם שבאו מרצונם, ומהם שהובאו בכוח. הכול נצטוו לשבת כשידיהם על עורפם. כך ישבו שעות רבות בשמש הקודחת, ורבים התעלפו מצמא. שני חברי היודנראט הביאו לכיכר קצת מים. בינתיים היו הגרמנים והאוקראינים מחפשים אחר היהודים שהתחבאו בבתיהם, ואילצו את היודנראט ואת השוטרים היהודים לעזור להם במלאכה זו. סמוך לשעה 4 אחר-הצהרים הובלו היהודים הנאספים אל תחנת-הרכבת (החולים הוסעו בעגלות), הוטענו על קרונות ושולחו למחנה-ההשמדה בבלז'ץ. בכיכר נשארו 42 גברים צעירים וחזקים, שהגרמנים בחרו בהם מכל הנאספים. מספר ההרוגים באקציה במקום (התשושים והנכים, המתחבאים או הבורחים) היה כ- 200. לאחר האקציה הכריזו הגרמנים על הקמת הגיטו וציוו על כל יהודי בוברקה ששרדו (כ- 1,500 איש), להתרכז שם. תחום הגיטו חפף לערך את הרובע היהודי המסורתי בבוברקה, ונמשך לאורך - החל בבית-העלמין, דרך כל רחוב היהודים (ז'ידובסקה) עד בניין הקהילה, ולרוחב - מהשוק עד הנחל. רשמית היו רשאים לצאת את הגיטו רק חברי היודנראט, השוטרים היהודים והעובדים אצל הגרמנים. שוב הביאו השלטונות לבוברקה (והפעם לגיטו) כמה מאות יהודים מן הכפרים והעיירות שבסביבה. האקציה השנייה נערכה ב- 8.12.1942. מספר המגורשים לבלז'ץ באקציה זו לא נקבע בדיוק; יש לשער כמה מאות יהודים. הפעם ניצלו מהשילוח מספר יהודים גדול לערך, שכן התחבאו במקלטים שהוכנו בגיטו בעוד מועד. סבורים, כי במהלך אקציה זו חוסלו גם היהודים המעטים האחרונים בישובים הקטנים שבסביבה. בסוף דצמבר 1942 הוקף הגיטו גדר ותיל דוקרני, ועל-ידי כך גברו קשיי המגע עם הסביבה וגברו קשיי הברחת המזון, שמחירו כבר הרקיע שחקים. הרעב גבר. החורף החריף את מחסורם של העניים, שהיו בלא לבוש חם ובלא חומרי-הסקה. מפני תנאים אלה ומפני מצב התברואה המחריד בבתים הגדושים יתר על המידה, נתגלו מקרי טיפוס. יותר ויותר נראו ברחובות אנשים-שלדים או נפוחי-רעב וכן גופות מוטלות על המדרכות. קברנים אספו אותן במריצות וקברום בקברות-אחים. יהודים מעטים בלבד, בעלי אמצעים מספיקים, או בעלי מראה "ארי" או בעלי-קשרים עם נוצרים, הצליחו לברוח מהגיטו. האקציה השלישית והאחרונה היתה ב- 13.4.1943. לפנות- בוקר כיתרו שוטרים חמושים במקלעים את הגיטו ופתחו ביריות. כל היהודים הובאו אל הכיכר שלפני בית-הכנסת. שם הועמדו שני ארגזים גדולים והיהודים נצטוו לשים בתוכם כל דבר-ערך שבידיהם וכן תצלומים. עשרה גברים, שהתנדבו לפניית הגרמנים, הוסעו אל הכפר הסמוך וולובה ונצטוו לחפור בור גדול ליד בית-העלמין, לשם הובאו במשאיות כל היהודים שנאספו בכיכר. הם נדרשו להתפשט ונורו על שפת הבור. בין היהודים האלה נספו גם כל חברי היודנראט והשוטרים היהודים וכן עשרת הגברים שכרו את הקבר. בכיכר נותרו 159 גברים צעירים ובריאים, שנבחרו על-ידי הגרמנים קודם לכן. כששבו המשאיות המלאות בבגדי הנרצחים וחנו בכיכר שלפני בית-הכנסת, העלו הגרמנים על ערימת הבגדים את הגברים שנותרו והסיעו אותם למחנה שברחוב יאנובסקה בלבוב. מכל אלה בילו את המחנה 4 בלבד. לאחר חיסול הגיטו בבוברקה עוד המשיכו הגרמנים והאוקראינים זמן רב בציד יהודים מתחבאים בעיר ובסביבה והיו יורים בהם ליד בית-החרושת ללבנים בפרבר קוזינה. מספר מועט של יהודים, רובם גברים צעירים, התחבאו ביערות הסביבה, בעיקר ביער סוויז'. תנאי להצלה היו מחפורות תת-קרקעיות המוסוות יפה, שכן סרקו השוטרים את היערות בהתמדה. סכנה לא פחותה ארבה ליהודים מצד הפארטיזאנים האוקראינים-הלאומניים. מן המתחבאים היו שצויידו בנשק שבו הגנו על עצמם והחרימו מזון אצל איכרי הסביבה. היו גם איכרים שסיפקו מזון למחבואי היהודים. מכל יהודי הסביבה, שהסתתרו ביערות או במחבואים אצל נוצרים, ניצלו כ- 20. מברית-המועצות שבו לאחר השחרור כ- 40 יהודים מתושבי בוברקה מלפני המלחמה