ה' סיון ה'תשע"ז

בודזאנוב BUDZANOW

עיר בפולין
מחוז: טארנופול
נפה: טרמבובלה
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 4,548
• יהודים בשנת 1941: כ- 1,213
• יהודים לאחר השואה: כ- 70

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
ב- 17.9.1939 כבשו הסובייטים את העיר. מיד רוקנו את כל הסחורה שבחנויות היהודים. קרקעות, מפעלים ובתים גדולים הולאמו. פסקו במידה ניכרת המסחר והמלאכה, אולם השלטונות החדשים אירגנו לבעלי-המלאכה קואופרטיבים יצרניים. הגדול שבהם היה קואופרטיב החייטים (35 חברים, כולל המנהל יהודים) ששוכן בבניין של מנזר. ליהודים האמידים נגרמו קשיים בקבלת עבודה מתאימה, אבל שאר האוכלוסים לא התקשו במציאת עיסוקם. השלטונות פיזרו את הקהילה ואת מוסדות היהודים ולא כיבדו את חגיהם; יהודים נאלצו לעבוד ביום הכיפורים. משפרצה המלחמה הסובייטית-גרמנית גוייסו הגברים הצעירים שבעיירה לצבא האדום והוצאו מבודזאנוב. מלבדם נמלטו מזרחה מספר גברים ללא משפחות, וכן אנשים שהיו קשורים עם השלטונות הסובייטיים בבודזאנוב. כבר עם נסיגת השלטונות הסובייטיים מהעיר החלו האוקראינים שבסביבה לרצוח יהודים בכפרים. עד סוף יוני לא נשאר בכפרי הסביבה אפילו יהודי אחד, ומי שלא נמלט נפל בידי הרוצחים. איכרי הסביבה באו גם לבודזאנוב, שדדו חנויות ומחסני הקואופרטיבים, אולם לא רצחו יהודים. הגרמנים נכנסו לבודזאנוב ב- 2.7.1941. ימים אחדים חששו היהודים לחייהם ולא יצאו לרחוב. ההתעללות הראשונה ביהודים, מעשי-ידי המשטרה האוקראינית, שהוקמה זה עתה, היתה חטיפת קבוצה של יהודים לקבורת האסירים האוקראינים שנרצחו בבית-הסוהר, קודם לנסיגתם של השלטונות הסובייטים. מאז חטפו השוטרים האוקראינים יהודים יום-יום והעסיקו אותם בעבודה קשה בעיירה ובסביבה, בין השאר גם בחוות חקלאיות. שוד הדירות של היהודים היה מעשה שבכל יום. האוקראינים תפסו כמה יהודים - חיילים סובייטים שהתחבאו בבודזאנוב, והסגירו אותם לידי הגרמנים. גורל זה פקד גם קבוצת 12 נמלטים מקראקוב ומטארנוב, שכפי הנראה תפסו אותם האוקראינים בדרך, בקירבת בודזאנוב. באמצע יולי (או ב- 20 בו) ציוו השלטונות שבטארנופול להקים יודנראט בבודזאנוב. ליושב-ראש נתמנה פייביש איינלגר, ולסגנו - יהושע גאלד. שאר חברי היודנראט היו: מיכאל וינטר, הרש גלבארד, מיכאל מיטלמאן, הרש אריך, משה אוארבאך, בן-ציון ברגמאן , יוסף קליינר, הרשל באב"ד וכן גולדברג, שלא מאנשי המקום. הוקמה גם משטרה יהודית ובה 9- 10 שוטרים. בראשם המפקד שלום למזנר. מיד לאחר הקמתו חויב היודנראט למסור לשלטונות הגרמנים תשלום קנס גבוה תוך זמן קצר. לתשלום הקנס נערכה מגבית: כספים וחפצי-ערך. הנאצים ציוו גם על היודנראט לספק צוותי-עבודה לעבודות-כפייה שונות. היהודים חוייבו לתלות מעל שערי בתיהם מגן-דוד, שנמכר בעיריה האוקראינית במחיר של 100 זלוטי האחד. הונהג גם סרט מגן-דוד על השרוול. העיירה לא היתה מקום מושב קבוע של המשטרה ומוסדות גרמניים אחרים ובמקום שלטו האוקראינים בלבד. אולם אנשי הגיסטאפו מטארנופול ירדו לחיי היהודים בבודזאנוב, כשהם מגיחים תכופות לעיירה ומציפים את היודנראט בדרישות לאספקת רהיטים, כלים, סחורות ומעדנים כגון קפה או תה. פעם אחת דרשו גם מתן 3.5 ק"ג זהב. כדי לעמוד בתביעות אלה נאלץ היודנראט להכביד את עול המיסים על היהודים. חלק מכספי המיסים שימש גם לסיוע במזון לעניים ביותר. אולם מספרם של העניים לא היה גדול. בדרך כלל לא ידעו יהודי בודזאנוב חרפת-רעב; מוכרים היו את רכושם וקונים באורח לא-ליגאלי מזון מאיכרי הסביבה. היציאה מהעיירה היתה מותרת על-פי רשיון מיוחד, ולכל היהודים שעבדו בכפרים במשקי איכרים היו רשיונות כאלה. בזכות עבודתם זו השיגו מזון הבריחו אותו לעיירה. שילוח היהודים לעבודה מחוץ לעיר התחיל כבר באוגוסט-ספטמבר 1941. בראשית אוגוסט דרשו השלטונות מהיודנראט לשלוח 60 נערות לעבודה בחווה הסמוכה מליניסקה. הן שוכנו שם בקסרקטין, עבדו עבודה קשה אך לא רעבו. בו בחודש, ואולי בספטמבר, נצטווה היודנראט לשלוח קבוצת עובדי-בניין - נגרים, מסגרים, חשמלאים וכיוצא באלה, לטרמבובלה. מקצת מן האנשים שנקבעו לנסיעה פדו את נפשם בכופר ליודנראט. לבסוף נסעו כ- 20 איש. בטרמבובלה הם שוכנו במחנה צבא ולמענו עבדו. אנשי הוורמאכט נהגו בהם בצורה נאותה, סיפקו להם די מזון, ובשבת או ביום א' שחררו אותם לביקור בבית בבודזאנוב. בשלהי 1941 שבו האנשים הנ"ל לבתיהם. השילוחים שבאו לאחר-מכן כללו בעיקר צעירים, שנשלחו אל מחנות-העבודה הידועים לשימצה בתנאיהם האיומים. בדצמבר 1941 הגיע מטארנופול צו לספק 20 גברים צעירים למחנה-העבודה בבורקי-ויילקיה (מחצבות). לשם הרכבת הרשימה ערך היודנראט הגרלה בבית-המדרש, אך צעירים רבים שיצאו בגורל התחבאו או פדו עצמם בשוחד. על-כן חטפו השוטרים האוקראינים, בעזרת השוטרים היהודים, גברים אחרים למילוי המיכסה. בפברואר 1942 הגיע לבודזאנוב פקיד לשכת העבודה הגרמנית בטרמבובלה, סקר בעזרת רופא יהודי את כל הגברים עד גיל 40, ובהזדמנות זו בדק גם את כרטיסי-העבודה שלהם. נבחרו 20 צעירים ושולחו למחנה-העבודה בהלובוצ'ק. היודנראט סיפק אחת לשבוע מזון ובגדים ליהודי בודזאנוב שנכלאו במחנות אלה. לתכלית זו נקנו שתי עגלות וסוסים. לכל משלוח הצטרף אחד מחברי היודנראט. כן השתדל היודנראט להחזיר את החולים ממחנות אלו ולהחליפם באחרים. ביולי 1942 דרשה לשכת העבודה 20 בנות לעבודה בחווה שליד טאוסטה (לפי ידיעה אחרת - לחווה בסביבת יאגיילניצה- אולאשקובצה). היודנראט החליט לשלוח לשם חלק מהבנות העובדות בחוות מליניסקה. כשנודע הדבר ברחו חלק מהבנות, או התחבאו. השוטרים היהודים תפסו את השאר, מילאו את המיכסה בצעירות נוספות ושילחו אותן. עם גמר העונה החקלאית, במחצית ספטמבר 1942, שבו הבנות לבודזאנוב. באוקטובר 1942 כבר ידעו יהודי בודזאנוב על אקציות החיסול בכל האיזור, ועל ההשמדה בבלז'ץ. גם בבודזאנוב חששו הכל מפני אקציה, ויהודים רבים היו נמלטים ללינה אל היערות הסמוכים. כך נמשך המצב עד סוף אוקטובר, ואז הגיע פקודה מהגיסטאפו בטארנופול, שכל יהודי בודזאנוב חייבים לעקור תוך 3 ימים, עד 1.11.1942, אל טרמבובלה (לפי גירסות אחרות נקבעו מועדי העקירה לתאריכים - 5.10, 15.10 או 15.11). האוקראינים שדדו בדרך את מטענם המזער של המגורשים. הם נטלו לעצמם גם את שאר הרכוש היהודי שנשאר בבודזאנוב, פירקו את רוב הבתים ואת בתי- התפילה לחומרי-בניין, והובילו את החומר אל כפריהם. הם הרסו גם את בית-העלמין וריצפו במצבות את הרחובות. בגיטו טרמבובלה פקד את יהודי בודזאנוב גורל אוכלוסי המקום: רובם ניספו באקציות-החיסול שם. מעטים הצליחו לברוח מהגיטו, לשוב לבודזאנוב ולהתחבא בסביבה. בשנים 1943- 1944 התחבאו בבודזאנוב ובסביבה כ- 200 יהודים. רובם נרצחו על-ידי שוטרים אוקראינים, או קבוצות לאומנים אוקראינים. עזרה שלא על מנת לקבל פרס הושיטו ליהודים, במידת יכולתן הצנועה, הנזירות במנזר המקומי, אף שהיו צפויות בשל כך לעונש-מוות. הן הרשו ליהודים הנרדפים ללון בתחום המנזר או לשהות בו מזמן לזמן, אף האכילו אותם. ב- 23.3,1944 שחרר הצבא הסובייטי את בודזאנוב. אז הופיעו 17 או 18 יהודים מתושבי בודזאנוב קודם למלחמה, ששרדו בחיים. הם החזיקו מעמד ביערות או במחבוא אצל איכרים. עוד כ- 50 יהודים עשו את המלחמה בברית-המועצות. בימי השלטון הסובייטי המחודש ניסו קומץ היהודים, ששהו בבודזאנוב רק זמן קצר, להחזיר לעצמם, בעזרת החיילים הסובייטים, חלק מרכושם שנשדד בידי האוקראינים. יהודים אלה נתנו גם יד להענשתם של כמה וכמה רוצחים ופושעי- מלחמה אוקראינים: ראש-העיר מימי הנאצים נתלה, 87 אוקראינים הוגלו לסיביר. היהודים אספו 14 ספרי תורה והעבירו אותם באמצעות כומר פולני לפולין, אל הוועד היהודי בביטום

הישוב עד מלחה"ע II-ה
בודזאנוב הוקמה כעיר פרטית של האצולה במאה ה- 16 (היא מוזכרת לראשונה ב- 1549) ולידה נבנתה טירה מבוצרת שלא אחת עמדה במצור של הטאטארים והתורכים. עם הקמתה היה על בודזאנוב לשמש מרכז של מסחר ושירותי מלאכה לצורך העורף החקלאי, בעיקר לצורכי אחוזות האצולה שבסביבה. בשכנה בין טרמבובלה, בוצ'אץ' וקופיצ'ינצה, ערים שהלכו והתפתחו במאה ה- 19, עמדה בודזאנוב בקפאונה הכלכלי; לא עברה בה מסילת הברזל, לא הוקמו בה מפעלי תעשייה ואפילו במאה ה- 20 לא הותקן בה חשמל. בזמן מלחמת-העולם הראשונה, בעת נסיגת הרוסים באוגוסט 1915, נתייצבה החזית בשני עברי הנהר סרט החוצה את העיירה, ושני חלקיה נפגעו מן ההפגזות והיריות. חלק ניכר של העיירה הועלה אז באש, ורוב ההריסות שוקמו בתקופה שבין שתי המלחמות. לראשונה נמסר על יהודים בבודזאנוב בתעודה מ- 1628. היישוב היהודי גדל לקראת סוף המאה ה- 17, ובתחילת המאה ה- 18 כבר היתה בודזאנוב קהילה מאורגנת על מוסדותיה. לשיא התפתחותו מבחינת מספר אוכלוסיו הגיע היישוב היהודי בשנות ה- 70 למאה ה- 19, למן שנות ה- 90 חלה בו ירידה; יהודי המקום נדדו לבקש פרנסה בערים גדולות יותר או שהיגרו לחוץ-לארץ. במאות ה- 17 וה- 18 היה עיקר פרנסתם של יהודי בודזאנוב על החכירה, הפונדקאות והמסחר. במאות ה- 19 וה- 20 התרכז מקור פרנסתם של יהודי המקום סביב היריד השבועי במקום ביום ה', כמו כן חיזרו הסוחרים הזעירים והרוכלים עם מרכולתם ובעלי-המלאכה עם תוצרתם (בגדים מוכנים זולים, רהיטים פשוטים, מינעלים וסידקית) על הירידים שבעיירות הסביבה. בעלי-המלאכה הקימו ב- 1870 את ארגונם "יד חרוצים" על בסיס חברת החייטים שהתקיימה עד אז, ולה 120 חברים וכן בית-כנסת זוטא ליד בית-הכנסת הגדול. בעת הקמתה היו ל"יד חרוצים" גם תפקידים של חברת צדקה (לינה אצל חברים חולים, תמיכה כספית לחולים וכו'). איגוד הסוחרים התארגן רק ב- 1927. באותה שנה הוקם בנק יהודי לאשראי וכן קופת גמ"ח, שנתנה ב- 1929, 10 הלוואות על סך כולל של 900 זלוטי. הקמת קופות לאשראי נעשתה במסגרת ועד העזרה, ארגון המיועד להגן על האינטרסים של סוחרים ובעלי- מלאכה יהודים בפני התחרות שהלכה וגברה מצד הקואופרטיבים המסחריים של האוקראינים והפולנים במקום. כאמור, התארגנה הקהילה היהודית בבודזאנוב בתחילת המאה ה- 18 (בסוף המאה ה- 19 קודש בית עלמין נוסף בגלל מחסור במקומות קבורה בבית העלמין הישן) וכנראה נבנה בית-הכנסת מעץ, שעמד על תילו עד שהועלה באש בידי הרוסים ב- 1915. במקומו הוקם בית-כנסת בנוי לבנים ב- 1922. במאה ה- 19 הוקמו בבודזאנוב 7 בתי-תפילה, מהם בית כנסת זוטא של החייטים, בית-המדרש, והשאר קלויזים של חסידי צ'ורטקוב, הוסיאטין, ויז'ניץ, סטראטין וקופיצ'ינצה. קהילת בודזאנוב נחשבה לאחת העניות שבסביבה. במחצית השנייה של המאה ה- 18 שקעה בחובות ולא היה לאל-ידה להחזיר אף את הריבית. ב- 1767 היא מוזכרת בין שאר הקהילות שלא סילקו עדיין את חובותיהן. המצב לא שופר במאה ה- 19. ב- 1910 היו ביישוב היהודי, כ- 1,600 נפשות רק 320 משלמי מס לקהילה היהודית. הרב הראשון הידוע לנו שכיהן בבודזאנוב הוא ר' יהודה לייב מרגליות, קודם רבה של שצ'בז'שין ואחרי עזבו את בודזאנוב רב בפלוצק, לסלוי ופראנקפורט דאודר, שם נפטר ב- 1810. ר' יהודה לייב הוא בעל חידושים "קורבן ראשית" ו"פרי תבואה". כן חיבר ספרים בחוכמה חיצונית "אור עולם קטן" ו"אור עולם". בשנים 1769- 1780 כיהן בבודזאנוב ר' דוד שלמה אייבשיץ בעל "ערבי נחל" , "לבושי שרד" ו"נאות דשא". הוא עלה לארץ-ישראל ושם נפטר ב- 1813. אחריו כיהן ר' אברהם מ- 1780. ממנו קיבל, כנראה, ר' יהושע- השיל באב"ד, בעל "ספר יהושע", שעבר לכהן בטארנופול ב- 1801. אחריו ישבו על כס הרבנות בבודזאנוב ר' חיים-זאב וולף, ר' משה הלוי ברומר, ר' אברהם-שמואל הלוי הליר ובנו ר' יעקב-שמשון הלוי הליר. ב- 1909 נתמנה לרב בבודזאנוב ר' שמעון באב"ד. בין שתי המלחמות (מ- 1924), כיהן בבודזאנוב ר' אורי-שרגא באב"ד, אחרון רבני בודזאנוב (נספה בתקופת השואה). עד סוף המאה ה- 19 שלט בקרב יהודי בודזאנוב ההווי המסורתי. מרבית תושבי המקום היו חסידים ו"פשוטי-עם" התרכזו סביב בית-המדרש או בית-הכנסת של החייטים. ניצנים ראשונים של תרבות מודרנית הופיעו בבודזאנוב עם הקמת החוגים הציונים הראשונים בתחילת המאה ה- 20. ב- 1902 נמסר על איגוד ציוני שקם בבודזאנוב, וארגן נשפים נסיבתיים. ב- 1910 הקימה החברה "כל ישראל חברים" גן-ילדים ובו 13 בנים ו- 40 בנות, בית-ספר עממי ובו 70 תלמידים, ובנוסף לכך קורסים למבוגרים. כי"ח יזמה הקמת גינה בה למדו הילדים גננות. עם כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 נפגעו גם יהודי בודזאנוב ממעשי ביזה של הקוזאקים והצ'רקסים. אולם בהשוואה לערים אחרות עברו עליהם הימים הראשונים של הכיבוש "בחסד", שכן הרוסים התקדמו במהירות דרומה ומערבה ובבודזאנוב הונהג מינהל אזרחי. בעת נסיגת הרוסים באוגוסט 1915 הוטלה על יהודי המקום עבודת-כפייה - בניין ביצורים סביב העיר. רוב-רובו של הרובע היהודי שכן בעברו האחד של הנהר סרט. במהלך הקרבות שניטשו אז נפגע קשות הרובע היהודי, בתים רבים הועלו באש, נשרפו בית-הכנסת הבנוי עץ, בית-המדרש וכמה קלויזים. ב- 1918- 1919 פלשו לבודזאנוב כנופיות פטלורה, וחייליה פרעו פרעות ביהודים (היו גם מקרים רבים של אונס נשים). ביוני או ביולי 1919 נכנסו לבודזאנוב חיילי הגנרל האלר והם התפרעו ביהודים - היכו בהם ובזזו את רכושם. החיילים הכריחו יהודי אחד להתעטף בטלית, לחבוש שטריימל ולרקוד, ואחר-כך תלשו את שערות זקנו ופיאותיו. כתוצאה מאירועי המלחמה נטשו רבים מהתושבים את עירם. בגלל הקיפאון הכלכלי ששרר במקום בתקופה שבין שתי המלחמות לא שוקם היישוב היהודי עד פרוץ מלחמת- העולם השנייה. בתקופה שבין שתי המלחמות התרחבה הפעולה הציונית בבודזאנוב ולארגוניה נודעה השפעה גדולה בקרב היישוב היהודי ובמוסדותיו. ב- 1922 הוקם מועדון "התחייה", שבו התרכזו בעיקר "הציונים הכלליים". פועלי ציון התארגנו ב- 1925 וההתאחדות - ב- 1930. סניף הרביזיוניסטים הוקם ב- 1931. ב- 1925 נוסד ארגון עזרה לחלוצים וב- 1926 - קיבוץ הכשרה "הכביש". בראש ארגוני הנוער הציוני היתה גורדוניה (הוקמה ב- 1928). כן נתקיימו במקום קן הנוער הציוני (מ- 1930) וסניף אחוה (ב- 1931). בבחירות לקונגרס הציוני של 1935 הצביעו השוקלים כלהלן: הציונים הכלליים - 207 קולות, המזרחי - 20, ליגת א"י העובדת - 207 ומפלגת המדינה - 25 קולות. מ- 1923 התקיים במקום בית-ספר עברי משלים. בשנות ה- 30 הוקמו חוג לדראמה ליד גורדוניה וספריה במועדון ההתאחדות. לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים סגרו כל יהודי המקום את חנויותיהם ואת סדנאותיהם, ונתאספו לעצרת עם המונית שנתקיימה בבית-המדרש. בבחירות לוועד הקהילה, שהתקיימו ב- 1929, קיבלו הציונים את רוב המאנדאטים. להתאחדות בלבד היו ב- 1934 בוועד הקהילה 3 נציגים