כ"ח כסלו ה'תשע"ח

בוחניה BOCHNIA

עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: בוחניה
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-11,014
• יהודים בשנת 1941: כ-2,459
• יהודים לאחר השואה: 90

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
בימים האחרונים של אוגוסט 1939 גברה המתיחות בעיר מחשש המלתמה. יהודים רבים נטשוה ופנו מזרחה. לאחר שהגרמנים תקפו את פולין ב- 1.9.39 הצטרפו קבוצות נוספות של יהודים אל זרם הפליטים, מהם חלק שחזרו כעבור זמן קצר לבוחניה, ומהם שהמשיכו בדרכם לאזורים מרוחקים במזרח המדינה הפולנית, ומצאו מקלט בעיקר בגאליציה המזרחית, שסופחה כעבור כמה שבועות לברית-המועצות. בדומה לפליטים אחרים שהתרכזו שם, סבלו גם פליטי בוחניה מתנאי קיום קשים, ובסוף יוני 1940 הוגלו עשרות מהם לפנים ברית-המועצות. ב- 3.9.41 כבשו הגרמנים את בוחניה. מייד התחילו חיילי הוורמאכט לחטוף יהודים לעבודות-כפייה. מעשי חטיפה אלה היו מלווים התעללות והשפלה. על יהודי הקהילה הוטלו גזירות כלכליות' ורכושם הופקר. משפחות יהודיות הוצאו מדירותיהן, והללו הועמדו לרשות הקצינים והפקידים הגרמנים. החנויות נפרצו והסחורות נשדדו. בעלי-מלאכה נאלצו לספק מוצרים ושירותי-חינם לגרמנים. קונטריבוציות כבדות נגבו באיום הוצאה להורג של בני-ערובה. בסתיו 1939 הוקם היודנראט ובראשו הועמד שמחה וייס. היודנראט סיפק מכסות אנשים לעבודות-כפייה, אף כי נמשכו גם החטיפות לעבודה של צעירים יהודים ברחובות העיר. בשנים 1940 ו- 1941 נמשך ניצול כוח-העבודה. מקצת יהודים עבדו בעבודות ארעיות על-פי דרישות הגרמנים, אך אורגנו גם קבוצות יהודים לפי מקצועות, והם הועסקו בסדנאות ובמפעלים בעיר. ידוע שנתקיימו קבוצות חייטים, סנדלרים, נגרים ותופרי-לבנים. ב- 1941 הוחל גם בשילוח אנשים למחנות העבודה באזור. בבוחניה אורגנה עזרה הדדית ונפתחה מירפאה שהושיטה עזרה רפואית וחילקה תרופות לחולים. מטעם י.ס.ס. הוקם במקום מטבח ציבורי. ב- 16.3.42 הוקם גיטו שהקיף את הרחובות קראשבסקי, סולנה גורה ואת הסמטאות הסמוכות לרחובות אלה. עקב ריכוז האוכלוסייה היהודית בגיטו גברה המצוקה, והמחסור במזון הכביד מאוד. רק באמצעות היוצאים לעבודה מחוץ לתחום הגיטו היה ניתן להבריח מזון, והעושים זאת היו צפויים לעונשים כבדים: מאסר ואף שילוח למחנות-העבודה. במאי 1942 הוטלה על הקהילה קונטריבוציה של 3 מיליון זלוטי. ב- 24.8.42 הופעלה האקציה הראשונה שנמשכה 3 ימים. בתחילה נצטוו כל היהודים להתייצב בקסרקטין הצבאי שבעיר, שם נערכה סלקציה, אולם גם אז כבר לא כובדו כל האישורים ממקומות-העבודה. הגרמנים סרקו את כל הבתים בגיטו, משום שלא כל יושביו נענו לדרישותיהם ולא באו למקום האיסוף, וכל מי שנמצא מסתתר נרצח במקום. בסיומה של האקציה הוטענו הקרבנות על קרונות-משא והובלו להמתה במחנה בלז'ץ. קבוצה אחת שולחה אחר הסלקציה למחנה-העבודה בראקוביצה. שרידי הקהילה נצטוו להתאסף ליד בניין היודנראט ונדרשו לשלם דמי כופר ולמסור חפצי-ערך ותכשיטים. לאחר האקציה צומצם שטח הגיטו. לתוכו הוכנסו כ- 1,500 יהודים מיישובי הסביבה, שגם בהם היו אקציות של גירוש למוות. הגיטו בבוחניה קיבל עתה צביון של מחנה-עבודה. האנשים סומנו בתוויות ובמספרים לפי מקומות העבודה שלהם.כל הפרה של הוראות הגרמנים גררה עונשים כבדים, ובמקרים רבים הוצאה להורג. ב- 2.11.42 התקיימה אקציה שנייה. הללו שלא היו מצויידים באישורים ממקומות עבודה, וכן נשים וילדים, שולחו לבלז'ץ. במהלכה של אקציה זו הוצאו להורג במקום כל החולים שנמצאו בבית-החולים שבגיטו, וכן חלק מן הצוות הרפואי. לאחר האקציה ערכו הגרמנים רישום של יהודים בעלי נתינות זרה; הללו רוכזו מחוץ לגיטו והועברו לאחר מכן לקראקוב, שם נכלאו בבית-הסוהר מונטלופיך. כעבור זמן-מה הועברו אחדים מבעלי הנתינות הזרה לגרמניה והאחרים הוחזרו לגיטו בבוחניה. בנובמבר 1942 הועברו שוב לבוחניה מאות יהודים משרידי הקהילות בסביבה. עם הגברת תהליך חיסולה של קהילת בוחניה התארגנו במקום קבוצות צעירים ומגמתם להימלט לסלובקיה כדי להגיע להונגריה. רבים מהם נרצחו עוד קודם שהגיעו אל הגבול, אך אחדים הצליחו לחצות את הגבול. במחצית הראשונה של 1943 עוד המשיכו שרידי קהילות בוחניה ויהודי הסביבה שבגיטו לעבוד במפעלים גרמניים, בתנאים קשים של ניצול, מחסור במזון, ופגיעה באלה שכוחם לא עמד להם. ב- 15.8.43 התקיימה האקציה האחרונה. שרידי היהודים נשלחו למחנות שבנייה ופלאשוב ובמקום נשארו כ- 120 איש לסידור הרכוש היהודי. בסוף ספטמבר של אותה שנה נשלחו אף הם למחנות הללו, וב- 1.10.43 הוכרזה העיר "יודנריין". כמה מיהודי בוחניה חיפשו מסתור אצל האיכרים הפולנים בסביבה, אך אחדים מהם נרצחו בידי אנשי "ארמיה קראיובה" שפעלו באזור. פעילי "הארגון היהודי הלוחם" (ל.י.א) מקראקוב קיימו קשר מתמיד עם חברי תנועות הנוער במקום. אחד מאנשי הקשר עם הגיטו בבוחניה היה רודק בירנבאום. כן היו מגיעים מקראקוב לבוחניה ראשי א.י.ל. גולה מירר ודולק ליבסקינד. חברת א.י.ל גוסטה דרנגר-דוידסון (יוסטינה), שנמלטה מבית-הסוהר מונטלופיך שבקראקוב ב- 29.4.43, שהתה זמן-מה בבוחניה. באותה עת עלה בידי שמעון דרנגר, בעלה של יוסטינה, לברוח מבית הכלא. אף הוא הצטרף אל רעייתו, ושניהם פעלו בארגון מחתרת זה בבוחניה ובאזור. מבוחניה קיים שמעון דרנגר קשר עם המחתרת באמצעות הלל וודז'יסלבסקי. בני הזוג דרנגר מצאו את מותם מידי הגרמנים בחודש נובמבר 1943. מספר הניצולים מקהילת בוחניה נאמד בכ- 30 איש. כ- 60 איש נוספים שהו כגולים בשנות המלחמה בברית-המועצות.

בוחניה נוסדה מכוח פריבילגיה שהוענקה לה על ידי הנסיך בולסלאב ה- 5 ב- 1253. תולדות העיר והתפתחותה קשורות במכרות המלח אשר נתגלו בה, ב- 1198 על פי גירסה אחת, ועל-פי גירסה אחרת רק ב- 1251. נראה שבין תאריכים אלה נעזב המכרה מחמת פלישתם של הטאטארים ופעולתו חודשה על-ידי בולסלאב החמישי הנ"ל. בשנים 1368 וב- 1393 העניקו מלכים פולנים זכויות מיוחדות לעובדי המכרות, במטרה למשוך פועלים מיומנים ובעלי-מקצוע. ב- 1376 פגעה בבוחניה פלישת הליטאים, בדרכם לכיבוש חבל סאנדומייז', וב- 1447 עלתה העיר כמעט כולה באש. למן המאה ה- 14 ואילך ידעה העיר תקופת שגשוג: נכרתה תעלת-מים, שקיצרה את משך העברת המלח מבוחניה לקראקוב, ותוך זמן קצר נעשתה לגורם חשוב בהתפתחותה הכלכלית של בוחניה; ב- 1494 הוענקה לעיר, שהיו בה אז כ- 2,000 תושבי קבע, זכות לשוק חופשי לבשר. אף כי מגיפת הדבר פגעה בבוחניה ב- 1453 לא מנע הדבר ממנה את המשך פריחתה והתרחבות המכרות. בעת ההיא תפסה בוחניה בענף כריית המלח את המקום השני אחרי וייליצ'קה, וענף זה הלך וגדל על-אף הדליקות שפרצו בה לעתים מזומנות, כגון אלו ב- 1510 ו- 1644, שגרמו לאבידות בנפש ונזקים כבדים למכרות עצמם ולירידה זמנית בכלכלת העיר. ב- 1657 נמסרו המכרות כערובה לאוסטריה, תמורת תגבורת של 15,000 אנשי צבא שלחמו לצדם של הפולנים נגד השבדים שפלשו אז לפולין. רק בהסכם קרלוביצה הוחזרו המכרות יחד עם בוחניה העיר לשלטון פולני. כל כך פגעה המלחמה השבדית בבוחניה, עד כי בצכים (גילדות) מסוימים נימנו 2 בעלי מקצוע בלבד. במקביל להתפתחותם של מכרות המלח, והתעשיות הנלוות אליהם, התפתחה במקום גם תעשיית אריגים וכן בית-מיבשל למלח שנתקיים עד 1724. לאחר החלוקה הראשונה של פולין, הכיר השלטון האוסטרי בחשיבותו הגדולה של האוצר שהטבע זימן לידו, והאוסטרים הפכו את המלח לאחד ממוצרי הייצוא החשובים. בזכותו המשיכה בוחניה להתפתח ולהתרחב בד בבד עם גידול משמעותי של האוכלוסייה בבוחניה עצמה ובסביבתה. כמויות המלח שניכרו באותה תקופה הגיעו ליותר מ- 36,000 טון, ובמכרות הועסקו 500 פועלים. בשנים אחדות גדל מספר האוכלוסייה ל- 7,480 נפש ומספר בתי המגורים הגיע ל- 846. האוכלוסייה, פרט למעטים שעבדו במכרות, התפרנסה מתעשייה וממסחר על ענפיהם השונים. לקראת סוף המאה ה- 19 חלה נסיגה בהתפתחותה של העיר. מלחמת העולם הראשונה הביאה להחמרת המצב הכללי. בנוסף לפגעי הטבע כגון שיטפון ב- 1925 שנמשך 3 ימים ובו ניזוקה העיר וסביבתה, פרצה גם דליקה גדולה באוגוסט 1930 שהעלתה באש חלק גדול ממיכון המכרות ואמצעי הכרייה. הנזק נאמד ב- 2,300,000 זלוטי. ההכנסות מן המכרות קבעו למעשה גם את פרנסתם וקיומם של הסוחרים ובעלי-המלאכה, וכשנדרדר המצב הכלכלי פרצו ב- 1937 שביתות-פועלים מלוות מהומות. לפי ידיעות קדומות ביותר התיישבו יהודים בבוחניה עם גילוי מכרות-המלח, ואפשר שהיו ביניהם גם חוכרים שחכרו את הזכות לשיווק המלח. עם התפתחות הקהילה גדל מספר היהודים האמידים שעסקו במסחר, בחכירת זכויות למכרות-המלח ולשיווקו, ופעילותם ניכרה לא רק בבוחניה אלא בכל רחבי פולין. פעילות זו נתקלה בהתנגדותם של העירונים שנקטו אמצעים שונים, ולעתים חריפים, כדי להצר את צעדי היהודים ואף להביא לידי גירושם. ואמנם ההתנכלויות החוזרות ונישנות גרמו לכך שב- 1445 הועלו על המוקד כמה יהודים שהתגוררו בבוחניה. הידיעות הראשונות על ישוב יהודי מאורגן בבוחניה הן מ- 1555. בוחניה היהודית נמנתה אז עם 61 קהילות ישראל בפולין. אותה שנה העניק המלך זיגמונט-אוגוסט פריבילגיה ליהודים, ששיחררה אותם משיפוט בתי הדין העירוניים והכפיפה אותם למרותו של בית-דין הווייבודה בלבד, ואילו בענייני משפט שבינם לבין עצמם הם נדונו בבית-דין הקהילה. כמו-כן הותר ליהודים למכור חלקי בשר-בהמות חוץ מאלה האסורים עליהם על-פי דיני הכשרות. ב- 1602 העלילו הנוצרים על היהודים שהללו חיללו את "לחם הקודש" מועצת העיר החליטה לגרשם ואמנם ב- 1605 גורשו יהודי בוחניה ורובם התיישבו בווישניץ'-נובי הסמוכה, ומקצתם בקראקוב. באותה שנה העניק המלך לעירוני בוחניה פריבילגיה, האוסרת מגורי יהודים בעיר, אבל קרוב לוודאי שכמה יהודים הצליחו לעקוף את החוק הזה. כך, למשל, ידוע לנו הסכם החכירה מ- 1619 בין יהודי מקראקוב לבין ראש איגוד הסוחרים בבוחניה תמורת 15 זהובים לשנה. ב- 1633 חזר ואישר המלך ולאדיסלאב הרביעי את תקנון צך החייטים בבוחניה. ולפיו נאסר על החייטים והרוכלים היהודים למכור דברי הלבשה מכל סוג שהוא. ב- 1713 נמסר שבבוחניה אין יהודים זולת נגר יהודי אחד, ומאוחר יותר, ב- 1782, היו באזור שני איכרים יהודים. מכל מקום, תושבי קבע יהודים לא היו בעיר. עד 1867 היתה בוחניה העיר סגורה למעשה בפני יהודים, והללו שהגיעו לשם היו יושבי הערים הקרובות, שבאו לסחור בימי השוק על-פי רישיון מיוחד מטעם השלטונות המקומיים בתנאי שהם יעזבו את העיר עם גמר השוק. העובר על תקנה זו נקנס בסכום שהיה עולה על הפדיון שפדה במסחרו. משניתנו זכויות אזרח ליהודי גאליציה חזרו היהודים והתישבו בבוחניה. תחילה היו הללו מעטים, אך תוך זמן קצר התפתחה קהילה גדולה ואף הותר ליהודים לרכוש חלקות-אדמה ולבנות בתים. ראשית מעשיהם של ראשי העדה היתה בנייתו של בית-כנסת וייסודן של חברות צדקה. רובם של יהודי בוחניה עסקו במסחר ומיעוטם במלאכה. במחצית השנייה של המאה ה- 19 היה מספר יהודי בוחניה 972 נפש. בין השנים 1881- 1910 גדלה האוכלוסייה היהודית ב-%25 לערך, וסמוך לפרוץ מלחמת-העולם השנייה מנה היישוב היהודי שם 2,500 נפש. עם התייצבות הקהילה והתארגנותה במאה ה- 16 החלו לכהן בה רבנים, שאחד הראשונים בהם היה ר' חיים בוכנר, בעל "אור חדש" נפטר( ב- 1682 במגיפה בקראקוב). עם חידוש הקהילה במאה ה- 19 כיהנו ברבנות בוחניה בני שושלת רבנים ידועה ממשפחת הלברשטאם, וראשון בהם היה. כנראה, ר' שלום מאיר ב"ר יוסף הלברשטאם (נולד ב- 1858). האדמו"ר ר' אליעזר רוזנפלד, בנו של אדמו"ר בוחניה יהושע מקאמינקה, נתמנה ב- 1885 לרבה של בוחניה, ומ- 1897 מילא את מקום אביו. ב- 1907 הוא עבר לכהן כרבה של אושפיצין, וב- 1930 עלה לארץ-ישראל. ב- 1880 נתמנה ר' מנחם מנדל וולף לרבה של בוחניה. הוא הנהיג את הקהילה ביד רמה, ואולם לאחר מותו חל פילוג בקהילה, כל אחד משני בניו טען לכתר הרבנות. החסידים ביקשו להביא רב מבחוץ - נין ונכד לאדמו"ר משיניאווה. "בעלי הבתים" עמדו לצידו של הבן הבכור ר' אלימלך וולף ואילו המתנגדים תמכו בבן הצעיר. הסכסוך היה ממושך ואף הביא לידי מהומות בקרב הקהילה עד שידם של "בעלי הבתים" היתה על העליונה, ור' אלימלך עלה על כס הרבנות במקום אביו. לבסוף עלה בידי החסידים להביא לעצמם איש כרצונם, ומריבה קשה פרצה בין ר' אלימלך לבין מועמד החסידים, שכן שניהם שימשו בעת ובעונה אחת רבני העדה. בסופו של דבר בצו מושל המחוז עזב רבם של החסידים את העיר בנימוק "שהוא מטעה את העם ומעכב את תהליך ההשכלה בעיר בכלל ובקרב יהודיה בפרט", ורק לאחר זמן הוחזר רב זה לכנו בבוחניה. בין השנים 1906- 1908 לא היה רב בבוחניה ולא ראש-הקהל. כראש הקהל התמנה יהודי שלא היה מתושבי העיר, אלא מכפר מרוחק והשפעתו לא הורגשה כלל. רק ב- 1910 חזר לכהן רב בבוחניה, והוא בן משפחת הלברשטאם, ר' מאיר שלום. כמה רבנים, או ביתר דיוק אדמו"רים מבני משפחה זו, שכיהנו ברבנות בוחניה, או ניהלו חצר אדמו"רות, נספו בשואה, ביניהם: הרב חנא הלברשטאם (נפטר ב- 1943), ר' יחזקאל רובין (נספה ב- 1944) ור' יהושע הלברשטאם (נספה גם הוא באותה שנה). בגמר מלחמת העולם הראשונה נשאר מספר אוכלוסיית היהודים בבוחניה יציב ואף עלה במקצת. כנגד זה הלך והחמיר מצבם הכלכלי. ב- 64 עסקי סחר ובתי-מלאכה שהתפקדו ב- 1921 הועסקו 203 עובדים ומהם %48.1 היו יהודים. כ-%60 מבתי-המסחר ובתי-המלאכה עסקו בענף המזון וההלבשה, כ-%10 - בענפי הבניין, המתכת והעור. כדי להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה הקימו יהודי בוחניה בין השאר מוסדות עזרה כספית. ב- 1926 נוסד בנק יהודי שיתופי לאשראי, ובאותה שנה פעל גם "בנק קואופראטיב", שנתמך בכספי הג'וינט. הבנק השיתופי לאשראי פעל עד 1938. עם הקמתו היה סך ההון העצמי שלו 580 זלוטי, ולאחר שנה עלה סכום זה ל- 13,000 זלוטי. במארס 1923 חילק בנק זה הלוואות בסך כולל של 100,000 זלוטי ואילו סכום ההפקדות היה 60,000 זלוטי. ב- 1928 היה סך כל הפקדות 600 החברים הקבועים של הבנק 250,000 זלוטי והמחזור החודשי עלה ל- 500,000 זלוטי. ההלואות שניתנו היו עד 1,200 זלוטי ללווה. קופת "גמילות חסדים" הלוותה הלוואות ללא ריבית לסוחרים זעירים, חנוונים ובעלי מלאכה עד 100 זלוטי לכל היותר למבקש, ובהחזר של 5 זלוטי לשבוע. בעלי-מלאכה נעזרו באיגוד משלהם, "יד חרוצים" בעיקר, ברכישת רישיונות לעסוק במקצועם. המצב שהלך והחמיר חייב יתר שיתוף בין הסוחרים והתעשיינים בבוחניה, ולשם כך נעשו נסיונות לארגן את הסוחרים ובעלי מפעלי תעשייה זעירים. הללו התארגנו באיגוד שייצג אותם כלפי השלטונות. ליד ועד הקהילה המשיכו לפעול חברות סעד וצדקה למיניהן, כגון "ביקור חולים", "לינת צדק" ו"הכנסת אורחים". כן נתקיימה במקום מירפאה בתמיכת הג'וינט והועסק רופא במשרה מלאה. הללו הגישו עזרה רפואית לכל דורש, ובמיוחד למחוסרי האמצעים. מוסד אחר שפעל בתחום העזרה הכספית, היה "חברת תומכי עניים". ב- 1934 עזרה חברה זו ל- 203 ראשי-משפחה שירדו מנכסיהם, חילקה פחם לנזקקים במשך תשעה חודשים והעניקה תמיכה במזומנים בסך של 767 זלוטי לנצרכים. "אגודת נשים" נתנה באותה שנה מענקים לעניי העיר בסכום של 100 זלוטי וחילקה ביניהם עשרה קרונות-פחם. אגודת נשים זו עסקה גם במתן חבילות-בגדים, בהזנת 30 מילדי החדרים שבעיר ו- 20 מילדי בתי-הספר העממיים, בחלוקת תרופות חינם ובאחזקת בית-לינה לנשים עניות עוברות-אורח. למן 1921 פעלה בבוחניה חברה לטיפול ביתומים; ב- 1936 תיכננה חברה זו הקמת בית-יתומים, אולם התוכנית לא יצאה לפועל. תחילה קיבלו גם יהודי העיר, שהיו אז %25 מכלל האוכלוסייה, עזרה מתקציבה של מועצת העיר כמענקים בסך של 1,260 זלוטי לחודש. ואולם ב- 1935, משהונהגו צמצומים, הוקטן המענק לתושבים היהודים והועמד על 75 זלוטי לחודש בלבד. רק לאחר שחברי המועצה היהודים מחו בחריפות על כך, הועלה המענק עד 375 זלוטי לחודש. באפריל 1939 חילקו חוג נשים וועד הקהילה מצות ומצרכי מזון לחג ל- 150 נפש, וכן סכום של 15 זלוטי לאיש כמענקים לפליטים יהודים שהגיעו לבוחניה מגרמניה ומצ'כוסלובקיה. בשלהי המאה ה- 19 כבר הסתמנה בבוחניה פעילות פוליטית-חברתית מודרנית. ב- 1892 נוסד סניף של "חברת אהבת ציון", וב- 1905 חברה בשם "ציון" שאורגנה מחדש לאחר שלוש שנות הפסקה בפעולתה. חברה זו היתה באותן השנים הארגון הציוני היחיד במקום. ב- 1911 פעל בבוחניה סניף "המזרחי", וב- 1912 הוקם סניף של ועד ההסתדרות הציונית של גאליציה המערבית. באותה שנה הוקם "יוגנד", סניף ארגון הנוער של "פועלי ציון". למשך שנים מספר, ובייחוד בשנות מלחמת-העולם הראשונה חלה הפסקה בפעילות מסיבות שהזמן גרמן. ואולם זמן קצר לאחר-מכן ועם התייצבות המצב, חלה התעוררות בתחום הפעילות הפוליטית-החברתית. ב- 1926 נמסר על קיום "החלוץ", וכן על פעולתו של סניף "התאחדות". ב- 1927 גילה פעילות רבה הסניף המקומי של "עזרה" חלוצית. ההסתדרות הציונית פעלה למעשה בלא הפסק עד מלחמת העולם השנייה. היא הקימה מוסדות-תרבות שונים, בין השאר מועדון חברתי לנוער מתבגר. סניף "המזרחי" המשיך אף הוא בפעילותו עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה, וכן הארגונים הציוניים האחרים. מבין ארגוני הנוער הפעילים במקום בולט קן "עקיבא"; בשנים 1929 ו- 1931 שלח את חבריו להכשרה, ואף הקים קיבוץ הכשרה שמנה 25 חברים (ב- 1933 עלה מספרם ל- 48 חברים תורבחו). בשנות ה- 30 פעל גם קן "הנוער הציוני", ולידו מקהלה. ב- 1932 נוסדה קבוצה ציונית כללית של "בני ציון", וכן ידוע על קיום קן "גורדוניה", הנזכר גם ב- 1935. בבחירות לקונגרסים הציוניים היו יחסי הכוחות בין המפלגות השונות כלהלן:
בבוחניה התקיים בתקופה הנדונה סניף של "אגודת ישראל". הפעילות הציונית בוועד הקהילה ראשיתה ב- 1902. לבחירות למוסד זה התחרו אז שתי רשימות, ומחמת הכוחות השקולים לא זכה שום צד ברוב. נראה שמשום כך מינה ב- 1909 שר המחוז קומיסאר, שינהל לבדו את הקהילה ומוסדותיה. יצויין, כי עוד ב- 1907 פיזרו שלטונות המחוז את מועצת הקהילה ומינו לקומיסארים שלושה מעסקני העיר. בשנים 1919- 1924 הנהיג את הקהילה קומיסאר, שנתמנה על-ידי השלטון, וזה לא שיתף פעולה עם המועצה בת 20 החברים. בחירות סדירות לקהילה נערכו ב- 1928, ונבחרו אז 3 ציונים, 3 מרשימת הרבנים ו- 2 מרשימות אחרות. באותה שנה נתקיימו גם בחירות לסיים ולסינאט. רוב קולות הבוחרים ניתנו לרשימה הלאומית-ציונית. ב- 1932 הוקמה ועדה להכנת הבחירות לוועד הקהילה, אולם בלחץ החוגים החרדים שחששו מעליית השפעתם של הציונים ביטלו הסטארוסטה של בוחניה ועדה זו. הבחירות נערכו רק ב- 1932, ובהן זכתה רשימת הרוב ב- 3 מאנדאטים ורשימת הבלוק היהודי הלאומי ב- 3 מאנדאטים. את מצבה של הקהילה שיקף התקציב בשנת 1935, שהסתכם ב- 44,000 זלוטי, ועיקר ההוצאות היו מוסדות הרבנות שעלו כדי 8,762 זלוטי, בנין בית-הכנסת - 10,160 זלוטי ואילו סעד ועזרה לנזקקים - 1,600 זלוטי בלבד. חברי ועד הקהילה היו מסוכסכים ביניהם והווייבודה של קראקוב פיזר את הנהלת הקהילה ומינה במקומה ועדה קרואה בת שמונה חברים, שבראשה עמד ברוך לינדנברג. צעד זה גרם לתגובה חריפה מצד האוכלוסייה היהודית, שמחתה נגד המינוי. ואמנם ב- 1936 נבחרה ועדה להכנת הבחירות. הוצגו מועמדים של 8 רשימות, שהבולטת שבהן היתה זו של הבלוק הציוני המאוחד של "הציונים הכלליים", "המזרחי" והרביזיוניסטים; "ההתאחדות" התמודדה בבחירות אלו ברשימה עצמאית משלה. גם לאחר בחירות אלה המשיך לעמוד בראש הקהילה ברוך לינדנברג הנ"ל. בבחירות למועצת העיר ב- 1939 קיבלה הרשימה הפולנית-נוצרית 14 מקומות במועצה, האיגודים המקצועיים קיבלו 7 מאנדאטים והרשימה היהודית המאוחדת 3 בלבד, וזאת משום קולות של בוחרים יהודים רבים שנפסלו. ה"בונד", שהיה פעיל מאוד במערכת-בחירות זו, לא זכה אפילו בנציג אחד. גם בתחילת המאה ה- 20 למדו רוב ילדי ישראל בבוחניה בחדרים וב"תלמודי-תורה". בשנים 1909- 1910 למדו בבית-הספר לנערים 7 יהודים בלבד מתוך 101 תלמידים. ב- 1917 ארגנו קורסים לעברית ליד האגודות הציוניות; באחד מהם למדו 60 ילדים. מ- 1922 פעל "תלמוד תורה" של "המזרחי" שנתמך על-ידי חברת "עזרת תורה" בארה"ב. בבית-ספר זה היו 4 כיתות ובהן 170 נערים, וכן 4 מורים. לימוד השפה העברית הפך לנחלת חוגים רחבים בקרב הנוער היהודי. ב- 1926 פעלה בבוחניה חברה להפצת השכלה בשם "תושיה", וב- 1927 הוקמה "האוניברסיטה היהודית העממית". מטעם "התחייה" נתקיימה ספרייה יהודית, וב- 1933 היו ברשותה 2,500 ספרים. בשנות ה- 30 החלה לפעול בבוחניה חברת "תרבות" ולמן 1924 היא ניהלה בית ספר משלים וכן קורסים לעברית. ב- 1918 פרצו מהומות אנטי-יהודיות בסביבות העיר והללו השרו אווירה של פחד בקרב האוכלוסייה היהודית שם. מכפרי הסביבה זרמו יהודים שבאו לחפש מקלט בבוחניה. רכושם נשדד ומציבור אמיד היו לפתע חסרי כול. ממצב דומה נחלץ היישוב היהודי בבוחניה גופא בשל עמדתו התקיפה של מפקד חיל-המצב המקומי, המאיור דוברוז'צקי, שהעמיד את יחידתו במצב הכן. ראוי גם לציון הכומר לוקאסקה שפעל להרגעת הרוחות. הפורעים ידעו כי יהודי בוחניה יתארגנו ויתנגדו בכוח לכל ניסיון תקיפה. מצב אחר היה בכפרי הסביבה; שם לפרעות נתלוו שוד רכוש יהודי, הרס חנויות ובתים, ואף חילול ספרי-תורה. כנופיות האיכרים היו חמושות בנשק חם וכמה יהודים נפגעו. נודע שכנופיות פורעים, שכללו גם עריקים מן הצבא, ניסו לפלוש לבוחניה, אלא שהם נהדפו על-ידי חיל-המצב המקומי. ב- 1930 התנפלו פורעים, בכפר קרוב לבוחניה, על יהודי בעל חנות ופצעוהו קשה. ב- 1934 הופיעו בבוחניה כרזות אנטי-יהודיות, במיוחד בימי השוק, וסיסמתן "הכה את היהודי". ב- 1936 פוזרו בכל העיר כרזות אנטישמיות שקראו להחרים חנויות יהודים, ובמיוחד בימי החגים הנוצרים. המשטרה עצרה אז כמה ממפיצי הכרוזים. ב- 30 ביוני של אותה שנה נסגרו חנויות היהודים בשעות הצהרים במחאה נגד התפשטות הגל האנטי-יהודי. האנטישמיות פשטה גם בקרב חיל-המצב בבוחניה; מגוייסים יהודים שנשלחו לבדיקות רפואיות הוחזקו במשך יממה במעצר, ונשלחו למחרת תחת משמר כבד לבית-חולים בקראקוב. אמצעי זה ננקט. ב- 1937 נגד יהודים בלבד. יצויין כי באותה שנה, לקראת החגים הנוצרים ניסו האנטישמיים שבאו מחוץ לבוחניה לארגן חרם על המסחר היהודי אלא שהמשמרות שלהם פוזרו על-ידי הפועלים המקומיים שהיו מאורגנים במפלגות השמאל. משלחת יהודית מחתה בעניין זה אצל הוויבודה ואליה נתלוו נציגי האיגוד המקצועי של הפ.פ.ס. אז הופעלה המשטרה נגד משמרות-החרם. ואולם ב- 1939, שעה שהאנדקים העמידו משמרות לפני חנויות יהודים כדי למנוע מנוצרים לקנות בהן, עמדה המשטרה מנגד