א' כסלו ה'תשע"ח

בוצ'אץ' BUCZACZ

עיר בפולין
מחוז: טארנופול
נפה: בוצ'אץ'
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 7,517
• יהודים בשנת 1941: כ- 4,439
• יהודים לאחר השואה: כ- 400

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
בתקופה הסובייטית מספטמבר 1939 עד יוני 1941, חלו תמורות בחיי הקהילה היהודית. הופסקה פעילותם של מוסדות הקהילה ושל ארגונים פוליטיים. המסחר הפרטי הקמעונאי צומצם, לאחר שהסוחרים נדרשו למכור את כל המלאי בלי כל אפשרות לחדשו. על חנויות פרטיות מועטות שנותרו הוטלו מיסים כבדים במטרה להביא לידי חיסולן. בעלי-מלאכה המשיכו עד 1940 לעבוד באופן עצמאי, אולם לקראת סוף של אותה שנה ובמחצית הראשונה של 1941 גבר לחץ השלטונות עליהם להיכנס לקואופרטיבים. חיי הדת לא נפגעו באופן רשמי, אך על בתי- הכנסת הוטלו מיסים כבדים. מוסדות החינוך היהודי בעלי צביון לאומי נסגרו, והוקם בית-ספר אחד שבו שפת ההוראה היתה יידיש. ממאות פליטים יהודים ממערב פולין שנמצאו בעיר הוגלה חלק לברית-המועצות בסוף יוני 1940. עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות, גויסו צעירים יהודים רבים לצבא האדום. בסוף יוני 1941 נמלטו מאות יהודים מן העיר, אך חלק ניכר מהם נתפסו בדרך על-ידי הגרמנים, או שחזרו לבוצ'אץ' לאחר שלא ניתן היה להגיע לשטח שבידי הסובייטים. בימים שבין פינוי העיר על-ידי הצבא האדום בסוף יוני ועד לכניסתם של הגרמנים ב- 7.7.1941, רצחו האוקראינים יהודים אחדים שהיו פעילים במוסדות השלטון הסובייטי. המשטרה האוקראינית המשיכה להתעלל ביהודי בוצ'אץ', חטפה אנשים לעבודת-כפייה ושדדה את רכושם. לקראת סוף יולי 1941 הוקם היודנראט ובראשו עמד מנדל רייך, מי שהיה ראש ועד הקהילה לפני ספטמבר 1939. עם חברי היודנראט נמנו: ברוך קרמר, עו"ד הכט, י. שטרן, אנגלברג, מוניש פרנקל, הרב חיים שפירא, דוד קאנר, קריגל, זייפר, פרוינד וז'לאזניק. ליד היודנראט פעלה המשטרה היהודית. בתחילת כהונתו היה על היודנראט למלא אחר הוראות הגרמנים בכל הנוגע לעבודת כפייה ודרישות חומריות שונות. על הקהילה הוטלה קונטריבוציה בסך של 2 מליון רובל. אספקת מכסות אנשים לעבודת-כפייה על-ידי היודנראט צמצמה את החטיפות ברחובות העיר. סבורים שהיודנראט הראשון השתדל להקל על מצוקת בני הקהילה ולחלק את העול שווה בשווה במידת האפשר. ב- 28.7.1941 נדרשו גברים מגיל 18 עד 50 להתייצב במגרש שלפני בית-הדין העירוני. היו גברים שהעדיפו להסתתר. מבין הנאספים שוחררו כמה מאות, בעיקר בעלי-מלאכה. כ- 350 איש, רובם משכילים, נלקחו לגבעת "פדור" המרוחקת כ- 2 ק"מ מן העיר ונרצחו ביריות. בין הנרצחים היו גם כמה חברי היודנראט. ביולי-אוגוסט 1941 הגיעו לבוצ'אץ' פליטים יהודים מקרפאטורוס. בני הקהילה, ביוזמתו של היודנראט, הקימו מטבח ציבורי, חילקו בגדים ודאגו להם לקורת-גג. כחודשיים הוחזקו הפליטים הללו בעיר. במסגרת הכללית של הושטת סיוע לפליטים אורגנה גם עזרה לשכבות עניות מבין האוכלוסיה היהודית המקומית. בסתיו 1941 נלקחו צעירים יהודים למחנות העבודה בסביבת טרנופול: בורקי-ווילקי וקאמיונקה סטרומילובה. קבוצת בנות נשלחה למחנה יאגלניצה. בחורף 1941- 1942 גברה מצוקת יהודי בוצ'אץ'. אמנם תמורת חפצים יקרי ערך ניתן היה לקבל בהחלפה מעט מזון, אולם רבים מאוד היו מחוסרי כל וגוועו ברעב. מגיפת טיפוס-הבהרות פגעה במשפחות רבות. הגרמנים הגבירו את הגזל הכלכלי, דרישותיהם הבלתי פוסקות לאספקת רהיטים, חפצי-ערך, קפה ותה הופנו ליודנראט. בדצמבר 1941 נדרשו היהודים למסור את כל הפרוות שברשותם. בראשית 1942 דרשו הגרמנים מן היודנראט מיכסות נוספות של אנשים למחנות העבודה. בני הקהילה, שכבר היו מודעים לסכנות האורבות לנשלחים למחנות, התחמקו מלצאת לשם והיודנראט נאלץ להפעיל את השוטרים היהודים להבאת הסרבנים. באותה עת התפטר מנדל רייך, יו"ר היודנראט, מתפקידו, משום שלא השלים עם הפגיעות באוכלוסיה היהודית. במקומו בא ברוך קרמר. רובם המכריע של ניצולי השואה ציינו בעדויותיהם את השינוי המהותי שחל בהתנהגותו של היודנראט בתקופת כהונתו של ב. קרמר כיו"ר. בניגוד לקודמו, שניסה להקל על מצב הקהילה ולהגן על האינטרסים שלה, עד כמה שהדבר היה ניתן בתנאים של הכיבוש הגרמני, ציית קרמר ללא סייג וללא הבחנה לדרישות הגרמנים. באביב 1942 ארגן היודנראט בבוצ'אץ' סדנאות להעסקת בעלי-מלאכה יהודים. העסקה זו באה בעיקר לשם הבטחת אישורי-עבודה. בקרב יהודי בוצ'אץ' רווחה הערכה שהפיכתם של יהודים לחיוניים למשק הגרמני תמנע, או מכל מקום תצמצם את הסכנה של שילוח למחנות-העבודה. ב- 17.10.1942 היתה אקציה המונית. יחידת גרמנים ושוטרים אוקראינים פשטו על הבתים היהודים ובמעשי התעללות ריכזו את הקרבנות בכיכר העיר. לגרמנים ולעוזריהם התברר, שחלק מן היהודים הצליחו להסתתר במחבואים ולפיכך התחילו בחיפושים אחריהם. כיוון שרוב המחבואים היו מוסווים היטב, החלו הגרמנים לפרק רצפות ולהרוס קירות ובלבד למצוא את המתחבאים. במשך היום נתפסו יותר מ- 1,600 איש, שהועברו לתחנת הרכבת והובלו בקרונות משא להשמדה בבלז'ץ. רבים ניסו לברוח בעת הבאתם אל כיכר האיסוף או לברוח ממנה, וכתוצאה מכך נרצחו במקום כ- 200 איש. יהודי בוצ'אץ' לא הספיקו להתאושש מן האקציה של אוקטובר וכבר ב- 27.11.1942 בא גירוש נוסף של כ- 2,500 איש להשמדה בבלז'ץ. גם הפעם ניסו רבים להתחבא בעיר עצמה או להימלט ליערות בסביבה, אך הגרמנים הציבו מישמרות צפופים במבואות העיר וגם גילו כמה וכמה מן המחבואים. גם חלקים של האוכלוסיה המקומית השתתפו במצוד אחרי הנמלטים והסגירום בידי הגרמנים. בסיומה של האקציה נמצאו כ- 250 איש הרוגים ברחובות העיר ובסביבתה הקרובה. בסוף 1942 הוקם הגיטו. נוסף על שרידי האוכלוסיה היהודית המקומית הוכנסו לתוכו גם מאות יהודים ממונאסטז'יסקה יאזלובייץ, פוטוק זלוטי, קורופייץ ומישובים אחרים בסביבה. יותר מ- 10 נפשות הצטופפו בחדר אחד. מגיפת טיפוס הפילה מדי יום בין 20 ל- 30 חללים. הניתוק מן העולם החיצוני הגביר את הרעב. ואף-על-פי-כן גם בתנאים איומים אלה השתדלו היהודים לשמור על צלם האדם ובגיטו התארגנו אפילו ילדים לקבוצות-לימוד. בלט בפעילותו החינוכית יוסף הלוי, שלימד לשון עברית וספרותה. ב- 2.2.1943- 1 הוצאו יותר מ- 2,000 יהודים מן הגיטו, והם נרצחו ביריות בבורות המוניים בגבעת פדור. אחרי אקציה זו הפרידו הגרמנים בין החיוניים למשק הגרמני ובין "הבלתי כשרים לעבודה". בעלי-מלאכה רוכזו במחנה העבודה בפרבר העיר פודהאייצקה. בחודשים מארס-אפריל 1943 נמשך טבח יהודי בוצ'אץ'. היתה זו למעשה אקציה מתמדת עם הפסקות קצרות. יחידות המשטרה הגרמנית, שהיו מגיעות מערים סמוכות יחד עם המשטרה האוקראינית ולעתים קרובות בהשתתפות קבוצות של האוכלוסיה המקומית, היו מתפרצות לגיטו, חודרות לבתים ואוספות את קרבנותיהם בעיקר בבית-הסוהר בעיר, ומשם לגבעת "פדור", בה נרצחו ונקברו בבורות המוניים. באחד הימים האחרונים של אפריל 1943 הוצאו מבין המיועדים לטבח כ- 400 צעירות יהודיות שנועדו להישלח למחנה העבודה ביאגלניצה, אך בסופו של דבר נשלחו אף הן אל גיא-ההריגה בפדור. קציר הדמים בחודשים אלה הסתכם בכ- 3,000 איש. ב- 12.5.1943 הוצאה פקודת גירוש לכל שרידי הקהילה, חוץ מן העובדים שנמצאו במחנה העבודה בפרבר פודהה ייצקה ועוד כמה משפחות שהושארו בגיטו. הם נצטוו לעבור לצ'ורטקוב, לטלוסטה ולקופיצ'ינצה. המגורשים עזבו את העיר בעגלות, נאלצו לנטוש אחריהם את שארית רכושם, ובמקומות החדשים נעשו תוך זמן קצר שותפים לגורל היהודים שם. באמצע יוני 1943 חוסלו סופית אחרוני הגיטו בבוצ'אץ' שהוצאו להורג בבית-העלמין היהודי בעיר. סמוך למועד זה חוסל גם מחנה העבודה, ואנשיו נורו למוות אף הם בבית-העלמין. בשבועות שלאחר-מכן המשיכו הגרמנים והאוקראינים בחיפושים אחר היהודים המסתתרים; במיוחד ניסו לגלות בונקרים בגיטו וגם ביערות הסביבה. היהודים שנתגלו הובאו קבוצות קבוצות לבית-העלמין ונרצחו שם. ואולם בבוצ'אץ' היו גילויים של התנגדות ומרי לנאצים. עוד בדצמבר 1941 התארגנה קבוצה של 15 צעירים מבין אלה שנדרשו לצאת למחנות העבודה. הם החליטו להתחמק ולהסתתר מעיני הגרמנים. המשטרה הגרמנית שנודע לה על ניסיון מאורגן זה, רדפה במשך כחצי שנה אחר הצעירים הללו וביקשה לגלות את עקבותיהם, אך הדבר לא עלה בידה. קבוצה זו שימשה בסיס לארגון מחתרת בבוצ'אץ'. לאחר האקציה של אוקטובר 1942 הורחב הקשר עם צעירים נוספים, במיוחד מבין חברי תנועות-נוער ציוניות לשעבר. אנשי המחתרת בבוצ'אץ' יצרו קשר גם עם שרידי קהילות אחרות בסביבה, כדי לעודד שם התארגנות מחתרתית ולבחון יחד אפשרויות של התנגדות לגרמנים ולעוזריהם. אך אין ידיעות ברורות על התוצאות של מגע זה, חברי המחתרת בבוצ'אץ' האזינו בסתר לשידורי ראדיו והפיצו את הידיעות על המתרחש בחזית בין בני הקהילה. בכך עודדו אותם במאבק על החיים. בראש המחתרת עמדו ש. מרגולית, צולר, ש. אבנשטיין, בילדנר, ס. זילבר, ומפקדה היה ע. בזן (וורמאן). המחתרת קיימה קשר עם היודנראט, שהתחייב בתקופה מסוימת לממן את קניות הנשק. לא ידוע אם התחייבות זו אכן מומשה. בריש אנגלברג, מרנגל ומשה ברגר היו אנשי קשר עם היודנראט. כן צירפה המחתרת לשורותיה שוטרים יהודים, להוציא את אלה ששיתפו פעולה באופן פעיל עם הגרמנים. בפברואר 1943 כבר היו בידי המחתרת מספר אקדחים ורובים בעלי קנה קצוץ וכן כמות זעומה של תחמושת. המחתרת בבוצ'אץ' יצרה קשר עם 2 קבוצות של פארטיזאנים יהודים - של ווייזינגר וד. פרידלנדר - אשר פעלו ביערות הסביבה. היה קיים גם קשר עם המחתרת הפולנית באיזור, אך הסיוע שהבטיחה זו לא ניתן. במארס 1943 קיבלה המחתרת החלטה, שבמקרה של אקציה נוספת יתרכזו חבריה בחורשה בקירבת גבעת "פדור", יפתחו באש על הגרמנים והאוקראינים המבצעים טבח במקום זה ועל-ידי כך יאפשרו לקרבנות היהודים להימלט. אולם הגרמנים עלה בידם להרדים את עירנותם של יהודי בוצ'אץ' ובאקציה שקיימו ב- 13.4.1943 ירה רק חבר- מחתרת אחד, אנדמן, בשוטר אוקראיני והרגו, ואילו רוב אנשי המחתרת לא הצליחו לפתח התנגדות מאורגנת. אחרי האקציה יצאו קבוצות-מחתרת ליער, רובם חזרו לאחר פרק-זמן קצר לגיטו בשל הקשיים ביער - מחסור בנשק ויחס עויין של האוכלוסיה המקומית. עם העברת רוב שרידי קהילת בוצ'אץ' ליישובים אחרים בסביבה, כאמור לעיל, התפזרו גם חלק מאנשי המחתרת במקומות אלה והמשיכו שם בפעילותם. קבוצות אחדות המשיכו לפעול בסביבות בוצ'אץ' עצמה. הם נקמו גם באנשים מבין האוכלוסיה המקומית, שהסגירו את היהודים המסתתרים ביערות בידי הגרמנים. ב- 23.3.1944 נכבשה בוצ'אץ' על-ידי הצבא הסובייטי ואז הגיחו מן המחבואים בעיר ומן היערות כ- 800 יהודי בוצ'אץ' והיישובים הקרובים לה והתרכזו בעיר. אולם בעקבות התקפת-נגד הצליחו הגרמנים לכבוש שנית את בוצ'אץ', וכתוצאה מכך נספו מאות יהודים נוספים. ב- 21.7.1944 חזרו הסובייטים סופית לעיר, אך הפעם לא היו בה אלא פחות מ- 100 יהודים ניצולים. בסוף 1944 ובמחצית הראשונה של 1945 חזרו לעיר כ- 400 יהודים, ששהו בזמן המלחמה בברית-המועצות, אולם בסוף של אותה שנה עזבו רוב היהודים את העיר בדרכם לפולין, ומשם לארץ- ישראל ולמדינות אחרות.

הישוב היהודי מראשיתו
בוצ'אץ' נוסדה כעיר באמצע המאה ה- 14. בעלי העיר, בוצ'אצ'קי, מגדולי האצולה הפולנית באותם הימים, ביצרוה, התגוררו בארמון מבוצר בתוכה ושקדו על התפתחותה. העיר, על ירידיה המפורסמים, נעשתה במאה ה- 16 למרכז מסחר בין האימפריה העותומאנית לבין פולין. בזמן ממלכת פולין היתה בוצ'אץ' ידועה בסחר סוסים. בתחילת המאה ה- 17 פסקה שושלת הבוצ'אצ'קים ובוצ'אץ' עברה לידי משפחת פוטוצקי. בעלי-העיר החדשים אף הם טיפחו את עירם וגרו בתוכה. ב- 1648 עמדה בוצ'אץ' בהצלחה במצור הקוזאקים. ב- 1672 צר עליה השולטן התורכי מוחמד הרביעי. אמנם העיר נכבשה, אבל המבצר עמד במצור ואליו נמלטו רוב מגיני העיר. ב- 1675 חזרו התורכים לבוצ'אץ' והחריבוה, אולם הוכו קשה על-ידי המלך הפולני יאן סובייסקי. הידיעות הראשונות על יהודים בבוצ'אץ' הן מ- 1500. ב- 1552 ישבו בה 14 משפחות של יהודים, מהן 9 משלמי מיסים. ב- 1578 יובאו לפולין בסך הכל 813 חביות של יין מובחר "מלמזיה", מהן 319 חביות יובאו על-ידי 2 סוחרים יהודים שאחד מהם היה מבוצ'אץ'. על התפתחותה של הקהילה יעידו סכומי הכסף ששילמו יהודי בוצ'אץ' כמס-גולגולת: ב- 1563 - 2 זהובים וב- 1717 - 262 זהובים. כאמור, בזמן גזירות ת"ח ות"ט, לא נכבשה בוצ'אץ' ובין מגיניה היו יהודים שהשתמשו בכל כלי הנשק ובכללם תותחים. הקהילה קלטה פליטים, בעיקר משריגרוד, ורבה של זו נבחר לכהן בבוצ'אץ'. גם בזמן המלחמות עם תורכיה בשנים 1672- 1675 השתתפו היהודים בהגנת העיר, ובראשם ראש הקהילה - לפי גירסה אחת ר' אהרן ולפי גירסה שנייה ר' ירחמיאל - שהגנו על קטע של חומות העיר. לאחר המלחמות האלה התאוששה הקהילה, נבנה בית- מידרש שכונה לאחר מכן "בית המדרש הישן" ובסוף המאה ה- 17 הוחל בעזרת בעל העיר דאז בבניית בית- כנסת. הבית, שבנה אותו אדריכל איטלקי, רצפתו נקבעה מתחת לפני האדמה ועובי קירותיו בבסיסו היה 5 מטר. בית כנסת זה היה אחד היפים והמפוארים באיזור וחנוכתו בתפ"ח. היו בו תשמישי קדושה מפוארים; על כמה מהם התהלכו אגדות רבות. ב- 1699 חידש בעל העיר את הזכויות ליהודים, ולפיהן הותר ליהודים להתגורר בכל חלקי העיר, לעסוק בכל מקצוע, חוץ מסחר תשמישי- קדושה נוצריים. היהודים הוצאו מכלל מערכת השיפוט העירוני ומאנגריה, ושלושה מבתיהם שוחררו ממיסים (בית הרב, בית החזן ובית-החולים "הקדש"). יהודי בוצ'אץ' חויבו להשתתף בהגנת העיר; בכל משמרת הנוטרים הורכבה מ- 2 נוצרים ו- 2 יהודים. עיקר גידולה של הקהילה חל במאה ה- 18. ב- 1764 ריכז יהודי מבוצ'אץ', אברהמצ'יק יחד עם שותפו מקאמיינייץ פודולסקי, את כל יבוא הטבק לפולין. עד 1664 היתה קהילת בוצ'אץ' כפופה למרותה של קהילת לבוב, ואולם בשנה זו התמרדו הקהילות החשובות של רייסין נגד קהילת לבוב. נבחר אז ועד גליל חדש ובראשו עמד הפרנס מבוצ'אץ' ר' דוד פרגר. גם רבה של בוצ'אץ' נבחר כרב- הגליל. ר' פרגר היה אחד האנשים המרכזיים בוועד דד"א עד לפטירתו ב- 1699. את מקומו מילא הפרנס ר' אריה לייבוש, שנקרא בפי העם ר' לייביש ראש מדינה. הלה מילא תפקיד חשוב בכינוס ועד דד"א שהתקיים בגולוגורי ב- 1714. כשפוטר ב- 1717 ר' יהושע פאלק מכהונתו כרבה של לבוב, התיישב בבוצ'אץ' אצל קרובו ר' אריה לייב הנ"ל. ר' אריה לייב הכריז שהרב היושב בלבוב אינו מייצג את קהילות רייסן והן נאמנות לר' יהושע פאלק. הפולמוס הסתיים ב- 1730, כשר' יהושע פאלק עבר לכהן כרבה של ברלין. מרבניה הראשונים בבוצ'אץ' ידועים: ר' יעקב משה משריגרוד שבא כאמור כפליט לבוצ'אץ' בשנת ת"ח, אחריו כיהנו ר' אלחנן בן זאב, בעל "בת יקותיאל", ור' משה מז'ולקווה. עד 1740 שימש כרבה של בוצ'אץ' ר' אריה-לייב בן מרדכי-מדריש אויערבך שעבר אחר-כך לסטאניסלאבוב. ב- 1765 כיהן כרבה של בוצ'אץ' ר' מאיר בן הירץ. מ- 1770 ועד 1813 ישב על כס הרבנות ר' צבי הירש ב"ר יעקב קרא, בעל "נטע שעשועים". רבים מיהודי בוצ'אץ' נתפסו לכת השבתאית. בזמן פעולתו של חיים מלאך היו לו חסידים בבוצ'אץ', אולם בעת ההמרה הגדולה לאחר הוויכוח עם הפראנקיסטים בלבוב (1759) לא הצטרף לכת אף יהודי אחד מבוצ'אץ'

הישוב היהודי מראשיתו
כשבוצ'אץ' עברה לשלטון אוסטריה הוכבד עול המיסים על היהודים. נאסר עליהם לגור בכפרים אם לא יתפרנסו במישרין מחקלאות. אמנם היהודים שוחררו מרוב המיסים לבעל המקום, אלא שהמיסים שהוטלו עליהם, כגון מס נרות, נישואין, שחיטה ועוד, היו כבדים יותר ושוב לא נהנו כמקודם מחסות בעל העיר. בעל המקום התיר להם בסתר, תמורת תשלום לסחור בכפרים שלו ובשל כך ננזף על-ידי השלטונות בווינה. מצבם הכלכלי של היהודים הידרדר, ובראשית המאה ה- 19 הם היו חייבים לנושים שונים סך של 10,675 גולדן. יהודי בוצ'אץ' השתדלו אצל השלטונות המרכזיים בווינה שיקלו על מצבם, אף לשם כך נשלחה משלחת של קהילות מזרח גאליציה מורכבת מנציגי לבוב, ברודי ובוצ'אץ'. את האחרונה ייצג הפרנס מאיר שנייער, שניהל שנים רבות את הקהילה. ב- 1831 פרצה מגיפת כולירה בבוצ'אץ' ובה ניספו כ- 600 יהודים. נוסף לכך פרצה דליקה שכילתה חלק מהעיר. ובכלל זה בית-הכנסת. בית-הכנסת שופץ לאלתר בעזרתו של בעל העיר דאז מיקולאי פוטוצקי. ב- 1865 פרצה שוב דליקה, בה ניזוק בית-הכנסת וכן 220 בתים של יהודים. כשבוטלו ב- 1848 הגזירות המיוחדות על היהודים, גדלה הקהילה והתפתחה. יהודי בוצ'אץ' התפרנסו ממסחר על כל סוגיו - סיטונאי, קמעונאי ורוכלות. הם ריכזו בידיהם את כל התוצרת החקלאית של הסביבה, והביאו מן המרכזים הגדולים את תצרוכת העיר וסביבתה החקלאית. לחו"ל שווקו ביצים, עופות, בקר ומוצרי חלב. בתחילת המאה ה- 20 הוקמה קואופרציה פולנית שהתחרתה ביהודים. בסוף המאה ה- 19 הוקמה תעשיה זעירה בבוצ'אץ'. זו כללה בית-חרושת ללבנים, בית-חרושת לסבון ולנרות, טחנות- קמח מודרניות, בית-מלאכה לייצור מרבדים ובית-מלאכה לייצור עניבות. כן היו בעיר מבשלות בירה ויי"ש. בתחילת המאה ה- 20 הוקמה על-ידי ה"הילפספאריין" בווינה תעשיית בית לייצור צעצועים מעץ, תעשייה זו העסיקה כ- 200 עובדים, ברובם נערות. מבין מקצועות המלאכה היו בידי יהודים בלבד החייטות, הפרוונות, הפחחות והספרות. הם עסקו גם בנגרות, מסגרות ועוד. גם העגלונות רובה ככולה היתה בידיהם. בסוף המאה ה- 19 הופיעו בבוצ'אץ' ראשוני היהודים בעלי מקצועות חופשיים. ב- 1910 השתייכו לאיגוד האקדמאי הציוני 20 בעלי מקצועות חופשיים, בהם 14 עורכי דין ו- 4 רופאים. כנראה היה מספר בעלי המקצועות החופשיים בבוצ'אץ' באותו זמן גדול פי שניים. בתחילת המאה ה- 20 הוקם איגוד מקצועי של חייטים יהודים (כנראה על בסיס "חברת החייטים"), שבמשך הזמן כלל בתוכו את שאר בעלי-המלאכה היהודים והפך ל"יד חרוצים". ב- 1905 נתארגן איגוד של מנהלי חשבונות וזבנים יהודים, ובו 40 חברים. ב- 1912 נוסד בבוצ'אץ' סניף של "האיגוד לחסכון ואשראי" מסטאניסלאבוב ששימש כבנק לסוחרים ולתעשיינים. למן ראשית המאה ה- 20 היגרו רבים מבני בוצ'אץ' לארצות-הברית ולקנדה. כבשאר ערי גאליציה נחלקה גם במאה ה- 19 הקהילה היהודית בבוצ'אץ' לחסידים, מתנגדים ומשכילים, אולם יצויין שהיחסים בין הזרמים האלה היו הוגנים, ומעולם לא היתה "מלחמת תרבות" בבוצ'אץ'. המשכילים היוו מיעוט בקרב הציבור. אחד מנציגיהם הראשונים היה פנחס אליהו הורוויץ, שהוציא לאור שני ספרים: "ספר הברית" ו"דברי אמת" (מעין אנציקלופדיה ראשונה למדעי הטבע בשפה העברית). בשנות ה- 70 של המאה ה- 19 פעל בבוצ'אץ' איגוד "לונצ'נושץ", שהיה קרוב כנראה ל"שומר ישראל". האיגוד הנ"ל קיים ספריה בעברית וגרמנית. הזרם המרכזי בקהילת בוצ'אץ' היו המתנגדים, רובם למדנים. הם התרכזו מסביב שני בתי המדרש, שבהם היו ספריות תורניות עשירות, ונציגיהם ניהלו את הקהילה ואת מוסדותיה. את החסידות החדיר לבוצ'אץ' ר' אברהם דוד ב"ר אשר-אנשל ווארמאן, שנתקבל כרבה של בוצ'אץ' ב- 1813. הוא הוציא לאור 11 ספרים, ובהם: "דעת קדושים" , "אמרות טהורות" ו"ברכת דוד". הוא כיהן גם כרב וגם כאדמו"ר ונפטר בבוצ'אץ' ב- 1841. את חצרו ניסו לנהל, ללא הצלחה, בנו ר' אליעזר, שאף הוא כיהן כרבה של בוצ'אץ', ואחריו נכדו ר' אברהם דוד. אחרי ר' אליעזר כיהן כרבה של בוצ'אץ' עד 1853 ר' צדוק רינק. את כסאו ירש ר' אברהם בן צבי תאומים, בעל "חסד לאברהם" (נפטר ב- 1863). בשנים 1876- 1881 שימש רבה של בוצ'אץ' ר' שלום מרדכי שבדרון (המהרש"ם) שעבר ממנה לבז'ז'אני; לרבה של בוצ'אץ' נבחר אז ר' יחיאל- מיכל ברימר. לאחר פטירתו של ברימר ב- 1907 עלה על כס הרבנות ר' מאיר-אריק מיאזלובייץ. באמצע המאה ה- 19 התקיימו בבוצ'אץ' 12 בתי-תפילה רשמיים, מהם בית-הכנסת הגדול, 2 בתי-מדרש, כמה קלויזים של חסידים צ'ורטקוב( ןיטאיסוהו), בתי-תפילה של בעלי-מלאכה למיניהם וכ- 10 מניינים בבתים פרטיים. ב- 1874 נבחרה לראשונה, לפי התקנון החדש עיריה בבוצ'אץ'. מבין 30 חבריה היו 12 יהודים, 9 פולנים ו- 9 אוקראינים. ב- 1879 נבחר כראש העיר בנו של פרנס הקהילה אבוש שטרן - ברנארד בריש שטרן שכיהן בתפקידו עד 1921. הלה ירש ב- 1890 את מקום אביו גם כראש הקהילה. בריש שטרן שצידד בשיתוף פעולה בין יהודים לפולנים, הצליח להשפיע בכל האמצעים, שהיהודים יצביעו למוסדות המדינה בלבוב ובווינה בעד מועמדים קרובים להשקפותיו. ב- 1911 הוא נבחר אף לפארלאמנט האוסטרי. פעולות סעד על בסיס מודרני ראשיתן בעשור האחרון של המאה ה- 19. ב- 1890 הוקם, על-ידי רגינה רייס אשת עורך-דין, מטבח עממי, בו קיבלו עניי העיר ארוחות- בוקר חינם וארוחות-צהרים במחיר סמלי של 2 פרוטות. ביום השישי הוסיפו לארוחת-הצהרים מנת בשר. כשהוקם בית-הספר מיסודו של הבארון הירש נעזרו גם תלמידיו במטבח זה. ב- 1891 נפתח בית-חולים יהודי על בסיס ה"הקדש", שראשיתו כאמור עוד במאה ה- 17. בית- החולים רכש ציוד רפואי מודרני ובניין מתאים. בראשו עמד מהיווסדו ועד 1925 הרופא ד"ר פאביאן נאכט. ראוי לציין שבית-חולים זה היה היחיד בעיר. ב- 1905 הוקם מושב זקנים ששכן בבניין בית-החולים. תחילה היה מיועד ל- 8 איש ולאחר מכן הורחב וגרו בו 15 ישישים. ב- 1912 פתח איגוד הנשים הציוני "רחל" בית-יתומים, בית- יתומים זה היה כנראה רק יומי והילדים לא גרו בו אלא קיבלו הלבשה והזנה. כל המוסדות האלה התקיימו מתרומות נדבני העיר. על-פי-רוב נתרם בית והכנסותיו היו קודש למוסד מסויים. בשנות ה- 90 רכשה הקהילה בניין למוסדותיה והקימה משחטה לעופות. כבשאר ערי גאליציה נתקיים גם בבוצ'אץ' בסוף המאה ה- 18, בית-ספר לילדי ישראל מיסודו של הרץ הומברג. בית-ספר זה נסגר יחד עם בתי-ספר אחרים מסוגו ב- 1806. ב- 1899 נפתח על-ידי הקרן של הבארון הירש בית-ספר לילדי ישראל שבו למדו בשנתו הראשונה 262 תלמידים. בראשית המאה ה- 20 למדו בו יותר מ- 500 תלמידים, ובשנת-קיומו האחרונה (1911) 163 תלמידים בלבד. ב- 1906 הקימו פליטים מרוסיה, ובראשם ר' רפאל קיטאיגורודסקי, ישיבה בת 4 כיתות. ב- 1907 נוסד בית-ספר עברי משלים "שפה ברורה", ולידו היה גן-ילדים שבו קיבלו את הכשרתן רבות מן הגננות בגאליציה. בראש בית-הספר והגן עמד מורה מארץ-ישראל, ברקוביץ. ב- 1909 נוסד על-ידי הדיין פייבל ויליג "בית לימוד תורה כללי", שאמור היה לבטל את ה"חדרים" ולכלול בתוכו גם את הישיבה. את הכסף להקמת מוסד זה תרם העשיר המקומי לייבוש פוהורילה. ציוני בוצ'אץ' התארגנו ב- 1894 באגודת "ציון". לקונגרס הציוני הראשון נשלח מטעם האגודה ד"ר יצחק פרנהוף. פעולות האגודה נחלשו בתחילת המאה ה- 20, התחדשו לאחר הפוגרום בקישינייב, נפסקו לזמן מה לאחר הדליקה ב- 1905 וחודשו שוב למן 1907. לידה פעלו איגודי נשים "רחל", "בת ירושלים" ו"בנות ציון" ואיגודי סטודנטים "חשמונאים" ו"בר כוכבא". בשנות ה- 20 של המאה ה- 19 נוסד בבוצ'אץ' ארגון סוציאליסטי של פועלים יהודים "בראטרסטבו" (אחוה) שהפך לאחר-מכן לסניף של המפלגה הסוציאליסטית היהודית ז'.פ.ס. ב- 1906 הוקם סניף פועלי ציון, ורוב חבריו היו זבנים. ב- 1911 נוסד סניף של צעירי ציון, ושנה לאחר-מכן התארגנו ראשוני המזרחי. באותה תקופה פעלה במקום גם קבוצה קטנה של אנארכיסטים יהודים. מבין מוסדות התרבות שהוקמו אז יצוינו הספריה ליד אגודת ציון, שנוסדה בסוף שנות ה- 90, עלתה באש ב- 1905 וחידשה את פעולתה ב- 1906. ב- 1912 היו בה 2,500 ספרים. בראשית 1907 הוקם מועדון "טוינבי-האלה"; ב- 1912 השתתפו בהרצאותיו כ- 2,600 איש. במועדון זה קרא יליד המקום, הסופר הצעיר שמואל יוסף צ'אצ'קס (ש. י. עגנון), את שירו הראשון. "ציון" ופועלי ציון קיימו במועדוניהם חוגים לדראמה, מקהלה ואף תזמורת. ב- 1905 הועבר לבוצ'אץ' מסטאניסלאבוב כתב העת "דער יידישער וועקער", שהופיע בבוצ'אץ' עד 1901. באותו זמן יצאו לאור בבוצ'אץ' 3 גליונות של עיתון עברי - "הירדן". כבר בראשית המאה ה- 20 ייסדו הסוחרים ובעלי- המלאכה הפולנים ארגון משלהם, שנועד להתחרות ביהודים. הכמרים הקאתולים החלו בהסתה נגד היהודים. ב- 1911 התנכלו האיכרים האוקראינים ליהודי הכפרים שבסביבותם, ניפצו שמשות בבתי יהודים ולעתים אף שדדו אותם. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נמלטו רובם המכריע של יהודי בוצ'אץ' לחלקיה המערביים של האימפריה האוסטרו-הונגרית ובעיקר לווינה ולצ'כיה. הנותרים סבלו קשה מיד הקוזאקים שהיוו את חיל המצב הרוסי בבוצ'אץ', וכן סבלו מדליקות רבות שפקדו את העיר וממגיפות שהשתוללו בזמן ההוא