ג' חשון ה'תשע"ח

בז'ז'אני BRZEZANY

עיר בפולין
מחוז: טארנופול
נפה: בז'ז'אני
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-10,083
• יהודים בשנת 1941: כ- 3,670
• יהודים לאחר השואה: מעטים ניצלו

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
ב- 1530 נוסדה בז'ז'אני כעיר פרטית על-ידי האציל מיקולאי סייניאבסקי. באותה שנה קיבלה מעמד של עיר מידי מלך פולין. היא היתה בבעלות משפחת סייניאבסקי במשך 200 שנה. בתקופה זו התפתחה במהירות. רוב התושבים התגוררו בחלק העיר המוקף ביצורים ובז'ז'אני כולה הוכרה רשמית כעיר מבצר ב- 1676. על אף פלישות הטאטארים והתורכים שהחריבו את סביבתה, הצליחה בז'ז'אני לעמוד לא אחת במצור ואף לקחת שבויים שקצתם יושבו בפרברי העיר. לאחר שעברה בז'ז'אני ב- 1772 לשלטון אוסטריה נקבע מעמדה ב- 1785 כבירת נפה. בזמן מלחמת העולם הראשונה עבר קו החזית בתוך העיר במשך קרוב לשנתיים ימים, והיא נשרפה פעמיים. ב- 1919, אחרי תקופה קצרה של הרפובליקה האוקראינית המערבית, נכון בה שוב שלטון פולין. נראה שהיהודים היו בין מייסדי העיר. אמנם ידיעה ראשונה עליהם בבז'ז'אני היא מ- 1563, אבל יש להניח שהם ישבו בה כבר קודם לכן. כמו בערים רבות ברייסן ישבו בבז'ז'אני שלוש עדות והן: הנוצרית, שכללה את הרומים- קאתולים והיוונים-קאתולים, העדה הארמנית והעדה היהודית. היהודים חייבים היו לשלם, נוסף למיסים שנתחייבו בהם עירונים אחרים, מס לכנסיה הקאתולית בשביל בית- החולים שברשותה. תחילה התחרו הסוחרים הארמנים והיהודים אלה באלה, אבל במשך הזמן עזבו הארמנים את העיר וכמעט כל המסחר עבר לידי היהודים. אמנם, לפי החוק לא היו היהודים רשאים להתגורר בכל המקומות בעיר ולעסוק בכל המלאכות, אבל למעשה עקפו את המיגבלות האלו. באמצע המאה ה- 18 היו בידי היהודים כל החנויות בכיכר השוק, להוציא אחת, יהודים עסקו במסחר הסיטונאי ובהלוואות בריבית; הסוחרים הגדולים סחרו בתבואות עם גאדנסק ובשוורים עם שלזיה, והשתתפו בירידים הגדולים בפולין ומחוצה לה. ב- 1638 נעשתה קהילת בז'ז'אני קהילה עצמאית ופרשה חסותה על קהילות נאראיוב ופשמישלאני. באותה תקופה נבנה בית-הכנסת הראשון. ב- 1718 הוקם במקומו בית- כנסת חדש ומפואר, שהתקיים עד סוף ימיה של הקהילה. ליד בית-כנסת זה נבנו בית-מדרש, בית-מרחץ, בית- חולים (הקדש) ומעון לעוברי-אורח. הרב הראשון מבז'ז'אני הידוע לנו הוא ר' מרדכי הכהן, בעל "צאן קדשים", שנפטר ב- 1630. אחריו בא ר' יהודה כהן, וממנו קיבל ר' משה שעבר לכהן לאחר-מכן כרבה של לבוב. בשנות ה- 70 של המאה ה- 17 ישב על כס הרבנות ר' צבי הירש (אחר- כך רבה של דרוהוביץ'). בשנים 1690- 1700 כיהן ברבנות ר' יצחק באב"ד קראקובר. מ- 1700 ועד 1840 כיהנו ברבנות בבז'ז'אני בני משפחת הלפרן, והראשון בהם היה ר' יצחק פוטוקר. עם אותה משפחה נמנים בין השאר ר' אברהם זרח ור' טוביה יחיאל-מיכל. בזמן שלטון אוסטריה הוכבד, כבשאר המקומות בגאליציה, עול המיסים על יהודי בז'ז'אני. ב- 1780 עיקלו השלטונות את הכנסותיהם של היהודים שלא שילמו את מיסיהם. באותו זמן אף הוצע לגרש מן העיר את היהודים שלא היה בידם לשלם מיסים, אולם הצעה זו בוטלה. במסגרת ההתיישבות מטעם, עברו לכפרים 10 משפחות יהודיות מבז'ז'אני. נוסף להן התפרנסו ב- 1822 40 משפחות יהודיות מחקלאות (כנראה ממשקי-עזר בעיבורה של העיר). במחצית השנייה של המאה ה- 19 קנו יהודים אמידים מבז'ז'אני קרקעות ובסוף המאה היה ברשותם %12 מכלל הקרקע המעובדת שבמחוז וכ- %20 מכלל שטח היערות. בשנות ה- 20 של המאה ה- 19 היו בבז'ז'אני 18 סוחרים גדולים, מהם 17 יהודים. כשהוקמו לשכות המסחר בגאליציה ב- 1850 נבחר ללשכה זאת בברודי ראש קהילת בז'ז'אני, שלמה נתנסון. ענף הכנסה חשוב של יהודי בז'ז'אני היתה המלאכה. ב- 1901 הוקם ארגון יהודי של בעלי-מלאכה. מספר יהודים עסקו בעגלונות. מסוף המאה ה- 19 התפרנסו יחידים אף ממקצועות חופשיים. בראשית המאה ה- 20 היו בבז'ז'אני 12 עורכי- דין יהודים מתוך 14 עורכי-דין, 2 רופאים, מספר מורים בגימנסיה ופקידים ממשלתיים. ב- 1908 הקימה איק"א ליהודים בבז'ז'אני קופת מילווה. בין חבריה ב- 1913 היו 371 סוחרים, 146 בעלי-מלאכה, 13 חקלאים, 8 בעלי מקצועות חופשיים ו- 39 אחרים. בהגירה הגדולה לארה"ב, שהתחילה ב- 1880 ונמשכה עד מלחמת העולם הראשונה נכללו רבים מיהודי בז'ז'אני. בוועד הקהילה שלטו בכל התקופה הנדונה נציגי המשפחות האמידות, ובהן משפחת נתנסון (שאחד מבניה, ר' יוסף שאול, היה רבה של לבוב), משפחת מרגליות (ר' שמואל הירש, רבה של פירנצה, היה אחד מבניה) ומשפחחות פדנהכט והלפרן. מאז הונהג תקנון חדש לבחירת העיריות ב- 1874 היתה מסורת בבז'ז'אני שיהודי משמש כסגן ראש העיר. ב- 1904 נבחר לתפקיד זה ד"ר אדולף שיסל, והוא המשיך בכהונתו גם לאחר מלחמת העולם הראשונה. החסידות חדרה כנראה לבז'ז'אני כבר בראשית המאה ה- 19, אולם בניגוד לקהילות רבות באיזור המשיכה בז'ז'אני להיות "עיר של למדנים". גם המתנגדים המקומיים לא נמנו עם הקנאים. מ- 1789 כיהן רבה של בז'ז'אני גם כרב המחוז. הראשון בתפקיד זה היה ר' נתנסון. אחריו בתפקיד זה כיהנו בני משפחת הלפרן, ואחד מהם הוא נתפלי-פרץ הלפרן בעל "שפת אמת". כשנפטר התנגדו רבים מלמדני בז'ז'אני לבחור בבנו ר' משולם פייביש. כרבה של בז'ז'אני נבחר ב- 1843 ר' שלמה קלוגר, המגיד מברודי. בהגיע ר' שלמה לב, חלה בטיפוס, בכך ראה אות משמים שאל לו לכהן ברבנות בבז'ז'אני, ועל-כן עזב את העיר. ב- 1865 נבחר כרבה של בז'ז'אני ר' יצחק שמלקס שעבר ב- 1870 לכהן כרבה של פשמישל (ומשם עבר ללבוב). ב- 1880 עלה על כס הרבנות בבז'ז'אני ר' שלום מרדכי הכהן שבדרון, הידוע בכינויו ה"מהרש"ם", שהיה קודם רב בפוטוק זלוטי , יזלובייץ ובוצ'אץ'. הוא נחשב בעיני דורו לאחד מגדולי הפוסקים, חיבר ספרים רבים, ביניהם: "שו"ת המהרש"ם", "דעת תורה", "משפט שלום", "תכלת מרדכי" ו"כללי הש"ס". המהרש"ם הקים בבז'ז'אני ישיבה בשם "תושיה". לאחר פטירתו ב- 1911 נבחר לרבה של בז'ז'אני ר' דב פייבש בן למשפחת הלפרן. ר' משולם פייביש הלפרן, שכאמור לא נבחר לרבה של בז'ז'אני, ייסד כנראה במקום, בראשית שנות ה- 50 של המאה ה- 19, חצר אדמו"רות. הוא נפטר ב- 1874 ובאדמו"רות המשיך בנו ר' אברהם זרח יהודה בעל "אמרי יהודה". בנו האחד של ר' אברהם זרח נבחר כאמור לרבה של באקו ואילו בנו השני ר' יואל שימש כאדמו"ר בבז'ז'אני ובז'שוב, ממנה היגר ב- 1930 לארצות-הברית. הניסיון הראשון להקים מוסד לחינוך חילוני בבז'ז'אני היה ייסוד בית-ספר עממי לילדי ישראל, מיסודו של ה. הומברג - נסיון זה נכשל. בראשית המאה ה- 19 הועברה הגימנסיה הכללית מזבאראז' לבז'ז'אני ובה כבר למדו בשנות ה- 40 של המאה ה- 19 יהודים. הבוגרים היהודים הראשונים של אותה גימנסיה לא פעלו בקהילתם; קצתם עזבו את העיר וקצתם אף התנצרו. רק בסוף המאה, כשמספר תלמידי הגימנסיה היהודים עלה על 100 התחילו הם לפעול בתוך הקהילה היהודית והשפעתם היתה ניכרת. ב- 1892 הוקמה אגודת "מלביש ערומים", כדי לספק לתלמידי הגימנסיה העניים לבוש ומזון, ולעתים גם ספרי לימוד. האגודה פסקה מלפעול ב- 1902 בגלל התנגדותם של חלק מחבריה שטענו כי על מוסד-עזרה כעין זה לשרת לא רק את היהודים אלא את כלל תלמידי הגימנסיה. ב- 1908 למדו בגימנסיה זו 826 תלמידים, מהם 186 יהודים. ב- 1869 היה קיים בבז'ז'אני "בית ספר לעניים", שבו למדו 300 תלמידים. כנראה היה זה כעין "תלמוד תורה" בחסות הקהילה. ב- 1907 נוסד בית-ספר עברי משלים - " שפה ברורה". בשנתו הראשונה למדו בו 130 תלמידים, מהם 80 בנים. מנהל בית-הספר היה חיים אבוהב ובין מוריו היו נפתלי זיגל וצבי שרפשטיין, מראשי בתי-ספר "שפה ברורה" בגאליציה. אגודה ציונית בשם "בני ציון" הוקמה בבז'ז'אני ב- 1893 על-ידי שאול מיילבלום. מייסדה ייצג אותה בקונגרס הציוני הראשון. ב- 1898 מנתה האגודה 180 חברים. ב- 1904 הוקם איגוד נשים בשם "מרים". באותה שנה התארגן בבז'ז'אני סניף של פועלי ציון שעיקר פעולתו היה האיגוד מקצועי, אולם הוא עסק גם בתחום התרבות וייסד חוג לדראמה, ספריה ואולם קריאה. ב- 1911 ייסדו תלמידי הגימנסיה איגוד "צעירי ציון", ששימש לאחר מכן בסיס להתאחדות. ב- 1917 הוקם איגוד נוער ציוני השומר. בתחילת מלחמת העולם הראשונה ברחו רבים מיהודי בז'ז'אני לפנים אוסטריה. הרוסים כבשו את העיר ולפני נסיגתם ב- 1917 העלו באש חלק ניכר של העיר ובתוכו בתים רבים של היהודים. בשנה זו התחילה הקהילה לחזור ולארגן את חייה. בקיץ 1918 שוב נפגעה העיר מדליקה, והאש כילתה את רוב בתיה.

בין שתי המלחמות
בזמן שלטון האוקראינים בעיר ניסו השלטונות המקומיים לגייס את היהודים לצבאם. ואולם בהתערבות "הוועד הלאומי היהודי שבסטאניסלאבוב" בוטלה הגזירה. כאשר כבש הצבא הפולני את בז'ז'אני התעללו חייליו באוכלוסיה היהודית, חטפו אנשים לעבודות בזויות והיכו בהם. בקיץ 1920 כבש הצבא האדום את בז'ז'אני. בעת שלטונו הוחרם רכוש היהודים שהתחילו לשקם את עצמם לאחר המלחמה. כעבור חודש ימים שוב נכנס לעיר הצבא הפולני, והחיים חזרו למסלולם. בעיר שוכן אז חיל-מצב גדול, וכתוצאה מכך נבנו בתים רבים. השלטונות השאירו את העיריה הקודמת על כנה, ובתוכה את סגן-ראש העיר היהודי. גם כל הפקידים היהודים שנתמנו בעת השלטון האוסטרי נשארו לשרת בתפקידיהם. בשיקום הריסותיהם נעזרו היהודים בין היתר על-ידי בני העיר בארצות-הברית. יהודי בז'ז'אני המשיכו בתקופה הנדונה להתפרנס מעיסוקיהם הקודמים במסחר, מלאכה ומקצועות חופשיים. מקצתם עסקו בחקלאות, עגלונות, סבלות ועוד. ב- 1922 התארגן ביוזמתם של יהודים ופולנים איגוד סוחרים. בהנהלתו היו 11 איש, כולם יהודים. לאיגוד היה מוסד ייעוץ בענייני מס, וכן קופה שנתנה הלוואות לתקופות קצרות. ב- 150 מפעלי המלאכה שהיו בבז'ז'אני, הועסקו בסך-הכול 230 עובדים, ובכללם בעלי המפעלים ובני-משפחותיהם. המקצוע העיקרי היה ענף ההלבשה, ובו 55 מפעלים שהעסיקו 104 עובדים, מהם 18 שכירים. מכלל 46 השכירים שעבדו במפעלי המלאכה שבידי היהודים היו 35 יהודים. לבעלי-המלאכה כאמור, היה איגוד משלהם עוד מ- 1901. מבין בעלי המקצועות החופשיים יצוינו 40 עורכי-הדין היהודים, 4 רופאים יהודים (בסוף התקופה - 6), 2 רוקחים, 2 שופטים ו- 3 מורים בגימנסיה. במסגרת העזרה ההדדית הוקמה, בסיוע המרכז בלבוב ובני העיר בארצות-הברית, קופת גמ"ח. זו נתנה בתחילת שנות ה- 30 כ- 250 הלוואות בשנה בסך כולל של כ- 20,000 זלוטי. למפלגות הציוניות שפעלו בבז'ז'אני היתה ההשפעה הגדולה ביותר בציבור היהודי. אנשי מפלגת הציונים הכלליים היו הפעילים בוועד הקהילה, בעיריה, במוסדות העזרה ההדדית ובמוסדות הסעד. פועלי ציון חידשו את פעולתם ב- 1923, ובאותה שנה התחילה לפעול התאחדות על בסיס צעירי ציון מלפני המלחמה. המזרחי הוקמה ב- 1920 ולידה צעירי מזרחי. המפלגה הרביזיוניסטית הוקמה ב- 1930. מבין תנועות הנוער יצוין השומר הצעיר שחידש את פעולתו ב- 1919. לידו פעלה תנועת-אחות סתם חלוץ, שכללה בעיקר נוער עובד. ב- 1920 הוקם החלוץ. ב- 1927 נוסדה תנועת "הנוער העברי" שהסבה אחר-כך את שמה להנוער הציוני. מארגון זה התפלג קן עקיבא. ב- 1930 הוקם קן בית"ר, ובאותו זמן בערך זמן בערך תנועת נוער של המזרחי בני עקיבא. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים השנה ציונים המזרחי התאחדות פועלי ציון רבזיוניסטים ציונים ראדיקא ל כלליים מפלגת המדינה 1927 45 45 16 22 - - 1931 85 66 75 86 - 1933 282 138 272 1 223 1935 452 392 457 4 2 1939 402 382 382 - - בבז'ז'אני התקיים גם סניף לא גדול של אגודת ישראל. התבוללים לשעבר התארגנו בסוף שנות ה- 30 ב"מועדון חברתי יהודי". יהודים גם היו פעילים במפלגה הקומוניסטית הבלתי-ליגאלית. בבחירות למועצת העיריה ב- 1927 הצטרפו היהודים לרשימה אחת עם הפולנים והאוקראינים במסגרת "בלוק שלושת הלאומים" וקיבלו 16 מאנדאטים מתוך 48. מחצית הנבחרים היהודים היו חברים במפלגה ציונית ויתרם, להוציא אחד, היו אוהדי הציונות. בבחירות ב- 1933 קיבלו היהודים 8 מאנדאטים מבין 24 נבחרים, ב- 1939 נבחרו רק 6 יהודים במספר זהה של נבחרים, מהם 4 ציונים כלליים, חבר התאחדות ונציג הסוחרים. כסגן ? ראש העיר באותה תקופה שימש ד"ר אדולף שיסל, שנבחר כאמור, ב- 1904 לראשונה לתפקידו. עיריית בז'ז'אני תמכה מתקציבה במוסדות יהודים, כגון בית-העם, תלמוד תורה, בית-ספר עברי, בית-יתומים, מושב-זקנים, וגם עזרה לשיפוץ בית-העלמין. עד 1928 נמשכה כהונתם של אנשי ועד הקהילה מלפני המלחמה. בשנה זו התקיימו בחירות, ובהן זכו הציונים במחצית המאנדאטים. נציגם ד"ר גולדשלאג נבחר לראש הקהילה. ב- 1932 שוב ניצחו הציונים, אבל הנהלת הקהילה פוזרה וכקומיסאר נתמנה המהנדס יונה וינטר. ב- 1936 שוב זכו ציונים במחצית המאנדאטים וכראש הקהילה נבחר הציוני ד"ר קלארר. בין פעולות ועד הקהילה יש לציין את גידורו ושיפוצו של בית-העלמין, בניית בית- מטבחיים, משחטה לעופות, שיקום בית-מרחץ. הוועד תמך במוסדות-ציבור כמו בית-העם, בית-היתומים, מושב- זקנים, בית-חולים וכן בבתי-ספר יהודים. כרבני העיר בתקופה ההיא שימשו ר' שרגא הלפרן ור' שמעון באב"ד. נוסף להם שימש כדיין הרב ויינר, פעיל ציוני. בין מוסדות הסעד בלט בית היתומים שהוקם בראשית שנות ה- 20 ובו קרוב ל- 30 חניכים. הוא נמתך על-ידי יוצא ב, בארצות-הברית וכן נעזר בתרומות של אנשי המקום ואף של יהודי קוזובה ונאראיוב. כן התקיימו בבז'ז'אני מושב-זקנים ובית-חולים יהודי קטן. בשנות ה- 20 הוקם בית-עם יהודי ובו אולם להצגות, ספריה ואולם-קריאה. בתחום התרבות יש לציין את פעולתו של בית-הספר העממי "תלמוד תורה", שהיו לו זכויות ממלכתיות. שאר ילדי ישראל למדו בבתי-הספר העממיים הכלליים וכן בגימנסיה הכללית. ב- 1938 קיבלו 12 תלמידים יהודים תעודות-בגרות מתוך 54 כלל בוגרי הגימנסיה בשנה זו. ב- 1921 הוקם מחדש בית-הספר המשלים "שפה ברורה", שנסגר ב- 1922 בגלל חוסר מורים וחזר נפתח ב- 1926. באותה שנה למדו בו 250 תלמידים. לידו התקיימו שיעורי ערב למבוגרים. ב- 1929 הוקמו שני בתי-ספר עבריים משלימים נוספים והם "תרבות" ו"בית ספר המזרחי". ב- 1922 הוקם האיגוד להפצת אמנות "שטוקה ז'ידובסקה". לידו התקיים חוג לדראמה, מועדון למוסיקה, ספריה ואולם קריאה. כן התקיימו ספריות ליד תנועות הנוער והגדולה שבהן היתה של השומר הצעיר ובה כ- 800 כרכים. ב- 1922 נוסד "מועדון ספורט יהודי - ז'.ק.ס." ובו סקציות: לכדורגל, כדוריד, טניס שולחן, קליעה ועוד. לצידו של מועדון זה פעלה גם תזמורת קבועה. בשנות ה- 30 רבו מקרי התנכלויות ליהודי הכפרים שבסביבת בז'ז'אני. בכפר אחד נרצחה משפחה יהודית. איומים ברצח הכריחו משפחה יהודית לעזוב כפר אחר. בשל גזירת השחיטה קיבלו ב- 1937 רשיון לניהול איטליזים כשרים רק 3 קצבים בבז'ז'אני, וכתריסר איבדו את פרנסתם

במלחה"ע ה - II
לאחר שפרצה המלחמה כבש הצבא האדום את העיר ב- 20.9.1939. בבז'ז'אני נקבעו התנאים האופייניים גם לערים אחרות שנכללו בתקופת ספטמבר 1939 - יוני 1941 בתחום השלטון הסובייטי. תחילה נתמנו למשרות-המינהל (גם הבכירות, כמו משרת ראש העיר) הקומוניסטים המקומיים. רובם היו יהודים, אסירים פוליטיים שהוצאו מבתי- הסוהר. במרוצת הזמן ניתנו המשרות הבכירות לפקידים שהובאו מברית-המועצות, ואילו בקומוניסטים המקומיים התחילו השלטונות הסובייטיים לחשוד, ואחדים מהם אף נכלאו. נאסרה פעילותם של כל ארגוני היהודים - הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים. אפילו ועד העזרה לפליטים, שהוקם באורח ספונטאני לשם טיפול בכמה אלפי הפליטים שהגיעו לבז'ז'אני משטחי-פולין המערביים, נאלץ לפעול בחשאי. השלטונות היפלו לרעה את בעלי המיפעלים, הסוחרים והחנוונים, את העסקנים לשעבר בחברה ובמפלגות, וכן חלק מהאינטליגנציה, על מוצא חברתי "בורגני" ועל "יחס עויין לשלטון העממי". בתעודת- הזיהוי שלהם הוטבע סעיף 11, שמנע מהם מלהתקבל למקומות-עבודה מסוימים; אחדים מהם אף הושמו במאסר או גורשו לירכתי רוסיה. חנויות היהודים היו פתוחות רק בשבועות הראשונים לשלטון הסובייטי. אחר-כך סגרו אותן בעליהן בגין קשיי האספקה ומיסוי שרירותי. בעלי החנויות נאלצו לבקש עיסוק כלשהו על מנת להיפטר מן הכינוי "קאפיטאליסט". מטעם זה התארגנו בעלי- המלאכה בקואופרטיבים, ואולם בשל המחסור בחומר-גלם עסקו בעיקר בתיקונים. יצאו מכלל זה הנגרים, שהיה בידם לייצר בשביל מוסדות השלטון, שכן עצים היו מצויים בשפע. אף בעלי המקצועות החופשיים חיפשו עיסוק במוסדות השלטון כמנהלי-חשבונות, פקידים ומנהלי- עבודה, ומשלא מצאו את מבוקשם פנו גם לעבודה גופנית, ובלבד שיהיה להם עיסוק רשמי. הרופאים והאחיות גויסו לשירות-הבריאות הציבורי, שהיה פתוח לכל האוכלוסים, יהודים ולא-יהודים, וניתן חינם. קשה במיוחד היה מצבם של הפליטים מן המערב ושל קבוצת יהודים מהערים הגדולות שבסביבה, אשר השלטונות הסובייטיים אסרו עליהם להתגורר שם כיוון שהיו "יסודות בלתי רצויים". רוב הפליטים סבלו חרפת-רעב, צינה והעדר קורת-גג. הם הצטופפו בבית-הכנסת, בבית-המדרש, בקלויזים ובחנויות ריקות, שהותקנו לשמש מחסה זמני. ועד-העזרה הנ"ל ערך בחשאי מגבית, אסף מזון ולבוש למען הפליטים, ויצא לשם כך גם לערים אחרות. רבים מבין הפליטים גורשו לקצווי רוסיה בקיץ 1940. רק מקצתם הצליחו להישאר במקום ולמצוא עבודה ומגורים. עם חיסול המפלגות והארגונים, הספריה היהודית והחוג לדראמה, פסקו חיי התרבות היהודים. בבז'ז'אני הוקם בית-ספר יסודי שלשון ההוראה בו היתה יידיש, אולם בית-ספר זה התקיים פרק-זמן קצר. משפרצה המלחמה הסובייטית-גרמנית גוייסו חלק מבני- הנוער לצבא הסובייטי ויצאו עמו לברית-המועצות. ביניהם, כנראה, כמה מן הרופאים והאחיות. מספר קומוניסטים יהודים שהיו פעילים בתקופה הסובייטית ניסו גם הם לצאת את העיר ולפנות מזרחה. ב- 28.6 הופגזה העיר קשה. רוב האוכלוסים היהודים נמלטו לפרברים. בהפגזה נפגע בעיקר הרובע היהודי (מרכז העיר). ב- 7.7.1941 נכנסו הגרמנים לעיר. בפקודתם, ובפיקוח שוטרים אוקראינים, יצאו היהודים למחרת לפנות את הגופות ואת נבלות הסוסים שהיו פזורות בעיר. השוטרים התעללו ביהודים העובדים; שלושה מהם נרצחו. בימים הראשונים לכיבוש הגרמני העלילו השלטונות על היהודים שלפני נסיגת הסובייטים רצחו היהודים אסירים בבית-הסוהר העירוני. באמתלה זו חטפו השוטרים האוקראינים 12 גברים יהודים ונשים, ציוו עליהם לכרות בור בבית העלמין הנוצרי, כביכול לקבורת האסירים שנרצחו, ואחר-כך רצחו אותם בגרזנים ובאתים. ועוד כמה עשרות יהודים נורו בפארק העירוני הגדול, נקברו שם בקבר זמני ואחר-כך העבירו אנשי חברה-קדישא את הגופות לבית-העלמין היהודי. באותם ימים באו גם איכרים אוקראינים העירה וערכו פוגרום, שגם בו היו הרוגים. בעיקר התעללו הפורעים ביהודי הפרברים. בו בזמן שדדו את דירות היהודים. עד-מהרה הונהגו תקנות אנטי-יהודיות רבות: איסור יציאה מן העיר, משעה שבע בערב וחובה לענוד סרט מגן-דוד. בעיית השגת מזון החריפה יותר ויותר בקרב שכבות מעוטות-האמצעים, שכן היו האיכרים מפקיעים את המחירים ומוכרים בעיקר בסחר-חליפין תמורת חפצי-ערך. משעברה בז'ז'אני לידי השלטון הנאצי האזרחי וגאליציה נכללה בגנראלגוברנמט, מינה מושל הנפה, היושב בבז'ז'אני, את שמעון קלארר ראש הקהילה, ל"זקן היהודים" וציווה עליו להרכיב יודנראט בן 24 חברים מבין עסקני החברה מלפני המלחמה ומנציגי האינטליגנציה המוכרים בעיר. ביודנראט נכללו: שמעון קלארר - יושב-ראש , ישראל רוס - סגנו, ד"ר שקלאי, איסר שומר, לייזר ברנשטיין, שמשון פוגלמן, דוד מאיר גינסברג, ד"ר ברנארד פאלק, פרייאר או( ראייפ), פיליפ פומראנץ, שטארק, אליעזר ואגשאל, גרוסמאן, פינקלשטיין, טראונר, לבר (שני האחרונים רוקחים), דוד הורוביץ (מורה) , יעקב מיטלמאן, בנימין מיטלמאן, לודמירר, קורן (צלם), דוד סומר (עורך-דין), ישראל פאס, שמחה שכטר. חברי היודנראט חילקו ביניהם את תפקידיהם. כבר למחרת הקמתו של היודנראט הטילו עליו השלטונות קנס של 300,000 זלוטי, לתשלום בשני שיעורים. מעתה נעשה היודנראט בידי הגרמנים מען קבוע לתביעות שונות: אספקת חפצי-חן וערך, סחורות, רהיטים וכלי-בית; התקנת משרדים לגרמנים ודירות לפקידי הנאצים. היודנראט מינה ועדת-שומה מיוחדת, שקצבה לכל יהודי שעדיין רכושו בידו, שיעור הסכום שעליו להשתתף בכל מתן. הסרבנים הוכנסו לרשימה השחורה, ולא אחד מהם שולח אחר-כך למחנות-העבודה. היודנראט השתדל לספק את דרישות הגרמנים, שאם לא כן היו המשרדים ויחידים מבין הגרמנים מספקים את צורכיהם במו ידיהם, פולשים אל דירות היהודים, לוקחים כחפצם. ולשוד זה הרי נתלוו גם קרבנות בנפש. דומה היה המצב בתחום גיוס יהודים לעבודות כפייה. ביודנראט היתה תמיד עתודת-עובדים, כדי שיהיה אפשר לספק לגרמנים פועלים בכל רגע. אגב, בני דלת-העם היו מתייצבים מרצונם אפילו לעבודה הקשה ביותר, שכן חילק היודנראט לפועלים לחם. בפקודת הגרמנים הקים היודנראט קבוצת-פועלים לעבודות סידור ובניין בעיר, שמנתה 40 איש. הם שוכנו באורווה גדולה ליד הטחנה, סמוך לכביש המוביל לטארנופול. וגם מזונם של פועלים אלה היה על היודנראט. תנאי החיים המחמירים של האוכלוסיה היהודית העמידו את היודנראט לפני בעיות קשות. לאחר סילוק החולים היהודים מבית-החולים העירוני, פתח היודנראט בית- חולים יהודי ומרפאה. תחילה שכנו מוסדות אלה בבניין בית-העם היהודי לשעבר; אחר-כך הועברו למעונו של בית-היתומים היהודי לפני המלחמה. העזרה הרפואית ניתנה לעניים חינם. רצח-ההמונים הראשון פקד את יהודי בז'ז'אני ביום-הכיפורים תש"ב, 1.10.1941. ערב יום-הכיפורים ציוו השלטונות הנאציים ליודנראט לפרסם בבניינו מודעה המורה לכל הגברים בני 18- 60 (או 65) - וכן לחברי היודנראט - להתייצב למחרת בכיכר שלפני הקסרקטינים הפולניים לשעבר, כביכול לשם רישום. הרופאים שוחררו מחובה זו. למחרת, כשנאספו בכיכר 4- 5 אלפים אנשים (יהודים רבים לא צייתו לצו), הגיעו ברכב פקידי גיסטאפו מטארנופול וכן שוטרים גרמנים ואוקראינים חמושים. נעשתה סלקציה: שוחררו חברי היודנראט, היהודים העובדים בקביעות במוסדות עירוניים, קבוצת הפועלים שעליהם היה לצאת לעבודה ביום ההוא ובעלי-מלאכה מומחים. מבין השאר הוצבו 500- 700 איש ברביעיות והובאו לבית- הסוהר העירוני. יתר היהודים נשלחו לבתיהם. היודנראט התחיל מיד בהשתדלות לשיחרור האסורים. מספרים כי היהודים אספו כופר גדול בחפצי-ערך תמורת שיחרור אחיהם, אולם רק 5 שוחררו מבית-הסוהר. כעבור יומיים הוסעו כל האסורים במשאיות למחצבות שליד הכפר הסמוך קרוגלה או אולחוביצה (אולחובייץ). שם נצטוו להתפשט ונורו באש מיקלעים. גופותיהם הושלכו לבורות המחצבה וכוסו. הידיעה על רצח זה הגיעה לבז'ז'אני כעבור ימים אחדים, מפי איכרים מהסביבה, אולם רבים סירבו להאמין, מה גם שהנאצים הפיצו זה זמן מה שמועות, כי אנשים אלה הוסעו לעבודה. הגיעו אפילו כביכול גלויות מהם. בימים 17.12.1941- 18.12.1941, בחנוכה, פקד את יהודי בז'ז'אני זעזוע חדש. זמן-מה לפני כן ציווה מושל הנפה ליודנראט - בטענה כי בבז'ז'אני, עיר-המחוז שהוא יושב בה, רבים מדי היהודים - להכין רשימת אלף יהודים שישולחו לפודהאיצה הסמוכה, לשכור על חשבון היודנראט עגלות להעברת חפציהם (הם הורשו לקחת עמם 25 ק"ג לנפש) ולהודיע ליודנראט שבפודהאיצה כי יכין למענם דירות ומזון. ואכן הוכנו בעיר זו לפליטים דירות ומטבח זמני. היודנראט בבז'ז'אני ערך רשימה וכלל בה את כל העניים שהיו למעמסה על הקהילה, את הפליטים ומספר יהודים עשירים שהשתמטו מתשלום ההיטל של היודנראט - כל אלה על משפחותיהם. הרשומים נקראו להתייצב, וכשלא צייתו לצוו ערכו הגרמנים מצוד וגירוש אור ליום 18.12.1941: השוטרים הגרמנים והאוקראינים, בסיוע פקידי היודנראט והמשטרה היהודית שהוקמה מקרוב, הוציאו את היהודים לשילוח מבתיהם וכינסו אותם בבית-העם האוקראיני או הפולני. רוכזו שם כ- 1,200 איש. התשושים, הזקנים והמיטען הועלו לעגלות שהכין היודנראט, והשאר הולכו ברגל לעבר פודהאיצה. באמצע הדרך, ביער ליטיאטין, עצרו השוטרים את היהודים, ציוו לפרוק את הכל מן העגלות ושילחו את העגלונים הנוצריים לבתיהם. היהודים נצטוו להתפשט, נהדפו אל מעבר היער, הועמדו במעגל ונורו במקלעים. הם נקברו בקבר-אחים. בין ההרוגים היו גם, כנראה, חלק מן השוטרים היהודים ופקידי היודנראט, שעזרו בביצוע האקציה. בשלהי 1941 ירדה על יהודי בז'ז'אני צרת המצודים על גברים צעירים ושילוחם למחנות-העבודה בסביבה, שהוקמו מקרוב (זבורוב, קאמיונקה, הלובוצ'ק ויילקי), שם עבדו במחצבות ובסלילת כבישים; בן נשלחו לחוות "זאמוסטובי פולווארק" הסמוכה לבז'ז'אני. בפעם הראשונה דרשו הגרמנים לספק להם 60 איש מבז'ז'אני. היודנראט הכין רשימה של מיועדים, הודיע להם על תאריך הנסיעה והצורך להכין לעצמם חפצים אישיים ובגדי חורף, והבטיח להחליפם לאחר שלושה חודשים. אולם היהודים כבר למדו מנסיונם המר באקציה של יום-הכיפורים, ולפיכך התייצבו מרצונם מעטים בלבד. על-כן עשו השוטרים האוקראינים בעזרת השוטרים היהודים מצוד, ומעתה חזרו ונשנו מצודים כאלה בבז'ז'אני, כדי להשלים את מכסות העובדים שדרשו הגרמנים למחנות העבודה. לא אחת הצליח היודנראט להפחית את המכסה על-ידי שוחד. בשעת המצודים היו בעלי האמצעים פודים עצמם מידי השוטרים בכופר, ובעלי הקשרים השתחררו בעזרת מכריהם. במקומם נצודו אחרים. כשחסרו אנשים להשלמת המכסה, חטפו השוטרים הגרמנים והאוקראינים גם אנשים שיכלו להוכיח עיסוק קבוע, ואפילו פשטו על כמה מקומות עבודה, מוסדות, ולקחו משם יהודים. מהמחנות התחילו מגיעות ידיעות על התנאים האיומים השוררים שם. היודנראט ארגן אפוא משלוחי- מזון-ולבוש מטעם המשפחות. ברשות השלטונות היה שליח מיוחד של היודנראט מעביר את החבילות, מקיים מגע עם אנשי המחנה, מביא מידע משם לכאן ומכאן לשם. לשירות המחנות גויסו כמה מרופאי בז'ז'אני. תנאי קיומם שם היו קלים קצת יותר בהשוואה ליתר הכלואים. זמן קצר היה קיים מחנה עבודה גם בבז'ז'אני עצמה, צמוד למקום מושבו של מושל הנפה. היהודים שנכלאו בו עבדו בפירוק מיבנים בעיר. לא מן הנימנע שמדובר באותה קבוצה לעבודות סידור ובניין שהוזכרה לעיל. בינואר או בפברואר 1942 נשלחו אנשי קבוצה זו למחנה אחר. כבשאר מקומות כן בבז'ז'אני ציוו השלטונות בחורף 1941- 1942 על יהודים (באיום עונש מוות) למסור את כל מוצרי הפרווה שבידיהם. לשם הבטחת מימושו של הצוו נצטווה היודנראט להביא לשלטונות 12 בני-ערובה; למעשה הסתפקו הללו ב- 10. האנשים האלה נעצרו בידי השוטרים היהודים. משנסתיים איסוף הפרוות שוחררו בני-הערובה. בחורף של אותה שנה עשו אנשי הגיסטאפו כמה פעמים טבח בין חולי הטיפוס, שאושפזו בבית-החולים היהודי (ראוי לציין כי עלה בידי היודנראט וסגל עובדי הבריאות להעלים מעיני השלטונות, חולי טיפוס רבים). קיים גם מידע על הוצאה להורג של כמה עשרות אנשים ב- 17.2.1942, אך אין פרטים על מעשה זה. אווירת החרדה בין יהודי בז'ז'אני הלכה וגברה באביב 1942. ואמנם אותות אחדים הזהירו מפני אקציה הממשמשת לבוא בהיקף גדול. ואכן צמצמו הגרמנים את היודנראט, העמידו אותו על 12 חברים בלבד ועשו בו שינויים אישיים. אמנם קלארר הוסיף לשמש יושב-ראש, אך כסגנו התמנה עתה ברציו פלד, חייט שהועסק לצרכיו האישיים של מושל הנפה, ופקידים בכירים אחרים במקום. פלד ארגן מחדש את המשטרה היהודית ומינה למפקדה את בטינגר, במקום המפקד הקודם אלסנר (יהודי מבנדין). זמן-מה היה פלד האיש בעל ההשפעה ביודנראט, אך עד-מהרה ירדה קרנו ועלתה חשיבותם של ה"מקשרים". המדובר בשני יהודים, בנימין מיטלמאן וספיר, שנתמנו על-ידי הגיסטאפו למקיימי מגע ישיר עם האוכלוסיה היהודית, תוך כדי עקיפת היודנראט הכפוף למושל הנפה. כפי הנראה, נעשה מינוי המקשרים על רקע חיכוכי- סמכויות ומאבק על ההשפעה בין שלטונות המינהל והמשטרה בבז'ז'אני. היודנראט השתמש לא אחת בתיווכם של המקשרים למסירת מתנות ושוחד למשטרה, כדי לדחות גזירות שונות או לרככן. כן נחשבו המקשרים לבעלי המידע המהימן ביותר על אקציות או מצודים המתרחשים לבוא. אות מבשר-רע אחר היה הבאתם לבז'ז'אני של היהודים מכפרי הסביבה באביב 1942. בכפרים נותרו רק בעלי רשיונות מיוחדים מטעם הגיסטאפו, בזכות העבודה שעבדו למען הגרמנים. יהודי בז'ז'אני ציפו לאקציה בפסח 1942 הקרב ובא. ואמנם יומיים לפני החג הזהירו את היודנראט בבז'ז'אני המקשר מיטלמאן מצד אחד והיודנראט של טארנופול מצד אחר, כי הגיסטאפו מתכנן אקציה שתקיף את הקשישים מבני 60 ומעלה. יהודים רבים ברחו אז מבז'ז'אני, מהם כ- 300 הגיעו לנאראיוב. אנשי בז'ז'אני מעטים, שהיו רשאים לנוע בסביבה לפי רשיון הגיסטאפו (ביניהם הרופאים שטיפלו גם באוכלוסים הנוצרים בבז'ז'אני ובסביבה ואף בנאצים), שכרו עגלות ויצאו את בז'ז'אני על משפחותיהם ורכושם. אך השמועה נתגלתה כאזעקת-שוא. כבר בשלהי 1941 ובראשית 1942 השתדלו היהודים בכל הדרכים למצוא עיסוק אצל הגרמנים, להשיג תעודת- עבודה "טובה" ככל האפשר וסימון, שכן היו התעודה ותווית העובד שומרים, אם כי לא תמיד, על בעליהם מפני חטיפה למחנות, ועל-כן קיוו כי הללו יגנו על בעליהם ה"מועילים" מפני שילוח להשמדה. תמורת מקומות עבודה כאלה - אמיתיים או מדומים - היו היהודים משלמים סכומים נכבדים לפקידי לשכת העבודה הגרמנית. לעתים קרובות היו השלטונות מחליפים את התעודות והתוויות, ושוב נדרשו סכומים גדולים ומאמצים להשגת ההמשך בעיסוק. סוגי מומחים שנחשבו בעיני הגרמנים לא התקשו להשיג עיסוק קבוע. על אף כל זה העדיפו היהודים שלא לסמוך יתר על המידה על כרטיסי-העבודה שלהם. הכנת מחבואים להגנה מפני מצוד ושילוח היתה תופעה רווחת. האמידים בנו לעצמם מקלטים גדולים, מוסווים היטב, מיתקנים סאניטארים ומלאי מזון ומים. בעלי קשרים טובים עם האוכלוסים הנוצרים היו מבטיחים לעצמם מיקלטים בבתיהם. ביוני 1942 (אחרי חג השבועות) היתה אקציה בבז'ז'אני, אבל הידיעה עליה במקורות מעורפלת. אם היתה זאת הוצאה להורג, הרי מספר הקורבנות לא היה הפעם גדול. ביתר ודאות היה זה מצוד בהיקף נרחב למחנות-העבודה. באותה עת נמשכו העברות יהודים מן הכפרים שבסביבה לבז'ז'אני. באוגוסט 1942 התחילו להגיע ידיעות על אקציות חיסול היהודים בכל הסביבה ועל שילוחים למחנה ההשמדה בבלז'ץ. תושבי בז'ז'אני שמרו בתורנות ליד הכביש, כדי להזהיר את היישוב בעוד מועד מפני בואם של השוטרים הגרמנים מטארנופול (שביצעו אקציות בכל האיזור). שוב חששו היהודים מאקציה ביום-הכיפורים, שכן זכרו מה אירע להם ביום זה לפני שנה. בראש השנה תש"ג מסרו יהודי בז'ז'אני, באמצעות המקשרים הנ"ל, מתנות יקרות לאנשי הגיסטאפו, כדי להעביר את רוע הגזירה. המקשרים שבו ובפיהם הבשורה, כי שום אקציה לא תיערך. על אף ההבטחות, הוקפה פתאום העיר ביום-הכיפורים (21.9.1942) על-ידי שוטרים גרמנים ואוקראינים. החלו יריות, מצוד ברחובות, פשיטה על הדירות, חיפוש לגילוי המתחבאים (בעזרת השוטרים היהודים). זקנים, חולים ותשושים נורו בתוך הדירות. שאר החטופים כונסו בכיכר שלפני היודנראט, נצטוו לשבת על האדמה, ושם הוחזקו כל היממה, בלא מזון ומים. בלילה הוליכו את כולם לתחנת-הרכבת ושולחו לבלז'ץ. היו יהודים שקפצו מתוך קרונות-המוות הנוסעים. מספר המגורשים היה כ- 1,000 עד 1,500 איש; מספרם של הנרצחים במקום עלה לכמה מאות. בין קורבנות האקציה היו רבים מחברי היודנראט ומשפחותיהם, ביניהם קלארר, שומר, פרייאר, דוד הורוביץ. לאחר הגירוש נתמנה מיטלמאן כיושב-ראש היודנראט ולמועצה צורפו כמה חברים חדשים. ברציו פלד סולק מן היודנראט, שכן מאחר שהיה מנאמני מושל-הנפה לא היה חביב על אנשי הגיסטאפו. לאחר שנצטמקה האוכלוסיה היהודית בבז'ז'אני על-ידי האקציה של יום-הכיפורים, הוקם הגיטו. הצו על הקמתו נתפרסם כנראה ביום 15.10.1942. לעקירה לגיטו הוקצבו ליהודים 24 שעות; הותר להם לקחת 25 ק"ג מטען. בהשתדלות המקשרים ובסיוע המתנות לגרמנים, נדחה סיום ההעברה בשלושה ימים. היהודים הורשו לקחת עמם את כל רכושם וכן הורחב תחומו המצומצם של הגיטו בבתים אחדים. הגיטו הקיף את הרחובות שהתגוררו בהם היהודים מאז ומתמיד - שניים-שלושה רחובות במרכז העיר מן ההרוסים מאוד על ידי פעולות המלחמה. שטח המגורים היה איפוא מצומצם ביותר והדוחק בו גדל עוד יותר משהובאה לגיטו שארית היהודים מיישובי הסביבה, שחוסלו סופית בסתיו 1942. השלטונות ציוו על היודנראט לפנות למען הפליטים בתים אחדים. בצפיפות איומה זו לא ניתן כלל לדאוג לגיהות, ואכן עד-מהרה התחילו להתפשט מחלות מידבקות בעוצמה רבה לאין ערוך מזו שלפני שנה. לא היו בגיטו שום תרופות. הרופאים היהודים עשו כמיטב יכולתם להעלמת החולים מעיני השלטונות. אוכלוסי הגיטו לא קיבלו שום הקצבת מזונות רשמית. השלטונות התירו אפוא ליהודים לצאת לשעה אחת ביום מהגיטו (בצהרים), כדי לקנות מזון בשוק. ידם של עניי הגיטו לא השיגה לקנות את מצרכי המזון, בשל המחירים הגבוהים שדרשו האיכרים. ואכן שרר רעב חמור בשכבות הדלות. התגברו עליו רק אנשים צעירים, חזקים וזריזים, שמצאו מקורות-פרנסה בלתי-חוקיים, כמו הברחה וייצור- בחשאי, וכן גם בעלי הרשיון לצאת את הגיטו (כגון העובדים הקבועים במוסדות גרמניים ופועלי קבוצות העבודה וכן חברי היודנראט והשוטרים). אך גם עתה הרשו השלטונות למקצתם של היהודים (בעלי-מלאכה שונים ורופאים) להתגורר עם משפחותיהם מחוץ לגיטו, ולאחדים - אפילו בכפרים מרוחקים. בעייה דחופה שהתעוררה אצל יהודי הגיטו היתה מחבואים במקומם החדש. בתנאי המגורים החמורים ובצפיפות הקיימת היתה זו משימה קשה לאין שיעור משהיתה בעבר. אור ליום 31.10.1942 פקד את אוכלוסי הגיטו מצוד אכזרי של גברים, לשם שילוחם למחנות-העבודה. יהודים רבים שניסו להימלט מהגיטו נורו ונפלו חלל. האקציה הבאה של שילוח למחנה ההשמדה בבלז'ץ נערכה ב- 5.12.1942- 4 (בחנוכה). היא התחילה עם שחר ונמשכה עד שעת-ערב מאוחרת. מהלכה כמעט שלא היה שונה ממהלך האקציה ביום-הכיפורים שעבר. אך מספר הקרבנות הסתכם במאות אחדות. לאחר אקציה זו הבטיחו השלטונות הגרמנים ליהודים, כי עתה ידעו שלווה חודשים אחדים. ואכן, זמן רב למדי לא היו גירושים להשמדה, אך המצודים לשילוח למחנות-העבודה לא נפסקו, וכן נמשכו הוצאות להורג של יהודים שנתפסו במסחר לא- חוקי, בשהייה ללא רשיון בצד הארי, או במחבוא אצל נוצרים. כן היו מקרי רצח של חולי-טיפוס. למן פברואר 1943 חיו יהודי בז'ז'אני באימה בלתי-פוסקת, שהנה קרב ובא החיסול הסופי, שכן באותו חודש נצטווה היודנראט על-ידי הגיסטאפו להעביר לגיטו את כל היהודים שעדיין היתה להם הרשות להתגורר מחוץ לתחומו. רוב הרשיונות האלה בוטלו החל ב- 15 בפברואר; אף על פי כן רק מספר מועט בלבד של יהודי בז'ז'אני נותר באורח חוקי בצד ה"ארי". פקידי הגיסטאפו דיברו בגלוי על חיסולו הקרוב של הגיטו. במארס 1943 הזדעזעו תושבי הגיטו ממאסרן של 12 נשים, שיצאו את הגיטו אל השוק לקנות מזון; התערבות היודנראט לא עזרה והן נורו בבית-העלמין היהודי. בו בחודש ובראשית אפריל גברו החיפושים אחר יהודים מתחבאים, שכן הנאצים ידעו על המחבואים. בימים 30.3.1943- 2.4.1943- 1 הפך החיפוש אחר מחבואים לאקציה בת שלושה ימים, ובמהלכה נצודו 300 יהודים והיו שנהרגו בבתיהם. ל- 300 היהודים שנצודו נעשתה סלקציה בבית-הסוהר העירוני: 89 גברים הוסעו למחנה בקאמיונקה, ואילו הנשים והילדים נורו בבית-העלמין. בימי הפסח תש"ג (1943) שוב חששו היהודים מפני החיסול. באותם הימים אסרה הגיסטאפו 12 שוטרים יהודים, אך הם שוחררו בהשתדלות היודנראט. בראשית מאי 1943 הודיעו המקשרים על תכנית הגיסטאפו לרכז 200 גברים מומחים בבניין אחד (בית ד"ר פאלק). הללו נועדו להישאר במקום, גם לאחר חיסול הגיטו, לשם עבודה למען הגרמנים, ואכן הותקן המחנה הזה במרוצת החודש. הבית הוקף גדר, שני מטרים גובהה, תיל דוקרני, ניתלה שער ברזל ומשמר הופקד עליו. מספר המשתדלים להתקבל למחנה הלך ורב. אנשי הגיסטאפו הסכימו להגדיל את מספר הכלואים עד 400. הפקידים הגרמנים גבו מחיר מפולפל תמורת כל מקום; על כן הגיעו למחנה לרוב עשירים ובעלי-השפעה מבין תושבי הגיטו. הם העבירו את משפחותיהם אל מחבואים בבתי נוצרים. לא מן הנמנע הוא, שלמן שלהי 1942 היה קיים מחנה נוסף מחוץ לגיטו ואולי קבוצות יהודים מרוכזים במקומות עבודתם, אולם הנתונים על כך אינם ברורים. ב- 12.6.1943 הגיע מועד חיסולם הסופי של יהודי בז'ז'אני. הנותרים בגיטו נורו יחד עם שוכני המחנה (או קבוצות העבודה). מספר ההרוגים באקציה אחרונה זו עלה כנראה ל- 1,760. בו ביום הודבקו בעיר כרזות שהודיעו, כי העיר בז'ז'אני היא "יודנריין". מבין תושבי בז'ז'אני היהודים מלפני המלחמה נותר רק קומץ קטן מהם, שמצאו מחבוא אצל נוצרים, ומהם שנמלטו בשעתו לברית-המועצות.