כ"ט סיון ה'תשע"ז

בז'ז'יני BRZEZINY

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: בז'ז'יני
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-10,633
• יהודים בשנת 1941: כ-6,850
• יהודים לאחר השואה: כ-200-300

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918
במעמד של עיר זכתה בז'ז'יני במחצית הראשונה למאה ה- 14. העיר התפתחה עד גבול המאות ה- 16 וה- 17. בתקופה ההיא היתה העיר גדול מרכזי האריגה בפולין. במחצית הראשונה למאה ה- 17 התחילה העיר יורדת, אך עדיין היה שמור לה תפקיד כלכלי חשוב. בתקופה זו השתקעו בעיר כמה עשרות משפחות של יהודים. במלחמת פולין-שוודיה נהרסה העיר; ב- 1656 נכבשה העיר שוב בידי הצבא הפולני, שרצחו שם כ- 40 משפחות יהודים. במאה ה- 18 קם בעיר ישוב יהודי חדש וקטן, ובמאה הבאה גדל ישוב זה. ב- 1764 נמצאו שם 2 יהודים-פונדקאים וקבוצת בעלי-מלאכה ורוכלים. ב- 1793 היו בישוב זה 2 גלבים-חובשים, אחד מהם יהודי. בין 76 בעלי-המלאכה שהתגוררו שם בימים ההם נמצאו 23 יהודים. ב- 1851 היו שם 51 סוחרים ו- 24 בעלי-מלאכה יהודים, וב- 1861 - 67 בעלי-מלאכה ו- 68 יהודים העוסקים במסחר. גדל גם מספר המקצועות, בהם עסקו בעלי מלאכה יהודים. במחצית הראשונה למאה ה- 19 נעשו נסיונות לבסס בבז'ז'יני את תעשיית-האריג, אולם לא בהצלחה ראוייה לשמה. תמורה במצב חלה אך בגבול המאה ה- 19 וה- 20 בעת שקבוצת יהודים ("ליטוואקים") ממוסקווה, השתקעו בבז'ז'יני ועסקו בענף האריגה ופיתחו במיוחד את ענף הקונפקציה. הם ידעו על בוריו את כושר-הקליטה של השוק הרוסי, ושמרו על קשר ישיר עם סוחרים בירכתי רוסיה. בהקשר לכך, הלך וגדל מספר החייטים היהודים בבז'ז'יני. ייצור-הקונפקציה היה מיוסד על שיטת תעשיות-הבית. לפני מלחמת העולם ה-1, מלבד וארשה ולודז', הפכה בז'ז'יני להיות אחד הריכוזים הגדולים של חייטים יהודים. בגדים מבז'ז'יני הגיעו לא רק לבאקו, לאגן הדונייץ, לניז'ני נובגורוד, אלא גם לסין, למאנדז'וריה ולפרס. בתי-המסחר הגדולים לקונפקציה היו של א. גרוסמן, ראדקר ווינטר, שוטנברג, זיגמונטוביץ וגוטליב. לפני מלחמת העולם ה-I יוצאו מבז'ז'יני סחורות-קונפקציה בשווי של 7- 8 מיליון רובל לשנה.
ב- 1764 השתייכו לקהילה היהודית בבז'ז'יני גם יהודי 9 כפרים בסביבה, ובמחצית השנייה למאה ה- 19 השתייכה לה מלבד 14 כפרים מהסביבה, גם אוכלוסיית העיירה ייז'וב. בשלהי המאה ה- 19 פתח ועד-הקהילה במגבית לקרן הבניין של בית-כנסת ובית-מדרש בנויים אבן, לאחר שהבניינים הקודמים העשויים עץ עלו באש ביוני 1875. אחד הפרנסים תרם את המיגרש לבניין בית-המדרש, ואת הוצאות הבנייה, שנסתיימה ב- 1881, שילמו ששה יהודים אמידים מבני העיר. בניית בית-הכנסת נמשכה זמן-רב, מ- 1875 ועד 1893. תכנן את הבית האדריכל היהודי מרקייביץ' מלודז' במחצית השנייה למאה ה- 18 השתקע בבז'ז'יני ראש שושלת סטריקוב ר' פישלה (שפירא) סטריקובר, (אביו, ר' יוסף לייב, רבה של ביילאיה צרקוב (שדה לבן), נמלט משם בימי שחיטות ההיידאמאקים (1768), והשתקע בבז'ז'יני, כמגיד). אחר מות ר' פישלה, ב- 1822, היה למנהיג החסידים בבז'ז'יני בנו, ר' יעקלה. ר' לייב דוד הנדלוס (נפטר 1830) הוא רבה הראשון של בז'ז'יני שנשארו ידיעות עליו. בשנים 1830- 1834 כיהן ברבנות בבז'ז'יני ר' שמואל ציליך, לשעבר דיין בלאסק. על כסאו בבז'ז'יני עלה הדיין מווידאווה, הדרשן המעולה ר' סיני ספיר (נפטר ב- 1875). פסקי-הלכה שלו זכו להכרתם של גדולי-התורה בימיו. שאלות-ותשובות שלו נתפרסמו בשני ספרים: "מנחת עני" ו"עולת חודש". בשלהי המאה ה- 19 פעל בבז'ז'יני ראב"ד, ר' אברהם בורנשטיין, בעל "סנהדרין קטנה". בישיבה שלו העמיד תלמידים הרבה. באותה תקופה כיהן שנים רבות ברבנות בבז'ז'יני ר' ישראל פיינקינד (דווארטר) (נפטר בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם ה-1).
בסוף המאה ה- 19 נפתחו בבז'ז'יני ראשוני בתי ספר יהודיים מודרניים. בשנות ה- 90 פעל בית-ספר יסודי פרטי לילדי יהודים, ובעשור הראשון למאה ה- 20 כבר פעלו שני בתי- ספר כאלה, אחד לבנים ואחד לבנות. ב- 1913 נפתח בית-ספר בן שבע כיתות לבנות.
בימי המהפכה של 1905- 1907 התפתחה בחברה היהודית בבז'ז'יני פעילות חברתית-פוליטית. על פעילות כזאת נדון האופה יצחק קוטנר ב- 1908 לגירוש אל סיביר. ביוני 1905 הצטרפו כמעט כל שוליות החייטים לשביתה הכללית שהוכרזה. המשטרה אסרה אז 43 אנשים, כולם בני 15- 25. ראשוני האירגונים הציוניים נוסדו בבז'ז'יני בימי מלחמת העולם ה-1. ב- 1918 נוסד אירגון צעירי המזרחי. גם הפולקיסטים פעלו אז בעיר.

בין שתי המלחמות
לאחר מלחמת העולם ה-1 הורע מצבם הכלכלי של חייטי בז'ז'יני. הם נותקו מהשוק הרוסי הרחב, שבו היו מוכרים את מוצרי-הקונפקציה. ב- 1924 פחת גם הביקוש לקונפקציה בשוק הפנימי במידה ניכרת. מצב זה הפחית את מספר היהודים בעיר, שהלך ופחת בלאו-הכי זה כמה שנים (בעיקר, הגירה לצרפת ועקירה לערים אחרות בפולין). מ- 2,000 הסדנות שפעלו בבז'ז'יני לפני המלחמה נותרו אך מעט מעל ל- 300, ואף בהן עבדו רק 4 חודשים בשנה, בממוצע. התוצאות של ירידה זו השפיעו לא רק על החייטים, אלא גם על בעלי מלאכות אחרות, המשתפות פעולה עם החייטים, ועל הסוחרים הזעירים. רוב תושבי בז'ז'יני הפסידו את פרנסתם, וחייטים רבים מכרו את מכונות-התפירה כדי להציל את בני-ביתם מחרפת-רעב. מן הדין לציין, ששכרם של חייטי בז'ז'יני היה נמוך משכר חייטים במקומות אחרים (כגון מחייטי לודז'). נוסף לכך הלינו לא פעם הקבלנים את שכרם על ידי תשלומים בשטרות חוב, שמועד פרעונם היה מאוחר. כמו כן עברו המעסיקים-הקבלנים על חוק רישום האומנים ופועליהם בביטוח לאומי, דבר שפגע במיוחד בפועלים יהודים בתקופות ממושכות של אבטלה עונתית החוזרות ונשנות. מצב זה הביא את האומנים וכן את הפועלים ליאוש ועל רקע זה פרצו שביתות רבות. הגיע אף למקרי התאבדות בין החייטים. ואם היה מצבו של בעל הסדנה עד כדי כך ירוד, הרי מצבו של הפועל והשוליה לא כל שכן.
במצב הנ"ל היה שמור תפקיד חשוב לבנקים היהודיים הציבוריים שבמקום. בראשית שנות ה- 20 פעלה הקופה היהודית למלווה ולחסכון. נפתח גם סניף של הבנק היהודי העממי, שמרכזו בווארשה. בנק זה הלווה עד 100 זלוטי, ומשקיבל ממרכזו הון נוסף (1926), יכלו הלקוחות ללוות עד 200 זלוטי. אולם בתקופת המשבר הכללי, נסגר בנק זה. המאמצים להבטחת אשראי לא נפסקו, וב- 1937 התחילו הכנות לייסוד בנק יהודי קואופרטיבי במקום, אולם תוכנית זו לא הוצאה לפועל. חברת בית-לחם, שנוסדה ב- 1925, היתה מחלקת לחם מדי שבת ל- 500 משפחות שמחסורן רב. חוג-הנוער-לדראמה היה מקדיש את ההכנסות מהצגותיו ללחם-לעניים. ב- 1926 תרם הג'וינט 500 דולאר ליהודים הרעבים בבז'ז'יני, והעירייה הקציבה לכך 6,000 זלוטי, ובתרומות אלו ניתנו ל- 572 משפחות מדי חודש 10 ק"ג קמח, 100 ק"ג פחם וכמות קטנה של תפוחי-אדמה. על מנת להקל על המצב ההותוותה תוכנית לייסד קואופרטיב של חייטים, שייצר סוגי הלבשה שונים וקלים למכירה, אולם תוכנית זו לא הוגשמה. לעומת זאת עלתה יפה למדי השתדלותה של לשכת המסחר-והתעשייה בלודז', שהביאה לפני כמה חברות באירופה-המערבית הצעות של חייטי בז'ז'יני לתפירת קונפקציה במחירים זולים מהמקובלים. אכן הגיעו משם הזמנות, ובבז'ז'יני נפתח יצוא של קונפקציה - שנמשך בהפסקות עד מלחמת העולם ה-2 - לאנגליה, לבלגיה, לצרפת, לרומניה ולארצות קולוניאליות. בגלל המשבר הכלכלי הכללי בשנים 1929- 1931 היו מתארכות ההפסקות בין ההזמנות המגיעות מחוץ-לארץ. על כן חזר ונשנה המצב הטראגי ששרר במחצית שנות ה- 20. בתקופה שבין שתי המלחמות פעלו בבז'ז'יני סניפים של כמעט כל המפלגות הציוניות שבפולין דאז, וכן אירגוני נוער ציוניים על גוניהם השונים. בשנות ה- 30 גברה השפעתן של מפלגות השמאל הציוני. מיד אחריהם צעדו הציונים הכלליים. השפעה זו מצאה את ביטוייה, בין היתר, בתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים: ב- 1929 היה מספר הקולות לציונים הכלליים - 28, להמזרחי - 9; הליגה למען ארץ-ישראל העובדת "הממלכתיים" ופועלי ציון שמאל לא זכו בקולות. ב- 1937 היה מספר הקולות לציונים הכלליים - 151, למזרחי- 30, לליגה למען ארץ-ישראל העובדת- 31; "הממלכתיים" ופועלי ציון שמאל לא זכו בקולות. ב- 1939 היה מספר הקולות לציונים הכלליים - 98, המזרחי- 25, הליגה למען ארץ-ישראל העובדת - 180, "הממלכתיים" - 24 ופועלי ציון שמאל - 86.
הבונד בבז'ז'יני מנה כמה עשרות חברים. באחד במאי 1930 צעדו בהפגנת חבריו כמאה איש.
אחרת היתה התמונה של הכוחות הפוליטיים והשפעתם במעמד הקהילה. בבחירות לוועד הקהילה, הופיעו כגורם עצמאי נציגי החייטים, ותפקיד חשוב היה שמור לאגודת ישראל ולחסידי אלכסנדר. ואלה תוצאות הבחירות לוועד הקהילה ב- 1924: אגודת ישראל - 159 קולות ו- 3 מנדאטים; בלתי-מפלגתיים - 170 קולות ו- 3 מנדאטים; הציונים הכלליים - 102 קולות ו- 2 מנדאטים; המזרחי- 94 קולות ומנדאט 1; חסידי אלכסנדר - 68 קולות ומנדאט 1; החייטים אומני-הבית - 157 קולות ו- 2 מנדאטים. בבחירות לוועד-הקהילה ב- 1931 זכתה אגודת-ישראל ב- 7 מנדאטים מכלל 17 (אין נתונים על מספר המנדאטים שזכו בהם שאר הרשימות), אך מולה ניצב בלוק שיצרו המזרחי וחסידי אלכסנדר. ואכן כיושב-ראש נבחר נציג חסידי אלכסנדר, וכסגנו בהנהלת הקהילה - איש מטעם רשימת בעלי- המלאכה. מינויים אלה עוררו את התנגדותם של אנשי אגודת- ישראל, והם מחו על כך באוזני שלטונות, אך ללא הועיל.
נציגות הקבוצות הפוליטיות והאירגונים המקצועיים במועצת העירייה שונה היתה הנציגות בוועד-הקהילה, כפי שמתברר מתוצאות הבחירות למועצת-העירייה ב- 1929: פועלי ציון שמאל - 591 קולות ו- 2 מנדאטים; הבלוק היהודי המאוחד- 700 קולות ו- 4 מנדאטים; איחוד אומני החייטים 345 קולות ומנדאט אחד; פועלי אגודת-ישראל - 281 קולות ומנדאט אחד; איחוד בעלי-המלאכה- 229 קולות ומנדאט אחד; הבונד- 165 קולות ומנדאט אחד. כדאי לציין כי בין 292 הקולות שזכו בהם הסוציאליסטים השמאלניים הפולנים. היו רוב הקולות של יהודים. ראוי גם לציין, שחבר מועצת-העירייה מטעם רשימה זו היה יהודי. כל הרשימות הלא-יהודיות זכו ב- 12 מנדאטים - כמספר המנדאטים שזכו בהם היהודים.
המפלגות הפוליטיות וקבוצות ציבוריות אחרות ניהלו גם מאבק על השפעתן במינויי רבנים בבז'ז'יני בתקופה הנדונה. לאחר מות הרב ישראל פיינקינד פנה בנו, ברל, מנהיגם הבלתי-מוכתר של חסידי גור בבז'ז'יני, למסחר וויתר על זכותו לרשת את כס-הרבנות. התחרו על הרבנות: הרב גוטנטאג (איש המזרחי, מווארשה) ור' יקותיאל זלמן בורנשטיין מחסידי(אוסטרוביץ), נכד רבה של בז'ז'יני שנזכר לעיל, ר' אברהם בורנשטיין. ידו של ר' יקותיאל זלמן היתה על העליונה, והוא שימש ברבנות בבז'ז'יני עד תקופת הכיבוש הנאצי (נפטר בגיטו לודז').
בראשית שנות ה- 20 נוסד בבז'ז'יני בית-הספר לבנות בית- יעקב. בתקופה זו פעל גם החדר הכללי מטעם הקהילה, ובו למדו כמאתיים ילדים. ב- 1920 נוסד בית-הילד-היהודי על שם ש. י. אנסקי, וב- 1937 נוסד עוד מוסד דומה. באותה שנה עצמה קם ביוזמת ח. רומקובסקי, פרנס הקהילה בלודז' דאז, ועד-למען-הילד, שעסק בעיקר באירגון קייטנות לילדים ולנוער.
התגברות האנטישמיות בשנות ה- 30 הורגשה בכמה תחומי-חיים בבז'ז'יני. ב- 1936 אירגנו הבונד ופועלי-ציון-שמאל שביתה ליום אחד, כמחאה על האנטישמיות והפאשיזם. היהודים נפגעו קשה בגזירות המגבילות את השחיטה הכשרה, ובעיקר כשהפחיתו השלטונות ב- 1937 ב-50% את מכסת הבשר הכשר לאוכלוסיה היהודית בנפה. נציגי קהילות הנפה מחו על כך בכינוסן ב- 17.11.1937. בימים ההם גם נתקפו יהודים בראש חוצות והוכו. לאחר אספה אנטי- יהודית של האנדקים במארס 1936 יצאו קבוצת משתתפי- האספה והכו מכות-רצח את משה קדיש, שנקרה להם ברחוב. מקרה זה לא היה בודד כלל. המשטרה אסרה שניים מהמכים, אך פעולה זו לא הצילה את היהודים מהתנכלויות ורדיפות נוספות.

השואה
במלחמת העולם ה-2 כבשו הגרמנים את העיר ב- 9.9.1939- 8. במחצית אוקטובר כבר היו כל חנויות היהודים סגורות, והכתובת "יודה" התנוססה עליהן. הסחורה הוחרמה. הפולקסדויטשים מבני המקום בלוויית חיילים פרצו לדירות היהודים ושדדו אותן. התחילה התרוששות מהירה של האוכלוסיה היהודית ובמיוחד של השכבות הדלות (בעלי-מלאכה, פועלים), לפי שאפסו מקורות הפרנסה. מאנשי ועד-הקהילה בבז'ז'יני נשארו בעיר רק יו"ר ההנהלה, יצחק דימאנט, והמזכיר אברהם שאפמן. השלטונות הגרמניים הטילו עליהם לספק יום-יום צוותי-עבודה, שנשלחו, בין השאר, לעבודות סלילה בדרכים המוליכות אל גאלקובק, וישקוב וקולושקי. בשעת העבודה התעללו הזקיפים הגרמנים ביהודים העובדים (בין השאר, היו קוברים אותם למחצה באדמה). אם הופיעו לעבודה יהודים מעטים מדי, העליבו הגרמנים את שני הנציגים של הקהילה, ואף הכו אותם. בפתרון הבעיות הכרוכות בצוותי-העבודה עסקו קבוצת פעילים בחברה, וביניהם דימאנט שהוזכר לעיל, ד"ר ש. וארהאפט, יעקב זאגאן, רופא-השיניים אירליכט. אין ספק, כי ה"וועד" הוכר כעבור זמן קצר על ידי השלטונות כיודנראט רשמי. מכיוון שקופת הקהילה ריקה היתה, אירגן הוועד (היודנראט) שיטת-כופר, היינו יהודים שלא רצו לצאת לעבודה שילמו שכר לעובדים במקומם; פטורים מתשלום היו חולים וזקנים בלבד. הוועד אמר לייסד מסעדה עממית, שתגיש ארוחות זולות; ההכנסה נועדה לחזק את קופת הקהילה ואת קרן-העבודה, שהוזכרה לעיל. קשה לקבוע בוודאות, האם אמנם הופעלה המסעדה. לעומת זאת נמצאו לוועד אמצעים ממקור אחר, בלתי חוקי: ממחסן ההלבשה של הגרמנים (הסחורה נגזלה מהסוחרים היהודים) נגנבו בגדים ונמכרו. עסקו במלאכה זו העובדים במחסן זה: ד"ר וארהאפט, שלושה בני משפחת זאגאן ועוד יהודים אחרים.
ב- 9.11.1939 או 7.11 - ימים ספורים לפני החג הפולני הלאומי של 11 בנובמבר - התחילה בבז'ז'יני, בדומה לערים אחרות, סדרת מעשי-דיכוי של פולנים ויהודים כאחד. לפנות ערב הציתו הגרמנים את בית-הכנסת הגדול, פרצו לביתו של הרב יקותיאל זלמן בורנשטיין, בן השבעים ואילצוהו לחתום על הצהרה, כי הוא ואישים אחרים בציבור היהודי הציתו את האש. לפי גירסה אחרת, הובא הרב הישיש אל בית-הכנסת הבוער, ושם הכוהו, הציתו את זקנו ואילצוהו לחתום על ההצהרה. למחרת הטילו הגרמנים על הוועד קנס של 10 אלפים זלוטי על הצתת בית-הכנסת, וכן אסרו כמה וכמה אישים יהודים, בתואנה שהסכום הנדרש לא נאסף תוך היומיים שהוקצו לכך. מספרם של האסורים ושמותיהם לא ידועים בוודאות; לפי גירסה אחת, נאסרו 7 יהודים, לפי גירסה אחרת, נאסרו "קבוצה גדולה של עסקנים ואינטליגנציה". שמות האסורים שהוזכרו: הרב בורנשטיין, ד"ר קליינהאוז, ד"ר אירליכט, עורכי-הדין יעקובוביץ' ודרוקר. על גורלם של האסורים יש שתי גירסות. לפי גירסה אחת שילחו אותם הגרמנים לבית-הסוהר בפיוטרקוב, אך בהשתד- לותם של אנשי-הקהילה שם הופחת הקנס והועמד על מחציתו, ולאחר ששילמו יהודי בז'ז'יני את הקנס, שוחררו בני-הערובה לפי גירסה אחרת, נכלאו האסורים בקולנוע "בייקה", הוחזקו שם ימים אחדים ועונו; אחר כך הועברו ללודז', ומשם היו מסיעים אותם במשך כמה חודשים מבית- סוהר למשנהו במקומות שונים, ולבסוף שולחו לערים שונות בלי זכות לשוב לבז'ז'יני (לפי גירסה זו הגיע הרב לקראקוב). אף על פי כן, כעבור זמן-מה שבו בני-ערובה אחדים לבז'ז'יני וביניהם הרב. מסופר, כי הגרמנים ציוו לאשת הרב לשלם את דמי החזקתו של בעלה בבתי-הסוהר, וכינו את התשלום בשם "שכר-דירה".
בחודשים הראשונים לכיבוש (אין תאריך מדוייק) רצחו הנאצים באכזריות בחור יהודי בן 18- 19, אהרן אפרימוביץ, חסיד מהשטיבל של גור. הנאצים הטילו אותו למכונית, הביאוהו ליער ליד רוגוב והלקוהו עד שהוציא נפשו. לפי גירסה אחרת, נרצח יחד עמו השוחט מייז'וב שנזדמן לבז'ז'יני הנאצים התעללו בשניהם ואחר כך תלו אותם.
במחצית השנייה של נובמבר 1939 התחיל פינוי היהודים מדירות טובות יותר. פינוי זה גבר בסוף דצמבר. נפוצו שמועות, כי בז'ז'יני נועדה להיות "מטוהרות מיהודים". אנשי האס-אס שבאו לביצוע הפינוי, עשו את מלאכתם באכזריות: הגברים המגורשים מביתם, בעיקר הישישים, נצטוו לעשות תרגילי-התעמלות, הוכו ונבעטו. המפונים לא הורשו לקחת דבר מביתם מלבד כמה חפצי-לבוש. משהושלכו החוצה, נגזזו זקניהם של היהודים, לשמחת האספסוף. בהזדמנות זו הוזמנו יהודים אמידים אל משרדי הגרמנים, ושם הוכו ונדרשו לשלם כופר. במבצע זה סולקו כל היהודים מרחוב דבורסקה (לפי גירסה אחרת - מרחובות מספר) וצפויים היו לגירוש מבז'ז'יני. ד"ר וארהאפט, שהיו לו מכרים בין הפולקסדויטשים המקומיים (חולים שלו לשעבר), השתדל לפני ראש-העיר, אף הוא פולקסדויטש, תעשיין מקומי, כי הגירוש יעוכב, כדי לאפשר לנציגי היהודים לפנות לשלטונות המחוז. ואכן דחה ראש-העיר את המשך הפינוי ביומיים. משלחת היודנראט -ד"ר וארהאפט, דימאנט, גרינשפאן - נסעו בעגלה ללודז' (נאסר על היהודים לנסוע באוטובוס). לרוע המזל, נתפסו שם דימאנט וגרינשפאן ברחוב, במצוד לעבודת-כפייה. ד"ר וארהאפט הלך לבדו אל ראש הנפה וביקש לחלק את גירוש היהודים לשלבים אחדים, בגלל החורף העז וחוסר-האפשרות להכין את המגורשים לדרך הקשה. ואכן עלה בידו להמתיק את הגזירה: היהודים הורשו לצאת את בז'ז'יני בהדרגה, 500 נפש בשבוע. ד"ר וארהאפט התחייב, כי עד 1.4.1940 לא יהיו עוד יהודים בעיירה. עם שובה של המשלחת התכנס הוועד (דימאנט, שאפמן, זאגאן וד"ר וארהאפט) והחליט לשחד את המשטרה. תמורת השוחד הסכימה המשטרה לראות ב- 500 יהודים, שגורשו מרחוב דבורסקה וגרים עתה במקומות אחרים בעיר, מגורשים שיצאו את בז'ז'יני. כך זכו בארכה נוספת. הוועד החליט גם להציע לגרמנים להעסיק את חייטי בז'ז'יני למען המשק הגרמני, כדי למנוע את גירושם מהעיר. לשם סידור העניין שוב יצאו ללודז' זאגאן וד"ר וארהאפט, בלוויית קצין גרמני מכר, שהביאם אל הרשות המתאימה. לאחר משא-ומתן ממושך ומייגע אושרה התכנית (בסיוע שוחד נכבד): חייטי בז'ז'יני הועסקו במיפעל הגרמני "גינתר שווארץ" המייצר בשביל הצבא הגרמני. לפי שעה לא דובר עוד בגירוש.
דחיית גירושם של יהודי בז'ז'יני נסתייעה איפוא בסגולתה המיוחדת של העיירה כמרכז נודע של החייטות. ואכן הפכה בז'ז'יני להיות לאחד המרכזים הראשונים בפולין הכבושה (בדומה ללודג', מרכז הטקסטיל הגדול), לניצול עבודתם של בעלי מלאכה יהודים למען משק-המלחמה הגרמני.
באפריל-מאי 1940 הוקם הגיטו בבז'ז'יני. לעקירה ניתן ליהודים יום אחד בלבד. הגיטו הקיף את הרחובות: אפטצ'נה, דבורסקה, סטשיצה, בוז'ניצ'נה, יאטקובה. נתיבי-היציאה מהעיר חצו את הגיטו, ועל-היהודים נאסר להתהלך בהם. דיירי הבתים הפונים אל רחובות אסורים אלה היו נכנסים לביתם במבואות-החצר, בעד פרצות בגדרות ובחומות הבתים. הגיטו הוקף גדר. עד 1942 לא היתה שמירה על הגדר, כפי הנראה. בתחום הגיטו נמצאו 6,000 יהודים בקירוב, בהם 4,700 בני-המקום ו- 1,300 פליטים ועקורים (לפי המספרים מדצמבר 1940).
לאחר הקמת הגיטו מינו הגרמנים לראש היודנראט את פישקה איקה. אחדים מחברי הוועד הנ"ל היו ממתנגדיו המוצהרים, אף על פי שנשארו ביודנראט ושיתפו עמו פעולה. בעדויותיהם לאחר המלחמה טענו הללו, כי איקה היה סוכן הגסטאפו, הלשין על היהודים העשירים (ועל כן סחטה מהם המשטרה הגרמנית כופר), היה דיקטאטור בגיטו, וכן הוא היה גנב שהתעשר מחלבה-ודמה של האוכלוסיה היהודית. לפי עדויות של אנשים אחרים, נאלץ אמנם איקה, כראש היודנראט, לבצע את פקודות הגרמנים, אך לא לשרת אותם, לא טרח לזכות ביתרונות חומריים ולא היה נוכל כלל. מתנגדיו של איקה טרחו להשפיע על השלטונות הגרמניים שימנו יושב-ראש אחר, אך לא הועילו. קרה דבר הפוך: הגרמנים אסרו אחדים מהם (זאגאן, גרינשפאן, שטארק, סנדר). הם נחקרו בלודז', וכעבור זמן מה חזרו שלושת הראשונים לבז'ז'יני. עקבותיו של סנדר נעלמו.
חברי היודנראט שימשו גם מנהלי מחלקות של המינהל בגיטו. ידועים בעלי תפקידים אלה: שאפמן - מנהל מחלקת הדיור ובית-הדין (משפט שלום, אחת לשבוע. בפלילים עסקו הגרמנים בלבד); טוביה קראווייצקי- מחלקת האספקה; ד"ר וארהאפט - מנהל מחלקת הבריאות ומנהל מחלקת הסעד; עזריאל גוטליב - מנהל מחלקת הסעד (עם וארהאפט); פישל דימאנט וישראל טריבר - מנהלי המחלקה לענייני ייצור; סוורין פרלמוטר - מפקד המשטרה היהודית.
האספקה של מזון הרשמית אל הגיטו דלה היתה. המנה כללה אך מעט: 280 גר' לחם ליום, וכן 250 גר' סוכר, 200 גר' קמח, 150 גר' מארגארינה וכמויות זעירות של מיצרכים אחרים - לשבוע. החלוקה נעשתה על ידי חנויות הקרויות "קואופרטיבים" (מכולות, אטליזים, מאפיות). אך לפי שהגיטו לא נשמר, התנהל מסחר-חשאי ער למדי במיצרכי-מזון, שהפולנים הביאו אל הגדר. אחד האופים הפולנים אפה וסיפק באמצעות ילדים קטנים מיכסת-לחם קבועה. השוטרים היהודים היו מחרימים לפעמים סחורה כלשהי, אך מחזירים אותה תמורת כופר. ראוי לציון היחס האוהד של האוכלוסים הפולנים בסביבה, שלפי עדויות יהודים מאנשי המקום היו מביאים מיצרכים רבים ליהודים-מכריהם, חינם.
במרוצת הזמן מצאו 90% של היהודים עבודה בסדנות, או עבודת אומני-בית. המיפעלים העיקריים שניצלו עבודת יהודים היו "גינתר שווארץ", שהוזכר לעיל, וכן "פורשטהר אונד בונגר", שניהם יצרנים בשביל הצבא הגרמני. הם ניהלו בגיטו (וייתכן כי גם בחלק ה"ארי" של העיירה) מספר סדנות, ברובן - לחייטות. רוב המכונות והכלים בסדנות הוחרמו מיהודי בז'ז'יני, או נמסרו בידיהם "מרצונם הטוב". אין מספרים מדוייקים על תעסוקת היהודים, אך ידוע כי במיפעל "פורשטהר" עבדו כאלף יהודים. היודנראט השתדל למצוא תעסוקה לרוב היהודים, בתקווה כי בדרך זו יציל אותם מגירוש ויבטיח להם אמצעי-קיום. על כן פתח היודנראט סדנות חדשות, במידת האפשרות, ולא רק בתחום החייטות, המכריע בין יהודי בז'ז'יני. בין השאר נוסד מיפעל לרשתות, שבו עבדו גם ילדים בני 9- 10; ברשימות העובדים נרשמו גם ילדים שלא עבדו, כדי להצילם מגירוש ולהציג בפני השלטונות מספר רב יותר של יהודים- יצרנים.
בסדנות נמשכה העבודה 12 שעות ביממה, אך השכר היה סביר למדי. פועל השתכר 3- 4 מארק ביום, אומן - 7- 8 מארק. מלבד שכר-העבודה שאבו העובדים הכנסה ממכירת חוטים ואריגים שהוציאו מהסדנות בחשאי. כל יהודי עובד השתכר איפוא כדי קניית תוספת-מזון: לשבוע כיכר לחם של 2 ק"ג ב- 5- 8 מארק, וכמה קילוגראם תפוחי-אדמה לפי מארק 1 הק"ג. נוסף על כך קבלו כל העובדים במקום תעסוקתם מנות מרק, והמעסיקים הגרמנים דאגו למנות- מזון נוספות לעובדיהם.
קשיים גדולים ידע היודנראט באירגון שרותי הבריאות. בגיטו נשאר רופא אחד בלבד, ד"ר וארהאפט. עזרו לו חובש, מיילדת ושתי אחיות. הוא הקים בית-חולים קטן ל- 25 מיטות ברחוב דבורסקה 16. כל הציוד נאסף מתרומותיהם של תושבי הגיטו. תחילה הירשו השלטונות לד"ר וארהאפט לשלוח חולים קשים מהמחלקה החירורגית אל בית-החולים היהודי בלודז', אך במרוצת הזמן בוטלה אפשרות זו. מטעם מחלקת הסעד בגיטו פעל מטבח עממי שחילק מרק חינם. אחת הצרות הצרורות של תושבי הגיטו היה שילוח הגברים הצעירים למחנות-העבודה. שילוחים כאלה נערכו כמה פעמים. מלבד זה היה היודנראט חייב, החל בשלהי 1940, לספק מכסת-פועלים יומית למקומות-עבודה או למחנות בסביבתה של בז'ז'יני. ביוני 1941 עבדו 150 גברים בכריית כבול בסביבות סטריקוב. כעבור חודשיים חזרו הללו לגיטו, תשושים לחלוטין. צרה אחרת היו ועדות הגרמנים שביקרו בגיטו לשם סקירת עבודתן של הסדנות. על פי רוב היו אלה פקידי המינהל הגרמני של גיטו לודז' שפיקח על הסדנות בבז'ז'יני, ואף סיפק להן את ההזמנות. גם נציגי הגסטאפו בלודז' היו באים לבקר. הם ערכו מסיבות והיודנראט נאלץ לספק להם על חשבונו מאכל ומשקה של מותרות. לא אחת דרשו הללו מהיודנראט לספק להם חפצי-ערך שונים.
ב- 1942 חלה הרעה קיצונית במצבם של יהודי בז'ז'יני. הזמנות הגרמנים התחילו להגיע לסדנות באורח בלתי-סדיר. השינוי היה כרוך, כנראה, בתכנית לחיסול הגיטו. העדר ההזמנות גרם לאבדן הפרנסה. כמידת יכולתו שילם היודנראט למובטלים סיוע דל. בעת ובעונה אחת הקיפה המשטרה הגרמנית את הגיטו בזקיפים, שהכבידו על הסחר החשאי, והטילה עונשים כבדים על יציאה ללא רשות מהגיטו. התחיל הרעב. טיבו של המרק שקיבלו עובדי הסדנאות הלך וירד, ובשל תת-תזונה תש כוחם של העובדים, והנוגשים הגרמנים הגיבו על כך במכות ובמשטר מדכא. נתגלו מקרים של טיפוס הבהרות והיה מחסור בנסיוב ובחומר-חיסון. תכפו ביקוריהם של אנשי הגסטאפו בגיטו. פשטו שמועות על חיסולם של ישובי-יהודים אחרים, ועל חיסולו הקרוב של גיטו בז'ז'יני בתענית אסתר תש"ב הודבקו בגיטו כרזות מטעם השלטון הגרמני, המודיעות על הוצאתם להורג של 10 יהודים על מסחר-בלתי-חוקי; השלטונות הטילו על היודנראט לספק את הקרבנות. ההשתדלות הנמרצת לביטול הגזירה לא הועילה. היודנראט מסר איפוא לידי הגרמנים כמה מבריחים, שנכלאו על פי צו הגרמנים בחדר-המעצר בגיטו. המיכסה הושלמה בחולי-רוח אחדים ופליטים עניים. במניין הנדונים למוות היו גם שתי נשים. והנה כמה משמות הקרבנות: שואב-המים המטורף יודל סוחאצ'בסקי מקוטנו, המטורפת מינדזיה בדר, פייגלה מינדלאק (כנראה, גם היא שואבת- מים), אורבאך, הויזר. היהודים נאלצו להקים את עמודי- התלייה מאחורי בית-הכנסת השרוף, על חוף הנחל מרוזיצה. הגרמנים הביאו אל זירת-"המחזה" את התלמידים הגרמנים. באו גם פקידים ושוטרים גרמנים רבים. בפקודת הגרמנים כפו השוטרים היהודים את תושבי הגיטו להתיצב במקום התלייה. לפני תליית הנדונים נאלץ יו"ר היודנראט להשמיע נאום המשבח את האתיקה הנאצית, ולאיים בעונשים חמורים אף יותר על אי-ציות להוראות הגרמנים בעתיד. תפקיד התליינים הוטל על השוטרים היהודים. לדברי עדי-ראייה נהגו הנדונים בכבוד. לאחר התלייה נצטוו כל היהודים לצעוד על פני עמודי-התלייה, כשפניהם אל התלויים.
לאחר התרחשות זו נאלצה המשטרה היהודית להילחם בחומרה במסחר-החשאי, והענישה את הנתפסים בעבירה. בגיטו נפוצו שמועות על עונשים חמורים שהטיל כאילו המפקד פרלמוטר, המכונה "שמיידה השיכור".
באפריל 1942 דרשו השלטונות מהיודנראט מספרים מדוייקים על האוכלוסיה בגיטו. לא היתה זו התביעה הראשונה בעניין זה. גם קודם לכן דרשו השלטונות הגרמניים לא אחת מהיודנראט לספק להם נתונים סטאטיסטיים, או רשימות של האוכלוסים היהודים, ובין השאר רשימות מועמדים לשילוח למחנות-העבודה, שמות המבריחים, רשימות הילדים, הזקנים וכיוצא באלה. מספרים אלה היתה מספקת לשלטונות מזכירות היודנראט. הפעם, משקיבלו השלטונות את הרשימות שדרשו, הביאו את כל היהודים לפני ועדת-רופאים גרמנים, בגופיהם הוטבעה האות A לציון הבריאים, והאות B לציון הזקנים והחולים. בהזדמנות זו התעללו הגרמנים ביהודים: גברים ונשים עירומים אולצו לשהות בחדר אחד. בחודש ההוא נקרא גם רופא הגיטו, ד"ר וארהאפט, למעון היודנראט, ושם ציווה עליו פקיד הגסטאפו להכין את כל חולי הטיפוס המאושפזים בבית- החולים לשילוח, לשם אישפוזם כביכול בבית הבראה מיוחד. הצוות הרפואי הורשה ללוותם. אולם היודנראט החליט לפזר את החולים בבתים, ובבית-החולים נשארו רק כמה חולים שאבדה תקוותם. למחרת בבוקר לקחו אותם הגרמנים במשאית סגורה, ובהזדמנות זו לקחו עמם גם כמה יהודים שהיו כלואים בחדר-המעצר. עתה גברו השמועות על הגירוש הקרוב, אף על פי שמנהל המיפעל של "גינתר שווארץ" הוסיף לטעון בבטחון, כי לא יקרה דבר. נראה, כי אכן השתדל כי היהודים המועסקים אצלו יישארו במקום. גם המיפעל "פורשטהר אונד בונגר" ביקש ב- 24.4.1942 מהמינהל הגרמני של גיטו לודז' להשאיר בבז'ז'יני את המיפעל שיהודים עובדים בו, כל עוד ישנן הזמנות מטעם הצבא הגרמני. אולם ראש המינהל הזה, ביבוב, הודיע, כי אך לשווא הם מבקשים, שכן הכרח להגשים את פקודת הימלר על גירוש היהודים. המיפעל "פורשטהר אונד בונגר" נתחייב להחזיר את כל הציוד הטכני שברשותו- לשעבר ציוד שכולו רכוש של יהודים - למינהל הגרמני של גיטו לודז'.
השלב הראשון בחיסול הגיטו חל ב- 15.5.1942- 14. ב- 14 במאי נצטוו להתאסף בכיכר השוק של בז'ז'יני כל היהודים המסומנים באות B, וכן האמהות עם ילדים עד גיל 10 (הכול לפי רשימות שהיו בידי השלטונות הגרמניים). האמהות עם הילדים נדחקו לאולם העירייה, ושהו שם כל היום והלילה. בשעת לילה מאוחרת נצטוו האמהות למסור את ילדיהן, ומהמתעקשות נלקחו הילדים בכוח הזרוע. הילדים והיהודים מהקבוצה B, 1,700 נפש בקירוב, הוסעו במשאיות להשמדה (כפי הנראה, לחלמנו.) כעבור שלושה ימים, ב- 19.5.1942- 18, בא השלב השני של החיסול. קודם הודיעו הגרמנים ליהודים, כי הם עומדים לנסוע ב- 18 בחודש, ועליהם בו ביום לשים לפני בתיהם את מטענם, שמשקלו לא יעלה על כ- 10 ק"ג ולהערך בקבוצות של חמישה. ואכן ב- 18.5 גורשו כל היהודים מבתיהם ומסדנותיהם; הדירות הריקות ננעלו ונחתמו. הסלקציה בכיכר השוק נעשתה לפי המראה החיצוני של המגורשים. כל מיטען שהיה גדול מן המותר נלקח מהיהודים. מבין היהודים שנאספו בכיכר-השוק גורשו הרוב - 4,000 בקירוב - לגיטו לודז', דרך תחנת גאלקובק, חלקם ברגל, חלקם בעגלות או ברכבת. בתחנה הוכו היהודים ונצטוו להשאיר במקום את מיטענם. אמנם מיטען זה הוחזר לבעליו בגיטו לודז', אך מיצרכי-המזון נלקחו. עם יהודי בז'ז'יני גורשו ללודז' גם 300 בעלי-מלאכה מומחים מסטריקוב, שהובאו לגיטו בבז'ז'יני (באפריל-מאי 1942). גירוש הילדים וקבוצת B, וכן הסלקציה הסופית נעשו בידי שוטרים גרמנים, בפיקוח פקידי המינהל הגרמני של גיטו לודז' - ביבוב וזייפרט - וכן פקידים של הגסטאפו בלודז'.
הטראנספורט הראשון של יהודי בז'ז'יני לגיטו לודז'- 829 נפש - הגיע ברכבת לתחנת ראדוגושץ' ב- 19.5.1942. בו ביום הגיעו טראנספורטים נוספים, ובהם 1,290 יהודים. אלה באו בכביש, ברגל, ומקצתם בעגלות. עם אנשי בז'ז'יני חזר לגיטו לודז' רוקח, שהובא לפני חודשים אחדים מלודז' לבז'ז'יני לעבוד שם ברוקחות. בערבו של ה- 19.5.1942 נפוצה שמועה בגיטו לודז', כי מבז'ז'יני הגיעו 200 ילדים. השמועה נתאמתה, אלא שהיו אלה רק הילדים מבני 10 ומעלה. ב- 20.5.1942 הגיעו ללודז' עוד 1,670 יהודים מבז'ז'יני. כל באי בז'ז'יני אל לודז, שוכנו- כשאר העקורים - בדירות משותפות, לשם בידוד מחשש העברת מחלת הטיפוס. גברים רבים שולחו מיד עם בואם למחנות-עבודה, במסגרת המיכסות שהוטלו על גיטו לודז'. אכן ב- 19.5.1942, עם בואו של הטראנספורט מבז'ז'יני נבחרו מתוכו 64 גברים שמצבם הגופני טוב יותר, ונשלחו מהגיטו לעבודות שונות, כנראה, לעבודה במחסן ההלבשה בדומברובה ליד פאביאניצה. ב- 21.5.1942 יצאו 1,252 מבני בז'ז'יני לעבודה. מאימת השילוח לעבודה הסתתרו 268 מיהודי בז'ז'יני בגיטו לודז'. הם יצאו ממחבואם רק כשחלפה הסכנה.
בבז'ז'יני נשארו רק 300 יהודים, בקירוב (ביניהם חלק מחברי היודנראט והיושב-ראש, בוודאי גם חלק מהשוטרים היהודים ומספר בעלי פרוטקציה) לשם סידור תחום-הגיטו ושמירת רכוש היהודים למען הגרמנים. באוגוסט (כנראה, ב- 22.8.1942) הרגו אותם הגרמנים בירייה מחוץ לעיר.
אחרי המלחמה נותרו בחיים כ- 200- 300 יהודים תושבי בז'ז'יני בפרוץ המלחמה, אך לעיירה חזר חייט יהודי אחד בלבד ומשפחתו, ואף הוא לזמן קצר. בית-העלמין הפך להיות שדה חרוש. במצבות השתמשו שלטונות הכיבוש לריצוף הרחובות ולבניין חומה גבוהה סביב מטה המשטרה הגרמנית.