ד' תמוז ה'תשע"ז

ביאלה פודלאסקה BIALA PODLASKA

עיר בפולין
מחוז: לובלין
נפה: ביאלה פודלאסקה
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 10,697
• יהודים בשנת 1941: כ- 6,923

תולדות הקהילה:
כללי
ב"פ נזכרת לראשונה במקורות היסטוריים מסוף המאה ה-15 בעיר פרטית של משפחת הנסיכים רדזיוויל. מיקומה, על הדרך מליטא לאזורי אוקראינה בדרום ול"פולין-גדול" במערב, השפיע במידה רבה על התפתחותה. ב"פ היתה מרכז מסחר ומלאכה אזורי; היו בה סוחרים ובעלי מלאכה למקצועותיהם - סנדלרים, פרוונים, חייטים, נגרים, צורפים, אופים, קצבים וכד'. ואולם התפתחותה הכלכלית לא היתה רצופה אלא נתונה לעליות ולירידות, לא במעט בעטיין של המלחמות, הדלקות והמגפות התכופות. כמעט כל בתי העיר נבנו מעץ, ולכן ההרס שגרמו השרפות היה רב. בשנת 1706 סבלה ב"פ מפלישת השוודים וגם ממגפה ורבים מתושביה נספו.
ב-1795, לאחר חלוקתה השלישית של פולין, היתה ב"פ נתונה תחת כיבוש אוסטרי; האוסטרים עשאוה עיר נפה. משנת 1807 נכללה ב"פ ב"נסיכות ורשה" ומשנת 1815 ועד מלחמת העולם הראשונה השתייכה למלכות פולין הקונגרסאית. ב-1915 נכבשה העיר בידי הגרמנים, שהחזיקו בה עד לנסיגתם בסתיו 1918.
בראשית המאה ה-17 כבר ישבו בב"פ יהודים, שנמשכו למקום ככל הנראה בזכות אפשרויות המסחר בגבול בין פולין לליטא. ב-1621 החליט הנסיך רדזיוויל להסדיר במסמך רשמי את היחסים בין היהודים לנוצרים בכל הקשור לזכות הישיבה ולעיסוק במסחר ובמלאכה. על היהודים נאסר להתיישב במרכז העיר (שבו היה השוק),ומספר בתיהם בכל העיר הוגבל ל-30; כל בית נועד לשמש משפחה אחת, ולפיכך חלה ההגבלה למעשה גם על מספר המשפחות היהודיות בעיר. ואולם במציאות גדל היישוב היהודי בב"פ וההגבלה על מספר הבתים והמשפחות לא נשמרה. לפרנסתם הורשו היהודים לעסוק במסחר.
במחצית הראשונה של המאה ה-17 כבר היתה בב"פ קהילה מאורגנת ולה בית-כנסת ובית-עלמין. בראשיתה היתה כפופה לקהילת בריסק דליטא (ברסט ליטובסק). בשנת 1705 הוטל על יהודי ב"פ מס גולגולת בסך 510 זהובים. חופש הפעולה של הקהילה היה מוגבל, ובכל צעדיה היתה כפופה לנסיך ולחצרו. תקציב הקהילה היה טעון אישור החצר, וגם במינוי רב היה לקולו של הנסיך משקל מכריע. מסמך משנת 1736, שנשמר בארכיון משפחת הנסיכים רדזיוויל, נותן מושג על הקשיים שהתעוררו ביחסים בין הקהילה לבין חצר הנסיך. באותה שנה פקדה הנסיכה אנה על הנאמן שמואל בן יצחק - ה"סקטור" או "הגזבר הכללי" - לעיין בכל ענייני הקהילה ולהכין את תקציב ההכנסות וההוצאות.
לר' שמואל ניתנה גם הסמכות לפטר את הנהלת הקהילה הנבחרת ולמנות במקומה הנהלה אחרת, אם זו לא תציית לו. אותו מסמך מלמד גם משהו על הפערים החברתיים בקהילה ; לפי הוראת הנסיכה היו חייבים לערוך את התקציב באופן שהעשירים לא יועדפו על-פני העניים. כאמור, במחצית הראשונה של המאה ה-18 החל היישוב היהודי בב"פ לגדול בקצב מהיר. על-פי תעודה מארכיון רדזיוויל התגוררו בשנת 1742 בב"פ 447 משפחות, יותר משליש מהן (37%) משפחות יהודיות. באותה שנה היו בעיר 354 בתים, מתוכם שליש בבעלותם של יהודים.גידול האוכלוסייה היהודית היה קשור בשגשוגה הכלכלי של העיר ומשקלם של היהודים במסחר ובמלאכה היה גדול. יהודים התגוררו כמעט בכל שכונות העיר, אף שרובם ישבו במרכזה. חלקם הגדול התפרנסו ממסחר זעיר או החזיקו מסבאות; העשירים עסקו בסחר תבואה ויערות ובחכירת הכנסות העיר והחצר. כמה מן היהודים שימשו ספקי חצר. בקרב 53 בעלי המלאכה היהודים היו 22 חייטים ופרוונים והשאר - זגגים, חרטים, כורכי ספרים, פחחים, צורפים, קצבים ושוזרי חבלים. ברשימה משנת 1748 נזכרים גם אופים, בעלי עגלות, סתתים, גלבים ונגנים (כליזמרים). מן החשבונות שנשתמרו בארכיון הרדזיווילים ניתן ללמוד, שהפריץ לא דייק ביותר בסילוק חובותיו לספקי החצר היהודים. בשנת 1780 היה הנסיך חייב לקהילה 3,756 זהובים בעד שעווה.
יהודי ב"פ נשאו בנטל כבד של מסים ותשלומים למיניהם. מלבד מס הגולגולת נדרשו לשלם לחצר דמי חכירה בעד הקרקע שעליה עמדו בתיהם, לספק לאדוני המקום סוסים וכלי רכב, תאורה למשמר החצר ומתנות לחגים. עקב מצבה הדחוק נאלצה הקהילה ללוות כסף מאנשי הכמורה, וכשלא עלה בידה לפרוע את חובה חויבה בתשלומי ריבית גבוהים. נוסף על כך התחייבו יהודי ב"פ לספק לכנסיות ולמנזרים מתנות כסף לקניית חלב ונרות.
כאמור, כבר במחצית הראשונה של המאה ה-17 היתה בב"פ קהילה מאורגנת. הרב הנודד ר' אהרן שמואל קיידנובר (המהרש"ק) כיהן משנת 1658 כרב בב"פ, עד שהמשיך בנדודיו לרבנויות פרנקפורט וקרקוב. אחריו (ב-1691) כיהן ר' אליהו ב"ר שמואל, מחבר "יד אליהו" (נפטר ב-1735). ב-1728 נזכר ר' יוסף ב"ר מרדכי סגל הורביץ; אחריו כיהנו בקהילה ר' עוזר, בנו של ר' אברהם אביש מפרנקפורט, ור' יהודה אידל. ידיעות מפורטות יותר נשתמרו על ר' צבי הירש ב"ר נפתלי הירץ (נפטר ב-1748), ששימש הן רב והן ראש הישיבה; אחרי שעזב את ב"פ נעשה רב בקהילת הלברשטט. מחיבוריו הרבניים ידועים "עטרת צבי" ו"כוס ישועות". ר' יצחק ב"ר מאיר אייזנשטט (נפטר בשנת 1775) כיהן בב"פ בשנות החמישים של המאה ה-18 והשתתף בישיבת "ועד דד' ארצות" בקונסטנטין בשנת 1755. שמו של ר' יצחק נזכר בקשר למחלוקת בין ר' יעקב עמדן לר' יונתן אייבשיץ. בב"פ פעל גם ר' ברוך מ2וון, שעמד לימין ר' אייזנשטט במלחמתו בר' יונתן אייבש"י. אחרי ר' יצחק כיהן בקהילה ר' מנחם נחום גינצבורג (נפטר ב-1783); אחריו (מ-1763) בא ר' יוסף בן יעקב, שהוא כנראה מחברו של "כוכבי יעקב" (נפטר ב-1803); יורשו בתפקיד היה ר' שבתי אייזנשטט (משנת 1790). בראשית המאה ה-19 כיהן בב"פ ר' אברהם אבא דוידזון, בנו של רבה של ורשה ר' חיים דוידזון.
בעלייתו של ר' יהודה חסיד לארץ-ישראל בשנת 1700 היו בין אנשיו שניים מבני ב"פ. אחד מהם, יוסף בן פסח, היה היחיד שנשאר נאמן לארץ-ישראל וב-1729 עוד היה בירושלים. הוא סבו של ר' חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א).
עם התפתחות תנועת החסידות הפכה ב"פ לאחד ממרכזי החסידים בפולין, ובד בבד גברה השפעתם במוסדות הקהילה. ר' משה-מיכל ב"ר פישל סטריז'בר (נפטר ב-1856), שכיהן בב"פ, היה מתלמידיו של ר' מנחם מנדל מקוצק, מראשי החסידות. יורשו בתפקיד היה ר' נחום זאב בורנשטיין (נפטר בשנת 1888), גם הוא מחסידי קוצק, שנודע בחיבורו "אגודת אזוב". משנת 1891 ישב על כס הרבנות בב"פ ר' שמואל לייב ז"ק (נפטר בשנת 1932).
בב"פ קבעו את חצרם ר' בריש לנדוי, בנו של ר' אברהם רבה של צ'ייכנוב (נפטר בשנת 1876); ר, יצחק יעקב רבינוביץ ("האדמו"ר מביאלה", נפטר בשנת 1905), מחבר "דברי תבונה" ו"ישרי לב" ; ור' אהרן לנרוי (נפטר בשנת 1910). ר' יחיאל יהושע רבינוביץ היה ממשיך שושלת ביאלה בירושלים. שלושה מבניו נקראו גם הם "האדמו"ר מביאלה". בראש הישיבה בב"פ, אחת הידועות בפולין, עמד ר' נח שחור, חותנו של האדמו"ר ר, אברהם מרדכי מגור.
במחצית השנייה של המאה ה-19 גרלה הקהילה באופן ניכר. באותה תקופה בנו לעצמם יהודי ב"פ בתים חדשים, בתי-מלאכה ומפעלים קטנים. בראשית שנות השישים של המאה ה-19 היו בעיר, לפי נתונים חלקיים, 344 בתים, מהם 66 בתי לבנים. בבעלותם של היהודים היו אז 145 בתים ומפעלי תעשייה רבים, בהם בית-חרושת למסמרי עץ, מפעל לעיבוד עורות, בית-חרושת לנעליים, מנסרות,משרפות לבנים, טחנות קמח, בית-חרושת לסבון, מבשלת בירה ומפעלים זעירים בענפים אחרים. במפעלים האלה מצאו את פרנסתם עשרות פועלים יהודים. בעלי המלאכה הפולנים והיהודים היו מאורגנים בצכים. על-פי החוק נדרש כל בעל מלאכה יהודי להציג במשרדי הממשל המקומי אישור שעבר את שלבי ההכשרה הדרושים, ורק אחר-כך התקבל לצך כבעל מלאכה עצמאי. בשנת 1841 היו בב"פ 11 סנדלרים חברי הצך של ענף העור,מהם 7 יהודים, לצך של ענף התפירה השתייכו 13 חייטים ו-2 כובענים. על-פי אומדן משנת 1841 היו בב"פ באותה שנה 127 בעלי מלאכה, מתוכם 76 יהודים. רובם הגדול עבדו בענפי העור והתפירה אך היו ביניהם גם אופים, בנאים, כורכי ספרים, מצפי גגות, נגרים, נפחים, פחחים, צבעים, קצבים, רצענים ושענים.
משפחות רבות חיו בעוני ונזקקו לתמיכת מוסדות הסעד של הקהילה. עם מוסדות הסעד והצדקה היהודיים נמנו החברה קדישא, שנקראה "גומלי חסד של אמת", "בית לחם" (נוסד ב-1885), "ביקור חולים", "לינת צדק" ו"הכנסת אורחים". שנים אחדות לפני מלחמת העולם הראשונה נוסדה בב"פ חברת "אחיעזר", שעסקה בעזרה רפואית. בשנת 1911 נחנך בב"פ בניין בית-החולים היהודי.בשנת 1908 ייסדו היהודים "קופת מלווה וחיסכון" עם הון יסוד של 7,000 רובל. בקופה היו חברים כ-500 סוחרים זעירים ובעלי מלאכה. בשנת 1911 התאגדו כ-100 סוחרים יהודים והקימו אגודה לאשראי עם הון יסוד של 10,000 רובל.
עד לתחילת המאה ה-20 למדו רוב ילדי ישראל בחדרים פרטיים ובתלמוד-תורה, ומהם שהמשיכו בלימודיהם בישיבה המקומית. במחצית השנייה של המאה ה-19 חדרה השפעת ההשכלה גם לתחום החינוך היהודי. בעת ההיא הוקמה בב"פ גימנסיה ממלכתית עירונית, שלמדו בה גם בני נוער יהודים מרוסיה שלא התקבלו לגימנסיות במקומות מגוריהם בגלל הגבלות הנומרוס קלאוזוס. בהשפעתם החלו גם בני נוער מקומיים ללמוד בחשאי לימודי חול ולקרוא בספרי ההשכלה, ומקצתם נרשמו ללימודים בגימנסיה המקומית.
אחד המשכילים הראשונים בב"פ היה ד"ר דוד כהן (נולד בשנת 1889), שלמד בגימנסיה של ב"פ ואחר-כך יצא ללימודי רפואה בוורשה וברוסטוק. אחרי מלחמת העולם הראשונה הוא עבד בבית-החולים הפולני "רוח הקודש" ובבית-החולים היהודי ברחוב צ'יסטה בוורשה. ד"ר בוטשע פינקלשטיין, אף הוא בוגר הגימנסיה בב"פ, סיים את הפקולטה לרפואה בווילנה.
קיומו של פרולטריון בעיר שימש קרקע לצמיחתן של תנועות פועלים יהודיות. בראשית המאה ה-20 נוסדו בב"פ סניפי "פועלי ציון" וה"בונד". בימי מהפכת 1905/6 ארגנו חברי ה"בונד" בב"פ קבוצה להגנה עצמית. בתקופת הריאקציה שלאחר מהפכת 1905/6 חיסלו השלטונות את סניף ה"בונד". רבים מחבריו היגרו לארצות-הברית ולאנגליה.
ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גויסו לא מעטים מיהודי ב"פ לצבא הרוסי ומשפחותיהם איבדו את מפרנסיהן. בקיץ 1915 נסוג הצבא הרוסי, ויחד עמו הועברו רבים מיהודי ב"פ לפנים רוסיה. ביניהם היו סוחרים שקיימו קשרי מסחר עם הצבא הרוסי. לאחר שב"פ נכבשה בידי הצבא הגרמני הוטלו על תושביה מסים כברים והוחרמו סחורות, ובעיר שרר רעב. אנשים צעירים גויסו לעבודת כפייה בבניית ביצורים. ב-1915-1916 פרצה בב"פ מגפת טיפוס ובית-החולים היהודי הוחרם בידי הצבא הגרמני; החולים היהודים נותרו בלא טיפול רפואי נאות ורבים מהם נספו במגפה.
ועם זאת, חרף הקשיים והמצוקה בשנות המלחמה, זכו החיים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים היהודיים לשגשוג. התנועה הציונית חידשה את פעילותה ותרמה רבות לחינוך הילדים ולהשכלת המבוגרים. בב"פ הוקמו בית-ספר עברי של רשת "יבנה" ובית ילדים, שנתקבלו אליו 60 ילדים יתומים. בית-הספר "יבנה" התקיים עד 1918. כמו-כן הוקם במקום "בית-העם,' שהכיל ספרייה ופעלו בו בין השאר חוג לדרמה, מקהלה, תזמורת כלי נשיפה וחוג להתעמלות. לעזרת הציונים בב"פ באו אנשי צבא יהודים חברי התנועה הציונית בגרמניה, שסייעו להם בעצה ובמעשה. חודשה גם פעילותם של ארגוני הסעד ונפתח מטבח עממי, שבו קיבלו העניים שבעניים ארוחות חמות מדי יום ביומו.

היהודים בין שתי מלחמות העולם
בשנים הראשונות לקיומה של פולין המחודשת היו סדרי הביטחון במדינה מעורערים. העיר שוחררה בידי חיילים פולנים ששירתו תחת פיקודו של הגנרל האלר, שנודעו ביחסם העוין ליהודים. החיילים הרבו להתעלל ביהודים, קיצצו להנאתם זקנים ופיאות ולא פעם אף שלחו ידם בביזה. בעת המלחמה בין פולין לרוסיה הסובייטית נאסרו אחדים מפעילי ה"בונד" בב"פ ושולחו למחנה ריכוז בדומביה. בתחילת אוגוסט 1920 נכבשה ב"פ בידי יחידה של הצבא האדום, שנשארה במקום 8 ימים. אחרי נסיגת הסובייטים האשימו שלטונות צבא פולין את היהודים בשיתוף פעולה עם האויב. בעיר ובסביבתה התחוללו מהומות אנטישמיות ומעשי ביזה. גם כפריים מן הסביבה נהרו לב"פ והתחלקו עם החיילים הפולנים בשלל הביזה שבזזו מן היהודים.
בתקופה זו נותרו רבים מיהודי ב"פ בחוסר כל ומהם שהגיעו עד פת לחם. הג'וינט סייע בהקמת מטבחים עממיים שחילקו ארוחות חינם לילדים. לאוכלוסייה היהודית חולקו חבילות מזון ובגדים. רבים מיהודי ב"פ, ובמיוחד בני נוער, שוב לא ראו את עתידם בפולין באותן שנים והיגרו לארצות-הברית, לארגנטינה ולארצות אחרות. משהתייצב השלטון החלו יהודי ב"פ לשקם את בתי-העסק שלהם. גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם המשיכו רוב יהודי ב"פ להתפרנס ממסחר זעיר וממלאכה. מקצת בעלי המלאכה עבדו לשכירים במפעלי תעשייה זעירים ובבתי-מלאכה. עם חידוש הפעילות הכלכלית נרתמו גם ארגונים ומוסדות מקומיים לפעולות סיוע ועזרה הדדית. 500 היהודים שהועסקו בבתי-המלאכה התארגנו באיגודים, לפי ענפים - "איגוד עובדי העץ" (נוסד ב-1921), "עובדי המחט", "עובדי ענף העור" וכיוצא באלה - והסוחרים הזעירים התארגנו ב"איגוד הסוחרים הזעירים" (1924). ביזמתם של בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים הפכה ב-1927 "קופת מלווה וחיסכון", שהוקמה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ל"בנק קואופרטיבי של הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה". בשנת 1925 הוקם בב"פ "בנק הסוחרים", שנסגר בשנות המשבר הכלכלי (1934). גם קופת הגמ"ח שהוקמה לפני מלחמת העולם הראשונה המשיכה להעניק הלוואות לנזקקים. בשנת 1926 הקימו "איגוד הסוחרים הזעירים" ו"איגוד בעלי המלאכה" קופת גמ"ח נוספת, בעזרת הג'וינט. רבים מיהודי ב"פ, שמקורות הפרנסה שלהם הלכו ונידלדלו בשנות המשבר הכלכלי 1928-1932, ניצלו מחרפת רעב בעזרתם של המוסדות האלה.
בשנים הראשונות לכינון מדינת פולין העצמאית נבחרו גם יהודים למועצת העיר ב"פ על-פי שיעורם היחסי באוכלוסייה. בשנת 1919 נבחרו למועצה 15 יהודים - 6 חברי ה"בונר", 4 מ"אגודת ישראל", 2 מן "הציונים הכלליים", 2 מסיעת "פועלי ציון" ואחד בלתי מפלגתי. בבחירות 1923 נבחרו 13 נציגים יהודים - 6 מ"אגודת ישראל", 3 מן "הציונים הכלליים", 2 מאיגוד בעלי המלאכה ו-2 מאיגוד בעלי הבתים. ואולם ככל שגברה האנטישמיות בפולין עשו השלטונות מאמצים לצמצם את הנציגות היהודית במועצת העיר, למרות מספרם היחסי הגבוה של היהורים בקרב כלל תושבי העיר. בשנת 1934 נבחרו למועצת העיר 5 יהודים ובשנת 1938 - רק 3. בין שתי מלחמות העולם שרר בקהילה הלך-רוח דתי-מסורתי, ויחד עם זאת ניכרה גם השפעת התנועה הציונית. בבחיוות לוועד הקהילה שנערכו ב-1924, נבחרו 15 נציגים - 7 מ"אגודת ישראל", 4 מאיגוד בעלי המלאכה, 3 מ"הציונים הכלליים" ו,'המזרחי" (יחדיו) ואחד בלתי מפלגתי.
רבה האחרון של ב"פ, ר' צבי הירשהורן, כיהן בתפקידו משנת 1938 (נספה בשואה).
בשנים 1920-1939 היה ועד הקהילה נתון בקשיים כספיים מתמידים, ואף-על-פי כן פיתח פעילות ענפה בתחומי החינוך, הבריאות והסעד. בתלמוד-תורה המקומי למדו כ-250 תלמידים, רובם מבני העניים. הקהילה רכשה ציוד חדש בשביל בית-החולים היהודי, ומ-1926 החזיקה גם "מושב זקנים", שהתגוררו בו ב-30 זקנים ערירים.
הקהילה תמכה מתקציבה גם בכמה ארגוני צדקה וסעד כגון "עזרת חולים", "הכנסת אורחים" ו"בית לחם", שסיפק ארוחות חמות לעניים. לבריאות הילדים ממשפחות עניות דאג טא"ז (ארגון הבריאות היהודי בפולין). מדי שנה נשלחו כ-200 ילדים לבלות בקייטנות של החברה. עם פעילי טא"ז נמנו כמה רופאים שעבדו גם בבית-החולים היהודי - ד"ר הרדמן, ד"ר גולדברג וד"ר א' גלבארד.
בשנים שבין שתי מלחמות העולם פקדו את ב"פ מדי פעם דלקות גדולות. בשנת 1926 נשרפו חיים 5 יהודים בחצר האדמו"ר לנדוי ו-3 ספרי תורה עלו באש. בשנת 1938 עלה באש בית-המדרש הישן.
הפעילות הציונית בב"פ, שראשיתה כזכור עוד בתחילת , המאה ה-20, גברה בתום מלחמת העולם הראשונה והסתעפה. עם מנהיגי הציונים בעיר נמנה עורך-הדין אפולינרי הרטגלס, שבשנים הראשונות שאחרי המלחמה ייצג את יהודי ב"פ והסביבה בסיים הפולני ונאבק למען זכויות המיעוט היהודי בפולין. ערב מלחמת העולם השנייה עלה הרטגלס לארץ-ישראל, ואחרי קום מדינת ישראל שימש מנכ"ל משרד הפנים. עם המפלגות הציוניות שסניפים שלהן הוקמו בב"פ נמנו "הציונים הכלליים", "פועלי ציון", "המזרחי" (משנת 1916) וציונים רוויזיוניסטים (מ-1927). כמו-כן התארגנה במקום קבוצה של "החלוץ" והוקמו קנים של תנועות הנוער "השומר הצעיר" (1919), "גורדוניה", "דרור" ובית"ר.
מבין המפלגות הלא-ציוניות פעלו בב"פ "אגודת ישראל",שהתבססה בעיקר על החסידים, ה"בונד", שרוב חבריו באו מקרב המועסקים בבתי-המלאכה, ותנועת הנוער שלו "צוקונפט". צעירים יהודים אחדים השתייכו למפלגה הקומוניסטית, שפעלה באותן שנים באורח בלתי לגלי. גם בתקופה זו למדו רבים מילדי ישראל במוסדות חינוך דתיים דוגמת החדר המסורתי והתלמור-תורה. הבנות למדו בבית-הספר "בית יעקב" של "אגודת ישראל". ואולם רבים למדו גם בבתי-הספר הפולניים העממיים שבמקום. ב-1919 נפתח בעיר בית-ספר יסודי יהודי, שפעל עד 1923. בב"פ היו שתי ספריות יהודיות - הספרייה של "תרבות", ובה 2,500 ספרים בעברית, ביידיש ובפולנית, וספריית "הליגה לתרבות,' ("קולטור ליגע"). ליד הספריות פעלו חוגים לדרמה ולספרות. גם ב"בית-העם" התקיימו חוגי דרמה וספורט. בתקופה זו הופיעו בב"פ שני כתבי-עת ביידיש - השבועון "פאדלאסיער לעבן" יצא בשנים 1926-1927 וב-1932, בעריכת מ"מ גלנברג; והשבועון "ביאלער וואכנבלאט" של הציונים, שהופיע משנת 1932 ועורכו היה שמואל ויזנפלד. שנות ה-30 האחרונות עמדו בסימן של התגברות האנטישמיות, בב"פ כבכל פולין. החרם הכלכלי שהוכרז על המסחר והמלאכה היהודיים גבר בהתמדה, ומספר נזקקי הסעד שקיבלו תמיכה מ7 הקופה הציבורית הלך וגדל. במפעלי התעשייה שהקימה ממשלת פולין בב"פ, ובכלל זה בבית-החרושת למטוסים, לא ניתנה לפועלים יהודים דריסת רגל, למרות שלצורך הקמת המפעלים השתמשו השלטונות בהון ובידע של היהודים.

בימי מלחמת העולם השנייה
ב-1 בספטמבר 1939 הופצצה ב"פ ממטוסים גרמניים, שכיוונו את אשם בעיקר אל בית-החרושת לייצור מטוסים שבשכונת ווליה. בתים רבים עלו באש ובקרב תושבי השכונה, יהודים ולא-יהודים, היו הרוגים. ב"פ נכבשה בידי הגרמנים ב-13 בספטמבר 1939 (ערב ראש השנה ת"ש). ב-26 בספטמבר 1939 נסוגו הגרמנים מב"פ ובמקומם נכנסה אליה יחידה של הצבא האדום. ואולם הכוח הסובייטי נשאר במקום זמן קצר בלבד, כשבועיים ימים. אחר-כך, על-פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ בין גרמניה לברית-המועצות, נכללה ב"פ בשטח הכיבוש הגרמני. עם צאתם של חיילי הצבא האדום, ב-10 באוקטובר 1939, עזבו גם 600 יהודים את בתיהם ועברו למזרח פולין, לאזור שעל-פי ההסכם נשאר תחת שליטת הסובייטים. גם הרב ר' צבי הירשהורן הצטרף אל הבורחים מזרחה. ב-1943 הוא נספה בלבוב.
כבר בימים הראשונים לכיבוש החלו הגרמנים בחטיפת יהודים לעבודות כפייה ובגזל רכוש יהודי. מעשי החטיפה היו מלווים התעללות והשפלה.
בנובמבר 1939 הוקם בב"פ יודנראט. בראשו עמד יצחק פיזשיץ וחבריו היו יעקב אהרן רוזנבוים, דוד קנטור ואחרים, רובם חברי ועד הקהילה לשעבר. כמו במקומות אחרים, נאלץ גם היודנראט של ב"פ לטפל בכל המשימות שהטילו עליו הגרמנים, ובכלל זה איוש מכסות העובדים שנדרשו לעבודות כפייה ואיסוף קונטריבוציות (כסף ודברי ערך) בעבור השלטונות.
ואולם היודנראט בב"פ ראה עצמו ואת פעולתו כהמשך למוסד הקהילה, ועשה כל שביכולתו לרווחת היהודים. במקום הוקם מטבח ציבורי שהוגשו בו ארוחות מבושלות לנזקקים. בפיקוח היודנראט המשיכו לפעול בית-החולים היהודי ובית-ספר לילדים קטנים, בניהולה של ליובה טוכשניידר. ר' משה אוטשן לימד שיעורי תלמוד. אנשי היודנראט דאגו לקיים גם את שתי הספריות היהודיות. התפילה בציבור היתה במניינים בבתים פרטיים.
ב-1 בדצמבר 1939 פרסמו הגרמנים צו ובו נדרשו כל היהודים, מגיל 6 ומעלה, לענוד על זרועם הימנית סרט ועליו מגן-דוד צהוב (אחר כך שינו הגרמנים את צבעו לכחול). על-פי הוראת הגרמנים רוכזו היהודים בשכונה נפרדת, ברחובות גרבנובה, ינובה, פרוסטה ו5-חודניה, כמה משפחות בדירה אחת. את הבתים שפינו היהודים ברחובות האחרים החרימו ראש העיר אנטוני ולבסקי, ועוזריו ס' שצ'יפנסקי וביילצקי, ששיתפו פעולה עם הגרמנים, ומסרו אותם ל"דרי:רים" נוצרים (יידיש, אנשים ש"מסדרים עניינים"). בהוראת הגרמנים הוקמה משטרה יהודית, שנאלצה לבצע את הוראותיהם.
בסוף 1939 גברה הצפיפות בשכונה היהודית, עם בואם של 2,000 יהודים שגורשו מסובלקי ומסרוצק. יהודי ב"פ שיכנו חלק מהם בדירותיהם, ויתרם מצאו קורת גג בבית-הכנסת ובבתי-המדרש שבשכונה. הרובע היהודי היה פתוח ויושביו יכלו לצאת ולבוא כחפצם ולרכוש מן האיכרים דברי מזון תמורת בגדים וכלי בית. ואולם בגלל הדוחק ותנאי ההיגיינה הגרועים פרצה במקום בראשית 1940 מגפת טיפוס, ורבים נספו. באותה העת לערך הובאו לב"פ שבויי מלחמה יהודים, רובם פצועים, ששירתו בעבר בצבא הפולני. גם הם שוכנו ברובע היהודי.
ביולי 1940 שולחו כמה עשרות גברים יהודים מב"פ לעבודת כפייה בבלז'ץ. בסתיו 1940 החלה לשכת התעסוקה של היודנראט, שהוקמה על-פי הוראת הגרמנים, לגייס עובדים למפעלים שהקימו הגרמנים בב"פ ובסביבתה. ליד המפעלים הקימו הגרמנים מחנות עבודה. בשבעה מחנות עבודה של הוורמאכט, בשדה התעופה, בתחנת הרכבת, במחנה ןינטה שבשכונת ווליה, עבדו מאות בעלי מלאכה יהודים - סנדלרים, חייטים, נגרים, מסגרים ופחחים. מאות יהודים נוספים עבדו בעבודות שחורות כסלילת כבישים, ניקוז תעלות והקמת מתקני ביוב, או במנסרות ובבניית צריפים. נשים רבות עבדו בחווה של הרוזן פוטוצקי, "האלאס". באביב 1941 החלו הגרמנים בהכנות למלחמה נגד ברית-המועצות ויהודים רבים גויסו לעבודות ביצורים ולהקמת שדה תעופה בסביבה.
חיסול קהילת ב"פ החל ביוני 1942. ב-6 ביוני נפוצה בשכונה היהודית שמועה שהיהודים ייאלצו לעזוב את ב"פ ויפונו למערב, ורק העובדים שבמחנות העבודה, המועסקים במפעלים הגרמניים, ואלה שבידיהם תעודות עובד, יהיו פטורים מן הגירוש. הגרמנים הטילו על היודנראט ועל המשטרה היהודית את מלאכת ריכוז המיועדים לגירוש. ב-10 ביוני 1942, ב-5 בבוקר, נאספו בחצר בית-הכנסת כ-3,000 יהודים ובהם זקנים, נשים וילדים. רבים מוהודי ב"פ לא התייצבו וברחו ליערות. שוטרים גרמנים הובילר את היהודים שנאספו אל תחנת הרכבת. ביום המחרת, 11 ביוני 1942, הוכנסו המגורשים לקרונות משא והובלו למחנה ההשמדה סוביבור.
לאחר הגירוש הראשון צמצמו הגרמנים את שטחו של רובע המגורים היהודי. בליל 4 באוגוסט 1942 כיתרו ז'נדרמים ואנשי משטרה גרמנים ופולנים את השכונה היהודית, הוציאו את הגברים מבתיהם וריכזו אותם בכיכר השוק, שם בדקו את תעודות העבודה של האנשים. אחר-כך שחררו אותם, אבל עוד באותו לילה הוצאו להורג 19 יהודים.
ב-12 באוגוסט 1942 חזרו שוטרים גרמנים ומשתפי פעולה אוקראינים והחלו לחטוף גברים יהודים ולרכזם בכיכר שבשכונת ווליה. בין החטופים היו גם פועלים שעבדו במחנות העבודה של הוורמאכט. אנשי היודנראט התריעו על הנעשה בפני השלטונות הגרמניים, ואלה שחררו את העובדים. כעבור ימים מספר התחדשו החטיפות. כ-400 יהודים, ובהם רוב אנשי היודנראט, הובלו למחנה מיידאנק. שם השאירו הגרמנים 50 יהודים, והעבירו 350 איש לעבודה בסלילת מסילת ברזל בגולומב (בין לובלין לפולאווי).
בספטמבר 1942 הובאו לב"פ 3,000 מגורשים מן העיירות ינובה וקונסטנטין, והצפיפות בשכונה היהודית גדלה מאוד. גלט, איש הס"ד, לקח מן היהודים את כל דברי הערך שעוד נותרו כרשותם והטיל עליהם קונטריבוציה בסך 45,000 זלוטי. היהודים חשו שהגרמנים מתכוונים לחסלם בימים הקרובים. רבים ניסו לברוח ליערות, חפרו בונקרים והתקינו לעצמם מקומות מחבוא או הסתתרו במרתפים.
הגירוש השני של יהודי ב"פ החל ב-26 בספטמבר והסתיים ב-1 באוקטובר 1942. באקציה הזאת השתתפו אנשי גסטאפו, ז'נדרמריה, המשטרה הגרמנית והפולנית וחיילים משדה התעופה שבקרבת העיר. בלילה שלפני האקציה כיתרו הגרמנים את השכונה היהודית, ובבוקר גירשו את היהודים מבתיהם וריכזו אותם בכיכר השוק החדש. יהודים שהתנגדו לגירוש נורו במקום. בבית-החולים היהודי נמצאו באותו יום 15 חולים ו-2 אחיות. הם נורו במקום בידי אנשי הגסטאפו. מספר יהודים הוצאו מבין הנאספים ונשלחו לעבודות כפייה בשדה התעופה מלשביצה שליד טרספול (ע"ע). רוב האנשים שנותרו בכיכר השוק הוסעו בעגלות של איכרי הסביבה למיינדזיז'ץ פודלאסקי (ע"ע). בדרך נרצחו רבים מהם ביער וורוניצה.
ב-6 באוקטובר 1942 גירשו הגרמנים למיינדזיז'ץ כ-1,200 פועלים יהודים ממחנות העבודה שבסביבת ב"פ.רק מעטים הצליחו להימלט ליערות. עם בואם לתחנת הרכבת של מיינדזיז'ץ צירפו הגרמנים אל קבוצת הפועלים גם את רוב מגורשי ב"פ שימים ספורים קודם לכן הובאו לגטו המקומי, וכולם שולחו לטרבלינקה.
גורלם של יתר מגורשי ב"פ היה כגורלם של יהודי מיינדזיז'ץ. ביולי 1943, לאחר כמה אקציות נוספות בסוף 1942 ובמאי 1943, חוסל גטו מיינדזיז'ץ ויושביו שולחו לטרבלינקה ונרצחו שם. בב"פ השאירו הגרמנים קבוצת פועלים יהודים כדי שיפנו את השכונה היהודית ויהרסו את בית-הכנסת ואת בתי-התפילה הקטנים.
לנוכח יחסה העוין של האוכלוסייה הפולנית היו אפשרויות ההישרדות ביערות, וגם הסיכויים להתארגן ללחימה, מזעריים. ואף-על-פי כן היו מקרים לא מעטים של התנגדות לגרמנים ושל בריחה מן הגטו ומרכבות המוות. באוגוסט 1942 נאסרה גודיה שטיינמן, חברת "השומר הצעיר", בידי הגסטאפו בב"פ והוצאה להורג. היה לה קשר עם אנשי מחתרת פולנים שמהם קיבלה ספרות בלתי לגלית.
רבים מיוצאי ב"פ גויסו לשורות הצבא האדום והצבא הפולני העממי שהתארגן בברית-המועצות. ליאון פקמן, יעקב ורשבסקי, צמח טוכמינץ ושמחה ליברמן נפלו בקרב.