כ"ט תמוז ה'תשע"ז

ביילסקו BIELSKO

עיר בפולין
מחוז: שלזיה
נפה: ביילסקו
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
ע"י ביאלה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-22,332
• יהודים בשנת 1941: כ-4,430
• יהודים לאחר השואה: מעטים

תולדות הקהילה:
כללי
שתי הערים הללו שוכנות זו על-יד זו, והנהר ביאלקה חוצה ביניהן. מבחינה אדמיניסטראטיבית הן היו נפרדות עד שנת 1939, ואוחדו ב- 1945. התפתחותן ההסטורית של השתיים לא היתה אחידה, אולם למן תחילת המאה ה- 19 ועד לזמננו השתלבו כלכלותיהן זו בזו והיו כמעט לחטיבה אחת; תושבי עיר אחת עבדו בעיר השנייה, קיבלו שירות ממוסדות ציבוריים וחברתיים לא רק לפי מקום מגוריהם, ואף מצאו להם מסגרות פוליטיות באחת משתי הערים האלו. בעידן המודרני הוזכרו שתי הערים בפי תושבי גאליציה, ולאחר-מכן בפי תושבי פולין ואף מחוץ לגבולותיהן, בנשימה אחת ומתוך כוונה לעיר אחת - ביילסקו-ביאלה, או כמקובל ביידיש ביאלה-ביליץ. לפיכך נקדיש להן גם אנו ערך משותף אחד, ובכל פרק ופרק נשתדל להבליט במידת האפשר את הספציפי-לוקאלי שבכל אחת משתי הערים על ידי חלוקת הפרק לשניים: חלקו האחד יוקדש לביילסקו וחלקו האחר לביאלה. העיר ביילסקו נוסדה ב- 1267 על גדות הנהר ביאלקה כעיר-מבצר בנסיכות צ'יישין, לאחר פלישת הטאטארים-המונגולים לאזור בשנות הארבעים של אותה מאה. באמצע המאה ה- 16 נבנתה ליד ביילסקו טירה מבוצרת. בסוף המאה ה- 17 עברה ביילסקו לרשותם הפרטית של בני האצולה האוגביץ. במשך 250 השנים הראשונות לקיומה התפתחה ביילסקו לאיטה ובסופה של תקופה זו הגיע מספר אוכלוסיה כדי 800 נפשות. התפתחותה המזורזת של העיר במאה ה- 18 היתה קשורה בהתיישבותם של האורגים יוצאי פרוסיה, שהקימו במקום תעשיית-אריגה ביתית עניפה. בתקופת השתייכותה של ביילסקו לקיסרות האוסטרו-הונגרית (משנות ה- 80 למאה ה- 18 ועד 1918) היתה אחד המרכזים הגדולים באימפריה לתעשיית האריגים. אוכלוסייתה של ביילסקו היתה גרמנית ביסודה וחדורה רוח פטאריוטיזם לאוסטריה. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם שמרה ביילסקו על מקומה החשוב בתעשיית האריגים, הפעם בפולין כולה, אולם חלו שינויים בהרכב אוכלוסייתה; רבו המתיישבים הפולנים, וב- 1928 איבדו הגרמנים אפילו את הרוב במועצת העירייה. בשנים 1933- 1939 גילו תושביה הגרמנים של ביילסקו אהדה גלויה לגרמניה הנאצית, אף הקימו בה ארגונים נאציים מובהקים משלהם. עם שחרורה של פולין מידי הכובש הגרמני ב- 1945 גורשו כל תושבי-העיר הגרמנים אל גרמניה. העיר ביאלה הוקמה ב- 1606 כעיר בצורה, שנועדה לעמוד נגד הביצורים, שהקיפו בהם האוסטרים את העיר ביילסקו מעבר לנהר ביאלקה. תחילה השתכנו במקום כ- 100 משפחות, וכולן גרו בביקתות ובצפיפות גדולה. ליושביה לא היו מקורות-פרנסה יציבים. פעם בפעם פרצו גם בביילסקו דליקות, האש אכלה את בקתות העץ, ותושבי ביילסקו נאלצו לחזור ולבנות את עירם. במאה ה- 18 התחיל להתפתח בכפרים הסמוכים לביילסקו ענף האריגה הביתית, וכך נתאפשר לתושבי ביילסקו לעסוק במידת-מה באספקת חומר הגלם לאורגים ובשיווק תוצרתם. אולם התפתחותה של העיר היתה איטית, וגם לאחר כ- 200 שנה מיום היווסדה מנתה בסך-הכל כ- 1500 נפשות. מעמד של עיר העניק לה ב- 1726 המלך אוגוסט השני, וזכויות-היסוד של העיר אף הורחבו ב- 1757. המפנה לטובה במצב חל לאחר שצורף האזור לקיסרות אוסטריה (לאחר חלוקתה הראשונה של פולין ב- 1772). הגבול בין שתי הערים השכנות נעלם, וביילסקו המתועשת והמתפתחת השפיעה לטובה גם על פיתוחה של ביאלה ועל עיסוקם של תושביה. ב- 1870 כבר מנתה ביילסקו יותר מ- 4,000 נפשות, והעיר החלה להידמות במסורת ובהווי התרבותי, ואף בארגון האדמיניסטראטיבי של מוסדותיה במידת מה לשכנתה ביילסקו. זאת על-אף השוני הרב במוצאם הלאומי של רוב אוכלוסיה הפולנים ובמבנה המקצועי שלהם. ביילסקו. קרוב לוודאי שראשוני היהודים השתקעו בביילסקו במחצית השנייה של המאה ה- 17. ב- 1677 התלוננו עירוני ביילסקו אצל השלטונות בצ'יישין על המוכס היהודי, יעקב זינגר, שהשתקע בעיר בניגוד למסורת ולחוקים המקובלים שהתכוונו למנוע מן היהודים ישיבת-קבע בעיר. תלונתם לא נענתה שכן יעקב הנ"ל קיבל, כנראה, רשות ישיבה בביילסקו מן הנסיכות עצמה. ב- 1695 שוב הוגשה תלונה נגד אותו יעקב, והפעם טענו העירונים שהלה החל בייצור יי"ש ללא רשיון, ואף אינו משלם את מס-החסות. לפי המיפקד בשנת 1735 ישבו בביילסקו ישיבת-קבע 4 משפחות יהודיות. לאחר מיפקד זה נגזר על כל יהודי שלזיה, ובתוכם יהודי ביילסקו, שרק ליהודי-חסות מותר לגור בערי שלזיה. מזכות זו נהנתה בביילסקו משפחתו של יוסף מוזס: הוא, בניו הנשואים ואף משרתיו. את הרשות לישיבת-קבע קיבלה משפחת מוזס מן הגראף האוגביץ, שליטה של אחוזת ביילסקו באותם הימים. אבי המשפחה, יוסף, שירת את בעל-האחוזה כמוכס, גובה-מסים ומנהל הכספים של חצרו. לימים הסבו בני משפחת מוזס את שמם המשפחתי לפנהט. אחד מבניו של יוסף, יחזקאל פנהט, נודע כרבן של כמה קהילות ישראל. השתקעות היהודים בביילסקו היתה איטית, וב- 1816 הגיע מספר המשפחות היהודיות שישבו בה ישיבת-קבע ל- 18. אולם כבר במחצית השנייה של המאה ה- 18 ביקרו בביילסקו, לשם ניהול סחר רב-היקף של צמר ואריגים, סוחרים יהודים מפולין וממוראביה. הם נתקלו בקשיים רבים שהערימו לפניהם אנשי החצר של הגראף: הוטלו עליהם תשלומים מיוחדים ומכסים כבדים, ופעם בפעם הוטרדו על-ידי אנשי החצר של הגראף או פקידי הדוכסות בצ'יישין, שמנעו מהם את הישיבה הארעית בעיר. נראה, שחלקם בסחר הצמר היה ניכר ביותר, שכן ב- 1761 פנה ארגון האורגים של ביילסקו אל העירייה בדרישה לחדול מהתנכלות ליהודים אלה. לדעת האורגים פוגע הדבר במלאכתם התקינה, ואף עלול להשבית את בתי-המלאכה שלהם. ואמנם ב- 1769 נכנעה הדוכסות בצ'יישין להוראת השלטונות בווינה הבירה, שלפיה נצטוו השלטונות המקומיים בביילסקו לבטל את הכופר של 2 דוקאטים לשנה, ששילמו היהודים אשר באו לסחור בביילסקו, וכן לחדול משאר ההתנכלויות ליהודים אלה. היישוב היהודי בביילסקו הלך וגדל, בעיקר משבוטלו ההגבלות לזכות ההתיישבות ולעיסוקם החופשי, למן 1848, היא שנת "אביב העמים", ועד להשלמת שוויון הזכויות של יהודי האימפריה האוסטרית על-פי החוקה משנת 1867. במחצית השנייה של אותה מאה גדל זרם היהודים הבאים להשתקע בביילסקו, וב- 1910 הוכפל מספרם לעומת זה שב- 1870. ודאי גרמו לכך תנאי המקום, ובעיקר התיעוש המזורז של העיר, שאיפשר את ביסוסם הכלכלי המהיר של המשתקעים היהודים. ראשוני היהודים בביילסקו עסקו אמנם בחכירה ובעסקי כספים, אולם כבר בתחילת המאה ה- 19 היה רוב עיסוקם קשור בענף האריגה, בעיקר באספקת חומרי-גלם ובשיווק התוצר המוגמר. בתעשיית האריגים השתלבו היהודים רק במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעיקר בשלהי אותה מאה. עם חלוצי תעשיית הטקסטיל נמנו ליאופולד פופר, אמיל שור ודוד באום. מפעל-טקסטיל גדול הקים בביילסקו ב- 1870 איצ'ה רפפורט, תושב לודז' לשעבר. מבין התעשיינים הגדולים במקום נודעו גם בני המשפחות וולף, פרנקל ושטיין. בבעלות יהודית היו עוד עשרות מפעלי-טקסטיל זעירים יותר. אף-על-פי-כן ראוי לציין, שאפילו המפעלים הגדולים ביותר שבידי יהודי ביילסקו לא ניתן היה להשוות את היקף ייצורם לשל אלה שבידי הגרמנים. בביילסקו התפתחו בעת ההיא גם תעשיות-לוואי של ענף האריגה. הוקמו מפעלים למכונות-אריגה, מנועים, חלקי-חילוף ומוצרי עזר, אולם חלקם של היהודים בתעשיות-לוואי אלו היה מזערי. מלבד ענף האריגה היו גם ענפי תעשייה אחרים בבעלות יהודית, כגון בית החרושת למשקאות של פרנקל וגרוס, מפעל גדול לברגים ומסמרים של פולאק, מפעל לייצור חבלים של האחים דויטש, מפעל למברשות של האחים גולדברג - שני בגודלו בפולין כולה בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. גם במסחר שלחו יהודי ביילסקו את ידם. יצויין שלא רק בעלי העסקים, אלא גם מאות שכיריהם (פקידים, זבנים) היו יהודים שהתפרנסו בכבוד ממלאכתם. היישוב היהודי בביילסקו נודע גם בכך, שאחוז ניכר מבין המפרנסים עד מלחמת-העולם הראשונה, ואף לאחריה, היו בעלי מקצועות חופשיים, והרוב בין בעלי מקצועות אלה בעיר. מחציתם של כל הרופאים היו יהודים, וכמעט כל עורכי-הדין. גם בקרב המורים, השופטים, הנוטריונים וכיו"ב גדול היה אחוז היהודים בעיר. עד מלחמת-העולם הראשונה היו מעטים בעלי-מלאכה היהודים. רובם היו מהגרים שזה מקרוב באו מפולין הקונגרסאית, ובעיני אנשי היישוב הוותיקים נחשבו אף כמועמדים לתמיכת סעד. מראשית המאה ה- 20 הוקם בביילסקו איגוד בעלי-המלאכה. נוכח המבנה המקצועי והפרנסה המצויה בשפע נחשב היישוב היהודי בביילסקו לאי של שפע ופריחה בים הדלות, ששררה בקרב יהודי גאליציה מעבר לנהר ביאלקה. כבשאר ערי שלזיה האוסטרית נקבעו גם בביילסקו ארגון הקהילה היהודית ותפקידיה, בעיקר על-פי צווי הקיסר מ- 1752 ו- 1781. תכליתם של צווים אלה היתה להגביל את ריבויים של היהודים בארץ זו, לצמצם את ארגונם הפנימי לקיום פולחן דתי ולמירשם אזרחי, שגם שימש יסוד לגביית מיסים. כארגון-הגג של קהילות האזור שימש ה"יודנשאפט" בעיר צ',.ישין. היישוב היהודי בביילסקו היה כפוף לארגון גג זה עד ל- 1865, שנת כינונה החוקי של הקהילה היהודית העצמאית בביילסקו עצמה. אולם צורכי היישוב ההולך וגדל במוסדות ציבור ודת פרצו את חומות ההגבלות החוקיות, עוד קודם לכינונה של הקהילה העצמאית. ב- 1828 קיבל היישוב אישור להקמת בית-תפילה, וב- 1831 נרכש המגרש ונרשם כדין על שם בית-הכנסת, שאמנם נבנה כמה שנים לאחר-מכן. הרחוב שבו עמד בית-הכנסת נקרא "טמפלשטראסה" והיה למרכז היישוב היהודי. כמה שנים קודם לשנת 1848 קודש בית-העלמין. יהודי ביילסקו ניסו באותן השנים להשתחרר מעולה של קהילת-הגג בצ'יישין, ולא אחת הגיע הסכסוך בנדון עד לערכאות הגויים. סוף-סוף הצליחו יהודי ביילסקו לקבל ב- 1848 את האישור הדרוש לנהל במקום את המירשם האזרחי היהודי, וב- 1861 הוכרז, כאמור, דבר כינון הקהילה העצמאית בביילסקו. ב- 1872 נבחר לראשונה ועד הקהילה. זכות הבחירה ניתנה ל- 68 בעלי בתים, ששילמו 5 פלורין מס הקהילה. ב- 1855 השתתפו בבחירות לוועד הקהילה 111 בוחרים, וב- 1895 - 224. ב- 1881 הוקם ה"טמפל" החדש, אחד הגדולים והמפוארים מסוגו בשלזיה האוסטרית, ואף באימפריה כולה. עד 1909 נבנה "בית-הקהילה", ובו גם אולם נאה לאסיפות-עם. נוסף לחדרי המשרדים היה בקומת הקרקע גם מטבח עממי לתלמידים יהודים של בתי-הספר התיכוניים, ובעיקר לתלמידי בית הספר הטכני. אחד ממוסדות הקהילה הוותיקים היה חברת "ביקור חולים", שנוסדה ב- 1868. את דמותה, תפקודה וארגונה של הקהילה בביילסקו קבעו מוצאו של היישוב כולו, הרכבו החברתי וההווי שנתרקם בו. רוב-רובם של בני היישוב מוצאם היה מתחום הקיסרות האוסטרית (מוראביה, הונגריה, היקבולס) או מגרמניה, ומיעוטם מגאליציה או פולין הקונגרסאית. הרוב דבק באוריינטאציה פרו-אוסטרית והיה חדור אהדה לתרבות הגרמנית ולאורח-החיים של היהדות הגרמנית המודרנית. מיעוטם של יהודי ביילסקו דבקו ביהדות המסורתית נוסח מזרח-אירופה; הללו הקימו להם ב- 1870 בית-כנסת שהיה קרוי "בית-הכנסת הפולני". בהשתקעותו בביילסקו של המהגר היהודי מפולין או מגאליציה והסתגלותו במקום היו על-פי-רוב כמה שלבים: תחילה ישב המהגר בד' אמותיהם של בני-מולדתו, התפלל בבית-הכנסת "הפולני", אולם כעבור זמן-מה, עם ביסוסו הכלכלי ותשוקתו הגוברת להשתלב בקרב הרוב ביישוב, עברו הוא או צאצאיו אל ה"טמפל" ואל החברה "הגרמנית". את העניינים ביישוב היהודי בביילסקו קבעו בעלי-ההון ובעלי התארים האקדמיים, ששמרו על תדמיתם הגרמנית, ואין צורך לומר שגם השליטה בוועד הקהילה היתה בידיהם. בהתאם לחוק, כיהנו כרבני הקהילה בביילסקו "מטיפים" בעלי-תואר אקדמי. ראשון בהם היה ד"ר א. פרנקפורטר שנתמנה ב- 1870. ב- 1875 מילא את מקומו ד"ר א. קוריין שכיהן עד שנת 1888. באותה שנה נבחר לרב העיר ד"ר ש. הורביץ, הוא שניהל את עדתו עד 1895, השנה בה עבר לברסלאו. על כסאו ישב ד"ר מ. שטיינר, שכיהן במשרתו עד 1939. הרבנים-המטיפים היו גם "מורי דת משה" לתלמידים יהודים, הן בבית-הספר לילדי ישראל והן בבתי-הספר הכלליים. המיעוט החרדי או המסורתי התקשה במינוי רשמי של רב שישרת את עדתם, שכן היה דרוש רב בעל תואר אקדמי. רק ב- 1900 נתמנה מטעמם ולמענם רב, אשר מבחינה רשמית כיהן כמורה-הוראה "אססור". הכוונה לר' מנחם מנדל שטרן, קודם-לכן רבה של יאבוז'נו, שכיהן בקודש בביילסקו עד 1928. עד שנות ה- 90 של המאה ה- 19 בלט בנוף הפוליטי של היישוב היהודי בביילסקו הזרם הפרו-אוסטרי הליגאליסטי, ומבחינה חברתית-רוחנית שאפו אנשיו להשתוות בדרך-חייהם ובהנהגת הציבור הכללי של העיר ושל המדינה לבני האומה הגרמנית, על אף היותם "בני דת משה". הללו התרכזו לאחר מכן סביב ל"אוניון", שהיה מעין מפלגה או מועדון חברתי של המתבוללים הליגאליסטים. על שליטתה של תנועה זו ושל דובריה ההינו לערער החוגים והארגונים הציוניים, שהופיעו בביילסקו בשנות ה- 90 למאה ה- 19. ב- 1896 הוקם הארגון "חברותא", שריכז את תלמידי בית-הספר הטכני ובוגריו. תחילה עסקו חברי "חברותא" בענייני תרבות וציבור, וכעבור כמה שנים קיבלה פעולתם צביון ציוני. באותה שנה התאחדו ראשוני החוגים הציוניים בארגון "השחר". ב- 1906 מנה ארגון זה 92 חברים, שהפיצו בקרב יהודי ביילסקו כ- 300 שקלים. אגודת "השחר" היתה לארגון הציוני הגדול בביילסקו, והיא המשיכה בפעולתה הציונית העניפה עד שנת 1939. גם בתחום החינוך והתרבות מצא לו ביטוי אופיו הספציפי של היישוב היהודי בביילסקו. אמנם מבקשי החינוך המסורתי - והם המעטים - שלחו את ילדיהם לכמה חדרים שנתקיימו במקום, אולם גאוותו של הרוב היתה על בית-הספר הטיפוסי ליהודי גרמניה, והוא בית-הספר לילדי ישראל, שהוקם בביילסקו ב- 1865. תחילה היו לבית-ספר זה 5 כיתות ותקציבו בא לו מטעם הקהילה. ב- 1872 הוקם לו אף בניין משלו, וב- 1877 הוכר רשמית מטעם השלטונות. מלבד מקצועות כלליים, ששפת הוראתם גרמנית, נלמדו בו גם "עיקרי הדת" וכן התפילה היהודית; בשבתות וחגים שבת בית-הספר מלימודים. בשנות ה- 80 למאה הלכו ופחתו תלמידיו; ההורים העדיפו לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר כלליים וכן לבתי-ספר תיכוניים שבעיר, והילדים נתקבלו בהם ללא שום הגבלה. מ- 1901 עבר בית-הספר לילדי ישראל לפיקוחה של העירייה, והיה למעשה בית-ספר כללי; השבת לא היתה עוד יום מנוחה בו, ומקצוע הדת הוגבל ל"לימוד מוסר של דת משה". אף-על-פי-כן רוב תלמידיו היו יהודים. היישוב היהודי בביילסקו היה מחלוצי הספורט היהודי בחבל ארץ זו. ב- 1897 הוקמה אגודת הספורט "הכוח"; בעיקר בלטה בו הסקציה להתעמלות. ב- 1906 נוסדה אגודת "מכבי" שהיתה במשך הזמן אחת הגדולות בפולין בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם - כ- 400 חברים בסקציות השונות. מטרתן המוצהרת של שתי האגודות הנ"ל היתה תחילה "חינוך פיסי" גרידא, אולם במהלך השנים ניכרה בהן השפעת הציונים והציונות. כאמור, גדול היה לערך אחוז היהודים בביילסקו בעלי ההשכלה הגבוהה ובעלי המקצועות החופשיים; מלבד רופאים ועורכי-דין, מן הראוי לציין את מספרם הגדול של המורים היהודים בגימנסיה הכללית. מ- 1878, שנת היווסדה של הגימנסיה המקומית, ועד 1914, הורו בה 17 מורים יהודים כמעט בכל מקצועות ההוראה. האינטליגנציה היהודית בביילסקו הצמיחה מקרבה אנשי מדע וסופרים ידועי שם. יצויינו כמה מהם: זיגמונד פוקס, פרופסור בבית-הספר הגבוה לחקלאות בווינה; זיגמונד צייזלר, פרופסור לרפואה בשיקאגו; פרופ' ליאו קלנר, מומחה לחקר השפה האנגלית באוניברסיטה שבצ'רנוביץ', פרופ' ברנארד גייגר, מומחה לשפת סנסקריט באוניברסיטת וינה, ועוד יצויין במיוחד ד"ר מיכאל ברקוביץ (יליד בוריסלאב שבגאליציה המזרחית), הידוע מפרסום רשימותיו ב"העברי". ב- 1893 הוא הגיע לווינה, ושנה לאחר מכן תרגם לעברית את ה"יודנשטאט" לב.ז. הרצל ושימש מזכירו העברי של הרצל. בשנים 1900- 1914 היה למורה דת בבית-הספר התיכון בביילסקו. במלחמת-העולם הראשונה התגייסו רבים מבני היישוב היהודי בב, באווירה של פאטריוטיות ולא מעטים צויינו לשבח כלוחמים מסורים, שנפלו חלל. פגעי המלחמה והכרוך בה לא פסחו גם על יהודי ביילסקו, כגון שיתוק חלקי של הכלכלה, מחסור במזון וכד'. בסיום המלחמה נסתמנה בביילסקו נטייה לרעיון הציוני, בעיקר אצל בני הנוער. ב- 1918 וב- 1920 הוקמה ביוזמת הציונים "ההגנה העצמית", כדי להרתיע את הפורעים האפשריים נגד היהודים, שהשמועות על מעשיהם בשטחי גאליציה ופולין הגיעו לביילסקו. ב- 1918 הוקם ארגון ציוני "התחייה". ארגון זה הקיף פקידים, זבנים, שוליות בעלי-מלאכה וכמה מבני האינטליגנציה. ב- 1919 חידשה הקורפוראציה "אמונה" את פעולותיה (נוסדה בשלהי המאה ה- 19). ביאלה. ראשוני היהודים התיישבו בביאלה ב- 1600. עם הקמתה ב- 1669 קיבלה ביילסקו מאת המלך פריבילגיה "דה נון טולראנדיס יודאיס", שעל-פיה נאסר על היהודים להשתקע בעיר. אין סימנים של ישיבת-קבע של יהודים בעיר עד סיפוחה, יחד עם כל שאר ערי פולין הקטנה, לגאליציה ולאימפריה האוסטרית. אמנם גם בעשרות השנים הראשונות לשלטון אוסטריה נשמר האיסור על מגורי יהודים בביילסקו, אולם הללו בחרו להתיישב בכפר ליפניק הסמוך, ושם הלך וצמח יישוב יהודי זעיר, שעיקר מקורות פרנסתו היו בעיר ביילסקו גופא. ב- 1850 בוטל הצו האוסר מגורי היהודים בעיר, ובה בשנה צורף הכפר ליפניק מבחינה מוניציפאלית אל העיר והיה לפרברה. בעת ההיא ישבו במקום כ- 120 משפחות יהודיות, שהיו מאורגנות במסגרת "ועד העדה", המוסד הקהילתי המקובל בכל ערי גאליציה. במחצית השנייה של המאה ה- 19 הוכפל מספר היהודים תושבי ביילסקו, אולם כשם שהעיר כולה עמדה אז בצילה של ביילסקו, שכנתה מעבר לנהר ביאלקה, כך גם היישוב היהודי שבה; התפתחותו היתה פחות דינאמית מזו של היישוב השכן בביילסקו. אלא שדמותו של היישוב בביילסקו היתה אחרת. יהודי ביילסקו באו תחילה מצ'כיה ומסלובקיה אולם אחר-כך גבר גל המתיישבים מגאליציה המזרחית. האחרונים שמרו על אורח-חיים מסורתי ועל הווי ששרר אז בקהילות ישראל בשאר חלקי גאליציה. גם המבנה המקצועי של יהודי ביילסקו היה שונה מזה של יהודי ביילסקו. הראשונים רובם היו סוחרים זעירים או בעלי-מלאכה, וכל המצליח בעסקיו היה על-פי-רוב עובר לגור בביילסקו ונבלע באורח החיים המקובל שם. וכך אירע לאנשי האינטליגנציה המקצועית; הללו שנותרו לגור במקום ניסו להידמות לשכנים שמעבר לנהר. ב- 1875 נבחר ועד-הקהילה הראשון בביילסקו. ראשי דובריו היו "מתקדמים" ואילו החרדים המשיכו להתרכז ב"ועד העדה" שעדיין לא בוטל. לרב רשמי של הקהילה נבחר ד"ר נתן גלאזר, שכיהן במשרתו עד 1918, ואילו החרדים נאלצו להסתפק תחילה במשרה של דיין (רוססא). לרב-דיין של ביילסקו נתמנה ב- 1879 ר' אהרון הלברשטאם, מצאצאי אדמו"רי סאנץ'. הוא כיהן בקודש עד 1939 ונספה בשואה. גם בביילסקו הוקם בית-כנסת לנאורים ("טמפל"), שם התפלל הרב הרשמי, המטיף, אולם בנוסף לטמפל התקיימו גם כמה בתי-כנסת ואף "שטיבלך" של החסידים. אם ביילסקו היתה למבצר אורתודוכסים לגבי ביילסקו, הרי לגבי שאר הקהילות שעל גבול מערב גאליציה, כגון אושוויינצ'ים ואפילו אנדריחוב, נחשבה לעיר של "מתקדמים". ואכן בשנות ה- 60 למאה ה- 19 הוקם במקום בית-הספר לילדי ישראל. ב- 1869 למדו בו 160 תלמידים והורו שני מורים; את מקצוע "דת משה" הורה בו המטיף ד"ר נתן גלאזר. בגימנסיה המקומית למדו ב- 1909 בס"הכ 5 תלמידים יהודים מתוך 205 כלל התלמידים. במקביל נתקיימו בעיר חדרים ומוסדות קהילה מסורתיים, כגון "לינת הצדק" (נוסדה ב- 1890 ותכליתה לתמוך בעניי העיר במזון ובתרופות ובשמירה לילית ליד החולים), "עזרת נשים" (נוסדה גם היא ב- 1890, ומטרתה העיקרית - עזרה ליולדות עניות), וכן קופת גמ"ח שבאה לעזרת הסוחר הזעיר ובעל-המלאכה. שלא כיהודי ביילסקו, לא היו יהודי ביילסקו מעורבים בחיים המוניציפאליים. ב- 1874 לא היה אפילו יהודי אחד במועצת העיר, ובשנים לאחר-מכן, כשהיהודים כבר היוו 20- 50 אחוזים מכלל האוכלוסייה, אף אז לא ניהלו נציגיהם במועצה מדיניות יהודית עצמאית, אלא תמכו בלא סייג בנציגים הגרמנים שעמדו בראש המועצה. כבשאר ערי גאליציה קדמו לתחיית פולין פרעות ביהודי העיר. כעשרה מן הפורעים נאסרו. נראה, שראשוני הציונים בביילסקו השתייכו לארגונים שהוקמו בביילסקו ורק בגמר מלחמת-העולם הראשונה, לאחר שב- 1919 הוכרה ביילסקו במסגרת פולין המחודשת, נמסר על התארגנותם במקום של "השומר הצעיר", "פועלי ציון" ו"מכבי".

בין שתי מלחמות-העולם
לאחר שב- 1922 הוכרה שלזיה הצ'יישינית (ובכללה ביילסקו) מבחינה בינלאומית כחלק ממדינת פולין המחודשת, הלך וגבר תהליך הפוליניזאציה של העיר, וגם היישוב היהודי שבה עבר לאט לאט מאוריינטאציה פרו-גרמנית לאוריינטאציה פרו-פולנית. תהליך זה הואץ על-ידי שלטונות פולין משנת 1933, כאשר הגיעו הנאצים לשלטון בגרמניה, ובקרב האוכלוסייה הגרמנית בביילסקו הלכה והתחזקה הנטייה הפרו-גרמנית ואף הפרו-נאצית. לעיר ביילסקו שהפרנסה בה היתה מצויה, זרמו מתיישבים יהודים חדשים מרחבי פולין. בשנות ה- 20 גדל מספר היהודים בביילסקו בכ- 500 נפש, ובשנות ה- 30 בכ- 1,000 נפש. לפי הנתונים הסטאטיסטיים של מועצת העירייה, ישבו ב- 1937 בביילסקו 14,762 קאתולים (המזוהים ברובם עם הפולנים), 5,732 אוואנגלים (המזוהים עם הגרמנים), ו- 5,316 יהודים. ב- 1938 וב- 1939 רבו בעיר הפליטים היהודים מגרמניה (מהם כ- 200 שהגיעו דרך זבונשין), ולאחר-מכן מצ'כוסלובקיה. מחמת תוספת זו של פליטים נאמד מספר יהודי ביילסקו ערב פרוץ מלחמת פולין-גרמניה ביותר מ- 6,000 נפשות. תהליך השילוב הכלכלי והחברתי בין שתי הערים ביילסקו וביאלה, שתחילתו, כאמור, בתקופה האוסטרית, בעיקר במאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20, הלך וגבר בין שתי מלחמות-העולם. שתי עיריות נפרדות אמנם המשיכו להתקיים, וביישוב היהודי פעלו שני ועדי הקהילות, אולם לא אחת יקשה על החוקר להבחין ולהפריד בין הנעשה בין שני היישובים היהודיים האלה, שפעולותיהם בתחום הפעולה המדינית, החברתית והציבורית, התרבותית, הסעד והעזרה ההדדית היו משולבות. התעודות של התקופה, ובעיקר העיתונות, רשמו על-פי-רוב את המאורעות כמתרחשים בעיר ביילסקו-ביאלה, אולם חרף השילוב המוגבר וחרף השפעתה של יהדות פולין נשאר ייחודן של שתי הערים ושל שני היישובים היהודיים עומד בעינו גם בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם: אופיו של היישוב היהודי בביילסקו המשיך להיות דומה לזה של יהדות גרמניה, אף כי בשינויים קלים, ולעומתו עמד בביאלה ישוב יהודי גאליצאי, על אף ניסיונו להידמות לשכנו בביילסקו. ביילסקו. גם בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם לא פג בביילסקו כוח המשיכה של העיר למהגרים יהודים מרחבי גאליציה ואף מפולין, שבאו להשתקע במקום. ואמנם בתקופה הנדונה חלו שינויים, ואפילו ניכרים, בתעסוקת המפרנסים היהודים. עם זרם ההגירה החדש לביילסקו רבו בקרב היהודים בעלי-המלאכה, הסוחרים הזעירים ואף הרוכלים, ופחת אחוז היהודים באינטליגנציה שהועסקה במשרדים או במוסדות הממשלה, העירייה וכד'. מדיניות הפולניזאציה של העיר וכן מדיניותם של שלטונות פולין כלפי היהודים בכלל, הביאה לידי פיטוריהם של יהודים שהועסקו כפקידים במשרדים בתקופה האוסטרית; כעובדים חדשים במוסדות לא נתקבלו היהודים כלל. לכל היותר נשקפו ליהודים בעלי השכלה סיכויים לעבודה במגזר היהודי בלבד. משגברה התעמולה הנאצית וההתארגנות הקריפטו-נאצית בקרב תושביה הגרמנים, התערערו בשנות השלושים היחסים בין היהודים תושבי ביילסקו לבין הגרמנים, יחסים שהיו בעבר תקינים. עתה פגעו היחסים המעורערים בעיקר במסחר ובמלאכה היהודים, שהוחרמו על-ידי הגרמנים, מה עוד שגם ארגוני הימין הפולני הטיפו לחרם כלכלי על היהודים. ב- 1934 הוציא המשרד המחוזי הוראה שבאה להגביל את הרוכלות בביילסקו, עיסוק שהיה כל-כולו יהודי, ומשפחות רבות נותרו בלא מקור פרנסה כלשהו. המשבר הכלכלי הגדול בשנים 1929- 1930 פגע קשה במפעלי תעשיית האריגים והקונפקציה שבידי היהודים, ייצוא המוצרים ירד 40%-כב וגם שיווקם בשוק הארצי נצטמצם. הקיפאון, ואף הירידה התלולה בייצור ובשיווק, הביאו לידי פיטורי פועלים ופקידים, גרמו אי-שקט חברתי, שביתות והפגנות המוניות, שהשתתפות היהודים בהן היתה ניכרת. במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות-העולם עמדו יהודי ביילסקו בפני הבעיה של חוסר עבודה, רובם של מחוסרי-העבודה היו מתוך אלה שבאו לביילסקו מאזורים אחרים. אולם ראוי לציין שמגזר התעשייה היהודית בביילסקו היה מן הראשונים שהתאוששו מן המשבר, והדבר סייע גם לשאר ענפי הכלכלה היהודית בעיר, שהתזיקו מעמד בשעת הקיפאון הכלכלי ששרר בשנות השלושים בכל רחבי פולין. תרמה לכך, בין השאר, הרמה הגבוהה של התארגנות ועזרה הדדית שאיפיינו את יהודי ביילסקו. בבתי החרושת הגדולים שבבעלות היהודים, כגון לבדי-צמר של א. רפפורט, של ארצט, לליקרים של מ. שטיין, של פרנקל, או בטחנת-הקמח, אחת הטחנות הגדולות בפולין כולה, של משפחת נוימאן ועוד, לא עבדו פועלים יהודים. אולם בעליהם אילי-ההון לא פרשו מן הציבור היהודי, אלא עסקו בצרכיו בוועד הקהילה או בחברות פילאנטרופיות למיניהן. במפעליהם הועסקו יהודים רבים, אם כפקידים, ואם כסוכני מכירות, ששיווקו את המוצרים בכל רחבי פולין, וכן הסתייעו בהם סוחרים-סיטונאים, שנהנו מאשראי נוח. באמצע שנות השלושים התאגדו היהודים בעלי בתי-החרושת לייצור בדי צמר באיגוד משלהם (עד אז הם השתייכו לאיגוד הכללי שכלל גם תעשיינים גרמנים ופולנים), נוכח פעולות החרם שהוכרזו על כלכלת היהודים. בביילסקו נתקיים איגוד הסוחרים היהודים, אחד המאורגנים ובעל ההשפעה בקהילות ישראל באזור. ב- 1923 נוסד איגוד בעלי-מלאכה יהודים, שקיים קופת גמ"ח משלו וכן קופה מיוחדת שבאה לסייע לחברים בקבורת מתיהם; ב- 1933 נתנה קופה זו הלוואות בסך כולל של 4,000 זלוטי. מוסד חשוב של אשראי זול לסוחר ובעל-המלאכה היהודי בביילסקו היה הבנק הקואופראטיבי (הוקם ב- 1925), שאיחד ב- 1931 8,000 חברים. סכום ההפקדות בבנק זה הגיע ב- 1933 ל- 181,741 זלוטי, ובאותה שנה ניתנו הלוואות בסך כולל של 127,456 זלוטי. גם השכירים היהודים בביילסקו גילו מידה רבה של התארגנות. במקום פעל איגוד של מהנדסים והנדסאים יהודים בשם "חברותא הבונה". האיגוד אירגן קורסים מקצועיים למתחילים ולמשתלמים במקצועות-מלאכה שונים. כן היה קיים איגוד-פקידים יהודי, מן החזקים בין האיגודים המקצועיים בעיר, ובו גם סקציה של סוכני מכירות. הזבנים היהודים התארגנו באיגוד משלהם בראשית שנות ה- 20. ב- 1935 שיתף איגוד זה פעולה עם איגוד דומה לו, לא-יהודי, במאבק המוצלח נגד הסוחרים, שעמדו להאריך את שעות-העבודה היומיות של הזבנים. למוסדות הציבוריים לסעד ועזרה שבקהילת ביילסקו יצאו מוניטין כבעלי ארגון תקין ופעילות עניפה, לעומת קהילות אחרות באזור שלזיה הפולנית, ואין צורך לומר לעומת קהילות ישראל בשאר אזורי פולין. ב- 1936 חגגה חברת "ביקור חולים" את שנת ה- 80 לקיומה, וצויינו הישגיה הרבים בהגשת עזרה לחולים במרפאות, בתחנות לטיפול בתינוקות ובמוסדות אחרים שלה. ב- 1937 צויינה שנת ה- 40 לקיומו של המטבח העממי בשביל ילדי בית הספר היהודים; בשנת הלימודים 1936- 1937 חילק המטבח 11,080 ארוחות-צהרים חינם או במחיר סמלי בלבד, לילדים נצרכים. ל"אגודה לקייטנות" שבביילסקו היה בניין משלה ולידו גן נרחב בחורשה הצוענית סמוך לביילסקו, ושם נפשו מדי שנה בשנה 80 ילדים מבני העניים שבקהילה. ב- 1937 נורתה אבן-הפינה לבית זקנים; בין הנדבנים שתרמו להקמת הבית בלט ברנארד קלינגר. ארגון הנשים המתנדבות בביילסקו טיפל ביעילות בילדים טעוני טיפוח, ביולדות ועוד, ובעיקר הצטיין בהגשת עזרה לנצרכים בחורף. עד 1931 היה הרוב בוועד הקהילה בידי מפלגת ה"אוניון" "נאורים( "םיילארביל). בבחירות של אותה שנה הצביעו 1,141 מתוך 1,301 בעלי זכות ההצבעה כלהלן: רשימה ציונית מאוחדת - 367; נציגי האוניון - 330; רשימת החרדים - 143; בעלי-מלאכה - 96; המזרחי - 56; הסוציאליסטים (בונד) - 35; התאחדות - 29; אגודת ישראל - 74 קולות. מאותה שנה ועד 1939 היה הרוב בידי הציונים, ונציגם ישב ראש בוועד. הסכסוכים בין הציונים ואנשי ה"אוניון" שנתגלעו בעקבות הבחירות הנ"ל, יושבו ב- 1933 ומאז היה שיתוף פעולה נאמן בין נציגי שתי המפלגות היריבות. בבחירות של 1937 ו- 1939 הוצגה אפילו רשימה אחת לוועד הקהילה, ובה נכללו באורח פרופורציונאלי נציגי כל הזרמים הפוליטיים והכלכליים-חברתיים שבקהילת ביילסקו. באותן שנים כיהן כיו"ר ועד הקהילה ד"ר זיגמונד ארצט. בשנות השלושים היה תקציב הקהילה מאוזן. ב- 1936 גדלו אפילו ההכנסות והגיעו עד 308,398 זלוטי; כמחצית הסכום באה מן המסים הישירים. הקהילה הקציבה סכומים ניכרים לסעד (45,000 זלוטי), לחינוך (34,000 זלוטי) ולקרנות לאומיות ק.ק.ל(. וקרן היסוד) - 4,500 זלוטי. ב- 1939 גדלו הכנסותיו של ועד הקהילה ל- 371,314 זלוטי, ובמקביל הוקצבו לסעד 70,000 זלוטי, ולחינוך 62,000 זלוטי. בתחום הדתי שקד ועד הקהילה על שיפוץ בתי-הכנסת ועל שכלול המשחטה הקהילתית. ענייני קבורה ובית-העלמין הועברו ב- 1932 מן החברה קדישא לרשות ועד-הקהילה. הקהילה הקימה קופת גמ"ח לנזקקים ביותר, ומשרבו משנת 1932 מחוסרי העבודה, פתחה לשכת עבודה משלה. ב- 1933 הוקם במרתפי בניין הקהילה מטבח-עם, שבו הוגשו מדי יום ביומו 700 ארוחות-צהרים מלאות במחיר סמלי של 50 גרוש לארוחה; ב- 1934 כבר הוגשו 1,160 ארוחות ליום. במבצע "קמחא דפסחא" של אותה שנה חולקו לעניים 1,250 ק"ג מצות וכן עשרות ק"ג שומן. קהילת ביילסקו גילתה גם רגישות למצוקתן של קהילות אחרות בפולין. ב- 1937 הוקם ביוזמת ועד הקהילה "ועד ציבורי" לעזרת הנפגעים בפרעות בריסק. מטעם קהילת ביילסקו נשלחו לבריסק כספים, מזון ובגדים. ב- 1938 התארגן ועד לעזרת פליטי זבונשין. הוועד אסף למטרה זו 40,000 זלוטי, וחברי הוועד יצאו לזבונשין כדי להגיש את העזרה במחנה המגורשים. כמה מאות מן המגורשים הובאו לביילסקו, קיבלו עזרה בתעסוקה, דיור וכד'. ועד הקהילה מימן את בית-הספר העממי היחידי, שחידש את פעולתו ב- 1923, ופיקח עליו. בבית-ספר זה למדו בשנות השלושים כ- 500 תלמידים. גם הקורסים שהוקמו ב- 1922 ללימוד השפה העברית ומקצועות-יהדות אחרים, נכללו ב- 1933 במסגרת פעולותיו של ועד הקהילה. ב- 1938 עשה ועד הקהילה צעדים ראשונים להקמת בית-ספר תיכון לבנים ובנות, אולם יוזמתו לא יצאה לפועל בזמן הקצר שעמד לרשותו עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. פאר וכבוד הוסיפו לקהילת ביילסקו שני הרבנים הקשישים, שהמשיכו בכהונתם בה גם בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם ועד תקופת השואה, מ. שטיינר ורב החרדים ר' מנחם מנדל שטרן (נפטר ב- 1928). על כסאו בביילסקו ישב בנו-יורשו ר' משה שמואל שטרן, שנספה בשואה. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם צמחו ועלו הארגונים הציוניים לזרמיהם וגברה פעילותם בתחום המדיני, החברתי והתרבותי. בראש הארגונים הציוניים צעד "השחר" (ציונים כלליים), שחגג ב- 1936 את שנת ה- 40 להקמתו. "השחר" ריכז 400- 500 חברים והללו ייצגו את ההסתדרות הציונית בוועד הקהילה ובעירייה. השפעתו של ארגון ציוני זה היתה ניכרת בקרב הארגונים הציונים כגון "החלוץ", "עזרה", "ויצו", וכן "ארגון הנכים והלוחמים של מלחמת-העולם הראשונה", חברות צדקה, מוסדות תרבות וספורט. את מועדוני "השחר" כיבדו בהרצאותיהם המנהיגים הציוניים מקראקוב, וארשה, וכן אורחים מארץ-ישראל. אפילו בשנות ירידה בפעילות הציונית בפולין כולה שמר "השחר" על רמה גבוהה ועניפה של פעילות בביילסקו. כך, למשל, אסף ארגון זה ב- 1938 סכום ניכר (12,000 זלוטי) למען מבצע יישוב הגליל. באותה שנה מכרו חבריו 1,000 שקלים, בעוד שאר הארגונים הציוניים בביילסקו הפיצו לא יותר מ- 150 שקלים. יצויין ששנת 1938 לא היתה שנת בחירות לקונגרס הציוני. סניף "המזרחי" בביילסקו הוקם ב- 1925. כעבור כמה שנים התארגנו לידו "צעירי המזרחי" ו"השומר הדתי". ארגוני נוער של "המזרחי" קיימו קיבוצי הכשרה בביילסקו ובסביבה. ב- 1934 התאחדו סניפי "המזרחי" בביילסקו ובביאלה לארגון אחד. כבר ב- 1919 החל בפעולתו בביילסקו סניף "פועלי ציון". בשנות ה- 20 עמדה בראש השמאל הציוני ה"התאחדות". בהפגנת האחד במאי, שהיתה משותפת בביילסקו לסוציאליסטים פולנים, גרמנים ויהודים, השתתפו כ- 200 חברי "התאחדות" ובידיהם סיסמאות בעברית ובפולנית. ב- 1930 נוסד בביילסקו סניף של הציונים הרביזיוניסטים ושנה לאחר מכן סניף תנועת-הנוער בית"ר. מארגון הנוער "כחול לבן" שהתקיים בביילסקו לפני מלחמת-העולם הראשונה צמחו לימים "השומר הצעיר", ובסוף שנות ה- 20 - "הנוער העברי", שהסב ב- 1931 את שמו ל"הנוער הציוני". היה זה ארגון נוער גדול ופעיל בב, (ב- 1933 - 180 חברים). קן "עקיבא" הוקם ב- 1933 והתחרה עם "הנוער הציוני" על השפעה בקרב הנוער שהיה בחסותם של "הציונים הכלליים". בשנות השלושים פעל בביילסקו קן "גורדוניה". לארגוני-נוער אלה היו בביילסקו ובסביבה קיבוצי הכשרה, שנמנו עם הגדולים במערב גאליציה ובשלזיה. ב- 1936 היתה הסקציה האקדמית שליד "השחר" לארגון-נוער עצמאי, ושמו "בני ציון". ארגון זה היה אחד החשובים בתחום הפעילות התרבותית בקרב הנוער היהודי בביילסקו. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים :
מן המפלגות הלא-ציוניות היו בביילסקו סניפים של "אגודת ישראל", "צעירי אגודת ישראל" ו"בנות אגודת ישראל", וכן "אוניון של יהודים דמוקראטים" (שרידי המתבוללים, שהיו בעלי אוריינטאציה פרו-גרמנית לפני מלחמת-העולם הראשונה, ובתקופת פולין המחודשת נקטו באוריינטאציה פרו-פולנית). כמה עשרות פועלים ובני נוער אקדמאי השתייכו למפלגה הקומוניסטית, או שנמנו עם אוהדיה. ב- 1939 נידון לוי ליפשיץ, איש ביילסקו, ל- 15 שנות מאסר על פעילותו הקומוניסטית. בתחום התרבות והחינוך היהודי התברך היישוב היהודי בביילסקו במוסדותיו ובפעילות מסועפת ופוריה. בית-הספר היהודי בן 7 הכיתות הופעל מחדש ב- 1919, תחילה בשפת-הוראה גרמנית וכעבור שנים מספר בפולנית. ללימודי יהדות הוקדשו עשר שעות בשבוע. בבית-ספר זה למדו ב- 1936 532 תלמידים ותלמידות, והורו בו 14 מורים. ליד בית-הספר הופעל גן-ילדים ובו 93 ילד. בספרייה של המוסד היו 550 ספרי-לימוד שהושאלו לתלמידים נצרכים, וכן כאלף ספרי-קריאה בעברית, פולנית וגרמנית. עשירה היתה גם הספרייה הפדאגוגית שכללה כאלף ספרים והשתמשו בה גם מורים מבתי-ספר עירוניים. הנצרכים מקרב ילדי בית-ספר זה קיבלו חינם מנות מזון נוסף וכן בגדי-חורף. ב- 1919 אירגנו אגודות-הנוער הציוניות שיעורי-ערב לעברית וללימודי היהדות; מ- 1930 היו הללו בחסותה של אגודת "תרבות". בנוסף לקורסים אלה התקיימו, כאמור, קורסים ליד ועד הקהילה, שכונו בשם "המכללה למדעי יהדות". ב- 1934 חגגו קורסים אלה את שנת ה- 14 לקיומם. במכללה ניתנו שיעורים בתנ"ך, משנה ותלמוד, וכן בתולדות הספרות העברית. מוסד תרבותי כשלעצמו היה השבועון היהודי שיצא לאור מטעם אגודת "השחר". מ- 1925 יצא שבועון זה בשפה הגרמנית בשם "יודישעס פולקסבלאט" בעריכתו של פיליפ טורק. (ב- 1932 נוסף לו מדור פולני "טיגודניק ז'ידובסקי"). מ- 1937 יצא כולו בשפה הפולנית. עם המשתתפים הקבועים בשבועון נמנו הרב ד"ר יהושע טהון, ד"ר י. שווארצבארט וכן מנהיגים ציוניים אחרים. ב- 15 שנות הופעתו הרצופה ראו אור 800 גליונות. בספרייה ע"ש ש.ש. הלברשטאם, שהוזכרה לעיל, הגיע מספר הספרים ב- 1937 ליותר מ- 7,000, מהם דברי-דפוס עתיקים רבים בעברית, יידיש, פולנית וגרמנית. ב- 1935 נכלל בספרייה זו אוסף-ספרים נדיר מעזבונו של ד"ר מיכאל ברקוביץ. ביוזמתה של אגודת "השחר" הוקמה ב- 1929 "אגודת התיאטרון היהודי". "האגודה היהודית להפצת המוסיקה", שפעלה בביילסקו בשנות ה- 30, קיימה מקהלה בת 60 משתתפים, תזמורת קאמרית וכן משרד לארגון קונצרטים של להקות ותזמורות יהודיות ממקומות אחרים בפולין ומחוץ-לארץ. סניף האגודה של שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים היה אחד הפעילים באזור כולו. בראשית שנות ה- 30 הוקם בית-עם, ובו מצאו מקום לפעולתם מרבית האגודות לקידום החינוך והתרבות בקרב יהודי ביילסקו. ב- 1939 נקרא בית-עם זה ע"ש ח. נ. ביאליק. שני מועדוני-ספורט של ביילסקו, "מכבי" ו"הכוח", המשיכו לפעול בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. הם נמנו עם המועדונים הגדולים ביישוב היהודי בפולין, הן מבחינת ריבוי הסקציות וגיוונן, והן מבחינת מספר הספורטאים שהשתתפו בהם למאותיהם. ב- 1928 אירגן "מכבי" תחרויות בינלאומיות בהתעמלות והשתתפו בהן 600 ספורטאים. ב- 1939 זכתה סקציית השחייה של "הכוח" באליפות פולין בענף-ספורט זה. כשם שיהודי ביילסקו, נודעו בתקופה האוסטרית בנאמנותם למשטר האוסטרי והתרבות הגרמנית, כך גילו נאמנות מוחלטת לשלטונות פולין, בעיקר בשנות השלושים, משעלו הנאצים לשלטון בגרמניה, והשפעת הנאציזם ניכרה היטב בקרב האוכלוסייה הגרמנית המקומית. קהילת ביילסקו היתה בין התורמים הגדולים לקרנות ההגנה והחימוש, שהוכרז עליהן מטעם שלטונות פולין. במאי 1939 תרמו יהודי ביילסקו בימים הראשונים של ההתרמה, לקרנות אלו כחצי מיליון זלוטי; הם היו גם בין התורמים הגדולים הראשונים ל"קרן ההגנה האנטי-אווירית" בשנים 1935- 1939. אולם מידת הנאמנות שגילו יהודי ביילסקו לשלטונות ולאינטרסים הלאומיים הפולניים לא עמדה להם במאבקם נגד גילויי אנטישמיות מצד חלק מאוכלוסי ביילסקו, גרמנים ופולנים, שהלכו ותכפו בביילסקו בעיקר בשנות השלושים האחרונות. ב- 1935 פוטרו שלושה רופאים יהודים מקופת-החולים על היותם יהודים. ביוני 1936 הפיצו האנדקים (אנשי מפלגת הימין הפולנית) כרוזים נגד היהודים והודבקו מודעות אנטי-יהודיות. בפברואר 1937 הכריזו מפועלי בית-החרושת של פאול בטר (יהודי) על שביתה בשל העסקת שתי פועלות יהודיות במפעל זה. בנובמבר 1937 נופצו השמשות בבניין "החלוץ", ובבתי-הספר הכלליים הופצו עלונים הקוראים להחרמת המסחר והמלאכה של היהודים. ב- 1938 הופצו כרוזים נגד היהודים על-ידי "האגודה למען האופי הפולני של שלזיה". אגודה זו ניהלה גם תעמולה אנטי-יהודית בגימנסיה ובבית-הספר המקצועי המקומיים. ב- 1939 פוטרו בביילסקו יהודים רבים, עובדים ותיקים במוסדות חברה ותרבות גרמניים; בין השאר פוטר מנהל התיאטרון הגרמני בביילסקו, היהודי לוי. ביאלה. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, ובעיקר בשנים 1925- 1938, הוכפל מספר תושבי העיר היהודים לעומת מספרם ב- 1921. הריבוי בא בעקבות זרימתם אל העיר של יהודים מבקשי פרנסה מכל רחבי פולין. ב- 1938 נתווספו אליהם פליטי גרמניה, ואחר-כך פליטים יהודים מצ'כוסלובקיה. כלכלת יהודי ביאלה נפגעה בימי מלחמת-העולם הראשונה. רבים ממפעלי המסחר, המלאכה ואף התעשייה לא חידשו את פעולתם בגמר המלחמה. במיפקד של הג'וינט מ- 1921 נכללו 154 מפעלי תעשייה ומלאכה שבבעלות יהודית. ב- 37 מהם עבדו בעליהם בלבד, ואילו ב- 117 הנותרים הועסקו בנוסף לבעליהם ולבני-משפחותיהם 2,759 שכירים (פועלים ופקידים, מהם 200 יהודים בלבד, שרובם הועסקו כפקידים ומיעוטם פועלים). הפועלים וכן מנהלי העבודה הלא-יהודים רוכזו רובם בכמה מפעלי-תעשייה גדולים שבבעלות יהודית, כגון בית-החרושת לבדי-צמר של פ. רבינוביץ ובניו, של ש. שטרניקל וגילכר, או במטוויות קטנות יותר, וכן במפעלים לייצור שטיחים, במפעלי מתכת, במלבנות ובבית-חרושת למוצרי זכוכית. רוב יהודי ביאלה נמנו עם שיכבות הביניים כלומר סוחרים, בעלי-מלאכה למקצועותיהם, ופקידים. היתה בביאלה גם שיכבה לא מבוטלת של עניים; הללו נתרבו עם זרימתם המוגברת של מבקשי פרנסה. אל העיר ונתווספו אליהם הפליטים מגרמניה בשנים האחרונות שלפני פרוץ מלחמת-העולם השנייה. רבים מתושבי ביאלה מצאו את פרנסתם בביילסקו שמעבר לנהר. מקצתם של הסוחרים בביאלה נסתייעו באיגוד הסוחרים היהודים שבביילסקו, ואילו בעלי-מלאכה בביאלה השתייכו לאיגוד היהודי המשותף לשתי הערים. בין מוסדות הסעד והעזרה ההדדית ראוי לציין את קופת גמ"ח נוסדה ( ב- 1931), "האגודה לטיפול בילד", החברות "תומכי העניים", "ביקור חולים", "החברה לטיפול ביתומים", "האגודה הארצית היהודית לטיפול בילד בפולין" מטעם "צנטוס". כ- 50 ילדים קיבלו מדי יום ביומו מזון נוסף, וכן ה"טאז" שטיפל בעיקר בבריאות הילדים. (ב- 1938 הוקמה מרפאה שטיפלה בחולים עניים של שתי הקהילות ביאלה וביילסקו). "האגודה לטיפול בילד" אירגנה מדי שנה בשנה קייטנה ל- 30- 50 ילדים עניים. ממפעל "קמחא דפסחא" נתמכו ב- 1933 75 משפחות בביאלה (שהן כ- 400 נפשות) ובשנים שלאחר-מכן גדל עוד יותר מספר הנתמכים במפעל זה. ועד-הקהילה תמך בכל חברות הצדקה והסעד הנ"ל, והקציב מתקציבו הדל לצרכיהן. ב- 1936, כשהיישוב היהודי בביאלה נשתווה כמעט מבחינת מספר אוכלוסיו אל שכנו בביילסקו, הגיעו ההכנסות של קהילת ביאלה ל- 88,549 זלוטי, בעוד שתקציבה הכללי של קהילת ביילסקו באותה שנה עלה ליותר מ- 300,000 זלוטי. באותה שנה הפחיתה קהילת ביילסקו את המיסים, ואילו קהילת ביאלה נאלצה להעלותם. השליטה בוועד הקהילה היתה בידי "הנאורים" ששיתפו פעולה עם החרדים מייסודם של "אגודת ישראל" ו"המזרחי". ב- 1932 ישבו בוועד 3 "נאורים", 2 חברי "המזרחי", חבר אחד של "אגודת-ישראל" ושני "ציונים כלליים". ב- 1939 ישבו בוועד הקהילה בביאלה 3 "נאורים", 3 נציגי "המזרחי", 2 נציגי "אגודת ישראל" ונציג אחד של "הציונים הכלליים". את חותמו על ועד הקהילה על חיי החברה והציבור טבע הרב הראשי של הקהילה, מנהיג "המזרחי" בגאליציה, ד"ר שמואל הירשפלד, שירש את כס הרבנות מקודמו ד"ר אברהם מרק, אשר עבר לכהן ב- 1926 בצ'רנוביץ. בזמן כהונתו בביאלה היה ה"טמפל", בית הכנסת ל"נאורים", מרכז להפצת הרעיון הציוני הלאומי. ב- 1937 שופץ הבית. ביוזמתו של הרב הירשפלד הוקם בביאלה בית-ספר "יבנה", גן-ילדים ומעון לילדים נצרכים. את החרדים-האורתודוכסים הוסיף להנהיג הרב הקשיש ר' אהרון הלברשטאם משושלת אדמו"רי סאנץ'. ב- 1939 הוא חגג את יובל החמישים לכהונתו בביאלה (נספה בתקופתהשואה). ביוזמתו הוקם ב- 1924 ת"ת "מרביצי תורה", שלימדו בו גם לימודי חול, וב- 1935 קיבל בית-ספר זה זכויות ממלכתיות. ב- 1939 למדו ב"מרביצי תורה" 270 תלמידים. בביאלה התקיימו סניפי הארגונים הציוניים לזרמיהם, ובראשם סניף "הציונים הכלליים". ארגוני "הנוער הציוני" יוצגו על-ידי "השומר הצעיר", "הנוער הציוני", "עקיבא" ו"השומר הדתי" שליד "המזרחי". רבים מן הציונים ומבני הנוער הציוני בביאלה מצאו את דרכם אל הסניפים של ארגוניהם בביילסקו ושם גילו פעילות עניפה בתנאים נוחים יותר (מועדונים מרווחים, ספריות, חוגי-חובבים, מועדוני-ספורט). ומכאן גם השפעתם המועטה של הארגונים הציוניים במקום לעומת "אגודת ישראל" ו"המזרחי". גם הקורסים לעברית מיסודה של "תרבות", בחסות "הציונים הכלליים", עמדו כל הזמן בצילם של בית-הספר "מרביצי תורה" ובית-הספר "יבנה". בביאלה התקיים גם סניף של "הבונד" ולו חברים מעטים; בשיא פעולתו מנה כ- 30 חברים. מבין עשרות היהודים בביאלה שהיו חברי המפלגה הקומוניסטית, או הנוער הקומוניסטי, נאסרו 6 ב- 1931 והם נדונו ל- 1- 6 שנות מאסר. ב- 1935 נאסרו שוב בביאלה 5 יהודים כחשודים בפעילות קומוניסטית. בשנים 1935- 1939 היתה ביאלה מקום מועד לגילויי אנטישמיות. השלטונות גילו אוזלת-יד ולא אחת תמכו בתופעות אלו תמיכה שבשתיקה. שלושה נציגים יהודים שבמועצת העירייה (מתוך 24) מחו נגד גילויי האנטישמיות, אולם הדבר לא עזר. ב- 1934 פוטר מקופת-חולים רופא יהודי בעל ותק רב על היותו יהודי, ובמחאה איבד את עצמו לדעת. באוקטובר 1935 הותקפו יהודים חרדים עוברי-אורח והוכו. ביוני 1936 הודבקו בחוצות העיר כרוזים אנטישמיים. במאי של אותה שנה חוללו מצבות בבית העלמין היהודי. בבית-המדרש נופצו שמשות והשמש הוכה קשות. בהפגנה המונית של האנדקים, שהתקיימה בספטמבר 1936 ובה השתתפו מפגינים מערים סמוכות, נישאו כרזות נגד היהודים והושמעו סיסמאות אנטי-יהודיות. לאחר שחוקקה ב- 1937 גזירת השחיטה בפולין, קיבלו בביאלה רישיון לניהול אטליז כשר 2 יהודים בלבד במקום 7. ליהודים הוקצב 1 ק"ג בשר לנפש לחודש. במארס 1937 שוב נופצו השמשות בבית-המדרש בביאלה ובחוצות העיר הופצו כרוזים ובהם קריאה להחרמת המסחר והמלאכה היהודיים. בספטמבר של אותה שנה הועמדו משמרות ליד חנויות של יהודים, ואנשי המשמרות עצרו בעד הפולנים את הכניסה לחנויות אלו. בנובמבר ובדצמבר של אותה שנה תכפו מקרי ההתקפות על היהודים, בעיקר מצד שוליות הקצבים. המשטרה לא הגיבה. ההתנגשויות ביהודים חזרו ונשנו ב- 1938. אפילו ב- 1939, כשסכנת המלחמה עם גרמניה כבר היתה מוחשית ביותר, ובעת שהיהודים צויינו לשבח גם בעיתונות המקומית על רגשותיהם הפאטריוטיים כלפי פולין יהודי( ביאלה גם תרמו כספים רבים לקרנות להגנת הארץ, והחרדים שבהם הלבושים במלבושיהם המסורתיים גילו חריצות בחפירת השוחות סביב הלאיב), גם אז המשיכו האנדקים המקומיים בהפצת תעמולה ארסית נגד היהודים, והבריונים שבהם המשיכו לתקוף יהודים בחוצות העיר. על מחאתם של הנציגים היהודים במועצת העירייה השיב נציג הסוציאליסטים במועצה, כי מפלגתו תמשיך להגן על הפועלים מפני "הפרוטקציה היהודית".

במלחה"ע ה - II
בשל קרבתה של ביילסקו-ביאלה אל הגבול הורגשה בה מתיחות כבר מחודש אוגוסט 1939. ואמנם ב- 24.8.39 החלו המוני התושבים לנטוש את העיר, וביניהם היו יהודים רבים. משפרצה המלחמה ב- 1.9.39 גברה הבריחה מן העיר, ועם כיבושה בידי הגרמנים ב- 3.9.39 היו בה רק כ- 400- 500 יהודים. מחמת התקדמותו המהירה של הצבא הגרמני ומפני ההפצצות נותקו הדרכים וחלק מן הנמלטים לא הרחיקו לכת והחלו חוזרים העירה. תוך זמן קצר התרכזו שוב בביילסקו ביאלה כ- 2,000 יהודים. כבר ביום הראשון לכיבוש, ב- 3.9.39 נפרצו חנויות יהודים על-ידי חיילי הוורמאכט, והסחורות נשדדו. אף היו מעשי התנכלות לאוכלוסייה היהודית. ב- 4.9.39 פוצצו הגרמנים את כל בתי-הכנסת, את שני הטמפלים ומבני הציבור היהודיים. המושל הצבאי פירסם הודעה לפיה מעשים אלה באו כתגובה על יריות, כביכול, מצד היהודים על הצבא הגרמני בעת כניסתו לעיר. נוסף לכך חוייבו היהודים לשלם 20 אלף מארקים לכיסוי ההוצאות הכרוכות בפינוי ההריסות של הבניינים שפוצצו. בסוף ספטמבר 1939 החרימו השלטונות הגרמניים את כל רכושם (דירות וחנויות) של היהודים שנמלטו מן העיר. אלה שחזרו וביקשו להחזיר להם את מפתחות נכסיהם, נכלאו במחנה-מעצר שהוקם במקום. בחודשי הסתיו 1939 סבלו בני הקהילה מחטיפות לעבודות-כפייה. הנחטפים הועסקו בעיקר בעבודות שונות בקסרקטין של הצבא הפולני לשעבר, שהיה למחנה של יחידות הוורמאכט. באמצע נובמבר 1939 הובלו קבוצות יהודים מביילסקו ביאלה לניסקו, במסגרת התוכנית לריכוז היהודים באזור זה. עשרות רבות של בני הקהילה נחטפו ושולחו לניסקו גם בסוף 1939. עם הפסקת ביצועה של "תוכנית ניסקו" באביב 1940 פוזרו כל היהודים שהובאו לשם, וביניהם גם אנשי ביילסקו ביאלה. קבוצה אחת של יהודים מביילסקו ביאלה שנמצאה באזור ניסקו הובאה לגבול הסובייטי, ושומרי האס-אס אילצו אותם לחצות את הגבול לגאליציה המזרחית שבשליטה הסובייטית. רובם מצאו מקלט בעיר לבוב, אך ביוני 1940 הוגלו לרחבי ברית-המועצות. רק יחידים מבין המגורשים לאזור ניסקו שבו לביילסקו ביאלה. בסוף 1939 הוקם היודנראט, ובראשו יוסף רוטר. לפי עדויותיהם של הניצולים בולט הרושם שהיודנראט לא עשה די להקלת מצבה של הקהילה, וגילה צייתנות-יתר בביצוע הוראות הגרמנים. בחודשים הראשונים של 1940 פונו משפחות יהודיות מדירותיהן בשכונות מסויימות של העיר, ורוכזו בשטח קטן בקירבת תחנת-הרכבת. בסוף קיץ 1940 היה אזור זה לגיטו. ב- 1941 רבו הדרישות לאספקת גברים ונשים למחנות-העבודה. הדרישות הללו הועברו אל היודנראט בביילסקו ביאלה באמצעות היודנראט המרכזי בסוסנובייץ, ושליחים מטעמו ב- 1942 העמיקה מצוקתם של בני הקהילה: היטלים כספיים תכופים, גזילת הרכוש, שילוח ראשי-המשפחות למחנות-עבודה. היה רעב כבד וכן פקדו מגיפות את יהודי ביילסקו ביאלה. סיוע כלכלי ורפואי לנזקקים הגישו חברי היודנראט ואנשי הסניף של י.ס.ס.; הללו הקימו בית-זקנים, מרפאה ומטבח ציבורי שחילק מאות ארוחות חמות ליום. ב- 20.6.42 חוסל הגיטו בביילסקו ביאלה. כ- 400 איש, בעיקר קשישים, נשים, חולים וילדים נשלחו לאושוויץ ושם מצאו את מותם. הנותרים פוזרו בגיטאות ביישובי הסביבה, וגורל היהודים במקומות אלה היה גם גורלם. משנסתיימה המלחמה התקבצו בביילסקו ביאלה כמה עשרות ניצולים מבני הקהילה שחזרו מברית-המועצות, משוחררי המחנות, וכן פליטים מיישובים אחרים. לביילסקו ביאלה הגיעו גם רפאטריאנטים יהודים משטחי ברית-המועצות. בשנים שלאחר המלחמה עברו דרך ביילסקו ביאלה כ- 5,000 יהודים; מהם שראו בה תחנת-מעבר בדרכם מערבה, ומהם ששהו בעיר זמן ממושך יותר. במקום הוקם ועד יהודי ובראשו הוגו בכנר, מפעילי הציבור קודם המלחמה. הוועד פיתח פעילות עניפה בתחום החינוך והתרבות: נוסד בית-ילדים ובו כמה עשרות חניכים, אורגן בית-ספר מקצועי של "אורט" והוקמו חוגים לדראמה. בסיוע הג'וינט הופעל מטבח ציבורי, וניתנו תמיכות חומריות כדי להקל על תהליך השיקום. אף חודשה הפעילות הציונית, ונתארגנו קיבוצים של "איחוד" ו"גורדוניה". הוועד פתח בית-כנסת שבו התפללו כמה מניינים. ב- 1949- 1950 פורק הוועד היהודי על-ידי השלטונות הפולניים וגם נאסרה הפעילות הציונית. חניכי תנועות ציוניות עזבו את פולין ועלו לארץ-ישראל. את מקומו של הוועד היהודי שפורק תפסו סניף של "האגודה החברתית-תרבותית של היהודים בפולין" ו"הקונגרגאציה של הקהילות בפולין". שני הארגונים הללו המשיכו בפעילות עניפה בתחום הקואופראציה, החינוך והתרבות. אך גלי העלייה לישראל וההגירה מערבה הפחיתו את מספר היהודים בביילסקו ביאלה, צימצמו את הפעולה הציבורית היהודית במקום, וב- 1980 נמצא בעיר רק קומץ קטן של יהודים, הממשיך עדיין לקיים מועדון חברתי יהודי.