א' תמוז ה'תשע"ז

בלאז'ובה BLAZOWA

עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: ז'שוב
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-5,123
• יהודים בשנת 1941: כ-930

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
על גורלם של יהודי בלאז'ובה בימי מלחמת-העולם השנייה יש בידינו נתונים מעטים בלבד. בימים הראשונים לאחר כיבוש העיירה על ידי הנאצים, הרגו הללו, לאחר עינויים, 22 מיהודי המקום. בחודשים ספטמבר-דצמבר 1938 הגיעו לבלאז'ובה מן השטחים המערביים של פולין הכבושה פליטים ומגורשים יהודים רבים. הקהילה בבלאז'ובה הושיטה להם עזרה לפי יכולתה, ובין השאר הקימה מטבח ציבורי בשבילם; במרוצת הזמן שימש המטבח גם את בני המקום. ידוע שבבלאז'ובה הוקם יודנראט. ישנן גם כמה ידיעות על פעולת הסעד בקהילה בשנים 1941- 1942 מטעם היודנראט והסניף של הי.ס.ס. בסוף מאי 1941 נסגר המטבח הציבורי מחוסר אמצעים, אולם אחר-כך חזר ונפתח ונמסר על קיומו במארס 1942. באותה תקופה בערך - בחודשים פברואר ומארס 1942 - הגיע מספר נתמכי הסעד בבלאז'ובה לכ- 300. ביוני, או יולי, 1941, נעצרו בבלאז'ובה יותר מעשרים מיהודי המקום; הם הועברו לבית-הסוהר בז'שוב, שם נכלאו באותה עת גם יהודים מקולבושובה הסמוכה. בני משפחותיהם וגם אנשי היודנראט של בלאז'ובה דאגו להם, נסעו לז'שוב ובשוחד שניתן לשומרי הכלא העבירו לעצורים חבילות מזון. לבסוף שוחררו הכלואים מבלאז'ובה בעדדמי-כופר מרובים. חיסול היישוב היהודי בבלאז'ובה חל ביוני 1942; תושביו גורשו לגיטו ז'שוב. אפשר שבזמן האקציה נהרגו במקום כמה זקנים וחולים. יתכן שגם האדמו"ר המקומי ר' מאיר שפירא היה בין הקרבנות הללו. הרוב המכריע של יהודי בלאז'ובה, שהועברו לז'שוב, גורשו ביולי 1942, יחד עם יהודי העיר הזאת ועם המגורשים ממקומות אחרים של הנפה, אל מחנה- ההשמדה בבלז'ץ.

סגור

טקסט 3
תחילתו של היישוב בבלאז'ובה במאה ה- 15. ב- 1441 היא היתה בבעלות פרטית והתבססה בעיקר על חקלאות וייצור ביתי של בדים ואריגים. במאות ה- 18 וה- 19 כבר התקיים ישוב יהודי בבלאז'ובה. רובו ככולו עסק במסחר זעיר, מלאכה ורוכלות בכפרים. אחד ממקורות-הפרנסה הנוספים בסוף המאה שימשה במידת-מה חצר האדמו"ר הידוע מבלאז'ובה. תחילה היתה קהילת בלאז'ובה כפופה לקהילת ז'שוב. שמה של בלאז'ובה היהודית קשור בשושלת האדמו"רים הנודעת שמייסדה היה ר' צבי-אלימלך שפירא, בעל "דבר לצדיק", נכדו של ר' צבי אלימלך מדינוב, בעל "בני יששכר", תלמידו של "החוזה מלובלין". ר' צבי-אלימלך היה עד 1874 רבה של ריבוטיצ'ה ומשם עבר לכהן בבלאז'ובה. בעת שבתו בעיירה הפכה בלאז'ובה למרכז חסידי נודע ונהרו אליו חסידים לאלפים, בעיקר למועדי ישראל. לימים העתיק ר' צבי אלימלך את חצרו ליאבורניק (פולסקי) ומשם לפשמישל, בודפשט (בימי מלחמת-העולם הראשונה) ולאחר-מכן לז'שוב, שם נפטר ב- 1924. את מקומו בבלאז'ובה ירש נכדו, ר' מאיר בן יהושע שפירא, שהיה אדמו"ר בבלאז'ובה עד שנספה בשואה. קודם מותו לקח את כתב-היד של סבו, האדמו"ר מבלאז'ובה, ומסרו לשכנו הנוצרי כדי שזה ישמור את כתב-היד עד שימצא לו דורש. הלה עמד בהבטחתו ושמר על החבילה. לאחר המלחמה הובאו הכתבים לניו-יורק, שם הוצאו לאור. לספר סופח קונטרס "זכרון מאיר", פרי-עטו של ר' מאיר, נכדו של ר' צבי אלימלך. ליד האדמו"רים שכיהנו גם כרבנים, ישבו בבלאז'ובה מורי-הוראה, שמילאו למעשה תפקיד של אבות בית-דין. יצויינו כמה מהם: ר' פנחס רפאל מעט, דומ"ץ ב- 1875, ר' פנחס דניאל ב"ר יוסף (מעד מעט) שנתמנה דומ"ץ בבלאז'ובה ב- 1881 ושימש כנראה בכהונה זו עד 1894; ר' דוד שהיה אב"ד בבלאז'ובה ולאחר-מכן ראב"ד בצאנז; וכן ר' אריה הורוביץ, רב בבלאז'ובה שנספה בשואה ב- 1943. תחילתה של פעילות ציונית בבלאז'ובה כבר ב- 1912. ועד מטעם ההסתדרות הציונית של גאליציה המערבית פעל במקום עד סמוך למלחמת-העולם השנייה. ב- 1933 נוסד קן "עקיבא" שהיה קיים לפי הידוע עד 1936. באותה שנה אורגן גם סניף מקומי של "ויצו הצעירה". סמוך מאוד לפרוץ המלחמה ב- 1939 פעל "הנוער הציוני" בקיבוץ-הכשרה, באחוזתו של אשר זילבר. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1931 זכתה רשימת "הציונים הכלליים" ב- 28 קולות, ואיחוד הציונים הרביזיוניסטים ב- 11 קולות. לקונגרס ב- 1935 קיבלו "הציונים הכלליים" 102 קולות, "המזרחי" - 59, "גוש א"י העובדת" - 6 קולות. מ- 1924 ועד 1925 ניהל את ועד הקהילה קומיסאר מטעם השלטונות. אמנם ב- 1928 נתקיימו בחירות לוועד הקהילה אלא שהוועד היוצא לא ויתר על המשך כהונתו, והכריז חרם על הוועד החדש. בבחירות למועצת העיר שנתקיימו במאי 1926 הפרו הנציגים הפולנים הסכם מוקדם, שלפיו היו הנציגים היהודים צריכים לקבל מספר מאנדאטים קבוע מראש. היהודים מחו על תוצאות הבחירות, ובדצמבר של אותה שנה שוב נערכו בחירות, ומתוך 48 חברי המועצה נבחרו 21 נציגים יהודים, מביניהם 3 כחברי הנהלת העיר. בשנות ה- 20 המאוחרות של המאה ה- 20 הועמדה בלאז'ובה בדרגת מיסוי 4 במקום דרגה 3. לא במעט הושג הדבר הודות לפעולתו של היו"ר היהודי של ארגון הסוחרים ובעלי-המלאכה במקום, שהשתדל להקל את מצוקתם של בני הקהילה. ב- 1915 נוסד בבלאז'ובה "תלמוד תורה". למדו בו ב- 1923 38 תלמידים והורו 6 מלמדים. הת"ת נתמך על-ידי אגודת "עזרת תורה", שבארצות-הברית. מ- 1925 ואילך נפתחו קורסים לעברית מיסודה של רשת "תרבות" ולמדו בהם כ- 100 תלמידים. בבלאז'ובה היו שתי ספריות יהודיות; האחת "תרבות" והאחרת ליד חברת "קדימה". למן 1918 ועד סמוך למלחמת-העולם השנייה פגעו גילויי אנטישמיות ביהודי בלאז'ובה. הפרעות ביהודים בנובמבר 1918 החלו בכפרי הסביבה ובדרכים שהוליכו אל העיר. כמה יהודים הוכו ונשדדו. משהגיעו הידיעות הראשונות על המהומות פנו יהודי בלאז'ובה לראשי העיר בהצעה לארגן מיליציה שישתתפו בה גם יהודים אך ההצעה נדחתה. המונים חמושים של איכרים, אספסוף מבני המקום וביניהם גם נשים מכפרי הסביבה התחילו לנהור לעבר העיר, תוך התפרעות ושימוש בנשק חם. 200 משפחות יהודיות נשדדו ונותרו בחוסר כל. המשטרה עמדה מנגד ולא הניסה את הפורעים. במהומות אלה היו גם מקרים של אונס נשים ואף רצח. ב- 1919 שוב התארגנו כנופיות איכרים כדי לפרוע ביהודים, אלא שהפעם פוזרו על-ידי המשטרה והסתפקו בהרס בית-העלמין היהודי ובשוד יהודי הסביבה. האיכרים הטילו חרם על האוכלוסייה היהודית ולא מכרו ליהודים שום מצרכי מזון. הגיע המצב לידי כך שיהודי בלאז'ובה החלו לסבול חרפת רעב. באסיפת איכרים אף הוחלט לא לעבוד באחוזת היהודי זילבר. בדרך המוליכה מז'שוב לבלאז'ובה היו ההתנפלויות וההתנכלויות ליהודים מעשים שבכל יום. ציר הסיים מטעם האזור האשים את נציגי הקהילה היהודית בהאמרת מחירי מיצרכי המזון. הוא קרא להטיל חרם על היהודים והצהיר שאין להכות אותם משום ש"הם מקימים צעקה גדולה בכל העולם", אבל יש להכריחם לוותר על זכויות המיעוטים שהובטחו להם בחוזה השלום ב- 1918, "שאם לא כן הם עוד יצטערו על כך". הגל האנטי-יהודי לא שכך והוא בא שוב ב- 1924, בהנהגת הארגון האנדקי "רוזווי" שמרכזו היה בז'שוב. הופצו עלונים וחוברות בעלי תוכן אנטישמי מובהק. ככל שההתנכלויות הלכו ורבו התחיל הציבור היהודי בבלאז'ובה להרגיש חוסר בטחון הולך וגובר; באותה שנה רצחו בריונים בעל ואשה יהודים תוך חיפוש מטמון שהללו החביאו כביכול. "רוזווי" המשיך לנהל תעמולה אנטישמית פרועה, ומצד אחר הטילו שלטונות המס על יהודי המקום מסים כבדים מנשוא, עד כדי הרס מקורות פרנסה ועיקול רכושם של סוחרים זעירים. ב- 1939 נפוצו שמועות בדבר יהודי, שהואשם בניסיון לרצוח את המשרתת הנוצריה ששירתה בביתו ולהשתמש בדמה לאפיית מצות לפסח. אף נפוצה שמועה שאת "הקרבן" ניתן לראות בתחנת-המשטרה המקומית תמורת "עשרים פרוטות". אולם המשטרה הכחישה את העלילה.