ד' אייר ה'תשע"ז

בנדז'ין BEDZIN

עיר בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: בנדז'ין
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 47,597
• יהודים בשנת 1941: כ- 21,380
• יהודים לאחר השואה: כ- 15

תולדות הקהילה:
כללי
ב', אחת הערים העתיקות בפולין, היתה מיושבת ככל הידוע לנו כבר במאה ה-11. תושביה ישבו על גדות הנהר פשמשה ועסקו בדיג ובמסחר. במאה ה-12 היתה ב' מרכז תחבורה וסחר חשוב, שכן היא חלשה על דרך המסחר הימית שחיברה את הנהר פשמשה עם הנהרות ויסלה ואודר. כמו-כן עבר בה נתיב מסחר יבשתי שקישר את קרקוב עם "פולין-גדול". במאה ה-13, בימי שלטונו של בולסלאב "הביישן", נבנה מבצר מעץ על צלע ההר שמעל ב'.
בשנת 1358 העניק המלך קז'ימייז' הגדול לב' זכויות מגדבורגיות ואף הקים בה מבצר חדש, על חורבותיו של מבצר העץ הישן. הוא הפך את ב' למאחז צבאי אסטרטגי שהגן על גבולות פולין מפני התקפיא הגרמנים מאזוו שלזיה. המבצר התנשא לגובה 12 מטרים והיה בן שלוש קומות. לאחר שהושלמה בנייתו עברה העיר לשכון למרגלות המבצר. המאבקים עם הנסיכים בשלזיה הסתיימו בחלקם בשנת 1464, עם חתימת הסכם בין זביגנייב אולשניצקי לבין כמה נסיכים משלזיה. ההסכם שם קץ להתקפות על העיר.
במאה ה-15 התחזקה בב' ההשפעה האריאנית והכנסייה המקומית, שנבנתה בשנת 1365, עברה לידי הכת הזאת. העיר היתה תחת חסות בית המלוכה הפולני ולפיכך זכתה בפריווילגיות שסייעו להתפתחותה המהירה. בשנת 1464 העניק לה המלך קז'ימייז' יאגלו פריווילגיה שעל-פיה חויב כל סוחר שעבר בעיר למכור בה חלק מסחורתו. העיר קיבלה גם רשות לבנות מחסני מלח, וחשוב מזה, נערכו בה ירידי מסחר, שאליהם הגיעו סוחרים משלזיה. תוך שנים מעטות היתה ב' אחת הערים העשירות בפולין ;ב-1540 התגוררו בה 800 תושבים. במרס 1589 נחתם בב' ההסכם בין פולין לאוסטריה, שעל-פיו הוכתר זיגמונט השלישי למלך פולין.
שגשוגה של ב' נקטע עקב הפלישה השוודית באמצע המאה ה-17. בדין-וחשבון משנת 1660 נאמר, שבעיר לא נותרו כמעט בעלי מלאכה וגם מבשלי המלח עזבו אותה. בשנת 1673 נותרו בב' 346 תושבים בלבד. בשנת 1683 עבר בב' המלך יאן סובייסקי עם צבאותיו בדרכו להגן על וינה מפני התורכים.
בשנים 1795-1808 היתה ב', ככל אזור זגלמביה, תחת שלטון פרוסיה. לאחר מפלת נפוליאון וקונגרס וינה (1815) צורפה לתחום השלטון הצארי; תושבי ב', שלקחו חלק במרד הפולני בשנים 1830-1831, נענשו בידי השלטון הרוסי, שהטיל על העיר הגבלות כלכליות. התפתחותה של ב' המודרנית החלה רק באמצע המאה ה-19, עם תחילת ההתפתחות התעשייתית בזגלמביה כולה ובואם לאזור של כורי פחם רבים. ב-1858 הונחה במקום מסילת-ברזל, שהאיצה את פיתוח המסחר בעיר. ב-1863 התחוללו סמוך לב' קרבות קשים כין המורדים הפולנים לצבא הרוסי.
בשנות ה-70 של המאה ה-19 הוקמו בב' בתי יציקה לברזל והתפתחה בה תעשיית אבץ ומוצרים כימיים. מקור התעסוקה העיקרי היו מכרות הפחם, אבל הוקמו גם בתי-חרושת לטקסטיל ולחומרי בניין שיצרו מקומות עבודה לפועלים רבים.

עד תחילת המאה ה-19
יהודים ראשונים התיישבו ב-1226 בכמה כפרים בסביבות העיר ב', ובסוף המאה ה-13 כבר ישבו בעיר עצמה. עיסוקם העיקרי היה מסחר.
הפריווילגיה של המלך קז'ימייז' הגדול משנת 1358 כללה גם היתר ליהודים להתיישב במקום. ב-1453 העניק קז'ימייז' הרביעי ליהודי חבל זגלמביה פריווילגיה נוספת, שהעמידה אותם תחת חסות המלוכה הפולנית ועשתה אותם כפופים לבתי-המשפט שלה. הפריווילגיה הזאת השוותה את מעמד הסוחרים היהודים לזה של עמיתיהם הפולנים, והם הורשו להתיישב בכל חלקי העיר. ב-1587 קנה יעקב ברוך בתים בב', ויהודייה ושמה רוזה אברהם היתה בעלת מבשלת שיכר. בשנה זו הטילו צבאותיו של מקסימיליאן האוסטרי מצור על ב'. ר' נתן מייטלס, רבה של ב' וראש הישיבה במקום, אסף 50 דוקאטים מיהודי העיר ומסר אותם לסטרוסטה כתרומת היהודים להגנת העיר. ב-1592 תבע זיגמונט השלישי משלטונות העיר שיגנו על זכויות היהודים והטיל עליהם את האחריות לכל פגיעה בהם.
במאה ה-17 היו ענפי המסחר הסיטוני מרוכזים בידי היהודים, שעמדו בקשרי מסחר גם עם שלזיה וגרמניה. בשנת 1695 הגיע סוחר יהודי מב', משה בנדינר, ללייפציג. סוחרים יהודים נהגו גם לפקוד את ירידי המסחר בברסלאו. יהודים מב' חכרו אחוזות ובתי מבשל לשיכר באזור קרקוב. בשנת 1693 ישב בברסלאו סוחר יהודי מב', הירש שמו. הוא ניסה להשתלט על סחר האתרוגים עם פולין, שהיה בידיו של סוחר מקומי. הסוחר פנה למלך פולין יאן סובייסקי; במרס 1693 שלח המלך איגרת בעניין זה למועצת העיר ברסלאו, ודרש להגן על הסוחר הפולני מפני היהודי היושב בעיר ומחבל בעסקיו. בשנת 1688 נאסר הירש וולפוביץ מב', חוכר מבשלות שיכר בגרבובייץ (ע"ע), מפני שסירב לחדש את הסכם החכירה שלו עם הסטרוסטה בקרקוב. רק לאחר לחץ ואיומים הסכים היהודי לחדש את ההסכם.
במאה ה-18 חל מפנה בעיסוקיהם הכלכליים של היהודים. הם המשיכו לחכור מבשלות שיכר וטחנות קמח וסחרו בתוצרת חקלאית באזור, אך המסחר הסיטוני הלך ונשמט מידיהם. ב-1717 שילמו יהודי ב' מס גולגולת בסך 442 זלוטי ו-6 גרוש, מלבד מס בסך 700 זלוטי לסטרוסטה. ב-1789, בתקופת הסטרוסטה סטניסלאב מירושבסקי, שילמו לו יהודי ב- 253 זלוטי והקהילה - 700 זלוטי; על כך נוספו 54 זלוטי דמי חכירת גינת הירק של הארמון ועוד תשלומים ו"מתנות" לסטרוסטה ולפקידים.
ב-1592 הוקם סמוך לחומת העיר בית-קברות יהודי, שהיה בשימוש עד 1831. בית-הקברות הזה שירת גם את הקהילות היהודיות הקטנות שבכפרים הסמוכים. בסוף המאה ה-17 פרצו כמה סכסוכים בין יהודי ב' לכנסייה המקומית שעניינם המס שחויבה הקהילה לשלם על כל מת שנקבר בבית-הקברות היהודי. בשנים 1687-1695 התנהל על כך משפט ממושך. מבחינה מינהלית היתה קהילת ב' שייכת לגליל קרקוב-סנדומייז' במסגרת "ועד דד' ארצות". בשנת 1754 שילמה הקהילה מס לוועד בסך 40 זלוטי.
בשנת 1794 סייעו יהודי ב' למרד הפולנים בהנהגת קושצ'יושקו. ר' יעקב נתן מב' אסף מיהודי העיר תרומות למען המורדים, ואף קרא ליהודים להצטרף למרד. לאחר דיכוי המרד נעצר והושם בכלא הפרוסי.
לאחר צירופה של ב' לתחום השלטון הפרוסי נאסרה ישיבתם בעיר של יהודים שלא ישבו בה בעת סיפוח האזור לפרוסיה, והם נאלצו לעזוב את המקום. הנותרים נזקקו ל"כתבי חסות" מטעם הרשות המאשרים את זכותם לשבת בעיר. מס הגולגולת הועלה מ-3 זלוטי בתקופת השלטון הפולני ל-10 זלוטי והוטלו מסים והיטלים חדשים על פטור משירות צבאי, דמי חסות ומס בולים. קהילת ב' פנתה לשלטון הפרוסי וביקשה לשחרר אותה מתשלום דמי החסות השנתיים. בשנת 1802 נחתם בברסלאו הסכם שעל-פיו המשיכה הקהילה לשלם 116 טאלר פרוסיים ו-20 פפנינג (בערך 700 זלוטי) מס שנתי.
התקנות הפרוסיות החדשות אפשרו לבעלי מלאכה יהודים להצטרף לאגודות בעלי המלאכה הנוצריות. החייטים היהודים בב', שהצטרפו לאגודה הנוצרית, הקימו ב-1807 אגודה מקצועית נפרדת במסווה של חברה קדישא, שדאגה לאינטרסים המקצועיים של החברים נוסף להיותה מסגרת דתית. אגודת החייטים היהודים פרסמה תקנון שעל-פיו יכול להצטרף אליה כל יהודי בב', אם בהצבעה נתמכה קבלתו ברוב קולות. על המצטרף היה לשלם 36 גרוש מס הצטרפות ו-3 גרוש מס שבועי. פעילות מיוחדת של האגודה היתה השמירה על מעמד השוליות והחניכים שהתקבלו לעבודה אצל בעלי המלאכה. כל שוליה שילם לאגודה גרוש אחד מכל זלוטי שהשתכר במהלך השנה.כשהגיע לדרגת "מומחה" (מאיסטר) הנפיקה האגודה תעודה שאישרה זאת תמורת תשלום של 3 זלוטי. בתקופה זו פעלו בקהילה חברה קדישא, תלמוד-תורה, וחברות הצדקה והעזרה "ביקור חולים" ו"עזרת דלים". מבין רבניה של ב' במאה ה-16 ידוע לנו בשמו הרב נתן מייטלס, שכיהן בסוף המאה לערך. במאה ה-17 היה הרב מאיר אורבך רבה של העיר. הוא עמד בקשרי "שאלות ותשובות" עם ר' יחזקאל לנדא מפראג. אחריו נזכר ר' יששכר בר ב"ר עובדיה (נפטר ב-1701): ב-1765 נבחר הרב משה רוקח המבורגר, גיסו של ר' אלימלך מליז'נסק, תחילה כגבאי; לאחר זמן מה הוסמך לרבנות ושימש רב הקהילה.

סגור

מראשית המאה ה-19 עד מלחמת העולם הראשונה
בתחילת המאה ה-19 הוחל בפיתוח המכרות באזור ב'. על-פי חוק שחוקק השלטון הרוסי בשנת 1816 נאסר על היהודים להחזיק באזורי המכרות בתי שיכר ומסבאות. כמו-כן נאסרה עליהם הכניסה למכרות. בשנת 1828 בוטל איסור הכניסה, בשל מחסור בכוח-אדם, ויהודים מעטים החלו לעבוד בכריית פחם. ואולם גם לאחר שהותרה העסקתם בענף זה הם הופלו לרעה בתנאי עבודתם ושכרם לעומת הפועלים הנוצרים. המשרד המרכזי בוורשה, שניהל את עבודת הכרייה, הסכים להעסקתם כפועלים זמניים על בסיס של שכר יומי. בשנים 1845-1863 נחתמו חוזים ראשונים בין חוכרים יהודים למפעלים ממשלתיים בעניין הוצאת הפחם והובלתו. לקראת סוף המאה ה-19 חדרו יהודים לא מעטים לעסקי המכרות, אמנם לא פעם באמצעות שותפים פולנים, שהיו חותמים בשמם על חוזי החכירה. ואולם רוב היהודים בב' הוסיפו להתפרנס ממלאכה זעירה וממסחר מקומי.
ב-1821 הוציא השלטון הרוסי תקנה בדבר כינון "ועדי מת-הכנסת" (דוזור בוז,ניצי), שחודשה והורחבה ב-1851. "ועד בית-הכנסת" מנה שלושה אנשים שנבחרו בידי משלמי המס לקהילה, והוא החליף את ועד הקהילה הקודם בטיפול בבית-הכנסת ובשאר ענייני הציבור, נוסף על תפקידיו כלפי הרשויות.
כאמור, יהודי ב' תמכו במרד הפולני של 1830-1831. בפגישה שהתקיימה בוידז'יסלב (ע"ע) מסרו נציגי היהודים בב', שלמה בראונר וברק הרציגר, 200 זלוטי ו-25 פרוות כבשים לידי המורדים.
בתקופת המרד פרצה בעיר מגפת כולרה, ובתוך כשבועיים ימים מתו יותר מ-100 יהודים. בית-הקברות הישן היה צר מהכיל את המתים הרבים, והוועד אסף 300 זלוטי לקניית אדמה לבית-קברות חדש. ב-1832 קודש בית-העלמין השלישי במספר, ונוסדה חברה קדישא חדשה שנקראה "נושאי המיטה". החברה קיבלה על עצמה לשאת את המתים לקבורה בבית-הקברות, שהיה מרוחק מן העיר ושימש גם את יהודי העיירות והכפרים הסמוכים לב'. בשנים 1854-1856 פרץ סכסוך ממושך בין יעקב רייכמן מברסלאו לבין החברה קדישא של ב', סכסוך שהגיע לדיון בבית-הדין המקומי. סיבת הסכסוך היתה סירובה של החברה קדישא לקבור את קרובו של התובע משום שלא היה בכיסו סכום של 130 ריכסטאלר להוצאות הקבורה. הסכסוך גרם להלנת המת, ועל אנשי חברה קדישא נמתחה ביקורת קשה מצד רבני העיר.
בשנת 1854 עמד תקציבו של ועד בית-הכנסת בב' על 672 רובל, ושנה לאחר מכן ירד ל-495 רובל. בשנים אלה ירד מספר משלמי המס לקהילה בשל ההידרדרות במצבם הכלכלי של יהודי העיר. בבחירות לראשות הוועד בדצמבר 1859 בחרו 91 מצביעים בבנדט פישל לתפקיד יושב-ראש. ואולם כעבור שנה בלבד, ב-1860, פרץ ריב על התפקיד; קבוצה מנכבדי הקהילה ערערה על בחירתם של בנדט פישל ולבקו פוטוק להנהגה. בין השאר טענו מדם ש"השניים אפילו אינם יודעים לחתום את שמם", ונוסף לכך הם נחשדו בעבירות של קבלת שוחד ומשוא פנים.
ב-1861 הקים חנוך שטרן בב' קבוצה מעורבת, יהודית-פולנית, שהטיפה לחידוש העצמאות הלאומית הפולנית וקראה לשיתוף בין יהודים לפולנים במאבק הזה. בנובמבר 1861 נעצר שטרן בגלל פעילותו והוגלה בירי השלטונות הרוסיים. ב-1863 סייעו יהודי העיר למורדים בהספקת מזון ובכסף. לאחר דיכוי המרד הידרדר מצבם הכלכלי של היהודים, עקב צעדי הענישה שנקט השלטון כלפי האוכלוסייה המקומית. הדבר ניכר בסכומי המסים שנגבו לצורכי הקהילה ; בשנים 1866-1868 הם פחתו ל-229 רובל בלבד. רק החל משנות ה-70 של המאה ה-19 השתפר שוב מצבם הכלכלי של יהודי ב', בעקבות הפיתוח הכלכלי המואץ שעבר האזור כולו.
"ועד בית הכנסת", ששתפקידו הרשמי הצטמצם לענייני דת בלבד, עסק במכלול צרכיה של הקהילה, כפי שניתן ללמוד מתקציבו בשנים 1903-1905:
הכנסות (ברובלים):
מעליות לתורה 9,450
מטקסי ברית מילה 150
מחתונות 150
הוצאות (ברובלים):
תשלום לרב הקהילה 1,500
תשלוםל-3 דיינים 1,200
תשלום ל-3 שמשים 250
תשלום ל-2 חזנים 700
שכר מזכיר הקהילה 240
תשלום לשרת 100
תשלום לגזבר 502
מסים 100
קניית חיטה לפסח 800
תרופות 400
שיפוצים 250

את שאר הכסף הוציאה הקהילה על החזקת מורים בבתי-הספר ועל עזרה לנזקקים. בשנים אלה היה מספר משלמי המס לקהילה 4,731. תקציב הוועד היה מקור לחשדות אין-ספור, שכן ברוב השנים עלו ההכנסות על ההוצאות. בשנת 1901, לדוגמה, היו הכנסות הוועד 6,119 רובל והוצאותיו רק 3,837. נגד הפעילים בוועד הועלו טענות על מעילה בכספי הציבור ועל כך שאינם מקדישים די כסף לצורכיהם של מעוטי היכולת והחלשים בקהילה.
בסוף המאה ה-19 נפתחו בב, בתי-הספר המודרניים הראשונים. ב-1887 נפתח בית-ספר לבנות ביזמת פאולינה גאנצווהל. היו בו שתי כיתות לימוד ולמדו בו 86 בנות. בשנת 1889 נפתח גם בית-ספר מודרני לבנים ובו למדו 49 תלמידים. תכנית הלימודים בשני בתי-הספר כללה לימודי דת, מתמטיקה, רוסית, גרמנית, פולנית ומלאכת יד ; בכיתה הגבוהה נוספו לתכנית הלימודים גם צרפתית, היסטוריה, גיאוגרפיה וציור. בשנת 1907 פתח המורה אברהם גרטנר בית-ספר מעורב ובו למדו 42 נערים ונערות. נגד מערכת החינוך הזאת יצאה בחריפות המנהיגות הרבנית של ב'; במיוחד התנגד לה רבה של הקהילה בראשית המאה, הרב יששכר-בריש גרויברד. "ועד בית-הכנסת" תמך בבתי-הספר האלה. בשנת 1887, למשל, תמכו 341 מיהודי העיר בבית-הספר בסכום של 1,256 רובל. בשנת 1913 פעלו בב' 4 בתי-ספר יהודיים מודרניים. את ספרי הלימוד הדרושים להם הזמינו מיהודי שהיה בעל חנות ספרים ובית-דפוס בעיר.
במאה ה-19 כיהנו בקהילת ב' ר' מנחם נחום רוזאניס (מ-1807), ואחריו כנראה בנו, ר' אברהם הירש רוזאניס; ר' בעריש הרציגר (נפטר ב-1846); חיים-דוד לנגפוס, שהטביע חותם עמוק על הקהילה (עד לפטירתו ב-1864). בימיו נבנה בעיר בית-הכנסת החדש, שבנייתו עלתה 2,500 רובל. הוא לא הצליח למנוע את החיכוכים שפרצו בתקופה זו לא אחת בין פרנסי הקהילה. הרב לנגפוס עמד בקשרים עם האדמו"ר של חסידי גור, ר' איצ'ה-מאיר אלטר, והיה מקורב לחסידות זו. אחריו בא ר' יצחק קימלמן, גם הוא חסיד. בראשית המאה כיהן ברבנות ב' הרב יששכר-בריש גרויברט (נפטר ב-1913), ממשתתפי ועידת היסוד של "אגודת ישראל" בקטוביץ בשנת 1912. הוא היה מתנגד חריף למגמות המודרניזציה שחררו לחברה היהודית, ובמיוחד לחינוך המודרני, אך חייב את ההתיישבות החדשה בארץ-ישראל.
בראשית המאה ה-20 נוסדו בעיר כמה מוסדות סעד חדשים. "תומכי עניים" ערכה סקר והתברר שסוחרים ובעלי מלאכה יהודים בעיר הידרדרו למצב שבו לא יכלו לפרנס את משפחותיהם. במרס 1900 נוסדה קופת גמ"ח חדשה, שנתנה הלוואות עד לסכום של 50 רובל ללווה. בדצמבר 1900 התבקשה חברת "תומכי עניים" להרחיב את פעילותה ולכלול גם עזרה לחולים. גם ועד הקהילה הגדיל את תקציב הסיוע לחולים והקצה יותר מ-500 רובל לכיסוי הוצאות ריפוי של חולים שהיה צורך לאשפזם בבתי-חולים בוורשה. עד מהרה הוקם גם בב' בית-חולים יהודי, שנקרא על שם התורם (בית-החולים על שם אלכסנדר).
פעילות ציונית החלה בב' עוד בתקופת "חיבת ציון".העסקן הציוני הראשון בעיר, ר' בריש פרגר, השתתף בשנת 1884 בוועידת חובבי ציון בקטוביץ. ביזמתו הוקם בב', בשנת 1898, סניף של "המזרחי". בשנים 1889-1900 עשו אוהדי הציונות בב' מאמצים להפיץ את מניות הבנק הציוני "אוצר התיישבות היהודים" שייסד הרצל. במיוחד הצטיין בקניית המניות הנדל נויברג, בעל חברה מסחרית גדולה בעיר, שחברתו רכשה 50 מניות של הבנק. פעילות זו עוררה חשרות אצל מושל המחוז והלה הזמין אליו את מנהיגי הציונים בעיר לבירור, אך לא אסר את פעילותם. בשנת 1908 החלה לפעול בב' האגודה לתרבות עברית "הזמיר", שקיימה שיעורי עברית והרצאות על תולדות ארץ-ישראל. במרס 1907 החל להופיע בב' שבועון עברי שנקרא "הקויקול יעקב". ערך אותו אברך צעיר, יהודה-לייב וולנרמן. שאיפתו היתה להוציא לאור עיתון על-פי דוגמת -המגיד". השבועון היה בעל אופי דתי והתפרסמו בו מאמרים על תרבות יהודית וחכמת ישראל. ואולם העיתון נתקל בהתנגדות עזה מצד המנהיגות הדתית בעיר, ולאחר שיצא הגיליון הראשון נפסקה הופעתו.
בתחילת המאה החלה לפעול בב' גם תנועת הפועלים היהודית. במהפכת 1905 השתתפו פועלים יהודים תומכי ה"בונד" בהפגנות שארגנו חברי PPS (הסוציאליסטים הפולנים). ביולי 1905 יצאו מורים ותלמידיהם מבתי-הספר היהודיים והצטרפו לפועלים המפגינים. בשנה זו החלה לפעול בב' גם מפלגת "פועלי ציון" ; מנהיגה היה יהודה לייב פיינר. חבריה הוציאו לאור עיתון מחתרתי בעברית וקיימו הרצאות לפועלים יהודים בנושאים כמו תולדות תנועת הפועלים וההתיישבות בארץ-ישראל.
בימי מלחמת העולם הראשונה יזמה הקהילה פעולות סיוע נרחבות למען יהודי ב' והפליטים שבאו לעיר באוקטובר 1917. הוועד לקח הלוואה בסך 80 אלף מרק למטרות סיוע בכלל ולמען ילדים בפרט. חרף המצוקה הכלכלית הקשה היתה דווקא תקופת המלחמה עת פריחה לפעילות ציונית וציבורית אחרת.

היהודים בין שתי מלחמות העולם
אחרי מלחמת העולם הראשונה התפתחה התשתית התעשייתית בב'; הכרייה במכרות הוגברה והתפתחה תעשיית המתכת, במידה רבה הודות לתעשיינים יהודים. יהודים הקימו בעיר כמה בתי-חרושת חדשים לייצור כבלי מתכת, לברגים, לכלי נחושת, לכימיקלים, לצבעים, ולנורות ועוד. ואולם עיקר פרנסתם של יהודי המקום התבססה גם בתקופה זו על מלאכה זעירה, בעיקר חייטות, ועל ייצור מזון.
על-פי סקר חלקי של הג'וינט משנת 1921 היו בב' 672 מפעלים ובתי-מלאכה פבעלות יהודים, שהעסיקו 1,616 איש - מתוכם 652 בעלי העסק, 222 בני משפחה,673 פועלים יהודים ועוד 69 פועלים שכירים לא-יהודים. החלוקה לפי ענפי הייצור היתה כדלקמן :

בשנת 1925 פעלה בב' קופת הלוואות מייסודו של הג'וינטו הקופה נתנה בשנה זו 932 הלוואות ללא ריבית ליהודים מעוטי הכנסה. ב-1926 הוקם בב' בנק יהודי ראשון, "בנק קופייצקי"; בשנת 1928 עמד לרשותו הון יסוד של 20,000 זלוטי. בשנת 1932 הקימו בעלי המלאכה והפועלים היהודים בנק נוסף, קואופרטיבי, שמנה 400 חברים.
תנועת הפועלים היהודית פעלה בב' באופן חוקי כבר בשנות מלחמת העולם הראשונה. בבחירות הראשונות למועצת העירייה, שנערכו בשנת 1917 בחסות הגרמנים, נבחר למועצת העירייה יצחק פסחזון, עסקן ה"בונד". בשנה זו היו בעיר בערך 003 חברי ה"בונד". בפברואר 1923 השתתפו פועלים יהודים בשביתות שפרצו במפעלי תעשייה בב', בעיקר בענפי הטקסטיל והעץ. הפועלים תבעו העלאות שכר של 75% ויותר. גם במרס 1924 פרצו שביתות של פועלים יהודיפ שדרשו להעלות את שכום. בשלהי שנות ה-20 ירד כוחו,טל ק"בונד", למרות שב' נשארה עיר פועלים מובהקת. באוגוסט 1936 פרצה שביתה של 800 פועלים יהודים ופולנים בבתי-חרושת בעיר בדרישה להעלאות שכר. חוגים אנטישמיים בב' הסיתו נגד השובתים היהודים, והמשטרה ערכה מעצרים בקרב מנהיגי השובתים. שניים מפעילי ה"בונד" נאסרו, בניסיון לשים קץ לשביתה.
בשנת 1916 התארגנה בב' קבוצה של "צעירי ציון",בהנהגתו של משה קמינר. הפעילים ייסדו בעיר ספרייה וקיימו פעולות תרבות, כגון הרצאות על ציונוח ותולדות ארץ-ישראל. במרס 1919 מנה סניף "צעירי ציון" בב' 250 חברים בערך, אבל עד סוף השנה פחת מספרם ל-150, לאחר שחלקם גויסו לצבא הפולני.
בשנות המלחמה נוסד בעיר גם סניף "פועלי ציון". ב-1916 השתתפה מפלגה זו בבחירות למועצת העיר וזכתה ב-3 מנדטים.
ב-1920, עם הפילוג ב"פועלי ציון", הצטרפו רוב החברים בב' לפלג השמאלי, "פועלי ציון שמאל", ואילו מיעוטם התמזגו עם "צעירי ציון" בעיר ויחד ייסדו סניף של "פועלי ציון צ"ס". בשנת 1932 התמזגו "פועלי ציון צ"ס" גם עם ה"התאחדות". ראשי הפעילים של "פועלי ציון צ"ס" בעיר היו אהרן למפל, שבמשך שנים אחדות ייצג את סיעתו בהנהגת הקהילה, ויעקב ארליך.
גם תנועות נוער ציוניות היו פעילות בעיר מאז מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916 התארגן בב' גרעין קטן של "החלוץ". חברי הגרעין קיבלו לידם חלקת אדמה ששימשה אותם לגידול ירקות. מיד בתום המלחמה, ב-1919, מנתה הקבוצה הזאת 12 חברים ועמדו לרשותם כ-100 אלף מרק, שיועדו להקמת יישוב שיתופי בארץ- ישראל. בשנת 1930 נערך בב' כינוס אזורי גדול של "החלוץ". במקום הוקם קיבוץ הכשרה על שם בורוכוב, גרעין שהמשיך לפעול גם בשנות הכיבוש הנאצי.
הציונים הרוויזיוניסטים הקימו סניף מקומי של הצה"ר ולידו קן תנועת הנוער בית"ר. ב-1933 נוסד גם סניף "ברית החייל". ב-1929 הפגינו הרוויזיוניסטים מסניף ב' מול הקונסוליה הבריטית בקטוביץ, במחאה על עמדת שלטונות המנדט הבריטי בעת מאורעות תרפ"ט (1929)בארץ-ישראל.
בשנת 1921 ייסדו "פועלי ציון שמאל" בב' 5 איגודים מקצועיים, שאיגדו בתוכם 320 עובדים, ופתחו גן ילדים ומעון יום לילדי העובדים. ב-1926 נוסדו עוד 3 איגודים מקצועיים - של חייטים, של סבלים ושל משרתות במשק בית. גם שתי אגודות הספורט שהיו פעילות בעיר, "הפועל" (מ-1926) ו"שטערן" (מ-1928) נוסרו ביזמת "פועלי ציון שמאל". במשך כ-30 שנה פעל בעיר גם מועדון הספורט "הכוח", שהיו לו נבחרות למקצועות ספורט שונים.
ב-1918 הוקמה ביזמת "צעירי ציון" הסתדרות נוער שנקראה "השחר". האגודה שמה דגש על חינוך הצעירים ברוח ציונית-חלוצית ולא היתה קשורה לזרם פוליטי מסוים. חברי הסתדרות "השחר מצאו דרכם לתנועות נוער חלוציות שונות. ב-1924 הוקם בב' סניף "גורדוניה", שנוסד בידי אנשי ה"התאחדות", לאחר שהצטרפו אליהם כמה מבוגרי "השחר". החל מ-1929 יצאו חברי התנועה להכשרה בחוות "החלוץ" שבמקום. בשנות ה-30 היה קן "גורדוניה" בב' אחד הקנים הגדולים של התנועה בפולין. תנועת "דרור" החלה לפעול בב' בשנת 1925.
ב-1938 נערך בב' כינוס אזורי של חברי התנועה בחבל זגלמביה ; השתתפו בו כ-200 צעירים.
ב-1913 החלה לפעול בב' הסתדרות "השומר" כארגון צופי בלתי לגלי; ב-1915 הפכה לארגון חוקי, ומשנת 1918 נקראה "השומר הצעיר". התנועה ידעה משברים קשים בשנות פעילותה במקום. בשנות ה-20 המוקדמות עזבו אותה מרבית החברים הבוגרים. כמה מהם, שהיו בעלי השקפות מרכסיסטיות, הצטרפו ל"בונד" או למפלגה הקומוניסטית ; מתנגדיהם הצטרפו לתנועת "הנוער הציוני".בשנת 1927, על רקע החלטת "השומר הצעיר" בארץ-ישראל, שקבעה שמטרת התנועה היא התיישבות שיתופית בארץ, פרשו ממנה חברים נוספים. הפורשים התנגדו לראיית ההתיישבות בארץ כדרך ההגשמה היחידה, על חשבון המשך העבודה בגולה.
חברי "הנוער הציוני" הראשונים בב' היו צעירים שפרשו מן "השומר הצעיר" והקימו בשנות ה-20 כמה איגודי נוער שנשאו את השמות "השומר הטהור", "הרצליה" ו"הנוער העברי". בשנים 1930-1931 התאחדו קבוצות אלה להסתדרות נוער אחת שנקראה "הנוער הציוני".בשנת 1935 ערכו חברי התנועה בב' כינוס אזורי גדול. עם חברי התנועה בב' נמנה ההיסטוריון פרופ' יהושע פראוור.
"המזרחי", שהיתה פעילה בב' עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ייסדה בעיר בשנת 7191 סניף של "צעירי המזרחי" שנקרא "תורה ועבודה". במקביל הוקם גם סניף של ארגון הבנות הדתיות "ברוריה". בשנת 1929 ארגן זאב לנדאו את "צעירי המזרחי" לתנועה חדשה, "סיני" שמה - ארגון נוער בעל אופי דתי-לאומי. בשנת 1934 הוקם בב' סניף של "השומר הדתי".
באמצע שנות ה-30 התארגנו גם "צעירי אגודת ישראל" לפעילות חינוכית ותרבותית. נוסף על שיעורי ערב והרצאות ערכו כמה מבצעי התרמה בעבור קרן "הכשרת הישוב" בארץ-ישראל.
מאמצע שנות ה-20 נערכו בב' מבצעי התרמה בעבור ההתיישבות בארץ-ישראל וארגונים יהודיים שונים. בשנת 1929, למשל, נאספו למען "קרן היסוד" 3,000 דולר, ובשנת 1937 נאספו בעבור ארגון "אורט" 75,000 זלוטי. בב', שנחשבה מעוז של התנועה הציונית, ביקרו בשנות ה- 30 רבים ממנהיגיה ואישיה הבולטים של ההסתדרות הציונית העולמית: יצחק בן צבי (בשנת 1929), חיים נחמן ביאליק (בשנת 1930), דוד בן-גוריון (בשנת 1933) וזאב ז'בוטינסקי (בשנת 1938).בבחירות לקונגרסים הציוניים בב' הושגו התוצאות האלה :
לקראת הבחירות למועצת העיר, שהתקיימו בחודש ינואר 1917, הוקמה ועדה ציבורית בת שמונה חברים, שניים מהם יהודים, להכנת הבחירות ולפיקוח עליהן. תוצאות הבחירות העניקו ליהורים רוב מוחלט במועצה, והשלטון הגרמני החליט לערוך בחירות חוזרות בינואר 1918. לקראת הבחירות החדשות דרשו מן היהורים להסתפק ב-10 חברי מועצה מתוך 24. אחוז התושבים היהודים בעיר בשנה זו היה יותר מ-60, והם דרשו 13 מושבים במועצת העירייה, בהתאם לכוחם. בסופו של דבר הסכימו היהודים לוותר על דרישתם, בתנאי שכל הנבחרים הפולנים יסכימו לחתום על הצהרה שבה הם מביעים את מחויבותם לשוויון זכויות מלא ליהודים בכלכלה, בדת ובזכויות האזרחיות.המועמדים הפולנים למועצה סירבו לחתום והחרימו אה הבחירות. כדי לנהל את ענייני העיר עד לבחירות נתמנו ארבעה "נאמנים" - שני פולנים ושני יהודים.
הבחירות התקיימו בסופו,של דבר במאי 1919, לאחר שהיהודים ויתרו על תביעתם לייצוג יחסי בהתאם למספרם באוכלוסייה. נבחרו 15 חברי מועצה פולנים ו-12 יהודים. הנציגים היהודים היו ממפלגות "צעירי ציון", "פועלי ציון" וה"בונד". המתיחות בשאלת ההרכב של הנהגת העיר נמשכה גם בשנות ה-20. בשנת 1925 התקיימו בחירות נוספות למועצת העירייה. המפלגות היהודיות קיבלו 11 מנדטים, PPS קיבלה 9 מנדטים, האנדקים (הימין) - 6, והקומוניסטים - 3. האנדקים הפיצו בעיר תעמולה שקראה לחברי PPS להקים קואליציה עם מפלגות פולניות ולמנוע נציגות יהודית בהנהלת העיר.ואולם PPS העדיפה להקים קואליציה עם נציגי המפלגות היהודיות. כתוצאה מכך נבחר אליעזר רובנליכט לסגן ראש העיר. בהשפעת הנציגים היהודים קיבלה המועצה החלטה שכל הודעותיה הרשמיות של העירייה יתפרסמו גם ביידיש. בבחירות שהתקיימו בדצמבר 1928 קיבלו הרשימות היהודיות 17 מנדטים: בעלי המלאכה - 5, רשימת הסוחרים -5, "פועלי ציון צ"ס" -1, רשימה בלתי מפלגתית - 1, "התאחדות,' - 1, "שומרי אמוני ישראל" - 1 ו"גוש לאומי" - 1. הרשימות הפולניות קיבלו רק 15 מנדטים. לתפקיד ראש העיר נבחר ש' פירסטנברג, שמיהר להתפטר מתפקידו מטעמים של "שלום הציבור"; סגן ראש העיר, רובנליכט, המשיך לכהן בתפקידו. בשנת 1934 התמודדו המפלגות היהודיות ברשימה אחת, "הבלוק הלאומי היהודי", וזכו ב-15 מנדטים. גם הרשימות הפולניות זכו יחד ב-15 מנדטים והיהודים המשיכו להיות מיוצגים בהנהלת העיר. הבחירות האחרונות למועצת העירייה התקיימו במאי 1939. היהודים התמודדו בכמה רשימות ויחד זכו ב-15 מנדטים. מתוך כל הרשימות קיבלה את רוב הנציגים הרשימה הציונית - 7 מנדטים. ה"בונד" חזר להיות מיוצג במועצת העיר לאחר שקיבל מנרט אחד. מבין הרשימות הפולניות PPS שש עשרה מנדטים ומפלגת ה"סנאציה" הימנית - 9 מנדטים.
בבחירות הראשונות לסיים הפולני, שנערכו בשנת 1922, נבחר הרופא ד"ר שלמה ויניצהאר לנציג בבית- הנבחרים בקולותיהם של יהודי ב' והאזור ובמשך 6 שנים היה חבר ב"קולו" (הסיעה היהודית בסיים). בבחירות 1928 לא הצליחו היהודים להכניס לבית-הנבחרים אף לא נציג אחד מאזור ב'.
בהנהלת הקהילה היתה לאורך התקופה תחרות על הבכורה בין האורתודוקסים, בהנהגת "אגודת ישראל", לבין הציונים ותומכיהם. בבחירות להנהגת הקהילה בשנת 1924 קיבלה רשימת בעלי המלאכה 6 מנדטים,האורתודוקסים קיבלו 5 מנדטים, הציונים - 3 ורשימת הסוחרים - 2. לתפקיד ראש הקהילה נבחר אברהם ליבר מ"אגודת ישראל". בשנת 1931 קיבלו הציונים 5 מנדטים, "המזרחי" - 2, רשימת בעלי המלאכה - 1, רשימת בעלי המלאכה הזעירים - 1 ו"פועלי ציון צ"ס" - 1. שמונת המנרטים הנותרים במועצת הקהילה ניתנו ל"אגודת ישראל" ושותפותיה. לתפקיד יושב-ראש הקהילה נבחר יצחק ויגודסקי, העסקן הציוני המרכזי בב'; סגנו היה איש "המזרחי" יצחק-מאיר קורלנד. הקואליציה של הציונים ורשימות בעלי המלאכה לא החזיקה מעמד זמן רב. בפברואר 1932 נבחרו שני אנשי "אגודת ישראל", דוד סקאדילס ובונם באנהרט, לתפקידי יושב-ראש הקהילה וסגנו.
המשבר הכלכלי בפולין בתקופה זו, ואחר-כך גם ההסתה האנטישמית והחרם הכלכלי, חייבו את היהודים להגביר את פעולות העזרה העצמית. ב-1928 תרמה משפחת גרונשטיין כסף לבניית בית-יתומים, שנחנך ב-1932. משנת 1933 ואילך נרתמו מוסדות הקהילה לסייע לפליטים שהגיעו מגרמניה בעקבות עליית הנאצים לשלטון. בפברואר 1939 חיו בב' כ-200 יהודים מגרמניה. מרביתם הגיעו לאחר הגירוש לזבונשין בשנת 1938.הקהילה פתחה למענם מטבח ציבורי ודאגה ללימודי הילדים בבתי-הספר בעיר. בעבור המבוגרים נפתחו קורסים מקצועיים מטעם "אורט". כמו-כן נערך מבצע התרמה למען הפליטים ונאספו 500 דולר.
בשנת 1914 הוקם בב' סניף של האגודה להנחלת התרבות העברית "עבריה", שהיו פעילים בה חברים מכל זרמי הציונות בעיר. האגודה החזיקה ספרייה גדולה, אך לא עלה בידה להביא לפתיחת בית-ספר עברי בעיר. בב' פעלה להקת דרמה יהודית, "מוזה" שמה, שזכתה לפופולריות רבה גם מחוץ לעיר.
ב-1917 נפתח בב' בית-ספר תיכון דתי-לאומי של רשת "יבנה", שכלל בתכנית הלימודים שלו תכנים יהודים- לאומיים. שפות ההוראה במוסד היו פולנית ועברית. ב-1927 למדו בו 270 תלמידים. בשנת 1920 פתח "המזרחי" חדר מודרני בן שלוש כיתות. שפת ההוראה בו היתה עברית ולמדו בו 90 ילדים. בוגרי חדר זה המשיכו בלימודיהם בבית-הספר "יבנה". ארגון הנשים הציוניות ויצ"ו פתח בשנים אלה גן ילדים עברי. בשנת 1929 נחנך בניין התלמוד-תורה החדש של "אגודת ישראל", ובשנת 1931 כבר למדו בו 420 ילדים. המצב הכלכלי הקשה ששרר בתקופה זו אילץ הורים רבים להוציא את ילדיהם ממסגרת הלימודים, שכן לא עלה בידם לשלם את שכר הלימוד. האורתודוקסים הקימו את ארגון הסיוע "עזרה", שעסק בגיוס כסף לתשלום שכר הלימוד בחדרים ובתלמוד-תורה.
בשנות ה-20 יצאו לאור בב' כמה וכמה כתבי-עת יהודיים, אך מרביתם לא האריכו ימים. אחד הבולטים שבהם, השבועון "דאס יידישע וואכענבלאט", הופיע בשנים 1925-1932. החשוב בעיתוני ב' וכל חבל זגלמביה היה שבועון לא-פוליטי, "זאגלעמביער צייטונג",שהופיע מיולי 1919 עד לפרוץ המלחמה בשנת 1939. בשבועון הזה כתבו חשובי העיתונאים ואנשי הרוח בזגלמביה.
מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה כיהן ברבנות ב' הרב יקותיאל-זלמן גרויסרט, בנו של הרב יששכר-בריש. סביב מינויו פרצה מחלוקת קשה בין אנשי "המזרחי" ומקורביהם לבין חסידי גור, שביקשו להושיב על כס הרבנות איש משלהם. הרב גרויברט נאלץ לפרוש ובשנת 1920 היגר לארצות-הברית. במקומו נתמנה הרב צבי-חנוך הכהן לוין, בעל "יכהן פאר", איש חסידות גור וגיסו של האדמו"ר מגור. הרב לוין היה אביו של יושב-ראש "אגודת ישראל" העולמית, ר' יצחק-מאיר לוין. אחריו כיהן בנו, ר' מנחם-מנדל הכהן לוין, שנבחר על-ידי החסידים בעיר. "המזרחי" והציונים הביאו לב, את הרב יצחק אייזיק גרוסמן מגרי:בו. שניהם לא נבחרו רשמית על-ידי הקהילה, אך שימשו בה עד לימי השואה, ונספו.
בב' ישבו גם שני אדמו"רים : ר' יחיאל מאיר שפירא משושלת קוז'ניץ-מוגלניצא ("הרב מבריקאוו"), ור' יצחק מנחם רוטנבורג משושלת הרבנים וולברום-סטשוב, שנקרא ה"שיניאוור'.

בימי מלחמת העולם השנייה
השנים 19396-1942 ב-1 בספטמבר תקפו כוחות הצבא הגרמני את אזור שלזיה וזגלמביה, ותוך יומיים הדפו לחלוטין את ארמיית "קרקוב", אחת מיחירות העילית של הצבא הפולני, שניצבה מולם. ההשתלטות הגרמנית המהירה על חבל זגלמביה לוותה במעשי טרור ואלימות נגד האוכלוסייה היהודית והפולנית בידי יחידת "איינזאצגרופה" של הס"ס, בפיקודו של אוברגרופנפירר פון וירט. היחידות האלה מנו כ-350 איש, ומטרתן היתה לזרוע בהלה בקרב האוכלוסייה היהודית והפולנית מיד עם הכיבוש ולגרום לבריחה המונית של אוכלוסיות אלה משטחים שיועדו לסיפוח לרייך. ה"איינזאצגרופה" שבאזור זגלמביה פעלה עד 22 בספטמבר; אחר-כך, בהתערבות הצבא, סולק פון וירט מן האזור.
מיד עם פרוץ המלחמה החלה מנוסה המונית של יהודים מב' מזרחה. התקדמותו המהירה של הצבא הגרמני וכיתור האזור לאחר יומיים של קרבות רק זירזו את היציאה, אך עד מהרה התברר לרבים מן הנמלטים שהם מפגרים אחר קצב ההתקדמות של הצבא הגרמני. ביומיים הראשונים של הקרבות נמלטו מב' כ-4,500 יהודים; מספר דומה נמלטו מסוסנובייץ (ע"ע) הסמוכה.
הגרמנים נכנסו לב' ב-5 בספטמבר 1939. היום הראשון של הכיבוש עבר בשקט יחסי. ב-6 בספטמבר נכנסו לב' אנשי הס"ס, וכבר באותו יום נרצחו שני אופים יהודים, סטבסקי וכץ, בתואנה שהפקיעו את מחירי הלחם. שלושה ימים אחר-כך הוצת בית-הכנסת הגדול בעיר, ככל הנראה לא בידי אנשי הס"ס אלא בידי "פולקסדויטשה" ופולנים. האש התפשטה גם לבתי יהודים סמוכים. הגרמנים חסמו 'את הרחובות באזור ויהודים שניסו להימלט נלכדו במלכודת האש ונשרפו חיים. כ-60 יהודים מצאו את מותם בשרפה.
לאחר שרפת בית-הכנסת הוצאו להורג 17 בני ערובה, בעקבות טענת הגרמנים שנורתה לעברם אש מקרן הרחובות פילסודסקי ומודצ'יובסקה. הם הסתערו על הבית שבפינת שני הרחובות, גררו החוצה את כל הגברים היהודים שהתגוררו בו והוציאו אותם להורג. באותו יום התעללו אנשי ס"ס ביהודים ברחובות, קיצצו זקנים ופיאות והינו יהודים בעלי חזות דתית.
תכניות הגרמנים לגרש את כל יהודי ב' והאזור לתחומי הגנרל-גוברנמן, בשטחי פולין המרכזית, שהוכנו כבר בראשית 1940, לא יצאו אל הפועל בגלל חוסר הסכמה וחוסר תיאום בין הרשויות הגרמניות השונות. ואולם בינתיים נקטו הגרמנים צעדים לנישול היהודים מרכושם, כפי שעשו במקומות אחרים בפולין הכבושה. בסוף אוקטובר 1939 נדרשו יהודי ב' למסור לעירייה את מכשירי הרדיו שברשותם. בנובמבר אסר הגסטאפו 100 מנכבדי היהודים בב' ובסוסנובייץ (ע"ע) ובהם ראשי היודנראטים שהוקמו בערים אלה. בין האסורים היה הסוחר אלפרד שוורצבוים, מעשירי היהודים בב'. ובינתיים הוטלה על היהודים קונטריבוציה של 5 ק"ג זהב ו-10 ק"ג כסף, ומעצר בני הערובה הוארך עד שיושלם איסוף הזהב והכסף. בתחילת דצמבר הושלם גיוס הכספים ובני הערובה שוחררו. ב-23 בנובמבר פרסם הגסטאפו צו בדבר חובת היהודים לענוד על זרועם השמאלית סרט שרוול ברוחב 10 ס"מ ועליו מגן-דוד כחול. בתחילת 1940 פונו משפחות יהודיות שגרו באזורים הטובים בעיר מדירותיהן, ובמקומן נכנסו לגור משפחות גרמניות שהגיעו מן הרייך, או גרמנים מקומיים.
במקביל הוחל בנישולם של היהודים מן הבעלות על עסקיהם. על הפעולה הזאת הופקד "משרד אפוטרופסות מזרח", שהיה כפוף לגרינג. סניף "האפוטרופסות", ששכן בקטוביץ, ערך רישום של הרכוש היהודי בב' ובערים אחרות באזור ומינה אפוטרופוס גרמני לעסקים שהופקעו. גרמנים מן הרייך נהרו לאזור זגלמביה כדי לנצל את החרמות העסקים ולהתעשר. בעל העסק היהורי נדרש לחתום על כתב ויתור על העסק שלו לטובת האפוטרופוס. בדרך כלל המשיכו בעלי העסק היהודים לעבוד במקום נשכירים, שכן לא ניתן להפעיל את העסק בלעדיהם. את הרווחים נהג האפוטרופוס הגרמני להעביר לידי הרשויות הממשלתיות, בניכוי הוצאותיו ושכרו. יזמים גרמנים אחדים, ובהם ד"ר בראון מברלין שהשתלט על עסקיו הרבים של הסוחר אשר שוורצבוים, צברו מאפוטרופסות זו הון רב. הפקעת העסקים המיטה חורבן כלכלי על משפחות יהודיות רבות. ממשפחת פלאבר, למשל, הופקע בית-המלאכה שלה לצעצועים ולמוצרי פח.נפגעו גם בעלי בתים יהודים; אבל הנפגעים העיקריים היו יהודים מן המעמד הבינוני, שהפכו בן-לילה למחוסרי כל. עד מהרה התפשטה התופעה של פושטי יד ברחובות העיר וגדל מאוד מספר הפונים למוסדות סעד. בוחובות גדל מספר הילדים שהוריהם שלחו אותם לקבץ נדבות או לעסוק במסחר במוצרים של "שוק שחור", שהפך להיות תחליף לפרנסה החוקית. ההורים הניחו שאם ילדים יעסקו ברוכלות בלתי חוקית זו, יעלימו הגרמנים עין.
כבר בימים הראשונים לאחר כניסתם לב' מינו הגרמנים יודנראט. תחילה כינסו את חברי מועצת העיר של ב', ובהם גם שני החברים היהודים, אליעזר רובנליכט והמהנדס שמואל וינציהאר. השניים נכחו בהוצאות להורג שביצע הס"ס עוד בשבוע הראשון של הכיבוש. לאחר כשבועיים הורו הגרמנים לחברים היהודים במועצת העיר להקים נציגות נפרדת משלהם. ביודנראט הראשון של ב' נכללו בעיקר מנהיגי הציבור בתקופה שלפני המלחמה. בינואר 1940 הוקם בסוסנובייץ יודנראט מרכזי לאזור זגלמביה, שנשא את השם "מרכז מועצות הזקנים היהודיות של שלזיה עילית מזרחית", ובקיצור - ה"ונטולה" (המרכז). גם היודנראט של ב', כמו שאר היודנראטים באזור, היה כפוף ליודנראט המרכזי, שבראשו עמד משה מרין, ראש היודנראט של סוסנובייץ.
רישומם של רובנליכט ואנשיו על חיי היהודים בב' בתקופה הראשונה לכיבוש היה מזערי. הם הצליחו להפעיל את החברה קדישא ולפתוח מטבח ציבורי קטן, ותו לא. חוסר האונים שלהם בלט מאוד בחורף 1939,כשהגרמנים הטילו קונטריבוציה על היהודים. וינציהאר כינס את נכבדי הקהילה והתחנן בפניהם לגייס את הכסף, ומשהתעכב איסוף הכסף הוארך כזכור מעצרם של 100 בני הערובה. רק בהתערבות משה מרין הצליחו יהודי ב' לאסוף את הכסף, ובני הערובה שוחררו. בעקבות זאת פרש רובנליכט מתפקידו כיושב-ראש היודנראט, אך המשיך להיות חבר בו. לזמן מה מילא את מקומו המהנדס וינציהאר, ואחריו יעקב ארליך, גם הוא מעסקניה הוותיקים של הקהילה. בשנת 1940 נתמנה לתפקיד בנימין גרויברט, חבר המפלגה הפולקיסטית ובנו של רב העיר המנוח. ואולם בעקבות סכסוך שפרץ בינו לבין מרין הודח גרויברט מתפקידו, ואת מקומו מילא זמן מה אחיו של מרין, חיים. בשנת 1942 נכנס לתפקיד יושב-ראש היודנראט של ב' איש אמונו של משה מרין, חיים מולצ'דסקי, יליד ליטא כבן 35, ששימש לפני המלחמה יושב-ראש הקרן הקיימת בב'. לאחר מינויו של מולצ'דסקי לא נערכו עוד שינויים בהנהגת היודנראט בב'. חברי היודנראט הבכירים שכיהנו לצדו היו שפיצברג, מנלה, לוין והוגנברג, פליט מאושוויינצ'ים. במחלקות היודנראט המשיכו לעבוד עסקני מפלגות ואישי ציבור; במחלקת הסעד בלטו שנברג ורינסקי, עסקני "אגורת ישראל" לפני המלחמה ; במחלקת הבריאות עבדו ד"ר שלמה וינציהאר, שהיה ציר בסיים בשנות ה-20, וד"ר פרל, מפעילי ה"בונד" בב'.
בראש המשטרה היהודית בב' עמד בהתחלה משה גלידמן, רוויזיוניסט וראש "ברית החייל" בעיר. כעבור חודשים ספורים פרש בשל חילוקי רעות עם מרין. אחריו נתמנה לתפקיד רומק גולדמינץ, שנעשה אחר-כך ראש המשטרה היהודית שליד היודנראט המרכזי.
בשנים 1940-1941 קיים היודנראט בב' גם פעילות תרבותית. להקת הררמה "מוזה", שהיתה ידועה בעיר לפני המלחמה, העלתה כמה מחזות וקיימה ערבי תרבות. בשנת 1940 הוקמה תזמורת ועליה ניצח הירש ברנבלט. בשנת 1941 פורקה התזמורת ואנשיה גויסו למשטרה היהודית. במשטרה היה ברנבלט סגן המפקד.
באביב 1940 גירשו הגרמנים כ-5,000 יהודים מאזור שלזיה. הם פוזרו בקהילות זגלמביה ושלזיה עילית, וקבוצה מבין הפליטים האלה הגיעה לב'. בשנים 1940-1941 גדל מספר היהודים בב'. ב-1940 היו בעיר 24,495 יהודים, ושנה אחר-כך גדל מספרם ל-25,171, עם שובם לעיר של יהודים שנמלטו בימי הכיבוש הראשונים, ובגלל ריבוי הפליטים שבאו משלזיה.
במרס 1941 גירשו הגרמנים כ-6,500 יהודים מאושוויינצ'ים. מחציתם, קרוב ל-3,000 נפשות, הגיעו לב'. קליטתם בעיר היתה דוגמה ומופת של עזרה וסיוע הדדי. עם בואם חיכה להם בתחנת הרכבת צוות רפואי שהגיש להם סיוע, וחברי תנועות הנוער הסתובבו בין המגורשים וחילקו מזון וחלב לתינוקות. תחילה שוכנו הפליטים באולמות בית-היתומים בעיר והיודנראט דאג להם למזון. לאחר זמן מה פוזרו האנשים בדירות של מכרים או שוכנו בדירות שהעמיד לרשותם היודנראט.
עם פרוץ המלחמה שותקה בליל פעילות תנועות הנוער בב'. חברי התנועות היו בין הנמלטים מזרחה מאימת הצבא הגרמני המתקדם. באמצע ספטמבר 1939 נותרו בקיבוץ "דרור" בב' 32 חברים, שהתלבטו בשאלה מה עליהם לעשות במצב החדש. היו שתמכו ברעיון לצאת מזרחה, לאזור הכיבוש הסובייטי (אחרי 17 בספטמבר); אחרים רצו להישאר במקום. בראשית אוקטובר התפורר הגרעין והחברים החלו לחזור איש איש לביתו. אחדים יצאו מזרחה ועלה בידיהם לעבור לשטח הסובייטי. בב' נשארו פחות מ-10 חברי הקיבוץ. גם מבני השכבה הבוגרת של "השומר הצעיר" בב' נשארו בתקופה זו רק יחידים, בהם חייקה קלינגר ודוד קוזלובסקי. מרבית החברים רצו להגיע לווילנה, שבה התרכזו עם הזמן החברים שיצאו מפולין הכבושה.
בראשית 1940 נראה היה שנפתחה אפשרות למעבר בלתי לגלי דרך אושוויינצ'ים לסלובקיה ומשם לארץ-ישראל. כיומת "החלוץ" הגיעו לכ' 30 חברי הארגיץ כדי לנסות ולצאת מפולין בדרך הזאת, ואולם משהתברר שהדבר איננו מעשי הם נשארו בב', השתלבו במסגרת קיבוץ "דרור" בעיר והיו הגרעין שחידש את פעילות הקיבוץ במקום. בפברואר 1940 התכנסו חברי השכבה הבוגרת של "השומר הצעיר" בב' והחליטו גם הם לחדש את הפעילות. שמונה מבין תשעת חברי הקבוצה היו בנות, ביניהן שלוש בנותיו של עסקן ה"בונד" הוותיק בעיר יצחק פסחזון - לאה, אירקה ואדז'ה. הקבוצה הזאת היתה רדיקלית ומהפכנית באופיה. תכנית הפעולה שלה היתה לבנות מחדש את קן התנועה. מביז בני הנוער בקבוצת הגיל 16-18 ("השכבה הבוגרת") התארגנו שתי קבוצות של מדריכים. במקביל החלה פעילות בקרב ילדי העיר והוקמו שתי שכבות צעירות - "צופים" ו"בני מדבר" - לבני 10-11. בפעילות החינוכית של התנועה שילבו המדריכים שיעורים, כתהליף לבתי-הספר שלא פעלו. ואולם עד מהרה למדו חברי "השומר הצעיר" לדעת שלא יוכלו להסתפק רק בפעולות חינוך; מצב הילדים היה קשה כיוון שלא היה מספיק מזון. הם פנו אפוא ליודנראט וזה אפשר להם להפעיל מטבח שבו קיבלו הילדים שתי ארוחות ביום.
פעילות "גורדוניה" בעיר חודשה לאחר החלטה שנפלה בפגישה בין אריה ליוור ושלמה צימרמן, ראש הקן לפני המלחמה. בעקבות זאת התכנסה קבוצה של חברים שהיו פעילים לפני המלחמה והוחלט לארגן קבוצות קטנות של 5 ילדים בגיל בית-הספר העממי ולקיים למענם שיעורים.
גם חברי "הנוער הציוני" חידשו בתקופה זו את פעילותם בב' ובסוסנובייץ. את פעילות "השומר הדתי" חידש ישעיהו ארליך, בוגר קן התנועה לפני המלחמה, שהיה חייל בספטמבר 1939 ונפל בשבי הגרמני. כשחזר מן השבי אסף סביבו כמה מחברי התנועה. הם שכרו כמה חדרים בעיר וקיימו בהם שיעורים ומפגשים לילדים. כמו-כן נהגו להוציא את הצעירים לפעולות בחיק הטבע, מחוץ לעיר. פעילות ה"נוער הציוני" ו"השומר הדתי" נהנתה מתמיכה חלקית של היודנראט, מפני שבמחלקות היודנראט שובצו כמה חברי "המזרחי" ובוגרים של "הנוער הציוני", והפואגו לסייע לפעולות הסעד והעזרה של התנועות האלה.
בדצמבר 1939 פנה אשר שוורצבוים, מעשירי הסוחרים היהודים, לראש עיריית ב' קובאל, וביקש שהגרמנים יקצו חלקת אדמה לבני הנוער היהודים כדי שאלה יעבדו אותה. כעבור כמה חודשים, במאי 1940, שמע אריה ליוור מ"גורדוניה" שהגרמנים מגייסים פועלים יהודים כדי להקים בפרבר שרודולה מבנים למחנה-עבודה ליהודים שיועסקו בחקלאות. פעילי תנועות הנוער פנו אל היודרנאט בבקשה להעמיד את השטח לרשות התנועות, שיפעילו בכוחות עצמם את החווה שתוקם והיודנראט יהיה אחראי לה. ואמנם, היודנראט הסכים והגרמנים לא התנגדו. אריה ליוור, שעליו הוטל לנהל את החווה, התנה את הסכמתו לקבל עליו את התפקיד בכך שהמקום ינוהל באופן עצמאי בידי חברי התנועות. גם אם היודנראט לא נתן הסכמה פורמלית לכך, בפועל הוא כמעט לא התערב בנעשה במקום. בחווה עבדו כ- 60 צעירים וצעירות חברי תנועות הנוער "דרור", "גורדוניה", "השומר הצעיר", "הנוער הציוני" ו"השומר הדתי". אנשי בית"ר לא קיבלו נציגות בהנהלת החווה ולפיכך התייחסו לעניין באיבה. החווה השתרעה על שטח של 400 דונם בערך. הצעירים שוכנו בצריפים שהוקמו בה. כבר בקיץ 0491 נאסף יבול הירקות הראשון.החווה החלוצית בב' היתה מרכז חשוב לפעילות התנועות בשנים הראשונות לכיבוש. במקום שיגויסו לעבודת כפייה בניקוי הרחובות והכבישים, עבודה שהיתה שנואה על הצעירים, הם עסקו בעבודה חקלאית בשדה הפתוח. פעמים רבות ניצלו הצעירים את ריחוקו של המקום מעיני הגרמנים והתהלכו בו ללא הטלאי הצהוב על בגדיהם. החווה אפשרה את חירוש ההכשרה החקלאית, שהיתה פעילות חינוכית מרכזית של התנועות לפני המלחמה. כמו-כן שימשה מקום התכנסות למאות מצעירי התנועות, שבאו לעתים מזומנות (העיר היתה מרוחקת מרחק 3 ק"מ בלבד) וקיימו גה את הפעילות החינוכית שלהם. אמנם, לעתים פרצו חיכוכים בין מנהלי החווה לבין מרין ומולצ'דסקי, בעיקר כשהפעילות חרגה ממה שאנשי היודנראט התירו, דהיינו הפכה לפעילות פוליטית אסורה. ראשי היודנראט איימו על הצעירים כי ישולחו למחנות עבודה אם לא תיפסק הפעילות הבלתי חוקית, אך הצעירים המשיכו במעשיהם, אם גם במחתרת.
פעילותן של תנועות הנוער הגיעה לשיא באביב 1941. בתקופה זו היו חברים בתנועות בב' כ-1,400 צעירים, לפי הפירוט דלהלן :
"הנוער הציוני" 500 חברים
"גורדוניה" 300 חברים
"דרור" 250 חברים
"השומר הצעיר" 200 חברים
"השומר הדתי" 150 חברים

בתחילת אוקטובר 1940 הקימו הימלר וגורמים בס"ס ארגון חדש בעל אופי כלכלי שהיה כפוף ישירות להימלר - "לשכת הממונה המיוחר של מנהיג הרייך של הס"ס ומפקד המשטרה הגרמנית על כוחות עבודה בני עמים אחרים בשלזיה עילית". בראשו הועמד קצין ס"ס בכיר, אלברכט שמלט, לשעבר ראש המשטרה בברסלאו, ועל שמו כונה הגוף הזה "ארגון שמלט" (בפי היהודים נקרא הגוף הזה "לשכת הממונה המיוחד"). מטרת הארגון הזה היתה לגייס עובדים יהודים ופולנים למחנות עבודה, אבל בפועל רוב המגויסים לעבודה היו יהודים. יהודי חבל זגלמביה, שהיו באחריותו המלאה של הס"ס, שימשו מקור זול ונוח לכוח אדם ולהפקת רווחים.
ב-15 בנובמבר קיבל מרין הוראה משמלט להכין רשימות של עובדים יהודים בזגלמביה. עד לסוף אותו חודש נצטווה היודנראט להכין גם דוח על המובטלים וכרטסת מועסקים. מיד אחר-כך יצאו הקבוצות הראשונות למחנות העבורה, ובהן גם 005 צעירים מב' ומסוסנובייץ. העובדים במחנות הועסקו בעיקר בעבודות עפר ובסלילת כבישים בשלזיה עילית. עד סוף 0491 כבר נשלחו למחנות העבודה 2,800 יהודים מב', מסוסנובייץ ומעיירות נוספות באזור. גל המשלוחים השני היה באביב 1941 ובמהלכו שולחו למחנות עבודה כ-1,000 צעירים יהודים, חלקם מב'. עד אפריל 1942 כבר עבדו במחנות העבודה, כ-40 במספר, 6,500 צעירים יהודים.
עוד לפני הגירושים למחנות העבודה החלו להתפתח בב' ובסוסנובייץ ה"שופים" (בתי-מלאכה) שעבדו בהם יהודים. ה"שופ', הראשון הוקם בב' בראשית 1940; כמה נגרים יהודים הקימו קואופרטיב לייצור רהיטים. בזמן שהוחל בהחרמת הרכוש היהודי ניהל גרמני ושמו קילוף את ה"שופ" והעסיק בו 250 יהודים. ה"שופ', השני בב' הוקם במאי 0491 ; יהודי ושמו רוזנר הקים בית-מלאכה לתפירת מעילים ובגדים ואת התוצרת מכר בברלין. מאוחר יותר באותה שנה ייסד רוזנר, בתיאום עם "ארגון שמלט", את "שופ" החייטים, וד"ר בראון - את "שופ" הסנדלרים. "ארגון שמלט" הפיק רווחים נאים מעבודת היהודים ב"שופים" הללו. כל פועל שילם לארגון 30% משכרו ובעלי המפעלים העבירו לו עוד 20% מרווחיהם. הקניין הגדול של תוצרת ה"שופים', הללו, שייצרו בגדים, מעילים ומגפיים, היה הצבא הגרמני. פועל יהודי בלתי מקצועי שעבד בהם קיבל שכר של 20-25 מרק לחודש ופועל מקצועי - 35 מרק. יום העבודה ב"שופים" נמשך 01 שעות בממוצע ומכסת הייצור היתה גבוהה. למרות הניצול והתנאים הקשים רצו יהודים רבים לעבוד ב"שופים", שכן האמינו שיש בכך כדי להגן עליהם מגירוש למחנות העבודה. הנהירה ל"שופים" גברה כשהחלו הגירושים; במרס 1941 הגיע מספר היהודים היהודים ב"שופים" לאלפים. ב"שופ" של רוזנר לבדו עבדו בתקופה זו כ-3,000 עובדים.

השנים 1942-1943
גל הגירושים הראשון למחנות השמדה היה במאי-יוני 1942. בהיות יהודי העיר והאזור גורם כלכלי חשוב הן במחנות העבודה והן בייצור במקום, היה תהליך ההשמדה סלקטיבי ומתמשך. בטרנספורטים הראשונים נכללו יהודים "בלתי-פרודוקטיביים", שנבחרו על-פי כרטסת העובדים שבידי "ארגון שמלט" והיודנראט. בסוף אפריל 1942 שלחו היודנראטים בב' ובסוסנובי"ו צווי התייצבות ל-6,200 איש. לגירוש נבחרו משפחות שלהן שני ילדים ויותר ואנשים מבוגרים שלא עבדו, בהם קשישים רבים ופליטים מאזורי שלזיה שגורשו לב' שנה קודם לכן. לכל יהודי הותר לקחת אתו מטען במשקל של עד 25 ק"ג ומזון לשלושה ימים. הגירוש הוגדר כ',יישוב מחדש". בב' התנהל הגירוש ללא תקלות. ב-12 במאי 1942 התייצבו כ-1,200 יהודים בבית-היתומים. הובטח להם שסגניתו של מרין, פאני צ'רנה, תלווה את המשלוח. היהודים הובלו לתחנת הרכבת ושולחו לאושוויץ.
כבר ביוני 1942 חוסלו מרבית הקהילות הקטנות בחבל זגלמביה. היהודים הכשירים לעבודה הועברו לב' ולסוסנובייץ, ואילו זקנים, ילדים וחולים גורשו לאושוויץ. בב' נערכה בחודש זה סלקציה נוספת ועוד כ-1,200 יהודים שולחו לאושוויץ, בהם קבוצה של חולי רוח וזקנים שהיו מאושפזים במוסדות בעיר. באותו זמן נשלחו עוד כמה מאות צעירים למחנות עבודה.
מרין וראשי היודנראט לא ידעו מהו יעד הגירוש. בתחילת מאי 1942 כינס מרין את ראשי היודנראטים של ב', סוסנובייץ ודומברובה גורניצ'ה (ע"ע) כדי לשתפם בתכנית ה"יישוב מחדש" שקיבל מן הגרמנים. הוא סיפר שהגרמנים דרשו לגרש 10,000 יהודים, אך בהשתדלותו הוקטן המספר ל-5,000. בעת הדיון תקף מיכאל לסקר, חבר היודנראט בב', את מרין על הצעתו שהיודנראטים יקבלו על עצמם את ביצוע הגירוש. לאסקר, שהיו בידיו ידיעות חלקיות על מה שהתרחש במחנה ההשמדה חלמנו, טען שהעובדה שמגרשים זקנים, ילדים וחולים אינה משאירה ספק באשר לכוונות הגרמנים. ואולם למרות ביקורתו לא התפטר לסקר, איש "הציונים הכלליים", מן היודנראט גם לאחר שהתקבלה ההחלטה לבצע את הגירוש. משה מנלה, איש "המזרחי", האמין ששיתופו של היודנראט בגירושים יאפשר הצלת יהודים רבים. התומך הנלהב ביותר בעמדתו של מרין היה ראש היודנראט בב' מולצ'דסקי, שהעריץ את מרין; הוא טען לא פעם ש"כל מה שעושה מרין טוב - הוא מנהיג ברוך אלוהים".המשטרה היהודית בב' היתה מעורבת באופן חלקי בעת הגירוש הראשון בב', במאי 1942. השוטרים היהודים ליוו את המגורשים למקום האיסוף בבית-היתומים. לא היה צורך להשתמש בכוח. אחר-כך, כשנפוצו שמועות שמכינים רשימה נוספת של מגורשים, החלה בב' תסיסה. גם העובדה שהפעם לא התלוותה למגורשים פאני צ'רנה עוררה חשד. באחד מלילות יוני הטיל הגסטאפו מצור על שני בתים גדולים ברחוב מודז'יובסקה והוביל את דייריהם לנקודת הריכוז בבית-היתומים. למחרת פתח הגסטאפו במצוד אחר 600 יהודים שהתגוררו בפרברי העוני של ב' ושמותיהם הופיעו בכרטסת נזקקי הסעד של היודנראט. מאחר שלא נתפמו די אנשים, הופעלה המשטרה היהודית בב'. השוטרים פשטו על מוסדות הסעד של היודנראט והוציאו את הקשישים והחולים כדי לצרפם לטרנספורט. נתפסו גם 60 ילדים שהוסתרו בידי מדריכיהם במטבח ציבורי.
בסוף מאי 1942 הגיע לב' מוורשה מרדכי אנילביץ'. בואו ציין נקודת מפנה בעבור חברי תנועות הנוער, ובמיוחד חברי "השומר הצעיר" שביניהם. התנועות היו במצב של התפוררות וייאוש, לאחר תקופת השיא בפעילותן בשנת 1941. הייאוש גבר ככל שנמשכו הגירושים ולנוכח חוסר היכולת להתנגד. נראה שאנילביץ' לא היה הראשון שהביא לזגלמביה את הידיעות על יעד הגירושים ומטרתם. בידי התנועות היו פירורי מידע על חלמנו, ואנילביץ' אימת את המידע על חלמנו ופונאר. אבל מעבר לזה, הוא שהביא לחברי התנועות באזור את רעיון המחתרת כדרך חדשה להתמודד עם מציאות ההשמדה הטוטאלית.
עד תחילת יולי 1942 סיימו הגרמנים את מרבית הגירושים הסלקטיביים מב' ומערים אחרות בזגלמביה. כ-10% מן היהודים שישבו בעיר בשנת 1941 גורשו. הגירושים, ובמיוחד הגירוש השני, עוררו תסיסה גדולה; לפיכך נקטו הגרמנים, ערב הגירוש הגדול שתוכנן לחודש אוגוסט, תכסיסי הטעיה, והציגו את ההתייצבות לגירוש כמבצע שנועד לבדוק את מצב העובדים והתעסוקה ולהחתמת התעורות .שבידי היהודים. ב-8 באוגוסט פורסמו בב' ובסוסנובייץ כרוזים בחתימתו של מרין ובהם נקראו היהודים להתייצב ב-12 באוגוסט בבוקר עם בני משפחותיהם לצורך החתמת התעודות. באותו יום כינס יושב-ראש היודנראט בב', מולצ'דסקי, את נכבדי היהודים. בפגישה, שהשתתפו בה גם הרבנים גרוסמן ולוין, והודיע על החלטת הגסטאפו להכין רשימות כלליות של היהודים. הוא הבטיח שלא יאונה למתייצבים לרישום כל רע ודרש שהעובדים יתייצבו ראשונים, שאם לא כן ידאג לפיטוריהם. ב-11 באוגוסט פרסם מולצ'דסקי כרוזים ובהם קרא ליהודים להתייצב ביום ובשעה שנקבעו בבגדי חג, ומי שלא יתייצב לא יוכל להישאר בזגלמביה. במשך כמה ימים ניהל היודנראט תעמולה באמצעות כרוזים שעברו ברחובות היהודים ושכנעו את הציבור להתייצב על-פי ההוראות שפרסם מולצ'דסקי.
ב-12 באוגוסט 1942, עם שחר, החלו יהודי ב' נוהרים למקום האיסוף - שני מגרשי הספורט שבעיר, מגרש "הכוח" ומגרש "סרמציה". למרות שנצטוו להתייצב שם רק ב-7 בבוקר עזבו רבים את בתיהם כבר ב-5, מחשש פן יאחרו. היודנראט קיבל ככל הנראה רשות מן הגסטאפו להשאיר זקנים וחולים בדירותיהם, אבל רבים מהם חששו פן הגרמנים יערכו חיפוש אחר יהודים מסתתרים ויחסלו את מי שנשאר בבתים, ולכן הצטרפו גם הם אל כלל הציבור.
ב-7 בבוקר כבר נאספו בשני מגרשי הספורט 22,000 יהודים. במרכז המגרשים הוצבו שולחנות, ופקידי היודנראט החלו לרשום את היהודים שנאספו. על הסדר שמרו 50 שוטרים יהודים, בראשותו של הירש ברנבלט. בערך ב-9 הסתיים הרישום : אלפי היהודים המתינו במקום הריכוז לבואם של הגרמנים, שהיו אמורים להגיע בשעה 11. אך הגרמנים התמהמהו משום מה, ובשעה 12 עדיין נותרו אלפי היהודים במגרשי הספורט, למרות שאז כבר היו "מורים לחזור לבתיהם. החום הכבד והמחסור במים באותו יום של אוגוסט הקשה מאד על הילדים ועל המבוגרים. על-פי שמועות מדומברובה-גורניצ'ה, חולקו היהודים שנאספו שם לשלוש קבוצות. השמועות הללו עוררו אצל אנשי היודנראט ובקרב הנאטפים חששות שמדובר בתרמית גומנית. ב-1 בצהריים הגיעו למגרש "הכוח" איש הס"ס שמלט ואנשיו. בעזרת השוטרים היהודים וכמה אנשי ס"ס אילצו את אלפי היהודים הממתינים לעבור לצדו האחד של המגרש, הציבו במרכזו כמה שולחנות שלידם ישבו אחד מאנשיו של שמלט, קוצ'ינסקי שמו, וכמה מאנשי היודנראט. היהודים נצטוו לעבור על פניהם ותוך כך סווגו לשלוש קבוצות - בקבוצה הראשונה נכללו יהודים בעלי תעודת עובד; בקבוצה השנייה נכללו משפחות קטנות שלמישהו מבניהן היו תעודות עובד ; ובקבוצה השלישית נכללו קשישים ומשפחות מרובות ילדים. ככל שעבר הזמן גדלה הקבוצה השלישית, שהכל הבינו כי היא מיועדת לגירוש. בפינות שונות של המגרש פרצו מהומות. ילדים שהופרדו מהוריהם ניסו להימלט ולעבור לקבוצה אחרת; אמהות חיפשו את ילדיהן. הגרמנים הפעילו כוח ואף ירו אל הנאספים.
ב-9 בערב, לאחר שהחשיך, הופסקה הסלקציה. גשם החל לרדת והגרמנים מיהרו להסתלק מן המגרש ולתפוס מחסה. רק 4,000 יהודים שוחררו עד לשעה זו וחזרו לבתיהם. האחרים הושארו כל הלילה במגרש. למחרת ב-8 בבוקר התחדשה הסלקציה, והיא נמשכה עד 12 בצהריים. בקבוצה שיועדה לגירוש נכללו 8,000-10,000 יהודים. הם הובלו לשלושה בתים גדולים - בית-היתומים היהודי, המטבח העממי ברחוב קטוביץ 28 ובית היודנראט. במגרש נותרו גוויותיהם של 30 יהודים שמצאו את מותם במהלך הסלקציה.
מרבית המיועדים לגירוש שוכנו במטבח העממי תחת משמו כבד. למרבה המזל היה שם די מזון. בתוך הבניין אירעו כמה מקרי התאבדות, ובחוץ התהלכו אנשים וחיפשו דרך להוציא את חבריהם או את בני משפחותיהם מן הבניין. בנות מתנועת "השומר הצעיר" הצליחו להיכנס פנימה בתואנה שנשלחו להגיש עזרה והוציאו כמה אנשים החוצה. כמה יהודים הצליחו להימלט כשהם מסתתרים בעגלות שהביאו לחם.
ב-14 באוגוסט עדיין נמשכו מאמצי ההצלה שעשו גורמים שונים, ואף היודנראט שחרר כמה אנשים. ב-15 באוגוסט נלקחו המגורשים בשיירות לתחנת הרכבת, תחת שמיוה כבדה של אנשי ס"ס, שירו בכושלים ובאלה שניסו להתחמק. גוויות ההרוגים הועמסו יחד עם המגורשים לתוך הקרונות האטומים. המגורשים מב', יחד עם 1,500 מיהודי דומברובה-גורניצ'ה, הובלו לאושוויץ ונרצחו שם.ב-29 בספטמבר 1942 התקיימה ישיבה בהשתתפות נציג עיריית ב', ראשי המינהל הגרמני ונציגי הגסטאפו באזור. בישיבה הוחלט, שפינוי היהודים מן העיר ומן האזור כולו יימשך תוך הקפדה על הסלקציה, כדי למנוע פגיעה בכוח העבודה היהודי. כמו-כן הוחלט להקים גטו בעבור היהודים החיוניים לעבודה.
לאחר האקציה הגדולה של אוגוסט לא היו גירושים המוניים נוספים מב' עד לגירוש הסופי, בקיץ 1943,ואולם מדי שבוע נשלחו בין 10 ל-50 יהודים "לא פרודוקטיביים" או חסרי תעודות עובד במשאיות סגורות לאושוויץ.
בתקופה הזאת גברה הנהירה ל"שופים", והיודנראט הגביר את מאמציו להעסיק יהודים רבים ככל האפשר. היה זה ערב הקרב על סטלינגרד; הצבא הגרמני נלחם בעומק שטחה של ברית-המועצות ונזקק בדחיפות לכמויות גדולות של ציוד. ה"שופים", שייצרו מדים, מגפיים וחלקי לבוש אחרים בעבור הצבא, נחשבו בעיני היהודים מקום עבודה בטוח שיגן עליהם מפני גירושים בעתיד. ה"שופ" לטקסטיל של רוזנר הגריל את היקף הייצור ובשנת 1943 הועסקו בו 6,600 עובדים.
בסוף 1942 חולקו ליהודי ב' תעודות חדשות, בשלושה צבעים: תעודה שצבעה תכלת - לעובדים באחד ה"שופים" או במפעל בעל חשיבות לכלכלת המלחמה ; תעודה ורודה לעובדי היודנראט ולעובדים במקומות עבודה חיוניים פחות; ותעודה צהובה לתושבים שלא עבדו. בעלי התעודות הצהובות, ובהם ילדים בני 10-12, עשו מאמצים גדולים להשתלב במעגל העבודה. בסתיו 1942 שלח היונדראט נערים בני 14-15 למחנות עבודה, לאחר שלעיר הגיעו בעלי מפעלים גרמניים כדי לבחור בעצמם את כוח העבודה הדרוש להם. מרין, ששם את הדגש על גיוס מקסימלי של עובדים, טען שרק למי שיעבוד סיכוי להינצל.
באפריל 1943, זמן קצר לפני הגירוש הסופי, הגיש היודנראט מסמך לרשויות הגרמניות בב' ובו נתונים על התפלגות התעסוקה של יהודי ב'. על-פי מסמך זה 8,100 יהודים עבדו בשירות ארגון שמלט, 4,110 הועסקו בחברות גרמניות אחרות, 972 היו עובדי היודנראט, ו-3,800 עבדו במחנות עבודה. מספר הבלתי מועסקים הגיע ל-5,488.
בסתיו 1942, בעקבות הגירושים ההמוניים בגנרל-גוברנמן, נמלטו לב' ולסוסנובייץ כמה מאות פליטים, בעיקר מצ'נסטוחובה (ע"ע) וממקומות קרובים לחבל זגלמביה. פליטים אלה, שלא היו להם תעודות, היו צפויים לגירוש כל אימת שנערך בעיר חיפוש. נוכחותם הבלתי חוקית סיכנה את יהודי המקום ומרין, שרצה לשלב אותם במערך העבודה, הקים בב' ובסוסנובייץ שני מחנות שנקראו "מחנות א"ק" (ארבייטס קומנדו). על המחנות שמרו אנשי המשטרה היהודית, אך השמירה לא היתה קפדנית ויושביהם יצאו ונכנסו ללא הפרעה. הם קיבלו את מזונם מן היודנראט והועסקו בעבודות שונות.
באוגוסט 1942, ימים מעטים לאחר שלוחמי המחתרות של תנועות הנוער התכנסו בוורשה וייסדו את ארגון אי"ל (ארגון יהודי לוחם), התכנסו בחווה החלוצית בב' כ-25 מפעילי התנועות. במפגש הזה נכח גם מרדכי אנילביץ', שהוצג בפני חברי התנועות האחרות. זה היה השלב הראשון בדרך להקמת ארגון יהודי לוחם בחבל זגלמביה. בפגישה ההיא הוחלט להקים ארגון הגנה משותף לחברי כל התנועות החלוציות ולגייס אליו 200 לוחמים, שיאורגנו בתאים של 5 איש. עוד נקבע שמטרות הארגון יהיו לחימה פרטיזנית והגנה על יהודי המקום. לאחר שהייה של שבועיים עזב אנילביץ' את ב' וחזר לוורשה. בתור נציג של מפקדת הארגון היהודי הלוחם בוורשה שלח אנילביץ' לב' את צבי ברנדס, גם הוא חבר "השומר הצעיר". בין מפקדי הארגון היו חברי "דרור" פרומקה פלוטניצקי וברוך גפטק ; חברי "גורדוניה" שלמה לרנר, שלמה צימרמן והאנקה ברונשטיין ; חברי "השומר הצעיר" דוד קוזלובסקי וחייקה קלינגר; וחברי "הנוער הציוני" ישראל דיאמנט, יעקב רוזנברג וצבי לוסטיגר. עיקר פעילותם של החברים בסתיו 1942 היתה ניסיון ליצור קשר עם פרטיזנים פולנים חברי PPR (המפלגה הקומוניסטית הפולנית), ניסיון שנכשל והשאיר בלב הצעירים משקעים מרים של אכזבה.
בפברואר 1943 פרץ עימות קשה בין ראש היודנראט של ב', מולצ'דסקי, לבין חברי המחתרת. העילה לעימות היתה הפעילות של קיבויו "דרור" בעיר. מולצ'דסקי ראה בפעילות המחתרתית של הקיבוץ מקור סכנה לציבור היהודי של ב' כולה. לקיבוץ נשלחו 10 שוטרים בפיקודו של קאופמן, סגן מפקד המשטרה היהודית בב', כדי לבדוק את תעודות החברים ; הכוונה היתה לשלוח את הבחורים למחנות עבודה. בין חברי "דרור" לשוטרים פרצה תגרה, שהופמקה רק לאחר התערבותה של פרומקה פלוטניצקה. כדי למנוע את התערבות המשטרה הגרמנית הסכימו הבחורים להתלוות לשוטרים מרצונם, אבל אחרי שיצאו לרחוב נמלט אחד החברים והתגרה התחדשה. קאופמן הודיע שהוא עומד להזעיק את הגרמנים. האחים יואל והרשל שפרינגר, מנהיגי "דרור" במקום, הסכימו להתייצב מרצונם ביודנראט ולשמש בני ערובה. בלילה אטמו אנשי המשטרה את בית הקיבוץ, ושני החברים שוחררו.
התנגשות נוספת בין מולצ'דסקי לפעילי המחתרת התרחשה בתחילת 1943. הפעם היתה העילה פעילותם של חברים קומוניסטים, שהפיצו בב' תעמולה של PPR. בפקודת מרין נעצרו בב' חברים קומוניסטים והוסגרו לידי הגסטאפו. ב-23 באפריל 1943 הוצאו להורג באושוויץ 8 צעירים יהודים מב, פעילי המחתרת הקומוניסטית.
עוד בסוף שנת 1942 התקבלה החלטה לרכז את יהודי ב' וסוסנובייץ בגטאות, אך היא לא יצאה אל הפועל אלא במרס-אפריל 1943. ב-8 באפריל התכנסו נציגי העירייה והגטסאפו לדון בהעברת היהודים לרובע קמיונקה שבעיר, והחליטו שכל 19,000 יהודי ב' חייבים "להיעלם מן העיר" וירוכזו בקמיונקה. הוחלט להתקין גדר שתפריד בין הרובע היהודי לשאר חלקי העיר. נראה שהגטו בקמיונקה יועד בתחילה לשמש מחנה עבודה גדול, שיבטיח גת המשך העסקתם של היהודים במקום ; ואולם ביוני 1942 שונתה התכנית הזאת, עקב החלטתו של הימלר לחסל את שארית היהודים שנותרו במחנות העבודה.
סמוך למועד הגירוש, ב-22 ביוני, נאסרו משה מרין וכמה מעוזריו וגורשו לאושוויץ. ביום הגירוש, בשעת בוקר מוקדמת, הוקף גטו קמיונקה בחיילים ובאנשי גסטאפו: הם עברו בבתים, הוציאו את דייריהם וריכזו אותם בכיכר גדולה. במהלך הריכוז נורו 74 יהודים שניסו להסתתר בבתיהם או להתחמק. בין הנרצחים היה גם אליעזר רובנליכט, סגן ראש עיריית ב' לשעבר. בכיכר נערכה סלקציה בפיקודו של דראייר, ראש הגסטאפו באזור. ביום ההוא וביום שלאחריו גורשו מב' לאושוויץ כ-4,000 יהודים. גירוש זה היה הכנה לגירוש הגדול, שנועד להתחיל ב-1 באוגוסט 1943.
לקראת הגירוש הסופי גייסו הגרמנים כוחות גדולים במיוחד; נראה שהפיקו לקח ממרד גטו ורשה, ובפרט שלגסטאפו היה ידוע דבר קיומה של מחתרת יהודית במקום. הכוח כלל 775 חיילים ו-22 קצינים, שחלקם הובאו מקטוביץ ומגלייוויץ. האקציה החלה ב-2.30 אחרי חצות, אור ליום ראשון. עד 7 באוגוסט 1943 שולחו מב' ומסוסנובייץ כ-30,000 יהודים לאושוויץ.
היערכות המחתרת להתקוממות החלה בחודשים פברואר-מרס 1943. אז יצאה לוורשה הקשרית הראשונה מב', חברת "השומר הצעיר" אדז'ה פסחזון, במטרה להבריח לב' נשק ולבקש סיוע מן הארגון היהודי הלוחם. היא נתפסה בדרכה חזרה סמוך לגבול הגנרל-גוברנמן כשברשותה נשק, הוסגרה לגסטאפו והוצאה להורג. אחריה יצאה לוורשה זושה מילר, שהצליחה להבריח לב' את האקדחים הראשונים. הצטרפו אליה בעבודת הקישור רניה קוקילקה, אינה גלבארד ופרדקה אוקסנהנדלר-קיז'וך. עד יוני 1943 נאספו בב' ובסוסנובייץ כ-15 אקדחים וכמה רימוני יד. הקשריות הביאו אתן גם תכניות לבניית בונקרים ומרשמים להכנת פצצות תוצרת בית.
ביוני 1943 נערכה בב' פעולה נגד הגרמנים, ביזמת חברי "הנוער הציוני". שלושה מחברי התנועה, יעקב רוזנברג, הארי בלומנפרוכט וידז'יה שפיגלמן, נכנסו לדירתו של ד"ר בראון, פעיל המפלגה הנאצית ומבעלי ה"שופים" הגדולים בעיר, מחופשים לגרמנים. באיומי אקדח השתלטו על העוזרת שהיתה בבית וערכו בו חיפוש. הם מצאו אקדח וסכום כסף גדול. את הנשק לקחו, אך בכסף לא נגעו. הפעולה זכתה לפרסום רב באזור, והגרמנים - שהיו משוכנעים שעשו אותה פרטיזנים פולנים - הכריזו על פרס כספי גדול למי שיסגיר את מבצעיה. ב-22 ביוני נעשתה פעולה דומה בביתו של הגרמני מיכאץ', אף הוא מבעלי ה"שופים" באזור, שהחזיק בביתו נשק, אך הפעם נכשלה הפעולה. העוזרת שעבדה בבית הקימה קול זעקה, החברים נמלטו ואחד הצעירים, הארי בלומנפרוכט, נלכד והובל למשטרה. לאחר שבוע של עינויים נתלה, מבלי שהסגיר איש מחבריו.
ב-1 באוגוסט, בעת שהחל הגירוש הסופי מב' ומסוסנובייץ, התחבאו יהודים רבים בבונקרים שהוכנו מבעוד מועד. לרשות חברי הארגון היהודי הלוחם עמדו 6 בונקרים בב' ובסוסנובייץ, שהיו ערוכים בעיקר להגנה עצמית. הנשק שהיה ברשות הלוחמים כלל 20 אקדחים וכמה עשרות רימונים. שני בונקרים היו ממוקמים בבית קיבוץ "דרור". כמות הנשק הגדולה ביותר, 12 אקדחים, רוכזה בבונקר מס' 5 שבקיבוץ ("בונקר המכבסה"), שבו הסתתרו כ-10 חברים בפיקודם של פרומקה פלוטניצקי וברוך גפטק. עם גילוי הבונקרים היו בכמה מהם מעשי התגוננות. בבונקר "השומר הצעיר" בב' חיסל צבי ברנס שוטר גרמני. ההתגוננות העיקשת ביותר היתה ב"בונקר המכבסה". עם גילוי המקום נפתחה אש על הגרמנים; קצין גרמני נהרג וחייל נפצע. חילופי היריות נמשכו נחצי שעה, ואחר-כך הועלה הבונקר באש ומגיניו נהרגו. בבונקרים האחרים לא היתה כמעט התנגדות, בשל מחסור בנשק או בגלל חוסר יכולתם של חברי המחתרת להתארגן להגנה.
שרידי הלוחמים, כ-15 צעירים חברי תנועות הנוער, הצליחו להסתתר עוד זמן מה לאחר שגורשו כל יהודי ב'. יחידים הצליחו לחצות את גבול סלובקיה בסוף 1943 וכמה מהם הגיעו בשנת 1944 לארץ-ישראל.