כ"ה אב ה'תשע"ז

ברזה קרטוסקה BEREZA KARTUSKA

עיירה בפולין
נפה: פרוז'נה
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-3,526
• יהודים בשנת 1941: כ-2,163

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
העיירה היתה רכושם של נסיכים לבית ספייהה (saphieha). באמצע המאה ה- 17 בנה הנסיך קזימיר ליאון ספייהה את מנזר הקארטוזיאנים והעיירה ברזה-קרטוססקה נקראה על שמם. בעיירה עברה דרך המלך מווארשה למוסקווה. משנסללה מסילת-הברזל בריסק-מינסק נקבעה תחנת- הרכבת במרחק 5 ק"מ מברזה-קרטוססקה, ביישוב בלודן. בסוף המאה ה- 19 נבנו בקצה העיירה קסרקטינים לחטיבת חיילי הצאר. הידיעה הראשונה על יישוב יהודי מאורגן בברזה-קרטוססקה היא משנת 1662. ברשימת המס של קהילות "הסביבות" הכפופות לקהילת האם בריסק, שנקבעה בהתוועדות ועד מדינת ליטא בחשוון תכ"ב בסלץ, נזכרה "ק"ק ברעזי". יש לשער, שיהודים ישבו בברזה-קרטוססקה כבר מסוף המאה ה- 16. לכך אולי מתייחסת הידיעה על ההטמאן הליטאי, הנסיך ליאון ספייהה (1557 - 1633), שהעניק כתב-זכויות לפיו מותר לבנות בית-כנסת, בתים למגורים וכן ליהנות מזכויות של יהודים ביישובים אחרים. כתב זה אושר אחר-כך בידי בנו, הנסיך קזימיר ליאון ספייהה (1609 - 1656). היישוב היהודי החל לגדול מהר במחצית השנייה של המאה ה- 19. העיירה נכללה אז בפלך גרודנה. סלילת מסילת-הברזל ושיכונם של החיילים בקסרקטיני קבע בעיירה תרמו לפרנסתם של היהודים; בעיקר נהנו מכך הספקים, החנוונים ובעלי-המלאכה. בסוף המאה ה- 19 היו בברזה-קרטוססקה 6 בתי-כנסת, אחד מהם של חסידי סלונים. בשנים 1839 - 1849 כיהן ברבנות ר' יצחק אלחנן ספקטור, שהיה לאחר מכן רבה של קובנה. אחריו כיהנו; ר' אהרון יוסף פיינזילבר, ר' בנימין דוד לוין, ומשנת 1881 - ר' אהרון יוסף פיינזילבר, ר' בנימין דוד לוין, ומשנת 1881 - ר' אליהו קלצ'קין. לאחר שהרב קלצ'קין עזב בשנת 1894 התפלג הציבור; הרוב בחרו באחיינו, ר' יהושע מרדכי קלצ'קין, ואילו עשירי העיירה הביאו לכאן את ר' יעקב משה אושרוביץ'. כרב מטעם שטיפל במסמכי הרשות כיהן ד"ר יעקב קלצ'קין (בנו של הרב אליהו), תלמידו של הפילוסוף הרמן כהן, שהיה בשנים 1911 - 1922 עורכם של כתבי-עת ציוניים. מאוחר יותר יסד ד"ר יעקב קלצ'קין, יחד עם נחום גולדמן, את הוצאת "אשכול" בברלין והיה עורכה של האנציקלופדיה יודאיקה בגרמנית. אישיות נוספת שנולדה בברזה-קרטוססקה בשנת( 1865) היה אהרון דוד אגוז, שפרסם בארצות-הברית, בשנות העשרים של המאה ה- 20, סיפורים רבים ביידיש, ותרגם ליידיש מספרי ז'ול ורן ואת "חובות הלבבות" לר' בחיי. הדור הצעיר למד בחדרים; בני העניים - בתלמוד-תורה ובני העשירים אצל מורים פרטיים. בין אלה האחרונים היה אייזיק מולודובסקי, אביה של המשוררת קדיה מולודובסקה. בין השנים 1905 - 1915 פעל בברזה-קרטוססקה בית-ספר רוסי למתחילים שנועד לבני היהודים. בתקופת השיא למרו בו 120 ילדים בערך. מלבדו היה בברזה-קרטוססקה בית-ספר פרטי ששפת ההוראה שלו רוסית ובו למדו בעיקר בנות יהודיות. חלוצי חיבת-ציון בברזה-קרטוססקה היו המשכילים בוגרי הישיבות. בקונגרס הציוני הראשון בבזל השתתף נציג מברזה-קרטוססקה. בעיירה פעל ועד ציוני בראשותו של ר' שלמה גרשהורן, שנבחר אחר-כך לשמש נציגם של כל ציוני גליל פולסיה. בראשית המאה ה- 20 התחילו לפעול בברזה-קרטוססקה חוגים מהפכניים, שמשכו אליהם את רוב הנוער, והתנועה הציונית נחלשה. בראש הפעילות המהפכנית עמדו הד"ר שוורץ ורעייתו רופאת-השיניים. בשנת 1915, בעת מלחמת העולם הראשונה, התקדמו הגרמנים והנהר יאסולדה, החוצה את ברזה-קרטוססקה, היה לקו החזית למשך תקופה ארוכה. עקב ההפגזות נשרפו בתים רבים ורכוש רב נשדד. לאחר שכבש הצבא הגרמני את ברזה-קרטוססקה הוחל בשיקום העיירה בעזרת כספי הג'וינט. הגרמנים בנו כמה מנסרות לניצול היערות ויהודים רבים עבדו בהן. ענף העץ תפס מקום חשוב בפרנסת יהודי המקום. הגרמנים מינו יהודי לראש העיר ויהודי שני (נפתלי לווינסון) לסגן ראש העיר. בזמן מאוחר יותר מינו הפולנים את לווינסון זה לראש עיר. סגנו היה ניסן זקהיים, שכיהן בתפקידו במשך 10 שנים ועשה רבות למען הציבור היהודי. בשנת 1917 נפתח בית-ילדים, שהיה למעשה בית-ספר; שפת ההוראה בו היתה יידיש. כעבור שנתיים הורחב בית-הספר והוא יחד עם התלמוד-תורה שוכנו בבניין מיוחד. באותה שנה (1919) נוסד חוג דרמה לחובבים. ההכנסות מהופעותיו הוקדשו לפיתוח הספרייה. בעזרת אגודה של תורמים מתנדבים הוקם בברזה-קרטוססקה בניין לתיאטרון.

בין שתי המלחמות
בין שתי מלחמות העולם מלאכת השיקום, שנפסקה בזמן מלחמת פולין-הבולשוויקים, התחדשה לאחריה בעזרת הג'וינט. בעיירה הוקם "ועד עזרה", שבראשותו עמדו בהתחלה פעילי "הבונד" ומשנת 1922 פעילים ציוניים. כמקודם היה הענף הכלכלי העיקרי ענף העץ, שכלל כריתת יערות, עיבוד העץ במנסרות, שכמה מהן השתייכו ליהודים, תעשיית רהיטים וייצוא התוצרת למיניה לחלקי פולין האחרים. יהודי היה בעל טחנת-קמח גדולה ומופעלת בקיטור. בקסרקטינים הרוסיים לשעבר השתכן הצבא הפולני ובין השאר פעל שם בית-ספר לקצינים. בשנת 1934 גודרו חלק מן הקסרקטינים והם הפכו להיות מחנה-מעצר מינהלי. בתוכם הוחזקו ללא-משפט אנשים שהיו חשודים בקומוניזם, לאומנים אוקראינים ועוד. היה זה מחנה-המעצר הידוע לשמצה בכל פולין, מחנה "קארטוז-ברזה". הפעילות הכלכלית נעזרה בכמה מוסדות מימון. בשנת 1922 הוקם בנק קואופרטיבי ובהנהלתו ישבו נציגים של הסוחרים ובעלי המלאכה. בשנת 1927 נוסדה קופת גמ"ח. כעבור שנתיים היו לקופה 300 חברים והונה הגיע ל- 40,000 זהובים. חוגי ה"בונד" והחוגים הלאומיים ניהלו ביניהם מאבק על השליטה בקרב בעלי-המלאכה. הראשונים הקימו קואופרטיב של נגרים, ואילו הלאומיים ייסדו איגוד במטרה להפיץ את הרעיונות הלאומיים ולטפח את התרבות היהודית תוך קיום הקשר עם המסורת. כאמור, בראשית שנות העשרים כיהנו יהודים בתפקידי ראש העיר וסגן ראש העיר. ניסן זקהיים החזיק בתפקיד סגן ראש העיר עד שנת 1929. נציגים יהודיים כיהנו במועצת העיר ובהנהלתה. בהשתדלותם קיבלו מוסדות יהודיים הקצבות מקופת העירייה. להלן פירוט הסכומים שהוקצבו למוסדות היהודיים בשנת התקציב 1929/30; הסעיף הסכום הערות חינוך יהודי 6,000 זהובים ההקצבה נועדה לבית-הספר היידי, לבית-הספר העברי ולתלמוד תורה. בשנת התקציב 1928/29 היתה ההקצבה 3,000 זהובים. תיקון בית המרחץ 800 זהובים קופת גמ"ח 300 זהובים לינת צדק 200 זהובים ספריות 400 זהובים סך הכל 7,700 זהובים בשל העדר נתונים ומידע אחר אי אפשר לקבוע מה היה שיעור ההקצבות האלה בתוך כלל תקציבה של העירייה. כמו-כן איננו יודעים אם אישר מושל הנפה את ההקצבות. ממקומות אחרים ידוע, שמשנות השלושים ואילך נעשו בהקצבות למוסדות היהודיים קיצוצים רבים. קשה גם להשוות את ההקצבות האלה עם סכומי הכסף שהוציאה הקהילה, משום שהנתונים המצויים בידינו מתייחסים רק לשנת 1939. תקציב הקהילה לשנת 1939 היה 22,225 זהובים. פירוט סעיף ההכנסות היה כדלהלן: חובות לגבייה 2.050 מסים 8.985 דמי שחיטה 7,880 דמי קבורה 2,000 תעודות לידה 800 ספרייה 400 לא צפוי 110 ההוצאות נחלקו כלדקמן: חובות 2,640 שכר רבנים 3,000 שכר שוחטים 6,315 הוצאות מינהל 3,385 החזקת בית-קברות 880 ספרייה 500 עזרה סוציאלית 2,100 ביטוח סוציאלי 720 בית המרחץ 600 הקצבות לבתי-ספר 600 הקצבות למוסדות 1,095 שיפוצים 300 קרנות 90 סך הכל הוצאות 22,225 מן הטבלה נראה, שרוב ההוצאות היו באותה שנה לשכר הרבנים, השוחטים ופקידי הקהילה. ברבנות כיהנו אז שניים; הרב טרופ, שבא במקומו של הרב יהושע מרדכי קלצ'קין, והרב ויגודסקי, שבא במקומו של ר' יעקב משה אושרוביץ'. שניהם נספו בשואה יחד עם בני עדתם. ההקצבות לבתי-ספר נועדו לשלושה מוסדות; לתלמוד-תורה, לבית-הספר היידי על-שם י"ל פרץ, שהיה מסונף לרשת "צישא", ולבית-הספר העברי "יבנה", שהשתייך לרשת "תרבות". לכל מוסד היה בניין משלו. שני בתי-הספר שימשו מרכזים לפעילות תרבותית לנוער ולמבוגרים. ההתחרות ביניהם הפרתה והרחיבה את חיי התרבות בעיירה. מלבד זאת פעלו חוגי דרמה של חובבים, מקהלה, תזמורת מנדולינות ותזמורת כלי-נשיפה, שחבריה היו רובם יהודים. בשנת 1925 יצאה קבוצה של שש משפחות לארגנטינה והתיישבה בעזרת חברת "ייק"א" במושבה היהודית "מונטפיורה". יחידים עלו מדי פעם לארץ-ישראל. הפעילות הציונית היתה מפותחת ובברזה-קרטוססקה פעלו סניפים של המפלגות העיקריות וקנים של תנועות הנוער, כגון: ביתר ו"השומר-הצעיר". בשנות השלושים התקיים בעיירה קיבוץ הכשרה, שחבריו עבדו במנסרות שבבעלות יהודים. בבחירות לשני הקונגרסים הציוניים האחרונים היו התוצאות כדלקמן: לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 177 איש. הציונים הכלליים קיבלו 33 קולות; המזרחי - 37; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 107. לקונגרס הכ"א (1939) הצביעו 136 איש. הציונים הכלליים קיבלו 25 קולות; המזרחי - 28; מפלגת המדינה - 1; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 82.

במלחה"ע ה - II
כשהתקרב הצבא הגרמני לברזה-קרטוססקה, ב- 10 בספטמבר 1939, ברחו יהודים רבים לכיוון הגבול הסווייטי. ב- 17 בספטמבר חזרו כולם יחד עם הצבא הסווייטי המתקדם מערבה. השלטון הצבאי מינה ועד עירוני בן חמישה איש ובו שלושה יהודים. קומוניסט יהודי מקומי נתמנה למפקד המיליציה הזמנית בעיירה. ברזה-קרטוססקה היתה לבירה של נפה (ראיון). אבל עד מהרה הגיעו פקידים מן המזרח ודחקו את רגלי התושבים המקומיים מן התפקידים שיש עמם אחריות. בשנת 1940, בזמן מתן תעודות זהות סווייטיות, נעשה ניסיון לגרש יהודים בתואנה שהם "בורגנים", אלא שקומוניסטים יהודיים העידו שהללו הם לאמיתו של דבר קבצנים. מאוחר יותר נאסרו שני יהודים באשמת טרוצקיזם, ובראשית יוני 1941 גורשו לסיביר שתי משפחות יהודיות. ב- 22 ביוני 1941 הפציץ חיל-האוויר הגרמני את ברזה-קרטוססקה וחלק מבתי העיירה עלו באש. למחרת, 23 ביוני, נכנס הצבא הגרמני לברזה-קרטוססקה. ב- 26 ביוני הציתו הגרמנים את בית-הכנסת "קדישא", וכיוון של התירו לכבות את האש נשרפו גם הבתים שבסביבה. לפי הוראות הגרמנים הוקמו יודנראט בן 11 חברים וכן משטרה יהודים ובה 7 שוטרים. היהודים הצטוו להתרכז באיזור אחד של העיירה, אך שטח זה לא גודר. על בני 16 עד 50 הוטלה חובה לצאת לעבודת-כפייה, והם נשלחו מדי יום לעבוד בתיקון כבישים, בפריקה ובטעינה בתחנת הרכבת הסמוכה בבלודן, ועוד. נפתחו בתי-מלאכה של חייטים, סנדלרים ומקצועות נוספים. על-פי הוראת השלטונות הגרמניים נלקחו מידי היהודים כל מקלטי הרדיו ודברי הערך ונוסף על כך הוטל עליהם לשלם סכום כסף גדול ככופר. מדי פעם דרשו הגרמנים מן היודנראט לספק להם סחורות שונות, כלים ובגדים. בהתחלה חילק היודנראט לכל יהודי מנה יומית של 200 גרם לחם. היהודים השלימו את מנתם בעזרת מזון שהשיגו מאיכרי הסביבה תמורת סחורות וכלי-בית. בימים 1- 2 באוגוסט 1941 ביקרה יחידת אס"אס בחומסק ובסביבתה ורצחה שם את כל היהודים. לברזה-קרטוססקה הגיעו משם כמה פליטים. ב- 25 במאי 1942 הובאו לברזה-קרטוססקה יהודי סלץ, בלודן וחלק מיהורי מלץ' ומספר היהודים גדל ל- 2,500 בערך. בראשית יולי 1942 שוכנו יהודי ברזה-קרטוססקה בשני גטאות; בגטו א' - "המועילים" (בעלי-מקצוע נדרשים), כאלה שהשיגו תעודות מיוחדות בכסף, חברי היודנראט והמשטרה היהודית. בגטו ברזה-קרטוססקה - שאר יהודי העיירה. ב- 15 ביולי הטילו כוחות אס"אס, בסיוע אנשי משטרה גרמניים, אוקראיניים וביילורוסיים, מצור על גטו ברזה-קרטוססקה. תושביו הובלו לתחנת הרכבת בבלודן. לכולם נאמר, שהם מובלים לגטו ביאליסטוק. כדי למנוע התנגדות מצד צעירים הובלו אלה לתחנה במשאיות, ואילו האחרים הובלו ברגל. הנחשלים נורו בידי השוטרים המלווים. מבלודן הוסעו היהודים לתחנה ברונה-גורה (brona gora) ושם נרצחו כולם ליד בורות שהוכנו מראש. שניים הצליחו לברוח מגיא ההריגה, חזרו לברזה-קרטוססקה וסיפרו על הטבח שנעשה ביהודי העיירה. כשנודע דבר ההרג ההמוני ניסו רכים להימלט ליערות. אך איכרים עוינים וקבוצות של שודדים ששהו ביערות רצחו רבים מן הנמלטים. האחרים חזרו לגטו. היו כאלה שברחו לגטו פרוז'נה, שהשתייך לרייך ושהתנאים בו היו קצת יותר טובים. יום אחד נאסרו 24 צעירים שעבדו במנסרה, הואשמו בקשרים עם הפרטיזנים ונורו כולם. ב- 15 באוקטובר 1942 שמו הגרמנים מצור על גטו א' ליהודים הודיעו, שהם יישלחו לעבודה ברוסיה. אלא שהפעם לא האמינו לגרמנים. היהודים אספו את כל דברי-הערך, הסחורות, המכונות וכלי-העבודה בבית אחד והציתו אותו. האש התפשטה ואחזה בכל בתי הגטו. חברי היודנראט התאספו ורובם התאבדו בתלייה. כ- 100 איש שביקשו לברוח דרך מנהרה שנחפרה נתקעו בה ונחנקו למוות. למחרת, 16 באוקטובר 1942, הובלו כ- 1,800 מיהודי ברזה-קרטוססקה למרחק 8 ק"מ מחוץ לעיירה ונרצחו כולם. כעבור שבוע נרצחו ארבעת היהודים האחרונים. ידוע שבגטו היו התארגנויות מחתרתיות של צעירים. לפני החיסול הסופי ניסו בקלר ואפלבוים להניע צעירים לצאת ליערות. הם עצמם לקחו עמם מן הגטו ליער נשק ומקלט רדיו. בזמן החיסול ניסו קבוצות אחדות לברוח ליערות. משה טוכמן החביא ביער מקלע, רובים ותחמושת שאסף בזמן נסיגת הצבא הסווייטי. טוכמן ברח ליער יחד עם קבוצת צעירים, ציידם בנשק המוחבא והגיע אל הפרטיזנים הסווייטיים. רבים מן הבורחים נפלו מידי כנופיות שודדים, או בקרבות כפרטיזנים. רק מעטים נשארו בחיים עד השחרור.