ד' תמוז ה'תשע"ז

גומבין GABIN

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: גוסטינין
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 5,777
• יהודים בשנת 1941: כ-2,312
• יהודים לאחר השואה: כ-32

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
גומבין נכבשה בידי הצבא הגרמני ב- 7 בספטמבר 1939. כבר עם כניסתם החלו הכובשים בחטיפת יהודים לעבודות כפייה, בעיקר לכיסוי בורות המגן שחפר במקום הצבא הפולני לשם התגוננות מפני הפולשים. בסוף ספטמבר 1939 רוכזו יהודי גומבין ב"כיכר השוק החדש". אנשי המשטרה הגרמנית התעללו ביהודים ורבים מהם נרצחו במקום. באותו זמן הציתו חיילים גרמניים את בית הכנסת שהיה בנוי מעץ. האש אחזה בבית המדרש ובכמה בתים שעמדו באותו רחוב. הגרמנים האשימו את היהודים בהצתה והטילו עליהם קנס. הרדיפות גברו מיום ליום. בראשית אוקטובר 1939 חויבו בני הקהילה לשאת על בגדיהם את סימן הטלאי הצהוב. כל הגברים נצטוו להירשם ולהתייצב לעבודות כפייה למשך שלושה ימים בשבוע. באותו חודש הוקם היודנראט, שהיה מורכב משישה אנשים. לראש היודנראט נתמנה משה ואנט. בראשית 1940 נאלצו יהודי גומבין לעזוב את דירותיהם ולהתרכז בשכונה נפרדת שהוקמה בכמה מרחובות העיירה. בהתחלה היה זה גטו פתוח; היהודים יכלו לצאת מבתיהם ולהשיג דברי מזון אצל איכרים פולניים. בגטו נמצאו באותה עת 2,100 יהודים. 250 מהם היו יהודים שגורשו מערים ומעיירות שבסביבה. הגברים והנשים נאלצו לעבוד בשירותים שונים במוסדות הגרמניים ובחברות הגרמניות שבסביבה. במחצית הראשונה של שנת 1941 החלו חטיפות ושילוחים של יהודי גומבין למחנות כפייה שונים בקונין, יינדז'יוב והוהנזאלץ. כ- 200 יהודים גורשו למחנות הכפייה ורבים מהם נשלחו לאושוויץ. ב- 12 במאי 1942 חיסלו הגרמנים את הגטו; שארית קהילת גומבין נשלחה למחנה ההשמדה בתלמנו. רבים מיהודי גומבין התנגדו לכובשים ולעוזריהם ונורו במקום. מיהודי גומבין נשארו בחיים 212 איש בלבד. 180 הצליחו להימלט לפני כיבוש העיר ובימים הראשונים אחרי הכיבוש. הפליטים הגיעו בסתיו 1939 לשטח הכיבוש הסובייטי. 32 איש מצאו מקלט ב"צד הארי" ואחדים שרדו ממחנות הריכוז. רובם הגדול של יהודי הקהילה שנותרו בחיים עלו לאחר המלחמה לארץ-ישראל.

הידיעות הראשונות על גומבין הן מן המאה ה- 14. היישוב היה אז בבעלותם של נסיכי מאזוביה. מקומה של גומבין על אם הדרך מפלוצק ללוביץ' השפיע במידה רבה על התפתחותה והיישוב היה למרכז מסחרי לסביבה החקלאית. בשנת 1437 העניק לגומבין נסיך מאזוביה ז'יימוביט מעמד של עיר. זכויות אלה אושרו לאחר מכן בידי מלכי פולין. מלחמות השוודים באמצע המאה ה- 17 הביאו הרס על גומבין ורבים מתושביה עברו לגור במקומות אחרים. לאחר חלוקתה השלישית של פולין, בשנת 1795, היתה העיירה תחת כיבוש פרוסיה. בשנת 1807 נכללה בנסיכות וארשה ומשנת 1815 עד מלחמת העולם הראשונה היתה בתחום פולין הקונגרסאית. גומבין פותחה מחדש בשנים הראשונות של המאה ה- 18 והיתה למרכז מסחר ומלאכה. בשנת 1819 הוקמה במקום משרפת לבנים. בשנת 1869 היו בגומבין 3 בתי בורסקי. אין בידינו ידיעות מדויקות על תחילתו של היישוב היהודי בגומבין. הנתונים הראשונים על יהודי גומבין הם משנת 1564. ברשימת התושבים משלמי המסים העירוניים מאותה שנה מוזכרים גם כמה יהודים. יהודי גומבין עסקו אז במסחר זעיר ובמלאכה וכמה מהם עסקו בסחר ובייצוא של עורות. הסוחרים ובעלי המלאכה הנוצריים התנגדו להתיישבותם של יהודים בגומבין. בגלל תלונותיהם של הסנדלרים הפולניים לשלטונות הוציא המלך זיגמונט השלישי את הצו משנת 1576, שאסר על הסוחרים היהודיים לרכוש עורות מאיכרים במבואות העיר; הותר להם לרכוש עורות רק בשוק העירוני וזאת בשעות שאחרי תפילת הבוקר של הנוצרים. צו זה אושר בשנת 1582 בידי המלך סטפאן באטורי; לפיו נאסר על היהודים לרכוש מן האיכרים גם חלב. בשנת 1656, בזמן פלישת השוודים, האשים המצביא הפולני ס' צארנייצקי את יהודי גומבין בשיתוף פעולה עם האויב והחיילים הפולניים עשו פרעות ביהודי העיר. עם התפתחותה מחדש של העיירה בראשית המאה ה- 18 התפתח גם היישוב היהודי. אבל מגורי יהודים הוגבלו לכמה רחובות. בשנת 1710 הוקם בגומבין בית כנסת בנוי עץ. הבניין נחשב נכס אמנותי גם בזמנים מודרניים והיה נתון לפיקוח משרד החינוך (המחלקה למוזיאונים). גם בתקופה זו המשיכו רוב המפרנסים היהודיים להתפרנס ממסחר זעיר וממלאכה. היו גם כמה חוכרי מסים ויהודים בודדים התפרנסו מן החקלאות. בייחוד עסקו בגידול מטעים על אדמות שחכרו מידי מתיישבים גרמניים. מתעודת בית המשפט בווארשה משנת 1690 אנו למדים שסוחרים נוצריים התלוננו על חוכרי מסים יהודיים, יעקב מגוסטינין ובנו חיים (יואכים) מגומבין. 1823- 1862 הוגבלו מגורי יהודים בגומבין לרובע מיוחד (הרוויר). כאמור, היתה בגומבין קהילה מאורגנת כבר בתחילת המאה ה- 18. מן הרבנים הראשונים שכיהנו בקהילה ידועים לנו ר' חיים הלוי ור' אברהם אבא'לה גומבינר, בעל "מגן אברהם"( נפטר בשנת 1713). לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה למדו רוב ילדי ישראל בחדרים. בתחילת המאה ה- 20 הוקמו בעיר גם חדרים בנוסח "החדר המתוקן", שלימדו בהם לפי שיטות פדאגוגיות מתקדמות. בראשית שנת 1914 הקימה קבוצת צעירים משכילים ספרייה בגומבין ולידה אולם קריאה. בשנת 1915 נכבשה העיר בידי הגרמנים והללו התירו את ההתארגנות הפוליטית והחברתית של תושבי העיר. בבחירות למועצת העיר שנערכו בינואר 1917 קיבלו תושבי גומבין היהודיים 12 מנדטים מתוך 18 חברי המועצה. בשנים אלה כיהן כרב העיר ר' יהודה זלוטניק, שהיה מתומכי התנועה הציונית ("המזרחי"). בשנת 1927 ירש את מקומו על כס הרבנות בגומבין הרב גוטקוביץ. גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם המשיכו רוב יהודי גומבין להתפרנס ממסחר זעיר, מרוכלות וממלאכה. הם היו בעלי חנויות ודוכנים ועסקו במכירת בדים, סידקית, עורות ונעליים ודברי מכולת. 198 בעלי מלאכה יהודים, מתוך 488 כלל בעלי המלאכה בעיירה, ייצגו את כל מקצועות המלאכה. בשנת 1935 היו ביניהם 65 חייטים, 15 תפרים, 25 תופרות ורוקמות, 7 כובענים, 28 סנדלרים, 5 מסגרים, 10 פחחים, 4 נגרי רהיטים, 4 בנאים, 5 ספרים. בנוסף להם היו בעיירה 5 אופים ו- 14 קצבים. כמה וכמה יהודים התפרנסו מתובלה (בעלי עגלות וסבלים). מספר פועלים יהודיים עבדו בבתי המלאכה בעיר, בבתי בורסקי ובבתי המלאכה לתפירת נעליים. גומבין מוקפת יערות אורן, אווירה זך ולכן נהגו לבוא לעיירה בחודשי הקיץ נופשים מן הערים הגדולות. מקצת מיהודי גומבין עסקו במתן שירותים לנופשים. הוקמו כמה אכסניות והורחבה פרנסתם של בעלי המכולת. בגומבין פעלו באותן השנים כמה מוסדות לעזרה הדדית ולסעד. בשנת 1922 התארגנו 129 מבעלי המלאכה באיגוד מאוחד. מאוחר יותר הוקמו באיגוד כמה מחלקות לפי ענפי העיסוק: של עובדי המחט (בשנת 1933), של התפרים (בשנת 1935), של מסגרים ופחחים ושל קצבים ואופים. גם הסוחרים התארגנו בשנת 1922 ב"איגוד סוחרים זעירים"( היו בו 92 חברים). בשנת 1927 הוקמה בגומבין קופת גמ"ח שנתנה הלוואות לבעלי מלאכה ולסוחרים זעירים. הון היסוד של הקופה הגיע ל- 10,000 זלוטי. מדי שנה בשנה היו כ- 700 מיהודי גומבין מקבלים הלוואות. באותה שנה (1927) הוקם גם "בנק עממי" קואופרטיבי עם הון מניות של 17,000 זלוטי. בשנת 1931 נוסד ביוזמתם של איגודי בעלי המלאכה והסוחרים "בנק של בעלי המלאכה וסוחרים זעירים". הון המניות היה בסך 10,000 זלוטי. בעזרת המוסדות האלה ניצלו רבים מיהודי גומבין, שמקורות הפרנסה שלהם הלכו ונידלדלו בעת המשבר הכלכלי של השנים 1928- 1930, מחרפת רעב. אבל למרות העזרה ההדדית שררה הדלות בקרב רבים מבעלי המלאכה והרוכלים היהודיים. בעניים טיפלו חברות צדקה וסעד שנתקיימו בגומבין. החשובות שבהן היו: "בית לחם" הוקמה (כשנת 1923), שדאגה לעניים שבעניים, ו"לינת צדק" (הוקמה בשנת 1926), שעסקה בהגשת עזרה רפואית לנזקקים. בגלל המשבר הכלכלי והאבטלה היגרו רבים מיהודי גומבין למדינות שמעבר לים. בשנים 1920- 1935 היגרו מגומבין 47 משפחות ועוד 127 יחידים. באותן שנים עלו 3 משפחות ו- 31 יחידים לארץ-ישראל. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הצטיין היישוב היהודי בגומבין בפעילות חברתית, ציבורית ותרבותית. בגומבין נתקיימו סניפים של כל המפלגות היהודיות כמעט, שפעלו באותו זמן בפולין. ההסתדרות הציונית היתה מיוצגת על כל גווניה: הציונים הכלליים, פועלי ציון, "המזרחי" ו"הצה"ר". לתנועות הנוער הציוני היו קנים במקום: "השומר הצעיר"( משנת 1922), "השומר הדתי"( משנת 1937). בהשפעתן של תנועות הנוער הציוניות יצאו רבים מחבריהן לקיבוצי ההכשרה. בעיירה פעל משנת 1934 סניף ויצ"ו ובו 35 חברות. מן המפלגות הלא-ציוניות פעלו בגומבין סניף של "אגודת ישראל" וסניף של ה"בונד". בבחירות לוועד הקהילה בשנת 1931 זכו הציונים ב- 3 מנדטים, בעלי המלאכה ב- 4 ו"אגודת ישראל" במנדט אחד. גם בתקופה זו המשיכו רוב ילדי ישראל ללמוד בחדרים המסורתיים וב"תלמוד תורה" שהוחזק בידי הקהילה. רוב התלמידים למדו גם בבית-הספר הפולני הממשלתי. במקום נפתחו שיעורי ערב לנוער העובד ללימוד עברית ותולדות ישראל. שיעורים אלה נתמכו בידי הקהילה. ניסיונות מטעם הציבור להקים בגומבין בתי-ספר מודרניים לא עלו יפה. בתי-ספר אלה התקיימו על-פי רוב רק תקופה קצרה ונסגרו בגלל מצבם הכלכלי הקשה של רוב ההורים. בית-הספר "תרבות" התקיים עד שנת 1926, זה של "אגודת ישראל" נסגר בשנת 1933. באותה שנה נסגר גם מעון הילדים של ציש"א. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התקיימו בגומבין 2 ספריות: של הציונים ובה בערך 3,000 ספרים ביידיש, בעברית ובפולנית, ושל ה"בונד" ובה בערך 2,700 ספרים. ליד ספריית ה"בונד" הוקם חוג לדרמה ולספרות. בעיירה פעלו כמה מועדוני ספורט, וביניהם: "מכבי" (משנת 1921) ו"הפועל" (משנת 1935). האנטישמיות שגברה בסביבה בשנות השלושים נתנה את אותותיה גם בגומבין. החרם הכלכלי שהוכרז על המסחר והמלאכה היהודיים הכביד על יהודי גומבין. רבים מבעלי החנויות והדוכנים ובעלי המלאכה, שנהגו למכור את מרכולתם לאיכרים בימי השוק נפגעו קשות. עקב כך הצטמצם גם תקציב הקהילה. מאידך גיסא הלך וגדל מספר הנזקקים לעזרת הציבור. בשנת 1930 היה תקציב הקהילה 37,267 זלוטי. מסכום זה הוקצבו לעזרה סוציאלית 1,700 זלוטי ול"תלמוד תורה" 1,000 זלוטי. בשנת 1935 ירד תקציב הקהילה ל- 26,138 זלוטי. לעזרה סוציאלית הוקצבו באותה שנה 2,600 זלוטי ול"תלמוד תורה" 300 זלוטי בלבד. בשנת 1935 נזקקו לתמיכת קמחא דפסחא מקופת הקהילה כ- 130 מיהודי העיירה.