כ"ט אלול ה'תשע"ז

גורליצה GORLICE

עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: גורליצה
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-5,600
• יהודים בשנת 1941: כ-2,300
• יהודים לאחר השואה: כ-200

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
יש סבורים שהמתיישבים הראשונים בגורליצה היו מהגרים גרמנים מגרליץ אשר בשלזיה. לפי המסורת שרווחה במקום, נוסדה גורליצה בזמן קדום מאוד על-ידי משפחת סוחרים מקראקוב בשם דרווצמן ששינתה את שמה לגורליצקי בשל מגוריהם בגורליצה. מעמד של עיר הוענק לה ב- 1401 ובמחצית המאה ה- 14 היתה גורליצה נחלה של משפחת המייסדים הללו. פרנסתם של בני גורליצה היתה בעיקר על מסחר בדונג, יין, שיכר תבואה, צמר ודגים. במאה ה- 17 סבלה גורליצה מפלישת השבדים שכבשוה, וכן מדליקה שפרצה בה ב- 1689. גורליצה נבנתה מחדש והמשיכה להתפתח במחצית הראשונה של המאה ה- 18. במאה ה- 19 הוקמו במקום מפעלים לזיקוק הנפט, שהביאו עמהם שגשוג לכל האזור. בגורליצה ישב ממציאה של עששית-נפט, איגנאצי לוקאשוויץ. אחד מעוזריו היה, כמקובל בין אנשי המקום, פחח יהודי שסייע בידיו בהמצאה זו. ב- 1874 שוב פרצה דליקה בג" שכילתה בתים רבים, אמנם עלה בידי אנשי גורליצה לשקם את ההריסות, כך שלא פסק תהליך ההתפתחות של העיר. המצב נשתנה בעת מלחמת-העולם הראשונה. בעקבות הקרבות שניטשו במקום, וכן מחמת פלישת הרוסים שכבשו את גורליצה פעמיים, נטשו רבים מן התושבים את עירם ועברו לגור במקומות אחרים; אז נהרסו או הוזנחו מפעלי התעשייה. לפי פריבילגיות-היסוד של גורליצה נאסרה ישיבת היהודים בה והיהודים נאלצו לגור בפרברי העיר. ואמנם בג, עצמה התיישבו היהודים רק בתקופה מאוחרת יותר. מניינם מעל לגיל של שנה אחת היה ב- 1765 - 164, ופרנסתם ממלאכה ומסחר. במאה ה- 19 באו הללו בקשרי מסחר עם הונגריה, שאליה ייצאו בדי-פשתן ופרוות, ובתמורה ייבאו לגורליצה יינות ותוצרת חקלאית אחרת. במחצית השנייה של המאה ה- 19 הקימו כמה מיהודי גורליצה בתי-זיקוק לנפט, אולם רוב יהודי המקום התפרנסו רק בדוחק כעגלונים וכרוכלים בירידים ובכפרים הסמוכים. סבל רב נגרם ליהודים משפרצה בעיר שריפה ב- 1874; כמה מבתיהם עלו אז באש ובשעת-חירום זו ניסה אספסוף לפרוע בהם ולשדוד את רכושם. בהעדר כל תגובה מצד השלטונות התארגנו היהודים להגנה עצמית, ואפילו עלה בידיהם להביס את המתפרעים. ב- 1898 שוב פרצו פרעות בכל המחוז ונהרסו הרבה בתי יהודים. השודדים היו איכרים ופועלים בבארות הנפט. בראשית המאה ה- 19 היתה קהילת גורליצה לעצמאית; תחילה היו יהודי המקום כפופים לקהילת נובי-סונץ'. כרבה הראשון של גורליצה כיהן ר' יחזקאל לנדא, ממשפחת בעל ה"נודע ביהודה". ב- 1839 עלה על כס הרבנות ר' יקותיאל זלמן-לייב טייטלבוים, בעל ה"ייטב לב". כהונתו בגורליצה נמשכה עד 1856, ואז עבר לכהן ברבנות בדרוהוביץ' במקום אביו. את מקומו בגורליצה מילא חתנו ר' ברוך הלברשטאם. הלה עזב אף הוא לאחר זמן קצר את גורליצה, ועבר לרודניק למלא את מקום אביו. בגורליצה נתמנה לרב אחיו של בעל ה"ייטב לב", ר, שמואל טייטלבוים, אשר כיהן ברבנות עד 1888. על כסאו עלה בנו, ישראל יעקב, הקרוי ר' יוקיל. לאחר שכיהן שנים מעטות פרצה מחלוקת על הרבנות בגורליצה והקהילה נתפלגה לשני מחנות; המחנה האחד צידד בר' ברוך הלברשטאם שהחליט לחזור לגורליצה לאחר שלושים שנות כהונה ברודניק, ואילו המחנה האחר תמך בר' ישראל יעקב. המחלוקת נמשכה שלוש שנים עד שנקבעה בוררות בין הצדדים בראשותו של הרב שמואל אנגל מראדומישל. לפי פסק-הדין הותר לשני הרבנים לשבת בגורליצה, אולם בני הקהילה היו צריכים לקבוע מי מהם יכהן כרב. ואמנם זמן-מה נשארו השניים בגורליצה, אך לבסוף עזב ר' יוקיל את גורליצה וחזר לעיר כהונתו הקודמת בהונגריה. ר' ברוך הלברשטאם נפטר ב- 1906, ועל כסאו ישב בנו אלישע מקרוסנו עד ימי השואה. בימים הראשונים לכיבוש הנאצי נמלט ללבוב, שהיתה אז תחת הכיבוש הסובייטי, ומשם הוגלה לסיביר. בית-הכנסת בגורליצה הוקם, כנראה, במחצית השנייה של המאה ה- 18. צמוד לבית-הכנסת היה בניינו של בית-המדרש. בנוסף לבתי-תפילה אלה היה בעיר גם בית-מדרש הקרוי "בית-המדרש החדש" אשר חרב בימי מלחמת-העולם הראשונה, ושוב לא נבנה. כן התקיימו בגורליצה מניין קבוע בביתו של רב העיר ומניין בבנין ה"תלמוד-תורה". בזמן המחלוקת על הרבנות נבנה בית-המדרש שנקרא "בני אמונה וגומלי חסדים", בו התפללו תומכי ר' יוקיל. תחילה לא היה בית עלמין ויהודי גורליצה קברו את מתיהם בעיר ז'מיגרוד. בית-הקברות בגורליצה קודש באמצע המאה ה- 19. ב- 1904 היו בגורליצה 16 חדרים שבהם למדו 250 ילדים. כבשאר ערי גאליציה היה עד ראשית המאה ה- 20 עיקר החינוך בחדרים ואחדים מנערי גורליצה המשיכו בלימודיהם בבית-המדרש. ב- 1908 נעשה ניסיון להקמת בית-ספר עברי מיסודה של "שפה ברורה", ולידו גם גן ילדים, אך בית-הספר נתקיים רק זמן קצר. ב- 1912 נוסד "התלמוד תורה" בבית בן שתי קומות. נוסף על "התלמוד תורה", שפעל בגורליצה מראשיתה של המאה ה- 20, נוסדו מוסדוח חינוך בחסותה של "אגודת ישראל" - "בית יעקב" לבנות ובית-הספר "יסודי התורה" לבנים. כן הוקם חדר עברי מיסודה של "המזרחי" ובו לימדו גם היסטוריה ותנ"ך לפי השיטה של עברית בעברית. כן הוקם באותו זמן לערך מעין חדר מתוקן, שבו למדו בנוסף ללימודי קודש גם כתיבה ביידיש, מעט חשבון, פולנית וגרמנית. חרף חובת הלימוד בבתי-ספר עממיים נמנעו רבים מן ההורים מלשלוח את ילדיהם לבתי-ספר אלה מחשש טמיעה. בגימנסיה הכללית שהוקמה במקום ב- 1907 למדו תלמידים יהודים מעטים, 10- 12 אחוזים מכלל התלמידים. במשך שנים רבות הורו בה 3 מורים יהודים. היה זה בית-ספר תיכון לבנים ולבנות, להוציא זמן קצר שלמדו בו רק בנים. במלחמת-העולם הראשונה נחרבה הגימנסיה והוקמה מחדש בשנות העשרים למאה ה- 20. בגימנסיה, כמו בבית-הספר היסודי, היה לימוד דת ישראל חובה ואף הותקן בידי אלכסנדר לקר, מורה דת בגורליצה, ספר לימוד. בשנים הראשונות של המאה ה- 20 הוקמו בגורליצה חוגים ציוניים. אז נוסדה אגודת הנוער "צעירי יהודה" וכן הארגונים "השחר" ו"הדסה" ולידם ספריות ציבוריות. כן התקיים חוג "פועלי ציון" אשר בגורליצה נקרא בשם "ארגון עוזרי מסחר ומלאכה".

בין שתי המלחמות
כבר בשלהי מלחמת-העולם הראשונה התחילה האנטישמיות להציק ליהודים בגורליצה. בגמר המלחמה אף נפגעו היהודים מהתנכלות אלימה של חיילי הגנרל האלר. באמתלה של חיפוש נשק נערכו חיפושים בבתים של יהודים, ותוך כדי כך הוחרמו סחורות וחפצי ערך והרבה מדירות היהודים ניזוקו. קשיים לא מעטים נגרמו לכלכלת היהודים במקום מחמת הקמתם של קואופרטיבים פולניים שעמדו לדחוק את רגליהם של הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים. במרוצת הזמן היו גילויי-חרם נגד היהודים והצבת משמרות לפני חנויותיהם. היו גם עלילות וניסיונות להסית לפרעות. ב- 1926 העלילו על חברי האגודות הציוניות שהם קומוניסטים במסווה של ציונים ובעקבות העלילה נאסר מורה עברי ועוד כמה צעירים. בסופו של דבר הובהרה חפותם מכל אשמה והם שוחררו מכלאם, אולם בינתיים סערו הרוחות ואף היו מקרים של התנפלויות על יהודים. ב- 1931 נאסרו שני תלמידים יהודים מן הכיתה השמינית בגימנסיה באשמת קומוניזם. התלמידים הפולנים פתחו בהסתה פרועה נגד היהודים אך במקרה זה הוברר, שאין כל אשמה בשני תלמידים יהודים אלה ושניהם שוחררו, והורשו לגשת לבחינות-הבגרות. עיקר עיסוקם של יהודי גורליצה בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם היו המסחר הזעיר והמלאכה. החנוונים סחרו בבדים, בתבואה, בקמח, בביצים, בבהמות ובתוצרת חקלאית מגוונת, שהיתה מצוייה בשפע בסביבה. היו גם סוחרי יערות ובעלי מחסני עצים, או שמצאו את פרנסתם ברווח באספקת נפט ובעיבודו או בתעשייה זעירה כגון מפעלים לייצור נייר-זפת, נרות, לבנים, טחנות-קמח קטנות, מנסרות וכן מפעלי קונפקציה והנעלה זעירים. היו שהתפרנסו משווקים וירידים בערים הסמוכות. בגורליצה היו גם כמה בעלי מקצועות חופשיים יהודים: רופאים ועורכי-דין. בין בעלי-המלאכה יצויינו אופים, כובענים, עגלונים, קצבים, חייטים, סנדלרים, זגגים, פחחים ובורסקאים. העיסוק במלאכה הבטיח להם פרנסה בדוחק. רע במיוחד היה מצבם של העובדים בבתיהם שזכו להזמנות רק בתקופות מסוימות בשנה, וחמור אף יותר היה מצב פועליהם השכירים, שלעתים קרובות לא שולם שכרם במועד, וגם לא היו מבוטחים למקרה אבטלה. הוסיפו להרעת מצבם של החנוונים ובעלי-המלאכה פעולות מצד אנדקים נגד המסחר והשירותים שבידי היהודים. כך הוקמו אז "אגודת סוחרים יהודים", "אגודת סוחרים זעירים" וכן "ארגון בעלי-מלאכה". עיקר תפקידם של מוסדות אלה היה סידור רישיונות לחבריהם, מתן אשראי ואירגון קואופראציה ועזרה הדדית. בגורליצה פעלו שתי קופות גמילות חסדים: "גמילות חסדים גורליץ" ו"גמילות חסדים של בני אמונה וגומלי חסדים". שתיהן הגישו עזרה בסכומים ניכרים לתקופה ממושכת וללא ריבית. בגורליצה נוסדו גם שלושה בנקים קואופראטיביים שנתנו הלוואות לסוחרים ולבעלי-מלאכה בריבית נמוכה. אחד הבנקים נוסד על-ידי ארגון של בעלי-מלאכה. מספר חבריו בסוף שנות העשרים היה 650. אירגון של בעלי-מלאכה יסד גם בית-תפילה משלו. באותו פרק זמן פעלה חברת "לינת הצדק", שהושיטה עזרה רפואית לעניי העיר. חברה זו היתה קשורה עם חברת "ביקור חולים" ולידה אירגון נשים "חברת נשים", שעיקר טיפולו היה ביולדות עניות. בתמיכתו של הג'וינט הוקם בית-זקנים גורליצה היתה עיר חסידית מובהקת; רוב החסידים התרכזו מסביב לאדמו"רים משושלת שייניווא ובובוב לבית צאנז, אך היו גם חסידי בלז, סאדיגורה ודז'יקוב. בגורליצה קבע את חצרו ר' חיים אפרים פרטר מדמביץ וגם לו קהל חסידים. את מקומו בגורליצה מילא בנו ר' משה, וכן חתנו לבית ברנדוויין (שניהם נספו בשואה). החסידים קיימו בגורליצה 3 בתי-תפילה; של חסידי צאנז (בבית הרב), של חסידי בובוב ושל חסידי בלז. בשנות העשרים נוסד סניף של "אגודת ישראל" ולידו "פועלי אגודת ישראל", וכן ארגון נשים. סניף "אגודת ישראל" בגורליצה הקים במקום מרכז הכשרה לעלייה לארץ-ישראל. בגורליצה פעלו סניפים של כל המפלגות הציוניות וכן ארגוני-הנוער שקיימו קיבוץ-הכשרה משותף ל"שומר הצעיר", ל"עקיבא" ולבית"ר. מנהיגם של הציונים במשך שנים רבות היה עורך-הדין ד"ר בלך, שהיה גם חבר מועצת העירייה והנהלתה. ב- 1934 פתחו ציוני המקום אוניברסיטה עממית ולידה ספרייה ואולם-קריאה - מעין מרכז תרבות ששירת את כל העיר. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935 השתתפו יותר מ- 550 בוחרים, מהם נתנו 271 את קולם ל"ציונים הכלליים", 68 ל"המזרחי" ו- 134 ל"רשימת ארץ-ישראל העובדת". "המזרחי" הקים אירגון נשים "ברוריה" וכן תנועת נוער - "החלוץ המזרחי" - וייסד קיבוץ-הכשרה בחווה שבפרבר העיר. בקיץ 1921 התקיימו בחירות לוועד הקהילה. כל המפלגות התאחדו לרשימה אחת וחברי הוועד נבחרו פה אחד. בראש ועד הקהילה נבחר ד"ר מ. בלושטיין, שהתפטר לאחר שנה. כעבור שנתיים, מילא את מקומו יחיאל הולנדר.

במלחה"ע ה - II
לפני מלחמת-העולם השנייה ישבו בגורליצה כ- 3,400 יהודים. בימים הראשונים של ספטמבר 1939 עזבו את העיר כשליש מיהודיה ופנו מזרחה. מקצתם הגיעו לתחום גאליציה המזרחית, ולאחר כיבושה של זו על-ידי הרוסים נשארו יושבים שם, אך רובם חזרו לאחר נדודים קשים לגורליצה. כמה מבני גורליצה שנלכדו בידי הגרמנים בדינוב, נרצחו שם במחצית ספטמבר 1939 יחד עם עוד כ- 300 יהודים מאנשי המקום ומבין הפליטים. גורליצה נכבשה בידי הגרמנים ב- 7 בספטמבר 1939. עם כניסתם לעיר עצרו הגרמנים כמה בני-ערובה - פולנים ויהודים כאחד. חיילי הוורמאכט החלו בחטיפות יהודים לעבודות פרך ובגזל רכושם, וגם התעללו בחטופים (גזזו זקנים). היהודים קיבלו רשות מן השלטונות להתפלל בראש השנה ת"ש בבית-הכנסת, אולם הם לא באו לתפילה משום שהכומר המקומי הזהירם, שהגרמנים מכינים ליהודים מלכודת בבית-הכנסת. ואכן קבוצת גרמנים הגיעה בראש-השנה לבית-הכנסת, ומשלא מצאו שם מתפללים, הסתפקו בהרס פנים הבית. באותם הימים תפסו חיילי הוורמאכט כמה יהודים (5 או 7), הוציאו אותם מחוץ לעיר ורצחום. יש לציין, שבנוסף לפליטים מגרמניה, שבאו לגורליצה אחרי ליל הבדולח, הגיעה בסתיו 1939 קבוצת פליטים יהודים ממערב-פולין וכנראה באביב 1940 - פליטים מלודז'. בסתיו 1940 חיו במקום כ- 4,000 יהודים, וכ- 1,500 בכפרים שבסביבה. בסתיו 1939 הוחרמו, או הועברו לידי "הנאמנים" מבין הגרמנים או הפולקסדויטשה המקומיים, מפעלים ובתי-מלאכה של יהודים. עד שנת 1940 הורשו להתקיים חנויות קטנות של יהודים, אולם בעליהן נצטוו לסמנן במגן-דוד. את החנויות ניהלו הנשים בלבד; הגברים נמנעו לעמוד בחנויותיהם מחשש החטיפות לעבודה. בינואר 1940 נצטוו היהודים לשאת על ידם השמאלית סרט לבן ובו מגן-דוד כחול. באותו חודש מינו הגרמנים יודנראט בן 7 חברים. בראשו הועמד עורך-הדין ד"ר הנריק ארנולד, ציוני ואיש-ציבור. לפי פקודת מושל נפת יאסלו מיום 29 באפריל 1940, היה היודנראט בגורליצה כפוף למועצה יהודית מרכזית במחוז יאסלו. ליד היודנראט הוקמה משטרה יהודית. בראשית ימיו עסק היודנראט בעיקר באספקת אנשים לעבודת-כפייה. ואמנם מדי יום ביומו סיפק 100 עד 300 איש וכך מנע חטיפות פרועות של יהודים. תחילה הועסקו כמה עשרות יהודים, ולאחר מכן גדל מספרם ל- 100 בשתי מנסרות בגורליצה, שאותן ניהלה בתקופת הכיבוש חברה גרמנית "הובאג", וכן במפעל לנייר-זפת שעד 1939 היה רכושו של היהודי פסל. יהודים אחרים הועסקו בעבודות ניקיון בעיר ובסלילת כבישים, בין היתר הכביש סאנוק-יאסלו. כדי להקל על מצוקת הפליטים וכן על עניי המקום קשר היודנראט כבר ב- 1940 קשרים עם הי.ס.ס. בקראקוב, וב- 1941 נוסד בגורליצה סניף הי.ס.ס, בפברואר 1942 קיבלו מטעמו עזרה 300 יהודים. בגורליצה הוקם מטבח ציבורי והנזקקים קיבלו גם חבילות של מצרכי-מזון. כבר ב- 1940 פעלה ליד היודנראט מירפאה. יש להניח, שבתקופה ההיא שירת את החולים רופא פולני, מאחר שרופא יהודי הגיע לגורליצה מקראקוב רק ב- 1941. בסתיו 1940 עבדו במירפאה גם שני מרפאי-שיניים. משפשטו מגיפות בסוף 1941, או בתחילת 1942, הוקם בגורליצה בית-חולים קטן ליהודים. בדצמבר 1940 נפתח בית-ספר יהודי בן 7 כיתות, ובו יותר מ- 400 תלמידים. רשמית היתה שפת ההוראה עברית, אולם למעשה הורו בפולנית ואילו העברית היתה אחד המקצועות. בבית-ספר זה קיבלו הילדים מזון נוסף אף כי לרבים מהם היתה זאת הארוחה היחידה ביום. בית-הספר פעל גם אחרי החופש הגדול ב- 1941, ונסגר כנראה לקראת סוף אותה שנה. ב- 1940 תיכנן היודנראט לפתוח קורסים מקצועיים לנוער, כגון חייטות, תפירת לבנים, סנדלרות, מסגרות ואפילו קורסים לחקלאות. אך תוכניות אלה לא יצאו, כנראה, לפועל. עד יולי 1941 התגוררו היהודים בכל רחובות העיר. במצוקתם הכלכלית הסתייעו בהברחת מזון מסלובאקיה; בהברחה שותפו גם אנשי המקום הלא-יהודים. ביולי 1941 התחילו השלטונות הגרמנים בהקמת הגיטו. היהודים גורשו ממרכז העיר; 160 מהעניים ביותר, מהם פליטים, גורשו מגורליצה לבובובה, וב- 7 באוגוסט נשלחה קבוצה נוספת מגורליצה לבייץ', בובובה וז'פייניק שצ'יז'בסקי. הגיטו הוקם באוקטובר 1941, אך תחילה היה זה כנראה גיטו פתוח, בלא שמירה. במשך הזמן צומצם שטחו של הגיטו לכמה רחובות קטנים בשכונת דבוז'יסקו. הגיטו נסגר בפברואר 1942. שררה בו צפיפות גדולה (10- 15 איש בחדר אחד). למצוקת הצפיפות נוספו מחסור במזון ובביגוד וכן בחומר-הסקה. פשטו מחלות ובעקבותיהן היתה תמותה גדולה. נוסף לכל אלה נצטוו היהודים בחורף הקשה של שנת 1941- 1942 למסור לשלטונות כל בגדי פרווה. הללו שסירבו להישמע לצו הוצאו להורג. בין השאר נרצחה משפחת הספר מיינהארט. עם החרפת המצב נשתנה גם הרכבו של היודנראט. היו"ר, ד"ר ארנולד, הוכה ונורה על-ידי הגרמנים למוות במשרדו, כנראה בקיץ או בסתיו 1941, לאחר שסירב למלא אחר הוראותיהם. במקומו נתמנה ליו"ר היודנראט ד"ר בלך. ב- 3 בינואר 1942 רצחו אנשי הגיסטאפו כ- 20 יהודים ברחובות גורליצה. כעבור כמה שבועות נרצחו השוחט פרץ האופמן, אשתו ו- 5 ילדיו. באפריל 1942 הרגו הגרמנים בגורליצה ובבייץ' כ- 70 יהודים בתואנה שהם "קומוניסטים וציונים", או שבני משפחותיהם ערקו לברית-המועצות. באביב 1942 הגיעו לגיטו בגורליצה יהודים מגורשים מכפרי הסביבה. אז נפוצו שמועות על חיסול יהודים בהמוניהם. היודנראט הקים בית-מלאכה למקצועות שונים, בעיקר לחייטות. ביוני הועסקו בבית-מלאכה זה 350 פועלים. באותה תקופה הוקמה סדנה לבני נוער בגיל 13- 20 ובה הועסקו כ- 100 נערים ונערות בעזרת 14 מדריכים, בייצור צעצועים, נעלי בית ועוד. ערב תשעה באב תש"ב (22.7.1942) ציוו השלטונות על כל הגברים להתאסף בכיכר בדבוז'יסקו. לאחר שנעשתה סלקציה נשלחו כ- 300 צעירים למחנה-עבודה בפלאשוב שליד קראקוב. באותו חודש הוטלה על יהודי גורליצה קונטריבוציה. כשנתקשו לאסוף את הסכום הנדרש נסרקו בתי היהודים והכסף נלקח בכוח. בתחילת אוגוסט 1942 הועברו לגיטו בגורליצה יהודי בובובה ובייץ'. ב- 12 באוגוסט שוב תבעו הגרמנים מן היודנראט קונטריבוציה בסך 250,000 זלוטי שתשולם בו במקום. אור ליום 14 באוגוסט 1942 כותר הגיטו על ידי הגרמנים, אנשי המשטרה הפולנית והאוקראינים. לקראת בוקר נצטוו היהודים להתאסף בכיכר דבוז'יסקו. רבים נשארו במחבואים בעליות-גג, במרתפים ועוד. הגרמנים סרקו את השטח והיהודים שנתפסו נרצחו במקום. מבין אלה שהתייצבו בכיכר נשלחו כ- 200 צעירים למחנה בפלאשוב. זקנים, חולים וילדים - כ- 700 איש, הובאו במשאיות למקום הקרוי גארבץ ליד הכפר אומנישונקה ושם נרצחו. אנשי היודנראט ומשפחותיהם נרצחו אף הם ליד בניין הגיסטאפו. הללו שנשארו בכיכר, חוץ מעובדי "הובאג" ומפעל נייר-הזפת, הועברו לצריפים של בית-חרושת לנעליים, מול תחנת הרכבת. שם שהו בצפיפות גדולה ובלא אוכל ושתייה עד ל- 17 באוגוסט. באותו יום ולמחרת שולחו בקרונות משא למחנה-המוות בבלז'ץ. בגורליצה נותרו עדיין כ- 100 עובדי "הובאג" ובית-החרושת לנייר-זפת, וכן כ- 600 אנשים שנועדו לניקוי הגיטו, וכנראה אף כמה עשרות יהודים שעבדו באחוזות חקלאיות בסביבה. עתה הוקם גיטו סגור, ובו שוכנו כ- 700 איש. הגיטו היה סגור ומסוגר, אך בכל זאת עלה בידי כמה יהודים שניצלו במחבואם מימי האקציה של חודש אוגוסט להתגנב לתוכו. כ- 50 איש מהם נחטפו ונצטוו לקבור את הנרצחים בגארבץ; הקוברים לא חזרו על-פי-רוב. לאחר שבוע נערכה בגיטו סלקציה נוספת. הכול נתחייבו להתייצב במקום מיועד. 250 מהם נצטוו על-ידי הגרמנים (לפי רשימה שהוכנה מראש) לצאת משורות הנפקדים. משסירבו הללו להישמע לצו החלו הגרמנים לירות בהם. רבים נהרגו במקום, והנותרים הועלו לקרונות-משא והובלו למחנה-המוות בבלז'ץ. ב- 14 בספטמבר 1942 חוסל הגיטו; כ- 350 איש שולחו לבלז'ץ. במקום נשארו עובדי "הובאג" (כ- 70 איש). ומפעל נייר-הזפת (כ- 30 איש), הללו הועברו לגור במקומות עבודתם ושם נכלאו עד ל- 6 בינואר 1943. באותו יום שולחו פועלי "הובאג" למחנה-העבודה במושינה ועובדי מפעל נייר-הזפת לז'שוב. גורליצה שוחררה ב- 16- 17 בינואר 1945. נתקבצו בה כ- 200 יהודים מבני העיר, מהם שהסתתרו בסביבה ומהם שחזרו מברית-המועצות או ממחנות-הריכוז. ראשוני החוזרים לעיר מולדתם, כ- 30 איש, כבר הגיעו ב- 1945 והחלו מיד בניסיון לשקם את שארית הפליטה. עיקר דאגתם של החוזרים היתה הנצחת זכר הנספים. מגורליצה הוציאו היהודים את גוויות הנרצחים, שהיו קבורות במקומות שונים, והביאון לקבר ישראל בבית-העלמין. לזכר הזקנים והילדים שנרצחו בגארבץ הוקמה במקום אנדרטה; כל ספרי-התורה וספרי-הקודש נאספו ונקברו בבית-הקברות. המצבות, שנעקרו מבית-העלמין היהודי בתקופת הכיבוש הגרמני ושימשו לא אחת לסלילת מדרכות בעיר, הוחזרו למקומותיהן. מחוסר אמצעים לא עלה בידי שרידי הקהילה לגדר את בית-הקברות. לאחר זמן-מה עזבו כל היהודים את גורליצה.

עדויות:

 

http://www.zchor.org/birenbaum/dobka.htm

מידע על גורליצה

http://www.whitemaps.co.il/%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%A6%D7%94

 

http://horabis.blogspot.com/2007/10/blog-post_11.html

http://he.bukisa.com/topics/%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%A6%D7%94

 

קישור על העיר היום

 

http://www.travelblog.org/Europe/Poland/Subcarpathian/Jaslo/blog-337037.html

 

http://www.gmina.gorlice.pl

 

http://www.maplandia.com/poland/malopolske/gorlice

 

http://moreshetyahadutpolin.org/

מרכז מורשת יהדות פולין