כ"ח תמוז ה'תשע"ז

גטו וארשה GHETTO WARSAW

קהילה בפולין
מחוז: וארשה
נפה: וארשה

תולדות הקהילה:
בין שתי המלחמות
עם תום מלחמת העולם הראשונה היתה וארשה ממרכז "פולין הקונגרסאית" שבמסגרת הקיסרות הרוסית לבירת מדינה עצמאית, "הרפובליקה הפולנית השנייה", תפקיד שלא מילאה מאז "הרפובליקה הראשונה" (1595- 1795). אחד הקשיים המרכזיים בתפקודה כבירה היה לשמש גורם מאחד בארץ, שקמה מהריסותיה בתוך החלל הריק שנוצר עקב התפוררות שלוש המעצמות הגדולות שהשתתפו במשך 123 שנים בחלוקת פולין: פרוסיה, אוסטרו-הונגריה ורוסיה הצארית. על השלטונות בוארשה היה ללכד מחדש שלוש יחידות אדמיניסטרטיביות שנעשו שונות זו מזו במשך השנים בכלכלתן, במבנה החברתי וברקע הפוליטי שלהן. בעשרים ואחת השנים של קיום המדינה הפולנית העצמאית שימשה וארשה מרכז לפעילות כלכלית וחברתית של המדינה המחודשת; אליה התנקזו המאבקים של הגופים הפוליטיים העיקריים בפולין. הדבר אמור גם לגבי יהודי וארשה. במשך כל אותה תקופה תפסה וארשה היהודית מקום מרכזי בפעילות יהודי פולין כולה בכל תחומי החיים. וכשם ששימשה מקום מושב והתארגנות של המוסדות והמפעלים המרכזיים כך שימשה גם, באופן טבעי, שדה מפגש ועימות של כל זרמי היהדות במדינה. בתקופה זו גילו יהודי וארשה עירנות חברתית, חיוניות פוליטית ויצירה תרבותית שלא היו כמותן במשך כל הדורות של גלות פולין.

סגור

במלחה"ע ה - II
שהיוו 29.1% מכלל אוכלוסיית העיר. יהודים היו מפוזרים על-פני העיר כולה, אך בחלקה הצפוני של עיר הבירה הפולנית היתה שכונה נרחבת המיושבת ברובה יהודים. בתים רבים וגם רחובות אחדים היו מיושבים אך ורק יהודים. לפי הנתונים של שנת 1931 עסקו 46.8% מכלל היהודים במלאכה ובתעשייה 32.7%-ו במסחר וכספים. יהודים רבים עסקו במקצועות חופשיים - 8%-כ. במסחר ובתעשייה נמנה רק אחוז קטן מן היהודים עם בעלי המפעלים הגדולים או היה פעיל במסחר סיטונאי ובינלאומי. הרוב המכריע של היהודים שהתפרנסו ממסחר עסקו במסחר קימעונאי זעיר וברוכלות. רוב העוסקים במלאכה היו לאמיתו של דבר פועלים שעבדו לבדם עם כלי המלאכה שלהם. להוציא מורים היו רק מעט מאוד יהודים שהועסקו בפקידות ובעבודות אחרות במסגרת המנגנון הממשלתי והמוניציפלי בעיר הבירה, שבה 75% מכל הפקידים 25%-ו מכל הפועלים הועסקו מטעם הממשלה. רק 2% מן המועסקים במשרות הציבוריות בוארשה היו יהודים. בדרך כלל היתה חסומה בפני היהודים גם הכניסה לעבודה במפעלי התעשייה הגדולים שבבעלות הממשלה ובבעלות פרטית. לעתים נרתעו גם בעלי מפעלים יהודיים מלהעסיק יהודים, אם בגלל שהעבודה נעשתה גם בשבתות ואם בגלל סיבות אחרות. בשנים שלפני המלחמה החריפה מאוד התרוששות היהודים ואותות המדיניות האנטישמית של הממשלה ושל הגורמים הפוליטיים השונים, כמו גם גילויי האנטישמיות ברחוב השפיעו מאוד על חייהם של היהודים. מציאות זו של מחנק כלכלי, התחושה של נרדפים וחוסר האפשרות להגר - בשל סגירת הגבולות בידי ארצות ההגירה הפוטנציאליות וצמצומים דרסטיים בסיכויי העלייה לארץ-ישראל מאפיינים את הקיום היהודי ערב המלחמה. אבל וארשה היתה באותן שנים גם בירתה של יהדות פולין ומרכז חשוב של היהדות העולמית בכלל. בוארשה שכנו כאמור מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, האיגודים המקצועיים היהודיים, מוסדות ציבור ודת. בוארשה התנהלה פעולה תרבותית ענפה מאוד. כאן יצאו לאור מרבית העיתונים וכתבי העת היהודיים בלשונות שונות, מכאן כוונה הפעולה של הזרמים החינוכיים המגוונים, אגודות הספורט ותנועות הנוער. התנופה התרבותית, שכללה יצירה בתחומי הספרות והאמנות, הוצאות ספרים, תיאטרונים ומועדונים למיניהם, עמדה בניגוד בולט לשפל הכלכלי ולעוני המשווע של המוני היהודים בוארשה. המשבר ביחסים בין הרייך השלישי הנאצי ובין פולין בא אחרי תקופה ארוכה מאז( 1934) של יחסי קרבה בין שתי מדינות אלה והוא היה גלוי לעין האוכלוסייה הפולנית רק במשך חודשים אחדים. חודשים אלה של מתח הצטיינו גם בגילויים קצרי טווח של הבנה בין פולנים ליהודים. בעיר שררו מבוכה וחוסר ודאות. משפרצה המלחמה, ב- 1 בספ- טמבר 1939, למרות שהיתה צפויה, היא מצאה הן את הפולנים והן את היהודים כשהם בלתי מוכנים וחסרי אונים. ליהודי פולין - וליהודי וארשה בתוכם - לא היתה אותה שהות, שהיתה למשל ליהודי גרמניה ופחות מהם ליהודי אוסטריה וצ'כוסלובקיה, לחשוב על הגירה ולמצוא דרכים לצאת מארץ מגוריהם. במשך השבוע הראשון של המערכה הצבאית עלה בידי כוחות הגרמנים לשבור את עמוד השדרה של הצבא הפולני ובסיומו עמד הצבא הגרמני בשערי וארשה. הפיקוד הפולני החליט להפוך את וארשה למבצר לוחם. האוכלוסייה האזרחית, ובכללה יהודים רבים, יצאה למבואות העיר כבר בימים הראשונים של המלחמה כדי לחפור תעלות נגד טנקים ובתוך העיר הוקמו מחסומים. אך בד-בבד עם ההחלטה להגן על העיר, שביטא אותה בלהט רב ומתוך שכנוע עמוק שהדביק אחרים, ראש העיר סטפאן סטאז'ינסקי, פנה בלילה שבין 6 ל- 7 בספטמבר הקולונל רומאן אומיאסטובסקי, דובר המפקד העליון, בקריאה נרגשת אל כל הגברים המסוגלים לשאת נשק וביקש מהם לעזוב את העיר. פנייה זו יצרה בהלה. המוני אנשים, משפחות שלמות, אך בעיקר גברים צעירים ומבוגרים קצת יותר נעו בשיירות דחוסות על גבי גשרי הוויסלה מזרחה. ראש העיר ניסה לבלום את גל היוצאים. אין לדעת אם ההוראות הסותרות היו תוצאה של חילוקי דעות או שנבעו מחוסר תיאום. מכל מקום, דברי התחינה וההרגעה של סטאז'ינסקי לא הצליחו לעצור את הגלים של בני אדם הנעים ללא הרף. רק למעטים מבין היוצאים התמזל מזלם לנוע בכלי רכב כלשהו; הרוב עשו את דרכם ברגל. כפי שרשם ביומנו ביום 7 בספטמבר אדם צ'רניאקוב, מי שעתיד להיות תוך זמן קצר ראש היודנראט בוארשה, "בציקלון על גבם הפליגו שונים אל הבלתי ידוע". הכבישים היו מלאים בני אדם ששימשו מטרה קלה למטוסים הגרמנים שלא היססו להנמיך טוס ולירות בהמונים מנשק אוטומטי. בין העוזבים היו גם מנגנון הממשלה וצמרת השלטון. עזבו גם ראשי הגופים הפוליטיים והציבוריים. גם מן היהודים נסחפו אנשי ציבור רבים, ראשי המפלגות הפוליטיות ופעיליהן מכל הזרמים, נציגים בגופים המוניציפליים ורבים מראשי הקהילה, כולל ראש הקהילה מאוריצי מייזל. היציאה היתה למנוסה מבוהלת. כנראה לא נעשו בשום מקום הכנות של ממש לקראת מצב כזה של פינוי מהיר ולא מונו אנשים או גופים שיתפסו את מקום היוצאים במצב החירום שעמד להיווצר. באותו חודש ראשון של בריחה מבוהלת לא נתן איש את דעתו על השאלה מה עלולה להיות המשמעות של נטישה לאורך זמן. כולם היו שרויים במתח והמאבק להישאר בחיים לא הותיר מקום לשיקול דעת ולתכנון מפוכח. היה זה המבחן הגורלי הראשון, אחד מני רבים, שהיו עתידים לפקוד את תושבי וארשה בכלל ואת יהודי וארשה בפרט. כבר מן הימים הראשונים הופגזה העיר מן האוויר. בתום השבוע הראשון שותקה כליל ההגנה האנטי-אווירית ומטוסי הגרמנים יכלו להטיל את פצצותיהם באין מפריע. מלאכת ההרס וההרג בוצעה ללא הבחנה; נפגעו כנסיות ובתי כנסת, בתי מגורים ובתי חולים. מן ה- 8 בספטמבר נחתו על העיר גם פגזים מן התותחים שהוצבו במבואותיה. תחת מטר הפגזים הבלתי פוסק קרסו בתי מגורים על דייריהם. המרתפים שבהם ביקשו אנשים מקלט מפני הפצצות היו לא אחת למלכודת מוות לחוסים בהם. התנועה בעיר שותקה כמעט לחלוטין ובשל כך לא הוגשה כל עזרה לנפגעים ולא נעשו ניסיונות לחלץ את הלכודים בין ההריסות. בעיר התרבו הפליטים, הן אלה שגורשו או ברחו ממקומות אחרים במערב פולין והן פליטים שנהרסו בתיהם בעיר ורכושם אבד. מיום ליום גברו הצער והייאוש של תושבי העיר הנצורה והמופגזת הן מן האוויר והן מן הקרקע. ב- 24 בספטמבר רשם אדם צ'רניאקוב ביומנו: "כל הלילה יריות תותחים. אין גז, מים, חשמל, לחם. יום נורא." ה- 25 בחודש כונה בשם "יום הדמים".."בשבוע האחרון של החודש העיר במצב של חורבן, תוהו ובוהו ומוות." ב- 28 בספטמבר נכנעה וארשה ולמחרת נכנסו חיילים גרמניים לעיר. אין לנו הוכחות שהגרמנים באמת התכוונו לפגוע ברחובות היהודיים דווקא ואיזור המיושב יהודים בצפיפות. מכל מקום, כך חשבו היהודים; הם היו בטוחים שהם משמשים מטרה מיוחדת בשביל הגרמנים. מטר הפגזים שנחת על הרחובות המאוכלסים יהודים בימי החגים עוד חיזק את הרושם הזה. חיים אהרון קפלן, מורה יהודי בוארשה, שכתב יומן מפורט (תירבעב) עד יומו האחרון בגטו וארשה, רשם ב- 14 בספטמבר: "אתמול, בין השעות 5.00 ל- 7.00, לפני התקדש חג ר"ה ]ראש השנה[ ת"ש היתה התנפלות אווירית על הרובע הצפוני, המאוכלס ברובו הגדול יהודים." וצ'רניאקוב המאופק, שלא היה שומר מצוות, רשם ב- 22 בספטמבר: "היום יום כיפור -יום הדין. כל הלילה הרעשת תותחים." קשה לקבוע אם היו ליהודים דעות ומושגים ברורים בנוגע לגרמנים הכובשים ואופי הכיבוש הצפוי. בוודאי לא היתה זו דעה אחידה. ללא ספק עורר המצב תחושה של חרדה עמוקה. שכן, כל יהודי ידע על המשטר הנאצי ועל יחסו ליהודים. יחד עם זה מתקבל הרושם מן הכתבים והזיכרונות, שהיהודים הניחו או התנחמו בכך שהמציאות תהיה נוחה יותר ממה שמשערים. יהודים, במיוחד קשישים יותר, העלו זיכרונות מימי מלחמת העולם הראשונוה ומהמפגש עם חיל כיבוש מקפיד על הסדר וסובלני כלפי היהודים. הללו טענו, שלא ייתכן שהגרמנים, כבני אדם מתורבתים, חל בהם שינוי שעיוות את דמותם. אולם כבר בימי הכיבוש הראשונים, עוד בטרם פורסמו הגזרות והצווים מטעם הרשויות החדשות, באה ההתפכחות והיהודים למדו לדעת שהצבא הגרמני שנכנס לעיר בשנת 1939 אינו דומה כלל וכלל לצבא שחנה בה בעת מלחמת העולם הראשונה. וארשה העיר שינתה את פניה כליל במשך חודש הקרבות וההרס. לפי המשוער נהרגו ונפצעו בעיר כ- 50,000 איש וכרבע מבתי העיר נהרסו או ניזוקו. אבל עוד בטרם הופיעו הצווים האנטי-יהודיים הרשמיים היו היהודים קורבן של פגיעות ואפליה. יהודים גורשו מתורים למזון, היו חטיפות פראיות של יהודים לעבודה כפייה, התעללו ביהודים דתיים, חנויות של יהודים נשדדו ורכוש יהודים שהוסתר בבתים נמצא בידי גרמנים במדים מלווים גרמנים לובשי אזרחית שהודרכו בידי מלשינים פולניים ויהודיים. נוסף על החרמות רכוש אצל יהודים אמידים רבו המקרים של החרמת דירות, רהיטים ודברי ערך בדירות פרטיות. החטיפות לעבודה של אנשים ללא התחשבות בגיל ובמצב הבריאות שיתקו את התנועה ברחובות ומנעו מיהודי העיר לחזור לעיסוקיהם. אך הגורם העיקרי שמנע את שיקום החיים ואת החזרה לעבודה היו השינויים וההסדרים החדשים שהנהיגו הכובשים. מרבית המפעלים לא נפתחו מחדש, שכן היהודים חששו לחדש את המסחר ולהציג סחורה בחנויותיהם. מורים, פקידים, בעלי מקצועות חופשיים וכל אלה שעסקו במקצועות כמו עיתונות, או במוסדות תרבות וחברה איבדו את משרותיהם. הם פוטרו ללא פיצויים ונותרו ללא סיכוי למצוא עבודה אחרת. ב- 26 באוקטובר נמסר על הקמת ה"גנראל גוברנמן לשטחים הפולניים הכבושים". במסגרת זו נכללו השטחים המרכזיים של פולין שיצרו מעין מובלעת אתנית פולנית. וארשה נכללה גם היא ב"גנראל גוברנמן" והיתה העיר המרכזית של אחד מארבע המחוזות שהרכיבו אותו שלושת( האחרים היו קרא- קוב, לובלין םודארו). אך לא וארשה נועדה להיות בירת המחוז החדש כי אם קראקוב, בירתה העתיקה של פולין. שם קבע את מושבו המושל הכללי, האנס פראנק, ד"ר למשפטים ומוותיקי הנאצים שהיה חבר ממשלת הרייך ועמד בראש האקדמיה למשפטים. הצווים הראשונים נגד היהודים פורסמו ברבים במהלך חודש נובמבר. הצו החמור מכולם, שפגע בכל יהודי כגבר כאשה ובני כל הגילים היה הצו שחייב את היהודים לענוד סרט לבן בצאתם מבתיהם. הסרט היה צריך להיות ברוחב 10 סנטימטרים לפחות ועליו מגן דוד כחול וחובה לשאת אותו על שרוול ימין של הבגד העליון. זמן לא רב אחר כך פורסמה הוראה שכל חנות וכל עסק של יהודים חייבים להיות מסומנים. הוראה אחרת, שחלה על כל האוכלוסייה, חייבה למסור את מקלטי הרדיו הביתיים ואסרה לחלוטין החזקת מקלטים בבתים. בינואר פורסמה הוראה האוסרת על יהודים לנסוע ברכבות. זה היה כלי התחבורה היחיד שעמד לרשות התושבים; משמעות ההוראה היתה, ניתוק גמור כין היהודים במקומות היישוב השונים. משמעות חמורה עוד יותר היתה לצווים בענייני כלכלה. ב- 17 באוקטובר הוציא נציב מחוז וארשה הוראה האוסרת על לא יהודים לרכוש או לחכור עסקים שבבעלות יהודים אלא לאחר קבלת רישיון מיוחד. עסק יהודי נחשב, לדברי ההוראה, כל עסק או מפעל עסקי או מסחרי 25%-ש ויותר ממנו מצויים בידי יהודים. כנובמכר פורסמו הוראות בדבר המחזור העסקי או המסחרי שמותר ליהודים לנהל. לפי התקנות הותר ליהודי שחייבים לו כסף לקבל לידיו במזומן לכל היותר סכום של 500 זלוטי (10 עד 20 רלוד). כל היחר יש להפקיד בבנק בחשבון חסום. הבנקים היו רשאים למסור ליהודי לכל היותר 250 זלוטי לשבוע ולרשום לזכותו לא יותר מ- 250 זלוטי נוספים לשבוע. משפחה יהודית היתה רשאית להחזיק במזומן סכום שלא יעלה על 2,000 זלוטי. כל סכום מעל לזה חייבים להפקיד בבנק. קפלן רשם ביומנו שהיהודים לא הזדרזו לציית להוראות אלה ואף יהודי לא הפקיד את כספיו כמצווה. אפשר היה לחשוב, כתב קפלן, שאיש אינו חייב לשום יהודי סכום גבוה מן הסכומים הנקובים בצו. הכותב התפאר, שהיהודים אינם מוכנים להישמע לגזרות האכזריות והבלתי אנושיות שהטיל עליהם הכובש. אלא שאם הועילה הסרבנות היהודית לגבי סכומים שהוחזקו בבית, בהסתר, היא לא יכלה לעמוד ליהודים בפומבי; התקנות הללו מנעו מן היהודים את העיסוק דר הגטו בחוטי תיל ונסגר. היודנראט בוישוגרוד הוקם כבר בשבועות הראשונים של הכיבוש. כחברי היודנראט מוזכרים יוסף דיאמאנט, מאיר גורפינקל, אברהם ישראלביץ, חנוך כהן, יוסף ליכטנשטיין, מאיר שוחט. במחצית השנייה של שנת 1941 מוזכר יצחק בול כיושב-ראש היודנראט ומשה לייב דיאמאנט כמזכיר. ליד היודנראט פעלה משטרה יהודית. כבר בתחילת פעולתו הוטלה על היודנראט החובה לספק בין 40 ל- 50 עובדים יהודיים לעבודות שונות בעיר. בהתחלה קיבלו העובדים תשלום זעיר תמורת עבודתם. בט' באב ת"ש (13.8.1940) הקימו הגרמנים בביילסק שליד פלוצק מחנה עבודה ל- 120 יהודים מוישוגרוד, ביילסק, בודזאנוב ודרובין. היודנראט בוישוגרוד נדרש להכין את רשימת המועמדים לשילוח למחנה. חברי היודנראט סירבו לעשות זאת. הגרמנים ערכו סריקות בבתים והוציאו את הגברים למחנה. הם לקחו גם כמה מחברי היודנראט. הללו קיבלו במחנה "טיפול מיוחד" - הם הוכו בצורה אכזרית ביותר. במקומם התמנה בוישוגרוד יודנראט חדש. לאחר מספר שבועות, כשהגיע המועד להחליף את קבוצת הגברים הראשונה במחנה ביילסק בעובדים חדשים, נדרש גם היודנראט החדש להכין רשימת מועמדים. שוב סירבו חברי היודנראט לציית לפקודה ושוב ערכו הגרמנים סריקות בבתים והוציאו משם את הגברים. תחילה שולחו מוישוגרוד לביילסק קבוצות של 40- 50 עובדים. במרוצת הזמן גדל מספרם של יהודי וישוגרוד במחנה. כנראה, שבמחצית השנייה של שנת 1941 היו בני וישוגרוד האסירים היחידים במחנה זה. הם עבדו בעיקר בטיוב קרקע. בקיץ 1941 הועסקו כ- 70 יהודי וישוגרוד בבניית סוללת מגן בחופי הנהר ויסלה ליד הכפר יאנושב. יהודים אחרים עבדו . בסלילת כבישים ובעבודות שדה ומשק באחוזות שבסביבת וישוגרוד. ב- 6 במארס 1941 ריכזו הגרמנים את כל יהודי וישוגרוד בכיכר השוק שכותרה בידי אנשי האס"אס, המשטרה הגרמנית וה"פולקסדויטשה" הגרמנים( םיימוקמה). במקום נערכה סלקציה - כ- 700 יהודים, ללא הבדל מין וגיל, נדחסו באכזריות לתוך המשאיות שעמדו ליד הכיכר והובאו למחנה המעבר בדז'יאלדובו. בין המגורשים היה גם רבה של וישוגרוד, הרב נפתלי שפיוואק. ב- 12 במארס הועברו כולם ברכבת לקיילצה ומשם לסלופיה נובה, עיירה קטנה במרחק 40 ק"מ מקיילצה. יחד עם יהודי וישוגרוד גורשו אז לסלופיה נובה יהודי מלודז'יישין וביילסק. יהודי סלופיה נובה, שמנו 80 משפחות בערך, קיבלו את הפליטים בחמימות רבה

סגור

בעת מלחה"ע ה - I
מתקופת נסיכות מאזוביה עד( שנת 1527) לא נשארו נתונים מלאים ומהימנים על ימיה הראשונים של העיר וארשה. גם היום עוסקים ההיסטוריונים והארכיאולוגים בשחזור ראשיחה של העיר ולעתים קרובות רב הספק על הברור והידוע באשר למיקומו של היישוב הקדמון שממנו התפתחה העיר. בחפירות הארכיאולוגיות הוכח קיומם, במאות ה- 10 וה- 11, של כמה יישובים מבוצרים קטנים במקום שבו משתרעת העיר היום. במאה ה- 13 מוזכר כפר בשס וארשובה השס( הזה היה מקובל לציון העיר עד המאה ה- 17). באותה מאה נעשה המקום לאט לאט לעיר ובתחילת המאה ה- 14 מוזכר בה ה"קאשטלאן" הממונה( על העיר מטעם ךיסנה). במבצרו שעל גדת הנהר ויסלה ביקרו לעתים קרובות נסיכי מאזוביה, שליטיו של האיזור כולו. כנראה קיבלה אז וארשובה מעמד של עיר על סמך "החוק החלמיני". היישוב העירוני התפתח בשטח שבין הנחל דונאי ובין הנחל על שם יוחנן הקדוש והשטח הוקף חומה. בשנת 1408 הופרד משיפוטה של וארשה החלק הקרוי נובה מיאסטו העיר( השדחה) וגם לו ניתן מעמד של עיר. שתי הערים סטארה מיאסטו העיר( הקיתעה) ונובה מיאסטו נבדלו זו מזו בעיסוקם של תושביהם - חקלאים ובעלי מלאכה עניים התגוררו ב"עיר החדשה", ואילו ב"עיר העתיקה" התגוררו על-פי רוב הסוחרים ובעלי מלאכה אמידים יותר. מעמדה הפוליטי של וארשה הלך והתחזק הודות להתפתחותה כמרכז מסחרי; במאה ה- 14 היתה וארשובה מקום מושב- משנה של נסיכי מאזוביה ובשנת 1377 היתה לבירת מאזוביה. בנוסף למסחר המקומי עסקו אחדים מתושבי וארשה בסחר אזורי במוצרי עץ שהושטו בדוברות על נהר הוויסלה ובשיווק מוצרי מותרות שהובאו לעיר. בעלי מלאכה שיווקו תחילה את תוצרתם לבני העיר ולאחר מכן ייצאו אותם לאיזור כולו ואף אל מחוצה לו. בשנת 1527 היוו בעלי המלאכה 40% מתוך 6,300 תושבי "העיר העתיקה" ויותר 50%-מ מאוכלוסי "העיר החדשה". באותה עת התאגדו בעלי מלאכה של שתי הערים ב- 11 גילדות. בשלהי המאה ה- 15 ובתחילת המאה ה- 16 היתה וארשה לתחנת מעבר חשובה בדרך המסחר הבין-ארצי מברסלאו ועד וילנה ואפילו למוסקוביה (היסור). המוצרים, מעשי ידי בעלי מלאכה מווארשה, השתלבו בסחר זה. משנת 1461 ואילך נערכו בעיר מדי שנה ארבעה ירידים, דבר שסייע לפיתוחו של המסחר, הן זה הקימעונאי והן זה הסיטונאי. בתקופה הנדונה פקדו את העיר ואת תושביה אסונות טבע שטפונות( םיבר) וכן פלישות אויב כגון( פלישת הטאטארים בשנת 1289 ופלישת הליטאים בשנת 1290). תושבי העיר סבלו לא מעט גם מהתנפלויות שבטי הפרוסים השכנים. כל אלה הטרידו את התושבים ומנעו את פיתוח העיר. תושבי וארשה נאלצו להשקיע מאמצים רבים בבנייתם מחדש של הבתים שנהרסו. הבנייה בעיר היתה צפופה. רוב הבתים היו צרים וגבוהים ובשל ריבוי האוכלוסייה התגוררו אנשים גם במרתפים, ששימשו בדרך כלל מחסנים לסחורות. בגלל הצפיפות פרצו בעיר לא אחת מגפות שהפילו חללים רבים. בראש העיר עמד ה"וויט" ומשנת 1376 ידוע גם על קיומה של מועצת העיר, שהיו בה 12 חברים, רובם נציגים של הסוחרים העשירים ("טאיצירטאפ"ה). העיר היתה סמוכה לארמונו-מבצרו של הנסיך ולכן היתה נתונה לחסדו הרבה יותר משאר ערי מאזוביה. רוב תושבי העיר היו ממוצא גרמני שעברו תהליך של פולניזציה וכן פולנים, רובם מפשוטי העם, כלומר סוחרים זעירים ובעלי מלאכה. בעיר ישבו גם זרים מבני עמים אחרים, כגון סקוטים. היו גם תושבים עראיים - סוחרים שעסקו בסחר בין-ארצי. בלחצם של העירוניים המקומיים הוציא נסיך מאזוביה בולסלאב, בשנת 1483, תקנה שהגבילה את סחר הזרים למסחר סיטונאי בלבד. חיי החברה בעיר התרכזו סביב 4 כנסיות שהוקמו במרוצת הזמן. בתוך הכנסיות נתכבדו התושבים, בייחוד העשירים שביניהם, בכיבודים כגון להשתתף בעריכת המיסה ולשאת את הדגלים. לאחר התפילה היו נותנים פורקן לעצמם בבתי המרזח הסמוכים או בדו-קרבות שנערכו בין בעלי ריב. בידור אחר מצאו להם התושבים בצפייה במעשי הענישה שגזר בית הדין המקומי על עבריינים, החל ממלקות וכלה בהוצאה להורג שהיתה מלווה לעתים בעינויים אכזריים בידי התליין שנקרא( בשם "ןמא"). בתעודות מתקופה זו לא נרשמו שמות של מלומדים או סופרים מבין תושבי וארשה. בין התושבים ה"זרים" בעיר נמצאו גם יהודים. ראשיתו של היישוב היהודי בוארשה לוטה בערפל. בין ההיסטוריונים יש הסכמה שכבר במאה ה- 13 ישבו כאן יהודים ישיבת קבע. משנת 1414 נשמרה תעודה המעידה על התבססותן של כמה משפחות יהודיות בעיר: סוחר יהודי בשם עזרא תבע לדין תושב של העיר צ'רסק בשם פיוטר משום שהלה לא פרע את חובו בעקבות עסקה מסחרית שהיתה ביניהם. סימנים ברורים יותר לקיומו של יישוב יהודי מאורגן בוארשה יש ממחציתה הראשונה של המאה ה- 15, בימי שלטונו של הנסיך יאנוש הראשון. ברשימת החייבים במס העירוני משנת 1423 נזכרים שמותיהם של 10 ראשי משפחות יהודיות. אם נזכור שבימים ההם נכללו במשפחה כמה דורות וגם המשרתים, ואם נוסיף לעשר המשפחות הידועות כמה משפחות שלא היו חייבות במס ובתוכן( את משפחת הרב ומשפחת השמש והנלווים םהילע) נוכל להניח, שמספר היהודים שישבו אז בעיר היה 150 בערך. כנראה שהיהודים ישבו בוארשה, כנהוג בערי מאזוביה, על-פי כתב-זכויות (היגליווירפ) שהעניק הנסיך, אלא שהתעודה לא נשתמרה. ייתכן שבשל האיסור שהוטל על מגורי יהודים בוארשה בשנת 1527 לא היה צורך בחידוש כתב-הזכויות ועל כן לא נשתמר גם המקור הראשון. מבחינת מעמדם החוקי נחשבו היהודים,'עבדי האוצר", כלומר נתונים לחסותו של הנסיך. זכויות יהודי מאזוביה ובתוכם יהודי וארשה היו מצומצמות יותר מאלה של יהודי "פולין- הכתר". ענייני שיפוט אפילו בין היהודים לבין עצמם היו נתונים בידי הנסיך' ופקידיו הם שהיו משמשים שופטים בסכסוכים הנוגעים ליהודים. בית הדין שדן בענייני יהודים היה מורכב מ"שופט יהודי" כלומר( שופט הדן בענייני םידוהי), שלא היה יהודי, ומשני דיינים יהודיים. בדין ישב גם הלבלר ששימש גם מתורגמן. אמנם היהודים היו רשאים להתדיין גם בפני דיין יהודי, אבל נאסר עליהם לפנות בערעור לרבנים- דיינים של קהילות אחרות ולא כל שכן של ארצות אחרות. את מינויו של הדיין היהודי, שלא כנהוג ביישובי היהודים שב"פולין-הכתר'" אישר הנסיך ולא הקהילה. ליהודים הותר לגור בעיר, לעסוק במסחר ובעסקי אשראי מתן( הלוואות תמורת ןוכשמ) ואפילו לקבל נכסי דלא-ניידי בתור משכון, ואם לא נפרעה ההלוואה - לעקל את הנכס. כמו כן הותר ליהודים לקיים את מנהגי דתם, להחזיק בית תפילה ובית קברות ואף לעסוק בפעולות שונות הדרושות לקיום חיים יהודיים שחיטה( כשרה, מתן חינוך לילדיהם, פעולות דעס). היהודים קיבלו את הזכויות מידי הנסיך משום שהלה היה מעוניין בקשריהם הבינלאומיים, בעסקות האשראי שעסקו בהן וקודם כל במסים שניתן היה לגבות מהם ושבעזרתם ניתן היה לו למלא את אוצרו הריק. המס העיקרי ששילמו היהודים לאוצר הנסיך היה ה"צנזוס דוקליס" מס( ךיסנל). כל יהודי תושב וארשה היה חייב במס זה, ששיעורו 66 גרוש לשנה. מושג על גובה הסכום ניתן לקבל מן הידיעה, שבימים ההם ניתן היה לרכוש בית תמורת 300 גרוש. נוסף על מס זה היה מוטל על ראשי המשפחות היהודיות מס נוסף, ה"סולוציונס", ששיעורו נקבע על-פי מצבו הכלכלי של האיש. מלבד מסים אלה היו היהודים חייבים לשלם תשלומים שונים שהוטלו עליהם בתור קנסות וכן להעניק "מתנות" לחצר הנסיך ולכנסייה, ולשלם דמי-לא-יחרץ לבעלי שררה למיניהם. המסים היו משא כבד ולא פלא שהיו יהודים שנאסרו בגלל אי תשלום. לא פעם היו אנשי הקהילה חייבים לעסוק ב,'פדיון שבויים" או לערוב בכספם שהחייב יפרע את המוטל עליו. היהודים התגוררו בשטח מוגבל ב"עיר העתיקה", ברחוב שנקרא "רחוב היהודים" הרחוב( נקרא כך גם בשנת 1567 כאשר לא היו בעיר יהודים כלל. בשנת 1619 שונה שמו ל"רחוב "םהרבא). רחוב היהודים התחיל בבית מס' 1 ברחוכ ריצרסקה של היום ונכללו בו בתי-החומה מס' 33 עד מס' 47 ברחוב פיבנה. רוחבו של הרחוב היה 8 אמות פולניות, אורכו 109 אמות ושטחו 872 אמות מרובעות. בית הכנסת היה ברחוב ווזסקי דונאי מס' 7; בית העלמין נמצא מאחורי בית הכנסת. בסך הכל היו ברובע היהודי 9 בתים; רק אחד מהם נרכש בידי יהודים בין השנים 1416- 1442. יש סימנים לכך, שכמה משפחות יהודיות גרו מחוץ ל"רחוב היהודים". בתעודות הזמן נזכר מגרש-טיולים בשם "ביילאני של היהודים'" שאליו היו יוצאים בשעות הפנאי לשאוף אוויר צח. עיקר פרנסתם של יהודי וארשה בעת ההיא היה כאמור על המסחר ועל עסקי אשראי (תונפלח). לעתים קשה להבחין בין הסוחר ובין החלפן; לא פעם עסק אותו אדם בשני העיסוקים. כאמור, קרה גם שחלפן, שקיבל רשות להחזיק בנכס שהגיע לידיו בתור משכון, נעשה - לזמן מה לפחות - בעל בית ואפילו בעל שדה; ידוע על יהודים שנאלצו לעסוק במכירת הבית או לעבד את השדה באופן עראי כדי לכסות את הפסד דמי ההלוואה שלא נפרעה. הסוחרים היהודיים עסקו בכל סוגי הסחר המקובלים אז: תבואה, עצים, דבש, בקר וסוסים ועוד. מכיוון שהשוק המקומי היה מצומצם למדי והתחרות עם הסוחרים הנוצריים תושבי העיר שזכו להעדפה היתה גדולה וחריפה, נאלצו היהודים לפנות לסחר הארצי והבין-ארצי. בשנת 1453 מוזכרים יהודי וארשה המנהלים עסקים עם יהודי גרודנו ובריסק דליטא. סוחרים יהודיים סחרו גם עם תושבי דאנציג, בעיקר בתבואה שנשלחה לארצות המערב דרך נמלה של עיר זו. בשנת 1458 נרשם דבר שהותו של יהודי מוארשה באיטליה בענייני מסחר. היקף מסחרם של יהודי וארשה היה קטן בהשוואה לזה של יהודים "זרים" תושבי( בריסק או בוקארק), שניהלו בו, עסקים גדולים למדי. הללו סיפקו סחורות בסכומים גדולים וייבאו לעיר פרוות ומוצרי מותרות פנינים(, בשמים וכיוצא הלאב) עבור העירוניים שלא הסכימו לקיים קשרי מסחר עם היהודים תושבי העיר. אין זה מן הנמנע שיהודי וארשה נהנו מן ה"נשורת" של הסחר הגדול הזה. כאמור עסקו יהודי וארשה בחלפנות, אלא שגם בתחום זה היתה ידם של חלפנים יהודיים מערים אחרות על העליונה והחלפנים המקומיים נאלצו להסתפק בעסקאות זעירות עם אנשי האצולה, עם העירוניים ועם בעלי המלאכה. בשנת 1385, כאשר נזקק נסיך מאזוביה ז'יימוביט להלוואה גדולה, הוא פנה אל הבנקאי היהודי הנודע לווקו בקראקוב. החלפן היהודי בוארשה היה לאמיתו של דבר בעל בית עבוט ולא בנקאי. בדרך כלל רבו במאזוביה בכלל ובו, בפרט החלפנים הלא-יהודיים ובידי אלה היה הון יסוד רב יותר משהיה בידיהם של החלפנים היהודיים. בין היהודים תושבי וארשה נמצאו כאמור גם כמה בעלי מלאכה, חרף העובדה, שבעלי המלאכה הנוצריים היו מאורגנים היטב באגודות ("םיכצ"ה) ולא נתנו ליהודי דריסת רגל בעיסוקם. מתעודות בנות הזמן ידוע על יהודים שעסקו בפרוונות ובשזירת חבלים. רובם ישבו בפרבר בלוניה, כנראה כדי להתחמק מרדיפות ה"צכים". היו כמובן קצבים וחייטים יהודיים ששירתו את הציבור היהודי שנזקק( להם בשל ענייני כשרות זנטעשו), אולם יש גם רמזים לכך שהם עבדו במידת האפשר עבור הלקוח הלא-יהודי. מלבד הרב, השו"ב והשמש היו ביישוב היהודי בו, רופאים יהודיים שמילאו( גם תפקיד של םיבלג). בין הרופאים מוזכרים באמצע המאה ה- 15 השמות ישראל מוצאו( היזלשמ) ושלמה. האחרון היה גם חלפן' דבר מקובל בימי הביניים. רופא יהודי בשם פליקס עסק ברפואה כשתי ערים - וארשה וסוחאצ'ב. הוא היה מקובל גם על הכמרים ואלה לא היססו מליהנות משירותיו. בדרך כלל פנו רבים מתושבי העיר הנוצריים אל הרופא היהודי. בין העוסקים ברפואה נזכרת גם אשה יהודייה בשם סלאווה שמה( מעיד שהיתה מעורה בחברה תידוהי-אלה), אשתו של בנקאי יהודי בשם אלכסנדר. בשנת 1435 התחייבה סלאווה זו לרפא את אשתו של אציל פולני ובתמורה הובטח לה סכום של 160 גרושים, סכום גדול למדי באותם ימים. בשטר ההתקשרות נאמר, שאם תצליח לרפא את החולה תקבל את הכסף, ואם לא תצליח לא תקבל אף פרוטה. יש לראות בכך הסכם ליברלי, שכן בימים ההם שילם הרופא לא פעם בחייו על אי הצלחה. במאות ה- 14 וה- 15 התקיימה בוארשה קהילה מאורגנת, אך לרוע המזל לא נותרו תעודות יהודיות על פעולותיה של הקהילה. מתעודות אחדות ששרדו ניתן ללמוד בעקיפין שאכן היתה שם אז קהילה מאורגנת שהיה לה תקציב לא מבוטל. בין היתר נמסר על שני יהודים, כנראה חוכרים של מסי הקהילה, שניהלו עיסקות אשראי בשנים 1428 - 1429 בכספי בית הכנסת קרי( הליהקה). מן המאה ה- 15 ומתחילת המאה ה- 16 הגיעו לידיעתנו שמותיהם של שלושה רבנים בוארשה - ר' דוד, ר' אהרון ור' משה. ממקורות לא-יהודיים אנו למדים שהנהלת הקהילה היתה מורכבת באותם ימים מן הרב, השמש, המלמד והדיינים. כמקובל בימים ההם עסקו לפעמים כלי הקודש גם בעסקי מסחר או באשראי כדי להגדיל את הכנסתם או אפשר שפרנסתם האחרת סייעה בידיהם להתפנות לשירות הקהילה. כנראה לא היתה למדנותם של ראשי הקהילה גדולה במיוחד, שכן לא נשארו מהם דברים בכתב ואין הם נזכרים בספרות השו"ת העשירה של הימים ההם. אבל ייתכן שהסיבה להיעדרם של רבני וארשה מספרי השו"ת נעוצה באיסור שהטיל כאמור הנסיך על יהודי וארשה לערער על פסקי דין בפני ערכאות יהודיות מחוץ לגבולות מאזוביה, ואפילו בפני רבני "פולין-הכתר" וליטא. ויחד עם זה לא חסרו כנראה גם בקהילה זו למדנים-בקיאים. ידוע למשל שחי בוארשה יהודי בשם דוד שקנה לו שם של מדקרק. בסוף המאה ה- 15 יצא איש זה לקראקוב, המיר את דתו ושינה את שמו לליאונארד. בהשפעתו של ההומאניסט והבישוף פיוטר טאמיצקי ובתמיכתו הכספית כתב דוד-ליאונארד ספר על הדקדוק העברי שהיה מקובל מאוד על אנשי הרנסאנס דאז. מוצאם של רוב יהודי וארשה היה מגרמניה או מצ'כיה והם הביאו אתם את ההווי והתרבות של יהודי "אשכנז" וגם השפה שבפיהם היתה "לשון אשכנז". אחדים מהם למדו במהרה גם פולנית על( כך מעיד הפרטיכל של ישיבת בית הדין משנת 1425; בעל הדין היהודי השמיע את דבריו בפולנית הטוהר). בין שרידי המסמכים שנשתמרו מאותה תקופה נמצאו רישומים של בתי דין בשפה הפולנית או בלטינית אשר הכתבא-רבא היהודי תרגם מהם קטעים ומלים לעברית. מסוף המאה ה- 15 נשתמרו קטעים מספר ירמיהו כתובים על קלף ולידם תרגום ללשון אשכנז המדוברת בפי היהודים. ייתכן שהיה זה ספר שהשתמש בו מלמד תינוקות. בקטעי הספרים ויריעות הקלף שנשתמרו מצויים גם איורים אמנותיים מרהיבי עין המעידים על טוב טעמם של האומנים שהכינו אותם כמו גם על טעמם של בעלי הספרים הללו. חיי הציבור והחברה של יהודי וארשה בתקופה ההיא התרכזו סביב בית הכנסת. בשבתות ובמועדי ישראל הלכו אנשים, נשים וטף לבית הכנסת בבגדים הדורים שנתפרו( לפעמים מבדים םיאבוימ). הנשים נהגו להתקשט בתכשיטים פנינים( ותכשיטי זהב ףסכו). נמצאו גם יהודים שבאו במגע חברתי עם העירוניים הנוצריים. בפרטיכל של בית הדין משנת 1414 נמסר על יהודי בשם עזרא בלטינית( שמו סוראזאל) ששתה יין ושיחק בקוביה עם האציל צ'ולק שבא מן העיר צ'רסק ובין השניים פרץ כאמור ריב. בפרטיכלים אחרים מוזכרים יהודים נוספים שהסתכסכו עם נוצרים בעת לגימת "הטיפה המרה". מן המסמכים ניתן ללמוד, שיהודי וארשה ידעו לשמור על כבודם והגיבו על דברי עלבון שהושמעו כלפיהם והגישו על כך תלונה לערכאות. לא פעם היו הם התוקפים והם היו אלה שהשמיעו את דברי העלבון. אולם ביטחונם ושלוותם של יהודי וארשה לא היו מלאים. בשנת 1528 נגזר עליהם גירוש מוחלט מן העיר ובכך בא קץ ליישוב היהודי בוארשה. כמעט מראשית ימי התיישבותם בעיר נתקלו היהודים באיבתם של הנוצרים והללו ידעו לשלב את שנאתם ל"כופרים רוצחי האל" עם שמירה קנאית על האינטרסים הכלכליים שלהם והשתדלו לפגוע בכל דרך במתחריהם היהודים. לא תמיד עמדה ליהודים חסותו של הנסיך. אין ידיעות על מהומות שפרצו נגד יהודי וארשה, כדרך שבאו על קהילות ישראל ב"פולין-הכתר" בעקבות ההסתה של הנזיר יוהאן קאפיסטראנו בשנת 1453, אולם אין ספק שאימתו נפלה גם על היישוב הקטן הזה. סוף סוף השיגו העירוניים את מבוקשם ובשנות ה- 80 של המאה ה- 15 כבר יש סימנים ברורים המעידים על גירוש היהודים מן העיר. משנת 1483 נשמרה תעודה ובה נרשם דבר העברת בית העלמין היהודי ובית הכנסת לרשות מועצת העיר; בתי היהודים נמסרו לידי העירוניים או לרשותו של הנסיך. באותה שנה קיבלו העירוניים פריווילגיה מאת הנסיך, שבאה להגן עליהם מפני "הסוחרים הזרים"; על האחרונים נאסר לסחור בקמעונות בעיר אלא בעת הירידים. גם פריווילגיה זו עזרה לעירוניים לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר בעיר. בגלל הלחצים שהופעלו עליהם התיישבו היהודים בערים הסמוכות לוארשה וגם ב"יורידיקות"' כלומר יישובים פרטיים עם מינהל עצמי שבבעלות האצילים הגדולים, שנכנו סמוך לעיר. מן המקומות האלה ניסו היהודים לבוא לעיר ולסחור שם. משנת 1486 נשארו מסמכים שמדובר בהם על משפטים שניהלו יהודים נגד עירוניים שגזלו מהם את בתיהם. יש גם סימנים לניסיון לארגן מחדש את הקהילה ולקיים בית כנסת, בית קברות ומקווה טהרה. מסוף המאה ה- 15 ידוע על יהודים שניהלו עיסקות אשראי בחצר הנסיך קונראד השלישי (1488 - 1503 ). הלה נזקק לאשראי גדול משום שחלקים מתחום נסיכותו סופחו ל"פולין-הכתר" והכנסותיו פחתו. הוא פנה אפוא למלווים יהודיים משום שלא היה בידו לפרוע את חובותיו ואף לא לדחות את פירעונם. את המשבר הכלכלי הזה עוד הגדילו שני יורשיו של קונראד, הנסיכים סטאניסלאב ויאנוש, שנודעו בפזרנותם ובחיי ההוללות שלהם. גם הם נטלו הלוואות מיהודים. ואולם לאט לאט נטשו היהודים את וארשה. בשנת 1516 נמסר על מגרש שהיה שייך ליהודי בשם אברהם ואשר הנסיכה- האלמנה אנה אמם( של שני הנסיכים םיטלושה) מסרה לידי אחד הקצינים. ברור, שהמגרש לא נקנה מידי היהודי אלא הוחרם בידי הנסיכה-האלמנה. בשנת 1522 קיבל האציל קאזורסקי במתנה את המגרש שעליו היה בנוי בית הכנסת. את בית העלמין היהודי ירשה באותה שנה הכנסייה על שם יוהאן הקדוש ובשנת 1531 נבנתה שם מאפייה. תהליך הרחקתם של היהודים מן העיר נמשך ובשנת 1525 נענה הנסיך ללחצם של העירוניים והוציא צו שאסר על לא-קאתולים להתיישב בעיר. אמנם הצו כוון בעיקר נגד הפרוטסטנטים, אבל הוא פגע גם ביהודים. האחרונים ניסו להמשיך לסחור בעיר ביום ולחזור לעת ערב לבתיהם שב"יורידיקות", אולם גם דבר זה היה לצנינים בעיני העירוניים. לאחר מותם של שני הנסיכים סופחה נסיכות מאזוביה כולה, על בירתה וארשה, ל"פולין-הכתר". ב- 25 באוגוסט 1526 נכנס היורש החוקי של מאזוביה, מלך פולין זיגמונט הראשון, ברוב פאר לוארשה ובהזדמנות חגיגית זו אישר את כל הפריווילגיות של העירוניים. האחרונים ניצלו את שעת הכושר וביקשו, "בהסתמך על מסורת עתיקת יומין", להרחיק באופן מוחלט את היהודים מן העיר. וכך נולדה הפריווילגיה "דה נון טולראנדיס יודיאיס" פריווילגיה( האוסרת על היהודים להתגורר םוקמב) שהעניק המלך לעיר בשנת 1527. פריווילגיה זו מנעה מן היהודים למשך שלוש מאות שנה את הרשות החוקית להתגורר בעיר וארשה. העירוניים נפטרו לזמן ממושך ממתחריהם במסחר ובמלאכה וגם מן הצורך להחזיר לנושיהם היהודיים את חובותיהם. כאמור, בשנה שאחריה, 1528, גורשו היהודים כליל מן העיר. כמקובל בתולדות הגירושים של קהילות ישראל היה גם בוארשה יהודי אחד שעליו לא חל האיסור הכללי. שמו היה משה צלניק צלניק( משמעו בפולנית סכומ). המלך הירשה לו להמשיך ולהתגורר בוארשה. בתעודות מאותו זמן מכונה האיש בשם דוקטור אבראיקוס כלומר( מלומד, רב או פרנס הליהקה) ומשתמע מהן שניהל עיסקות מסחר ואשראי בהיקף רחב. ייתכן שמשה זה ומשפחתו ניצלו את ההזדמנות ו"ירשו" גם עסקים של היהודים המגורשים. בתעודות נרשמו כ- 50 עיסקאות של משה ומשפחתו ובהן ענייני מכס, מסחר עם דאנציג, הלוואות תמורת משכון ועוד. עסקיהם של משה ושל משפחתו עוררו את קנאתם ושנאתם של הסוחרים הנוצריים בוארשה ובשנת 1529 אף פרעו במשה זה ובמשפחתו. משה נפטר בשנת 1532 ומכיוון שכתב הזכויות ניתן לו אישית נאלצו בני ביתו לעזוב את העיר. יהודים אלה היו אפוא האחרונים שיצאו מן העיר.

סגור

בעת מלחה"ע ה - I
בעקבות סיפוח נסיכות מאזוביה ובירתה וארשה ל"פולין-הכתר" בשנת 1526 נתהדקו מאוד קשריה של העיר עם שאר ערי פולין. מיקומה של העיר במרכז ממלכת פולין המורחבת תרם להגברת הסחר. עיקר הפעילות התרכזה בארבעת הירידים השנתיים ובימי השוק השבועיים. בשנת 1569 נקבע שבוארשה יתכנס הסיים לישיבותיו ומשנת 1573 נבחרו בה מלכי פולין. ישיבות הסיים נמשכו לעתים חודשים ובזמנים אלה נתמלאה העיר בני אצולה ומשפחותיהם והנלווים אליהם. אלה לא עסקו בפוליטיקה בלבד אלא ניצלו את הזמן גם לניהול עסקיהם המסועפים, לקניות של מוצרי צריכה, בגדים, שמלות פאר ותכשיטים וגם לבידור, שגם הוא היה מלווה קנייה מוגברת של דברי מותרות, במאכל ומשקה ודברי מותרות אחרים. בשנת 1596 החל המלך זיגמונט השלישי בהעברת הבירה מקראקוב לוארשה ובשנת 1611 קבע סופית את מושבו בעיר זו. העברתם לעיר של חצר המלכות ומוסדות השלטון הראשיים ביניהם( בית הדין העליון של הממלכה, הקרוי "ירוססא") הביאה להגדלת מספר תושבי הקבע כמו גם להגדלת מספר התושבים הארעיים שבאו אליה לשם סידור ענייניהם אצל פקידי הממלכה או בבית הדין. לפי מפקד שנערך בשנת 1564 היו בוארשה 691 בתים, מהם 487 ב"עיר העתיקה" חלק( מהם בנויים ןבאמ) ו- 204 ב"עיר החדשה" רובם( בנויים ץעמ). במחצית השנייה של המאה ה- 16 ובתחילת המאה ה- 17 רבו הבתים בעיר, נבנתה מערכת הספקת המים, רוצפו הרחובות ועל הנהר ויסלה הוקם גשר, שחיבר את העיר עם ערי הסביבה ועם הפרבר שלה פראגה, שבו התפתח מאוד הסחר בתבואה ובעצים. אוכלוסיית העיר הלכה וגדלה ובשנת 1620 היו בה 20,000 נפש בערך. הסוחרים הגדולים של וארשה השתלטו על נתיב הסחר בתבואה, בעצים ובדברי מותרות שעבר בנהר הוויסלה עד הנמל בדאנציג. מעמדה של ה"קונפראטרניה" כך( נקראה אגודת םירחוסה) במועצת העיר הלך והתחזק והיתה לה שדולה בעלת השפעה בחצר המלך. בשנת 1558 שוחררו סוחרי וארשה ממכס הנהר. על-פי פריווילגיה של המלך משנת 1529 הוצאו הגילדות של בעלי המלאכה מחסותן של גילדות בעלי המלאכה בקראקוב. הביקוש למוצרי המלאכה, ובייחוד למוצרי מותרות, גדל. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 הוקמו מפעלי התעשייה הראשונים. בעקבות התפתחות העיר השתנה גם המבנה החברתי של האוכלוסייה. השכבה התחתונה, דלת העם, שוליות הסוחרים ובעלי המלאכה, עובדי ההובלה והמשרתים למיניהם, הלכה וגדלה. גם מספר הפקידים הלך וגדל ומהם צמחה האינטליגנציה ויצאו אנשי הרוח. העיר הפכה להיות מרכז תרבות לפולין כולה. בשנת 1624 הוקם בוארשה בית דפוס ובשנת 1635 הוקם בית דפוס נוסף והחל להופיע כתב העת "מרקורי", שהופיע עד כה בקראקוב. בעיר הופיעו להקות תיאטרון והמלך ולאדיסלאב הרביעי בנה בארמון המלוכה בניין מיוחד שבו אירח בשנים 1634- 1648 להקת אופרה איטלקית. בשנת 1740 נפתח בוארשה מוסד חינוכי חשוב, ה"קולגיום נובילה", שהיה בית-ספר לבני האצילים. בשנת 1747 ייסדה משפחת האצילים זאלוסקי ספרייה ציבורית. באותו זמן החל להופיע גם כתב העת "קורייר פולסקי". למרות כל התנופה היתה העיר נתונה באותן שנים לאסונות טבע ולפלישות אויב שבלמו את התפתחותה. בעיר פרצו דלקות גדולות בשנים( 1544 ו- 1607) ובתים רבים נשרפו. מגפות שפרצו בעיר הפילו בה חללים רבים. במגפה של 1624- 1626 נספו 10% מן התושבים. לאחר המגפה של שנת 1704 נותרו בחיים רק 11 מתוך 186 הסנדלרים שישבו בעיר באופן רשמי. נספו גם יותר ממאה קברנים ומתוך 40 פקידי המלך ששירתו בחצר המלכות נותרו בחיים רק שלושה. בספטמבר 1655 נכבשה העיר בידי השוודים שפלשו לממלכת פולין ובשנתיים שלאחר מכן עברה העיר פעמים אחדות מידי הכובשים לידי הפולנים ולהיפך עד ששוחררה סופית, ביוני 1567, מן השוודים ומן ההונגרים של ראקוצ'י, אלא שאז חנו בה הרוסים שנענו לקריאה לעזרה של מלך פולין. פלישת הצבאות הזרים ושהייתם בעיר היתה מלווה מעשי רצח, שוד והרס בתי מגורים ובניינים ציבוריים והטלת קנסות (תויצובירטנוק) על התושבים. מלאכת השיקום היתה עול כבד על כל תושבי העיר שגידול מספרם נבלם. בשנת 1764 נמנו בה 30,000 איש. רבים מהם התיישבו בעיר בתקופת הרגיעה שבאה בעקבות נסיגת השוודים ולאחר שוך המגפות. בתחילת המאה ה- 18 גדל מספר ה"יורידיקות" והגיע ל- 15. מעמדן העצמאי היה לצנינים בעיני מועצת העיר וזו ניהלה נגדן מאבק ממושך שעלה בדמים מרובים שוחד( לפקידים ומתנות למלך ולאנשי ורצח), אולם בגלל עוצמתה הגדלה של האצולה וגם בגלל האנרכיה שהשתררה בממלכה כולה, בייחוד בשנות שלטונם של המלכים הסכסוניים אוגוסט השני ואוגוסט השלישי (1697- 1764), לא עלה המאבק יפה. בתולדות היהודים הצטיינה תקופת השנים 1527- 1764 במאבק על זכות למגורים בעיר עצמה ובהתבססות ביורידיקות הסמוכות לעיר, ובעיקר במאבק על האפשרות לעסוק במסחר, ולו גם בצורה ארעית ובתנאים לא נוחים ביותר הותר( להם להעמיד דוכן למשך היום בתנאי שיסלקו אותו לקראת ערב; הסחר שניהלו היה חוקי למחצה, עם כל הכרוך בכך; הם נאלצו לנהל עסקאות בשיתוף כפוי עם נוצרים או םתוסחב). למעשה עלה בידי היהודים לעקוף את החוק שאסר על מגוריהם בעיר. תחילה לא הוגדר בחוק התחום המדויק שבו נאסר עליהם להתגורר והם ניסו להתיישב בפרברי העיר. אך צו המלך זיגמונט הראשון משנת 1527 הרחיב את האיסור גם על הפרברים. אלא שקצרה ידם של העירוניים למנוע מיהודים לגור ביורידיקות. האצילים בעלי היורידיקות התנגדו למונופולין של העירוניים במסחר והשתמשו ב"יהודים שלהם" כמכשיר לשבירת מונופולין זה. מה גם שה"אוטונומיה" במינהל העירוני של מושבותיהם היתה כרוכה באי תשלום מסים, ארנונות ומכסים לעיריית וארשה. העירוניים ניסו פעם אחר פעם לערער את מעמדן של היורידיקות, אלא שבגלל עוצמת מעמדה של האצולה נכשלו כל הניסיונות הללו. הפריווילגיה "דה נון טולראנדיס יודיאיס" לא אסרה כליל את המסחר היהודי בוארשה ועל כן המשיכו היהודים לבוא מן היורידיקות אל העיר ולסחור בה במקומות מאולתרים ולעת ערב כאמור היו חוזרים למקום המבטחים שבחסותו של האציל פטרונם. דרך פרנסה זו היתה כרוכה כמובן בסיכונים וגם בתשלומים לפריץ המגן ודמי-לא-יחרץ לשומרים, למוכסים ולפקידים שונים בעיר. וגם פרנסה דחוקה זו היתה לצנינים בעיני מתחריהם העירוניים ובעיקר בעיני אגודת הסוחרים בעלת העוצמה הגדולה. בהשפעת סוחרי וארשה חזר המלך על עיקרי הצו בשנת 1538 ופעם נוספת בשנת 1570. בצו האחרון הוגדר תחום איסור המגורים של היהודים לרדיוס של שני מילין סביב "העיר העתיקה" ו"העיר החדשה". בתחום הזה נאסר עליהם לעסוק במסחר ובמלאכה כלשהי והעוברים על האיסור היו מסתכנים בהחרמת סחורתם בידי העירייה. האיסור חל גם על זמן שהייתו של המלך בעיר, בניגוד לנוהג שהיה מקובל בשאר ערי פולין בעלות הפריווילגיה "דה נון טולראנדיס יודיאיס". ואולם באותו צו עצמו נפתח גם אשנב ליהודים וניתנה להם הרשות לסחור בו, בעת ישיבות הסיים, שהחל להתכנס בוארשה לישיבות קבועות ולישיבות שלא מן המניין. סעיף זה של הצו נקבע כנראה בהשפעת בני האצולה. הללו לא רצו להיות תלויים בסוחר הנוצרי המונופוליסט בקביעת המחירים בעת "היריד הגדול" שליווה את ישיבת הסיים. הצירים לסיים, שכינוסו נמשך 6 שבועות, באו מכל רחבי פולין ועמם באו לעיר הבירה גם בני משפחותיהם ומשרתיהם. ליהודים הותר לבוא לעיר שבועיים לפני כן ולהישאר בה עוד שבועיים לאחר גמר הישיבה. ישיבות הסיים שלא מן המניין נמשכו זמן רב יותר; היו מקרים שהן נמשכו שישה חודשים ועל כן היו שנים שהותר ליהודים לשהות בעיר כמעט רוב חודשי השנה. כנראה שבזמן שהותם בעיר לא עסקו היהודים במסחר בלבד אלא גם בחכירת מסים והכנסות אחרות אפילו( של הייריעה). סימן לכך אנו מוצאים בצו של המלך סטיפן באטורי משנת 1580, שבו ניתנה ליהודי לוצק פריווילגיה לסחור, לחכור מסים של האצולה בכל רחבי פולין, אבל לא בעיר וארשה עצמה. צו זה אמנם נענה לדרישות העירוניים של וארשה, אבל ניתן היה לפרשו כך שישתמע ממנו שחכירת המסים ביורידיקות שסביב העיר כן הותרה ליהודים. משנקבעה וארשה סופית כעיר הבירה של הממלכה, בשנת 1595, הלכה וגדלה נוכחותם הארעית של הסוחרים והרוכלים היהודיים בעיר. בשנת 1618 הופיע כתב פלסתר פרי עטו של אחד בשם מיצ'ינסקי בשם "העורמה או( תועשרה) היהודית" ובו כתב המחבר: "בוארשה, בעת הסיים, גם שם קצרה ידו של הסוחר (ירצונה) לפעול, כי אף-על-פי שנאסר על היהודים להציג רשמית את סחורותיהם, הרי בכל זאת עולה בידיהם לנהל את עסקיהם המסחריים ואת דוכניהם באכסניות כפי שהם נוהגים לעשות בשאר הערים". ידיעה חשובה על חייהם של יהודי וארשה בתקופה ההיא נמצא בתיאור של העיר שכתב עירוני תושב וארשה בשם אדם יאז'מבסקי. בתארו את היהודים תושבי היורידיקות כתב בין השאר: "אצלם אצל( םידוהיה) ניתן למצוא כל מיני סחורות: זהב, כסף וכלים, שרוכים, כפתורים, הכל בזול ואפילו כסף במזומן גם כן. השוק מתנהל אצלם יום יום חוץ מיום שבת. אורח חייהם ירוד למדי. הבגדים שלהם דלים ובלויים. כאשר נכנסים אצל יהודי כזה רואים שהוא סועד את לבו בצנון, במלפפון ואפילו בגזר ובכך מסתפק היהודון הזה. הוא אוגר מטבעות ובהן הוא מספק את רצונו של האציל; הוא מלווה לו במשכון. הוא נהנה מן העושר, מאמץ את מוחו, מוכר ברווח קטן ומוציא פרוטות על מחייתו." חייו של הסוחר והרוכל היהורי בוארשה לא היו אפוא קלים כלל וכלל. מאבקו לקיום היה מתמיד. עבור פינת גג ביורידיקה נאלץ לשרת את הפריץ הפטרון בהלוואות מן הכספים שצבר פרוטה לפרוטה. עסקים בהיקף רחב יותר ניהלו בוארשה סוחרים יהודיים מערי פולין האחרות קראקוב(, פוזנאן, לוצק, קסירב). הללו סיפקו לאצילים שנסעו לישיבות הסיים ולבעלי היורידיקות העשירים סוסים משובחים, דברי מותרות, הלוו להם כספים וחכרו מהם את הכנסותיהם. לאחר כל ישיבה של הסיים והיריד שליווה אותה היו העירוניים פונים אל שלטונות הממלכה ואף למלך עצמו בתלונות ומגישים עצומות על כך שפרנסתם קופחה בידי הזרים, ובייחוד בידי היהודים, ואפוטרופסיהם האצילים. בשנת 1658 הצליחו העירוניים להניע את השלטונות לתקן תקנה שבה הוזהרו היהודים שלא יעזו להתנהג בעיר וארשה "כאילו ניתנה להם זכות ישיבת קבע בה". ההחלטות התכופות של אגודת הסוחרים בוארשה ושל העירייה מעידות שבעיית המסחר היהודי בוארשה לא ירדה מסדר היום בתקופה הנדונה. בשנת 1676 החליטה אגודת הסוחרים להחרים את רכושו של כל יהודי שיגורש מוארשה וכדי להניע את השלטונות שיאשרו תקנה זו הציעה להעביר לרשות אוצר הממלכה מחצית משווי הרכוש שיוחרם. בשנת 1678 החליטה העירייה על גירושם של יהודים סוחרי בגדים בלויים מן "העיר העתיקה" מפני שהם "מפיצים מחלות". בהחלטה הוצע להעניש כל יהודי שיעבור על האיסור אפילו בתלייה וכל מי שיעניק ליהודי מחסה ייעצר וישלם קנס. חריפה עוד יותר היא ההחלטה שקיבלה האגודה בשנת 1679 שבה הוצע להתיר לכל תושב של וארשה לכלוא יהודי ש"עבר על החוק" והתגורר, סחר או חכר חכירות בעיר ולהחרים את רכושו. אולם היה קשה להוציא אל הפועל את ההחלטות החמורות הללו. בקרב העירוניים עצמם היו רבים שעינם היתה צרה במונופולין של אגודת הסוחרים ובשלטון ה"פאטריציאט". הסוחרים הזעירים הנוצריים העדיפו לקנות לעתים אצל הספק היהודי שסחורתו היתה זולה יותר ובעל המלאכה הנוצרי התרעם על כך שנאלץ לקנות את חומר הגלם במחירים מופקעים אך ורק אצל חברי אגודת הסוחרים ולשווק את המוצרים דרכם בלבד. לפיכך הם פנו לא פעם אל הסוחר היהודי הגדול וקנו ממנו את הסחורה ותכופות באשראי זול ובעת צרה לא הסגירו את היהודי לרודפיו. גם השוחד ודמי-לא-יחרץ למיניהם ששילם הסוחר היהודי עשו את שלהם. קשה יותר היה מצבם של הסוחר היהודי הזעיר ושל בעל המלאכה, כי בהם ראו הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה הנוצריים מתחרים שיש להילחם בהם. גם הפקיד הזוטר נהנה ממאסרו של היהודי ומהחרמת רכושו. משום כך לא היו מאסרים של יהודים "בלתי לגאליים" כאלה והחרמת רכושם מחזה נדיר בו, בתקופה ההיא. לעזרתם של העירוניים באו גם שלטונות הממלכה, בעיקר בעתות משבר וכאשר נחלשה המלוכה. בשנת 1648, כאשר נהרו לעיר מן המזרח המוני פליטים מאימת חילות חמלניצקי וחיפשו מקום מבטחים בבירה, חזר המלך ולאדיסלאב הרביעי ופרסם את הצו האוסר על היהודים להתיישב בו, תוך איום בעונשים כבדים על הנותנים להם מחסה. הצו גם התיר להחרים את רכושם של העוברים עליו. בפירוש לצו הותר ליהודים לבוא לעיר לימים ספורים בלבד כדי לסדר עניינים בחצר המלך, אולם לשם כך היה עליהם לקבל רישיון מיוחד בעירייה וזו לא החמיצה את ההזדמנות לזכות בהכנסה ודרשה תמורת הרישיונות הללו תשלומים מיוחדים. רישיון הכניסה לעיר שימש אב-טיפוס לכרטיס הכניסה שבו נצטוו להצטייד יהודים "זרים" כלומר(' שאינם תושבים קבועים ריעב) במחצית השנייה של המאה ה- 18 ולאחר מכן בתקופת פולין הקונגרסאית ואשר היה למעמסה כבדה ליהודים שכאו לעיר עד שבוטל בשנת 1862 בעיית( כרטיס הכניסה, המכונה בילטובי, תידון ךשמהב). בשנת 1658 אישר המלך יאן קאז'ימייז' מחדש את הפריווילגיה משנת 1527 והעניק לעיריית וארשה את הזכות לגבות מסים וארנונות מיהודים תושבי היורידיקות. כמחצית השנייה של המאה ה- 17 הוגבר הפיקוח על היהודים שבאו לעיר בעת ישיבות הסיים. בגמר ישיבת הסיים עברו פקחים בכל העיר והכריזו, שאסור ליהודים להתעכב בעיר ועליהם לצאת ממנה מיד. בתקופה סוערת זו הלך מוסד המלוכה ונחלש ולעומתו התחזק יותר ויותר מעמדה של האצולה. משום כך התארכו ישיבות הסיים ובייחוד התמשכו מאוד הישיבות שהוקדשו לבחירת מלך חדש בשנת( 1669 נמשכה בחירת המלך מיכאל קוריבוט וישניובייצקי 10 םישדוח). שהייתם הממושכת של היהודים בוארשה העלתה את חמתם של העירוניים. שוב רבו הפניות אל חצר המלוכה שתבעו לבטל את זכויותיהן של היורידיקות, אבל עיקר הפניות כוון נגד החסות שניתנה ליהודים. דווקא המלך יאן סובייסקי (1674- 1696), שנודע כ"מלך של חסד" כלפי היהודים בערים הפרטיות שברשותו ברייסן, נעתר לפניות העירוניים והחריף את ההגבלות שחלו על היהודים בוארשה. בשוק מאריוויל, שהוקם ביוזמתו בעיר ושהיו בו 32 חנויות ודירות לסוחרים, לא ניתנה ליהודים דריסת רגל כלל. בעת החתונה המפוארת שערך המלך לבנו יאקוב בשנת 1691 ושאליה נהרו מכל רחבי פולין נעשה ניסיון להגביל את הסחר היהודי כליל. תמורת ההבטחה לא להרשות ליהודים דריסת רגל ביריד שיתלווה למאורע המפואר הוציאה אגודת הסוחרים של וארשה הון עתק שנועד לתשלום שלמונים לפקידי המלוכה הבכירים. שלמונים קיבלו גם הקאנצלר של הממלכה ומארשאל הכתר הממונה מטעם המלך על הסדר בעיר. מתנות כמו חביות יין משובח ואפילו תפוזים פרי( נדיר בימים םהה) חולקו לפקידות הבכירה; הפקידים הזוטרים קיבלו שלמונים במזומנים. אולם העירוניים נחלו אכזבה. הפדיון שהכניסו להם החגיגות לא כיסה את ההוצאות שהוצאו על מבצע דחיקת רגלי הסוחרים היהודיים. רבים מן הבאים לחגיגות מצאו את הסחורה שביקשו אצל היהודים ביורידיקות שמספרן הלך ורב בתקופה ההיא בשנת( 1686 הוקמה היורידיקה "נובי שוויאט"; בשנת 1687 הוקמה היורידיקה "טאמקה" ובשנת 1693 - היורידיקה "ז'לאזנה בראמה", אם למנות רק את החשובות ןהבש). לאחר קרוב למאתיים שנות מאבק על איסור ישיבת קבע של היהודים בוארשה נוצר בסוף המאה ה- 17 מצב שבו היתה ידם של העירוניים על העליונה באשר להתיישבות היהודים דרך קבע בעיר - להוציא בודדים כאותו משה צלניק שהוזכר לעיל. בשנים 1682 ו- 1702 מוזכרים שני יהודים תושבי וארשה בין המשתתפים ביריד לייפציג. לעומת זאת החזיקו היהודים מעמד במאבקם על הסחר בעיר והמשיכו להגיע אליה בעת הירידים הגדולים כדי לסחור בה מן היורידיקות ומערים אחרות. כנראה שהעירוניים נאלצו להשלים בסוף המאה ההיא עם המצב, והיו ביניהם גם כאלה שהפיקו ממנו טובת הנאה ואף קשרו קשרי שותפות עם סוחרים יהודיים. במאה ה- 18 כיוונו העירוניים את עיקר מאבקם נגד ריבוי היהודים בוארשה וכמובן ביורידיקות שבסביבתה. כמקובל בתקופת ימי הביניים בכל ערי פולין שניתנה להן הפריווילגיה לאסור התיישבות של יהודים היו גם בוארשה יהודים שקיבלו רשות מיוחדת מן המלך לשבת בעיר ישיבת קבע. האיסור לעסוק במסחר חל גם עליהם, אבל עסקיהם המסחריים והפיננסיים לא הצטמצמו לתחום וארשה העיר ובשל קרבת מקום מגוריהם לחצר המלוכה ולשלטונות המרכזיים של הממלכה הם יצאו נשכרים למרות ההגבלות שחלו גם עליהם. היו גם יהודים שהותר להם לשהות זמן ממושך בעיר ואפילו לשכור בה דירה. בין אלה נמנו בעלי דין, שבאו כדי לערער על פסקי דין של ערכאות מקומיות בפני המוסד המשפטי העליון בעיר הבירה. בין השאר באו לעיר שתדלנים מקהילות ערי השדה כדי לקיים את מצוות "פדיון שבויים", כלומר לנסות להציל יהודים מכל מיני עלילות שווא שנגזר דינם בבתי משפט מקומיים. לא פעם עלה בידי השליחים למנוע את רוע הגזרה. אולם קרה גם שקצרה ידם מלהושיע. בשנת 1596 הוצאו להורג בוארשה שני אחים, משה ויהודה, בניו של יקותיאל מגומבין. הם הואשמו בעירם ב"עלילת דם" ולאחר מעצרם הובאו לוארשה. כאן עונו קשות והוצאו להורג במיתה משונה ואכזרית. הודות למאמציהם של השתדלנים היהודיים התיר המלך להביא את גופותיהם לקבר ישראל בבית העלמין שבעיירה בלוניה המרוחקת( 3 מילין השראומ). מותם של האחים משה ויהודה על קידוש השם זיעזע בזמן ההוא את קהילות ישראל בפולין כולה ואף מחוצה לה. רבנים גדולי הדור כתבו סליחות לרגל המאורע הטראגי הזה בין( אלה היו רבה של גרודנו ר' מנחם מאניש ב"ר יצחק חיות ורבה של קראקוב ר' משה מרדכי תוילגרמ) שנאמרו בקהילות ישראל במועדים קבועים או בליל כל נדרי. מזמן היות וארשה לעיר הבירה של הממלכה ישבה בה נציגות קבועה של קהילות פולין ובתעודות מוזכרת נציגות זו בשם "ועד וארשא" או "ממוני ד' ארצות בווארשה". על-פי רוב היתה ה"נציגות" מורכבת מחמישה אנשים - שליח של "פולין-הכתר" ושליח של ועד מדינת ליטא ושלושה שליחי הקהילות הגדולות כגון( קראקוב, פוזנאן, לבוב תורחאו). לנציגות צורף דרך קבע ה"כתבא רבא" מעין( מזכיר שידע את שפת המדינה - פולנית - ואת שפת השרד - תיניטאל). במרוצת הזמן צורפו לנציגות שליחים של קהילות נוספות. השליחים היו חייבים להיות מנכבדי הקהילות, אישים "המסוגלים להתייצב בפני המלך והשרים". מתפקידם של הנציגים היה, כאמור, למנוע גזרות, לשאת ולתת על מסים והיטלים למיניהם שהוטלו על היהודים ולעסוק גם בעניין חכירות והיתרי מגורים או פרנסות לקהילות ישראל ברחבי המדינה. הנציגות גילתה פעילות רבה שתדלנות( שהיתה מלווה לא פעם בשלמונים "תונתמ"בו) בחצר המלוכה וגם אצל הצירים בעת ישיבות הסיים. משלחת הנציגים היתה מגיעה לוארשה ומתיישבת בה בליווי פמליה שוחט(, טבח, םיתרשמ). לעתים התארכה שהייתה של המשלחת חודשים ארוכים והדבר עלה לקהילות ישראל ממון רב כל( שליח קיבל בערך 20 גולדן לשבוע דמי כלכלה. במרוצת הזמן הועלה הסכום עד 50 גולדן עובשל). כדי לכסות את ההוצאות הוטל על הקהילות מס מיוחד. בתעודות מן הזמן ההוא ניתן למצוא הדים לסכסוכים רבים שפרצו על רקע גביית המס הזה. השהייה הממושכת בעיר הבירה נתנה הזדמנות לסידור עניינים פרטיים, כגון אפשרות לזכות בחכירה או בטובת הנאה אחרת. משום כך באו לעיר סוחרים יהודיים מערי השדה והציגו את עצמם כשליחי הקהילות. על שליחים "פראיים" אלה יצאה חמתם של הנציגים הרשמיים ושל המוסדות העליונים של קהילות ישראל ועד( ד' ארצות וועד מדינת אטיל). כדי להילחם בנגע הותקנו תקנות חריפות נגד השליחים ה"פראיים" ואף איימו עליהם בחרם. לפני כל ישיבה של הסיים היתה הנציגות הרשמית מפרסמת כרוז המזהיר את קהילות ישראל לבל יבואו לוארשה ללא קבלת רשות מן "המנהיגים והאלופים" שנתמנו כדת וכדין מטעם המוסדות היהודיים המורשים לשמש נציגים בעיר הבירה. מבין הנציגים-השתדלנים היהודיים, שישבו ישיבת קבע בוארשה, ראוי להזכיר את מרדכי נקל, שפעל רבות ואף זכה להישגים רבים לטובת קהילות ישראל בפולין. כבר בסוף שנות ה- 20 של המאה ה- 17 נודע מרדכי נקל כ"יהודי חצר" וכשתדלן. ידיעות מפורטות יותר על פעילותו מצויות מן השנים 1638- 1660. הוא הופיע בפני בית הדין העליון (ירוססאה) והגן על יהודים שנשפטו בבתי הדין המקומיים בעוון בנייתם או שיפוצם של בתי כנסת בעריהם בלי לקבל תחילה רשות מן השלטונות או ממוסדות הכנסייה, כנדרש בימים ההם. פעם אחרת הופיע האיש כסניגורם של כמה מיהודי קראקוב שהואשמו באי תשלום דמי מכס. מרדכי נקל הצליח בהשתדלויותיו ואף נשא חן בעיני המלך. בשנת 1646 העניק לו המלך ולאדיסלאב הרביעי רשותלמגורי קבע בוארשה. בכתב הזכויות דרש המלך מעיריית וארשה "לשמור על היהודי מארקוס (יכדרמ) שלו כדי שלא ירביצו לו מכות ושלא יתלוצצו ממנו", שכן הלה הוא ה"פאקטור" (ןכוסה) של המלך. בעת גזרות ת"ח ות"ט השתדל נקל הרבה לטובת הפליטים היהודיים שנהרו למרכז פולין מאוקראינה. בצו המלך משנת 1649 נזכרו התרומות הגדולות של אותו יהודי וכן צוין היושר שגילה לטובת "אוצר המלוכה". צו המלך סטיפאן באטורי נגד האשמת היהודים ב"עלילות דם" הושג במידה רבה הודות לשתדלנותו של מרדכי נקל. הוא היה בן בית גם אצל צירי הסיימים ופעל הרבה לטובת היהודים הן במישור הממלכתי והן בערים הפרטיות של בני האצולה. גם שבעת בניו של מרדכי נקל זכו לחסדי המלך והשררה. בצו משנת 1649 הותר למרדכי ולבנו משה לגור בכל ערי "פולין-הכתר" ובליטא. באותו צו גם שוחררו הוא ובנו ממסים ומתשלומים אחרים. לשני בניו האחרים לווקא אריה( בייל) ויעקב ניתנה רשות לגור דרך קבע בעיר הבירה. לאחר שניזוקו עסקיהם של יעקב ואחיו חיים במלחמות עם השוודים התיר להם המלך בשנת 1658 לרכוש בתים בקראקוב ובאולקוש. שני בניו האחרים, שלמה ואליהו, קיבלו בזכות אביהם את הרשות להתגורר בלובלין ולעסוק שם במסחר. בין היהודים שבאו לשהות בוארשה תקופות ארוכות היו גם רבים שבאו לשאול בעצתם של רופאים. והיו עוד יהודים ששהו בעיר זמן ממושך הלא הם ה"כלי-זמרים" למיניהם, שהנעימו בנגינתם לאורחי חצרות האצילים, ואף ליצנים ועושי להטוטים היו ביניהם, שזכו לשבח על הצגותיהם. בשנת 1674 נערכה בו, חתונתו של האציל הנכבד קאז'ימייז' קלוקאצקי והובאו אליה "כלי-זמרים" וליצנים בני 18 אומות. הכרוניקאי שרשם את המאורע ציין לשבח במיוחד את היהודים שהשתתפו בלהקות אלה. בתקופת מלכותם של המלכים הסאכסוניים אוגוסט( השני ואוגוסט ישילשה) עברו על יהודי וארשה הקבועים( ביורידיקות והארעיים שם ובעיר אפוג) ירידות ועליות במצבם. בתחילת המאה ה- 18, לאחר מלחמות השוודים והמגפות שפקדו את העיר' נטשו כנראה רבים מן היהודים את וארשה ואת סביבתה ואף הדירו רגליהם מביקורים בה. אגודות הסוחרים הגבירו את התקפותיהם על היורידיקות ועל החסות שניתנה בהן ליהודים. בשנת 1726 התאספו נציגי אגודות הסוחרים הנוצריים של לובלין, פוזנאן ווארשה ועיבדו עצומה ובה דרישה להגביל את המסחר והמלאכה של היהודים. אולם לאחר שנסתיימו המלחמות ונעלמו המגפות הלך וגדל מספר היהודים ביורידיקות וכן מספר היהודים שבאו לוארשה גופא וסחרו בה. העירוניים של וארשה איחרו את המועד והתקפותיהם על היורידיקות לא נשאו פרי; קצרה ידם לעומת עוצמתם של גדולי האצילים, כמו זאמויסקי ופוטוצקי, שבנו בתקופה ההיא את היורידיקות שלהם "אורדינאצקה(" "טאטשנייראמ"ו). לעזרתם של העירוניים בא מארשאל הכתר כלומר( המושל מטעם המלך של העיר השראו) פראנצישק ביילינסקי וקבע בשנת 1762 את חובת תשלום כרטיס הכניסה שתוטל על כל יהודי זר הבא לוארשה. המטרה היתה להגביל את שהייתם של היהודים בעיר הבירה. תחילה אכן נשא החוק החדש פירות, כי ידם של רבים מן היהודים העניים לא השיגה לשלם את הסכום הנדרש. אולם כעבור זמן לא רב הסתגלו היהודים למצב וראו ב"כרטיס היומי" כעין הכשר חוקי לשהייתם ולמסחרם בעיר ואף מגן מפני כל מיני התנכלויות של מתחריהם הסוחרים והרוכלים הנוצריים, ובעיקר של האספסוף העירוני. מאידך גיסא, כשגדלו ההכנסות מן "הכרטיס היומי" גילתה גם העירייה עניין בהן והפקחים ששלחה העירייה מצאו הזדמנות נוחה לזכות בדמי שוחד מידי היהודים שרצו להשתמט מן התשלום הרשמי. הכרוניקאים של הזמן מספרים שלאחר שהונהג "הכרטיס היומי" גבר ביטחונם של היהודים. הם העזו להגיב על דברי הבוז שהופנו לעברם וללא היסוס פנו לבית דינו של המארשאל ודרשו להעניש את מעליביהם. יהודי וארשה נכנסו לעידן הסטאניסלאבי כשהם מוכנים טוב יותר למאבק על מעמדה החוקי של קהילתם בעיר.

סגור

בעת מלחה"ע ה - I
בתקופה האחרונה לממלכת פולין עד לחלוקתה השלישית (תיפוסה) בין המעצמות השכנות - רוסיה, אוסטריה ופרוסיה - היתה וארשה לעיר בירה בקנה מידה אירופי. עוד משנת 1716 התפתחה העיר כאמור בצורה מזורזת ושוקמו ההריסות מזמן פלישת השוודים בתחילת המאה ה- 18. אל הבירה נהרו מהגרים מרחבי פולין וכן "זרים" מארצות אירופה. משנת 1674, כאשר שוב מנתה וארשה כאמור 30,000 תושבים, גדלה האוכלוסייה והגיעה בשנת 1792 ל- 115,000 נפש. בתקופת מלכותו של אחרון מלכי פולין, סטאניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי, נעשו ניסיונות לארגן את הממלכה מחדש במטרה לרכז את השלטון ולחזקו. וארשה הבירה היתה למרכז הפעילות הפוליטית והתרבותית, ובין השאר גם למוקד הדעות בדבר רפורמה ברוח האבסולוטיזם הנאור של מערב אירופה, ואף של דעות שמקורן ברוח המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית הגדולה. בעיר רבו מפעלי החרושת והמלאכה, בתי המסחר הסיטונאי והקמעונאי והבנקים. בשנת 1791 סופחו לעיר היורידיקות וכן פראגה, שנהנתה ממעמד של עיר מאז שנת 1641 והיתה מרכז מסחרי חשוב. מעמדם של עירוני וארשה התחזק והם עמדו בראש מחנה העירוניים בפולין כולה שדרשו החל משנת 1789 להעניק להם זכויות פוליטיות. למען הגשמתה של רפורמה זו התקיימה בעיר ההפגנה הגדולה הנקראת( "התהלוכה "הרוחשה) של העירוניים שצעדו לעבר מושב הסיים בדרישה ל"שוויון זכויות למעמד העירוניים". עמדתם של העירוניים השפיעה במידה רבה על הכרזת החוקה ב- 3 במאי 1791 על-ידי הסיים, שישב בעיר במשך 4 שנים בערך "הסיים( של 4 "םינשה). החוקה חיזקה את מעמדם של העירוניים במדינה ובסעיפיה נמצאו גם יסודות שהיו אמורים לארגן מחדש את המשטר "למען הצלת הממלכה". אלא שניסיון ההצלה איחר לבוא. המרד של 1794, שבראשו צעדו עירוני וארשה, נכשל. לאחר המצור ששמו על העיר צבאות הרוסים כבשו הללו את פראגה ביום( 4 בנובמבר 1794) וערכו בה טבח אכזרי; למחרת היום נכנעה גם העיר לצבאות הצרים עליה. על-פי ההסכם בין רוסיה לפרוסיה נמסרה וארשה בשנת 1795 לשלטונה של פרוסיה. בתקופה הסטאניסלאבית היתה העיר למרכז חשוב של פעילות תרבותית. צמחה בה פובליציסטיקה פוליטית ענפה, שהודפסה בבתי-דפוס חדשים אשר הוקמו בעיר. המלך עצמו היה שוחר ספרות ואמנות וריכז סביבו סופרים, משוררים והוגי דעות פוליטיות. בעיר נקבע מקום מושבם של "הוועדה לחינוך לאומי" כעין( משרד חינוך, ראשון מסוגו הפוריאב) ושל "האגודה להפצת ספרי לימוד אלמנטריים". משנת 1765 ואילך הציג התיאטרון הלאומי באופן קבוע. בתי-ספר (תויגלוקה) עברו תהליך של ארגון מחדש, הופיעו חוגים ראשונים של אנשי מדע. אורה של וארשה, עיר התרבות והאמנות, האיר לכל ערי פולין. אולם ההתעוררות הפוליטית והפעילות התרבותית בעיר הבירה היו כעין נשימה אחרונה של אדם גוסס בטרם תצא נשמתו. עם כיבושה של העיר נסתיימה התקופה של ממלכת פולין והארץ והעיר נכנסו לתקופת שעבוד שנמשכה עד שנת 1918, שנת חידוש עצמאותה של פולין. יהודי וארשה - כשאר קהילות ישראל בפולין - נכנסו לעידן הרפורמות הסטאניסלאביות בהיותם מוגבלים בפעילותם הכלכלית, בחופש בחירת מקום מגוריהם שלהם ועמוסים נטל כבד של מסים. לעומת קהילות ישראל שבערים הפרטיות של האצולה, שבהן היו אך הגבלות מועטות על חופש התנועה של היהודים, חלו על היישוב היהודי בו" כמו ברבות מן הערים המלכותיות, הגבלות חמורות יותר בכל התחומים עד לאיסור מוחלט על מגורים בעיר גופא. לפיכך גם נבצר מיהודי העיר להתארגן בקהילה ולארגן את חייהם הפנימיים על-פי תנאי האוטונומיה הפנימית, שניתנה ליהודים כמעמד נסבל בממלכה כ"עבדי( האוצר" בסטאטוט הקאליסאי משנת 1264 ובפריווילגיות של המלכים שניתנו לאחר ןכמ). ניסיון הרפורמות במדינה לא חולל שינויים יסודיים במשטר הפיאודאלי ששרר בה. האיכרים, שהיו רוב מניינה ובניינה של האומה, נשארו משועבדים וצמיתים. רק מיעוט מבין העירוניים, בעלי נכסים, הגיעו למעין אמאנציפאציה. מעמדה הכלכלי והפוליטי של האצולה נשמר ובעקבות זאת נשאר בידיה גם השלטון במדינה. אין אפוא פלא בכך, שהרפורמות שהונהגו בממלכה לפני הסיים של 4 השנים, וגם בעקבות דיוניו, לא הביאו לשום שינוי גם במעמדם של היהודים, שהיוו אז בערך 50% מאוכלוסי הערים ותפקידם הכלכל עלה אף לעומת משקלם המספרי בקרב האוכלוסייה. אנשי האצולה התנגדו ברובם לשינוי כמבנה החברתי של המדינה בגלל האינטרסים המעמדיים שלהם ולכן היו רחוקים מלהבין את הצורך בהענקת אמאנציפאציה, ולו גם חלקית, ליהודים, בני המעמד הנסבל, שהיו לעתים קרובות המקור העיקרי להכנסותיהם. יחידים מבין הרפורמטורים מבני האצולה כגון( בזאימייני, ,ץיבומורטוב) הצהירו, ואף ניסו לעשות למען שינוי מעמדם של היהודים, למען הסרת חלק מן ההגבלות שחלו עליהם בכל הנוגע לניידות ולתחומי העיסוק המותרים להם. בתמורה לחסדים אלה דרשו הרפורמטורים להפוך את היהודים ל"מועילים". מקצתם העלו הצעות להפנות את היהודים לעבודה בחקלאות, למנוע את עיסוקם בייצור ובשיווק משקאות חריפים ועוד. כחוט השני עברה בכל ההצעות האלה הדרישה מן היהודים לנטוש את "האמונות התפלות" כלומר( את המסורת הלאומית תיתדהו), לשאוף להשכלה ולהשתוות בלבוש, בשפת הדיבור ובאורח החיים לשאר אוכלוסי הארץ. ההצעות ל"רפורמה של מצב היהודים" לא כללו אפילו את כל התקנות שב"פטנטים של סובלנות", שהונהגו במשטרים של האבסולוטיזם הנאור בצ'כיה( - בשנת 1781, באוסטריה התחתונה - בשנת 1782, במוראביה - בשנת 1782, בהונגריה - בשנת 1783 ובגאליציה - בשנת 1789). בדרישותיהן היה ניגוד יסודי - מצד אחד היתה הנטייה להשאיר את היהודים מחוסרי זכויות הן( בערים והן םירפכב) ועמוסי מסים מיוחדים כמקור( להכנסות המדינה, הערים הלוצאהו), ומן הצד האחר דרשו מהם להיטמע טמיעה דתית ולאומית. העירוניים ראו בכל הצעה לרפורמה למען היהודים פגיעה באינטרסים החיוניים שלהם ועיקר דרישתם מן הסיים היה תמיד להוסיף הגבלות על מתחריהם היהודים ואף להרחיקם מן הערים. תפקיד חשוב בהעלאת ההצעות של העירוניים נשמר לנציגי העירוניים של וארשה הבירה. בסיים האלקטורלי ישיבתו( הוקדשה לבחירת המלך ובמהלכו נבחר אחרון מלכי פולין, סטאניסלאב אוגוסט יקסבוטאינופ) נתקבלה תקנה שביטלה את הנציגויות היהודיות הארציות ועד( ד' ארצות וועד מדינת אטיל), שהוקמו בשנת 1579 בערך. ביסוד התקנה הזו עמדה השאיפה לריכוז השלטון, אבל גם הבעיה הכספית מילאה תפקיד: גביית מס גולגולת מיהודים בלי תיווך של הנציגות היהודית היתה אמורה להגדיל את הכנסות האוצר במיליון גולדן בערך לשנה. יש לזכור, שההכנסות ממס הגולגולת היוו את רוב הכנסותיו של אוצר המלוכה. באותה ישיבה של הסיים הוקמה גם ועדה לגביית חובותיהן של הקהילות, חובות שהלכו וגדלו מזמן המשבר שפקד את יהודי פולין לאחר גזרות ת"ח ות"ט. בישיבת הסיים בשנת 1768 נתקבלה תקנה שחייבה את היהודים לשאת ולתת עם העיריות כלומר( עם נציגות של מתחריהם ושונאיהם םיעבשומה) על זכות הישיבה בערים ועל הסכום שיהיה עליהם לשלם בעד זכות זו. באותה ישיבה בוטל אמנם האיסור על התיישבות היהודים בערי מאזוביה, אולם נשאר בעינו האיסור על מגורי היהודים בוארשה הבירה. בתקופת הסיים של 4 השנים פעלה בבירה, בהסכמתו של המלך, נציגות יהודית שייצגה עשרות מקהילות ישראל ובעיקר את אלה הגדולות. הנציגים באו במגע עם אנשי מפתח בסיים ובחצר המלוכה וניסו להגן על האינטרסים של היהודים. הם בחרו בעיקר בדרך הבדוקה של "שתדלנות", אולם בעצומות שחיברו אז נשמעו בנוסף לנימוקים האפולוגטיים גם הדים לדרישות לאמאנציפאציה נוסח צרפת של תקופת המהפכה הגדולה. בהשפעת הנציגים ניסח מזכירו של המלך, פיאטולי, כמה הצעות בעניין "הרפורמה של היהודים" ובהן מספר הקלות בהגבלות המוטלות על מעמדם האזרחי. תמורת ההבטחות הכלולות בהצעות אלה הצהירו היהודים על נכונותם לשלם סכומי כסף גדולים לאוצר המלוכה וגם למלך עצמו, שהיה שקוע בחובות גדולים. בשנת 1792 אף נמסר לידי המלך שטר על סך 5 מיליון זהובים. ואולם העירוניים ומליצי היושר שלהם מבין צירי הסיים הכשילו את קבלתה של כל הצעה שהיה בה ולו גם שמץ של הקלה בהגבלות המוטלות על היהודים. ישיבת הסיים נסתיימה בלי שנתקבלה אפילו תקנה אחת של רפורמה לטובת היהודים. מצבם של היהודים בערים, ובייחוד בערים המלכותיות, הוחמר. העיריות נהגו כלפי היהודים באופן שרירותי, העמיסו עליהם מסים נוספים, התנכלו להם בדרכים שונות, בכוונה לפגוע בפרנסתם. בכמה ערים אף פרצו מהומות ויהודים נפגעו ורכושם ניזק. אבל חרף כל מאמציהם של העירוניים להגביל את מספרם של היהודים ואף להרחיקם כליל מן העיר, הלך היישוב היהודי בוארשה וגדל ב"עידן הסטאניסלאבי". בתקופה ההיא נהרו אל העיר ההולכת ומתפתחת מבחינה כלכלית, והנהפכת גם למרכז פוליטי ותרבותי, אלפי סוחרים ובעלי מלאכה וכן רופאים, אמנים וגם אנשים ללא מקצוע מוגדר, בתקווה למצוא בה מחיה. בין המתיישבים היו גם מהגרים מארצות אחרות ובין אלה בלטו בעיקר הגרמנים. בשנת 1791 היו בוארשה כ- 6,200 בני הדת הפרוטסטנטית ומשקלם בכלכלת העיר היה נכבד. הם היו בין הדוברים העיקריים של אגודת הסוחרים וב- 35 הגילדות של בעלי המלאכה. ב- 11 מן הגילדות שלטו הגרמנים ובאחרות היה להם רוב בהנהלה, ואילו לפולנים היה רוב ב- 8 גילדות בלבד. מתוך 64 טחנות קמח היו 26 בידי הגרמנים. מצב דומה היה גם במבשלות השיכר ובמשרפות היי"ש. בתקופה זו הלכה וגדלה גם המושבה של בני צרפת ואיטליה. גם תושבי וארשה הזרים התנגדו למתחריהם היהודים והיו בין התובעים הראשונים להרחיקם מן העיר. מאבקם של העירוניים נגד היהודים נגע גם במומרים שהוטבלו לא מכבר, לעתים ברוב פאר, בכנסיות העיר. היו אלה אנשי הכת של יעקב לייבוביץ' פראנק, הידועים בשם "פראנקיסטים", שהגיעו לוארשה לאחר הוויכוח הנודע שנערך בקתדרלה של לבוב בשנת 1758. מומרים אלה הואשמו באי-שמירת חוקי הדת הנוצרית והועמדו מחוץ לחברה הנוצרית. עיריית וארשה, אגודת הסוחרים (הינרטארפנוקה) וגם גילדות בעלי המלאכה הפעילו לחץ כבד על שלטונות הממלכה כדי שאלה ינקטו צעדים נגד ריבוי היהודים בעיר וביורידיקות שבסביבה. עצומות הופנו בזו אחר זו אל מארשאלי הכתר שבידיהם היה הפיקוח על שמירת הפריווילגיות של העיר ובהן דרישות להרחיב את ההגבלות על היהודים. ואכן, מארשאל הכתר פראנצישק ביילינסקי המוזכר לעיל הוציא כמה צווים ובהם חזר על התקנות האוסרות התיישבות היהודים, פרט לסוחרים סיטונאים. בשנת 1768 כבר הוחל בהרחקת יהודים שלא קיבלו מן העירייה רשות לשבת בעיר. אבל הצו לא נשמר כנראה במלואו ובשנת 1776 חזר ביילינסקי והוציא צו נוסף בנידון. בשנת 1784 הוציא המארשאל מנישק "הסדר עבור העיר וארשה באשר ליהודים". היהודים המורחקים מן העיר עירערו על כך בפני המלך וכשלא נענו פנו אל הבנקאי פיוטר טפפר והלה הירשה לרבים מהם להתיישב באחוזתו בראשין שבסביבת העיר. על מנת לעצור את נהירת היהודים אל העיר הונהג כאמור עבורם התשלום של "הכרטיס היומי" ("יבוטליב"ה). בתשלום זה היה חייב כל יהודי שבא העירה לרגל ענייניו האישיים הופעה( במשרד רשמי או בבית ןידה) או המסחריים. לנשים הותר לבוא אך ורק כדי לשאול בעצת רופא. בשנת 1784 נקבע התשלום בסך זהוב אחד ל- 14 ימי שהייה בעיר; בשנות ה- 90 עלה המחיר ל- 3 זהובים. הונהג גם כרטיס שנתי בסך 13 זהובים, אך זה ניתן רק ליהודים שקיבלו את רשות העירייה לשבת בעיר. בשנת 1787 הגיעו ההכנסות מתשלומי "הכרטיס היומי" ליותר מ- 80,000 זהובים ובתקופת הסיים של 4 השנים אף הוכפל הסכום הזה. העירייה החלה בהשתדלות להעכיר את הסכומים האלה לקופתה שלה. אולם כל התקנות, התשלומים והפיקוח על ביצועם לא מנעו מן היהודים לבוא העירה. רבים הגיעו לשם באורח לא חוקי, ללא תשלום. בעיקר היו אלה בעלי מלאכה, רוכלים ושכירי יום, שעל מנת להרוויח למחייתם העלובה היו מוכנים להסתכן בקנסות ואף בהלקאה בפומבי מידיהם של "שומרי החוק". גם המגורשים מן העיר שבו לא פעם ונכנסו לתוכה, לאחר ששינו את שמם או התחבאו בדרכים שונות מרודפיהם. רוב המגורשים מצאו להם מפלט בכפרים ובעיירות שבסביבת העיר וגם כאמור ביורידיקות. באותו זמן נעשה ניסיון לבנות יישוב מיוחד עבור היהודים. יישוב זה, בשם "ירושלים החדשה", הוקם באחוזתו של הנסיך אוגוסט סולקובסקי כיום( נותר שריד מן היישוב הזה בשמו של רחוב בוארשה - "שדרות "םילשורי). אבל בשנת 1775 ציווה המארשל לובומירסקי להרוס את היישוב ושנה לאחר מכן אמנם נהרסו כל בתיו. בשנת 1784 נערך מבצע של הרחקת יהודים מן העיר שהיה אכזרי וקפדני במיוחד, אולם כעבור 4 שנים, כאשר התכנס לישיבתו הסיים של 4 השנים, גברה הנהירה של היהודים אל העיר, שכן על-פי החוק הותר להם לשהות בעיר בעת ישיבות הסיים. היהודים החלו במאבק להשיג היתר ישיבה חוקי בוארשה, ואילו העירוניים של וארשה עמדו בראש נציגי הערים בכל הנוגע להגבלת זכות הישיבה של היהודים בכל ערי הממלכה. בתקופה ההיא עוצב וזכה למעמד איתן היישוב היהודי בפראגה שמעבר לנהר ויסלה. כנראה שיהודי העיר הזאת קיבלו זכות ישיבת קבע עוד לפני שבוטל האיסור על התיישבות היהודים בערי מאזוביה בשנת 1768. בעת המפקד שנערך בשנת 1765 נמנו עם היהודים תושבי קבע בפראגה 70 נפש. בשנת 1768 הגיש לייזר בן מרדכי בשם קהילת פראגה עצומה ובה דרישה לשחרר את הקהילה מחסותה של קהילת ונגרוב, שאליה השתייכה עד אז, על מנת לייסד קהילה עצמאית. בשנת 1775 הותר ליהודים באורח פורמאלי להתיישב בפראגה ולעסוק שם במסחר ובמלאכה; בערך באותה שנה קודש שם בית עלמין. בשנת 1782 ישבו בפראגה 892 יהודים. בתקופת הסיים של 4 השנים החריף המאבק בין נציגי היהודים בוארשה ובין העירוניים באשר לחוקיות ישיבת היהודים בעיר. כבר בשבועות הראשונים של ישיבת הסיים הפנו יהודי וארשה שתי עצומות אל הסיים ואל המלך ובהן, לאחר שהביאו "נימוקים היסטוריים" על זכויותיהם בכל ערי פולין, שניתנו להם מידי המלכים החל משנת 1264, וכן נימוקים בדבר "התועלת" שהם מביאים לממלכה, הם הציעו לשלם סכום חד-פעמי של 180,000 זהובים לצורכי הצבא ו- 3,000 במטבעות( בהז) מדי שנה בשנה עבור זכות הישיבה בעיר. עיריית וארשה הזדרזה והגישה עצומה נגדית ובה דרשה לסרב לבקשת היהודים והציעה למנוע גם את ישיבתם של יחידים בעיר. העירייה טענה, ש"היהודים הביאו הרס על ערי פולין ורוקנו אותן מבעלי מלאכה". לטענתה של העירייה לוו היהודים כספים רבים אצל בני האצולה והכמורה ובדרך זו רכשו לעצמם אפוטרופסים. בינואר 1789 הגישו נציגי היהודים תשובה לעצומתם של העירוניים ובה הם דוחים את "ההשמצות על היהודים". בחודשים שלאחר מכן לא ישבה העירייה בחיבוק ידיים, אלא הגישה עצומה אחרי עצומה ובהן הואשמו היהודים שוב בגרימת נזקים לערי פולין ולעיר וארשה במיוחד והשלטונות נדרשו להרחיקם מן העיר. לאחר ה"תהלוכה השחורה" של נציגי העירוניים בשנת 1789 החליט הסיים על הקמת ועדה להכנת תוכנית של זכויות הערים. נקבע גם, שבעיית מעמדם של היהודים לא תיכלל בתוכנית. ראש העיר של וארשה ראה בכך שעת כושר והכריז על נכונותם של העירוניים לתרום לאוצר המלוכה 50,000 זהובים ובכך קיווה שהסיים יקבל תקנה לטובת העירוניים. במארס 1790 דרשו גילדות החייטים והפרוונים להרחיק מן העיר את מתחריהם היהודיים ש"באו בהמוניהם" לעיר והפוגעים בפרנסתם של בעלי המלאכה הנוצריים. ראש העיר ניצל את לחץ הגילדות והצליח להביא את מארשאל הכתר מנישק לפרסם צו המורה על גירושם של כל היהודים מן העיר ומפרבריה, פרט לסוחרים, שהותר להם לשבת בה בעת ישיבות הסיים. בעת גירוש היהודים, בחודשים מארס עד מאי 1790, נעשו פרעות ביהודים. חנויות נשדדו ואף נהרסו והיו גם פגיעות בנפש. יחידות הצבא שהוזעקו שמו קץ לפרעות. למאורעות היה הד נרחב בישיבות הסיים וכן בפובליציסטיקה של אותם ימים. גם שגרירויות של מדינות זרות דיווחו על כך. נציגי היהודים הגיבו בעצומה שבה תיארו את "גודל האסון שהיה כרוך בגירושם של אלפי יהודים מן העיר" ואת הנזק שנגרם למסחר ולמלאכה בעיר. אולם מצבם של יהודי וארשה לא השתנה גם לאחר החלטת הסיים באפריל 1791 על התקנון של הערים. עיריית וארשה, אגודות הסוחרים והגילדות של בעלי המלאכה המשיכו בלחצן להרחיק את היהודים מן העיר. בסתיו 1791 ניסו הנציגים של יהודי וארשה להגיע להידברות עם העירייה. הם הציעו לשלם לקופת העירייה סך של 3,000 זהובים עבור מתן היתר למשפחה אחת להתיישב בוארשה. העירייה סירבה להצעה ובפברואר 1792 ניצלה את הפסקת ישיבת הסיים ודרשה לזרז את הרחקת היהודים מן העיר, כי הרי "באין ישיבה אסורה ישיבתם בה". נציגי היהודים ביקשו למנוע את רוע הגזרה ובמארס של אותה שנה נתנו למלך 90,000 פלורינים על מנת שיעמוד לימינם. המלך אמנם פנה אל המארשאל של הסיים, מאלאחובסקי, וביקש את עזרתו בהכנת התקנון למעמד החוקי של היהודים בעת ישיבות הסיים, אבל היתר להישאר בעיר ניתן רק לסוחרים הגדולים. בתקופת ה"קונפדרציה של טארגוביצה" התחברות( אנשי האצולה למען תמיכה במעצמה הרוסית ובאינטרסים שלה ןילופב) ניסו היהודים להשפיע על שגריר רוסיה בפולין שיפעל למען שיפור מצבם. גם העירוניים ועיריית וארשה פנו אל אותו שגריר. בעייתם של יהודי וארשה נדונה גם בישיבת הסיים בגרודנו. הנציגות היהודית פעלה גם שם. בלי להמתין לתוצאות הדיונים הזדרזה עיריית וארשה ובמאי 1793 פרסמה צו המורה לכל היהודים, כולל בעלי מלאכה, סוחרים זעירים וגם גדולים לעזוב את העיר. לביצוע גזרה זו לא הגיעו; בשנת 1794 פרץ מרד בעיר. על אף המאורעות הדרמטיים שליוו את היישוב היהודי בוארשה בתקופה הסטאניסלאבית, חלו בו תמורות מרחיקות-לכת, מבחינת הגידול במספר ובכל הקשור לגיוון העיסוקים והארגון הפנימי. בשנת 1754 היה מספר יהודי העיר וסביבתה 2,519 נפשות מתוך כלל 30,000 תושבי העיר, ואילו בשנת 1795 הגיע מספרם ל- 6,000 נפשות ואולי יותר המפקד( לא כלל את היהודים שהתחמקו ממנו מסיבות תונוש) והם היוו כבר אז 8.3% מכלל האוכלוסייה. מרביתם של היהודים התרכזו ביורידיקות, בפרבר פראגה וברחובות סנאטורסקה, ביילאנסקה, מיודובה ודלוגה. במפקד של 1778 רשומים יהודים ב- 44 רחובות העיר ופרבריה והם גרו ב- 370 בתים. לפי הנתונים משנת 1792, רבע מכלל המפרנסים היהודיים בוארשה עסקו במסחר. העוסקים במסחר ובאשראי נחלקו לכמה קבוצות; הראשונה כללה בנקאים, חלפנים, ספקים וסוחרים גדולים. כידוע, לא ניתן להפריד בימים ההם באופן ברור בין סוחר גדול או ספק ובין חלפן או מלווה כספים, כי על-פי רוב עסק אותו אדם בשני התחומים ואף יותר בבת אחת. הבנקאים עסקו גם במסחר ובהספקת סחורות ושירותים למיניהם, מימנו עיסקות ייצוא וכוארשה. הסוחרים ייצאו מוצרי שדה ויער דרך נמלי הים הבאלטי דגן(, עצים גלשאו) והובילו שוורים, סוסים, חלב, עורות, שעווה ובד גס לפרוסיה ושלזיה. בין הסוחרים בלטו שמואל זביטקובר, אייזיק שמש ממזריטש, שהתיישב בוארשה, ושמעון בן הניך. הם העסיקו מאות סוכנים שקנו את הסחורה בפודוליה, בליטא ובאוקראינה. כאשר החליטה בשנת 1789 ועדת האוצר להטיל איסור על ייצוא עורות לא מעובדים הקימו כמה סוחרים יהודים בתי בורסקי בעיר וייצאו עורות מעובדים. גם בייבוא סחורות מילאו היהודים תפקיד חשוב. הם ייבאו מוצרי מתכת מכסף( תשוחנמו), בדים, תכשיטים, אבני חן, טבק, תה ותבלינים. הם קיימו קשרי מסחר הדוקים עם בני עמם בארצות המערב, בעיקר בהולנד. תפקיד חשוב מילאו במגעי מסחר אלה הבנקאים האחים שמעון ויעקב סימונס, שהיגרו מהולנד והתיישבו בוארשה. הם המשיכו לקיים את קשרי המסחר עם אחיהם שנותרו באמשטרדם. דרך הולנד ייבאו הסוחרים הגדולים האלה בדי צמר מאנגליה. האחים שמעון ויעקב נתמנו לבנקאים וצורפים של חצר המלך. הסוחרים היהודיים השתתפו בירידי לייפציג וברסלאו ועמדו בקשרים אף עם סוחרי מוסקווה. אחדים מן הסוחרים היהודיים הגדולים עסקו בהספקה לצבא. הם סיפקו מצרכים לצבא הפולני, וגם לצבאות הזרים שחנו אז בפולין, דגנים, בקר, סוסים ומספוא וגם בד למדים. במקור אחד מוזכרת הספקת 2,500 סוסים. סוחרים אלה סיפקו גם את צורכי חצר המלך, השגרירויות הזרות בעיר ולא כל שכן את צורכי בעלי היורידיקות במוצרי מותרות ובאשראי. שמואל זביטקובר והאחים סימונס סיפקו את הכסף למטבעה המלכותית. מרבית היהודים עסקו במסחר זעיר. קצתם החזיקו חנויות קטנות בשנת( 1792 התפרנסו מהן 90 םיסנרפמ) ורבים יותר (187 םיסנרפמ) מצאו את פרנסתם ברוכלות, בתיווך וב"מסחר לעת מצוא". בערך 40% מן העוסקים האלה במסחר צוינו במקורות כמחוסרי פרנסה. בנוסף לסוגי המסחר הנזכרים עסקו יהודי וארשה גם במקצועות קרובים למסחר, כגון פונדקאות ומלונאות והיו גם יהודים שהחזיקו מסבאות, בתי קפה ומזנונים. כשליש מן המפרנסים האלה, בערך 90 במספר, צוינו במקורות כמחוסרי פרנסה. מן הראוי להדגיש, שרוב סוחרי וארשה בימים ההם היו נוצריים ורק אחוז מבוטל מהם צוין כמחוסר פרנסה תקינה. בערך 500 מפרנסים יהודיים עסקו במלאכה. למספר הרשמי הזה אפשר להוסיף לכל הפחות עוד כמה עשרות בעלי מלאכה יהודיים. האחרונים לא הודיעו לשלטונות על מקור פרנסתם על-פי( רוב הם צוינו כ"מחוסרי עיסוק "רדגומ), שכן, כידוע, לא נתקבלו היהודים לגילדות בעלי המלאכה והיה עליהם לעמוד ברדיפות ובנגישות מצד מתחריהם בעלי המלאכה הנוצריים וגם מצד העירייה. כאמור, לא פעם הם גם גורשו מן העיר. לפי הנתונים הלא מדויקים של שנת 1792 היו בעיר ובסביבותיה 410 חייטים, 29 צורפים, 23 נחתומים וקצבים, 7 נפחים ועושי דוודים, 2 סנדלרים ו- 15 פועלים בבתי בורסקי. כמה וכמה יהודים היו זגגים, צבעים ומשנת 1780, כשהחל המדפיס פיוטר דיפוא להוציא לאור גם ספרים בעברית בעת( ההיא נאסר לייבא ספרים מחוץ-לארץ ובעל בית הדפוס קיווה להגדיל את הכנסותיו על-ידי הוצאה לאור של ספרים םיירבע), גם סדרי דפוס. בין המפרנסים היהודיים בעת ההיא נמצאו גם סבלים ובעלי-עגלות. יותר מ- 500 איש מקרב יהודי וארשה היו משרתים, שוליות של בעלי מלאכה וזבנים. עם האינטליגנציה המקצועית ביישוב היהודי בוארשה נמנו בימים ההם 39 מלמדים, מורים ועוזריהם, 15 רופאים וגלבים, 25 כלי-קודש ו- 12 פקידים במשרדו( של המארשאל או בעסקים םייטרפ). בשנת 1794 היו בעיר 15 זמרים, כלי-זמרים ובדרנים. כמובן שהיו בציבור היהודי, שמנה יותר מ- 6,000 נפש, גם אנשי שוליים של החברה - קבצנים, גנבים, סרסורים למיניהם ועוד כיוצא באלה. אבל מן הראוי לציין, שבערך 35% מן היהודים הפעילים מבחינה מקצועית לא נכללו במפקד של שנת 1792 בסעיף הדן במקור פרנסה. אנשים אלה או שהתחמקו בגלל סיבות שונות מן המפקד או שהיו מחוסרי מקור פרנסה כלשהו. שלא כמו שאר קהילות ישראל בפולין, נמנע מיהודי וארשה להקים ארגון קהילתי. השלטונות ראו בהקמת ארגון קהילתי מעין הכרה בזכות היהודים לישיבת קבע בעיר ודבר זה היה מנוגד למדיניותם, שביקשה לשמור על הפריווילגיה שאסרה על מגורי קבע של יהודים בעיר. אולם, חרף האיסור, נאלצו השלטונות להסכים להקמת נציגות יהודית שתהיה אחראית לגביית מסים מן היהודים ושתפתור סכסוכים בין היהודים לבין עצמם ביישוב שמנה כבר במחצית השנייה של המאה ה- 17 כמה אלפי נפשות. משום כך התיר מארשאל-הכתר, שבידיו היה הפיקוח על האוכלוסים היהודים בעיר, למנות "זקנים" (םירוינס) יהודיים ועליהם הוטלו האחריות לגביית המסים מן היהודים והחובה לייצגם בפני השלטונות. למוסד ה"סניורים" היה תפקיד של מעין ועד קהילה. בשנת 1760 ציווה מארשאל-הכתר על ה"זקנים" להטיל קנס על כל היישוב היהודי בוארשה, כעונש על גנבה שגנב יהודי מקצין פרוסי שחנה בעיר. "זקני היהודים" בוארשה פנו לא פעם בעצומות ובבקשות אל המלך ואל השלטונות וחתמו בשם "ציבור יהודי וארשה". בתשובה לאחת העצומות השיב מארשאל-הכתר הגדול סטאניסלאב לובומירסקי, בשנת 1778, שהוא אינו מכיר בנציגות ה"זקנים", כי אסור ליהודים להקים בוארשה ציבור יהודי כלומר( הליהק). ואף-על-פי כן המשיכו "זקני היהודים" לחתום על עצומותיהם בשם "הציבור היהודי בוארשה" או אפילו בשם "קהל ישראל בעיר וארשה". יש סימנים לכך, שבעת ההיא פעלה בוארשה חברה קדישא שעסקה גם במתן סעד לעניים ובעזרה לפליטים. דוברו האחר של הציבור היהודים בוארשה כלפי השלטונות היה השתדלן (סוקידניסה), שמילא תפקיד של עוזר ליועץ במשרד מארשאל-הכתר לענייני יהודים. לראשונה מינה המארשאל ביילינסקי שתדלן בשנת 1759. משרת השתדלן התקיימה עד שנת 1794, שנת "המרד של קושצ'יושקו". השתדלנים, אחד בשביל הציבור היהודי בוארשה ואחד בשביל יהודי קהילת פראגה, נתמנו מבין העשירים הסוחרים( הגדולים, הספקים אבצל) או מבין המתורגמנים היהודיים ששירתו במשרד המארשאל. היו ביניהם גם כאלה שניצלו את תפקידם לטובתם שלהם, מעלו בכספי הציבור והיו גם סתם נוכלים. אלה הביאו נזק לציבור היהודי והבאישו את ריחו. את החלטות השתדלנים הוציאו לפועל השמשים בשנת( 1795 היו בוארשה 15 םישמש). השתדלן עמד גם בראש בית הדין היהודי בית( הדין יאקידניסה) ואתו ישבו בדין 2- 3 דיינים. בית הדין דן בעיקר בדיני ממונות כל עוד סכום התביעה לא היה גדול. היה גם בית דין לבוררות, שבו בחר לו כל אחד בורר כרצונו ובורר שלישי נבחר בהטלת גורל. הציבור היהודי בוארשה לא בחר רב קבוע, אולם לאחר שגדל מספר התושבים היהודים בעיר באו לוארשה רבנים מערי השדה, שהו בה פרקי זמן ארוכים ופסקו בענייני "כף וקדרה". בשלהי המאה ה- 18 היו בעיר 10 שוחטים. השוחטים שילמו לחברה קדישא עבור היתר השחיטה עד 600 זהובים לשנה. כנראה שעבודתם הכניסה להם לא מעט. עוד במחצית השנייה של המאה ה- 17 פעלה ביישוב היהודי בוארשה חברת ביקור חולים. בשנות ה- 90 של המאה ה- 18 ניסה השתדלן דוד קעניגסברג לייסד בית חולים יהודי, אולם השלטונות לא נתנו רשות לכך משום שראו בכך ליגאליזציה של הקהילה היהודית; הקמת בית החולים אושרה לבסוף בידי שלטונות הכיבוש הפרוסיים בשנת 1795. כאמור, בוארשה פעלו כמה רופאים ומרפאים יהודיים. ביניהם היו יהודים שסיימו את לימודיהם באוניברסיטאות של מערב אירופה, אבל הם שירתו בעיקר את החולים הלא-יהודיים. ביניהם בלט ד"ר יעקב קלמנסון, בנו של הרב מהרוביישוב, שהיה איש משכיל וחיבר חוברת על "הרפורמה של היהודים" החוברת( נכתבה בצרפתית ותורגמה לאחר מכן תינלופל). המיילד אליהו (סאילא) אקארד חיבר גם הוא חוברת פוליטית בעניין הרפורמה של היהודים ובה דרש לראשונה להכיר ביהודים כבאזרחים "בני דת משה". אקארד היה לאחר מכן רופא בצבא הרוסי. בין הרופאים המדופלמים יש להזכיר את שמעון סאמלזון, רופאו האישי של המלך, שגם בנו המשיך במקצועו. אישיות מעניינת היה היהודי הספרדי היחיד בקרב רופאי וארשה, ד"ר דניאל דה-למוס, אחיינה של הנרייטה הרץ, הידועה בטרקלינה הספרותי שהתקיים בברלין, טרקלין שמילא תפקיד חשוב בהיסטוריה של הרומנטיזם הגרמני. סקירה מעניינת על מצב בריאותם של יהודי וארשה בעת ההיא כתב רופאו האישי של המלך, הצרפתי פראנסואה לואי לה-פונטן. בין השאר הוא מתאר את הדלות והצפיפות ששררו בקרב היהודים ומביא עדות על מסירותם של ההורים היהודיים לילדיהם. הוא כותב: "מעטות הן האומות שמסירותן העדינה והמלאה לילדים דומה לזו של היהודים". הוא ממשיך ומתאר את העוני והעצבות שהם מנת חלקם של היהודים: "העם הזה אינו יודע שמחה מהי, אינו נהנה ממשחקים, אין ריקודים בשמחותיהם אלא לעתים נדירות בחתונות בלבד". בהיעדר בית עלמין נאלצו היהודים לקבור את מתיהם בסוחאצ'ב או בגרודזיסק. אשר לחינוך, כל הילדים היהודים קיבלו את חינוכם בחדרים פרטיים. העשירים היו מזמינים לילדיהם מלמדים ומורים מגרמניה. ילדים אלה למדו גם שפות זרות גרמנית( תיתפרצו). היו בין ילדי ישראל גם כאלה שנדדו לערי גרמניה כדי לרכוש השכלה. כאמור, היה המצב בפראגה שונה. שם היתה ליהודים קהילה מאורגנת ולה בית עלמין, בית מדרש, בית מטבחיים ומקווה טהרה. לקהילה היה גם רב משלה; ראשון רבני פראגה היה ר' יהושע חריף המכונה פראגר. לקהילה היה גם מגיד מישרים משלה. בשנת 1793 שימש בתפקיד המגיד ר' יצחק לייבוביץ' מן העיר גומבין. בבית המדרש של פראגה היתה ספרייה שאף השאילה ספרים לקריאה בבית. פליטי שחיטות ההיידמאקים באוקראינה הביאו עמם לוארשה את החסידות. בשנת 1781 נערך בבית המדרש בפראגה ויכוח פומבי בין החסידים למתנגדים. את הצד החסידי ייצג הרב של ז'ליחוב דאז, ר' לוי יצחק נודע( מאוחר ביותר בשם ר' לוי יצחק מברדיטשב, מגדולי מנהיגיה של תודיסחה), ואת הצד האחר ייצג הרב מבריסק, ר' אברהם קצנלבוגן. הוויכוח הביא לידי פילוג בחברה קדישא בפראגה, שנפרדה לחסידים ולמתנגדים. את דבר ריבוי החסידים בוארשה מאשר בכתביו גם המשכיל מנדל לפין סאטאנובר, ששהה בוארשה בשנת 1791. רק יחידים ראו בעצמם "נאורים" בעת ההיא, דבר שהתבטא בלבוש האירופי שאימצו לעצמם ובידיעת שפות אירופיות. בן הדור, הפולני מיכאלובסקי, כתב בזיכרונותיו: "היו אז בווארשה יהודים רבים שזכו לחינוך דומה לזה של הנוצרים. לא היה זה נדיר למצוא ביניהם אף אנשים משכילים, אולם החברה הנוצרית סירבה לקבלם בגלל דתם. היתה זו דעה קדומה שציערה את בעלי הדעות המתקדמות, אבל לא היה בכוחם לשנותה". היו כאלה שהרחיקו לכת בנטייתם להידמות לשאר הגויים והמירו את דתם, אולם גם מעשה זה לא פתח לפניהם את דלת הכניסה לחברה הפולנית. באותם ימים הופיעו כתבי פלסתר רבים נגד המשומדים.