ד' אייר ה'תשע"ז

גטו וארשה GHETTO WARSAW 2

בעת מלחה"ע ה - I
התקוממותם של הפולנים בשנת 1794 באה כתגובה נגד הרוסים, אשר התבצרו איתן לאחר החלוקה השנייה של פולין (1792) ואשר מנעו כל ניסיון להנהיג רפורמה ולהביא לשיקומה הפוליטי, החברתי והכלכלי של הממלכה. הגדיש את הסאה ניסיונם של הרוסים לחסל את הצבא הפולני. בתגובה על ניסיון זה פרץ המרד. במארס 1794 התרכזו כמה יחידות של הצבא הפולני בקראקוב ותדיאוש קושצ'יושקו ליבראל( שהשתתף לצד המתיישבים האמריקניים בקרבות לשחרור אמריקה מעולה של הינטירב) התייצב בראשם. ניצחונם הראשון של המתקוממים, ליד הכפר ראצלאוויצה, עודד את החיילים הפולנים; השתתפותם של איכרים ועירוניים במרד מילאה את לבם של החיילים תקווה שבפולין שתקום לאחר הניצחון שוב לא יהיה מקום לכל ההפליות החברתיות, הציבוריות והפוליטיות שהם היו נתונים להן עד אז. המצביא קושצ'יושקו, בהצהרותיו, הוסיף עידוד לתקוות אלה. באסיפה שהתקיימה בבית הכנסת בקראקוב הוא הבטיח שגם "ישראל, האח המבוגר יותר", יזכה לחסד. בזמן שהצבא הפולני ניהל קרבות קשים נגד יחידות הצבא הרוסי, שעלו עליו במספר החיילים ובציוד, התפשטו בארץ "חוגים פאטריוטיים", שפעלו בחשאי למען שחרורה של פולין מעול הכובש הרוסי. בקרב חוגים אלה גבר קולם של אנשים שנטו אחר הרעיונות של המהפכה הצרפתית הכומר( הוגו קולונטיי, הסנדלר הווארשאי יאן קילינסקי, הגנראל יאקוב יאשינסקי - על זה האחרון נאמר שמוצאו ידוהי). בהנהגת המרד היו גם זרמים שמרניים יותר והללו צידדו בהחזרת המצב לקדמותו תוך הכנסת שינויים קלים לטובת העירוניים. כאשר הגיעו לוארשה הידיעות על המרד ועל ניצחונות המורדים בסביבת קראקוב פרצו קרבות גם בבירה. זה היה בימים 17 ו- 18 באפריל ובעקבותיהם גורש חיל המצב הרוסי מן העיר. בוארשה קיבל המרד אופי של מהפכה ממש. בראש המתקוממים עמדו יאן קילינסקי שנזכר לעיל והכומר בעל הדעות היעקוביניות יוזף מאייר. הוקמה מעין ממשלה זמנית שהוכרזה ב- 10 במאי ל"מועצה לאומית עליונה". נוסדו בתי משפט מהפכניים ובהם נשפטו למוות גם כמה מאנשי הקונפדראציה הפרו-רוסית "טראגוביצה". פסקי הדין הוצאו אל הפועל. בחודש יוני נשפט בבית המשפט, בין השאר, הבישוף מאסאלסקי ונתלה בפומבי. התייחסות היהודים למרד לא היתה אחידה. האמידים שבהם - הבנקאים, הספקים והסוחרים הגדולים - עמדו מן הצד וחיכו לראות כיצד יפול דבר. יהודים רבים, ובכלל זה גם המשכילים המעטים, שבאו זה מקרוב מפרוסיה או משלזיה, נטו יותר לצד המשטר של האבסולוטיזם הנאור והחסדים שהעניק זה ליהודים "המועילים והנאורים" בארצות מוצאם. לא כך סברו בני דלת העם, ובייחוד אלה מבין היהודים שהיו חסרי כל; אוזנם של אלה היתה קשובה לסיסמאות ולרעיונות השוויון שהפיצו היעקובינים הפולניים. מטבע הדברים בני שכבות אלה באו במגע קרוב יותר, יומיומי, עם הפולנים מדלת העם שגם להם לא היה מה להפסיד. רבים מיהודים אלה הגיעו לו, מערי אוקראינה והדי הטבח שערכו ההיידמאקים ביהודים בשנת 1768 ואף של גזרות ת"ח ות"ט נשמרו היטב בזיכרונם ומכאן( יחסם השלילי אל םיסורה). בן דלת העם היהודי, הסייס ואף גונב הסוסים, הסבל והעגלון וסתם אנשים מחוסרי מקצוע ופרנסה קבועה, מצאו שפה משותפת עם אחיהם לגורל הפולניים ובעתות שלום או מהומות לא היססו אף להשיב מכה תחת מכה בעת שקמו עליהם פורעים. יהודים אלה נסחפו בגל המהפכה; מה גם, שהקרבות הראשונים נערכו ברבעים שבהם התגוררו יהודים רחובות( טווארדה עד לשנו ועד הגן הסאכסוני, מבואות וולה עד הנהר הלסיו). השתתפותם של יהודים רבים לערך בקרבות החל( מיום החמישי הגדול, 17 באפריל 1794) היתה ניכרת. מעידים על כך המקורות של הזמן. בעצומה של "דלת העם בני דת משה" שהגישו בני השכבות הדלות של יהודי וארשה, שהתארגנו, לראש העיר ביוני 1794, נאמר: "בעת המהפכה של יום ה' הגדול, 17 באפריל 1794, הלכנו ברצון להגן על( השראו) ורבים מאתנו נפלו בשדה הקרב". עדים אחרים בני הזמן מוסיפים פרטים על המתרחש ומעלים על נס את גבורתם של היהודים. הם יודעים לספר, שהיהודים לכדו ברחוב סנאטורסקה תותח מידי הרוסים וברחוב לשנו הצליחו תותחנים יהודיים וכמה מנקי-ארובות לגרש או לשבות חיילים מיחידה רוסית גדולה. ברחוב לשנו ירה יהודי מארבעה תותחים בבת אחת. יהודים נלחמו בגבורה גם בפרבר קראקוב וברחוב שוויינטיירסקה. בביטאון הרשמי של המועצה הלאומית העליונה, "העיתון הממשלתי", נכתב, שבימים 17 ו- 18 באפריל, "הסתערו היהודים מתושבי הבירה על השונא, נלחמו ונשק בידם, והוכיחו לעיני כל, שבמקום שהאנושות אמורה לנצח מסכנים הם את חייהם". מי שהיה עד לקרבות רחוב אלה, אנתוני טרמביצקי, כתב: "היהודים התקהלו בקבוצות גדולות והסתערו בעיניים עצומות על התותחים ועל החיילים". בשני ימי קרב אלה נוצרה, בפעם הראשונה בתולדות וארשה, התקרבות בין פולנים ליהודים, כעין ברית אחים בלחימה נגד האויב המשותף. אולם, לאחר שוך הקרבות, משהחלו שלטונות המהפכה לארגן צבא סדיר, לא נמצא בו מקום ליהודים. העירוניים סברו, שאין לראות במצב הנוכחי תופעה מתמדת וחששו שמא ידרשו היהודים, בזכות השתתפותם בהגנת העיר, רשות לישיבת קבע או "חס ושלום" זכויות אזרח. אמנם, קושצ'יושקו טען, ש"הזמן דורש צדק ויושר לכל אלה התורמים להגנת הכלל" ודרש לבטל את "הכרטיס היומי" שעדיין היה חובה על היהודים הבאים לוארשה, אולם קולו נשאר בודד. לכל היותר היו מוכנים להעסיק את היהודים במלאכות עזר בהגנת העיר. ואכן, יהודים רבים התייצבו לחפירת שוחות והתגייסו למיליציות העזר. ברובע הרביעי, שבו התגוררו יהודים רבים, התנדבו לשרת במיליציה 150 יהודים, מבין 300 המתנדבים ששירתו בשורותיה. המיליציה קיימה משמרות והשתתפה במבצעי סיור וחבלה במסגרת ההגנה על העיר. כרוניקאי בן הזמן כתב: "היהודים השתתפו במשמר בכל מקום שבו נזקקו להם, ובייחוד בשמירה על השבויים הרוסיים. בעת המצור על וארשה לא הקפידו אף על שמירת השבת". היומון "העיתון האזרחי" כתב בימים ההם: "אצלנו בוארשה משרתים יהודים מרצונם הטוב בצבא, הם ששים לצאת למשמרות ולסיורים ומקצתם משתמשים אף בנשק נגד השונא של העם כולו ושל האנושות. אין אלא לציין לשבח את המעשים האלה". בתיאטרון הוצג אז מחזה שבו הופיעה לראשונה דמות יהודית חיובית ובפיה פזמון: "אם היהודים יתנו יד לחפירת שוחות, מיד יוקמו 10 מבצרים". אולם, גם אז לא נשתתקו מתנגדיהם המושבעים של היהודים. בחוצות, על קירות הבתים, הופיעו כתבי פלסתר נגד היהודים ואף נגד אלה שהמירו את דתם. בייחוד הותקפו המומרים הפראנקיסטיים. בעקבות דברי הבלע באו רדיפות ממש. יהודים נעצרו ברחובות בכל מיני אמתלאות. אלא שבעלי המלאכה ופשוטי העם מקרב היהודים למדו להגן על עצמם וגם לא היססו לפנות בכל מקרה של התנכלות אל מפקדי הצבא בדרישה שהללו יתערבו למענם. במאי 1794 הוציא מפקד העיר צו ובו דרש להפסיק את ההתנכלויות ליהודים ולמומרים. האשמים במעשה נעצרו ואף הולקו בפומבי; עלוני פלסתר הועלו באש בחוצות העיר. סבל רב היה מנת חלקם של יהודים נוודים וחסרי בית ומקצוע. הללו הואשמו שבעת נדודיהם הם עוסקים בריגול; "הולכי בטל" אחדים נכלאו בבית הסוהר, אולם הרוב הגדול מאלה גויסו לעבודות כפייה קשות. לרבים מן הסוחרים היהודיים נגרמו נזקים כבדים עקב החרמת סחורות, שעבורן שולם בשטרות חסרי כל ערך. האמידים מבין הסוחרים היהודיים התנדבו לתרום למען הצבא 81,000 זהובים ונטלו על עצמם לצייד במדים 40 חיילים. "דלת העם בני דת משה בוארשה" דרשו לחייב את העשירים היהודים לתרום 10 אחוזים מהונם ובתמורה ישוחררו העניים מחובת "הכרטיס היומי", או לכל הפחות יקבלו הנחה בתשלום שהם חייבים לשלם. העירייה סירבה לוותר על הכנסה חשובה זו והצהירה במאי 1794 שעל היהודים להמשיך ולשלם את המס הזה. "המועצה הלאומית העליונה" לא התערבה כביכול בעניין בטענה שאין הדבר בסמכותה, כי אם בסמכות העירייה. היהודים פנו אל המפקד העליון קושצ'יושקו והלה, כדרכו, תמך בדרישתם של היהודים וכתב: "מה שהיה יאה לשלטון הישן, אם להביא בחשבון את שאר מעשי העוול שלו, לא יאה עתה, כאשר המולדת היא לכל. ובמיוחד כאשר היהודים הם מעמד של אנשים מועילים, כשאר האזרחים, והם שואפים, בדומה לאחרים, להשתתף בהגנת הארץ". אולם, ראש העיר עמד על שלו ו"הכרטיס היומי" של היהודים נשאר בתוקפו. ואם לא די בכך, בנוסף למתן 81,000 הזהובים נתחייבו הסוחרים האמידים להחליף את המטבעות שברשותם בשטרות שערכם האינפלאציוני היה נמוך ובדרך זו הוטל עליהם מס מוסווה נוסף. אבל כל אלה לא הרתיעו את היהודים מלהשתתף בהגנת העיר. בימים אלה הוכיחו היהודים כמה הם מוכנים לשלם ולו גם עבור ניצוץ קל של תקווה שיוסרו ההגבלות המוטלות עליהם. בוארשה הוקמה יחידה לוחמת לאומית של יהודים, ראשונה בתולדות היהודים בפולין ובאירופה כולה בעת החדשה. מי שייסד את היחידה והיה למפקדה היה ברק יוסלביץ'. עד המרד לא התבלט איש זה בקרב היהודים, לא בעיסוקיו ולא ברעיונותיו הפוליטיים. הוא היה סוכנו של הבישוף מאסאלסקי, איש הטארגוביצה שנזכר לעיל. עם הפטרון שלו ביקר יוסלביץ, בפאריז ובווינה ושם הכיר את הגנראל דה-לין שהגה( בזמנו את הרעיון להקים יחידה צבאית מורכבת םידוהימ). זמן מה היה יוסלביץ' סוכנו של דה-לין. בזמן הסיים של 4 השנים סחר בסוסים ויש אומרים שסיפק סוסים גם לצבא הרוסי. ב- 25 באפריל 1794 התייצב ברק יוסלביץ' במפקדת העיר והציע לה תוכנית להקמת יחידה צבאית מורכבת מ- 100 יהודים "בריאים ומוכשרים, לקנות ציוד לצבא ולעסוק באיסוף ידיעות על השונא". תוכניתו זו נשארה ללא מענה ובינתיים המשיך הוא עצמו בעסקי התיווך המסחריים שלו. באוגוסט של אותה שנה נמצא יוסלביץ' לרגל עיסוקיו במחנה הצבאי של הנסיך יוזף פוניאטובסקי, אחיינו של המלך סטאנילסאב אוגוסט הנסיך( נודע בשנים שלאחר מכן כמפקד הליגיונות הפולניים בצבאו של נפוליאון הטראפאנוב). ב- 17 בספטמבר 1794 פורסם ב"עיתון הרשמי" שמתארגן גדוד פרשים יהודי ולמפקדו, בדרגת קולונל, נתמנה ברק יוסלביץ'. כשבועיים לאחר מכן הופיע כרוז חתום בידי המפקד החדש ובו קריאה ליהודים, בשפה מליצית ונרגשת, להצטרף לשירות בגדוד זה. המפקד העליון, קושצ'יושקו, השמיע דברי שבח למפעל ובעיתונים הרשמיים הופיעו מאמרים ברוח זו. למעשה הזה היו הדים גם בדיווחים של שגרירי המדינות הזרות בוארשה. הגדוד הורכב ממתנדבים וגם מאנשים ש"שוטטו ללא מעש בעיר", כמקובל בימים ההם. את הכסף לציוד הגדוד תרמו היהודים האמידים, הסוסים הוחרמו מיהודים. כעבור זמן קצר היו בגדוד 500 פרשים יהודיים. בתחילת אוקטובר של אותה שנה היה הגדוד מוכן לקרב ואף השתתף בהתנגשויות אחדות עם הצבא הרוסי. בינתיים חל מפנה בקרבות, ידו של הצבא הרוסי היתה על העליונה; בקרב ליד הכפר מאצ'יוביצה, שנערך ב- 10 באוקטובר נפצע המפקד העליון קושצ'יושקו ונשבה בידי הרוסים. הגיעה שעת הקרב המכריע. הרוסים, בראשות הפילדמארשאל סובורוב, עלו על פראגה, פרברה של וארשה, והתכוננו להסתער על העיר. הגדוד של יוסלביץ' נשלח להגן על פראגה, שהיו בה אז בערך 1,000 יהודים ורבים מהם, ובייחוד האמידים, נמלטו לפני ההסתערות אל וארשה, מעבר לנהר ויסלה. ב- 4 בנובמבר הסתערו החיילים הרוסיים על פראגה, כבשו אותה ועשו טבח לא רק בחיילים אלא גם באוכלוסייה האזרחית. כל חיילי הגדוד היהודי נפלו בקרב, זולת ברק יוסלביץ', הסרן יעקב אפשטיין, הפלדוובל קאנץ דרון והרופא רוזנברג. הם ניצלו במקרה; בערב שקדם להתקפה הם הוזמנו למסיבה שערכה מפקדת הצבא בוארשה, מעבר לנהר. בנוסף לחיילים היהודים נטבחו בידי חיילי סובורוב בערך 1,000 יהודים, רובם גברים. בין פליטי החרב מן הטבח נימנו יותר מ- 60 אלמנות ובערך 200 יתומים. על גבורתם של חיילי הגדוד העידו כרוניקאים בני הזמן. אחד מהם כתב, בין השאר: "את הפרבר פראגה, שהגנו עליו בני העם היהודי, כבשו בהסתערות. הכל נפלו לפי חרב. למחרת היום נמצאו בביצורים של העיר חיילי גדוד שלם בתרדמת מוות. הרוסים, בהיכנסם לעיר, התנקמו משום כך באוכלוסייה היהודית ולא חסו אף על תינוקות". בעת הטבח הנורא הזה היו גילויים רבים של הצלת נפשות ופדיון שבויים. קצין האספקה הפרוסי פרידריך נופר הציל 35 ילדים יהודיים בשלמו לחיילים הרוסיים זהוב אחד עבור כל ילד. אותו מעשה מייחסים לגביר היהודי הגדול שמואל זביטקובר. על-פי המסורת שבפי העם הוציא זביטקובר חבית של מטבעות לרחוב ושילם עבור יהודי חי זהוב אחד ועבור בר-מינן יהודי רובל כסף אחד. הגדיל לעשות הפרוון היהודי ישראל טורבינסקי, שאסף כ- 200 יתומים יהודיים ודאג לקיומם במשך שנים רבות. עם הטבח בפראגה בא הקץ על הניסיון הראשון של אחוות עמים בין היהודים לפולנים בוארשה. יום לאחר הקרב על פראגה נחתם חוזה הכניעה של הצבא הפולני לכובש הרוסי ובו ביום התייצבו בפני הכובש הרוסי, הגנראל בוקסהוודן, פרנסי עיריית וארשה כדי לקדם את פניו ב"לחם ומלח". הם הביאו עמם גם עצומה ובה הדרישה הישנה-נושנה לגירוש היהודים מן העיר. דבר זה הפליא את הכובש הרוסי, שרק יום אחד לפני כן היה עד למעשה הטבח שנעשה ביהודים שלחמו נגדו שכם אחד עם הפולנים. בשמונת חודשי הכיבוש הרוסי המשיכה עיריית וארשה במגעים בעניין מעמדם של היהודים בעיר. בינתיים הועלה מחירו של "הכרטיס היומי" לשישה זהובים עבור שהייה של 14 יום. שלטונות הכיבוש הרוסיים הביאו בחשבון את עוצמתם הפוליטית של העירוניים וידעו שבשאר השטחים שסיפחו הרוסים נשארו היהודים כבולים להגבלות על זכויות האזרח שלהם ולכן קיבלו באוגוסט 1795 את העיקרון שמעתה ואילך יורשו להישאר בעיר רק היהודים שישבו בה עד הכיבוש הרוסי; השאר חויבו לעזוב את העיר מיד. היהודים שהותר להם להישאר בעיר לא היו רשאים לגור ברחובותיה הראשיים העיר( העתיקה, פרבר קראקוב, הרחובות פיבנה, דלוגה הלאוודופו). ברחובות שהותר להם להתגורר בהם נאסר עליהם לעסוק ברוכלות ולסחור בדוכנים, אלא בחנויות בלבד. בצו נאמר במפורש, שהזכות לסחור הוענקה ליהודים בגלל שהצבא הרוסי נזקק לסחורות שהסוחרים הנוצריים אינם מסוגלים לספק. ליהודים הותר לקיים 60 מסעדות ומזנונים בוארשה ו- 20 בפראגה ועבור רישיון זה היה עליהם לשלם, החל מ- 1 באוגוסט 1795, 1,000 זהובים, מחציתם למשטרה ומחציתם לבית החולים על שם "ישוע הילד". כדי לרכוש את לבם של העירוניים חתם הגנראל בוקסהוודן ב- 15 בספטמבר 1795 על צו האוסר על מגורי יהודים בעיר וארשה. על היהודים היה לעזוב את העיר תוך 5 חודשים. אולם היהודים ידעו שגזרה זו אינה אלא מס שפתיים ששילם הגנראל לעירוני וארשה. באחד בינואר 1795 חתמו מעצמות הסיפוח על חוזה המחלק את פולין בפעם השלישית. לפי החוזה הזה צורפה העיר וארשה לשטח הסיפוח הפרוסי. ב- 9 בינואר 1796 נכנסו יחידות הצבא הפרוסי לוארשה. את פני המפקד הפרוסי, הגנראל קלינקופשטרם, קיבלו כבעבר אבות העיר, הדורים בלבושם, ב"לחם ומלח", ואילו היהודים התכוננו לקדם את פני הגזרות החדשות והפעם מידי שלטון עקיב ושיטתי יותר מזה הרוסי והפולני. שמם של הפרוסים ומשטרם הלך לפניהם. בעקבות שלוש החלוקות של פולין בידי המעצמות השכנות סיפחה לעצמה פרוסיה חלקים גדולים של פולין: את אזורי וארמיה ופומראניה בשנת( 1772), פרט לערים דאנציג וטורון, אזורים שהיו ליחידה מינהלית בשם פרוסיה המערבית; ואת אזורי פולין הגדולה (ןנזופ), קויאבי (קבאלצולו) וחלק מן האיזור מאזוביה פרט( לנפת השראו) וכן את שתי הערים דאנציג וטורן בעקבות( החלוקה השנייה, בשנת 1792). איזור הסיפוח השני קיבל את השם פרוסיה הדרומית. עתה, לאחר סיפוחה של וארשה, הפכו אותה השלטונות הפרוסיים לבירת האיזור פרוסיה הדרומית. מיד עם כניסתם של צבאות הפרוסים לוארשה, ב- 9 בינואר 1796, ניגשו הכובשים למלאכת הפיכתה של העיר לפרוסית. הורדו הנשרים הלבנים. סמלי ממלכת פולין, והונפו הדגלים השחורים של מלכות פרוסיה. העירייה בוטלה ובמקומה נתמנתה הנהלה (טאירוטקריד) מורכבת מראש העיר, מפקד המשטרה ושני דירקטורים וכן סינדיקוס ו- 4 יועצים מבין העירוניים על-פי( רוב ממוצא ינמרג). ההנהלה ניהלה את העיר וניתנה לה גם הרשות לטפל בענייני היהודים. לאחר מאורעות המרד היתה העיר במצב ירוד. מספר אוכלוסיה ירד מ- 110,000 בערך ל- 60,000 נפש. גם מבחינה כלכלית ירד מעמדה של העיר מבירה סואנת של ממלכה עם מסחר מסועף, שבא לשרת עורף נרחב ויחסי סחר-חוץ, והיתה למרכז קטן של פרובינציה פרוסית נידחת, עם שוק המוגבל כמעט רק לעיר עצמה. שוק ההון היה מעורער בעקבות האינפלאציה של ימי המרד, הבנייה שותקה לחלוטין בימי( הכיבוש הפרוסי לא נבנה בעיר אף בית דחא). בעיר גדל מספרם של אנשים מחוסרי מקור פרנסה ובין אלה היו רבים ממעמד האצולה שירדו מנכסיהם והיו גם כאלה שהצטרפו אל העולם התחתון. במשך 3 השנים הראשונות של הכיבוש טיפל בית הדין ב- 750 תיקים של מעשי גנבה ושוד. בין הנאשמים היו גם מבני האצולה. גם בחיי התרבות חלה ירידה. העיר, שידעה חיי תרבות סואנים בתקופה הסטאניסלאבית ובתקופת הסיים של 4 השנים, ירדה מגדולתה. במקום הפובליציסטיקה והספרות היפה, התיאטרון והתסיסה הפוליטית המפרה שהיו מעורבים בהם רבים מבני העיר ומאלה שבאו אליה מרחבי פולין התרכזו חיי התרבות והחברה של הבאים מאזורי פוזנן, פומראניה ואף מפרוסיה עצמה במסבאות, באולמי ריקודים, בהופעות רחוב של מנגנים, אנשי קרקס וכוארשה. פה ושם המשיכו לפעול בחשאי החוגים הפאטריוטיים ובהם אנשים אחוזי נוסטלגיה לעבר שעיניהם נשואות לעבר צרפת, שאליה עברו רבים מן המורדים והפאטריוטים הפולניים והתכוננו שם להילחם בעד המולדת לצד נאפוליון בונאפארטה המושיע. הכובשים ניגשו להשליט סדר בעיר כדי להתאים אותה למשטר הקיים בפרוסיה. בוטלו הפריווילגיות המיוחדות והייחודיות של העיר בדומה( לשאר הערים באיזור חופיסה), הונהג משטר פיסקאלי חדש, קפדני ושיטתי, שהסתמך על מפקדי אוכלוסייה מדויקים יותר מבעבר. הולכי בטל גויסו לעבודות-דחק ציבוריות. אגב שינויים אלה נעשו גם עבודות לשיפור מצבה הסאניטארי של העיר. כאמור, עברו ענייני היהודים לרשות הדירקטוריון, שניהל את העיר. מצד אחד אמנם נשמו היהודים לרווחה, משום שיצאו מחסותם של מארשאלי הכתר, פקידי המלך, שנהגו בהם בשרירות לב; אך מצד שני הם הועמדו בפני משטר קפדני ועקיב, שהיה קשה להתחמק ממנו ולעקוף את גזרותיו. היהודים חששו גם מפני שאיפתו של המשטר לאלץ אותם להיות "נאורים יותר", כלומר להתבולל באוכלוסייה הלא- יהודית. ניצניה הראשונים של כוונה זו ניכרו היטב כבר בקרב המשכילים היהודים, דוגמת מנדלסון ויורשיו, בממלכת פרוסיה. אולם, בסיכומו של דבר היה עידן הכיבוש הפרוסי חיובי מבחינת התפתחותו של היישוב היהודי בוארשה ובעיצוב מעמדו החוקי. בתקופה ההיא זכה היישוב היהודי בליגאליזציה בכל הקשור במסחר ובמלאכה וארגונו הקהילתי קיבל הכרה רשמית. באותה תקופה גדל באופן ניכר מספרם של היהודים היושבים בעיר מ(- 6,750 בשנת 1796 עד 12,000 בערך בשנת 1805); שיעור היהודים בתוך כלל אוכלוסי העיר הוכפל (8.3%-מ בשנת 1792 17.4%-ל בשנת 1805). מן הראוי לציין שוב, שבאותו זמן ירד מספר תושבי העיר הלא-יהודיים באופן ניכר. בין המתיישבים היהודיים החדשים היו יוצאי ערי השדה שבסביבה, אולם באו גם מהגרים מפרוסיה והיו בין הבאים גם אנשים שבאו מליטא ומן האזורים שסופחו לאימפריה הרוסית. האחרונים הגיעו אל וארשה בשנים האחרונות לקיומה של ממלכת פולין, עם הצבאות הרוסיים והשגריר הרוסי, שעשו בממלכה כבתוך שלהם. עם כניסת הפרוסים לעיר החלו שוב העירוניים בהשתדלויות להרחיק את היהודים. הם הסתמכו על הפריווילגיות הישנות-נושנות של העיר וגם על הצו שהוציא בזמנו הגנראל בוקסהוודן, שלא הופעל. אולם השלטונות לא נענו להם משום שהדבר היה מנוגד לאינטרסים של הכובש, שראה בביטול זכויותיהן המיוחדות של הערים באזורים הפולניים לשעבר את הדרך לאיחודם של אזורים אלה עם מלכות פרוסיה. אמנם מושלה הפרוסי של הפרובינציה, הגראף הויס, הבטיח, ב- 15 באפריל 1796, למשלחת של נציגי העירוניים של וארשה להקים ועדה שתעסוק בעניין גירוש היהודים, אולם כעבור זמן קצר, ב- 6 ביולי של אותה שנה, קיבל ברוב פאר משלחת של יהודי העיר, שצעדו אליו תחת חופה ועליה ראשי-תיבות של שם מלך פרוסיה מעל עשרת הדיברות, והשביע אותם אמונים לממלכה. בכך ניתן ליהודים מעמד של תושבים חוקיים בעיר ובאיזור. בעקבות תקנות שהוציאו שלטונות הכיבוש הפרוסיים בשנת 1797 התחזק עוד יותר מעמדם החוקי של היהודים בערי פרוסיה הדרומית כלומר( בוארשה הביבסהו). נקבע בהן, שהיהודים הם תושבי האיזור, כפי שהיה נהוג בכל ערי פרוסיה. המסים שהוטלו על יהודי הממלכה כולה חלו גם על יהודי איזור הסיפוח האחרון ועל כן גם על יהודי וארשה. הותר להם לבנות בתים על מגרשים שהנוצרים סירבו לבנות עליהם. על הסוחרים הוטלה חובה לנהל את פנקסי החשבונות בגרמנית או בפולנית ולקיים את העסק המסחרי בחנויות בלבד; נאסר עליהם, להוציא בודדים, לחזר על הפתחים עם מרכולתם או לסחור בחוצות העיר. הותר ליהודים לעסוק במלאכה ולהחזיק שוליות יהודיים בלבד. התקנות באו גם לעודד את היהודים לפתוח ולקיים בתי-חרושת. היהודים שוחררו מגיוס לצבא ובתמורה חויבו כל הגברים בגיל 14 עד 60 לשלם מס גיוס בסך גולדן ו- 16 גרושים לשנה. ועדי הקהילות פוזרו ואת ענייניהם ייצג נציג היהודים במגיסטראט. היהודים נצטוו לבחור להם שם משפחה עד( אז נקראו היהודים, למעט בודדים, על שם האב; ברק יוסלביץ', למשל, נקרא על שם אביו ףסוי). אמנם העירוניים לא ויתרו וחידשו את מאמציהם להביא לגירוש היהודים מוארשה ובלחצם אף עמדו השלטונות לבצע את הגירוש וכבר קבעו את המועד: 7 במארס 1798, אולם הדבר שוב לא היה בר-ביצוע. אפילו רבים מאלה שהטיפו לגירוש בגלוי התנגדו לו בסתר; היהודים כבר היו מעורים במידה כזו בכלכלתה של העיר. לא מעטים מבין הסוחרים הנוצריים שירדו מנכסיהם בעת האחרונה נכנסו לעסקי שותפות עם יהודים. העירוניים חששו שמא יעברו המגורשים לפראגה שמעבר לנהר וייהפכו במהרה למתחרה מסוכן להם. גם להכנסות מן "הכרטיס היומי" היה תפקיד חשוב במניעת הגירוש. העירייה לא היתה מסוגלת לוותר על סעיף חשוב זה בהכנסתה. לפיכך נתקבלה ביום 21 בדצמבר 1799 החלטת פשרה, לפיה הותר לכל תושב יהודי בעיר, אשר ישב בה עד היום שנכבשה בידי הפרוסים עד( שנת 1796) להישאר בעיר. גם לאלה שבאו לאחר מועד זה הותר להישאר בעיר, אבל בתמורה לכך היה עליהם להכניס לקופת העירייה, במקום תשלומי הכרטיס היומי, 210,000 זהובים לשנה כמס מזונות זה( הוחלף מאוחר יותר במס תורשכה) ובנוסף לכך נתחייבו לשלם מס חסות שהיה גבוה בשליש מזה שהיו חייבים לשלם שאר התושבים. עם הטלת המסים החדשים על היהודים הועמדו השלטונות הפרוסיים בפני הבעיה כיצד לבצע את גבייתם על הצד הטוב ביותר. לשם כך נאלצו לוותר על הכלל של הפקעת מוסדות הקהילה היהודית בוארשה, שהיתה מורכבת משלושה פרנסים ומזכיר, ועל הקהילה הוטלה החובה לגבות את המסים מכל התושבים היהודיים. לפרנסים הראשונים נתמנו משה אהרן פירסטנברג, אייזיק שמואל ויוסף לאנצוטר. הבחירות לנציגות זו לא נתקיימו לאחר מכן, והמזכיר הראשון שלה, שכנא נוידינג, כיהן בתפקידו במשך 20 שנה בערך. במרוצת הזמן הטילה הנציגות את חסותה על החברה קדישא ועל החברות האחרות ביקור( חולים, מלביש עירומים דועו), שנתקיימו בוארשה קודם לכן. השלטונות אישרו הקמת בית עלמין. נקנתה חלקת אדמה ברחוב גנשה והבר-מינן הראשון נטמן בה בשנת 1802 בית( העלמין הזה קיים בוארשה עד םויה). משנת 1775 ועד אז קברו יהודי וארשה את מתיהם בברודנו שבפראגה. בשנת 1799 אושר רשמית קיומו של בית חולים יהודי, תחילה ברחוב נובוליפיה ולאחר מכן ברחוב מארשאלקובסקה. בכך חודשה למעשה מאונס ומרצון השלטונות הקהילה היהודית בוארשה, שאסור היה לה להתקיים באופן רשמי משנת 1527. כמובן שראשי המדברים בקהילה היהודית של וארשה דאז היו העשירים המעטים שיצאו בלי להינזק מן המשבר הכלכלי בעת המרד. ביניהם היו שמואל זביטקובר שעד( היום הזה קרוי על שמו אחד הרבעים של פראגה - הנזיבולומש) ובני משפחתו. לאחר מותו ניהלה את עסקיו הגדולים הספקה( לצבא, מסחר סיטונאי דועו) בתבונה רבה אשתו יהודית. אליהם ניתוספו מהגרים שבאו זה מקרוב מפרוסיה ובתוכם כתריסר בנקאים גדולים ועוד יותר מזה חלפנים וסוחרים סיטונאיים. אנשי צמרת החברה האלה ראו לעצמם לכבוד להתמנות פרנס של בית החולים, למשל, דבר שהיקנה להם תדמית של נדבנים ואישי ציבור. מרבית יהודי וארשה, הן החסידים והן המתנגדים, המשיכו לחיות על-פי אורח החיים המסורתי הנקוט בידיהם מדורי- דורות. הם הקימו לעצמם בתי תפילה ובתי מדרש ו"שטיבלאך" של חסידים. מספר רבנים, שבאו מערי השדה לזמן קצר או ארוך, שירתו את העדה. בימים ההם זכתה קהילת וארשה לרב בעל שיעור קומה שיצאו לו מוניטין גם מחוץ לעיר כהונתו, הוא ר' אריה לייב בן משה צונץ או( ץליצ) המכונה חריף. לפני כן היה ר, אריה לייב רב בפלוצק ובפראגה ומשם הגיע לוארשה. בסוף שנות ה- 90 של המאה ה- 18, במהלך הסכסוכים שפרצו בין החסידים למתנגדים, נקט הרב עמדה נייטרלית. הוא נפטר בוארשה בשנת 1833 והותיר אחריו חיבורים וחידושים רבים בענייני הלכה, שהודפסו מקצתם עוד בהיותו בחיים. הוצאתם לאור חודשה אף בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. קומץ המשכילים וה"נאורים" שישבו אז בעיר רובם( מן המהגרים החדשים מן הארצות תונכשה) ושהשכלתם התבטאה בעיקר בפיאותיהם הקצוצות, בלבושם האירופי ובשליטתם בשפות לועזיות וגם במעמדם הכלכלי, הקימו ברחוב דאנייליביצ'ובסקה בית כנסת משלהם שבו היה המטיף משמיע את דרשותיו בגרמנית. את הקמת הבית יזם בנקאי וספק יהודי, שהגיע לוארשה מדאנציג, יצחק פלאטו. אל ה"נאורים" שזה מקרוב באו הצטרפו גם כמה רופאים יהודיים שעבדו בעיר. בוארשה יצאו לאור ספרים עבריים שהודפסו בבתי הדפוס של הנוצרים. בשנת 1796 יצא לאור הספר הראשון, הוא הספר "צמח לאברהם", שמחברו היה יהודי מפלונסק, ר' צבי הירש בן חיים. בבתי הדפוס של וארשה הדפיס את חיבוריו - עם דברי פולמוס נגד החסידים - "ספר הוויכוח" (1798) ו"תאוות צדיקים" (1799), המגיד הליטאי ישראל לייבל. כחצי שנה לאחר מכן הודפס בבית דפוס בוארשה ספר פולמוס נגד החסידות בשם "זמיר עריצים" לר' דוד, המגיד ממאקוב. מן הראוי להזכיר כאן כמה מיהודי וארשה, שתרמו בתקופה ההיא להתפתחותה של התרבות הפולנית. האנטיקוואר הראשון של ספרים וכתבי-יד פולניים עתיקים היה גצל זאלצשטיין. החל משנת 1803 היה בית המסחר שלו לספרים עתיקים לבית-ועד לסופרים ולמשכילים פולניים. ההיסטוריונים הפולניים משבחים את גצל כמומחה ממדרגה ראשונה לספרות הפולנית העתיקה. צאצאיו של גצל המשיכו במלאכתו ועד מלחמת העולם השנייה עוד נחשבו בין גדולי האנטיקווארים הפולניים. המו"ל נתן מנילי גליקסברג היה מעין אפוטרופוס של הספרות הפולנית. בשנת 1806 החל בהוצאת ספרים, תחילה בשפה הגרמנית, ולאחר זמן קצר ועד פטירתו בשנת 1836 היה לפטרון של כל אוחזי הקולמוס הפולניים בוארשה. בתקופת הכיבוש הפרוסי לא חלו שינויים מרחיקי לכת ביחסי הפולנים עם היהודים. אמנם החוגים הפאטריוטיים הפולניים שפעלו בעיר בחשאי התעניינו ביהודים בתור בעלי ברית אפשריים במאבק העתיד לבוא על שחרורה של פולין מעול זרים. אולם גם הם ראו בהם יסוד זר ולכל היותר דנו באפשרות לנצלם כמודיעין. המגע של אלה עם קומץ יהודים פאטריוטיים ששלחו את ילדיהם לבתי-ספר פולניים היה קלוש למדי. מצד הפולנים האלה היה זה בעיקר מגע שעבר להם בירושה. בדרך כלל לא נעלמה השנאה הכמוסה והגלויה שרחשו מרבית העירוניים אל מתחריהם היהודיים כשם שלא נעלמה שנאתם של פשוטי העם אל "רוצחי האל". ב- 14 ביוני 1804 פרצו בעיר פרעות ביהודים. הסיבה המידית היתה דומה לסיבות שגרמו לכך בעבר. קבוצה של יהודים הסתכלה בתהלוכה דתית של הנוצרים שעברה ברחובות. ממקום כלשהו נזרקה אבן שפגעה בצלב. היהודים הואשמו בחילול הקודש. ההמון המוסת הסתער על בתי מגורים וחנויות של יהודים, ואלה נשדדו והוכו. הפרעות נמשכו יומיים ורק בואן של יחידות חיל המצב שחנה בעיר שם להן קץ. רבים מן הפורעים שוליות( של בעלי מלאכה והערב-רב ינוריעה) נעצרו. הנזק שנגרם ליהודים היה גדול מאוד. נהרסו כל החנויות בפוצ'יוב ובבית יאבלונסקי בעתיד( - בית הייריעה) וכן ברחובות הסמוכים. בינתיים בא הקץ לכיבוש בן עשר השנים של הפרוסים. באוקטובר 1806 ניצח נאפוליון את צבאות הפרוסים בקרב ליד יינה ושבר את ההגמוניה של פרוסיה באירופה המרכזית והמזרחית. באותו חודש נכנס הקיסר הצרפתי לברלין. ב- 27 באוקטובר קיבל המושל הפרוסי של וארשה פון קלר פקודה להתכונן בחשאי לנטישת העיר. פינוי העיר נעשה בסדר ובשקט. פון קלר בא אל הנסיך יוזף פוניאטובסקי אחיינו( של מלך פולין ןורחאה) ומסר לידיו את מפתחות העיר. אבל הנסיך שלט בעיר רק 36 שעות וביום 28 בנובמבר 1806 נכנסו צבאות נאפוליון לוארשה. האוכלוסייה הפולנית קיבלה את פני יחידות הצבא הצרפתי בשמחה. יהודי וארשה התבוננו בחיילים הצועדים ברגשות מעורבים; מצד אחד שמחו על קץ המשטר הקשה של הפרוסים, אבל בסתר לבם חששו מן הבאות, מן הצפוי להם מן הגייסות החדשים וממה שיביא עמו עבורם המשטר שינהיג בוארשה הכובש-המשחרר החדש.

סגור

בעת מלחה"ע ה - I
כניסתם של צבאות צרפת לוארשה, בנובמבר 1806, והקמת נסיכות וארשה, הביאה עמה גם תקוות רבות לחידושה של ממלכת פולין בגבולותיה עד החלוקות. יחד עם זה היתה גם אכזבה, משום שהמושיע נאפוליון לא הביא עמו את הגאולה השלמה לעם הפולני. שכן, מי שכבש כמעט את כל ארצות אירופה התחשב יותר באינטרסים שלו עצמו ושל האימפריה שלו מאשר בשאיפותיהם הלאומיות של בעלי הברית הפולניים שהוכיחו לו את נאמנותם. טרם בשל הזמן שהקיסר יגמור את חשבונותיו עם הקיסרות האוסטרית ולא כל שכן עם רוסיה רחבת הידיים. ב- 7 ביולי 1807 חתמו נאפוליון ואלכסנדר הראשון קיסר רוסיה בעיירה טילז'ה על הסכם שלום שלפיו תוקם בשטח הפולני שסיפחה פרוסיה לעצמה נסיכות וארשה. המלך של סאכסוניה, פרידריך אוגוסט, נתמנה לשליטה של הנסיכות החדשה. בשטח הנסיכות התגוררו 2,400,000 תושבים. כעבור שנתיים בערך, בשנת 1809, הגיעו הדברים לידי מלחמה בין נאפוליון לקיסרות האוסטרית. צבאות אוסטריה כבשו, למשך זמן מה, את וארשה בירת הנסיכות. אולם, לאחר הניצחון המכריע של צבאות נאפוליון ליד אוסטרליץ נאלצו האוסטרים לוותר אף על שטחי מערב-גאליציה ואלה - יחד עם בירתה הישנה של פולין קראקוב - סופחו לנסיכות וארשה. לאחר מפלתו הגדולה של נאפוליון במלחמתו עם רוסיה, בשנת 1812, נכבשו שטחי הנסיכות בידי רוסיה. כעבור שנה חוסלה הנסיכות ובקונגרס וינה (1815) נחרץ גורלה סופית. מרבית שטחה ללא( גאליציה תיברעמה) היה לממלכת פולין הקרויה( פולין תיאסרגנוקה) תחת שלטונו של הצאר הרוסי, שהכתיר את עצמו למלכה של הממלכה. בשנת 1815 חולקה אפוא פולין בפעם הרביעית ובכך נסתיימה האפיזודה הקצרה של עצמאות פולין המחודשת והמוגבלת. בימיה הקצרים של הנסיכות הונהג בה משטר קונסטיטוציוני עם סמכויות אבסולוטיות של השליט-הנסיך. את הקונסטיטוציה הכתיב לנסיכות נאפוליון בכבודו ובעצמו בעת שהייתו בדרזדן, שבועיים לאחר חתימת הסכם השלום בטילז'ה. על-פי הקונסטיטוציה ניתן השלטון הממשי בידי הנסיך וגם התחיקה נמסרה לידיו. סמכויותיהם של הסיים והסנאט שהוקמו הוגבלו לייעוץ וליוזמה חקיקתית מוגבלת. בקונסטיטוציה הוכרז על שוויונם של כל התושבים בפני החוק. ואמנם, העירוניים קיבלו שיווי-זכויות, אולם האיכרים שוחררו מצמיתות אבל לא קיבלו אדמה, כלומר הם נשארו תלויים באדוניהם כמו בעבר. פרשה אחרת התפתחה בנוגע ליהודים, שגם לגביהם נרמז בקונסטיטוציה שהם שווים לפני החוק. רוב האוכלוסייה לא היתה בשלה לגילויי סובלנות כלפי היהודים ולא היתה מוכנה, כולל הליבראלים שבה, לראות בהם אזרחים שווי זכויות. מה עוד, שהגיעו לוארשה הידיעות על החלטות הסנהדרין אסיפת( נציגי היהודים בצרפת, שנתכנסו בפאריס לפי פקודת נאפוליון כדי לקבוע, בין היתר, אם היהודים הם בני לאום אחד או דת דבלב). בהחלטות מן ה- 7 במארס נקבע, שכל זמן שהיהודים שונים משאר האזרחים הם אינם ראויים להיחשב שווים להם. גם בנסיכות נשמעו קולות שאין להעניק ליהודים שוויון כל זמן שאינם יודעים את שפת המדינה - פולנית. אלא שדרישה זו לא היתה מציאותית, שכן לא היו במדינה בתי-ספר סדירים אפילו לפולנים, לא כל שכן ליהודים. ואכן, כבר בצו מיום 8 בספטמבר 1808 נקבע, שכאזרחים מלאים ייחשבו רק מי שישבו בארץ 10 שנים לכל הפחות והיודעים פולנית. ביום 21 בנובמבר 1807 הגיע לוארשה, ברוב פאר והדר, שליטה של הארץ, המלך פרידריך אוגוסט. כמו שעשו בעת קבלת הפנים שנערכה לנאפוליון, כשנכנס הלה לעיר ב- 19 בדצמבר 1806, השתתפו היהודים גם הפעם בטקס ואף הגישו לנסיך שיר-הלל דומה לזה שהוגש בזמנו לקיסר ובו דברי תודה, כתובים בחרוזים, מלאים מליצות ודברי הלל מתרפסים, על החסדים שעתיד המלך להעניק ל"עדת ישורון וארשה", אשר "זיכה אותם בשיווי זכויות". באותו מעמד הופיעו גם נציגי העירוניים אגודות( הסוחרים וגילדות בעלי הכאלמה) ובתוך הבעת השמחה מ"בוא הגאולה" שילבו גם את הדרישות הישנות-נושנות להגן על המסחר, התעשייה והמלאכה הפולניים בעיר מפני סכנת היהודים. אנשי צמרת השלטון הפולניים מצאו אמתלה נוחה להם ב"צו המביש" של נאפוליון מיום 17 במארס 1808, שעל פיו הושהו זכויותיהם האזרחיות של יהודי אלזאס ל- 10 שנים, עד שיהיו "ראויים להן", ומועצת הנסיכות שיגרה אל הנסיך תזכיר ובו הצעה לנהוג ביהודי הנסיכות כמו שנהגו ביהודי אלזאס. ההצעה נומקה בכך שלנסיכות צפויה סכנה אם ייהנו בני ישראל מזכויות אזרח משום שהם שונים משאר האזרחים בלבושם ובאורח חייהם. ועוד נאמר בתזכיר: "היהודים מתחמקים מן השירות בצבא, הם דבקים במסורת הלאומית שלהם, מחנכים את צאצאיהם בכיוון המזיק לארץ ובנוסף לכך הם עוסקים בלקיחת נשך ותרבית ולעתים קרובות גם בהברחה". היהודים, כך טענו מחברי התזכיר, עוסקים בסחר זעיר ובעיקר בתיווך ואינם מביאים שום תועלת לארץ, אלא הם הורסים אותה בכך שהם אוכלים את פירות עמלם של אחרים. לאחר שקיבל את הסכמתו (הפ-לעב) של נאפוליון, הוציא פרידריך אוגוסט צו ביום 17 באוקטובר 1808 ובו נשללו מיהודי הנסיכות זכויות האזרח ל- 10 שנים, "עד שישתוו במנהגיהם, בלבושם ובלשונם לשאר תושבי הארץ". צוהר קטן של תקווה נפתח למתי מעט מבין היהודים באחד מסעיפי הצו, שבו נקבע שיהודים בעלי הון, מייסדי מפעלי תעשייה, וכן אלה העוסקים באומנויות מועילות הדרושות לארץ, וגם אלה שהצטיינו בשירותם למדינה ולצבא, יוכלו ליהנות מזכויות אזרח בתנאי, שלא יתבדלו בלשונם, לבושם ואורח חייהם משאר האזרחים וישלחו את ילדיהם לבתי-הספר הכלליים. למען האמת יש לומר, שמרבית היהודים תושבי הנסיכות, ובתוכם תושבי וארשה, קיבלו את הצו המשהה את זכויותיהם באדישות. בראש דאגתם עמד המאבק היומיומי על פרנסה זעומה; לא היה להם כל עניין בחיי המדינה. הם הכירו היטב את האווירה השוררת בקרב שכניהם הלא-יהודיים וחשו שטרם בשל הזמן שהללו יראו בהם שווים בין שווים והם העדיפו לא להתגרות בהם. גם מבחינה לאומית ודתית העדיפו היהודים להיבדל משכניהם, מה גם שהשוויון היה כרוך למעשה בטמיעה. נציגיהם הסתפקו בבקשות שהיפנו אל השלטונות להקל מעל היהודים את עול המסים או להתיר להם לעסוק בפרנסותיהם. רק קומץ קטן מבין היהודים, כמה עשרות איש, עטו על ההזדמנות לקבל זכויות אזרח; היו אלה העשירים וה"נאורים", שלא היססו אף להכריז בבקשות שהגישו לשלטונות ש"הם נבדלים משאר בני עמם, השקועים בבערות", שהם הם המועילים למדינה ועל כן הם גם ראויים לפריווילגיה. אולם, גם לאלה לא מיהרו השלטונות להעניק זכויות אזרח. כך, למשל, פנו בינואר 1809 17 מיהודי וארשה אל שר המשפטים בבקשה להעניק להם זכויות אזרח בנימוק שאם יינתנו להם אלה יילכו בעקבותיהם רבים מבני עמם וישנו גם הם את אורח חייהם המסורתי והמתבדל. אבל השר השיב את פניהם ריקם בתואנה שהיהודים מצפים לשיבת ציון ועל כן אינם מסוגלים להיות פאטריוטים פולניים הנימוק( הזה נלקח ישירות מהחלטות הסנהדרין שהתכנס תפרצב). הרחיק לכת הגביר הווארשאי מיכאל ראבסקי, שאת בקשתו לקבל זכויות אזרח שיגר במארס 1809 ישירות אל הנסיך. הוא טען, ש"אין להטיל על אדם, אשר נבדל באורח( וייח) משאר בני עמו, את החובה להיכלל במסגרת החוק הזה" היינו( להיות נתון להשהיית מתן האזרחות למשך 10 םינש). הגדישו את הסאה בהתנכרותם לעמם 13 יהודי וארשה בנקאים( וכמה םיקפס), שהגישו לשלטונות, בינואר 1809, בקשה משותפת בעניין האזרחות. ברוב חנופה הם שיבחו את נאפוליון ששחרר עמים רבים והבטיח להם עתיד של אושר ואת המלך-הנסיך שליט וארשה, פרידריך אוגוסט, שידע להוציא מן הכלל את היהודים המועילים, בדומה למה שנעשה באלזאס ובווסטפאליה. אי לכך הם מצהירים, שמעתה ואילך הם לא יהיו קשורים עוד באלה שנשללה מהם האזרחות, מה גם שרובם משתייכים לסינגוגה הגרמנית בוארשה כלומר( מוצאם מגרמניה ואין להם כל שייכות אל יהודי חרזמה). הפונים אף טרחו להצהיר שתמורת האזרחות המיוחלת הם מוכנים לשרת בצבא ולשלם את כל המסים. לדעתם, צודק הצו משנת 1808 המשהה את זכויות היהודים, אבל אין זה מן הצדק להחיל אותו גם על אלה שהם שונים מן הכלל היהודי. גם בקשה זו נענתה בשלילה. באותה שנה הוחל בהכנת ה"רוויר" היהודי בוארשה כעין( רובע מיוחד םידוהיל) ולכל היותר היו השלטונות מוכנים להפלות לטובה כמה יהודים בודדים, אבל הם לא היו מוכנים כלל לשמוע על השוואת זכויותיהם לאלה של הלא- יהודים. אחדים ממגישי הבקשה זכו בכל זאת בזמן מאוחר יותר לקבל היתר ישיבה מחוץ לרובע היהודי. בתקופת נסיכות וארשה לא חלו שינויים ניכרים במבנה המקצועי של יהודי וארשה ובעיסוקיהם. רוב המפרנסים מקרב האוכלוסייה היהודית, שמנתה אז בערך 12,000 נפש בשנים( 1812- 1815 ירד מספר היהודים בעיר זמנית 25%-ב בגלל אירועי המחלמה), עסקו במסחר זעיר וברוכלות. אין נתונים מדויקים על יהודים שעסקו במלאכה. עמם נמנו כמה מאות מפרנסים ראשיים ועוד כמה מאות שוליות. אמנם, המקצועות שעסקו בהם היהודים נעשו מגוונים יותר, אולם הרוב המכריע היו חייטים, כובענים ופרוונים. החייטים היו פופולאריים מאוד בקרב הקצונה של חיל המצב ואנשי הצבא שעברו דרך העיר ויצא להם שם טוב של תופרי מדים מעולים. לדברי המדינאי והכלכלן הנודע אז ר' סורובייצקי, היו הסוחרים היהודיים לא יותר מאשר בעלי הון זעיר והאומנים לא יותר מאשר בעלי סדנאות מלאכה עניים, ואף-על-פי כן הם מילאו תפקיד חשוב במסחר ובמלאכה. בלעדי החנווני היהודי ואפילו הרוכל, הוא כותב, היתה הכלכלה בארץ כולה מגיעה לשיתוק. ואם היהודי מספק.רק סחורה זולה, אין זו אשמתו, אלא אשמת הדלות השוררת בקרב רוב האוכלוסייה ובייחוד האיכרים. גם רוב היהודים חיים בעוני משווע. בנוסף לכך, השלטונות מעולם לא דאגו ליהודים ורק השתדלו לסחוט מהם עוד ועוד מסים ולהגביל את חופש הפעולה שלהם לעסוק במסחר ובמלאכה. מן התמונה העגומה שמצייר סורובייצקי חורגים רק כמה עשרות עשירים יהודיים שישבו אז בעיר. היו אלה בנקאים, ספקי הצבא, סוחרים וסיטונאים. חלק מהם היו מיהודי המקום וחלק מהם היו בניהם של יהודים שבאו מערי השדה והתיישבו בעיר עוד בתקופתו של המלך האחרון סטאניסלאב אוגוסט, ואשר צברו הון רב. מאלה שנודעו בעסקי מסחר גדולים היו יצחק בן אהרון סוחר( וספק גדול של םיסוס), משה אהרון פירסטנברג, משה קרנר, מיכאל שמעון אייזנברג ואלמנתו (תישילשה) של שמואל זביטקובר וצאצאיה וגם שאר צאצאיו של שמואל זביטקובר מנישואיו הקודמים, כגון ברק בן שמואל. בעסקיה הגדולים נודעה האלמנה קיילה בת משה. בשנת 1807 סיפקה אשה זו מדים לחיילי גדוד שלם בסכום של רבע מיליון זהובים, סכום גדול מאוד בימים ההם. הסוחרים היהודיים האלה ייצאו סחורות לרוסיה, לאוסטריה, לסאכסוניה, לפרוסיה ולשלזיה וייבאו משם מוצרים שונים. הם סחרו בדגנים, בבקר, בסוסים, בעצים, במוצרי טקסטיל' בתבלינים, ביינות ועוד. רבים מסוחרי וארשה השתתפו, אם בעצמם ועם באמצעות שליחיהם, בירידים של לייפציג, ברסלאו ופראנקפורט שעל הנהר אודר. מפירורי מסחרם של הסוחרים הגדולים התפרנסו עשרות סוכנים ומתווכים שהיו תלויים בהם; הכנסתם של אלה היתה זעומה למדי. מקור פרנסה אחר של יהודי וארשה היו המסעדות, המסבאות והמזנונים למיניהם. בין הלקוחות שלהם בלטו בעיקר החיילים; לא פעם היו אלה משתכרים וגורמים לבעלי הבית צרות צרורות. רושמי העתים של התקופה מזכירים לשבח את המנגנים היהודים, שהופיעו במסעדות ובמסבאות וידעו לנגן את הלהיטים שהיו מקובלים אז בכל ארצות אירופה. ריבוי החיילים בעיר וערעור שגרת החיים המקובלת בחברה הביאו להופעתו של מקצוע ישן-נושן שלא היה ידוע בקהילות ישראל עד אז - הזנות. כמה וכמה יהודים ולא מעט בנות ישראל מצאו בו את פרנסתם בוארשה. את מצוקתם של רוב מניינם ובניינם של יהודי וארשה הגביר המיסוי השרירותי שהוטל עליהם. הם נאלצו לרכוש מלוות של המלכות בסכומים גדולים והשלטונות לא התחשבו כלל ביכולתם הכספית של החייבים לשלם. מס הגולגולת, שחל על כל יהודי מבן שנה ומעלה והוחלף לאחר מכן במס הבשר הכשר, עלה משנה לשנה. בשנת 1812 נתחייבו היהודים לשלם מס גיוס. התשלום עבור "הכרטיס היומי", שהיו חייבים לשלם יהודי וארשה, העיק במיוחד על בני דלת העם. בנוסף לכך שילמו היהודים מסים עקיפים: בעת רכישת ספרים ואפילו לוחות שנה; עבור הרשות להתחתן ולהבדיל - להיקבר. מקור חשוב של הכנסות לאוצר המדינה שתמיד נזקק לכספים שימשו היהודים שבאו מחוץ-לארץ. רובם הגיעו לוארשה ובעת מעבר הגבול היה עליהם לשלם מס כניסה בסך 19 זהובים לראש משפחה, 13 זהובים לנשים ולמשרתים ו- 7 זהובים לכל ילד מתחת לגיל 14. בנוסף לכך היה על היהודי להצהיר על סיבת בואו ביקור( אצל בני משפחה, רחסמ) ולהוכיח שיש בידו מזומנים בסכום של 300 זהובים לפחות. מלבד נטל המסים הכבד באו על יהודי וארשה גזרות נוספות שמטרתן לפגוע בעיסוקיהם בתחומים שונים. בפברואר 1808 הוגבל מספר היהודים שהותר להם לעסוק בבנקאות ובחלפנות; באותה שנה נאסר על היהודים לקנות אחוזות. אבל הגזרה החמורה ביותר שנגזרה על יהודי וארשה היתה הקמת ה"רוויר" רובע( מגורים דחוימ) שנתלווה אליו האיסור לגור מחוצה לו. כבר בנובמבר 1808 נצטוו יהודי וארשה לעזוב את הרחובות הראשיים של העיר ולעבור לגור ברחובות אחרים. היהודים ניסו למנוע את רוע הגזרה אולם ללא הועיל. ביום 16 במארס 1809 חתם המלך-הנסיך פרידריך אוגוסט על הצו להקמת הרובע המיוחד ולגירוש היהודים מן הרחובות החשובים העיר( העתיקה, פודוואלה, והסימטאות קאפיטולנה, גרודזקה, וונזקה, פרטה ומוסטובה, יורסקה וקוז'לה, העיר החדשה, דלוגה ביילאנסקה ופשיאזד, מיודובה, סנאטורסקה והרחובות שבסביבה, קראקובסקיה פשדמיישצ'יה ונובי שוויאט והסביבה, טרמבאצקה והסימטה הי'זוק). כדי להוכיח שהממשלה אינה רוצה, כביכול, להבדיל בין היהודים ובין שאר התושבים, נאמר בצו, יותרו המגורים בכל רחוב שמחוץ ל"רוויר" לשתי משפחות יהודיות, אבל בתנאי שיש ברשותן הון בסך 60,000 זהובים או בשווי זה או שלראש המשפחה יש בנק או עסק מסחרי "פתוח" כלומר(, אינו חלפן חשאי או לכור). על אלה המקיימים תנאים אלה להוכיח עוד שהם יודעים פולנית, צרפתית או גרמנית ושהם שולחים את ילדיהם ללמוד בבתי-ספר כלליים. עם בעלי הזכות נמנו גם רופאים, אמנים ויהודים העומדים להקים בית חרושת שיביא תועלת לארץ ושיועסקו בו פועלים יהודיים, וכן יהודים המתחייבים להקים בתים על מגרשים ריקים, וסיטונאים, להוציא מייצרי משקאות חריפים ומשווקיהם. ההיתר שניתן ליהודים בעלי הון ו"נאורים" כביכול לגור מחוץ ל"רוויר" לא בא מתוך אהבה אליהם, אלא נבע מן הסיכוי שהללו ישקמו את ההריסות ויפתחו את המגרשים שהעלו עשבים שוטים לאחר שנעזבו מבעליהם, על-פי רוב אצילים שירדו מנכסיהם באותה תקופה סוערת. כמו כן היה בכך כדי להביא שיפור במצבם של בעלי הבתים בוארשה כולה, שיכלו להפקיע את מחירי שכר הדירות שעמדו להשכיר ליהודים. אולם גירוש היהודים מן הרחובות החשובים לא היה בר- ביצוע מיד עם הוצאת הצו. ביום 23 באפריל 1809 נכנסו צבאות אוסטריה לוארשה וחנו בה עד 2 ביוני של אותה שנה. בקרבות עם האוסטרים ליד העיירה קוצק נפל ברק יוסלביץ' (5 יאמב), מפקד הגדוד היהודי בעת המרד של קושצ'יושקו. לאחר כישלון המרד עזב ברק יוסלביץ' את פולין והצטרף בצרפת לליגיונות הפולניים שהתארגנו שם. בשל ריבוי הקצינים התנדב לשרת כטוראי ואמנם השתתף בקרבות באיטליה ועם כניסת צבאות נאפוליון לשטחי פולין הגיע גם הוא יחד עם הליגיונות הפולניים. הגיבור ברק לא שיער בוודאי בדמיונו שאחרי מותו ייאלצו אלמנתו ושני ילדיו היתומים לבקש רשות כדי שיותר להם לגור בוארשה. בעת הכיבוש האוסטרי של וארשה נטשה ממשלת הנסיכות את העיר וגלתה לטיקוצ'ין (ןיטקיט) וגם שם לא שכחה לעסוק בעניין גירושם של היהודים מרחובותיה הראשיים של וארשה. מששבה הממשלה לוארשה הוציאה בהשפעת העירוניים המקומיים צו חמור עוד יותר מקודמו בעניין מגורי היהודים מחוץ ל"רוויר". בצו זה, מיום 7 בספטמבר 1809, נאסר על יהודים שהם בעלי זכות לגור מחוץ ל"רוויר" להחזיק שם חנויות. עם הקמת הרובע היהודי המיוחד, כלומר משנאסר על היהודים לגור ברחובות הראשיים והמרכזיים, זורז התהליך של הקמת רבעים יהודיים בצפונה של העיר, רבעים שהיו ידועים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה כשמם "וארשה היהודית". הנהירה המוגברת לוארשה מערי השדה ואפילו מחוץ- לארץ בתקופת נסיכות וארשה באה בשל התקווה למצוא בה פרנסה ואפילו זו דחוקה למדי. בעיר חנו אז 30,000 חיילי המצב שסיפקו מקור פרנסה לא מבוטל לספקים, לעוזרים ולמתווכים למיניהם. משום כך היו בעת ההיא בין המתיישבים בוארשה ספקים כה רבים מערי השדה שהעדיפו לגור בקרבת מקור פרנסתם. פרנסה דחוקה מצאו להם גם הרוכלים למיניהם וכן בעלי המלאכה ובייחוד כאמור החייטים תופרי המדים לצבא. בקרב תושבי הרובע היהודי המיוחד, שהתפתח בשטח שעליו היו בעבר היורידיקות, שהיו מאוכלסות ממילא יהודים רבים, נמצאו גם בעלי הון והללו יזמו בנייה מזורזת של בתים לאוכלוסייה הגדלה והולכת. לאט לאט עבר לשם מרכז המסחר של העיר, והלקוחות הלא-יהודיים הטריחו את עצמם ללכת מן הרחובות החשובים אל החנויות והדוכנים היהודיים, כדי למצוא שם מגוון של סחורות ומוצרים זולים יותר. היהודים השלימו עם קיומו של ה"רוויר" לא רק מאונס אלא אף מרצון, כי הרי ניתנה להם האפשרות לקיים את אורח החיים המסורתי בצוותא ואפילו אם היה הדבר בצפיפות ובדחקות. הוקמו בתי מדרש ו"שטיבלאך" של חסידים, שהלכו ורבו עם בואם של המתיישבים מערי השדה. היישוב היהודי צמח והיה בתקופה ההיא לקהילה היהודית הגדולה ביותר בפולין ובארצות אירופה כולה. כזאת גם המשיכה קהילת וארשה להיות עד חורבנה בתקופת השואה. ממילא עלו והתפתחו גם מעמדו ותפקידו של הארגון הקהילתי היהודי בוארשה, שהיה לדובר הראשי של קהילות ישראל בארץ כולה. אמנם נמצאו בין ראשי הקהילה ופרנסיה גבירים עתירי הון, בעיקר ה"נאורים", שהיו מעוניינים לשמור על האינטרסים המיוחדים שלהם, אולם גם הם נגררו לטפל בענייניהם של כל היהודים ולא רק בוארשה בלבד. הסיים הראשון של הנסיכות החליט לרכז את גביית המסים היהודיים, שהגיעו בשנת 1808 לסכום של 3,300,000 זהובים, ולהטיל את חובת גבייתם על הקהילות. אחד מסעיפי ההכנסה החשובים היה מס הבשר הכשר, שחכרו אותו בוארשה פרנסי הקהילה. אמנם הפרנסים האלה היו מעוניינים לשמור בידיהם את מקור הפרנסה הזה, אבל בלית ברירה הם נאלצו להשתתף באספות נציגי הקהילות של הנסיכות כולה משנת( 1809 גם של קהילות היצילאג-ברעמ), שהתקיימו בוארשה בשנים 1809- 1811 ואשר כונסו כדי להשתדל אצל השלטונות שיקטינו את הסכום הכולל של המס ויחלקו אותו בצורה צודקת יותר בין כל הקהילות. ועד הקהילה בוארשה התייצב גם בראש כל הקהילות בהשתדלות להמרת גיוסם של יהודים לצבא בתשלום מס הגיוס. משנת 1808 ועד שנת 1811 אמנם שירתו יהודים בצבא, אבל בגלל מצב בריאותם של המתגייסים ובגלל סיבות אחרות משפחתיות(, לשמל) היה מספרם קטן מאוד. באספת נציגי הקהילות, שהחקיימה באפריל 1811, הציעו נציגי וארשה להכניס לקופת המדינה 700,000 זהובים לשנה בתמורה לשחרור היהודים מחובת הגיוס. בין השאר הצהירו נציגי קהילת וארשה, שאין זה מן הצדק להטיל על היהודים את חובת הגיוס בעוד זכויותיהם האזרחיות מושהות ל- 10 שנים. ואכן, השלטונות השתכנעו שהכסף עדיף, כלשונם, על שירותם ה"מפוקפק" של היהודים ובינואר 1812 הוציא שר המלחמה של הנסיכות צו לפיו ישוחררו היהודים מחובת הגיוס ובתמורה ישלמו לקופת האוצר סך של 700,000 זהובים. תוצאה זו של מאמץ השתדלנות גרמה סיפוק להמוני יהודים, שראו בחובת הגיוס גזרה המאיימת לערער את אורח חייהם בחילול( שבת ומועד, אכילת מזון לא כשר, אי אפשרות לקיים תפילות דועו) בעת השירות בצבא. בשנת 1812 ירדה על יהודי הנסיכות גזרה חדשה. על-פי צו מיום 30 באוקטובר נאסר על היהודים לעסוק בייצור ובשיווק של משקאות חריפים. גזרה זו נגזרה בעיצומה של מלחמת נאפוליון ברוסיה, מלחמה שהנסיכות היתה מעורבת בה במידה רבה ומחירה של ההתערבות היה כבד. פרנסי קהילת וארשה, ברק בן שמואל, שמואל זלמן קרוננברג ומשה אהרון פירסטנברג, השתדלו בשם כל קהילות ישראל אצל השלטונות להעביר את רוע הגזרה או להשהות את ביצועה עד שנת 1815. ואמנם עלה בידיהם להניע את השלטונות לבטל את האיסור. גם הישג זה העלה את קרנם של קהילת וארשה ושל הוועד שלה. הנסיכות ראתה בקהילת וארשה את הנציגה הראשית של קהילות ישראל בנסיכות. בשנת 1811 כתב הפרפקט של וארשה: "זקני העדה של בני דת משה בוארשה עולים על בני עמם בשאר ערי הנסיכות בחשיבותם, בהונם ובהשכלתם". בעת ההיא כותבים ראשי קהילת וארשה בעצומותיהם שהם "מיופי-כוח בשם כל התושבים בני דת משה בנסיכות וארשה". בשנים האחרונות לקיומה של הנסיכות כבר היה רוב בין פרנסי קהילת וארשה לחרדים-מתנגדים ולחסידים. קומץ ה"נאורים", לעומתם, שאפו בזמן זה לצאת מחסותה של הקהילה. הללו לא ראו את עצמם זקוקים להגנתה של הקהילה, כי הם סברו שהונם והשכלתם יסייעו להם להשיג את זכויותיהם המיוחדות. ועד הקהילה התחיל לעסוק בתחומים הרגילים שהעסיקו את קהילות ישראל מימים ימימה. אבל קודם לכל הוא השתדל להרחיק מן הרחובות היהודיים את הזונות ואת בתי הבושת שצצו בימים ההם. ואמנם עלה בידו להשיג מידי המשטרה צו בעניין זה ומקומות "החטא והבושה" הועברו מן הרובע היהודי. בשנת 1811 הוקמה, בחסות הוועד, קופת גמילות חסדים בשם "הלוואת חן". ליד השטיבלאך של חסידי קוז'יניץ, לובלין ופשיסחא הוקמו קופות גמילות חסדים משלהם. כמו כן נתארגנו ליד השטיבלאך והמניינים הפרטיים החברות "תלמוד-תורה", "מלביש ערומים" ו"ביקור חולים". בית החולים היה למרכז בריאות חשוב לא רק ליהודי וארשה בלבד; באו אליו חולים אפילו ממערב-גאליציה הרחוקה. עם הקדשת בית העלמין ברחוב גנשה התחזק מעמדה של החברה קדישא. רוב ילדי ישראל המשיכו ללמוד ב"חדרים" בלבד. אולם בליציאון הווארשאי, שהקימו הפרוסים בשנת 1804, הופיעו כבר כמה וכמה נערים יהודיים. ועד הקהילה היה מעורב בענייני חינוך הנוער ובשנת 1810 הוציא כרוז האוסר לקבל מלמדים רווקים מפני שהללו "מביאים לעתים לידי מעשי הוללות". ה"נאורים" של וארשה ניסו להקים בית-ספר לילדי ישראל, שבו ילמדו שפות ומוסר, וקיבלו רישיון לכך. אבל לבית-הספר נרשמו רק תלמידים מעטים ועד מהרה נסגר. בשנת 1812 נפתח בית דפוס ובעליו, צבי הירש בן נתן, הביא אליו סדרים מנייהוף (רובד-יבונ). בבית דפוס זה יצאו לאור גם חיבורים חסידיים. ועד הקהילה לא פרש את חסותו על בתי התפילה, השטיבלאך ובתי המדרש של החסידים; אלה נוהלו בידי המתפללים. בית הכנסת של ה"נאורים" היה דומה יותר למועדון וגם הוא נוהל בידיים פרטיות. לעומת זאת, בפראגה הוקם בית כנסת וזה כן היה בחסותה של הקהילה. ראוי לציין, שפעולותיו של ועד הקהילה של פראגה היו מסועפות יותר מאלה של ועד קהילת וארשה. מלחמת נאפוליון נגד רוסיה בשנת 1812 וחיסולה של הנסיכות שבא בעקבותיה בלמה לזמן מה את התפתחותה של קהילת וארשה ושיתקה את פעולותיה. שלושה ימים לאחר שעבר נאפוליון את הנהר ניימאן והחל בפלישה לרחבי רוסיה הוקמה בוארשה ביום( 28 ביוני 1812) הקונפדראציה הכללית של פולין. מטרתה של הקונפדראציה היתה חידוש פולין העצמאית בגבולותיה ההיסטוריים. ביום 4 ביולי הכריזה קהילת וארשה על הצטרפותה לקונפדראציה ועל תמיכתה במטרותיה. ביום ההכרזה על הקונפדראציה ארגנה הקהילה הפגנה המונית למען התמיכה במלחמה. בין יהודי וארשה הוחל באיסוף תרומות למען המלחמה. ביחידות צבא הנסיכות שלחמו ברוסיה נמצאו גם יהודים ובין אלה היו גם יהודים מוארשה. נשתמרו ידיעות על כמה מהם שהצטיינו בקרבות יאן( מרקובסקי, מרדכי רוזנפלד, ברקו כוואט דועו). יהודים אחדים הועלו לדרגת קצונה. בעת המלחמה התעשרו כמה מן הספקים, הבנקאים והסוחרים הגדולים מיהודי וארשה. ביניהם בלטו יוסף יאנאש לימים( פרנס הליהקה) ויהודית, אשת שמואל זביטקובר, שנזכרה כבר לעיל, ובני משפחתה. אחדים מן המתעשרים ירדו לאחר מכן מנכסיהם בשל האינפלאציה שהשתררה בעת המלחמה ואחריה. כמו בכל מלחמה היה גם זמן זה זמן של סבל ומצוקה בשביל מרבית תושבי וארשה ובתוכם גם היהודים. החיילים שעברו בהמוניהם דרך העיר שילמו בעד הסחורות והשירותים שקיבלו בשטרות כסף שערכם ירד מיום ליום ולא פעם פשוט החרימו את הסחורות בלי לשלם תמורתן. בעיר שרר מחסור בדברי מזון והופקעו מחיריהם. ב- 10 בדצמבר 1812 הגיע נאפוליון לוארשה, לאחר שספג מפלה ברוסיה, וכעבור כמה ימים עזב את העיר בחשאי. ב- 18 בפברואר 1813 קידמה משלחת מטעם העיר את פני המנצחים ובראשם הגנראל הרוסי, הבארון פון קורף. במארס של אותה שנה הוקמה ממשלה זמנית שהיו בה שני רוסים, שלושה פולנים וגרמני אחד. קהילת וארשה עמדה בפני תקופה חדשה ובלבם של בניה היתה חרדה מפני הבאות.

סגור

בעת מלחה"ע ה - I
במארס 1813, חודש לאחר כניסת הצבא הרוסי לוארשה, הקים מי שניצח את נאפוליון, הצאר אלכסנדר הראשון, את המועצה העליונה הזמנית, היא הממשלה שהיתה צריכה לנהל את ענייני השטחים שהיו בעבר בשליטתה של נסיכות וארשה. ב- 20 ביוני 1815 הוכרז בקונגרס וינה, שהשתתפו בו בעלות הברית במלחמה נגד נאפוליון והמעצמות שחילקו ביניהן את פולין, על הקמת מלכות פולין בשטחי נסיכות וארשה לשעבר, פרט לשטחים המערביים, שסופחו שוב לפרוסיה. הצאר הרוסי נועד להיות מלכה של המדינה החדשה ומטעמו הוענקה לה חוקה. למעשה היתה המלכות לחלק בלתי נפרד מן האימפריה הרוסית עם סממנים תיצוניים של מדינה עצמאית חוקה( נפרדת, בית נבחרים, מינהל עצמי, שפה משלה ואפילו צבא לאומי ינלופ). המשטר החברתי המשיך להיות פיאודאלי, האיכרים שהיו רוב האוכלוסייה בארץ, המשיכו להיות משועבדים וחסרי קרקע. גם ההגבלות שהוטלו על זכויות האזרח של היהודים, שהיו בערך 14% מכלל האוכלוסייה, הושארו בתוקפן ואף נוספו עליהן גזרות חדשות. הכתרת הצאר נערכה בוארשה ברוב פאר והוא הבטיח להיטיב עם נתיניו החדשים. הצאר מינה את אחיו קונסטאנטין לנהל את ענייני הממלכה במקומו ואת הגנראל הפולני זאיונצ'ק לשמש הנציב העליון של הממלכה. הנציב העליון וחברי המועצה העליונה נועדו להיות הרשות המבצעת במדינה. ב- 15 השנים הראשונות של הממלכה החדשה ניכרו בה סימנים להתפתחות כלכלית; נסללו בה כבישים חדשים, הוקמו מצודות, בערים החלה בנייה מזורזת והוקמו מפעלי תעשייה חדשים. לאחר שהונהגו הקלות במכס נפתחו בפני המשק של המלכות השווקים הגדולים של מרחבי האימפריה הרוסית. רובם של אנשי האצולה הפולנית, הן ממשיכי דרכה של ה"טארגוביצה" והן אלה שנהו אחר הסיסמאות הפאן- סלאביות שזכו לברכתה של רוסיה, תמכו במשטר החדש, מה גם שהם ראו בו משום מתן לגיטימציה למעמדם וסיכויים לזכות בתפקידים במנגנון הממשלתי ובצבאה של המלכות כמו גם אפשרות להיות קרובים לשלטון ולחצר הקיסרית בפטרבורג הבירה. גם דוברי העירוניים תמכו במשטר החדש ואחד ממנהיגיהם, הכומר סטאניסלאב סטאשיץ, אף נתמנה להיות שר הפנים בממסד החדש של המלכות. הפאטריוטים התאוששו לאט לאט מן האכזבה שהנחיל להם נאפוליון, שממנו קיוו לישועה, ושוב היפנו את מבטם לעבר צרפת ואל הגרלים הפולניים שישבו בה. וארשה גדלה והתפתחה בשנים אלה. בשנת 1830 הגיע מספר תושביה ל- 130,000 נפש. נבנו בה כמה מפעלי תעשייה והעיר היתה שוב למרכז תרבותי חשוב. הוקמו בה אוניברסיטה, מכון אגרונומי, קונסרבאטוריון למוסיקה, תיאטרון, נפתחו הוצאות לאור חדשות והופיעו כתבי-עת. ובאותה עת התארגנו חוגים של פאטריוטים שביקשו למרוד שוב ב"פולש ממוסקווה". ואמנם, בני הנוער הפאטריוטיים של וארשה היו הראשונים שהרימו את נס המרד - בליל ה- 29 בנובמבר 1830. כבר בתקופת "המועצה העליונה הזמנית" פתחו נציגי קהילת וארשה בהשתדלויות למען שיפור מצבם של היהודים בממלכה העומדת לקום ובפעולות לביטול הגזרות שנגזרו על היהודים בתקופות הקודמות. למטרה זו נבחרה משלחת שהיו חברים בה שלושה מפרנסי קהילת וארשה - מזכיר הקהילה מיכאל אטינגר-ראבסקי, שכנא נוידינג, שניהם מתנגדים, וולף מיכל כהן, מחסידי קוז'ניץ. המשלחת קיבלה על עצמה להיות דובר לא של קהילת וארשה בלבד, אלא של כל היהודים היושבים בארץ. באוקטובר 1813 פנה ועד קהילת וארשה אל "המועצה העליונה הזמנית" בעניין ביטול האיסור על ייצור משקאות חריפים ושיווקם בידי היהודים, שהוצא עוד בתקופת נסיכות וארשה בשנת 1812. לאחר שהמועצה לא השיבה כלל על העצומה הגיש הוועד בקשה נוספת, באפריל 1813, והפעם נענה בחיוב, אבל הצלחתו היתה חלקית בלבד; ביצוע הגזרה נדחה בשנה. המשלחת היהודית החליטה לעקוף את המועצה שהיתה( מורכבת עתה מפולנים דבלב) ולפנות ישירות אל הצאר בפטרבורג. באוגוסט 1814 הגישה המשלחת עצומה ובה פירוט כל הגזרות שהוטלו על יהודי הארץ מקדמת דנא ועד עתה. השתדלנים לא העזו לבקש זכויות אזרח לאחיהם; הם הכירו היטב את המצב הפוליטי והחברתי ששרר בארץ וגם באימפריה הרוסית כולה. ואף-על-פי כן הזכירו בעצומתם את הכרזתו של הצאר מיום 22 במארס 1813, שבה הבטיח להיטיב עם כל נתיניו ולהקל מעליהם את עול המסים. מגישי העצומה הביעו את תקוותם שהבטחה זו תחול. גם על היהודים. עצומה זו נשארה ללא מענה. אנשי המשלחת ביקשו להגיע אל הצאר עצמו כדי לשטוח לפניו את בקשתם. אולם בינתיים יצא הצאר כדי להשתתף בקונגרס וינה וביוני 1815 פורסמה החוקה של מלכות פולין. האמור באחד מסעיפי החוקה חרץ את דינם של היהודים תושבי הממלכה. נאמר בו: "על בני ישראל יחולו כל החוקים והתקנות באשר( לזכויות האזרח םהלש) שהיו בתוקף לגביהם עד עתה; על הסדרים נוספים בנידון להתחשב בתנאים שיקלו על היהודים ליהנות במידה רחבה יותר מן הזכויות הציבוריות". נותרו אפוא בעינן כל ההגבלות שחלו על היהודים עד אז. בנספח לחוקה, שהופיע בסוף שנת 1815, נקבע ש"כל מי שאינו אזרח הארץ לא ייהנה מזכויות אזרח". הוראה זו היתה מכוונת בבירור ליהודים, שהרי הם לא היו אזרחי הארץ בתוקף החוק שהשהה כזכור את זכויות האזרח שלהם ל- 10 שנים. העיר וארשה חגגה את ה- 20 ביוני כיום הכרזת המלכות. גם בניין הקהילה, ברחוב קרולובסקה, קושט בחגיגיות. אולם חרדה קיננה בלב היהודים מפני הצפוי להם מן החוקה ומידי מפרשיה בעת שיבואו לבצע את האמור בה. משלחת הקהילה היהודית של וארשה נסעה לפאריס, שבה שהה הצאר באותו זמן ושם אכן ניתן לה להתייצב לפניו. הצאר שמע את טענותיהם, אבל לא ענה דבר. המשלחת הגישה את עצומתה ליד ימינו של הצאר לענייני פולין, הקומיסאר נובוסילצוב, וחזרה לוארשה. ב- 12 בנובמבר חזר הצאר ממסע הניצחון שלו באירופה ועבר דרך וארשה. הוא נתקבל ברוב פאר וראשי הקהילה היהודית הגישו לו שיר הלל שופע מליצות על גדולתו וחסדו. יום ההשבעה לחוקה נקבע ל- 27 בנובמבר 1815. בינתיים התעוררו לפעולה גם ה"נאורים" בקרב יהודי וארשה והם גמרו אומר להפנות את בקשתם שלהם דרך הצינורות הפולניים. הם פנו אל הנסיך אדם צ'ארטוריסקי, שנחשב מועמד בטוח למשרת נציב המלכות. על העצומה חתמו 25 "נאורים". הם ביקשו שיוענקו להם זכויות בנפרד ובין שאר הנימוקים הזכירו את הזכויות שניתנו להם, "הנבדלים מן השאר", מידי הפרוסים. לפי עצתו של צ'ארטוריסקי הסכים הצאר וקיבל את ה"נאורים" לראיון, האזין לדבריהם שבהם תיארו לפניו את השכלתם ואת אורח חייהם ה"מתקדם" הם( אינם מתבדלים בלבושם ובשפתם משאר התושבים ושולחים את ילדיהם ללמוד בבתי-הספר םייללכה), אך באופן מעשי לא הניבה שיחה זו פירות של ממש. צ'ארטוריסקי, שעמד בראש הוועדה שנתמנתה לדון בענייני היהודים והאיכרים, כתב בחוות הדעת שלו על העצומה הנזכרת, שהיהודים הם עם זר בקרב העם הפולני וכל "הזכויות שקיבלו אך בחסד ניתנו להם". אין הם אזרחים ולכן אין בסיס לדרישתם שיוענקו להם זכויות כלשהן כל עוד לא ישנו את אורח חייהם ולא יעברו "רפורמה מוסרית". המדינאים הפולנים שנתמנו לכהן ב"מועצה המינהלית של המלכות", קרי( - הלשממה), הרחיקו לכת עוד יותר מזה בהערכת מעמדם של היהודים וגם השתמשו בכינויי גנאי ממש בתי- אורם. הנציב, הגנראל זאיונצ'ק, כינה אותם בשם "אנשים מצורעים", ואילו סטאשיץ, שר הפנים, קרא להם "חלאת הארץ". אפילו הפובליציסטים, שנחשבו מתקדמים יותר בעת ההיא, כגון ס' פוטוצקי ומ' מוכנאצקי, כתבו בנימה דומה. פוטוצקי כתב: "את החנויות והפונדקים תפסו חלפנים וזה היה גם גורלם של ארמונותינו המפוארים. לא באחד מהם יושבים עתה מלווים בריבית ויהודים. עד מהרה יעברו שרידי הנכסים שלנו לידי בעלים מזוקנים ולא מזוקנים". פרנסי קהילת וארשה העריכו נכונה את המצב והגיעו למסקנה, שאין כל סיכוי במצב הנוכחי להשיג דבר בעזרת עצומות ובקשות ושאין עוד טעם לדבר על אוזניים אטומות; השעה אינה בשלה לכך. לפיכך החליטו לנקוט להבא שיטה של שתדלנות יומיומית בעניינים הדחופים ביותר. ה"נאורים" והעשירים ביותר מבין היהודים השומרים מסורת, בעיקר מבין המתנגדים, החלו בהשתדלויות למען מצבם האישי רשות( לגור בכל מקום, קבלת חכירה וחוזי אספקה השראוכו). קהילת וארשה ניגשה לחיזוק ארגונה ולשם כך נוצרה לראשונה בתולדותיה מעין קואליציה בין אנשי היסוד של הקהילה, הם המתנגדים ולאחר מכן גם החסידים שעליהם( הוטלו ענייני השירותים םייתליהקה), ובין ה"נאורים" הקרובים לשררה, שידעו לשמש פה לכל הקהילה בעת הצורך. בין ה"נאורים" נמצאו גם נדבנים שתרמו לצורכי הציבור היהודי. הקואליציה הזאת המשיכה להתקיים ופעלה במרץ עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה. בתקופה שאנו דנים בה היה ועד הקהילה חייב לעמוד בפרץ לא אחת נוכח הגזרות שהוטלו חדשות לבקרים על יהודי הממלכה בכלל ועל יהודי וארשה בפרט. המס המיוחד שהוטל על היהודים בתקופת שלטון הפרוסים ובימי נסיכות וארשה נשאר בעינו. לעומת זאת עלה בידי קהילת וארשה להסדיר את עניין מס הגיוס ונקבע לו שיעור קבוע בסך 100,000 זהובים. אמנם היה זה סכום גדול בשביל יהודי וארשה, אבל תמורתו נמנעה הצרה של גיוס 500 בחורים שיצטרכו להיטמע בנכר. מאבק קשה נכון ליהודי וארשה בעניין הרשות לגור בעיר זו. מספר היהודים כמעט שולש עד שנת 1830, אבל על זכותם לגור בעיר הוטלו שוב ושוב הגבלות. בשנת 1816 החלו השלטונות וראשי העיר לבצע את הצו של נסיך וארשה המורה על פינוי היהודים מן הרחובות הראשיים. רוב היהודים, להוציא 22 משפחות, הורחקו מן הרחובות ה"חשובים" ונאלצו לעבור אל הרובע היהודי המיוחד. במקום להרחיב את אזורי המגורים ליהודים שמספרם גדל גמרו השלטונות אומר להגביל את נהירתם לעיר בדרך של הרחקתם מרחובות נוספים. בשנת 1812 נאסר על היהודים לגור ברחובות אלה: ז'אביה, גראניצ'נה, קרולבסקה, נובי שוואט, לשנו, מארשאלקובסקה, כלודנה, אלקטוראלנה, שדרות ירושלים ירושלים( החדשה רבעשל) וז'אקרוצ'ימסקה. באותו צו נכלל גם סעיף בדבר הגבלת זכותם של היהודים לקנות בתים או לבנות בתים אפילו ברחובות שהותר להם לגור בהם. בהסתמך על הצווים של נסיך וארשה משנת 1809, המגבילים את זכות היהודים, זולת בעלי ההון וה"נאורים", לרכוש נכסי דלא-ניידי בוארשה, ביקשו הסעיפים של הצו משנת 1821 לגמול כביכול חסד עם היהודים, "כדי להוכיח לבני דת משה, שהממשלה שואפת להיטיב עמהם כמו עם שאר תושבי העיר, בתנאי שהם עצמם יוכיחו את דבקותם בסדר וישאפו לפאר את העיר". למטרה זו הותר להם לרכוש מגרשים ריקים - בתנאי שיקימו עליהם בתי אבן תוך 3 שנים - וגם לרכוש בתי עץ כדי להרסם ולבנות במקומם בתי אבן - שוב תוך הזמן הנקוב. מי שלא יעמוד בתנאי מסתכן בהחרמת ביתו למטרות ציבוריות כגון( בתי םילוח). בצו גם נקבע, שאסור ליהודים לרכוש בתים ללא רישיון, שתמורתו עליהם לשלם סכום כסף. בעוד שיהודים שביקשו לרכוש בית ברחובות האסורים כלומר( מחוץ לרובע דחוימה) היו חייבים להוכיח שבידיהם מצוי הון של 60,000 זהובים, שהם משתייכים ל"נאורים", כלומר( אינם מגדלים זקן ופיאות ואינם לובשים את הלבוש היהודי המסורתי דועו), היו אלה המבקשים לרכוש בית ברובע היהודי המיוחד פטורים מכך. אבל לא רק ליהודים היה עניין ב"חסד" שהעניק הצו, גם השלטונות היו מעוניינים בזירוז הבנייה בעיר במקומות שלא-יהודים לא היו מוכנים להשקיע בהם את ממונם. הצו היה לרצון גם לבעלי הבתים והמגרשים; אלה מצאו כאן הזדמנות להפקיע את מחירי הנכסים ומצאו עתה קונים-מאונס לנכסים הגרועים והזולים שבידיהם בתי( עץ נוטים ליפול ומגרשים עזובים בשולי ריעה). על היהודים שעמדו לרכוש את הנכסים כדי לבנות עליהם עברו לא מעט תלאות. לא די בכך שהיה עליהם להשיג רישיון, אלא הם נתקלו גם בביורוקרטיה מסורבלת וביחס העוין של הפקידים. היו מקרים שרוכשי המגרשים והבתים הרעועים לא עמדו בתנאי הרישיון ואז היה עליהם להתרוצץ כדי למנוע את החרמת הנכס ששילמו את תמורתו. לא פעם נאלץ ועד הקהילה להתערב גם הוא בעניין לבל יירד הכסף לטמיון. ואולם, חרף כל הקשיים הלך וקם רובע יהודי חדש ואף מרכז מסחרי סואן הלך והתפתח ברחובות פראנצ'יסקאנסקה, נאלבקי, גנשה ועוד. במדיניות של "הבה נתחכמה לו פן ירבה" שנקטו השלטונות כלפי יהודי וארשה שוב תפס מקום חשוב אותו "כרטיס יומי" זכור לגנאי. כזכור הונהג הצורך בכרטיס זה עוד בתקופת ממלכת פולין, לפני הכיבוש הפרוסי בשנת 1795, והוא חודש בתקופת נסיכות וארשה עד שבוטל בשנת 1811. במטרה לבלום את נהירת היהודים מערי השדה של הממלכה אל הבירה נדרש ראש העיר ווידה, כבר בשנה הראשונה לקיומה של הממלכה, להגיש תוכנית לחידוש חובת "הכרטיס היומי", שתוטל על היהודים השוהים בוארשה ואינם מתושביה הקבועים. ראש העיר הזדרז ובשנת 1816 הגיש תוכנית לחידוש חובת ההצטיידות בכרטיס. הוא נימק את הצעתו בנזקים שהיהודים מביאים כביכול לעירו ולתושביה "כי הרי פרנסתם רק על הרמאות ומן הדין לאלצם לעבוד ביושר במקומות מגוריהם בערי השדה". לדעתו, הימנעות מבלימת נהירת היהודים לעיר תגרום תוצאות חמורות. לפי התוכנית חייב כל יהודי שאינו תושב קבוע ושאינו רשום בפנקסי המרשם לשלם זהוב אחד ו- 20 גרושים לכל יום שהייה בעיר. להוכחת התשלום הונפקו בולים מיוחדים. מי שייתפס ואין בידו בולים כנדרש יהיה צפוי לקנס של 12 זהובים ואם אין ידו משגת לשלם את הקנס הוא ייכלא בבית הסוהר ולאחר מכן יגורש מן העיר. לקנסות היו צפויים גם מי שהשכירו דירות למתחמקים מתשלום עבור הכרטיס. אבל עוד לפני שהוצא הצו המתאים הזדרז שר הפנים והורה לעיריית וארשה, במאי 1817, לגרש מן העיר את היהודים שאינם תושביה הקבועים. האחריות לביצוע הגירוש הוטלה גם על הקהילה היהודית ועל פרנסיה. אלה היו צפויים לקנס כבד אם ילינו יהודי שאין בידו רישיון ולו גם במשך לילה אחד. הנכנסים העירה באורח לא חוקי היו מוחזרים למקומות מגוריהם בליווי המשטרה. ואמנם הוחל בגירוש היהודים שלא יכלו להוכיח שהם תושבי קבע בוארשה. בהוראת השר היו אי דיוקים בדבר מועד רישום היהודים כתושבי קבע. לא נאמר בצו כיצד צריכים לנהוג במקרה של נישואים בין תושב וארשה לתושב של עיר שדה, מה דינו של יהודי תושב וארשה שנטש את העיר והתגורר בפרובינציה ועוד שאלות שנותרו ללא מענה. יחידים ופרנסי הקהילה נאלצו להתדפק על דלתות המשרדים ולהשיג לפחות דחייה של הגירוש. לא פעם היה צורך לשלם "דמי לא יחרץ". ההתכתבות והדיונים בעניין הצו נמשכו כמה שנים וב- 7 בספטמבר 1824 הוציא נציב המלכות צו לפיו נאסר על היהודים מערי השדה ומחוץ-לארץ לבוא לגור בוארשה ללא רישיון מיוחד מן השלטונות. היהודים השוהים זמנית בעיר חויבו להצטייד בכרטיס מיוחד שתמורתו, בסך זהוב אחד ו- 20 גרושים, הותרה שהייתם ליום אחד. בצו נקבע שלתושבי קבע ייחשבו יהודים שהיו רשומים בפנקסי הרישום של תושבי קבע עד 1809 או אלה שקיבלו רישיון מיוחד מן השלטונות להגר לוארשה עד למועד זה. כל היתר, שלא נכללו בקטיגוריות אלה, היו חייבים לעזוב את העיר או לשלם את דמי הכרטיס היומי. שלושים ושש שנים, עד יוני 1862, כאשר ביטל הצאר את ההגבלות על ניידות היהודים במלכות פולין, נמשך מאבקו של היישוב היהודי בוארשה על ביטול הרובע היהודי המיוחד הגטו(, שבוטל למעשה רק וננמזב) ועל ביטול התשלום עבור שהייה זמנית בעיר. השלטונות החמירו מאוד בביצוע הצו ולא פעם נאסרו יהודים לפני גירושם ונערכו חיפושים בכליהם היו( אפילו מקרים שנשים הופשטו כדי לחפש אצלן, מעשה יוצא דופן באותה תקופה תינאטירופ). אבל מצד שני, צרכיה המשקיים של העיר המתפתחת וגם ההכנסות שהביאו המס ותשלום הכרטיס היומי לקופת העירייה היו( זמנים שהכנסות אלה הגיעו 50%-ל מכלל הכנסות הייריעה) הביאו לא פעם לריכוך נוקשותם של השלטונות. כבר בשנת 1824 שוחררו מחובת הכרטיס יהודים שחכרו את תוצרת החלב או שיווקו אותה בעיר. העירייה קיבלה את הנימוק שתשלום הכרטיס היומי ייקר את מחיר החלב שהובא העירה. יוסף ברקזון, בעל בית חרושת לבדי כותנה זולים במארימונט, השיג שחרור מן התשלום לשכירי היום היהודיים שעבדו במפעלו. משחרור דומה נהנו גם הפועלים היהודים שעבדו בבית החרושת לטקסטיל שבשכונת פובונזקי בעיר. בינואר 1825 פרסמו השלטונות תקנה לפיה ניתנה לעירייה רשות לפטור מתשלום הכרטיס היומי יהודים שהוכיחו שהם עוסקים באומנותם זמן רב או שמלאכתם מביאה תועלת לעיר ואשר התנהגותם היתה למופת. לעתים נהגה העירייה בשרירות לב והעניקה פטורים לתקופה קצרה ויש שאף ביטלה אותם לאחר נתינתם. ולמרות כל הגזרות הלכה וגברה נהירת היהודים לעיר. הצורך להתפרנס גבר על כל הצרות והם התרגלו לחיות גם אתן. לא קל היה גם מאבקם של יהודי וארשה על הפרנסה. בתקופה שהצטיינה בהתפתחות מהירה ללא תקדים של התעשייה בארץ כולה ובעיר וארשה נתקלו קומץ היזמים היהודים בקשיים ובהגבלות, שכמותן לא ידעו המהגרים הלא-יהודיים בעיקר( םינמרג) שהקימו את סדנאות הייצור ואת מפעלי התעשייה במלכות ובעיר וארשה עצמה. הם נהנו מפריווילגיות ומהנחות שונות ואלה היו התנאי להתיישבותם בעיר. ואילו היזמים היהודיים היו חייבים להלוות לאוצר המדינה, כדי שיינתן להם החופש לפעול בחיי הכלכלה, סכומי עתק ובתנאים נוחים; תשלומים נוספים היה עליהם לשלם לבעלי ההשפעה בצמרת השלטון. לעתים לא גבה המלווה את כספו מידי הלווה. על היקף העסקים שניהלו יהודים אחדים ועל הצורך לשלם כספים עבור הזכות לפתח ולהשקיע יעיד המקרה של הספק הגדול איגנאצי נוימארק. נוימארק ארגן ייצור בדים וסיפק תעסוקה למאות בעלי מלאכה בוארשה ומחוצה לה. בשנת 1824 סיפק לצבא מוצרים בסכום של 4 מיליון זהובים. נוימארק ניהל גם עסקי כספים ואשראי מסועפים. בין 40 מקבלי האשראי מידיו היו בשנת 1826 14 נציגים של האריסטוקרטיה הפולנית ו- 11 נציגים של צמרת הביורוקרטיה. בין אלה היה הסנאטור נובושילצוב, שהיה חייב לנוימארק 146,000 זהובים. אין סימנים שאיש זה סילק את חובו אי פעם. נוימארק וברק בן שמואל הילוו גם לאוצר המדינה סכומים נכבדים ובתמורה קיבלו במשך זמן מה את הזיכיון לכריית מלח במלכות פולין. ודוגמה נוספת: בשנת 1829 נתן הבנק הפולני בנק( הנידמה) לאוצר המדינה מלווה בסך 42 מיליון זהובים. את רובו מימנו החברה המסחרית של ש' פרנקל והבנקאים מברלין שהיו קשורים עמה. מן הראוי לציין, שזכות קדימה בקבלת החכירה של גביית מסים והכנסות אחרות ניתנה ללא-יהודים; בעלי הון יהודים קיבלו את החכירה לאחר שהלא-יהודים נכשלו בתפקידם. בסך הכל נמנו אז בוארשה עם בעלי הון היהודים כמה עשרות משפחות. מאלה נודעו 6 בעלי חברות בנקאיות גדולות, כגון ברגסון, פרנקל ואפשטיין. שמותיהן של משפחות אלה היו ידועים בוארשה ובפולין כולה גם בדורות הבאים. בתקופה זו כבר נראו הניצנים הראשונים של יוזמה יהודית בהקמת מפעלי תעשייה בוארשה או בהפעלתם. בשנת 1829 רכש הבנקאי ליאופולד פרנקל בית חרושת לטקסטיל ושנתיים אחר כך צייד אותו במכונת קיטור, הראשונה בעיר. בשנים שאחר כך עבדו במפעל 600 פועלים. בשכונת מארימונט הקימה הממשלה בית חרושת לבדים זולים. את בית החרושת חכר לייב ברקסזון, בנו של שמואל ונכדה של יהודית יעקובוביץ'. במפעל היו 40 נולים ועבדו בו 60 פועלים. בשנת 1823 היה בבעלותו של שלמה זלמן פוזנר בית חרושת לטקסטיל שהעסיק פועלים יהודיים בלבד. בשנת 1821 הקים הבנקאי מברלין שמואל מאגנוס מפעל לייצור כפתורים עשויים עצם ובשנת 1823 הפעילו האחים ברנארד מטוויית פשתן. ברם, מפעלי התעשייה בבעלות יהודית או כאלה שהוקמו ביוזמתם של יהודים לא היו רבים בוארשה. לעומת זאת מילאו היהודים תפקיד נכבד מאוד באספקת חומרי גלם, בארגון תעשיות בית ובשיווק המוצרים. המסחר בצמר היה ברובו בידי יהודים. גם הספקת חומרי הגלם לתעשיית המזון היתה ברובה בידיהם. ומשקלם במסחר היה רב. בשנת 1822 היו בוארשה 45 סוחרים יהודים גדולים, לעומת 63 סוחרים נוצריים בהיקף דומה. אחוז היהודים במסחר הזעיר היה גבוה ביותר. תייר גרמני כתב בשנת 1830 על המרכז המסחרי היהודי ברחוב פראנצ'ישקאנסקה: "החנויות שלהם משני צדי הרחוב מלאות כל טוב. ניתן להשיג בהן מן הסחורה הטובה והיפה כאוות נפשו של הקונה. אנשי צבא באים לקנות הכל...". המסחר היהודי בוארשה היה לצנינים בעיני צמרת השלטון הפולני ובעיני הסוחרים הפולניים. בשנת 1827 הוגש ל"מועצה המינהלית של המלכות" (הלשממה) תזכיר ובו הצעה להגביל את המסחר היהודי ולהפנות את היהודים לעסוק במלאכה. מחבר התזכיר מציין, שכל יהודי העוסק במסחר על-פי רוב אין לו הון יסוד, בדרך כלל הוא מטופל במשפחה גדולה, הוא משלם מסים גבוהים ושכר דירה גבוה ונאלץ להתגורר אך ורק ברבעים מיוחדים והוא נאלץ לשלם כפליים עבור המזון שהוא אוכל הכוונה( למס הבשר רשכה). ולמרות כל זה היהודי מצליח בעסקיו. אין זה, כך סבור בעל התזכיר, אלא בזכות מעשי מרמה והונאה, שהן היסוד לקיומו של החנווני היהודי. הוא מוסיף עוד, שמסחר כזה מערער גם את המוסר של התושבים הנוצריים ואלה נוהרים אל הרחובות נאלבקי ופראנצ'ישקאנסקה כדי לקנות אצל יהודים. ברוח זו נכתבו גם מאמרים בכתבי העת של הזמן ההוא. אבל השלטונות וארגוני הסוחרים הפולניים לא הסתפקו בהבעת מורת רוח מן המצב. הם נקטו גם צעדים שמטרתם לדחוק את רגלי הסוחרים היהודיים. בשנת 1817 נפתחה הבורסה של וארשה ובתקנון שלה נקבע, שמתווך בבורסה יכול להיות רק מי שיודע קרוא וכתוב פולנית. למעשה הוגבל מספר היהודים המתווכים לשליש מכלל המתווכים והספסרים והיו רשאים לעסוק בכך רק אלה שהותר להם לגור ברחובות שבהם נאסרו המגורים על שאר היהודים. בתקנון של "איגוד הסוחרים" משנת 1817 נקבע, שהיהודים לא ישתתפו באספות האיגוד, ולא יהיו רשאים לבחור ולהיבחר לראשות האיגוד. נתקבל הנימוק שקודם כל היהודים צריכים ליהפך לפולנים. מכיוון שלא היו ליהודים זכויות אזרח הם גם לא יכלו להיות חברים מלאים באיגוד הסוחרים. לעומת זאת שמר האיגוד על רשימת הסוחרים בעיר, שבה היו רשומים גם היהודים לשם( גביית מסים, ארנונות השראוכו), והקפיד שרק אלה הרשומים ברשימה אמנם יסחרו בעיר. בשנת 1823 יצא האיגוד למאבק נגד בעלי דוכנים ורוכלים יהודיים שפעלו בחוצות העיר. מרבים מהם נשללה פרנסתם. כמו-כן יצא האיגוד נגד סחר הייצוא של היהודים בתואנה שאין לתת רשות לעסוק בסחר חוץ לאנשים שאינם אזרחי הארץ. אולם המציאות גברה על הרצון להרחיק את הסוחרים לגמרי מן האיגוד. סוחרים גדולים ובעלי הון יהודיים היו קשורים בעסקי מסחר ומימון עם לא-יהודים ושוב אי אפשר היה לסגור בפניהם את שערי האיגוד. בשנת 1828 נתקבלו לאיגוד 14 אילי הון וסוחרים גדולים יהודיים ביניהם(: הרמן אפשטיין, חלוץ תעשיית הסוכר בפולין, תיאודור טפליץ, חוכר מס הבשר הכשר בוויוודיות מאזוביה, שמעון כהן, שהיה בנקאי גדול, ושלמה אייגר, סוחר גדול ופרנס הליהקה). כאמור לעיל, היו יהודים שחכרו את מקורות ההכנסה של הממשלה המונופולין( הממשלתי של המלח, זה של המשקאות החריפים ושל הטבק, ההכנסות מן השחיטה דועו). ליד אלה נמצאה פרנסה גם למאות יהודים נוספים שהתעסקו במכירת המלח והטבק או שימשו מתווכים ופקידים. כשני שלישים מכלל מוכרי המלח בפולין היו יהודים. בשנת 1824 נאסר על מתן רישיונות למכירת מלח ליהודים כל עוד לא ישתווה מספרם של הנוצרים לזה של היהודים בענף. בשנת 1830 בוטל האיסור, מפני שאי אפשר היה להוציאו אל הפועל - לא נמצאו מוכרי מלח נוצריים במספר הדרוש. חכירת שיווק הטבק לשנים 1818- 1826 נמסרה לידי יהודי מומר, שהתחייב, כנאמר בשטר החכירה, "לשפר את טיב הטבק לעומת מה שייצרו עד אז היהודים". אולם המוכר נאלץ לשווק את התוצרת על-ידי יהודים. בשנת 1829 הגיע מספר משווקי הטבק היהודים בוארשה ל- 107, לעומת 37 פולנים. אין נתונים על היהודים שעסקו במלאכה בו, בעת ההיא, אולם ניתן להסיק עליהם מן הנתונים הנוגעים לבעלי מלאכה יהודיים במלכות פולין כולה. בשנת 1825 התפרנסו 70%-כ מיהודי הממלכה כבעלי מלאכה, שוליות ושכירי יום. תקנות הגילדות של בעלי המלאכה משנת 1816 היקשו על היהודים להתפרנס מענף כלכלי זה. האומנים, ובייחוד המומחים לטקסטיל, שבאו מגרמניה, סירבו לקבל יהודים בחור שוליות וללמדם את המלאכה. איש לא היה יכול לקבל רישיון של בעל מלאכה אלא לאחר שלמד אצל בעל מקצוע ונבחן. אבל למרות הקשיים גדל בוארשה מספר בעלי המלאכה היהודיים במקצועות רבים. שם טוב יצא לחייטים, לפרוונים ולכובענים. הספקים היהודים חילקו ביניהם את ההזמנות לבדים למדי צבא ולמטרות אחרות. וכך מצא לו החייט היהודי את פרנסתו בלי להזדקק לכסף מזומן. בסוג זה של בעלי מלאכה יהודיים יש לראות את ראשוני עובדי הבית ויצרני הקונפקציה, עיקר הפרולטריון היהודי בעיר בעתיד. משורות הפקידים היהודיים, ששירתו את הסוחרים הגדולים ואת חוכרי המסים, החלו להתפתח בתקופה ההיא אנשי האינטליגנציה המקצועית. על מנת להתגבר על הקשיים שנערמו בפני היהודים בתחום העיסוק והפרנסה הסתייעו הללו לא רק בכוח העמידה שלהם, אשר הפליא אף את שונאיהם המושבעים, אלא גם בארגון הקהילתי ובקופות גמילות החסדים שקמו ליד חברות הצדקה, בתי המדרש והשטיבלאך. מי שירד מנכסיו נמצאו נדבנים שעזרו לו ב"מתן בסתר". בשנת 1820 התארגנה חברה של זבנים יהודיים, שהיתה עם הזמן לאיגוד מקצועי ראשון בוארשה. פעילותו המסועפת של איגוד זה נמשכה עד שנת 1939. מן הדין לציין, שפרט לכמה אילי הון ועשרות סוחרים גדולים וחוכרים חי כלל הציבור היהודי בוארשה בדוחק 10%-ו מהם היו חסרי כל פרנסה בין( אלה היו גם ארחי פרחי, שלמרות האמצעים שנקטו נגדם השלטונות ידעו להתחמק מן הרודפים והצליחו להשתקע ריעב). לעזרתם של הנזקקים באו חברות הצדקה והקהילה. גם כלפי מוסד הקהילה היהודית היתה מדיניותם של השלטונות מלאה סתירות וניגודים. מצד אחד ראו בה השלטונות כתובת לגביית מסים וגם גוף ציבורי שאפשר להטיל עליו את בעיות הסעד, העזרה הסוציאלית והחינוך ולא כל שכן הדת של היישוב היהודי. מצד שני הלכה וגברה, גם בהשפעת ה"נאורים היהודיים", הנטייה לצמצם את פעילות ועד הקהילה, דוגמת הקונסיסטוריה בצרפת, לשירותי דת בלבד. ב- 24 באפריל 1821 הוציאה ועדת הדתות והחינוך משרד( הדתות ךוניחהו) צו בדבר הקמת ה"דוזור בוז'ניצ'י" פיקוח( על בתי תסנכה) וביטול ועדי הקהילות היהודיות בממלכת פולין. הצו אושר בידי הצאר ביום 1 בינואר 1822. תפקידו של ועד הקהילה במתכונתו החדשה להלן( רוזודה) צומצם לעניינים הקשורים בהספקת שירותי דת. החסות על ה"דוזור" ניתנה לידי העיריות. בין היתר התחייב המוסד החדש לסייע לעירייה בגביית מסי היהודים מס( גיוס, מס בשר כשר השראוכו). ועד הקהילה בוארשה פורק בסוף ינואר 1822 וכעבור זמן מה נתקיימו הבחירות ל"דוזור". כאמור לעיל, נתגבשה עד אז בקהילת וארשה קואליציה של החרדים מתנגדים( םידיסחו) ושל ה"נאורים" לניהול הוועד. גם בבחירות ל"דוזור" החדש נשמרה הקואליציה הזאת. נבחרו 2 מתנגדים חיים( דוידזון, שהיה לימים הרב הראשי של הקהילה, ויוסף חיים םאטשרבלאה) ו"נאור" אחד יעקב( אפשטיין - יאקנב). לממלאי מקום נבחרו שני "נאורים" המו"ל( נתן גליקסברג והמתווך בבורסה הנריק ןוזלמאס) וחרדי אחד לוי( ץרהראיוב). בשנים 1821- 1830 נתקיימו בחירות כמה פעמים ובסך הכל היו 19 "דוזורים" (םיסנרפ) שביניהם היו רק 6 "נאורים". בתפקיד מזכיר הקהילה כיהן כל אותן שנים המתנגד שכנא נוידינג. ושוב הוכח, שהמציאות חזקה מכל תוכנית ששורשיה אינם נטועים בה. רבים מפקידיה של הקהילה חזרו, אם בגלוי ואם בחשאי, לחסותו של הגוף שירש את ועד הקהילה - ה"דוזור". החברה קדישא פורקה ועל כן נאלץ הגוף החדש לטפל גם בענייני קבורה גם( תקציב ה"דוזור" נשען ברובו על התשלומים שנגבו עבור הרובק). ה"דוזור" דאג לבשר כשר לאסירים, סיפק מצות לפסח ועצי הסקה לחורף לעניים. לידו נפתח משרד שמטרתו לפקח על עוזרות הבית "שתתנהגנה בצניעות וכדת". ה"דוזור" התערב גם למען שחרור ספרים מן הצנזורה. ה"דוזורים" כיהנו לעתים בעת ובעונה אחת גם כחברים במועצת הפיקוח על בית החולים היהודי. ה"דוזור" של וארשה התערב בעת המהומות שפרצו נגד יהודים וכתב בעניין זה תזכירים לאין ספור לשלטונות. במרוצת הזמן גדל מספר הפרנסים ב"דוזור" והגיע לתשעה. במאי 1825 פנו פרנסי ה"דוזור" בוארשה אל הצאר בעצומה וביקשו להקים ועד שיטפל בענייניהם של היהודים בפולין למען שיפור מצבם, בדומה לוועד שהוקם בפטרבורג אשר עסק בענייני היהודים תושבי רוסיה. כחודשיים לאחר מכן הוקם "הוועד של בני דת משה" שחבריו( היו םידוהי-אל) ולידו ועדה מייעצת שחבריה( םידוהי). במשך זמן קיומו עד( שנות השישים של האמה) לא היו תוצאות רבות לפעולות הוועד, אבל לעתים ניתן היה למנוע גזרות באמצעותו. פעם נעשה ניסיון לסגור את בתי התפילה של החסידים וה"דוזור" של וארשה השתדל אצל הוועד וזה האחרון ביטל את ההחלטה. בשנת 1819 נתמנה ר' שלמה זלמן ליפשיץ, מחבר הספר "חמדת שלמה", לרבה הכולל של וארשה, אחרי שהיה רבה של פראגה. הרב ליפשיץ היה נערץ מאוד על בני קהילתו וזכה לכבוד גם מצד השלטונות. בזמנו הופיעו הסימנים הראשונים ל"התפקרות" אצל הנוער היהודי, בייחוד אצל שוליות בעלי המלאכה והזבנים; זו התבטאה בבילויים ובריקודים של בני הנוער בגנים ובמסבאות גם בימי שבת וחג. בשנת 1827 פנה ר' שלמה זלמן אל שלטונות העיר וביקש מהם עזרה ב"ביעור הרע" ובקשתו נענתה בחיוב. שמשי הקהל בסיוע שוטרי העירייה החלו להיראות בחוצות וארשה וערכו מצוד אחר בחורים ובחורות מישראל שהלכו "בטל" בגנים וברחובות בשבתות. פרט ל"נאורים" התנגד רוב הציבור היהודי לניסיונות שעשו השלטונות לכפות על היהודים השכלה ותרבות. רוב ילדי ישראל המשיכו ללמוד בחדרים ורק מעט בנות של עשירים טעמו מקצת מטעמה של השכלה מפי מורים פרטיים; אלה סייעו אחר כך לאבותיהן או לבעליהן לכתוב שטר ומכתב בפולנית. ה"דוזור" התחמק בתירוצים שונים מן הדרישה להכניס לחדרים לימודי חול. בשנת 1820 פתחו השלטונות שלושה בתי-ספר יסודיים לילדי ישראל וכעבור זמן לא רב גדל מספרם לשישה. בתוכנית הלימודים שולבו מקצועות חילוניים עם לימודי קודש. ארגון בתי-הספר הוטל על המשכיל יעקב טוגנדהולד שהיה( לימים הצנזור הראשי על ספרים עבריים בוארשה. בעת כהונתו זו היו שהאשימו אותו תונישלמב). הלימוד בבתי-הספר האלה ניתן חינם. אולם כעביר זמן מה הוצאו מתוכנית הלימודים רוב לימודי הקודש ועל כן הלך מספר הלומדים בהם וירד. לאחר ויכוח ממושך והכנות נפתח בוארשה בשנת 1826 בית מדרש לרבנים. הקהילה התנגדה להקמת המוסד משום שראתה בו קן דגירה להתבוללות. הוצע למתמטיקאי ולמלומד הידוע אברהם שטרן, שבא לוארשה מהרוביישוב, לעמוד בראש המוסד. במינוי זה תמך גם שר הפנים, הכומר סטאשיץ שונא ישראל. אברהם שטרן היה שומר מצוות ונהג להתלבש בלבוש היהודי המסורתי, אלא שהוא התנגד להקמת המוסד ועל אחת כמה וכמה לעמוד בראשו. למנהל בית המדרש נתמנה א' אייזנבאום. בהתחלה למדו במוסד 46 תלמידים, אך בשנת 1830 כבר היו בו 95 תלמידים. במשך כל שנות קיומו עד( שנות ה- 60) יצאו מבית מדרש זה רבנים מעטים בלבד וגם הם כיהנו רק בתפקיד של רבנים-מטיפים דוגמת( י' קיטשמארק); רוב בוגרי המוסד יצאו לרעות בשדות זרים והיו לנושאי רעיון הפולניזציה של היהודים. ניתן למצוא את בוגרי המוסד בקרב חברי המחתרת הפולנית בשנים 1861- 1864 ולאחר מכן בין חברי המפלגות הפולניות ואפילו בין ראשוני הסוציאליסטים הפולניים. סטודנטים יהודיים יחידים למדו באוניברסיטה של וארשה, בפוליטכניקום נפתח( בשנת 1825) ובבית-הספר לאגרונומיה. דריסת הרגל המצומצמת של היהודים באוניברסיטה הוקטנה עוד יותר לאחר שהועמד בראש ה"קורס לעתיקות היהודים" שונא ישראל מובהק, הכומר קיאריני, שהיה ממוצא איטלקי. הלה האמין אף בעלילת הדם. בוגרי כל המוסדות הללו מנו בסוף שנות השלושים כמה עשרות איש. עדות מובהקת למדיניות מלאת הסתירות בעניין הפצת ההשכלה בקרב היהודים ניתן למצוא באישור להוצאת כתב-עת בשפה( הפולנית תינמרג-שידייבו) בשם "דר באובכטר אן דר וייכסל. מכיוון שלא עלה בידיהם לסגור את הוצאות הספרים העבריים ולאשר ייבוא ספרים עבריים כפי שתכננו, נתנו השלטונות למשכיל אנתוני אייזנבאום רישיון להוציא את כתב העת הזה במטרה להפיץ דעת והשכלה בין היהודים. כתב העת נדפס ב- 150 עותקים בסך הכל והופיעו ממנו 14 גיליונות (5 בשנת 1823 ו- 9 בשנת 1824). בתי ועד למשכילים המעטים שימשו ה"טרקלינים" של כמה מן הגבירים היהודיים. בטרקלינים אלה נתקיים גם המפגש עם הליבראלים הפולניים. טרקלין פולני ממש היה בביתו של נתן גליקסברג פרנס-"דוזור(" שכבר נזכר ליעל), חלוץ ההוצאה לאור של הספרות הפולנית. כאן ניהלו הקלאסיקנים והרומנטיקנים הפולניים את ויכוחיהם. נתן גליקסברג היה המו"ל הראשון של חיבורי ההיסטוריון הפולני יואכים ללוול. הודות לזכויותיו בספרות הפולנית נבחר גליקסברג בשנת 1816 להיות חבר בתא החשאי של המאסונים הפאטריוטיים הפולנים. צאצאיו המשיכו את דרכו כמוציאים לאור חשובים בוארשה ובערים אחרות של פולין. רובם המירו את דתם. בין בוגרי בתי-הספר נמצאו כבר בני נוער יהודים שנתפסו לרעיון פולין העצמאית והמבוגרים יותר מחברי החוגים האלה אימצו לעצמם את ההשקפות האנטי-רוסיות של הפאטריוטים הפולניים. במהרה הגיע קצה של מלכות פולין הקונגרסאית הראשונה. בלילה שבין ה- 28 וה- 29 בנובמבר 1830 פרץ "המרד הפולני של נובמבר". היו כמה סיבות להתמרדות הנוער הפולני הפאטריוטי, ובייחוד אנשי הקצונה הזוטרה ביחידות הצבא הפולני, נגד רוסיה. קודם כל פעלה כאן הנוסטלגיה על העבר אשר לא זו בלבד שלא דעכה אלא אף הלכה וגברה בעת השלטון הזר. החוגים הפאטריוטיים החשאיים הושפעו מן הרוחות הליבראליות שנשבו מצרפת ומן הגולה הפולנית שישבה שם; עוד היו בחיים אנשים שלחמו בליגיונות הפולניים לצד בונאפארטה והשתתפו במסע נגד רוסיה בשנת 1812, והיו אפילו כאלה שהשתתפו במרד של קושצ'יושקו. המאורעות המהפכניים של 1830 בצרפת הציתו את התקווה בלבות הפאטריוטים הפולניים. אלא שהמרד נידון לכישלון מראש; המוני העם לא הצטרפו אליו. צמרת השלטון בוארשה וכן הקצונה הבכירה היתה מעוניינת בשמירת הסטאטוס קוו החברתי; פרט לקומץ הליבראלים הקיצוניים לא דגל איש ברעיון של שחרור האיכרים המשועבדים ולכן לא היה לעם ברובו כל עניין במרד. גם רעיון ביטול ההגבלות שהוטלו על היהודים במשטרים הקודמים לא היה בו כדי לסחוף אחריו את ההמונים. מלבד זאת לא היתה השעה בשלה להתקוממות; עוצמתה של האימפריה הרוסית היתה בקו של עלייה. בליל ההתקוממות אמנם גורשו הרוסים מוארשה וניטשו קרבות בין המורדים ובין הצבא הרוסי, אך בדצמבר הועמד בראש הצבא הפולני המתמרד הגנראל חלופיצקי והלה ביקש לצנן את שלהבת המרד ולמעשה שאף להידברות עם הצאר כל עוד הדבר אפשרי. גם המדיניות שנקטו ראשי המרד כלפי היהודים היתה מלאה סתירות. מצד אחד נדרשו יהודים לשתף פעולה עם המורדים ולסייע להם, בייחוד בכספים ובהשגת ציוד צבאי. הושמעו גם תביעות שעל היהודים לגלות פאטריוטיות והובטח להם עתיד מזהיר בפולין אם יצטרפו למרד. באותה עת גברה הנימה האנטי רוסית ולא נמנעו מלהזכיר ליהודים את גורלם של ה"חטופים" היהודיים בתחום המושב ברוסיה, אותם נערים יהודיים בני 12- 13 שנחטפו לעבודת הצבא משנת 1827 והועברו לקצווי הממלכה להתחנך אצל נוכרים עד הגיעם לגיל הגיוס שבו צורפו ליחידות הצבא לשירות של 25 שנים. רבים מהם השתמדו ורק מעטים חזרו כשהם זקנים ותשושים. דוברם של הראדיקלים הפולניים, מאוריצי מוכנאצקי, ביטא במאמריו מהי העזרה שהעם הפולני מצפה לקבל מן היהודים: "עליהם לספק נשק, לתרום כסף, לעסוק בריגול למען המורדים ולהשפיע על אחיהם בחוץ-לארץ לסייע לפולין בכסף ובדיפלומטיה". בני הנוער היהודי בייחוד( בוגרי רפסה-יתב) נתפסו לפאתוס של סיסמאות הראדיקלים שבין המורדים והצהירו על נכונותם לשרת את המולדת הפולנית גם( אבצב). אולם בינתיים שרר אי שקט ברחובות וארשה והיהודים נקלעו למצב לא נוח - בדומה למצבם בכל תקופת מעבר. בין המורדים ובאוכלוסייה בכלל גברה החרדה מפני מרגלים והיהודים הואשמו בריגול ובשיתוף פעולה עם האויב. בחוצות העיר נתפסו חשודים בריגול, רובם יהודים, ללא הוכחות. ההמון לא נזקק להרבה כדי להתחיל לפרוע ביהודים. במהרה נבזזו חנויות של יהודים ברחובות טאמקה, לשנו ופראנצישקאנסקה. ברחוב ואלובה נשדדה חנותו של ר' איצ'ה מאיר אלתר, שהיה לימים האדמו"ר הראשון של שושלת גור. באווירה זו של אי שקט הגיש תלמיד בית המדרש לרבנים סיני (באלסינאטס) הרניש עצומה לרודן חלופיצקי ובה הצעה להקים גדוד יהודי מיוחד שישתתף בקרבות למען פולין. למחרת פרסם חלופיצקי צו הפוטר את היהודים מן השירות בצבא. יחידים שירצו בכך יהיו רשאים להתגייס ליחידות הצבא. הצו תאם את השקפתם של הרודן ושל צמרת השלטון של המרד. לדידם גיוס יהודים לצבא משמעותו מתן שוויון זכויות ליהודים. חוץ מזה, אי גיוס היהודים לצבא הכניס לאוצר הממשלה כספים בצורת מס הגיוס. לוותר על הכנסות אלה כמו גם להעניק ליהודים שוויון זכויות - לכך לא יכלו להסכים בשום אופן. הם סברו, ששחרור האיכרים ומתן זכויות ליהודים יביאו לערעור מעמדה הכלכלי והחברתי המועדף של האצולה. ביום 18 בדצמבר החליטה ממשלת המרד לתמוך בצו הרודן והוסיפה, שמתנדבים יהודיים, אם ירצו בכך, יוכלו להתקבל לגווארדיה הלאומית מעין( צבא ומשמר רזע) שהוקמה אז. על מנת להמתיק מעט את הרושם הרע של ההחלטה ויחד עם זה לא לאבד את הסיוע שהגישו היהודים בייחוד( בכסף דויצבו) למלחמה קיבלה הממשלה החלטה לבטל את תשלום הכרטיס היומי שבו היו היהודים חייבים בוארשה ולהסיר את הצנזורה מן הספרים העבריים. באותו זמן התחיל גם יוסף ברקוביץ', בנו של ברק יוסלביץ, שנזכר לעיל, להשתדל בעניין הקמתו של גדוד יהודי, בדומה לזה שהקים אביו בימי המרד של קושצ'יושקו. הממשלה פנתה לאוכלוסייה בבקשה לתרום למען המרד. כבר בימים הראשונים של ההתרמה היו בין 140 התורמים שנענו בוארשה 57 יהודים. סכום הכסף שתרמו היהודים הגיע 40%-ל מכלל הסכום שנתרם. בינתיים הגישו 24 "נאורים" בקשה להתקבל לשירות בצבא. הם טענו, שהם אזרחים של המדינה לפי הצו משנת 1809, שנתקבל בנסיכות וארשה מכיוון( שהם בעלי הון, אינם לובשים בגדים מסורתיים השראוכו). בקשתם נענתה בחיוב. בימים הראשונים של ינואר 1831 החל הגיוס לגווארדיה הלאומית. לגדודים נתקבלו כ- 300 מיהודי וארשה, אולם גויסו רק אלה שוויתרו על "הלבוש היהודי" והיו( מגולחי זקן וקצוצי תואיפ), כלומר דמם של המתנדבים המזוקנים לא היה כשר בעיני השלטונות. גם המגויסים סבלו לעתים מהתנכלויות והיו נתונים לקריאות גנאי ברחובות העיר. לא פסקה גם אווירת ציד המרגלים בחוצות העיר והוצאות להורג בפומבי ב(- 17 במארס נתלו בכיכר מוראנוב שני יהודים. יהודים נוספים הוצאו להורג בין חומות בית רהוסה). באווירה עכורה זו קיבלו השלטונות החלטת פשרה על הקמת גווארדיה עירונית בוארשה שבה יוכלו לשרת רק יהודים ובכלל זה גם אלה הלובשים בגדים מסורתיים ומזוקנים. אלא שהמגויסים יצוידו רק בכידונים מאולתרים, בחרבות ואף במקלות. הוצאות כלכלתם ולבושם של המגויסים הוטלו על קהילת וארשה. המצב תבע להגדיל את מספרם של חברי ה"דוזור" ובהמלצת "נאורים" וחסיד אחד.