א' אב ה'תשע"ז

גטו וארשה GHETTO WARSAW 3

בעת מלחה"ע ה - I
עם כיבוש העיר בידי הגנראל פאסקייביץ' בספטמבר 1831 נסתם הגולל על המרד הפולני. הכל ציפו למעשי נקם מצד המנצחים הרוסים ולהנהגת מדיניות של יד חזקה כלפי הפולנים. אולם החרדה היתה חרדת-שווא. הצאר וממשלתו נקטו את הכלל, שהמרד לא היה אלא ניסיון להדיח את המלך כלומר( את ראצה) מכס מלכות פולין, אבל זה השיב לעצמו את כסאו בעזרת הצבא הרוסי. המורדים אינם אלא אנשי צבא שטעו בדרכם והצאר, כאב רחום וחנון, מוכן לסלוח להם ולהניח להם לשוב אל הדרך הנכונה. פורסם צו המעניק חנינה לאלה שהשתתפו במרד ולא יצאו לחוץ-לארץ. אבל רבים מחיילי היחידות שמרדו עזבו את הארץ על-פי( רוב בדרכים לא תוילאגל) וגלו מערבה, בעיקר לצרפת, והצטרפו שם אל הגולה הפולנית. המצביא המנצח, הנסיך איוון פיודורוביץ' פאסקייביץ', נתמנה ב- 1832 לנציבו של הצאר במלכות פולין, והוא בחר לצעוד בזהירות ובאיטיות במטרה לחסל את שרידי המרד ונקט מדיניות של ערעור הדרגתי של יסודות העצמאות של מלכות פולין, ונמנע מלהשמיע הצהרות או להשתמש בחותם החוקתי. אחד השינויים שהנהיג גם( בתור עונש על תודרמתהה) החל מינואר 1832 היה גביית מכס במעבר הגבול בין המלכות ובין האימפריה. צעד זה בלם במידה רבה את התפתחות התעשייה בארץ והיקשה על שיווק מוצריה ברחבי רוסיה. בחודש מארס 1832 הוכרז על "סטאטוט אורגאני", שפתח את הדרך לאיחודה בהדרגה של המלכות עם האימפריה הרוסית. באופן פורמלי השאיר ה"סטאטוט" את השלטון המקומי בידי הפולנים ולא שינה את המינהל. השינויים האלה בוצעו למעשה רק לאחר כישלון המרד של 1863. אבל עכשיו היה העונש על המרד בעיקר בתחומי החינוך והתרבות. במסגרת זו נסגרו כמה מן המכללות וממוסדות התרבות הפולניים בוארשה. ואולם, הפעילות התרבותית לא שותקה כליל. התיאטרון הפולני המשיך בפעולתו ונפתח בית-ספר לאומנויות (1844). בתקופת הליבראליזציה (1855- 1862) נוסדו המוזיאון הלאומי, המכון למוסיקה והמכללה הראשית של וארשה (1858). גם בתחום הכלכלה החל בשנות ה- 40 שגשוג מה. בשנים 1844- 1848 נסללה מסילת הברזל וארשה-וינה; בשנים 1832- 1836 נבנתה המצודה ע"ש אלכסנדר ובהקמתה עסקו מאות פועלים וספקים רבים של חומרי בניין מצאו בה פרנסה. בתעשייה הלך וגדל מספרן של מכונות-הקיטור. בשנת 1850 חזרו הייצור והתעסוקה למצבם בשנת 1828. כדי לקנות את לב התושבים שלא השתתפו במרד קבעו השלטונות הרוסיים במאי 1832 ועדה לפיצויים לנפגעי המרד, כלומר לאלה שסבלו מנגישות המורדים, או שנפגע רכושם בעת אירועי המלחמה. במדיניותו לגבי היהודים ניסה פאסקייביץ' להיראות כמי ש"גומל חסד עמהם" ובכך לקנות את לבם. בעיקר ביקש לקנות את לב הבנקאים, הסוחרים הגדולים, הספקים וקומץ אילי הון אחרים, למען השלטון הרוסי. לפי התקנות של ועדת הפיצויים, המוזכרת לעיל, נכללו גם הנפגעים היהודים בין הזכאים לפיצויים. בין השאר הותר להגיש בקשות לפיצויים לאלמנות וליתומים שנותרו עקב המלחמה וגם ליהודים שנפגע רכושם ושוב לא היו להם מקורות פרנסה קבועים. הפיצויים היו משלושה סוגים: כסף, הנחה בתשלום עבור רישיונות להחזקת מסבאות והענקת רישיונות חינם לשיווק משקאות. היהודים הגישו את חשבון הנזקים, שנאמדו בסך כולל של 1,814,840 זהובים. היה זה שליש מכל הנזקים שנגרמו לתושבי וארשה. לא ידוע כמה יהודים מאלה שניזוקו אכן קיבלו פיצויים. מראש נקבע, שהניזוקים יפוצו לכל היותר בשני שלישים מכלל נזקיהם. ב- 28 במאי 1832 קיבל פאסקייביץ' משלחת של יהודי וארשה והבטיח להם, ש"הצאר הרוסי דואג לרווחתם של כל תושבי הארץ ובפרט לאלה שהמרידה האחרונה הרסה את מקור פרנסתם". פאסקייביץ' לא הזכיר כלל את ההגבלות שחלו על יהודי הממלכה ובכך רמז שהסטאטוס-קוו אנטה בנידון יישאר על כנו. כמו בתקופה שעד המרד של נובמבר כך גם בתקופה זו היתה המדיניות שנקטו השלטונות הרוסיים ואף זו של הרשויות הפולניות לגבי היהודים בוארשה ובממלכה כולה, מלאה סתירות. ה"חסדים" ליהודים, שהוענקו בשנים הראשונות לאחר המרד, תמו חיש מהר ובמקומם נמשכו הגזרות וההגבלות לגבי כלל התושבים היהודיים מצד אחד והתרת הרצועה של הגזרות כלפי יחידים, בעלי הון ויזמים, שהמדינה היתה זקוקה להם. את המדיניות הרשמית ביטא יפה הצאר בכבודו ובעצמו. בסוף נובמבר 1832 ביקר הצאר ניקולאי הראשון בוארשה, אבל הוא לא חנה בעיר עצמה, אלא בפרברה פראגה, כדי להביע את רוגזו על הפולנים שמרדו בו. בין שאר המשלחות קיבל הצאר גם את נציגי היהודים ואמר להם: "לחסותי תזכו אתם, יהודים, תמיד, אם רק תהיו נאמנים לי". שנתיים לאחר מכן, בעת ביקורו השני בעיר, הביע הצאר את אי-שביעות רצונו מן הבנייה המרושלת ברבעים היהודיים וטען ש"היהודים שיחדו לאין ספק את הפקידים בעיר וכיערו בבנייתם את העיר". הוא דרש מפאסקייביץ' לתקן את המצב. בשנת 1853 חזר הצאר על המדיניות הישנה-נושנה של "הבה נתחכמה לו פן ירבה" ובעת פגישתו עם פאסקייביץ' בעיר אמר לו: "נדמה לי, שמספר היהודים בוארשה הולך וגדל, ואם אין זאת השערה אלא עובדה, אזי יש לנקוט אמצעים על מנת לשים קץ לרע הזה". פאסקייביץ' נצטווה להעביר אל הצאר תזכיר על הגידול במספרם של היהודים בוארשה במשך 10 השנים האחרונות. לאחר עיון בתזכיר הגיב הצאר, ש"היות שהעיר וארשה קרובה ללבו, אין הוא מעוניין שהיא תיהפך לווילנה שנייה בגיוונה היהודי". ההתכתבות בנדון באה להוכיח, בין השאר, שכוונתו של הצאר היתה "להיטיב עם העם הפולני" ולשמור על פולניותה של וארשה וכל זה על חשבון היהודים. ואכן, במשך כל תקופת שלטונו של פאסקייביץ' (1832- 1856) היה מקובל בקרב הפולנים, ובייחוד בחוגי הפקידות הפולנית, שכוונתו של הצאר לשמור על אופייה הפולני של וארשה, אלא שפאסקייביץ' ו"כנופיית הפקידים" שלו מחבלים בכוונותיו הטובות של הצאר. למעשה עשה פאסקייביץ' "טובות" לכמה וכמה סוחרים, בנקאים וספקים יהודים, שלעתים היה קשור אתם בכל מיני עסקים גלויים וחשאיים. לאחדים מהם הוא איפשר לרכוש או לחכור אחוזות, לאחרים הירשה לעבור לגור מחוץ לרובע היהודי המיוחד, והיו כאלה שקיבלו מידו זיכיונות למסחר בין-ארצי. כ- 50 יהודים מרחבי הממלכה אחוז( ניכר מהם היו תושבי השראו) קיבלו את התואר של "אזרח כבוד". אמנם אזרחות של כבוד לא העניקה לבעל הזכות אזרחות של ממש, אבל התואר הוסיף לבעליו פאר וכבוד וגם כמה הטבות, כגון פטור מעונש מלקות, זכות-קדימה לצאצאיו להתקבל ללימודים בבתי-הספר ולקבל זיכיונות ועוד. בעיני היהודים, ובעיקר בעיני אלה שזכו לחסדיו, נחשב הנציב פאסקייביץ' "אוהב ישראל", ואילו כל הגזרות וההגבלות שהוטלו על היהודים נחשבו גזרות שבאו מלמעלה - מפטרבורג. מן הדין לציין, שהפקידים הרוסיים שהקיפו את הנציב לא היו מצדיקי הדור ולא הצטיינו בניקיון כפיים ובבואם לבצע את פקודות הממונה עליהם להעניק הטבות ליהודים לא בחלו ב"דמי לא יחרץ". העיון בתיקי הארכיונים של אותו זמן מלמד, שלעתים נאלץ יהודי להשתדל במשך 20 שנה כדי לקבל זיכיון כלשהו או את הזכות לגור מחוץ ל"רוויר". כל בקשותיו היו נענות בשלילה ונדחות בתירוצים שונים ומשונים, עד שלפתע מופיעה בתעודות המלצה של אחד ממקורביו של פאסקייביץ' וכל אותם נימוקים שהועלו עד עתה נגד המבקש מקבלים עכשיו אופי חיובי. כאמור, הוחזר בשנת 1832 הסטאטוס-קוו אנטה בדבר ההגבלות שהוטלו על היהודים, בעיקר בתקופת נסיכות וארשה ומלכות פולין הקונגרסאית. במשך תקופת שלטונו של פאסקייביץ' הוטלו גזרות חדשות על כלל יהודי המלכות ועל יהודי וארשה בפרט. כבר בשנת 1832 הוחזר תוקפו של "הכרטיס היומי", שבוטל בעת המרד של נובמבר. שוב הוחל במצוד אחר יהודים ש"חדרו" לעיר באורח "בלתי ליגאלי" ורבים הורחקו מן העיר או נתחייבו לשלם את דמי "הכרטיס היומי". בשנת 1836 הועברו כל ההכנסות מן המס הזה לקופת העירייה עד( אז היה חלק מן ההכנסות קודש לבתי-ספר לילדי ישראל ולבתי םילוח). בשנת 1838 נקנו בקופת העירייה כרטיסי-יום בסך כולל של 279,723 זהובים. את הכרטיסים האלה פדו יהודים ששהו זמן רב יותר בעיר, או אפילו השתקעו בה בלי שיהיה בידם רישיון לישיבת קבע. במבואות העיר נפדו כרטיסים בסך כולל של 122,120 זהובים ואת אלה קנו יהודים שבאו לבקר בעיר לזמן קצר יותר. מן הנתונים האלה ניתן ללמוד, שרוב קוני ה"הכרטיס היומי" היו יהודים שגרו בעיר ולא נחשבו תושביה הקבועים. המס הזה הכביד מאוד על חלק ניכר מתושבי העיר היהודיים. בשנת 1846 ביקר בוארשה, בדרכו חזרה מפטרבורג, סר משה מונטיפיורי ובין השאר ניסה להעלות בפני השלטונות את דבר ביטול "הכרטיס היומי", אולם לשווא. בשנת 1848 הגיש יהודי פרוסי, משה יעקב אשכנזי, בקשה לשחרר אותו מתשלום "גלייט" מס( כניסה למלכות פולין, שהוטל על יהודים מחוץ-לארץ שבאו להשתקע ץראב) וכן מחובת "הכרטיס היומי" בוארשה. הצאר העביר את הבקשה אל הנציב פאסקייביץ' והעיר יחד עם זאת: "האם לא מן הראוי הוא לבטל את התשלומים הנ"ל מיד בהיותם תשלומים קלי-ערך ובולמי- סחר, וכן גם בשל העובדה, שכעת נשתוו זכויות היהודים בארצות חוץ אל זכויות הנוצרים?" על סמך ההמלצות של משרדי הפנים והאוצר של המלכות השיב הנציב, שמן הראוי אולי לבטל את תשלום ה"גלייט", אם בתמורה יקבל אוצר המלכות 15,000 רובל לשנה מאוצר הקיסרות. אבל באשר לתשלום "הכרטיס היומי" הביע הנציב התנגדות מוחלטת לביטולו. עד שנת 1861 הלכו ורבו העצומות שהגישו יחידים ומוסדות לצאר ובהן בקשה לבטל את תשלום "הכרטיס היומי" בוארשה. בין מגישי העצומות היו סוחרים יהודיים מרוסיה וכן יהודים מן הארצות השכנות. גם הקונסולים של פרוסיה ואוסטריה בוארשה התערבו בעניין. על-פי רוב השיבו שלטונות המלכות, בהשפעת עיריית וארשה, את התשובה הרגילה: ביטול התשלום יגרום לקופת העירייה הפסד הכנסה בסך 60,000 רובל לשנה ולאוצר עבור( םילובה) בסך 30,000 רובל לשנה. סכומים אלה חשובים מאוד לתקציב העירייה והמלכות ובאין להם תחליף אי אפשר לבטלם. לנימוק מעשי זה צורפו גם נימוקים שיש צורך להגן על הסוחר הנוצרי מפני השיטפון היהודי ושנשקפת סכנה לתושביה היהודיים של וארשה משום שאם יבוטל התשלום שוב לא יהיה מה ש"יבלום את הידחקות היהודים אל העיר". בבקשות שהגישו יחידים שמר כל אחד מהם היטב היטב על האינטרס האישי שלו. הם הציגו את "זכויותיהם", מה עשו עבור המדינה והחברה, שבתמורה ראו את עצמם זכאים לפטור מעול המס הזה. שני סוחרים מוארשה, דוד מיגדאל וחיים אנגיילצ'יק, הציעו בעצומה שהגישו לצאר בשנת 1857, לבטל את תשלום "הכרטיס היומי" ובתמורה לקבוע מס בשר כשר נוסף (1 גרוש בעד ליטרה רשב), שמחצית מהכנסותיו (5,000 רובל הנשל) יוקדשו לטובת החיילים המשוחררים והמחצית השנייה תועבר לאוצר המדינה. באותה שנה כתבו שני סוחרים יהודיים מן הדרגה הראשונה מרוסיה, שהם, הסוחרים הגדולים והחשובים, רואים בתשלום הכרטיס פגיעה בכבודם האנושי. מעניינת העצומה שהגיש חיים זליג סלונימסקי לימים( העורך הראשון של כתב-העת העברי "הריפצ"ה) בשנת 1852. חיים זליג סלונימסקי היה יליד ביאליסטוק והתחתן עם בתו של אברהם שטרן, שכבר נזכר לעיל. יחד עם חותנו המציא מכונת חישוב. המכונה הוצגה בפטרבורג ושני הממציאים קיבלו מן הצאר פרס של 1,000 רובל. בהיותו תושב ארעי בוארשה נאלץ סלונימסקי לשלם עבור "הכרטיס היומי" אשתו( וחותנו היו תושבי קבע השראוב), ובכל פעם שחזר ונכנס לעיר ממסעותיו היו מפשפשים בכליו בגסות. סלונימסקי טען, שבעולם המודרני שוב אין לבדוק בני אדם במבואות העיר כמו שבודקים בהמות. את תרומתו לחברה הזכיר רק בשולי הבקשה. בהתחלה ביקש ה"דוזור" בעצומותיו הנחות במס הכרטיס, או פטור ממנו עבור יחידים או קבוצות מיוחדות יתומים(, משוחררי אבצ), אולם בשנת 1861, משנתקבלו ידיעות על הוויכוחים המתנהלים בפטרבורג ובממשלת המלכות על האפשרות להעניק ליהודים שיווי זכויות, העז ה"דוזור" להגיש למשרד הפנים עצומה, שנוסחה בתקיפות, ובה דרש לבטל לחלוטין את ההגבלות על מגורי היהודים בוארשה וגם את חובת ההצטיידות ב"כרטיס היומי". ההגבלות המוטלות על היהודים, כך נאמר באותה עצומה, מושתתות על בורות וחוסר סובלנות היאים לימי הביניים ולא לתקופה המודרנית. הגבלות כאלה אין למצוא בארצות אחרות משום שהן נחשבות מנוגדות לצדק ולהגינות ואפילו לעקרונות הדת. ומלבד זאת הן גם פוגעות במדיניות הכלכלית הנכונה. ההגבלות באות להשפיל את כבודם של היהודים ודתם; הן מביאות נזק לעיר ולמדינה. מעניין, שמשרד הפנים מציין בשולי העצומה, שאולי מן הדין לשים לב לנימוקיו של ה"דוזור", שכן קיום "הכרטיס היומי" אכן מנוגד במידה רבה לחוק, ולא כל שכן לסובלנות הנאורה. דברים אלה משקפים את המצב המדיני ששרר במלכות ובעיר באותה שנה סוערת של הפגנות פטריוטיות, שהשתתפו בהן פולנים ויהודים זה לצד זה ראה( ןלהל). ואמנם, ב- 5 ביוני 1862 נתפרסם צו של הצאר המורה על ביטול ההגבלות על מגורי היהודים במלכות פולין, אולם העירייה המשיכה לגבות מן היהודים עוד כמחצית השנה את התשלום עבור "הכרטיס היומי" ואף הטילה קנסות ועונשים על המסרבים לשלם. ב- 9 בינואר 1863 ביטלה ממשלת המלכות את הצו מיום 7 בספטמבר 1824. לראשונה, מזה מאות בשנים, הותר ליהודים להתגורר בעיר וארשה ללא הגבלות חוקיות. המאבק על ביטול הגזרה האוסרת על היהודים להתגורר בוארשה התנהל בשתי דרכים, ליגאלית ובלתי ליגאלית. על-פי הצו משנת 1824 ניתנה לממשלת המלכות הרשות להתיר מגורי קבע ליהודים ולשחררם מתשלום "הכרטיס היומי", וזאת בנוסף לאלה שנרשמו עד למועד זה כתושבי קבועים בוארשה לאחר שהוכיחו שהם "מועילים" מבחינת משלח ידם תעשיינים(, בנקאים, בעלי מלאכות תורידנ) ו"נאורים" על-פי השכלתם ואורח חייהם מורים(, רופאים, םינמוא). על-פי תקנות הצו יכלו ליהנות מן ההיתר לגור בוארשה דרך קבע יהודים שקיבלו את הרשות לרכוש אחוזות מ(- 1833), משוחררי הצבא הפולני שלא השתתפו במרד של נובמבר מ(- 1834) ומאוחר יותר גם משוחררי הצבא הרוסי. משנת 1840 קיבלו את הזכות למגורי- קבע גם יהודים שזכו לקבל את התואר "אזרח של כבוד". כל הזכאים האלה היו חייבים לפנות בבקשה לממשלת המלכות ובקשותיהם טופלו באופן אישי. רוב המבקשים נתקלו בחומה ביורוקרטית ובאי רצון מובהק מצד השלטונות להיענות לבקשותיהם. הטיפול בעניינם נמשך לפעמים שנים רבות, ורק מעטים מהם קיבלו את הרשות המיוחלת, אף-על-פי שהיו זכאים לכך על-פי החוק והתקנות. הנימוקים לתשובה שלילית היו שונים ומשונים. בין היתר טענו השלטונות שהונו של המבקש מועט, או שעבודתו של האומן אינה מושלמת או שמקצועו אינו דרוש לצורכי המשק של העיר. נימוק אחר היה, שהמבקש הוא חייל ששירת בצבא המורדים. האמידים מבין המשתקעים בעיר העדיפו אפוא לשלם עבור "הכרטיס היומי" ומכאן גם הסכומים הגדולים שזרמו לקופת העיר מדי שנה בשנה. לעומתם, אלה שפרנסתם היתה בדוחק חיפשו דרכים בלתי ליגאליות. ואמנם נמצאו פקידים שהיו מוכנים כמובן( תמורת "דמי לא "ץרחי) לרשום את היהודים בפנקסי דיירים בבתים שעלו באש בשרפות, שהיו דבר שכיח בתקופה ההיא, בעיקר בעת המרד, או בבתים שנהרסו כדי לפנות את השטח לבניית המצודה ע"ש אלכסנדר. כמו כן זויפו כרטיסי המרשם ותעודות אחרות. בשנות ה- 30 נערכו גם כמה משפטים למפירי חוק. היהודים שנתפסו באו על עונשם, ואילו הפקידים נמלטו על נפשם לחוץ-לארץ; אחד מהם, קארצ'בסקי שמו, אף איבד את עצמו לדעת. דלת העם וארחי-פרחי הפקירו את עצמם לחסדי הגורל וחיו בסכנה מתמדת שייתפסו. אנשי העולם התחתון מצאו להם מקלט אצל בני מעמדם הנוצריים. כרגיל, שמרו אנשי השוליים על סולידריות עם עמיתיהם, ואפילו היו אלה שונים מהם בדת, במאבקם נגד הממסד. במשך כל התקופה הנדונה נאלצו היהודים להיאבק על הזכות לרכוש או לבנות בתים בוארשה. הצו מיולי 1821. שהסתמך על הצווים משנת 1809, מימי נסיכות וארשה/ הגביל את היהודים לרכישת מגרשים ריקים או בתים בנויים מעץ ורעועים ב"רוויר" היהודי, אבל רק כדי להרסם ולבנות תחתיהם בתים מאבן. בנימוקים שצורפו לצו נאמר, בין השאר, שהמטרה היא להפנות את ההון היהודי להשקעות שיביאו תועלת לעיר וגם כדי להגן על המשק העירוני מפני ספקולציות בנכסי דלא-ניידי. למעשה היה זה עוד נדבך בבניין ההגבלות, שנועדו להצר את חופש הפעולה של היהודים ולחסום בפניהם כל דרך להשתקע בעיר. הסתירה שבמדיניות השלטונות היתה כפולה ומכופלת. מצד אחד ביקשו לעודד את היהודים שישקיעו מהונם ומצד שני הגבילו את פעילותם המשקית; מצד אחד היו מעוניינים ביוזמתם ומצד שני פחדו מתחרותם. עד שנת 1862 עוד התייגעו השלטונות הממונים על מתן רישיונות לרכישת נכסי דלא-ניידי בוארשה העירייה(, משרד הפנים, משרד המשפטים, האוצר ולשכת ביצנה) בחיפוש דרכים כיצד ניתן להקשות על היהודים לרכוש בתים. לשם כך עמדו על קיום ההגבלות בחומרתן. אולם הגבלת הזמן הקשורה בבניית בתים (3 שנים מיום רכישת המגרש או הבית המיועד הסירהל) לא עמדה במבחן המציאות. האיסור למכור בתים ליהודים הביא לירידה דרסטית של מחירי הבתים האלה, שלא היו להם קונים כלל. לפיכך נאלצו השלטונות לפטור מפעם לפעם כמה יזמים יהודיים מן האיסור. תוצאה נוספת מן ההגבלות היתה, שברובע היהודי המיוחד הלכה וגברה הצפיפות; הרובע נבנה כמעט ללא תשתית סניטארית ועקב כך פרצו בו מגפות בשנת( 1853 היתה זו מחלת ערילוחה) שהפילו חללים רבים. כדי למצוא פתרון למצב שקלו השלטונות להקטין את תחום הרובע היהודי ולהגדיל את מספר הרחובות שמחוצה לו שבהם הותרו המגורים למשפחות יהודיות בודדות בעלות( הון "תורואנ"ו). בסקירה שפרסם משרד הפנים בשנת 1859 הועלו, בין שאר הנימוקים נגד ביטול ההגבלות על היהודים, הנימוקים האלה: אם יבוטלו ההגבלות על רכישת בתים בידי יהודים עלולים לעבור לידיהם כל הבתים שבעיר; היהודים מלוכלכים וקמצנים ואינם שומרים על ניקיון בתיהם; משום כך הם מסכנים את בריאותם של שאר תושבי העיר. לאחר ששקל את הנימוקים האלה ונימוקים אחרים הגיע משרד הפנים למסקנה, שהגדלת מספר הרחובות שבהם מותרים המגורים למספר מוגבל של משפחות יהודיות תדרבן את יתר היהודים להשתדל להיות "נאורים ובעלי תרבות". אלא שלא היה סיפק בידי השלטונות להביא את המחשבה הטובה לכלל מימוש מפני שפרצו המאורעות של השנים 1856- 1858. כאמור, משפחות יהודיות יחידות קיבלו רשות להתגורר מחוץ לרובע היהודי המיוחד, ב- 53 רחובות הראשיים של העיר. בין משפחות אלה היו משפחות שהתגוררו שם עוד בתקופת נסיכות וארשה. השאר קיבלו את הרשות מאת ממשלת המלכות על סמך הצו משנת 1821. השגת זכות זו היתה כרוכה בקשיים מרובים. לצו הוצאו תקנות שבאו להקשות על בעלי הזכות. בין השאר הוגבל מספר החנויות שבידי יהודים ברחובות אלה לחנות אחת בכל רחוב ובכל בית שבבעלות יהודי. גם במקרה זה נמשכה קבלת ההחלטה בעניין הבקשה שנים. לא פעם ניכר שקבלת תשובה חיובית היתה כרוכה בתשלום שוחד. בשנת 1842 זכו לגור מחוץ לרובע היהודי המיוחד 99 משפחות (569 תושפנ): 2 רופאים, 9 אמנים, 6 תעשיינים, 12 סוחרים סיטונאיים, 3 בעלי-בתים, 24 בעלי-תואר "אזרח של כבוד", 6 בעלי מסבאות, 16 משפחות שקיבלו רשות מן הנציב, 9 משפחות שקיבלו רשות מן המועצה המינהלית (הלשממה) ו- 9 משפחות שהגישו אמנם בקשה והשתדלו לקבל רישיון אבל טרם קיבלוהו. לזמן-מה ניכרו סימנים שחל שינוי לטובה בכל הקשור למתן היתר ליהודים לגור מחוץ לרובע היהודי. השינוי היה קשור בצו של הצאר מספטמבר 1856 בדבר גיוסם של יהודי המלכות לצבא הרוסי. כנראה ראו השלטונות צורך להסביר להם פנים. ניכרה גם השפעת השתדלותו של מונטיפיורי בפטרבורג. השפיעו גם רוחות מהפכניות שהדיהן הגיעו לכאן ממערב אירופה. פעם, כאשר הוציאה המועצה המינהלית את רחוב חמיילנה אל מחוץ לתחומי הרובע היהודי, באה מפטרבורג ידיעה, שהצאר בכבודו ובעצמו עיין בהחלטה זו ובמו ידיו הואיל להעיר ש"מעתה ואילך יש לבקש על כך רשות ממני". בשנת 1841 הקל הצו של הצאר מעט את ההגבלות על מגורי היהודים מחוץ לרובע. שיעור ההון שעליו היו חייבים להצהיר יהודים שביקשו להתגורר מחוץ לרובע הוקטן ומספר המשפחות שהותר להן להתגורר באחדים מן הרחובות האסורים הוגדל לחמש. אולם השלטונות המקומיים ניסו להכשיל את ביצוע התקנות במשך שנים רבות, ולשם כך אף הציעו להכניס בתקנות שינויים. בין השאר הוצע לא לחשב את גודל ההון המזכה ברישיון על סמך מזומנים וחפצי ערך, משום שהיהודים הערמומיים עלולים לשאול את אלה מאחרים, ובמקום זה הוצע לבדוק מדי כמה חודשים אם המבקשים אכן זכאים למגורים לפי התקנות כלומר(, לא ירדו מנכסיהם, ולא גידלו פיאות וזקן או חזרו ללבוש את הבגד יתרוסמה). ההצעות לא נתקבלו מפני שבינתיים החלה תקופת ה"מלחמה היהודית הפולנית" של שנות 1858- 1859. השלטונות הרוסיים עמדו מן הצד וצפו בסכסוך, שהתבטא בעיקר על דפי העיתונות. הם סירבו להתערב לטובת אחד הצדדים; הם לא היו מוכנים לצדד בעמדתם של העירוניים על חשבונם של בעלי ההון היהודיים, שאתם היו להם קשרים עסקיים. דוגמה ליחסם של שלטונות המלכות ניתן לראות באופן שבו התייחסו לעצומה שהגיש ראש הכנסייה הקאתולית בפולין, הארכיבישוף פיאלקובסקי, ביום 22 באפריל 1859. הארכיבישוף דרש, שהשלטונות ירחיקו את היהודים מרחוב שוויינטויאנסקה בנימוק שברחוב הזה נמצאת הכנסייה המטרופוליטאנית והיהודים מחללים בעיניהם את צלמי הקדושים הנוצריים הנישאים בעת התהלוכות. הארכיבישוף גם קבל על כך, שהיהודים מעסיקים משרתים ומשרתות נוצריים ואפילו "מיניקות המאכילות את ילדיהם של( םידוהיה) מבשרן". הוא גם העליל על היהודים, שהם סוחרים כביכול בחפצי קודש של הנוצרים. משרד הפנים השיב לארכיבישוף, שאין בידיו ראיות להפרת החוק בידי היהודים ושאין במגוריהם כדי להביא נזק לסביבה; נהפוך הוא, "מזמן שהשתכנו יהודים ברחוב, נטשו אותו נערות הרחוב והגנבים, אשר פגעו בכבוד ובמנוחה של כל הסביבה". גם לאחר שבוטלו ההגבלות על מגורי יהודים בוארשה ביוני( 1862) לא חדלה העירייה מניסיונותיה להרחיק את היהודים מן הרחובות ה"חשובים" של העיר. לאמיתו של דבר התקשו היהודים לגור שם ממש עד ימיה האחרונים של וארשה היהודית. בשנת 1843 ירדה על ראשם של יהודי המלכות ובתוכם על יהודי וארשה גזרה חדשה, היא גזרת הגיוס לצבא. למרות שלא היו שווים בזכויותיהם לשאר האזרחים בני מעמדם כלומר( םיינוריעה), החליט הצאר ניקולאי שהחובה לשרת בצבא חלה גם עליהם. אמנם לפי הצו מיום 24 בספטמבר 1843 היו תנאי השירות במלכות נוחים יותר מאלה הנהוגים באימפריה (15 שנות שירות במקום 25 שם; ילדים לא נחטפו לשירות; בדרך כלל לא גויסו גברים םיאושנ), ואף-על-פי כן היה הגיוס בעיני היהודים גזרה קשה מנשוא. לא הועילו ההשתדלויות מצד ה"דוזור" לשחרר מחובת הגיוס את תלמידי בית המדרש לרבנים. המשטר היה מעוניין בגיוס הסטודנטים, שביניהם נחשבו גם תלמידי בית המדרש לרבנים, מפני שראה בכך דרך לסלק את היסוד המתסיס את החברה הפולנית למרדנות. המכסה שהוטלה על יהודי וארשה היתה 150 חיילים בערך, ואולם גם מספר זה הכאיב למשפחות הנפגעות. אמנם בוועדת הגיוס ישב גם נציג של ה"דוזור" בהתחלה( היה זה הנציג החסידי שכנא ךייר), אבל מי שגויסו היו בדרך כלל בני דלת העם, ואלה, שהיו שומרי מסורת, חששו שבתנאי השירות הממושך בניכר לא יינתן להם לקיים את המצוות להקפיד( על כשרות, לשמור את השבת, להתכנס הליפתל). הצו ביטל את מס הגיוס, ששילמוהו האמידים, ואת המחיר שילמו העניים בגופם. נחמה פורתא שאבו משפחות המגויסים מכך שרבים מן הבנים שגויסו אכן חזרו משירותם בריאים ושלמים. בשנת 1860 נמצאו בוארשה כ- 400 משוחררי צבא יהודים. אך עוד טרם התאוששו היהודים מגזרת הגיוס ירדה עליהם צרה חדשה, גם היא מאותן תקנות שבעזרתן ביקשו השלטונות "לתרבת" את היהודים. זו היתה גזרת הלבוש היהודי. השלטונות הרוסיים ראו בלבוש יהודי פולין מעין שריד מתקופת ממלכת פולין ובהמשך השימוש בו ביטוי של כמיהה לפולין העצמאית. תחילה הוחל הצו משנת 1841 בדבר החובה לשנות את הלבוש המסורתי היהודי לבגד העירוני הרוסי גלימה( קצרה במקום ארוכה, כובע קאסקט במקום מגבעת או שטריימל, פיאות מקוצצות וזקן מסודר במקום פנים עטורי פיאות ןקזו) ברחבי רוסיה ולא נתקל בהתנגדות מיוחדת. משום כך החליט הצאר ניקולאי הראשון להחיל את הרפורמה גם על יהודי מלכות פולין. השמועות על הגזרה החדשה הצפויה החלו להגיע כבר בשנת 1845 ויהודי וארשה החרדים, ובייחוד החסידים שבהם, החלו בהשתדלויות למנוע את רוע הגזרה. ה"נאורים" ונציגיהם ב"דוזור" לא ראו פגם בגזרה, אלא להיפך, הם קיוו שהרפורמה תקדם את מטרתם להפוך את היהודים ל"משכילים", דבר שיקדם אותם, כך קיוו, על מנת שיוכלו "לשמור על יהדותם בביתם ובצאתם להידמות אל בני יפת". גם המתנגדים מבין החרדים לא קראו חמס כדי למנוע את הגזרה. כששהה משה מונטיפיורי בוארשה בשנת 1846 התייצבה לפניו משלחת של חסידים כדי לבקש ממנו להשתדל למנוע את הגזרה. שאר נציגי היהודים וכן יושב-ראש ה"דוזור" של וארשה, ה"נאור" מתיאס רוזן, לא חברו אל החסידים בבקשתם. כנראה לא הבין מונטיפיורי את עצם העניין ובפגישתו עם הנציב פאסקייביץ' לא העלה את הבעיה. ב- 2 ביולי פורסם בוארשה הצו בדבר החלפת הבגד היהודי המסורתי-הפולני בלבוש "אירופי". על-פי הצו ניתנה לאלה המתקשים בגלל סיבות כלשהן להחליף את לבושם ארכה של 4 שנים, אבל היה עליהם לשלם מס בשיעור( של 5 עד 50 רובל הנשל). "כלי- קודש" היו פטורים מן החובה לשנות את הלבוש. הנשים היו חייבות להימנע מלהופיע בכיסוי ראשן המסורתי, הרקום באבני חן ומלבישת שמלות מסורתיות. מקצת מן ההשתדלויות, בייחוד של החסידים, נשאו פרי וניתנו כמה הנחות. למשל, לפי אחת התקנות שפורסמו הותר ליהודים ללכת לתפילה בשבתות ובחגים ולחזור מבית הכנסת כשהם לבושים בלבוש המסורתי. גם ביצועה של הגזרה במלואה נדחה; השלטונות לא עמדו על ביצועה במלוא התוקף. בשנת 1848 היו הרוסים עסוקים בדיכוי המהפכה בהונגריה בראש( הצבא הועמד אז הנציב 'ץיבייקסאפ). הם גם התחשבו בתסיסה הפאטריוטית הפולנית שגברה אז בוארשה ולא היו מעוניינים שהגזרה תדחוף את היהודים אל מחנה הפולנים. אבל גם הביצוע החלקי של הגזרה גרם זעזוע באוכלוסייה היהודית. בחוצות העיר רבו המחזות של גזיזת פיאות ואפילו זקנים, וקיצור חלקי הלבוש של היהודים לעיני האספסוף הצוהל. לשלטונות ולנציב עצמו הוגשו מאות תלונות בעניין זה. לא רק ר' איצ'ה מאיר אלתר, ראש שושלת חסידי גור ששימש אז דיין ועמד בראש קהל חסידיו בבית מדרשו שברחוב חמיילנה, זעק ומחה על הגזרה; מחו על כך גם חברי ה"דוזור", שלא התנגדו לעצם הגזרה. ר' איצ'ה מאיר אפילו נעצר לכמה ימים באשמת הסתה להתנגדות לצו הממשלה. אבל כל זה ללא הועיל ובשנת 1851 נכנס הצו לתוקפו המלא. מאז התרגלו יהודי וארשה לאט לאט אל הלבוש החדש. אלא שבמרוצת הזמן שבו יהודי המלכות והפכו את הלבוש ה"אירופי" כביכול ללבוש יהודי של ממש. הקאסקט היה ל"כובע יהודי", והקאפוטה הקצרה נשארה סימן היכר ללבושם של יהודים עד תקופת השואה. בנוסף על המאבק על קיומם ועל זכויותיהם נתקלו יהודי וארשה גם בתקופה הנדונה באפליה מבחינה כלכלית. לא די שלא יכלו לבחור לעצמם את מקום המגורים כרצונם, ולא די בכך שהיו משוללי זכויות אזרח, הם היו גם מחוסרי הגנה מקצועית. בניגוד לעמיתו הנוצרי לא נהנה הסוחר היהודי מהגנת אגודת הסוחרים שלא( קיבלה יהודים לשורותיה, להוציא םידדוב). ואם לא די בכך, האגודה חיפשה בלי הרף דרכים להצר את רגליהם ולסלק אותם ממקור פרנסה זה. היהודים לא נתקבלו גם לגילדות ("םיכצ"ה) של בעלי מלאכה ונאלצו להסתפק במעמד של בעל מלאכה הפודה זיכיון דבר( שעלה בדמים םיבורמ) על מנת לקיים בידיו את מלאכתו. אך גם בפדיון הזיכיון נתקלו היהודים בקשיים מרובים ושרירותיים שהערימו על דרכם פקידי העירייה והאומנים הנוצריים, שבידיהם היתה האפשרות להמליץ על מתן הזיכיון או על מניעתו. האומנים הנוצריים לא קיבלו בדרך כלל נערים יהודיים בתור שוליות בבתי המלאכה שלהם ומשום כך נחסמה בפני רבים מהם הדרך ללימוד המקצוע ועקב כך לא יכלו לעמוד בבחינה שהיתה תנאי לקבלת הזיכיון. כתוצאה מכך, מתוך 2,430 האומנים שנרשמו בוארשה היו 70% פולנים, 25% גרמנים ורק 5% היו יהודים. יהודים בעלי זקן ופיאות לא הורשו לגשת למכרזים פומביים ובדרך זו נחסמה הדרך בפני מרבית בעלי המלאכה היהודיים להשיג עבודה. רוב המשרות בתחומי הפקידות והשירותים הציבוריים כגון( במוסדות הרשמיים והציבוריים שהופקדו על הבריאות או הסדנהה) היו נעולות בפני יהודים. במצב זה לא היתה ליהודים דרך אחרת אלא לפנות למקורות פרנסה פחות רווחיים והמצריכים מאמץ רב יותר. כדי לעמוד בתחרות הציעו הספקים ובעלי המלאכה את סחורתם במחירים זולים יותר והחנווני הסתפק ברווח צנוע. המפרנס היהודי נעזר בבני משפחתו, שעבודתם לא נלקחה כלל בחשבון בחישוב מחיר התוצר או הסחורה, שכן לא שולם להם שכר תמורת עבודתם. שכבה דקה של בעלי הון נהנו מחופש פעולה כלכלי משום שהשלטונות היו מעוניינים בהונם וביוזמתם כדי לקדם את תהליך התיעוש והעיור שתחילתו הסתמנה באותה תקופה. את היהודים האלה, הניצנים הראשונים של הבורגנות היהודית בוארשה, ניתן היה למצוא ברחובות שבהם נאסר על שאר היהודים להתגורר, כמו גם בקרב "אזרחי הכבוד" ובעלי ה"פריווילגיות" כלומר(, זכויות שנשללו משאר םידוהי). יחידים מקרב הבורגנות היהודית או צאצאיהם כ(- 60 תוחפשמ) מצאו לעצמם פתרון בהמרת הדת. להלכה דומה היה, שפתרון כזה ישים קץ לבעיותיהם המיוחדות כיהודים. אולם, בעיני הלא- יהודים, ואף בעיני השלטונות, לא היה בכך כדי להוציאם באמת מכלל היהודים ובעת שנשמעו טענות על "השיטפון היהודי המציף את המסחר, ממלא את הרחובות החשובים בזרים", וכיו"ב צורפו גם הם ל"מכסה" הכללית של היהודים. בשנת 1821, בעקבות הצו שחייב את היהודים היושבים במלכות פולין לאמץ לעצמם שמות משפחה, הזדרז המארשאל של האצולה והשומר על ההרבאריום סמלי( המשפחה של בני הלוצאה), שמקום מושבו היה בקראקוב שבגאליציה אז( עיר חופשית בחסותן של שלוש מעצמות חופיסה), ושיגר מחאה בכתב למשרד הפנים של מלכות פולין הקונגרסאית על כך שיהודים שהתנצרו בוחרים להם שמות משפחה קבועים הדומים לאלה של בני האצולה. חששו היה, שכעבור דור או שניים לא יידע עוד הציבור מה היה מוצאו האמיתי של בעל השם. אולם חרף כל ההגבלות והמחסומים שנועדו לסייע בביצוע המדיניות של "הבה נתחכמה לו פן ירבה" גדל מספר היהודים בוארשה בתקופה הנדונה פי ארבעה ויותר, בעוד שהאוכלוסייה הלא-יהודית גדלה רק קצת יותר מכפליים. כאמור, היו המציאות הכלכלית וצורך השעה חזקים יותר ממשאלות לבם של אלה שהיו מעוניינים לסלק את היהודים מן העיר. זרם היהודים הבאים להשתקע בוארשה בתקווה למצוא בה פרנסת-מה, ואפילו בתנאים בלתי נוחים כל כך, היה חזק מאוד ולא היה לאל ידם של השלטונות לעצור בעדו, מה עוד שמדיניותם היתה מלאת סתירות ולא תאמה את צרכיה של העיר בעידן המעבר ממשטר פיאודאלי למשטר כלכלי וחברתי מתקדם יותר. באותה תקופה הלכו והצטמצמו מקורות הפרנסה של היהודים בערי-השדה ובכפרים פונדקאות( וזיקוק יין ףרש). בשנות השלושים נאסרו על היהודים המגורים בטווח של 3 מילין מן הגבול הנימוק( היה שהם מסכנים את ביטחון המדינה בהיותם מבריחים חוכב-םיחירבמו). בעקבות זאת גבר עוד יותר גל המהגרים העירה, שבה היו בכל זאת סיכויים טובים קצת יותר למצוא פרנסה - ואפילו פירושו של דבר אינו אלא להיות ניזונים משאריות שולחנם של בעלי ההון והיזמים היהודיים. בשנת 1816 ישבו בוארשה 15,579 יהודים בתוך אוכלוסייה כללית של 81,220 נפש. כעבור כמה עשרות שנים בלבד, בשנת 1862, הגיע מספרם של יהודי וארשה ל- 42,639 על( מספרם הכולל של תושבי העיר באותה שנה אין נתונים םיקיודמ). שנתיים אחר כך התפקדו בעיר 72,776 יהודים מתוך אוכלוסייה של 222,906 נפש (32%). הקפיצה הגדולה במספרם של היהודים בתוך שנתיים בלבד נובעת ככל הנראה משתי סיכות. למעשה ישבו רבים מהם בעיר כבר קודם לכן, ולאחר שבוטלו ההגבלות על מגורי היהודים בעיר על-פי צו הצאר מיוני 1862 הם יכלו להופיע בגלוי כתושבים חוקיים. אבל הסיבה השנייה היא, שלאחר ביטול ההגבלות גבר גם זרם המשתקעים החדשים בוארשה. ריבוי היהודים בעיר באותה תקופה היה מלווה גם בגיוון עיסוקים ומקורות פרנסה. בשנת 1843, כלומר כבר בתחילת התקופה שבה התחדש השגשוג הכלכלי לאחר הקיפאון של השנים שלאחר מרד נובמבר, היתה חלוקת עיסוקיהם של יהודי וארשה כדלהלן: העיסוק מספר המפרנסים האחוז בעלי הון בנקאם, תעשיינים וסוחרים םילודג) 232 2.2 חוכרים ומוכסים 119 1.1 בעלי בתי-מרזח ומסעדות 394 3.8 חנוונים, רוכלים וסוכנים 1,924 18.5 קבלנים זעירים, בעלי-מלאכה ושוליות 3,496 33.6 משרתות-בית 1,294 12.5 מקצועות חופשיים ופקידים 310 3.0 כלי-קודש 184 1.8 בעלי-עגלות וסבלים 555 5.3 פועלים שכירי-יום 1,706 16.4 שונים 185 1.8 סך-הכל 10,399 100.0 מן הנתונים הללו אפשר ללמוד, שיהודי וארשה הסתגלו לתנאים שהיו כרוכים בתהליך המעבר למשטר כלכלי קאפיטאליסטי וגם שהם היו גורם פעיל בתהליך זה. בשנת 1849 נמצאו בוארשה 231 סוחרים גדולים יהודיים, לעומת 210 לא-יהודיים. באותה שנה ניהלו 11 בנקאים יהודיים עסקי אשראי מסועפים. ביניהם היו אחדים שצברו הון בתקופות קודמות או ירשו אותו מאבותיהם בני( משפחתו של שמואל זביטקובר, משפחת ןייטשפא), ואחרים שצצו ועלו בתקופה הנדונה משפחות( טפליץ, לסר, הורוויץ, יקסנאבול). עם אלה האחרונים נמנה הארי שבחבורה - ליאופולד קרוננברג. הבנקאים והאשראי שלהם מילאו תפקיד חשוב במימון התעשייה הנבנית, בסלילת דרכים וקו מסילת-הברזל, בהקמת המצודה ע"ש אלכסנדר ובבניית בתים. אל הבורגנות היהודית יש לשייך גם מקצת מן המוכסים והחוכרים, שצברו הון ראשוני בעיסוקם והחלו להשקיעו במפעלי התעשייה ובעסקי ייבוא וייצוא. בעלי ההון קשרו קשרים עם עמיתיהם בפטרבורג ואף הקימו סוכנויות שם. ליאופולד קרוננברג בא לא פעם לעזרת "הבנק הפולני" הבנק( ינויסימאה) שם, שהתקשה בכיסוי גירעונותיו. בני הדור ההוא מזכירים את קרוננברג כאחד הגורמים החשובים במימון וכהפעלת גלגלי המשק המתפתח בוארשה ובמלכות כולה. מרבית היהודים הפעילים בכלכלה נמנו עם המעמד הבינוני סוחרים( זעירים, בעלי-בתים ובעלי סדנאות מלאכה או תעשייה הריעז). בשנת 1849 ישבו בעיר 891 חנוונים יהודיים, לעומת 210 לא-יהודיים. בכמה מקצועות היו היהודים יותר 50%-מ ובאחדים הגיע חלקם ליותר 80%-מ חייטות(, כובענות, עור, ןוזמ), וזאת למרות העובדה שלא נתקבלו לגילדות של בעלי-מלאכה ונאלצו להסתפק כאמור בזיכיונות כדי לעסוק במלאכתם. ליד המעמד הבינוני התהווה, כפי שהיה אופייני לאותה תקופת מעבר, הפרולטאריון היהודי. מתוך 15,168 מפרנסים יהודיים שנמנו בשנת 1861 התפרנסו 8,544 - היינו 56.3% מכלל המפרנסים - מעסקים מסחריים, סדנות מלאכה, שירותים ומעיסוקים אחרים. לעומתם היו 6,624 - כלומר 43.7% מכלל המפרנסים - פועלים, פקידים, משרתים ומשרתות. במסחר ובפינאנסים מתוך כלל המפרנסים שבעיר עסקו 4,945 יהודים (69%), 2,287 היו זבנים ופועלים (31%); בענף המלאכה היו 1,695 יהודים (47.9%) בעלי סדנאות ו- 1,847 היו שוליות ופועלים (52.1%); בתעשייה שבבעלות יהודים היו 55 בעלי מפעלים שהעסיקו בין השאר 300 פקידים ופועלים יהודיים. לפרולטאריון היהודי יש לצרף גם את הסבלים העצמאיים כביכול יותר( מ- 500 שיא) וכן מספר ניכר של שכירי-יום שעבדו בתחומים כלתי מוגדרים. כתוצר של התהליך יש לראות גם את התהוותה של האינטליגנציה המקצועית. אמנם בתוך 500 המפרנסים מקרב האינטליגנציה היהודית היו הרוב כלי-קודש, מורים ומלמדים, נגנים וכוארשה; אולם מספר הפקידים, הרופאים, המרפאים ובוגרי המכללות בקרב קבוצה זו גדל בהתמדה. בשנת 1829 למדו במכללות של וארשה 3 יהודים בלבד, אבל בשנת 1867 כבר הגיע מספרם ל- 115 (10% מכלל םיטנדוטסה). המבנה המקצועי של יהודי וארשה שהתהווה בתקופה שבין מרד נובמבר ובין המרד של שנת 1863, היה הבסיס, בשינויים לא גדולים, שממנו צמח מבנה זה בתקופות שבאו אחר כך. בפעילותה של הקהילה היהודית ("רוזוד"ה) בוארשה בולטת אישיותו של מתיאס רוזן, בנקאי ובעל הון מן "הנאורים", שהצטיין בסובלנותו כלפי המסורת היהודית ובהבנת גורלם של בני דלת-העם. הוא כיהן כראש ועד ה"דוזור" כשנים 1841- 1844 ושוב בשנים 1856- 1859. שאר החברים ב"דוזור" היו נציגי המתנגדים וה"נאורים"; החסידים תפסו על-פי רוב מקום אחד או שניים בוועד. עד 1856 המשיך ועד קהילת וארשה לפעול בדרכים המנוסות של ארגון ענייני הפנים של היישוב היהודי אפילו מחוץ למסגרת הרשמית שקבעו השלטונות לפעולתם גביית( מס הבשר הכשר, ענייני צדקה, בית החולים, הרובק) וכן בשתדלנות. בתחום האחרון קיבל ה"דוזור" על עצמו לעתים לייצג את כל יהודי מלכות פולין. בשנת 1852, למשל, יצאה הקהילה למאבק נגד הפקעת מחירים וריסנה את שרירות הלב שגילתה החברה קדישא בגביית דמי הקרקע לקבורה. החל משנת 1856 נטלה הקהילה לידיה את הפיקוח המלא על חברה זו. החברה לאיסוף כספים למען "כולל וארשה" בארץ-ישראל, שהתארגנה ליד ועד הקהילה, אספה סכומים ניכרים בשנים( 1838- 1840 נאספו 41,000 לבור) למען 500 יהודי פולין שישבו אז בארץ הקודש. בשנת 1840 הוקם מושב זקנים מודרני, שהחליף את ההקדשים שבהם שוכנו הזקנים עד אז. משנת 1839 כיהן בקודש ר' חיים דוידזון ולידו חבר דיינים. עם הדיינים נמנה גם, כאמור, ר' איצ'ה מאיר אלתר, מנהיג חסידי נוסח קוצק-פשיסחא, ראשון אדמו"רי גור בשנת( 1854 העתיק את חצרו לגורה קאלוואריה הסמוכה לוארשה ועל שמה נקרא הזרם החסידי הגדול בפולין הקונגרסאית ולאחר מכן בפולין העצמאית - חסידי רוג). ר' חיים דוידזון המשיך בכהונתו עד הגיעו לזיקנה מופלגת בן( 94 היה ותומב) ובמשך תקופת כהונתו, ובייחוד לעת זיקנתו, לא חרג מעבודתו בקודש כשאר רבני הדור. את רוב זמנו הקדיש לתורה ולעבודה ולענייני הציבור הפנימיים של היישוב היהודי. כלפי השלטונות נקט את הכלל "דינא דמלכותא דינא" ובהתאם לכך נענה לדרישת השלטונות וחתם על "קול קורא" בדבר הפניית היהודים לעבודה בחקלאות וכמעט שהשלים בשתיקה עם גזרת הלבוש. בימיו נסתמנו ניצנים ראשונים של תהליך החילון בקרב יהודי וארשה, שיצא מתחומם של ה"נאורים" שהיו מרוכזים סביב בית הכנסת ל"נאורים" ברחוב דנייליביצ'ובסקה ומשנת 1840 גם סביב בית כנסת דומה ברחוב נאלבקי משנת( 1840 הונהגו בו דרשות בשפה תינלופה). כמטיפים בבתי כנסת אלה כיהנו מרדכי יאסטרוף בעל( נטייה לרפורמה נוסח הינמרג) ויצחק קראמשטיק תלמיד( ולאחר מכן מורה בבית המדרש לרבנים השראוב); שניהם גילו נטייה להתקרב אל התרבות הפולנית. זוב את הסביבה

סגור

בעת מלחה"ע ה - I
לאחר דיכוי המרד של ינואר 1863 ניגשו השלטונות הרוסיים לחיסול שארית סימני העצמאות של מלכות פולין. רשמית נשא הצאר את התואר "מלך פולין", אולם הארץ נקראה כבר "הארץ שעל הנהר ויסלה" ולא מלכות פולין. בוארשה העיר בוטלה המועצה העירונית שנבחרה לא מכבר; בראש העיר הועמדו אנשי מינהל רוסיים והוחל בתהליך מזורז של רוסיפיקציה: המכללות ובתי-הספר התיכוניים נסגרו והרוסית הונהגה כשפת הוראה. המרכז החשוב של המדע והתרבות הפולנית בוארשה עבר ללבוב ולקראקוב שבגאליציה. אולם השינויים הכלכליים והחברתיים, שעברו על הארץ כולה לאחר שחרורם של האיכרים מצמיתות, והאמאנציפאציה, המוגבלת אמנם, שנהנו ממנה היהודים, התרכזו בעיקר בוארשה. כשליש ממפעלי התעשייה, שהוקמו בארץ כולה בתקופה שבין המרד של 1863 ובין פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התרכזו בוארשה העיר. בשנת 1868 היו בוארשה 307 מפעלי תעשייה, שהעסיקו 5,343 פועלים; השווי הכולל של המוצרים שיוצרו במפעלים אלה היה מיליון רובל בערך; ואילו בשנת 1913 הגיע מספר המפעלים ל- 595 והועסקו בהם 41,500 פועלים; שווי המוצרים המיוצרים הגיע ל- 116,600,000 רובל. התפתחות הכלכלה בארץ כולה ובוארשה בפרט נעשתה בד בבד עם השתלבותה בכלכלת רוסיה ועם גידול השיווק הפנימי שבאו בעקבות שחרור האיכרים. בעת הזאת הונחו קווים חדשים של מסילות הברזל בשנת( 1862 הונח הקו לפטרבורג; בשנת 1867 לטרספול. בשנת 1875 הונח קו מסילה המקיף את העיר ונבנה גשר; כעבור שלוש שנים, בשנת 1878, הונח קו המסילה לאורך הנהר הלסיו). בשנת 1881 שופצה והורחבה מערכת המים העירונית. מתחילת שנות ה- 80 פעלו בוארשה קרונות רתומים לסוסים, ומשנת 1908 באו במקומם החשמליות. וארשה היתה למרכז תעשייתי עם ריכוז גדול של פרולטריון מודרני ועקב כך נעשתה גם ללב-לבה של תנועת הפועלים בארץ כולה. בשנת 1882 קמה בה תנועת הפועלים הפולנית "פרולטריאט", משנת( 1888, לאחר פיזור הארגון הראשון בצו השלטונות, "פרולטריאט ה- "2); בשנת 1889 נוסדה אגודת הפועלים הפולניים ולאחר מכן הוקמו "מפלגת הפולנים הסוציאליסטית" (.ס.פ.פ) ו"מפלגת הסוציאל-דמוקרטים של מלכות פולין וליטא" (.ל.פ.ק.ד.ס). המפלגות האלה פעלו במחתרת ובשנות המהפכה של 1905- 1906 עודדו את המוני הפועלים בו, לצאת נגד המשטר; בעת ההפגנות נורו כמה מן המפגינים בידי הז,אנדארמריה. רבים מחברי המפלגות נאסרו ואף הוגלו לסיביר. וארשה צעדה בראש המתנגדים למדיניות הרוסיפיקאציה של המשטר; לשם כך נתארגנו קורסים בשפה הפולנית שהיו חדורים רוח של פאטריוטיות וניתנו שיעורים ברמות שונות - מרמת בית-הספר היסודי ועד למכללה. וארשה היתה גם למרכז של המפלגה הדמוקרטית הלאומית האנדקיה(, נוסדה בשנת 1897). שורשיה של תנועה זו נטועים בתנועה הכלכלית והחברתית של הפוזיטיביזם, שקדם לה, והיא דגלה במתן אוטונומיה פוליטית מלאה לפולנים בחסותה של רוסיה. מבחינה חברתית-כלכלית תמכה האנדקיה במשטר שמרני לאומני. התנועה הדמוקרטית הלאומית היתה לדוברם של האינטרסים של הבורגנות הפולנית המתפתחת ואף של האצולה. כבר עם הופעתם לראשונה חרתו חברי התנועה הדמוקרטית הלאומית על דגלם את נושא האנטישמיות הרעיונית והמעשית כתרופת-פלא להשגת עצמאותה של פולין ולקיומה. הצווים של הצאר מיוני 1862, שהסתמכו על התוכניות של ויילופולסקי, ביטלו את ההגבלות האזרחיות על יהודי המלכות בכלל ועל יהודי וארשה בפרט. הותר ליהודים לרכוש נכסי דלא- ניידי גם( אחוזות תוירפכ), בוטלו הרבעים היהודיים המיוחדים בערים גם( השראוב) והותר ליהודים להעתיק את מגוריהם לוארשה בלא הגבלה. אלא שהאמאנציפאציה של היהודים נוסח ויילופולסקי ונוסח הצאריזם לא היתה מלאה ורבים מיסודותיה נשארו גם להבא בספר החוקים בלבד. שלטונות העיר וארשה ניסו להמשיך ולפרש את הצו במשך מספר שנים נוספות כאילו הוא מכוון בוארשה רק ליהודים בעלי הון והמקיימים אורח חיים אירופי, שרק הם זכאים ליהנות מביטול ההגבלות על המגורים בעיר. עד שנת 1873 לא ניתן ליהודים להתקבל למשרות המינהל של המועצות המקומיות וויט(, סוטלוס), אלא במקומות שהתגוררו בהם יהודים בלבד. יהודים גם לא נתקבלו למשרות ממשלתיות. האיסור על היהודים לייצר ולשווק משקאות חריפים בכפרים נשאר בתוקפו. שנים רבות נמשך המאבק על ביטול האיסור שהוטל על היהודים לעבוד ברוקחות; המאבק הזה לא זכה להצלחה מלאה עד 1914. בצבא לא נתאפשר ליהודים להגיע לדרגת קצונה. אולם בדרך כלל שינו הרפורמות של ויילופולסקי במידה רבה את מצבם האזרחי של יהודי המלכות וניתנה להם האפשרות להרחיב את יוזמתם ואת פעילותם הכלכלית. השלטונות הרוסיים ניסו להיראות כגומלי חסד עם היהודים וכך הם אמנם נראו בעיני חלק מן הבורגנות היהודית המתבוללת ובעיני בעלי ההון והסוחרים הגדולים מקרב המתנגדים. אולם לא מעטים מן היהודים המתבוללים שמרו אמונים לשאיפת העצמאות של פולין ולתקווה לשחרור מעול הרוסים. הם האמינו שגורלם של היהודים קשור קשר הדוק בגורל שאר האזרחים הפולניים. מצב זה נמשך עד שפרצו פרעות ביהודים בדרום רוסיה, בארגון ובעידוד השלטונות, לאחר הירצחו של הצאר אלכסנדר השני בשנת 1881. בוארשה פשטו שמועות שהפרעות עומדות להתחולל גם בעיר זו. ואכן, למרות מאמציהם של הליבראלים הפולניים והכנסייה להרגיע את הרוחות, וחרף הטענות שאין שום סיבה לפרעות בוארשה הפולנים( עסוקים בעבודה מעשית חיובית ו"אהדתם לצאר הנרצח רפה למדי, אם לנקוט לשון "הטעמה) שנשמעו מפי הפולנים והיהודים כאחד, אכן פרצו בוארשה מהומות אנטי- יהודיות בימים 25- 27 בדצמבר 1881. בעת התפילה בכנסיית הצלב הקדוש נשמעה אזעקת שווא בדבר דלקה שפרצה כביכול. בעת הבהלה שקמה נדרסו כמה מן המתפללים. המון המתפללים הוסת נגד היהודים, כאילו הם השמיעו את האזעקה במטרה לאפשר לכייסים יהודיים לעסוק במלאכתם. שוליות של בעלי מלאכה וסתם אספסוף החלו לפרוע ביהודים; תחילה פגעו בעוברי אורח ברחובות ולאחר מכן פשטו על החנויות ובתי המגורים של היהודים, הרביצו מכות, בזזו והרסו רכוש. השוטרים עמדו מנגד ולא התערבו. רק ביום השלישי של הפרעות ניתנה הוראה להחזיר את הסדר על כנו. העיתונות הפולנית האשימה את "היד הזרה" שהיתה בדבר, אולם הליבראל אלכסנדר שווינטוחובסקי תלה את האשמה בשנאה הכבושה שרחשו רבים מן הפולנים אל היהודי הזר הלובש קאפוטה, אל היהודי "שחיקה את מנהגי הפולנים והדוחק את רגלם של הפולנים מפרנסתם". במקומות רבים עמדו היהודים על נפשם וגירשו את המתפרעים ואף הרביצו להם מכות. הפרעות של דצמבר 1881 היו בבחינת ציון דרך ליהודי וארשה שהיו חייבים לעמוד מאז בפני גזרות הצאריזם מצד אחד ובפני האנטישמיות המודרנית של חוגים פולניים - ולאחר מכן של מפלגות פוליטיות פולניות ובראשן הדמוקרטים הלאומיים (היצדנאה) - מצד שני. הצו שפרסם הצאר אלכסנדר השלישי יורשו( של הצאר חצרנש) ב- 2 במאי 1882 הטיל על היהודים החיים באימפריה הרוסית הגבלות חדשות. בין השאר הוגבל חופש המגורים בכפרים ובעיירות וכן הוטלו עליהם הגבלות בכל הנוגע לקנייה ולמכירה של קרקעות בכפרים. היו ניסיונות להחיל את החוק גם על "הארץ שעל נהר ויסלה"; לשם כך הוקמה ועדה בפטרבורג וגם בוארשה. קבוצת אנשי ציבור, שהיו חברים ב"ועד הבורסה" שמטרתו( היתה לרכז נתונים סטאטיסטיים על הכלכלה והחברה במלכות פולין םחתנלו) ובראשה יאן בלוך, קאזימייז' נתנזון, סטאניסלאב קשמינסקי ואלכסנדר קרויסהאר רובם( םירמומ), פנו לשר הפנים בפטרבורג בתזכיר ובו סקרו את מצב היהודים במלכות. הם ניסו להוכיח, שיהודי המלכות הם אנשים מועילים שפולין זקוקה לפעילותם המשקית ועל כן אין להחיל עליהם את הצו מיום 2 במאי 1882. אבל כשנודע עניין התזכיר התחולל ויכוח סוער בכתבי-העת הפולניים בוארשה. אחדים מהם הגנו על תוכנו ואחרים תקפו את היהודים. הגדיל לעשות השבועון "ניבה", שיצא בהתקפה חריפה ברוח תורתו של הכומר סטאשיץ היהודים( הם אסונה של פולין, הם חלאת בני האדם ב"ויכו). יאן יילנסקי, מחבר הספר האנטישמי "היהודים, הגרמנים ואנחנו", ייסד שבועון בשם "רולה" ובו תקף את היהודים מדי שבוע בשבוע במשך 25 שנה כמעט במאמרי שטנה. לא נוקו גם יהודים ואף( םירמומ) ידועי שם, בנקאים, תעשיינים ובעלי עסקים, שעשו רבות למען פיתוח התעשייה וסללו דרכים חדשות במשק הארץ. יילנסקי וה"רולה" שלו ביטאו את התמורות שהחלו להסתמן בפולין הקונגרסאית ודבריו מצאו אוזן קשבת אצל הגורמים שהיו מעוניינים להילחם ביהודים המתחרים בהם. בשנת 1892 הגיעו לוארשה הידיעות על הפרעות ביהודי לודז', שנערכו בימים 6- 7 במאי של השנה. הפעם היו הפורעים אנשי הפרולטריון המאורגן ואפילו חברי המפלגה הסוציאליסטית פ.פ.ס. אמנם ביטאון המפלגה "פשגלונד סוציאליסטיצ'ני" גינה את הפרעות והצביע על "היד הזרה" האשמה בהן, אבל יחד עם זה האשים את היהודים בכך שהם התייצבו מול הפרולטריון המאורגן בהיותם בעלי סדנאות ו"עצמאיים" ובכך שהם מתנכרים למאבק בעד תקומת פולין העצמאית. בשנת 1897 נוסדה, כאמור, המפלגה הפולנית של "הדמוקרטים הלאומיים" (םיקדנאה) בראשותו של רומאן דמובסקי. בהתחלה ניסו מפלגה זו ומנהיגה לתקוף את היהודים ב"אורח אובייקטיבי" בהצביעם על ה"זרות של היהודים" בפולין ועל הנזק שהם מביאים לכלכלתה. אבל לאחר מאורעות המהפכה של 1905 ולאחר המאבק שניהלה המפלגה לזכות בבחירות ל"דומה" הפרלמנט( יסורה) היא התייצבה בראש האנטישמים הפולניים ודובריה לא בחלו בדברי שטנה חריפים ביותר נגד היהודים. הם אף הכריזו חרם על היהודים, תבעו להחרים את המסחר והמלאכה שלהם ולנתק את קשרי העסקים שלהם עם הפולנים. היתה זו הכרזת מלחמה גלויה על היהודים והמטרה היתה לדחוק את רגליהם ולהניעם לצאת מן הארץ. אפילו אם היהודים מוכנים להתבולל אין בכך כדי לעזור להם. הכרזת החרם לוותה גם במעשים. בוארשה, כמו בשאר חלקי הארץ, הוקמו קואופרטיבים פולניים והופצו מדי פעם בפעם כרזות, שקראו לפולנים לקנות אך ורק אצל אנשי שלומם. חרם דומה, בצורה חריפה ביותר, הוטל גם במאה הנוכחית, בשנות ה- 30 המאוחרות, לקראת חורבנה של פולין העצמאית של בין שתי מלחמות העולם. ב- 50 השנים שעברו מן המרד של ינואר 1863 עד מלחמת העולם הראשונה, אשר בהן נתהווה העם הפולני המודרני, עוצב היישוב היהודי בוארשה והיה לקהילה היהודית הגדולה ביותר בפזורה היהודית בעולם ולמרכז הפוליטי והתרבותי של יהדות פולין - ולא רק שלה בלבד. עם שחרורו של היישוב היהודי בוארשה בשנת 1862 מעול ההגבלות על חופש התנועה שלו הלכה האוכלוסייה היהודית וגדלה. ואולם אין לייחס את גידול האוכלוסייה לריבוי הטבעי בלבד, שכן זה לא היה גדול ביותר בתקופה ההיא. לא הריבוי הוא שהשפיע במידה מכרעת על גידול מספרם. מה שהביא לגידול האוכלוסייה היתה הגירת יהודים מן הערים האחרות לוארשה. העיור והתיעוש שהתפתחו בה הם שעוררו את גל ההגירה. על הגירת היהודים לוארשה השפיע לא רק הגורם החיובי של אפשרות למצוא פרנסה, ולו גם דחוקה, בעיר המתפתחת, כי אם גם התנאים השליליים ששררו במקומות שמהם באו המהגרים. ברבות מערי השדה של מלכות פולין אזלו מקורות הפרנסה המסורתיים של היהודים פונדקאות(, חכירה דועו) ולמעשה הם אף גורשו מכפרים רבים; גם העיירות הסמוכות שוב לא היו מסוגלות לכלכל אוכלוסייה יהודית נוספת. ואכן, בשנות ה- 70 של המאה ה- 19 גבר גל המהגרים היהודים לו, מן הפלכים של תחום המושב היהודי ברוסיה בערי( המלכות ובוארשה היה מקובל לכנות את כל המהגרים האלה בשם הכולל "םיאטיל"). תחילה היו אלה סוחרים אמידים וספקים, שמצאו בעיר קרקע פורייה ליוזמתם המשקית. לצדם עמדו הכרת השוק הרוסי והקשרים שקשרו עם בעלי עסקים ברחבי רוסיה. לאחר הפרעות ברוסיה בתחילת שנות ה- 80, ולאחר גירושם של היהודים מכפרים וגם מערים אחדות כגון קייב, פטרבורג ומוסקווה, ובייחוד לאחר הפרעות שהיו בשנים 1903 - 1905, הלך וגדל זרם המהגרים מן הקיסרות הרוסית למלכות ולוארשה העיר. מרביתם היו כבר סוחרים זעירים, בעלי מלאכה, פועלים וכן אנשי אינטליגנציה, סטודנטים ומהפכנים מקצועיים, שנאלצו לנטוש את מקום מולדתם מאימת הרדיפות של המשטרה הרוסית. בתקופת ההגירה הגדולה של יהודי רוסיה ופולין (1900- 1910) מערבה, ובעיקר לארצות שמעבר לים כלומר לארצות הברית, היתה וארשה מקום חניה חשוב, ומקצת מן המהגרים התעכבו בעיר ואף השתקעו בה מסיבות שונות. רבים מאלה שביקשו להגר לארצות המערב ולאמריקה ראו בוארשה מקום שבו יוכלו לקבל הכשרה מקצועית שתסייע להם בארץ היעד. כאן הכינו את עצמם בחורי בית המדרש לשעבר בעיירותיהם ובעלי דוכנים, רוכלים וסתם אנשים חסרי מקצוע ומקור פרנסה קבוע שמשים(, בדחנים, שדכנים םירחאו) לעבודה במקצוע נדרש בארץ המובטחת ולעבודת כפיים. עתה חל שינוי גם ביחס החברה והציבור לעמל כפיים כמקור פרנסה, ועבודה זו נעשתה מכובדת לא פחות מן המסחר ומ"פרנסות האוויר". כאמור, עד סוף המאה ה- 19 היה עיקר פרנסתם של יהודי וארשה על המסחר, אולם מאז ואילך פחת מספר המתפרנסים היהודים בענף זה וגדל מספרם של העובדים במלאכה ובתעשייה. בשנת 1862 עסקו במסחר ובכספים 41.3 מתוך מאה יהודים פעילים מבחינה משקית בוארשה; מתעשייה וממלאכה התפרנסו 22.2 ומשירותי בית ומעבודה שחורה הרוויחו את לחמם 18; לעומת זאת, בשנת 897 1 התפרנסו ממסחר ומכספים 35.8, מתעשייה וממלאכה - 35, משירותי בית ועבודה שחורה - 20.5. בתקופה זו גם ירד מספר היהודים העוסקים במסחר בתוך כלל העוסקים בענף זה בעיר: מתוך מאה מתפרנסים מן המסחר היו בשנת 1862 72.1 יהודים ו- 27.9 לא- יהודים, ואילו בשנת 1897 היו 62.1 יהודים ו- 37.9 לא- יהודים. המגמה הזאת לא נשתנתה גם בשנים שלאחר מכן ונוכח הנטייה הגוברת אצל הפולנים לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר, והחרם שהכריזו האנדקים על המסחר היהודי, יש להניח שמגמה זו אף נתחזקה. ראויה לציון העובדה, שבמסחר העסיקו בעלי העסקים, כולל הסיטונאים, כמעט אך ורק עובדים ופועלים יהודיים; לא כך היה המצב במפעלי תעשייה שבידי היהודים. עקב כך הלך וגדל הפרולטריון היהודי בוארשה בענף כלכלה חשוב זה. בשנים אלה גדל הייצוא של התוצר התעשייתי מוארשה בעיקר( בענף הטקסטיל השבלההו) לרחבי רוסיה. לקראת סוף המאה ה- 19 מצאו את פרנסתם בענפי התעשייה והמלאכה בוארשה כ- 24,000 בעלי מלאכה, שוליות ופועלים יהודיים. כ- 4,000 מאלה היו פועלים בבתי החרושת, וכמחצית מאלה היו נשים וילדים. רוב הפועלים היהודיים עבדו בבתי חרושת לטבק שבהם נעשתה רוב העבודה בידיים ושולם שכר עבודה נמוך. יהודים מצאו עבודה גם במפעלים זעירים ובלתי ממוכנים. לעבודה במפעלי התעשייה הגדולים כמעט לא נתקבלו פועלים יהודיים, גם כשהיו הבעלים יהודים. רק 6% מן הפועלים היהודיים בבתי החרושת מפעלים( שהעסיקו 15 פועלים רתויו) הועסקו אצל בעלים לא-יהודיים, בעיקר כשכירי-יום בעבודות פשוטות סבלות( הלבוהו). במקרים אחדים, כאשר ניסה בעל המפעל להעסיק יהודים בעבודה ממוכנת, שבתו הפועלים הלא-יהודיים ודרשו להרחיק את היהודים; הם גם השיגו את מבוקשם. הסיבה לכך היתה בעיקר אי רצונם של היהודים לעבוד בשבתות במפעלים( הגדולים לא היה יום מנוחה יעובש), אבל גם מפני שהעובד היהודי היה חסר הכשרה מקצועית היהודים( היו על-פי רוב רוכלים לשעבר או שוליות מובטלים או אנשים שהתפרנסו בעבר "מן "ריוואה). הבעלים היהודיים של המפעלים חששו גם מן האופי ה"אינדיווידואליסטי" של היהודי ומנטייתו להתנהג כלפי מעסיקיו שהם מבני עמו מתוך קרבה יתרה. לא שפר גם גורלם של בעלי-המלאכה ובעלי הסדנאות היהודיים, על שוליותיהם ופועליהם. היהודים לא השתייכו בדרך כלל לאגודות בעלי-המלאכה ("םיכצ"ה) ובעלי הסדנאות עבדו על-פי זיכיון. בעל-מלאכה על-פי זיכיון נתפס כאומן שאיכות עבודתו ירודה יותר והמוצר שלו נחשב זול (הטידנט) ופחות ערך. אגודות בעלי המלאכה הפולניים תקפו את מתחריהם היהודיים בסיסמאות שקראו למאבק על "איכות טובה יותר של המוצר", שגינו "תחרות בזויה בהוזלת מחיר המוצרים", אבל הם לא התוזרו גם מדיבורים על "גזע זר" ומן "החובה של כל נוצרי לקנות אצל אנשי שלומו". רוב הסדנאות של בעלי-המלאכה היהודיים לא העסיקו פועלים שכירים וגם באלה מהן שכן העסיקו לא עלה המספר על עובד אחד או שניים. לפעמים היו העובדים השכירים נשים. מצבם של בעלי-המלאכה היהודים היה בכי-רע. בבתי-המלאכה עבדו העוזרים והשוליות בכל מיני עבודות בית; שעות העבודה נמשכו מהנץ השחר ועד מאוחר בערב. העובדים השכירים ובני משפחותיהם של בעלי הסדנאות אמנם לא נכללו במניין בעלי-המלאכה היהודיים, אולם הם היו כוח עבודה לא מבוטל וגורם חשוב להוזלת מחיר המוצר ולכושר ההתחרות בשוק הווארשאי ומחוצה לו. גל השביתות שהציף את וארשה לאחר המהפכה של 1905 לא הביא שינוי רב במצבם של השכירים היהודיים בתעשייה הזעירה מזון( השבלהו) ובבתי המלאכה. לפעמים זכו השובתים להישגים במשך ימים אחדים, אבל לאחר מכן הם נאלצו לסגת ממה שהשיגו כדי שמעסיקם, שמצבו במקרים רבים לא היה טוב בהרבה מזה שלהם, יוכל לפתוח מחדש את בית המלאכה. מצבם של הפועלים היהודיים לא היה יציב. מרביתם היו תלויים בעונות הייצור בקונפקציה(, הנעלה, פרוונות ואף בתעשיית ןוזמה), ובעתות משבר בשנים( 1901/2, 1907, 1912) הם היו הראשונים שפוטרו מעבודתם. בתקופה זו גדלה באופן יחסי גם שכבת הבורגנות היהודית בוארשה. לשכבה זו השתייכו 15 הבנקאים הגדולים משפחות( נתנזון, ואוולברג, רוטוואנד םירחאו), כ- 200 בעלי בתי חרושת שהעסיקו יותר מ- 30 פועלים וכן כ- 2,000 בעלי בתים וכמובן מספר שקשה להעריכו במדויק של סוחרים גדולים, בעיקר יצואנים ויבואנים. בתי החרושת הוקמו בעיקר בשנים 1870- 1910. רובם נבנו באיזור המערבי של העיר. לקראת סוף המאה הופיעו מפעלים בבעלות חברות מניות שבראשן עמדו בעלים יהודיים. נזכיר כאן אחדים מן המפעלים הגדולים מכל ענפי התעשייה: בענף המתכת - חברת המניות של אורווייזן, קראשינסקי ושות', למכונות קיטור ובית יציקה (500 םילעופ); ב' האנטקה, חברת מניות למפעלי מתכת (1,000 םילעופ); ב' ארונוביץ, בית חרושת לרהיטי ברזל (420 םילעופ); האחים אדלשטיין, בית חרושת לפמוטים ומוצרי ברונזה (200 םילעופ); האחים בוך, בית חרושת למוצרי נחושת וברונזה; מושיצקי, חברת מניות לבית חרושת למתכת (300 םילעופ); וארשה שפרלינג, בית חרושת למאזניים (150 םילעופ). בענף המזון - ט' ברון ושות', בית חרושת לטבק (135 םילעופ); חברת מניות - בית חרושת לסוכר בהנהלת מ' ברסון, קרויסהאר ועוד (750 םילעופ); קאלינובסקי ופיוטר רקובסקי, מפעלי טבק (650 םילעופ). בענף הביגוד - ד' באומפלק, בית חרושת לנעליים (200 םילעופ); צ' בלאנק, בית חרושת לסרטי גומי (702 םילעופ); ברוכיס ובניו, בית חרושת מיכני לנעליים (149 םילעופ); ד' ואלטר, בית חרושת לעניבות וכתפיות (260 םילעופ); י' לוינזון, בית חרושת לייצור צווארונים (180 םילעופ); האחים לוין, בית חרושת לנעליים (200 םילעופ); האחים לוין' בית חרושת ללבנים (230 םילעופ); ב' סיימן ומ' אוגורודסקי, בית חרושת לנעליים (750 םילעופ); נ' ראוכר ושות', בית חרושת לסרטים ונעלי לבד (325 םילעופ). בענף הטקסטיל - ט' בורקון ושות', כית חרושת לווילונות (300 םילעופ); "וולה", חברת מניות בבעלות מ' קרנבאום וא' היימאן (500 םילעופ); ש' קאהל, בית חרושת לייצור גרביים (100 םילעופ); א' וולקוסטראבסקי, בית חרושת למוצרי טריקו (300 םילעופ); וארשה בלאנק, בית חרושת לעיבוד עורות (500 םילעופ). ענפי תעשייה אחרים - אטינגר, מוניץ ושות', ייצור מחברות, פנקסים ובית-דפוס "קולטורה" (105 םילעופ); י' בראון, ייצור רהיטים (152 םילעופ); ק' וולטסובר, ייצור קופסאות קרטון (230 םילעופ); י"ד זומר, מפעל לייצור בשמים (100 םילעופ); מ"ד לוין, מכבסה מיכנית (150 םילעופ); שרשבסקי ורובינשטיין, מפעל לייצור רהיטים (250 םילעופ). שאר בתי החרושת בבעלות יהודים בוארשה, רובם בגודל ממוצע העסיקו( מ- 25 עד 100 םילעופ), היו בענפי הטקסטיל והביגוד, יציקת ברונזה, "כסף פולני", גלנטריה, ריהוט ועוד. תוצרת המפעלים שווקה ברחבי האימפריה הרוסית. בתי חרושת אלה עמדו בראש הייצור של כובעי-קש, פוזמקאות וגרביים ואף במוצרי עור בכל ערי תחום המושב. לשכבת הבורגנות השתייכו גם אנשים שחיו מן הרווחים שהכניס להם הונם או שהשתמשו בו לצורך ספקולאציות. בשנת 1897 נמנו עם אלה 1,200 איש בערך. לקראת סוף המאה ה- 19 ובתחילת ה- 20 נמצאו בקהילת וארשה כ- 2,000 אנשי אינטליגנציה ובעלי מקצועות חופשיים' נוסף על פקידים שהועסקו במפעלי תעשייה ובעסקי מסחר. בטבלה שלהלן מובאים מקצת מן הנתונים על יהודים, אנשי אינטליגנציה ומקצועות חופשיים, שנפקדו בשנת 1897: המקצוע או העיסוק העוסקים כמקצוע בני משפחותיהם גברים נשים גברים נשים מינהל, בית משפט, משטרה 43 4 41 76 43 4 41 76 עוברי ציבור וחברה 50 1 55 58 עורכי דין פרטיים ויועצים 17 2 13 33 רבנים ודיינים, שוחטים- ובודקים 71 - 86 141 מורים ועוברי חינוך 776 78 633 1 776 78 633 1 ,106 מדע, ספרות ואמנות 115 7 62 145 רופאים, מרפאים ועוברי תברואה 258 111 220 359 מדי שנה נתווספו אל שכבת האינטליגנציה המקצועית אנשים מקרב הסטודנטים ובוגרי בתי-הספר התיכוניים. גלי ההגירה אל העיר הביאו אתם גם הם אנשי אינטליגנציה מכל הסוגים הנ"ל. בקהילה כה גדולה כקהילת וארשה היה גם מספר גדול יחסית של אנשים שמקצועם או עיסוקם לא היו מוגדרים. פרנסתם של אלה היתה רופפת ועל-פי רוב הם היו לנטל על הציבור. במפקד של 1897 הגדירו את עצמם 1,006 גברים ו- 165 נשים כחסרי מקצוע או עיסוק. במציאות היה מספרם גדול מזה בהרבה. כמו בכל חברה עירונית נמצאו גם בקהילת וארשה כל מיני אנשים שחיו בשולי החברה. קשה כמובן לאמוד את מספרם של הגנבים ואלה הנלווים אליהם, אבל אפשר לשער שלא היו מעטים. יעידו על כך הביטויים ביידיש ובעברית, שחדרו לסלנג הפולני של העולם התחתון בוארשה למשל(, מלונה -מקום מחבוא; דין תורה - עשיית שפטים בגנב רחא) ונפוצו משם לשאר אזורי פולין. בשנת 1897 ישבו בבתי-הכלא בו, 297 גברים יהודים ו- 31 נשים. באותה שנה נרשמו במשטרה בעיר 120 פרוצות יהודיות. יש להניח, שמספר זה לא שיקף את כל העוסקות ב"מקצוע העתיק ביותר". כאמור, היה המבנה החברתי של קהילת וארשה מגוון וקוטבי כאחד. מול שכבה קטנה של בעלי הון וקטנה עוד יותר של נציגי הבורגנות המודרנית, ניצבה שכבה גדולה של עמלים ועובדי כפיים, שמצאו את פרנסתם בדוחק, ומספר גדול של מחוסרי-כל. ובתווך היתה שכבת הסוחרים ובעלי-המלאכה בעלי( תואנדסה), שהתפרנסו יפה למדי מקצתם( היו אף אמידים שממ). רק 15%-כ מכל ראשי המשפחות נמנו עם משלמי מס הקהילה, שלא היה גבוה במיוחד. בשנת 1909 היה שיעור המס מ- 2 עד 750 רובל לשנה, ושילמו אותו כ- 7,000 חייבי מס רק( 2% בערך חויבו בשיעור המירבי של סמה). יד שאר ראשי המשפחות לא השיגה לשלם אף את השיעור המזערי ועל כן הם שוחררו ממנו. משום כך לא היתה להם זכות לבחור לוועד הקהילה ("רוזוד"ה). באותה שנה נזקקו לעזרה ממפעל "קמחא דפסחא" של הקהילה יותר מ- 2,000 משפחות. כבר בעשורים האחרונים של המאה ה- 19 עמדו בפני ועד הקהילה בעיות שלא עמדו לפניו קודם, בשנות השישים, כאשר הקהילה מנתה 40,000 נפש. לאחר כישלון המרד של 1863 נרתעו ה"נאורים" במשך זמן מה לעסוק בענייני הקהילה היהודית. אחדים מחברי הוועד היו חשודים בעיני השלטונות כמשתפי-פעולה עם המורדים מזכיר( הוועד במשך שנים רבות, יעקב רוטוואנד, הוגלה לזמן מה ריביסל). ועד הקהילה, שנבחר אחת לשלוש שנים, נשאר אפוא בידי המתנגדים והחסידים והבחירות התנהלו על-פי התקנות משנת 1840, כלומר בשני שלבים -תחילה בחרו מתפללי בתי הכנסת את נציגיהם ואחר כך בחרו אלה מתוכם את חברי הוועד. רוב הכנסות הוועד באו ממס הבשר הכשר. עם ביטול המס בשנת( 1864) היה צריך למלא את החסר ממס הקהילה (טאטאה). ובינתיים נוצר גירעון ולא נמצא מקור אחר שבעזרתו ניתן לכסותו בשנת( 1871 היו הכנסות הקהילה 17,000 רובל בעוד שההוצאות היו יותר מ- 64,000 לבור). ה"נאורים" דרשו לייעל את ניהול הוועד ובין שאר הדרישות שהעלו היה גם שינוי תקנון הבחירות, שעיקרו קביעת מכסת רכוש ורמת השכלה מינימלית ידיעת( השפה תינלופה) כתנאי לבחירת אדם לנציג. הנציב ברג לא הסכים לתנאי ההשכלה מפני שראה בו דרך ל"פולניזציה", אולם הסכים להטלת התנאי בעניין הרכוש. הוסכם שהזכות לבחור תינתן למי שישלם מס בסכום של 15 רובל לשנה. בבחירות שנתקיימו בשנת 1871 היו בסך הכל 308 בעלי זכות בחירה. היות שהחסידים והמתנגדים, ואפילו האמידים שבהם, לא אצה להם הדרך לשלם מסים גבוהים, נפתחה לפני ה"נאורים" הדרך לתפוס את השלטון בוועד, שמספר חבריו עלה ל- 14 איש נוסף( על 3 ממלאי מקום וחברי תודעו). ואמנם, הוועד שנבחר הורכב ברובו מן ה"נאורים". בגלל המאבק המר שניהלו החסידים אז נגד הרב הכולל החדש, ר' יעקלי גזונדהייט, שעלה באותה שנה על כס הרבנות בוארשה, נהנו ה"נאורים" גם מתמיכתם של החסידים. לעומת ר' גזונדהייט הציגו החסידים מועמד משלהם לרב הכולל - את האדמו"ר מגור, ר' איצ'ה מאיר אלתר. החסידים ראו ברב גזונדהייט, שמינויו קיבל את אישור השלטונות, "רב מטעם". גם ה"נאורים" לא ראו ברב הנבחר את האיש המתאים לשבת על כסאו של הרב דובר מייזלס. בעקבות החנינה שניתנה בשנת 1864 לתומכים במרד הותר גם לרב מייזלס לשוב מגלותו בקאטוביץ. הרב מייזלס המשיך לכהן כרב הקהילה עד פטירתו בשנת 1870. בשנות כהונתו האחרונות זכרו לו הפולנים את חסד התנהגותו בעת ההפגנות הפאטריוטיות בשנים( 1860- 1861) וחרף פרישתו מן העיסוק בעניינים פוליטיים היה בעיניהם לסמל של יהודי שהוא פאטריוט פולני. כזה היה הרב גם בעיני ה"נאורים" היהודים. בהלווייתו השתתפו המונים מחושבי וארשה, יהודים כפולנים. מאורע זה היה מעין סימן אחרון של אחווה פולנית-יהודית מימי המרד של 1863. בלחץ החסידים וה"נאורים" נאלץ הרב גזונדהייט לצאת בדימוס ומרוב צער חלה ונפטר בשנת 1878. עם פטירתו בוטלה הרבנות הראשית בוארשה ובמקום רב כולל נבחר ועד רבני וארשה, שכל אחד מחבריו כיהן כיושב ראש הוועד במשך חודש ימים. לוועד הקהילה החדש נבחרו: ד"ר לודוויק נתנזון ממשפחת( הבנקאים תעדונה), מתיאס ברסון, שמואל פורטנר (יאקנב), יוסף פוזנאנסקי, יעקב לוונברג והילארי נוסבוים. ליושב-ראש הוועד נבחר לודוויק נתנזון, שהמשיך למלא תפקיד זה 25 שנים עד( פטירתו בשנת 1896). הבחירות שהתקיימו במשך חצי יובל השנים האלה לא הביאו לשינויים רבים בהרכבו של ועד הקהילה. שליטתם של ה"נאורים" נמשכה גם לאחר תקופתו של נתנזון, והם זכו לשיתוף פעולה מצד אחדים מן המתנגדים. בשנת 1909 ניסו הציונים לשנות את המצב, אולם ללא הצלחה. בימי כהונתו של נתנזון גילה הוועד פעילות ענפה בכל התחומים וועד הקהילה הפך להיות מוסד רב עוצמה. בימיו הוקם בית חולים חדש נחנך( סופית בשנת 1902 ברחוב הטסי'צ). בבית החולים היו 559 מיטות והוא היה מצויד בציוד מודרני ועבדו בו רופאים ידועי שם. בתקופה זו בוטלה הקהילה העצמאית בפראגה וסופחה לקהילת וארשה. בית העלמין שבפראגה הוקף חומה חדשה וכן שופץ שם בית הכנסת, שהוקם בשנת 1808 בתרומות משפחת שמואל זביטקובר. שופץ גם בית העלמין שברחוב גנשה. שיא פעולת הוועד היה בהקמת בית הכנסת הגדול ברחוב טלומאצקה נחנך( בשנת 1878), שעליו היתה גאוותה של קהילת וארשה עד תקופת השואה. הקמת הבניין עלתה 362,000 רובל והכסף בא מתרומות של נדבנים, שביניהם היו גם בני משפחת נתנזון. בבית הכנסת שנקרא( בשם "הגוגניסה") היתה התפילה אמנם מסודרת באופן מופתי אולם לא בנוסח רפורמי. החזנים ששירתו בו היו מגדולי החזנים של הזמן ומנצחי המקהלה - מבין המלחינים הנודעים. כמטיף ראשון כיהן הד"ר יצחק צילקוב שקנה( לו שם הודות לתרגום החומש לפולנית; הוא תרגם לפולנית ספרים נוספים מן התנ"ך וגם את המחזור לימים םיארונה). בשנת 1897 התמנה למטיף שני הד"ר שמואל אברהם פוזנאנסקי ולאחר שנפטר הד"ר צילקוב בשנת 1908, נתמנה למטיף הראשון. הרב ש"א פוזנאנסקי היה מדען בתחום הלימודים השמיים ובקי גם במקורות היהודיים מחקריו( הרבים פורסמו בעברית, בגרמנית תינלופבו). הוא היה מטיף בחסד עליון וגם פדגוג דגול. הוא הגה את הרעיון לפתוח סמינריון למורי הדת היהודית. ואמנם, מוסד זה הוקם בשנת 1918, עם תקומתה של פולין המחודשת. את עיקר תשומת לבו הפנה ד"ר פוזנאנסקי להרחבת הספרייה, שנפתחה ליד בית הכנסת והוא העשיר אותה בדברי דפוס עתיקים ובכתבי-יד נדירים בתחום היהדות. הוא היה גם הראשון מבין המטיפים בו, שנתפס לרעיון הציוני ופעל להפצתו. ערב מלחמת העולם הראשונה נתקיימו בו, באופן רשמי שלושה בתי כנסת ברחוב( טלומאצקה, בית הכנסת הישן בפראגה ובית הכנסת ע"ש נוז'יק ברחוב טווארדה. בית כנסת זה נחנך בשנת 1899). מלבדם התקיימו בערך 340 בתי תפילה, רובם שטיבלאך של חסידים. לקראת הימים הנוראים תמיד גדל מספרם של בתי התפילה כפליים בשל המניינים המאולתרים שנתווספו. בתקופה ההיא נעשו הצעדים הראשונים להקמת המוזיאון למלאכת מחשבת יהודית אומנות( פלאסטית, תשמישי קדושה השראוכו). ראשיתו היתה האוסף הפרטי של מתיאס ברסון שנתרם לקהילה; המוזיאון שנודע באוספים שנצטברו בו במרוצת השנים נקרא ע"ש התורם הראשון, מ' ברסון. בוארשה פעלו חברות צדקה וסעד רבות שנתמכו בידי נדבנים וקיבלו סיוע כספי צנוע מן הוועד. הגדולות והחשובות שבהן היו: בית תמחוי ראשי לעניים, יתומים וזקנים. ייסד( אותו מ' רוזן בשנת 1843), שהיו לו כמה סניפים: "אחיעזר" - עזרה הדדית; "עזרת יתומים" עזרה( ליתומים ליד "רזעיחא"); "עזרה לילדי ישראל" עזרה( לילדים במזון השבלהבו); "עזרה" אגודת( סעד לנזקקים שהקימו םידרחה); "ביקור חולים" הוקמה( כארגון מרכזי לאחר איחוד חברות דומות להגשת עזרה רפואית וסיעוד םילוחל); "לינת הצדק" טיפול( בלילות םילוחב); "עזרה למיילדות"; "תומכי עניים" עזרה( לעניים בכסף ובמזון, בעיקר לקראת חגי לארשי); "סומך נופלים" עזרה( לסוחרים ולבעלי מלאכה שירדו םהיסכנמ); "מטבח עממי" בעיקר( למהגרים עניים המבקשים עבודה ריעב). בתקופה הנדונה המשיכו להתקיים עשרות חברות גמילות חסדים, שהלוו לחבריהן הלוואות ללא ריבית או בריבית סמלית בלבד. עד שנת 1914 פעלו בו, חברות עממיות לאשראי שנתמכו בידי יק"א. חברה מסוג זה הקים לראשונה יוסף קירשרוט. לאחר מכן קמו חברות דומות נוספות, וכן קופות של המעמד הבינוני בשם "אשראי הדדי". הנדבנים היהודיים, ובעיקר אלה מן ה"נאורים", תרמו ביד נדיבה גם למוסדות חינוך ותרבות, צדקה וסעד של הפולנים. בני משפחות קרוננברג, ואוולברג, נתנזון, אפשטיין ואחרים תרמו למוסדות אלה עוד בהיותם יהודים ואחדים מהם המשיכו בכך גם לאחר שהמירו את דתם. למרבה האירוניה, במוסדות אלה, שהתקיימו גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, לא ניתנה דריסת רגל ליהודים. בשנות ה- 30, בעת שגברה האנטישמיות, הוחמרו ההגבלות עוד יותר במוסדות אחדים, כגון במכללה הטכנית ע"ש ואוולברג. כעין חברות לעזרה הדדית יש לראות באגודת המורים היהודים, שהוקמה בסוף המאה ה- 19, וב"אגודת הזבנים", שהוקמה 60 שנה קודם לכן, אבל פעולותיה נשאו גם אופי של איגוד מקצועי. באגודת הזבנים היו כמה אלפי חברים והיא קיימה לשכה לחיפוש מקומות עבודה וכן ספרייה עשירה למדי, שבין כתליה הושמעו הרצאות ונתקיימו שיעורי ערב. לקראת סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 הלך ועד הקהילה ואיבד את מקומו המרכזי ביישוב היהודי. בדומה למה שקרה בתחום הסעד והעזרה, שבהם תפסה את המקום המרכזי הנדבנות הפרטית, גם בתחום החברתי והציבורי עברה הפעילות במידה רבה לידי מפלגות וחברות שהחלו להתארגן בתקופה זו וקנו להן השפעה הולכת וגוברת בציבור כגורם בעל חשיבות. השפעה רבה רכשו לעצמם גם העיתונים וכתבי- העת לענייני ספרות, מדע וחברה, שהחלו להופיע בשנים אלה בעברית, ביידיש ובפולנית. עד שנות ה- 80 של המאה ה- 19 היה רוב הציבור היהודי בוארשה שרוי בעולמו המסורתי ונתון להשפעת החסידים, שגברו כבר בעת ההיא על המתנגדים. השפעתם של האחרונים הלכה ופחתה גם משום שרבים מבניהם פרקו את העול והצטרפו אל המתבוללים וה"מתפלנים" והלכו לרעות בשדות זרים. מהם יצאו לוחמי המרד של 1863 ולאחר מכן אנשי המחתרת הפאטריוטית הפולנית, וכאמור, הגיעו רבים מן ה"מתפלנים" אל קץ דרכם היהודית והמירו את דתם. מאז קמה התנועה הסוציאליסטית המאורגנת לא נזקקו עוד אלה שביקשו להיטמע בחברה הפולנית להמיר את דתם כדי לצאת מן ה"רחוב היהודי". ואכן, הכרזת החוג הראשון של הסוציאליסטים הפולניים מ- 1878 על מאבקם בעד שוויון סוציאליסטי של כל האזרחים ללא הבדל מין, גזע ולאומיות עוררה התלהבות בקרב האינטליגנציה היהודית-פולנית. באגודה הסוציאליסטית הראשונה בוארשה, "פרולטריאט", היו כמה פעילים יהודיים וביניהם פליכס כהן לימים(, בשנת 1918, יושב-ראש המועצה המהפכנית הפולנית ואיש ןרטנימוקה), גיסו זיגמונט הרינג גם( הוא ממנהיגי הקומוניסטים םיינלופה), שמעון דיקשטיין, אחיו של פרופ' שמואל דיקשטיין, מראשי המתבוללים בוארשה, ואחרים. במשפט שנערך לחברי ה"פרולטריאט" בשנת 1882 היו בין 190 הנאשמים 15 יהודים, ביניהם נמצאו כבר בני משפחות "בעל-ביתיות" וכן התופרת חוה ברסלר, שאיבדה את עצמה לדעת בתאה שבמצודת וארשה. בשנים 1882- 1888 התקיים בוארשה חוג מהפכני מיסודה של המפלגה הרוסית "נארודנאיה ווליה". עיקר פעולתו של החוג היתה מכוונת להפצת השכלה ורוח מהפכנית בקרב פשוטי העם היהודיים. בראש החוג עמדו ל' רבינוביץ ואברהם קאטיק מחבר( "זיכרונות מן המרד של "1863). ליד ה"פרולטריאט" השני שנתארגן בשנת 1887 קמה קבוצה בשם "חברה לדעות ואמונות של העם היהודי" ותפקידה "הפצת תרבות פולנית בין ההמונים היהודיים החשוכים". בראש הקבוצה עמדו חברי ה"פרולטריאט", האחים פטרסון ומכסימיליאן הלפרן, מנהל בית-הספר למלאכה של הקהילה. מקבוצה זו יצאו הפעילים היהודים של הפ.פ.ס. המפלגה( הסוציאליסטית תינלופה). בנוסף לקבוצות האלה התארגנו גם יוצאי ליטא ורוסיה בוארשה באיגודים מהפכניים משלהם. בפ.פ.ס. הוקמה אף מחלקה יהודית. ב"מפלגה הסוציאל-דמוקרטית של פולין וליטא" (.ל.פ.ק.ד.ס), ובעיקר בתאיה בוארשה, היו יהודים רבים. באותה תקופה התקרב הסופר י"ל פרץ לחוגים הסוציאליסטיים, שפעלו בקרב היהודים, נאם בפניהם ואף נאסר בשנת 1899 על פעילות מהפכנית ונכלא לשלושה חודשים ב"פאבילון ה- 10" כלא( לאסירים פוליטיים ידוע לשמצה השראוב). באותה תקופה כבר ניכרו גילויי המאבק המעמדי בקרב פועלים יהודיים בוארשה ואורגנו קופות עזרה לשביתות בשנת( 1894 היו בעיר 13 קופות הלאכ). שביתות של פועלים יהודיים החלו כבר בשנת 1882 בבית( החרושת קבטל) ולקראת סוף המאה הגיע מספרן לכמה עשרות. בכמה מקרים זכו השובתים להישגים: יום העבודה שלהם קוצר ושכרם הועלה. היהודים שהיו חברים במפלגות הפולניות בוארשה היו בין הפעילים במאבק על הזכויות הסוציאליות והפוליטיות סוציאליסטיות( ולאומיות תוינלופ) בעת המאורעות המהפכניים של שנת 1905 ולאחריה. אולם ההשפעה שהיתה להם בקרב "המוני העם" ברחוב היהודי בוארשה היתה קטנה וגם מספר חבריהם היה מצומצם למדי. רעיונותיהם וסיסמאותיהם היו רחוקים מן ההווי היהודי ששרר אז בקרב יהודי וארשה. הפרעות של 1881, והאנטישמיות המודרנית מיסודם של יילנסקי ודמובסקי, פקחו את עיניהם של רבים ואפילו מבין המתבוללים, והם הבינו שלא "בשדות הזרים ייוושעו". הזמן והתנאים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים דרשו שההתארגנות תתחיל "בבית". את הזרעים הרעיוניים הראשונים זרעו עוד משכילים יהודיים שלא ניתקו את הקשר עם בני עמם ומסורתו. נושאי הרעיונות החדשים היו ה"ליטוואקים", שזרם הגירתם אל העיר גבר לאחר הפרעות שהיו ברוסיה בשנים 1881- 1882 ובאוקראינה בשנים 1903- 1905 ורדיפות היהודים שבאו בעקבותיהם ברחבי האימפריה. מהגרים אלה הביאו אתם את הניסיון שרכשו במאבק ובארגון ואת הלהט המהפכני. גם בו, בשלו התנאים להקמת תנועות פוליטיות המוניות: התארגנו ראשוני הציונים וקמו התאים הראשונים של ה"בונד" דער( יידישער ארבייטער דנוב). האגודות הציוניות הראשונות בוארשה, "חובבי ציון" ו"שארית ישראל", נוסדו בשנת 1883. המייסדים היו עורך הדין איזידור (לארשי) יאשינובסקי וד"ר זאמנהוף יליד( ביאליסטוק, ממציא השפה הבינלאומית וטנארפסא), והרוח החיה שבין המארגנים היה הסופר העברי שאול פנחס רבינוביץ' (ר"פש). התנגדו לחוגים אלה המתבוללים, החרדים ואף הסופרים העבריים נחום סוקולוב אז( עורך "הריפצ"ה), י"ל פרץ ודוד פרישמאן, גילו אדישות כלפי התנועה החדשה; כל אחד מהם מטעמו הוא. בוארשה הוקם אף מרכז של התנועה, סניף של המרכז שהתקיים בביאליסטוק, בהנהגתו של הרב שמואל מוהיליבר. עם התגברות השפעתו של אחד-העם בתנועה הציונית והקמת האגודה "בני משה" התארגן בוארשה סניף של הארגון הזה. בראשו עמד אליעזר שלקוביץ בן( רודגיבא). הסניף ניהל פעילות ענפה בייחוד בתחום הפצת הרעיון הציוני ובחינוך הלאומי. הודות ליוזמתו של הסניף היתה וארשה למרכז של הספרות העברית והעיתונות הלאומית בעברית וביידיש. הוקמו הוצאות לאור לספרות עברית "אחיאסף" ו"תושיה"; נפתחו "חדרים מתוקנים" לנערים ובית-ספר לנערות בשם "יהודיה". לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שהשתתף בו גם נ' סוקולוב שחזר ממנו מלא התלהבות לרעיון הציוני ולדרכה המדינית של התנועה, הלכה וגדלה הפעולה הציונית בוארשה. סוקולוב הפך את טרקלינו, שבו התאספו מיטב אנשי האינטליגנציה היהודית גם( מקרב היהודים השראוב), למעין מועדון ציוני מרכזי בעיר; הושמעו בו הרצאות על נושאים ציוניים והתנהלו בו ויכוחים סוערים. בין השאר הופיע בו יצחק ניסנבוים, ממייסדי "המזרחי". קמו אז אגודות ציוניות, שמקצתן התרכזו סביב מניינים ובתי-תפילה משלהם ומקצתם הקימו מועדונים חילוניים. בין אלה התבלטו האגודות "בני-ציון" ו"אחוות ציון". הציונות הגיעה אל בחורי בתי-המדרש ואל ה"יושבים" בשטיבלאך של החסידים. דרכם של הצעירים האלה לא היתה קלה, החסידים רדפו אותם ולא פעם אף גירשום מבית התפילה, דבר שהביא להחרמתם בסביבה ובמשפחה. גם בחוגי הסטודנטים היהודיים בוארשה, שמספרם היה כבר גדול למדי, עשה לו הרעיון הציוני נפשות; הוקם ארגון בשם "ספרות" שבראשו עמדו נח דוידזון ומ' סירקין ופעולת ההסברה בעיתונות הוגברה. לחוגים הציוניים לא היה מעמד חוקי, אבל השלטונות הרוסיים לא הפריעו לפעילותם שנעשתה במסווה של אירועים תרבותיים למיניהם ואף( בצורה של חתונה או מסיבת ןיסוריא). ציוני וארשה אזרו עוז וביקשו ליטול לידיהם את השלטון בקהילה ולמטרה זו הגבירו את התקפותיהם על הקואליציה של ה"נאורים" והחרדים ששלטו בוועד, אולם ללא הצלחה. על מעמדם של ה"נאורים" והחרדים בוועד שמרה שיטת הבחירות ובעיקר התנאי של מכסת הרכוש. באותה תקופה בייחוד( ערב המהפכה הרוסית של 1905 התישארו) ניהלה את המאבק הציוני נגד השמרנים החרדיים, ואף נגד היהודים חברי התנועות הסוציאליסטיות

סגור

בעת מלחה"ע ה - I
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה פנה המצביא העליון של צבאות רוסיה, דודו של הקיסר, ניקולאי ניקולאייביץ, במינשר אל העם הפולני וקרא לו לשתף פעולה במלחמה נגד גרמניה, היא "מלחמת הסלאווים נגד אויביהם ההיסטוריים הטבטונים". המינשר הבטיח, שלאחר הניצחון יוגשמו שאיפות העם הפולני לעצמאות, בתנאי שלא ייפגעו זכויותיהם של המיעוטים היושבים בפולין. בהבטחותיו המעורפלות לדאוג לתקומתה של פולין התכוון המצביא העליון לשמירת האינטרסים של חלק מן המיעוטים - הרוסים, האוקראינים והביילורוסים. הוא לא התכוון למיעוט היהודי. מה עוד, שבאותו זמן בערך פרסם המצביא העליון פקודה ובה הצביע במפורש על היהודים כמרגלים ומשתפי פעולה עם האויב הגרמני. העיתונות היהודית ניסתה לקבל את דברי המינשר כלשונם ופרסמה מאמרים על היהודים כמיעוט לאומי, שייהנה גם הוא מן האור של "השמש שתזרח לה לפולין". הדמוקרטים הלאומיים (םיקדנאה) והנלווים אליהם ראו במינשר ניצחון לאוריינטציה הפרו-רוסית שלהם, וקודם כל הוציאו בדברי ההסברה שלהם את היהודים מן השותפות "בגאולה שתבוא". הם גם קפצו בשמחה על הנימות האנטישמיות המובהקות שבפקודת המצביא העליון בדבר "המרגלים היהודיים", והחלו להפיץ דברי תעמולה על הבגידה כביכול שבגדו היהודים ברוסיה ובעתידה של פולין. היתה זו תקופה שהצבא הרוסי נחל ניצחונות בגאליציה, ולאלה נלוו פרעות ביהודים. הגיעו גם ידיעות, שהפיקוד הראשי של הצבא הגרמני-אוסטרי פרסם כרוז אל היהודים שבו הובטחו להם יחס טוב ושחרור מעול המשטר העוין של הצאר. נודע גם על הקמת ועד עזרה ליהודים במזרח גרמניה המקיים קשרים עם הממשלה ועם הפיקוד העליון בגרמניה ובאוסטריה. במאמרי שטנה שפרסמו האנטישמים הפולנים נגד היהודים עבר כחוט השני הכלל: כל ימי שבתם של היהודים על אדמת פולין הם נתכוונו להרע לפולין ותמיד התחברו עם כל אויביה, אתמול עם רוסיה, כאשר זו עמדה נגד פולין, והיום כאשר הרוסים נוטים חסד לפולנים - עם הגרמנים. ואכן, החל גל של פרעות ביהודים ורבים גורשו מערי השדה. היו גם תליות של "מרגלים יהודיים" ולקיחת בני ערובה יהודיים בידי הצבא הרוסי שנסוג פה ושם בחזית הנעה. גל של פליטים מאזורי הקרבות הציף את וארשה כ(- 70,000 םיטילפ) והיה למעמסה לקהילה. כשהגיעו לאיזור ולוארשה העיר אנשי חברות העזרה, שאורגנו ברוסיה ונתמכו בידי יהודי אנגליה וצרפת, והידיעות על הנעשה ביהודים עוררו מחאות בדעת הקהל בארצות אלה, האשימו האנטישמים את היהודים בהוצאת דיבתה של פולין לרעה. האנדקים קראו בינתיים לנצל את גירושם של היהודים מן העיירות כדי לתפוס את החנויות שנטשו היהודים ובכך לתקן את העוול ההיסטורי ולהקים מעמד שלישי של הפולנים. נוכח השתוללותם האנטישמית של האנדקים החרישו חסידי פילסודסקי וגם אנשי השמאל, כל צד מטעמים שלו, והצביעו על האנדקים בלבד כעושי הרע. באוגוסט 1915 נכבשו וארשה וכל שטחה של מלכות פולין לשעבר בידי הצבא הגרמני והשלטון המקומי עבר לידי בעלי האוריינטציה הגרמנית והאוסטרית. תוך זמן קצר הואשמו שוב היהודים בנטייה לאויב, אבל הפעם היתה זו רוסיה. הגרמנים המנצחים הנהיגו במדינה הכבושה משטר כיבוש חמור שהכביד את ידו על האוכלוסייה כולה; הם לא נזקקו ל"שעיר לעזאזל" כדי להטיל עליו את האשמה לכל הצרות ובמדיניותם לא היפלו את היהודים לרעה. היהודים בוארשה החלו לשאת בסבל המלחמה והכיבוש כשאר התושבים. כחלק בלתי נפרד של המדיניות המזרחית של גרמניה ואוסטריה הכריזו גם המנצחים על תקומת פולין לאחר הניצחון. אחד הצעדים הראשונים בדרך זו היה החוק בדבר שלטון עצמי בערים, שהיה מיוסד על שוויון כל תושבי המדינה. בבחירות לעיריית וארשה, שנערכו בוארשה בשנת 1916, הסכימו נציגי רוב המפלגות היהודיות פרט( ל"בונד" "םיטסיקלופ"לו), "למען השלום", ללכת ברשימה אחת עם הפולנים ולקבל 15 מנדטים מתוך כלל 60 המקומות. אבל היהודים לא שכחו את הכרזת ה"חרם" על המסחר היהודי. לאחר ניצחונו של מועמד הסוציאליסטים, יאגלו, לדומה השנייה במועמדותו( תמכו גם םידוהיה) על יריבו קוחאז'בסקי, איש מחנה האנדקים התברר, שהפולנים אינם עומדים בהבטחתם ואינם מכבדים את ההסכם. המועצה שנבחרה ניהלה את מדיניותם של האנדקים והירבתה להפלות את היהודים לרעה בכל התחומים. עם ראשית תקומתה של פולין לאחר המהפכה ברוסיה בשנת 1917 והמפלה שנחלה גרמניה ב- 1918, פרקו אנשי המיליציה וחיילי הליגיונות של פילסודסקי את נשקם של חיילי המצב הגרמניים בוארשה אלה( מסרו את נשקם מרצונם לכל מאן יעבד), ובד-בבד החלו להתנכל לעוברי אורח יהודיים ואף להרביץ להם מכות. כנראה ביקשו להוכיח שמעתה היהודים נתונים לשבטם ולחסדם של "בעלי-בתים" חדשים. ואולם חייבים לציין, שבוארשה לא נשאה ההשתוללות אופי של פרעות ממש, כפי שקרה בערי גאליציה המערבית ובמקומות רבים בפולין הקונגרסאית. שנות המלחמה היו עבור יהודי וארשה שנים של ירידה תלולה בתחום הפרנסה והכלכלה. כבר בשנה הראשונה לקיומה של פולין העצמאית שותקו כמעט לחלוטין התעשייה, המסחר והמלאכה היהודית. בשל אי הוודאות ששרר בחזיתות לא היפנה הצבא הזמנות לתעשייה המקומית. שיווק המוצרים והסחורות מוארשה לרחבי רוסיה נפסק; וגם בוארשה עצמה ובאיזור המקיף אותה נצטמצם הביקוש לסחורות ולמוצרים. האבטלה בקרב השכירים היהודיים גדלה; רוב הפליטים מערי השדה לא מצאו בעיר שום תעסוקה. ארגון אור"ט ניסה לעמוד בפרץ וארגן סדנאות, שבהן מצאו תעסוקה ופת לחם כ- 500 איש מבין הפליטים. במטבחים עממיים, שארגנו ועד הקהילה והמפלגות, קיבלו מעט מזון אלפי נזקקים ועוד רבים יותר נאלצו לשוב על עקבותיהם בידיים ריקות. מבחינה חומרית לא שפר עליהן גורלם של מרבית יהודי וארשה בתקופת הכיבוש הגרמני. בשנת 1916 לא עבדו כלל 4,394 מפעלי תעשייה, סדנות מלאכה ועסקי מסחר מתוך כ- 12,000 המפעלים שבבעלות יהודים, שפעלו בוארשה ערב פרוץ המלחמה. מרביתם של השכירים הפועלים(, הזבנים, שוליות בעלי המלאכה ועובדי תיב) היו מחוסרי עבודה. המובטלים היהודיים לא קיבלו מן העירייה בוארשה עזרה של ממש. הם לא הועסקו גם בעבודות ציבוריות. בשנת 1917 העסיקה העירייה כ- 12,000 מחוסרי עבודה בעבודות ציבוריות, אבל בין אלה היו רק 400 יהודים. באותה שנה היו היהודים 40%-כ מכלל האוכלוסייה ושילמו 60% מן המסים העירוניים. צרה צרורה עבור יהודי וארשה היו החרמות הסחורות בתשלום סמלי במארקים אינפלאציוניים, שהנהיג הכובש הגרמני. ככל שנמשכה המלחמה הלך וגדל הרעב ורבו המגפות שנלוו אליו בקרב היהודים בעיר. תרמו לכך גם הצפיפות ותנאי התברואה הירודים, שבאו עם גידול האוכלוסים בבוא גל הפליטים. רבים מן המגויסים לצבא הרוסי לא חזרו לבתיהם נפלו( חלל או ובשנ) ולפיכך גדל מספר היתומים, האלמנות והעגונות. עליהם ניתוספו יתומים של חללי הרעב והמגפות. המטבחים העממיים והעזרה המאולתרת לא הספיקו כדי לענות על הצרכים. המוני העם שפכו את זעמם על ועד הקהילה ונערכו נגדו כמה הפגנות סוערות. בעת הכיבוש הגרמני הונהגה עבודת כפייה בחפירת שוחות הגנה וביצורים. היהודים נלקחו לעבודות אלה גם בשבתות ובמועדים. ב"ימים הנוראים" של שנת תרע"ו עבדו מאות יהודי וארשה בחפירת שוחות הגנה והתפללו את תפילת "אתה בחרתנו מכל העמים". ויחד עם זה הביא עמו הכיבוש הגרמני ליבראליזציה בחיים הפוליטיים בארץ הכבושה ועד מהרה חדרה הליבראליזציה גם לחיים הפוליטיים של יהודי וארשה. המפלגות היהודיות, שפעלו לפני המלחמה במחתרת ה"בונד(", "פועלי "ןויצ) או באורח חוקי למחצה ההסתדרות( הציונית, חוגי ה"מזרחי" ואגודת האורתודוקסים, שקדמה ל"אגודת "לארשי), קיבלו רשות לפעול באופן חוקי. עקב כך קמו והתארגנו מפלגות, איגודים מקצועיים וארגוני נוער חדשים: בשנת 1916 התארגן סניף "המזרחי" בוארשה. הסניף ניגש להקמת בתי-ספר וגנים בעיר ובפרבריה. הוקם ארגון נשים בשם "הסתדרות נשים מזרחיות", שעיקר פעולתו היה בתחום העזרה הסוציאלית. משלחת רבנים מגרמניה, ממייסדי "אגודת ישראל" שם, ובראשה הד"ר פ' כהן והד"ר ע' קארליבך, סייעה בשנים 1915 ו- 1916 להקמת "אגודת האורתודוקסים" בוארשה ודאגה לצרפה ל"אגודת ישראל העולמית". ה"אגודה" הווארשאית יזמה כמה אספות רבנים ארציות בוארשה, הקימה גימנסיה לבנות בשם "חבצלת" והחלה אף להוציא לאור ביטאון משלה בשם "דאס יידישע ווארט". עמוד התווך של האגודה בוארשה ובפולין כולה היה האדמו"ר מגור. בשנים 1915- 1916 התארגנה בוארשה המפלגה הלאומית-עממית ("םיטסיקלופ"ה). בראשה עמדו נח פרילוצקי, ש' הירשהורן, ה"ד נומברג ואחרים. בעת הבחירות לעירייה יצאה מפלגה זו למאבק נגד ה"וועד היהודי" שהיה( מורכב מציונים ומאנשי "אגודת "לארשי) והיא זכתה ב- 4 מנדטים בקוריה השישית, בעוד שהוועד היהודי לא זכה בה באף מנדט אחד. ביסודות האידיאולוגיים של המפלגה הונחו שוויון זכויות והענקת אוטונומיה ליהודים כיחידים ובמיוחד בתחום החינוך, שהיה צריך להיות חילוני ולהינתן ביידיש. היידיש חייבת לשמש לשון רשמית במשרדים ממשלתיים ואפילו בבתי דין. הבסיס למפלגה היו בעלי-המלאכה והסוחרים הזעירים וגם סתם "עמך", שלא הצטרפו ל"בונד" ול"פועלי ציון". למעשה הצטמצמה המפלגה לתחומה של וארשה וגם בה הלכה וירדה השפעתה עם קומה של פולין המחודשת. בימי הכיבוש הגרמני התארגן הקן הראשון של "השומר הצעיר", על בסיס "צעירי ציון" וארגון הצופים היהודים, שהתקיימו בעיר לפני מלחמת העולם הראשונה. באותו זמן חידשו את פעולתן אגודות הנשים הציוניות "בנות ציון" ו"ציונה". העיתונות היהודית נסגרה עוד בתחילת המלחמה בידי השלטונות הרוסיים. עתה חידשו המפלגות היהודיות בוארשה את הוצאתם לאור של העיתונים והביטאונים ואף הוסיפו עליהם חדשים. בשל צורך הזמן פעלו כל המפלגות בתחום הסעד, בארגון מטבחים עממיים ובחלוקת מזון לנזקקים ביותר. פעולה חשובה וענפה בתחום זה עשו האיגודים המקצועיים בהשפעת( ה"בונד" ו"פועלי "ןויצ), שהלכו ורבו בימי הכיבוש הגרמני לאחר שנתאפשרה פעולתם באופן רשמי. לרדיפות מצד הכובש הגרמני היה נתון ה"בונד", שיצא בשנת 1917 בכרוזים נגד המלחמה ונגד המינשר של גרמניה ואוסטריה משנת 1916 בדבר הקמת ממלכת פולין בחסותן. תקופת הכיבוש הגרמני בוארשה הצטיינה בהתעוררות לפעולה תרבותית בכל התחומים. בתקופה זו הונחו היסודות לפעולה מדינית, חברתית ותרבותית שהצטיין בהן היישוב היהודי בעיר זו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

סגור

בין שתי המלחמות
בין שתי מלחמות העולם גדל מספר תושביה של וארשה מ- 758,000 בערך בשנת 1918 ל- 1,300,000 בערך ערב מלחמת העולם השנייה. כוח המשיכה שלה כמרכז פוליטי, תרבותי וכלכלי עקב הפיכתה לבירת מדינה מאוחדת תרם לצמיחתה ולהתפשטותה כעיר וגם כצומת תחבורה חשוב. העיר התפשטה מזרחה ומערבה על שתי גדות הוויסלה. כתוצאה מכך התפתחו גם הערים הסמוכות: אוטווצק במזרח ופרושקוב במערב. מספר היהודים בוארשה בין שתי מלחמות העולם גדל אמנם במספרים מוחלטים, אך ירד באופן יחסי למשקלם בכלל האוכלוסייה. בין השנים 1921- 1938 גדלה האוכלוסייה היהודית 18.6%-ב, לעומת גידול של 43.2% באוכלוסייה הלא-יהודית. בעוד שבשנת 1918 היוו היהודים 42.2% מאוכלוסיית וארשה, בשנת 1939 הם היוו 29.1% בלבד. בשנים 1918- 1926 ירד מספר היהודים בוארשה גם במספרים מוחלטים כתוצאה מהצטברותם של כמה גורמים: ראשית, מספר היהודים בוארשה עלה בשנות המלחמה, בעיקר בשל ריבוי הפליטים היהודיים - 6,000 נפש בערך - שלא היו תושבי העיר, אלא הוגלו אליה מערי השדה. אנשים אלה חזרו למקומותיהם אחרי המלחמה. לפיכך היה אחוז היהודים בשנת 1920 בוארשה, בגבולותיה הטרום-מלחמתיים, דומה לזה שהיה ערב מלחמת העולם הראשונה (1914) דהיינו, למעלה 38%-מ. שנית, הירידה במשקלם היחסי של היהודים נבעה בעיקר מצירופם לוארשה העיר של מספר פרברים, שבהם ישבו מאז ומתמיד רק מעט יהודים. לעומת זאת, היתה צמיחה מזורזת של האוכלוסייה הנוצרית בוארשה, שכן בשנים 1918- 1926 הקימו שלטונות פולין בבירה את המנגנון הממשלתי החדש, שלשורותיו לא נתקבלו אלא נוצרים. גורם חשוב נוסף של הירידה במספרם של יהודי וארשה בשנים 1918- 1926 היה הגירתם הנרחבת לארצות שמעבר לים. לכך תרמו הקשיים הכלכליים והמגפות בעיקר( סופיט) ששררו אחרי מלחמת העולם הראשונה. הלחץ הכלכלי על היהודים הוגבר במיוחד בעקבות הרפורמה הכלכלית של גראבסקי בשנת 1924. בשנים 1924- 1926 באה העלייה הרביעית לארץ-ישראל, שהורכבה בעיקר מעולים מפולין, וכונתה לפיכך "עליית גראבסקי". עשרות אלפים מיהודי פולין היגרו גם לארצות הברית, קנדה, ארגנטינה ודרום אפריקה. יש להניח, שהיו ביניהם גם יהודים רבים מוארשה. עם הפיכת פילסודסקי, התייצבותה הזמנית של הכלכלה והתגברות כוח משיכתה של וארשה כמקור פרנסה, החל גידול במספרם של יהודי וארשה. ואולם האוכלוסייה הלא-יהודית גדלה בקצב מהיר יותר ומשקלם היחסי של היהודים ירד בהתמדה. אחד ההסברים לפער זה באחוז העלייה הדמוגרפי הוא הפיתוח המזורז של התעשייה בוארשה, שגרר אחריו עלייה במספר פועלי בתי-החרושת, שהיו ברובם המכריע לא-יהודיים. גם דחיקת רגליהם של היהודים באופן שיטתי מענפי הכלכלה המסורתיים שלהם, כמו המסחר והמלאכה ראה( ןלהל), יש בה כדי להסביר את שיעור הגידול הנמוך יחסית של האוכלוסייה היהודית לעומת זו הלא-יהודית. מבחינת ההתפרסות של היהודים בעיר לא חלו שינויים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. לעומת זאת חל שינוי בהתפרסות האוכלוסייה הלא-יהודית; זו נסוגה ממרכז העיר, ובמיוחד מן האזורים המאוכלסים בצפיפות יהודים. לפיכך הורגשו ביתר שאת ריכוז האוכלוסייה היהודית ובידודה. האוכלוסייה היהודית התרכזה במרכז העיר, ואילו האוכלוסייה הלא-יהודית עברה לפרברים. אזורים יהודיים מובהקים היו פובונזק, מוראנוב כולל( יקבלאנ), גז'יבוב ולשנו. חלוקת האוכלוסייה היהודית והלא-יהודית בוארשה לפי אזורים (1931- 1938): האיזור יהודים לא-יהודים שיעורי הגידול 1931 1938 1931 1938 באחוזים יהודים לא-יהודים פובונזק 64,740 72,312 25,387 22,586 11.7+ 11.4 - מוראנוב 55,266 57,856 7,201 6,073 4.7+ 15.7 - לשנו 50,488 54,383 43,811 40,196 7.7+ 8.2- גז'יבוב 37,785 36,717 34,383 32,561 2.8- 5.3- מירובה 35,631 37,812 63,312 60,915 6.1+ 3.6- טובארובה 19,481 18,645 52,191 50,410 4.3- 3.4- "עיר עתיקה" 19,107 18,388 31,772 30,779 3.8- 3.1- כיכר העירייה 11,991 12,714 17,996 15,666 6.0+ 13.0 - סולץ 5,297 5,167 54,251 52,245 2.5- 3.7- קושיקובה 4,991 5,413 50,884 47,652 8.5+ 6.4- אורדינאצקה 3,707 3,922 43,841 40,649 5.8+ 7.3- רח' פרבר-קראקוב 3,371 3,209 38,638 35,801 1.2 - 7.3- אויאזדובסקה 2,212 2,118 36,795 36,389 4.3- 1.1 - סה"כ מרכז העיר 314,067 328,476 500,363 471,922 4.6+ 5.7- צפון פראגה 9,319 8,939 47,340 49,485 4.1- 4.5+ דרום פראגה 12,799 12,766 39,695 48,026 0.3- 21.0+ סה"כ בפראגה 22,118 21,705 87,035 97,511 1.9 - 12.0+ פרברים 16,474 18,213 231,340 327,545 10.6+ 41.6+ סה"כ כללי 352,659 367,934 818,738 896,978 4.5+ 9.6+ בשנות השלושים גברה מגמת הריכוז ברבעים היהודיים. בחלקים אחדים של העיר, ובייחוד בפרברים החדשים, היתה מגמה למנוע התיישבות יהודים. ואם כבר התיישבו שם, היו אלה יהודים שלא נבדלו בלבושם, בלשונם ובאורח חייהם מן הרוב הפולני. אולם 90%-כ מיהודי וארשה חיו ברבעים היהודיים ולא היו מעורבים בסביבתם הפולנית. בעוד שהגידול באוכלוסייה הכללית בשנים 1931- 1938 היה כפול מאשר בקרב האוכלוסייה היהודית, גדלה האוכלוסייה היהודית במרכז העיר 5%-ב בערך, ואילו האוכלוסייה הלא-יהודית ירדה ביותר 5%-מ. צפיפות האוכלוסין ברבעים היהודיים של וארשה היתה הגבוהה ביותר בעיר. בעוד שברבעים היהודיים, דוגמת גז'יבוב, היתה הצפיפות 699.8 תושבים לכל הקטאר ובמירובה 587.7 תושבים לכל הקטאר, ברבעים הלא-יהודיים, דוגמת קושיקובה, היתה הצפיפות 203.3 תושבים לכל הקטאר ובשדרות אויאזדוב - רק 97.2 תושבים לכל הקטאר. שיעור הילודה ביישוב היהודי בוארשה היה בקו ירידה מאז ראשית המאה ה- 20. הילודה נתמעטה גם באוכלוסייה הלא-יהודית, אולם היהודים עלו על שכניהם הפולניים בשיעור הירידה. מספר הילדים החיים שנולדו בוארשה על כל 1,000 תושבים: השנים שיעור הילודה יהודים לא-יהודים 1909 - 1913 23.9 30.5 1925 - 1929 15.4 22.4 1930 - 1936 13.1 13.7 בשל שיפור התנאים הסניטאריים והתקדמות הרפואה חלה ירידה מתמדת בשיעור התמותה. אולם, גם במקרה זה הקדימו היהודים את הלא-יהודים בהורדת השיעור. בין יתר הסיבות לכך מזכירים החוקרים את מנהגי ההיגיינה המסורתיים בקרב האוכלוסייה היהודית. למשל, התמותה בקרב היהודים ממחלות סוציאליות כגון שחפת היתה נמוכה למדי - 8.2%, לעומת 14.4% אצל האוכלוסייה הלא-יהודית. התמותה בוארשה על כל 1,000 תושבים: השנים שיעור התמותה יהודים לא-יהודים 1909 - 1913 14.2 21.0 1926 - 1930 10.7 14.8 1931 - 1935 9.9 11.9 1936 9.7 11.0 במשקלם של יהודי וארשה בכלל יהודי פולין היו תנודות כדלקמן: ערב מלחמת העולם הראשונה היוו יהודי וארשה 22%-כ מכלל יהודי פולין; בשנת 1921 ירד שיעורם 10.9%-ל; עד פרוץ מלחמת העולם השנייה חזר השיעור לגדול, אבל הגידול היה איטי: בשנת 1931 - 11.2% ובשנת 1938 - 11.3%. תהליך ההתרכזות בעיר הבירה בלט אפוא עד להקמת פולין העצמאית. מאז הקמת פולין העצמאית הואט תהליך זה, גם בשל איחודה של פולין הקונגרסאית עם איזור הסיפוח האוסטרי, שבו היה ריכוז גדול של יהודים.

סגור

בין שתי המלחמות
גלי ההגירה לוארשה אחרי מלחמת העולם הראשונה והקמת מנגנון השלטון המרכזי הטילו על העיר לחצים כבדים. אולם, היותה הבירה פעל באותו זמן גם לטובת כלכלת העיר. שכן, בשל שוק צרכני יציב יחסית של האדמיניסטרציה המרכזית נשמרה היציבות הכלכלית בוארשה יותר מאשר ביתר חלקי פולין. מבחינה חברתית-כלכלית היוו יהודי וארשה ברובם הגדול את המעמד הבינוני הנמוך בעיר. מדיניות הממשלה פגעה ביהודים ודחקה אותם מעמדותיהם הכלכליות, בפרט לאחר הגברת הפיקוח הממשלתי והרפורמה הכספית שהונהגה בשנת 1923. בשנים הראשונות לעצמאותה של פולין (1918- 1923) היתה בוארשה צמיחה כלכלית מלאכותית, שנבעה בעיקר ממצב של אינפלציה וניפוח המנגנון. עם תום מלחמת העולם הראשונה עמדו יהודי וארשה, בדומה לכלל התושבים, בפני הבעיה של שיקום הכלכלה מן ההרס שגרמו המלחמה וניתוק העיר משווקיה המסורתיים ברוסיה ובפני הצורך להסתגל למצב החדש. בתקופה זו היו היהודים בין יוזמיו הראשונים של השיקום הכלכלי בעיר ובמיוחד בתחומים של סחר החוץ והפנים והקמת תעשיות חדשות. השנים 1923- 1926 היו, כאמור, תקופת הרפורמה של גראבסקי, שניסתה להתאים את הייצור למצב הריאלי של המשק. השלטונות מנעו מיהודים זיכיונות לייצוא ולשיווק סיטונאי. מן היהודים נמנעה דריסת רגל בייצורם ובשיווקם של חמישה מוצרים שהיו מונופולין של המדינה: אלכוהול, טבק, גפרורים, מלח והגרלות. כמו כן נחסמו בפני היהודים הענפים שבחסות הממשלה - התחבורה, תעשיית החימוש, התעשייה הכבדה והתעשייה הכימית. מכה נוספת שניחתה על היהודים בתקופה זו וגם אחר כך היה חוק מנוחת החובה ביום הראשון, שכפה על היהודים למעשה שני ימי בטלה בשבוע. החוק, שהתקבל בסיים בנובמבר 1919, פגע במיוחד בבעלי המלאכה. לגבי החנוונים והסוחרים הזעירים היתה הגזרה חמורה פחות; סגירת החנויות ליומיים אפשרה לאחדים מהם ליהנות מרווחים ספקולטיביים, בייחוד בעת האינפלציה הדוהרת. אולם, משהודברה האינפלציה, סבלו גם הסוחרים מן הגזרה. השנים 1926- 1929, מאז הפיכת פילסודסקי ועד ראשית המשבר הכלכלי העולמי, עמדו בסימן של התאוששות מתונה במשק. היציבות הפוליטית שלאחר הפיכת פילסודסקי עודדה השקעות הון מבפנים ומבחוץ והקמת יישויות כלכליות עצמאיות. גם הלחץ על היהודים פחת במידת מה. היתה זו תקופה של שגשוג יחסי במלאכה היהודית, עד שהחלה אכיפת "חוקת בעלי המלאכה של שנת 1927" ראה( ןלהל), והקמת "לשכות בעלי מלאכה" בשנת 1929, שהגבירה את הפיקוח על המלאכה הבלתי-חוקית. השנים 1929- 1933 היו שנים של שפל כלכלי, שנגרם עקב המשבר בכלכלה העולמית. בתקופה זו נפגעה גם פרנסת יהודי וארשה; הרוכלים והסוחרים הזעירים הגיעו עד פת לחם ממש. השנים 1934- 1939, שבהן הסתמנה התאוששות והאוכלוסייה הלא-יהודית בוארשה נהנתה משגשוג כלכלי יחסי, היו בשביל יהודי העיר שנים של קיפאון ואף ירידה, שהיתה המשך של הירידה שהחלה בשנת 1929. הסיבה העיקרית למצב זה היתה נעוצה במדיניות המכוונת שנקטו השלטונות כלפי היהודים. המסחר היה כאמור עיסוקם העיקרי של המפרנסים היהודיים בוארשה, והסוחרים היהודיים היוו את רוב העוסקים במסחר בעיר. בראשית שנותיה של פולין העצמאית היוו היהודים 74% מכלל הסוחרים בוארשה. ממסחר התפרנסו לא רק בעלי החנויות עצמם, אלא גם הזבנים שהועסקו בחנויות וליד דוכנים, ואשר עבדו תמורת משכורת שקיבלו מן הבעלים. בשנים 1918- 1923 זכה המסחר היהודי בוארשה להתאוששות זמנית, חרף מדיניות הקיצוב המלא ואחר כך החלקי שהטילה הממשלה על הסחורות, ולמרות המונופול הממלכתי על הסחר הסיטונאי בתבואה, סוכר ופחם שהיה נהוג עד שנת 1921. החל משנה זו נכלל במונופול הממלכתי גם הטבק ומוצריו. כאמור, יזמים יהודים תרמו בשנים אלה תרומה חשובה לפיתוח סחר החוץ והפנים של פולין. למשל, סוחרי הטקסטיל היהודיים ברחוב גנשה הצליחו לקשור, כבר בסוף 1919, קשרי מסחר עם אנגליה. עד הקמת המונופול על הטבק בשנת( 1921) היה הסוחר והתעשיין היהודי אליאש טננבאום הראשון שעסק בייבוא חומרי גלם לתעשייה זו לגבולות פולין. הודות ליוזמתו הוקמו בוארשה שני בתי חרושת לטבק: "סירנה" ו"האחים פוליאקייביץ'". החברות המסחריות היהודיות הוותיקות בוארשה, של משפחת הלר ושל משפחת צירינסקי, הצליחו לפתוח את שוקי אנגליה והולנד לעצים מפולין. הסוחרים היהודיים מרחוב פרנצישקאנסקה חידשו את הייצור והשיווק של מוצרי ההנעלה בוארשה. השענים היהודיים מוארשה המשיכו בקשרי הסחר עם שווייץ שנקשרו בזמן מלחמת העולם הראשונה. סוחרי נאלבקי הקימו מחדש את ייצור מוצרי הגלנטריה ושיווקה בתוך גבולות פולין. בשנת 1921 היו סוחרי וארשה היהודיים הראשונים שיזמו קשירת קשרים עם רוסיה הסובייטית. לצורך זה הקימו חברת מניות בהון של 100 מיליון מארק. לא כל הסוחרים היהודיים ידעו לפרוץ את מחסומי ההגבלות ומדיניות הקיצוב. בשל אפליית היהודים בחלוקת הסחורות נאלצו רבים לפנות לשוק השחור ואז נתקלו באמצעים דרסטיים מצד השלטונות. הרפורמה הכלכלית של גראבסקי שהונהגה בשנת 1924 שמה לה למטרה לייצב את המטבע החדש, ה"זלוטי", ולהדביר את האינפלציה ואת שגשוג השוק השחור. בין האמצעים שנקטו השלטונות היו: מיתון, אבטלה והכבדת עול המסים. המיסוי הכבד על מפעלים מסחריים פגע קשות במסחר היהודי. במיוחד נפגעו בתי המסחר הגדולים מן הדרגה הראשונה והשנייה, שעסקו בסחר סיטונאי וסיטונאי-למחצה. רבים מן המפעלים האלה חוסלו לחלוטין ומקצתם התרוששו, עברו למסחר הזעיר והיו לבתי מסחר מדרגה שלישית ורביעית. הביקורת הקפדנית על תשלום המסים הגבוהים פגעה גם בסוחרים הזעירים היהודיים. היו אפילו ניסיונות למחות נגד המיסוי הכבד. למשל, בראשית 1927 סגרו סוחרי הטקסטיל היהודיים את חנויותיהם לכמה שעות לאות מחאה. מטרה אחרת שהציבה לה הממשלה בתקופת גראבסקי היתה חיסול התיווך המסחרי היהודי ועידוד ההתאגדויות (תויצרפואוקה) המסחריות הלא-יהודיות. בשל הקצאה בלתי פרופורציונלית של זיכיונות הייבוא, ומניעת אשראי ממשלתי מחברות יהודיות, היו היבואנים היהודים בין הראשונים שנפגעו. וכבר אמרנו, שהסוחר היהודי, ובמיוחד הסוחר היהודי הזעיר והרוכל היהודי, נפגעו קשה מחוק חובת המנוחה ביום ראשון שכפה עליהם להתבטל ולאבד פרנסה יומיים בשבוע. תוצאת ההגבלות הרבות היתה, שאחוז הסוחרים היהודיים בוארשה ירד 74%-מ בשנת 1921 54%-ל בשנת 1926. בעוד שבתי המסחר היהודיים מן הדרגה הראשונה היוו בוארשה בשנת 1926 40% מכלל בתי המסחר מאותה דרגה, בשנת 1928 הם היוו רק 30.6%. כתוצאה מירידה זאת עלה מספר בתי המסחר היהודיים מן הדרגה השנייה, ובשנת 1928 היוו אלה 59.2%. בתי מסחר סיטונאיים וסיטונאיים-למחצה בוארשה בשנים 1926 ו- 1928: דרגה סך-הכל בתי-מסחר בתי-מסחר לא יהודיים יהודיים 1926 א' 1,666 60.0%)999) 40.0%)667) ב' 32,861 42.7%)14,109) 57.3%)18,842) 1928 א' 1,350 69.4%)821) 30.6%)538) ב' 24,585 40.8%)10,020) 59.2%)14,565) בשנות המשבר הכלכלי ועד מות פילסודסקי (1929- 1935) נפגע קשות סחר החוץ של וארשה שהיו פעילים בו יהודים רבים. היקפו ירד בתקופה זו בשלושה רבעים לעומת 1928. אף בתקופה זו, כמו בימי הרפורמה של גראבסקי, נפגעו בתי המסחר הגדולים, הסיטונאיים והסיטונאיים-למחצה. בשנת 1933 השתייכו רק 2,105 מתוך 16,204 בתי המסחר היהודיים בוארשה לדרגה הראשונה והשנייה; היתר היו קימעונאים. אותו יחס בין המסחר הסיטונאי לקמעונאי היה באותה תקופה גם בבתי המסחר הלא-יהודיים, אולם במקביל נמשכה המגמה הכללית של צמיחת מפעלים מסחריים לא-יהודיים על חשבון אלה היהודיים. המסחר הסיטונאי והסיטונאי-למחצה בוארשה בשנים 1928 ו- 1933: 1928 1933 1928- 1933 לא- לא- הירידה ב-% של בתי יהודים יהודים יהודים יהודים המסחר היהודיים בתי מסחר סיטונאיים 29.5% 60.5% 23.8% 76.2% 15.7 בתי מסחר סיטונאיים- למחצה 59.2% 40.8% 54.6% 45.4% 4.6 סחר הפנים של וארשה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נחלק לשלושה שווקים נפרדים: שוק חופשי, שוק מכוון ובפיקוח השלטונות ושוק של קואופרטיבים צרכניים. השוק שבפיקוח השלטונות לא היה בדרך כלל בידי היהודים. בין הקואופרטיבים הצרכניים היו גם מעט ארגונים יהודיים. למשל, ל"בונד" היו בוארשה 18 חנויות במסגרת הקואופרטיב הצרכני. ואילו מכלל הסוחרים הפרטיים בשוק החופשי כשני-שלישים היו יהודים. מכלל הרוכלים היוו היהודים 84% ומכלל הסוחרים הזעירים ובעלי דוכנים - 84.3%. בשנת 1935 התארגנה "מועצה מרכזית של איגודי הסוחרים היהודיים", שהיתה מורכבת מחמש קבוצות סוחרים ונועדה לסייע לחבריה בכל הקשור לזיכיונות, אשראי, מאבק נגד המיסוי הכבד וכיוצא באלה. בתקופה שלאחר מות פילסודסקי ועד מלחמת העולם השנייה (1935- 1939) נמשכה הירידה במעמד הסוחרים היהודיים בוארשה. שלטונות פולין החלו לנהל מדיניות כלכלית אנטישמית מכוונת וכפי שהתבטא ראש ממשלת פולין דאז סלאבוי סקלאדקובסקי, "מאבק כלכלי נגד היהודים - אדרבא". בשנת 1937 ביטלו השלטונות רבים מן הרישיונות למכירה קימעונית של טבק ומוצריו; כמעט כל העוסקים בענף זה היו סוחרים יהודיים. הממשלה התירה הטלת חרם על המסחר היהודי ועודדה באמצעים של אשראי מועדף ומיסוי נמוך יותר את מתחריהם של היהודים קואופרטיבים( פולניים וחנויות תויטרפ). בהתאם לחוק, כל בעל חנות היה חייב לפרסם את שמו מחוץ לחנותו; מדי פעם הופיעו משמרות חרם ליד חנויות יהודיות. כמו כן הועבר בסיים בינואר 1937, לפי הצעתה של הצירה פריסטור, חוק שהגביל את הייצור והשיווק של הבשר הכשר בנימוק שהשחיטה הכשרה אינה "הומאנית". התקנה שברה את מטה לחמם של בעלי האיטליזים היהודיים. אף העיתונות נרתמה לחרם הכלכלי על היהודים וברחובות רבו כתבי הפלסתר שקראו להחרים את הסוחר ואת בעל המלאכה היהודי. בשנת 1937 החלו חוגים פולניים בוארשה בהוצאתו לאור של ירחון מיוחד בשם "סטראגאן" "דוכן(" תינלופב), שנועד לחזק את התנועה שהחלה בקרב הפולנים להרחיב את מסחרם בדוכני השוק, ענף שנחשב עד כה פרנסה יהודית מובהקת. הקמת חנויות ממשלתיות מתחרות באותו ענף הביאה לייקור הסחורות והלקוחות הקבועים, לא מעטים מהם פולנים, נדרשו לשלם בהן מחיר גבוה מזה ששילמו בחנויות היהודיות. ביטוי למורת רוחו של ציבור הקונים ניתן בכתבות ובקריקטורות. אולם המגמה להקים קואופרטיבים ממשלתיים ולהקטין את מספרם של בתי המסחר היהודיים לא נעצרה. אחת הבעיות שעמן היו צריכים להתמודד הסוחרים היהודיים בוארשה, וכמוהם גם יתר הסוחרים, היתה השגת מקורות אשראי. אולם, בניגוד לסוחרים הפולניים, הסוחרים היהודיים, במיוחד הזעירים שבהם, לא נהנו כלל מן האשראי שהעמידו הבנקים הפולניים לרשות לקוחותיהם. במקום זאת, הם קיבלו אשראי מקופות ללא ריבית (60%), מקואופרטיבים לאשראי (20%), ממלווים פרטיים (15%), מבנקים פרטיים (10%) ומקופות חיסכון מקומיות (5%). המדיניות הכספית של ממשלת פולין העצמאית היתה מכוונת לצמצם את מרחב פעולתה של הבנקאות הפרטית. לפיכך נותרו בוארשה בין שתי מלחמות העולם רק ארבעה בנקים יהודיים פרטיים: בנק האחים שרשבסקי; הבנק של סטאניסלאב לסר; הבנק של ס' נתנזון ושות'; הבנק של ה' גולדפדר שנסגר( בשנת 1932). הגדול שבהם היה הבנק של שרשבסקי, והוא הרבה להיעזר ב"ג'וינט", שהפך אותו לבנק שלו. סייעה לבנק זה גם העובדה שהיה מקורב למסחר ולמלאכה היהודיים. רפאל שרשבסקי, אחד האחים השותפים, היה פעיל גם בחיים הציבוריים: מאז שנת 1916 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היה חבר עיריית וארשה, וכמו כן שימש יושב-ראש אגודת הסוחרים היהודיים בפולין ועמד בראש התנועה הקואופרטיבית. בתקופה זו חל שינוי באופיו ובמבנהו של הבנק היהודי הישן. רוב הבנקים נעשו רכושן של חברות מניות, שבהן פעלו יהודים כמנהלים וכחברי מועצות מנהלים. לצד הבנקים הפרטיים היהודיים פעלו בוארשה בנקים קואופרטיביים או קופות אשראי קואופרטיביות. ראשון לכול"באנק פאר קאאפעראטיווען", שנוסד בשנת 1923 בסיוע "מחלקת העידוד" של הג'וינט. בנק זה ריכז את הפעילות של חברות אשראי בוארשה ומחוצה לה והעניק להן את האשראי הדרוש, והיה למעשה המשכה של חברת האשראי צקק"ס - הקופה המרכזית לאשראי, שנוסדה בשנת 1921 בידי הג'וינט בשיתוף עם יק"א. בשנת 1929 הגיע הונו העצמי של הבנק ל- 3 מיליון זלוטי, ופקדונותיו - לסך 11 מיליון זלוטי. בנקים קואופרטיביים אחרים היו: "בנק בעלי המלאכה", עם הון עצמי של 350,000 זלוטי ו- 3,200 חברים; "הבנק העממי הכללי", שהונו העצמי הגיע ל- 200,000 זלוטי ומספר חבריו ל- 2,600; "בנק הסוחרים", שהיה בעל הון עצמי של 550,000 זלוטי ומספר חבריו 950. בשנת 1921 נוסדה בוארשה ברית של החברות הקואופרטיביות היהודיות "רעוויזיאנס( "דנאבראפ), שסיפקה אשראי לקואופרטיבים ולמוסדות בכל רחבי פולין. ברית החברות הקואופרטיביות נהנתה מתמיכתו המלאה של הג'וינט ובראשה עמדו עסקנים ידועי שם מוארשה. אליה היו מסונפות 624 חברות-אשראי ו- 53 חברות שיתופיות בוארשה ובערים אחרות. הן ריכזו הון עצום - 20 מיליון זלוטי, ופקדונות בסך 70 מיליון זלוטי. מספרם הכולל של החברים בחברות אלה הגיע ל- 200,000 ראשי משפחה, כלומר בערך 25% מכלל המפרנסים היהודים בפולין. הברית הוציאה לאור בוארשה שני כתבי עת ביידיש: "קאאפעראטיווען בעוועגונג" ו"פארן פאלק". מספר חברות האשראי בוארשה בין שתי מלחמות העולם הגיע ל- 27. הונן העצמי הכולל הגיע ל- 3 מיליון זלוטי, ופקדונותיהן הסתכמו בסך כולל של 7 מיליון זלוטי. היו חברים בהן 18,500 ראשי בתי אב. החברות הללו שימשו מקור יחיד לאשראי לשכבות העממיות - בעלי מלאכה וסוחרים זעירים. לצדן של חברות אלה התקיימו עשרות קופות גמ"ח ליד בתי הכנסת, האגודות הציבוריות ועוד. הגיאות בפעילותן של חברות האשראי נמשכה עד שנת 1930. לאחר שנה זו הסתמן שפל בענף זה. בעבר עלה בידן של החברות להתגבר על האינפלציה ועל תקופת הרדיפות של גראבסקי בשנת 1924, אולם עם התגברות הגזרות הכלכליות, משנת 1936 ואילך, שוב לא היה בכוחן להתקיים. המלאכה היתה העיסוק המסורתי השני בחשיבותו בקרב יהודי וארשה, לאחר המסחר. ערב מלחמת העולם השנייה התפרנס כשליש מן האוכלוסייה היהודית בעיר ממלאכה. בשנות ה- 30 היו 57%-כ מכלל בעלי המלאכה בוארשה יהודים. בין שתי מלחמות העולם שינו יהודי וארשה את יחסם למלאכה, בעקבות רדיפות קשות במיוחד מצד השלטונות כלפי המסחר היהודי. לפני מלחמת העולם הראשונה נתפסו העוסקים במסחר ובמלאכה כנחותי דרגה. בימי פולין העצמאית עלה מעמדם של בעלי המלאכה והם החלו למלא תפקיד חשוב בחיים הציבוריים. מאז תום מלחמת העולם הראשונה ועד חקיקת ה"חוק בעניין המלאכות" של 1927 נהנו בעלי המלאכה - יהודים כפולנים - משגשוג יחסי ומליבראליזציה בשל הפיקוח החלש על ההכשרה המקצועית ועל העסקתם של השוליות כאומנים. "חוק בעלי מלאכה" משנת 1927 הכביד את הפיקוח על הכשרת השוליות. יתר על כן, לפי החוק נכללו במסגרת "מלאכה" רק אותם ענפים שהופיעו ברשימת המלאכות ובה טושטשה ההבחנה בין "מלאכה", "תעשייה" ו"עבודת בית". כתוצאה מן החוק הזה לא יכלו אלפי סדנאות זעירות, במיוחד יהודיות, לקבל אישור חוקי לפעילותן. עניין השגת תעודת בעל מלאכה היה לנקודת מחלוקת קבועה בין הארגונים המקצועיים היהודיים ובין הארגונים הלא-יהודיים. כמו שבימי הביניים העמיד הסירוב לקבל יהודים לאגודות בעלי המלאכה מחסום לפני פרנסתם, גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם מנעו חוק בעלי המלאכה משנת 1927 ואי-מתן תעודת בעל מלאכה למי שלא עמד בקריטריונים פרנסה מבעלי המלאכה היהודיים. לפי חוק זה, רק בעל מלאכה בעל תעודת "אומן" היה מוסמך להכשיר שוליות. אומן היה צריך לספק לשוליה ניסיון בעבודה, אך לא להכביד עליו יתר על המידה, כדי שלשוליה יישאר מספיק זמן לבקר באופן סדיר בבית-ספר להכשרה מקצועית עד( גיל 18). כתוצאה ישירה מחוק בעלי המלאכה של 1927, והחמרתו בשנת 1934, צמחה המלאכה הבלתי חוקית. בין השנים 1932- 1934 פעלו 29% מכלל הסדנאות בוארשה, שהעסיקו קרוב ל- 6,000 איש, באופן בלתי חוקי. אי-החוקיות התבטאה בדרך כלל בכך שעסקו במלאכה אנשים ללא אישור על הכשרתם. במיוחד אמור הדבר לגבי שוליות, שאמנם ביצעו את עבודתם, אבל לא מילאו אחר ההתחייבות לבקר בבית-ספר מקצועי. כמו כן, לא כל בעל-מלאכה או בעל סדנה זכה לקבל אישור מן הגופים החדשים שתפקידם היה לאשר את המלאכות - "לשכות בעלי מלאכה". חוק בעלי המלאכה מ- 1927 אמנם לא ביטל את האגודות, אולם על-ידי הענקת הזכות לייצג את האינטרסים של העובדים ל"לשכות בעלי המלאכה" הגביל החוק למעשה את סמכויותיהן וצמצם את חשיבותן. החל משנת 1934 נדרשה, כהוכחה לקבלת הכשרה מקצועית, תעודה רשמית של בעל מלאכה שאושרה בידי הלשכה. יחד עם זאת, הלשכות האלה לא הצליחו לבוא במקומן של האגודות ("םיכצ"ה), שהיתה מאחוריהן מסורת של 600 שנה; ואמנם, בשנת 1938 נתקבל חוק שנתן עידוד מחודש לאגודות בעלי המלאכה. בשנת 1926 פעלו בוארשה 16,500 סדנאות יהודיות שהעסיקו כ- 30,000 עובדים. הללו היוו 54.8% מכלל הסדנאות הפעילות בוארשה. בין השנים 1918- 1926 עלה מספר הסדנאות היהודיות 62%-ב, בעוד שמספר הסדנאות הלא-יהודיות עלה 49%-ב. בשנת 1929 היוו היהודים שהיו( בערך שליש מאוכלוסיית השראו) לא פחות 57.4%-מ מכלל בעלי המלאכה של וארשה. ענפי מלאכה אחדים היו כמעט לחלוטין בידי יהודים. היו אלה המקצועות המסורתיים שהיו ידועים מזה דורות כמלאכות יהודיות. אחוז היהודים במלאכות בשנת 1929 1. כובענות 94% 6.בורסקאות 73% 2. תעשיית סידקית 86% 7. תעשיית כפפפות 72% 3. תפירת נעליים 85% 8. פחחות 70% 4. תעשיית פיאות 83% 9. חייטות 66% 5. שענות 73% בשנת 1921 היו בידי יהודים בוארשה 12,414 סדנאות ומפעלי תעשייה זעירה. מהם היו פעילים 95.4%, אך רק 61.6% מהם העסיקו פועלים: 22.5% העסיקו פועל אחד; 17.6% - 2- 3 פועלים; 2.3% - מעל עשרה פועלים; 0.4% - יותר מ- 50 פועלים. רובם של בתי המלאכה והתעשייה היהודיים נשאו אופי של עסק משפחתי, והבניין שבו נמצא העסק שימש גם למגורים. מפעלים משפחתים אלה עסקו בעיקר בייצור מוצרי טקסטיל. רוב המפעלים התעשייתיים היהודיים לא היו ממוכנים. המלאכות הידניות היו מרובות בדרך כלל בענפי הבניין, העץ, האבן והעור; תעשיית הטקסטיל היתה ממוכנת יותר. רק 6.1% מן המפעלים התעשייתיים היהודיים היו ממוכנים; 61.9%-ב מן המפעלים עבדו מכונות לא אוטומטיות; 32% מן המפעלים פעלו ללא מיכון כלל. התעשייה היהודית בוארשה התבלטה בעיקר בשני תחומים: טקסטיל ועור ותעשיית מזון. 63%-כ מכל מפעלי הטקסטיל בוארשה 76.2%-ו מכלל מפעלי העור היו בידי יהודים. גם בענף המזון היו רבים מן המפעלים בידי יהודים. בין אלה היו המפעל לשוקולד "פלוטוס", ובתי החרושת לסוכר ולשמרים בהנריקוב. מספר לא גדול של יהודים אמידים היו קשורים למפעלי תעשייה פולניים בעיר. למשל, אליהו לשצ'ינסקי היה מנהל חברת המניות "לאס" שהשקיעה בבתי חרושת לייצור עץ לבוד ומרצפות עץ; המנהלים של בתי החרושת למלט "פירליי" ו"סולויי" היו יהודים; בתעשיית המתכת, אחרי מלחמת העולם הראשונה, אמנם נקנו רוב המניות של משפחת וולאנובסקי, שפיתחה תעשיית מתכת עוד בשנת 1858, בידי פולנים, אולם, בשנת 1927 נבחר ייז'י וולאנובסקי לעמוד בראש הסינדיקאט של תעשיית הברזל בפולין ובנו סטאניסלאב וולאנובסקי ייסד בשנת 1928 בית חרושת חדש לייצור ברגים. גם בית החרושת לתיל ולמסמרים "דרוט" נוסד בידי יהודי - יוזף רוזנפלד; היהודי משה הלפרין יזם את הקמתה של חברת המניות פ.פ.ג. שהקימה מפעל לייצור ערדלי גומי, וכן בית חרושת לייצור מכשירי גומי לצורכי תעשייה. בשנת 1929 העסיקו כל בתי החרושת של החברה בפולין, כולל וארשה, יותר מ- 6,000 פועלים ומאות פקידים. שני תעשיינים יהודים מריגה, האחים סובולביץ', ייסדו בוארשה בית חרושת לערדליים "ריגאוואר" (השראו-הגיר). במפעלי תעשייה אלה לא הועסקו כמעט פועלים יהודים. ריכוז המלאכה והתעשייה היהודית בוארשה היה ברובע מוראנוב, 70%-ש מאוכלוסייתו היו יהודים, וכן בכיכר גז'יבוב. פועלי התעשייה ובעלי המלאכה היהודיים לא השתייכו לשכבה סוציאלית אחידה. ניתן היה למוצאם ברובד הנחות ביותר וברובד של המעמד הבינוני. מצבם הכלכלי הבלתי יציב של בעלי המלאכה בכלל ושל היהודים בפרט אילץ אותם לנהל מאבק מתמיד לשיפור תנאיהם. עוד יותר גרוע היה מצב השוליות ופועלי המלאכה. השביתות הגדולות ביותר של שוליות ופועלים בבתי מלאכה ובסדנאות הזעירות נערכו במארס 1928 במאפיות זעירות; שביתת סנדלרים כללית שנערכה בספטמבר 1929 וכן שביתת סנדלרים נוספת בשנת 1936 נגד החברה הצ'כית "באטה", שהציפה את השוק בתוצרת הנעלה זולה ופגעה בסנדלרי וארשה ובמיוחד ביהודים. השביתות נמשכו עשרה ימים. תופעה מיוחדת למלאכה היהודית בוארשה היו עובדי-הבית (םיקינפולאח). בשנת 1931 היו בוארשה 18,000 עובדי בית. מתוך 10,600 עובדי בית בעלי הכשרה מקצועית היוו היהודים 61%. שליש מתוכם היו סנדלרים, ורבע - חייטים. האחרים היו נגרים, תופרי לבנים ואורגים. סדנאות עובדי-הבית העסיקו גם ילדים רבים. עם החמרת המצב הכלכלי בעיר בזמן המשבר הכלכלי העולמי ועד מות פילסודסקי (1929- 1935) גדל מספרם של עובדי-הבית. מצבם החמיר ביותר והיה קרוב לזה של מובטלים. מחירי המוצרים ירדו 60%-ל מערכם. נוסף לכך, עובדי-הבית החלו לקבל הזמנות מלקוחות בניגוד לחוק. לפי צו שר המסחר והתעשייה משנת 1935 הוגדרו כל עובדי-הבית המועסקים בידי גורם חיצוני כבעלי מלאכה הזקוקים לתעודת בעל מלאכה. עובדי-הבית היו רשאים לקבל הזמנות ממשקיעים בלבד ועבודתם היתה עונתית ומוגבלת לכמה חודשים בשנה. את ההכשרה המקצועית קיבלו השוליות והצעירים היהודים בבתי-ספר מקצועיים שונים בוארשה, שרובם הוקמו והוחזקו בידי הקהילה. משנת 1918 עד שנת 1925 התקיימו בוארשה למעשה שני איגודים מרכזיים של בעלי מלאכה יהודיים, ששירתו בעת ובעונה אחת גם את אגודות בעלי המלאכה בערי השדה: "הארגון המרכזי של בעלי מלאכה" - שהתרכזו בו בעלי המלאכה האמידים יחסית שישבו בראש האיגודים של הנגרים, בעלי בתי הדפוס, התפרים, הכובענים, הפחחים, הרפדים, המכונאים, חרטי המתכת והצבעים. הארגון הזה היה נתון להשפעתה של ההסתדרות הציונית. האיגוד השני היה "המועצה המרכזית של בעלי מלאכה" ובו התרכזו בעלי מלאכה דלים יותר, כגון סנדלרים, חייטים, זגגים, קצבים. הללו היו נתונים להשפעתה של מפלגת הפולקיסטים של נח פרילוצקי על( אופייה הפוליטי של מפלגה זו ראה ךשמהב). בשנת 1920 התקיים כינוס גדול של כל בעלי המלאכה היהודים, אולם החלוקה לשני איגודים נשארה בעינה. כל איגוד עשה הרבה למען שיפור מצבם של בעלי המלאכה. שניהם היו מיוצגים במוסדות הציבוריים, בעירייה ובקהילה וכל אחד מהם הוציא לאור ירחון משלו: "עיתון בעלי מלאכה" ו"קול בעלי מלאכה". בשנת 1925, הודות למאמציו של אדם צ'רניאקוב, שהיה אחד הפעילים הבולטים בארגון המרכזי, בא האיחוד. ההנהלה המאוחדת הורכבה מ- 16 איש עם שני יושבי-ראש: רסנר וצ'רניאקוב. הארגון המאוחד הקים קואופרטיב להספקת חומרי גלם בשם "סורביט" שהגיע לשיא פעילותו בשנת 1928. שנתיים לפני כן, בשנת 1926, הקים הארגון את "בנק בעלי המלאכה המאוחד", ששירת יותר מ- 2,400 חברים; בשנת 1928 נתן הבנק הזה הלוואות בסך מיליון זלוטי. הארגון המאוחד גם פתח כמה חנויות קואופרטיביות למכירת בגדים והנעלה. בשנת 1928 נוסד בוארשה איגוד נוסף של בעלי מלאכה, בהשראת ה"בונד" - "איגוד בעלי מלאכה - ר.פ.". איגוד זה איגד בתוכו את השכבות העניות ביותר וחלק ניכר של עובדי-הבית. גם בתקופת השפל של איגודי בעלי המלאכה בשנים 1934- 1935 כלל איגוד זה בוארשה 14 סקציות והיו חברים בו יותר מ- 1,000 איש. כאמור, בין השנים 1927 ועוד( יותר - משנת 1934) עד 1938 לא מילאו האגודות של בעלי המלאכה הפולנים, וגם לא אלה של היהודים, תפקידים כלכליים ומינהליים של ממש. אבל בשנת 1938 הוחזרו להם זכויותיהם ושוב ניתנה להם הסמכות להגן על האינטרסים הכלכליים של בעלי המלאכה, לעודד את ההתפתחות הטכנית של המלאכות, להתארגן לשם השגת חומרי גלם ולשווק את התוצרת, וגם סמכות לפקח על השוליות. במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות העולם עסק האיגוד המרכזי גם בפעילות פוליטית וציבורית. בבחירות לעיריית וארשה ובבחירות לסיים זכה במושבים אחדים. בשנת 1931 שוב התפלג האיגוד המרכזי לשני איגודים, האחד קיבל עליו את דרכו של נח פרילוצקי והשני עמד תחת השפעת הציונים. עסקני האיגוד שבהשראת הפולקיסטים בהנהגתו של רסנר התקרבו לסאנאציה, למרות התנגדות חלק מן הפולקיסטים לכך. הללו שמרו על קו מדיניות זה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, כי השפעתם של הפולקיסטים בציבור היהודי בכלל פחתה והלכה בשנות השלושים. בכל אותה תקופה ערכו איגודי בעלי המלאכה שלושה כינוסים כלליים: בשנים 1925, 1929 ו- 1937. בשנת 1934 נוסד "ועד מאוחד לבעיות המלאכה היהודית" שהשתתפו בו באי-כוח של כל איגודי בעלי המלאכה בפולין. הוועד נאבק כדי להשיג תעודת בעל מלאכה לכל בעל מלאכה יהודי שלא היה יכול להשיגה על-פי החוק של 192 והתיקון שהוכנס בו בשנת 1934. הוועד הגיש לחבריו עזרה משפטית, תמך בכסף באלה שהכינו את עצמם לבחינות, השיג הלוואות לתשלום מסים וכדומה. במשך שנה אחת (1934- 1935) קיבלו 20,000 בעלי מלאכה תעודות בעלי מלאכה. נוסף על איגודי בעלי המלאכה היהודיים הקימו מפלגות ה"בונד" ו"פועלי ציון שמאל" גם איגודי פועלים יהודיים. בשנת 1921 הקים ה"בונד" את "איחוד האיגודים המקצועיים המעמדיים בפולין", ואילו "פועלי ציון שמאל" הקימו את "לשכת הארגון המרכזית של האיגודים המקצועיים המעמדיים בפולין". הארגון המסונף ל"בונד" הוציא לאור את הביטאון "התנועה המקצועית" והארגון של "פועלי ציון שמאל" את "העולם המקצועי". האיגודים המקצועיים האלה פעלו רבות לשיפור תנאי העבודה של הפועלים. הם הקימו קואופרטיבים צרכניים, מסעדה לפועלים, קואופרטיב לשיכון פועלים וקואופרטיב להוצאת ספרים והפצתם. בחסות ה"בונד" פעלו 18 חנויות ו"פועלי ציון שמאל" ארגנו קואופרטיב בסיועו של בעל בית חרושת לארגזים. התנועה המקצועית הפועלית עסקה במספר בעיות אידיאולוגיות וארגוניות שעוררו סביבן הרבה סכסוכים וויכוחים סוערים. שלוש הבעיות המרכזיות היו: (א) השאלה מה צריכה להיות האוריינטציה של תנועת הפועלים והאם צריך להצטרף לאינטרנציונל הסוציאליסטי האמסטרדאמי או לזה המוסקוואי ה"בונד(" השתייך לאינטרנציונל האמסטרדאמי ו"פועלי ציון שמאל" יאווקסומל); (ב) שאלת האיחוד בתוך התנועה המקצועית היהודית בין ה"בונד" ל"פועלי ציון"; (ג) מה צריך להיות היחס לתנועה המקצועית המעמדית הפולנית, הקומוניסטים ופ.פ.ס. יחס הפ.פ.ס. ל"בונד" היה טוב יותר מאשר לאגודות הפועלים הציוניות וארגון זה היה מוכן לשתף פעולה עם עמיתו היהודי בשטח המקצועי. ה"בונד" מצדו ניהל מאבק קשה נגד הקומוניסטים. ואילו הקומוניסטים, לאחר ששיתפו פעולה עם "פועלי ציון שמאל" בשטח המקצועי, יצאו למאבק נגדם. ה"בונד" הצליח להצטרף באופן רשמי ל"מועצה הווארשאית של האיגודים המקצועיים". למעשה, לא זכו האיגודים המקצועיים שבחסות ה"בונד" לשוויון מלא מצד הפ.פ.ס., ומצדה של זו היו גם כמה וכמה גילויים של אנטישמיות.