ל' סיון ה'תשע"ז

גטו וארשה GHETTO WARSAW 4

בין שתי המלחמות
לפי מפקד 1931 היו כאמור בוארשה 352,700 יהודים. מתוכם היו פעילים מבחינה כלכלית 150,874 בלבד, שהם 42.8% מכל יהודי וארשה. אחוז המפרנסים היהודיים עלה בתקופה זו לעומת מפקד 1897, שבו היה אחוז היהודים הפעילים בכלכלה בעיר רק 35.7%. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הצטרפו יותר מבן משפחה אחד למעגל הנושאים בעול הפרנסה. המפרנסים היהודיים התווספו בעיקר לתעשייה ולמלאכה בעוד שבמסחר ירד משקלם. גם במשרות הציבוריות בוארשה, שהיו מובטחות מפני אבטלה בעת משבר כלכלי, היתה אפליה קשה של יהודים; מכלל המפרנסים הלא-יהודיים בוארשה הועסקו 20% במשרות ציבוריות, ואילו אצל היהודים הועסקו רק 2% מכלל המפרנסים במשרות אלה. שיעור היהודים מכלל המועסקים במשרות הציבוריות הגיע לכדי 0.8% בלבד. כאמור, ליהודים לא היתה כמעט דריסת רגל במפעלי התעשייה שבחסות הממשלה התעשייה( הכימית, ענף הדפוס, ייצור מכשירי רדיו תוינוכמו), וגם לא בסחר במוצרים שהיה לממשלה מונופול עליהם מלח(, טבק, ספירט, גפרורים תולרגהו). על-פי המבנה החברתי השתייך רוב האוכלוסייה היהודית למעמד הזעיר-בורגני הנמוך, שהיה דל אמצעים; מעטים השתייכו לפרולטאריון ושכבה דקה ביותר נמנתה עם הבורגנות האמידה. רוב היהודים מצאו את פרנסתם מהחזקת חנויות, או דוכנים או שהיו להם סדנאות למלאכה זעירה. כולם מצאו להם פרנסה בדוחק. לעתים היה מצבם אף גרוע מזה של אנשי הפרולטאריון, משום שלא היו מבוטחים מפני אבטלה, יום העבודה לא היה מוגבל במספר השעות והם לא נהנו מביטוח רפואי. הפרולטאריון היהודי היה מפוזר ברובו בהרבה מפעלים זעירים ועל כן היה קשה מאוד לארגנו לארגון בעל כוח של איגוד מקצועי. מעגל חייהם של רוב יהודי וארשה היה סגור לחלוטין באווירה יהודית. הם חיו ברבעים יהודיים, עבדו אצל בעלי עסקים יהודים, קנו מצרכים אצל חנוונים יהודים, התרפאו אצל רופאים יהודים ואת צורכיהם הרוחניים סיפקו לעצמם ממקורות יהודיים. שיעור מחוסרי העבודה אצל היהודים היה על-פי המפקד משנת 1931 גדול פי אחד וחצי ויותר מאשר אצל הלא-יהודים, ואילו במסחר היה שיעור מחוסרי העבודה היהודים גדול פי שניים וחצי מאשר בקרב הלא-יהודים. שיעור המובטלים מעבודה בוארשה בשנת 1931 היה כדלקמן: יהודים לא-יהודים סה"כ מובטלים 34.4% 20.2% בתעשייה 42.4% 35.5% במסחר 29.0% 12.9% היהודים הועסקו במקצועות שהשכר ששולם בהם היה נמוך מזה ששולם במקצועות אחרים. בתעשייה הכבדה, ענף שבו השתכרו 28.6% מן הפועלים יותר מ- 50 זלוטי לשבוע, היה מספר המועסקים היהודים זעום ביותר. לעומת זאת, בתעשייה הזעירה הלבשה( ליטסקטו), ענף שבו השתכרו רק 6.4% מן המועסקים למעלה מ- 50 זלוטי לשבוע, היה מספר המועסקים היהודים גבוה ביותר: 52.2% מכלל המועסקים היהודים בתעשייה זעירה השתכרו פחות מ- 20 זלוטי בשבוע. שכר נמוך ואבטלה בשיעור גבוה לא היו הפגעים היחידים שסבלו מהם המועסקים במפעלים הזעירים. עובדי-הבית היהודים בוארשה, שעשו את עבודתם בבתיהם, עבדו בתנאים נוראים מבחינה היגיינית. יום עבודתם היה ארוך מאוד ושכרם מועט ביותר. במקצועות יהודיים אחדים, כגון תפירת לבנים ובגדי נשים או כובענות, היה אחוז גבוה ביותר של ילדים מגיל 13 עד 18, והללו השתכרו לעתים פחות מ- 10 זלוטי לשבוע. גם פיזורם הרב של הפועלים היהודים במפעלים קטנים תרם לחולשתו של הפרולטאריון היהודי. פחות 10%-מ מכלל הפועלים היהודיים היו מרוכזים במפעלים שהעסיקו יותר מ- 20 פועלים; למעלה מ- 60 אחוזים מכלל הפועלים היהודים היו מפוזרים במפעלים שעבדו בהם פחות מ- 5 פועלים. למצב זה גרמו בעיקר נעילת שערי התעשייה הגדולה בפני הפועל היהודי ביוזמת השלטונות והנטייה היהודית המסורתית לעצמאות. כמו כן, מפעלים גדולים עבדו דרך קבע בשבתות, דבר שלא התאים לאורח חייו של הפועל היהודי. על המצב החומרי של האוכלוסייה היהודית בוארשה ניתן ללמוד משיעורי המסים ששולמו לקהילה: משלמי המסים לקהילה היהודית בוארשה בשנת 1933 היו כדלקמן: מספר משלמי המס סכום המס המס השנתי במספרים ב-% במספרים ב-% מוחלטים מוחלטים 5 זלוטי 7,465 18.6 37,325 1.5 10 זלוטי 11,590 28.8 115,900 4.7 11 - 25 זלוטי 8,434 21.0 163,935 6.6 26 - 50 זלוטי 5,759 14.3 239,270 9.7 51 - 100 זלוטי 3,400 5.8 297,765 12.1 101 - 200 זלוטי 1,666 4.1 287,155 11.7 201 - 500 זלוטי 1,291 3.2 457,800 18.6 501 - 1000 זלוטי 367 0.9 298,750 12.1 למעלה מ- 1000 זלוטי 253 0.6 567,550 23.0 בסך הכל 40,225 100.0 2,465,450 100.0 לפי המפקד של 1933 שילמו בוארשה מסים לקהילה רק קצת יותר מ- 40,000 משפחות. דהיינו, כמחצית מן האוכלוסייה היהודית בוארשה בסך-הכל( היו אז בוארשה בערך 80,000 משפחות יהודיות, שמנו 360,000 שפנ) היתה משוחררת אפילו מתשלום 5 זלוטי לשנה. יהיה מספרם של אלה שהתחמקו מתשלום מסים אשר יהיה, אין ספק, שעשרות אלפי משפחות יהודיות בוארשה היו עניות כל כך שאפילו 5 זלוטי היו בשבילן נתח נכבד מתקציבן. בערך 40% מכלל משלמי המס שילמו עד 10 זלוטי לשנה, שהכניסו קצת יותר 6%-מ מכלל ההכנסה ממסים. קבוצת העשירים שיכלו לשלם בין 500 ל- 1000 זלוטי לשנה היוו 1.5% מכלל משלמי המסים, והם הכניסו 35% מכל סכומי המס. שכבת הביניים, ששילמה בין 100 ל- 500 זלוטי לשנה, הכניסה בערך 30% מכלל ההכנסה ממס. החלוקה המקצועית של המפרנסים היהודיים בוארשה בשנת 1931 היתה כדלקמן: גינון, דיג וייעור 249 מלאכה ותעשייה 70,574 מסחר וביטוח 49,496 קומוניקציה ותעבורה 5,225 שירות ציבורי, כלי קודש 2,173 חינוך ותרבות 6,411 רפואה ותברואה 5,909 שירותי-בית 4,527 משתכרים ללא עבודה 3,592 לא מוגדר 3,067 סך-הכל 151,153

סגור

בין שתי המלחמות
אחד המפעלים המפוארים של יהדות וארשה בין שתי מלחמות העולם היה ארגון העזרה הסוציאלית. לראשונה רוכז מפעל הפיקוח הסוציאלי בידי הסתדרויות סוציאליות מרכזיות בעלות היקף ארצי שמרכזן בוארשה. עד לתקופה זו היתה העזרה הסוציאלית מרוכזת במוסדות הקהילה, בחברות סעד וצדקה מקומיות או שהיתה בעלת אופי פילנתרופי וללא ארגון. גם בתקופת פולין העצמאית המשיכו לפעול בוארשה מוסדות סוציאליים קהילתיים עירוניים, אולם ארבעה תחומים זכו לטיפול ריכוזי מאורגן בידי הסתדרויות מרכזיות בעלות תחום פעולה ארצי והם: (א) בריאות - בכך עסקה ה"טאז"; (ב) הכשרה מקצועית - שבה טיפל אור"ט; (ג) מתן מחסה ליתומים ולילדים עזובים - בכך עסק "צנטוס"; (ד) טיפול בפליטים ובמהגרים - שהיה נתון בידי סניף "היאס" בפולין לפירוט( ראה ןלהל). ג'וינט. ראש וראשון למוסדות הסעד והעזרה בפולין בין שתי מלחמות העולם היה הג'וינט - ועד הסיוע האמריקני. אף-על-פי שנוסד כדי לסייע ליהודים קרבנות מלחמת העולם הראשונה, המשיך הג'וינט בפעולתו גם אחרי המלחמה והפך להיות בפולין - כמו בחלקי עולם אחרים - מוסד עזרה מרכזי ליהודים במדינה זו. גם הפעילות של ארבע ההסתדרויות הסוציאליות הארציות שהוזכרו לעיל והאפשרות להרחיבה הסתייעה בעיקר בתמיכתו הכספית של הג'וינט, שהוציא לצורכי העזרה ליהדות פולין מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד 1930 כ- 75 מיליון דולר. הג'וינט שמר על העקרונות הקונסטרוקטיביים של הסיוע ולכן בה במידה שפחתה עזרת הג'וינט כן התגברה העזרה העצמית של האוכלוסייה היהודית בוארשה ובפולין בכלל. במשך הזמן נתאפשרה גם קבלת כספים מתקציבי הממשלה והעירייה לטובת המוסדות היהודיים לעזרה סוציאלית. בראשית שנת 1919 הגיע לוארשה אחד מחברי משרד הג'וינט בהולנד כדי לחקור את מצב האוכלוסייה היהודית במקום ולפקח על חלוקת כספי העזרה שהגיעו מאמריקה. לפי הצעתו נשלחה מארצות הברית במשך שנת 1920 קבוצה של 120 עובדים סוציאליים בראשותו של קפטן ורזאנגר. כעבור מספר שנים בוטלה השיטה של נציגים קבועים מאמריקה, אך כספי הג'וינט המשיכו לזרום לאותם הארגונים שהוא החל לסייע להם. תחום הפעילות הראשון שבו החל הג'וינט בפולין העצמאית היה הסיוע לפליטים שהציפו את וארשה אחרי מלחמת העולם הראשונה. בשנים 1918- 1919 נזקקו לסיוע מרבית יהודי וארשה (320,000 שפנ) ובתוכם פליטים רבים. בתחום הסיוע לפליטים המשיכו לפעול ועדי פליטים שונים, וביניהם "ועד העזרה ליהודי פולין" בגרמניה, "יעקאפע" ברוסיה וה"איזראעליטישה אליאנס" שמרכזו בווינה. הג'וינט תמך בוועדים אלה בכספים, מצרכי מזון, לבוש, עזרה רפואית, שיכון, מציאת תעסוקה, מתן הלוואות, חיפוש קרובים והעברת כספים מקרובים בחוץ לארץ. בתקופה שבין יולי 1921 לאפריל 1923 נהנו מכספי הג'וינט באמצעות ועדי הפליטים בוארשה 185,000 יהודים בפולין. באפריל 1923 הופסקה פעולתם של ועדי הפליטים. הג'וינט המשיך בפעולתו, במסגרות שונות, במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות העולם. הוא התמסר במיוחד למתן מחסה ליתומים וילדים עזובים, אשר מספרם אחרי מלחמת העולם הראשונה הגיע בפולין ל- 40,567 נפש והם היוו 71% מכלל היתומים היהודיים באירופה באותה תקופה. החל משנת 1923 פעל הג'וינט למטרה זאת באמצעות הארגון החדש - "צנטוס" ראה( ןלהל). הג'וינט סייע גם בשיקומם הכלכלי של יהודי פולין: בעזרתו הוקצו כספים להקמת מוסדות אשראי לסוחרים ובעלי מלאכה, לקואופרטיבים לאשראי ולקופות לגמילות חסדים. השתתפות הג'וינט בקופות גמילות חסדים בפולין היתה כדלקמן: השנה הון כללי בדולרים השתתפות הג'וינט של קופות גמ"ח סכום % 1926 335,237.75 199,368.83 59.5 1930 1,009,886.99 563,241.64 55.8 1933 1,202,231.35 622,383.27 48.2 1934 1,289,617.41 644,405.86 50.0 הג'וינט סייע גם בארגון קואופרטיבים לייצור, שיווק, בניין ודפוס ולקואופרטיבים הצרכניים של ה"בונד" ושל "פועלי ציון". בתחום ההכשרה המקצועית פעל הג'וינט בשיתוף עם שאר החברות לעידוד השכלה מקצועית בפולין, דוגמת יק"א העולמית. יק"א, החברה לעידוד הגירה והתיישבות יהודית מתוכננת מחוץ לאירופה נוסדה( בשנת 1891 ביוזמת הברון הירש והברון דלישטור), פעלה בפולין בין שתי מלחמות העולם בעיקר בתחום של הקמת בתי-ספר מקצועיים. יק"א קיימה ברחבי המדינה 17 בתי-ספר מקצועיים שלמדו בהם כ- 2,500 תלמידים. בוארשה תמכה יק"א בבית-הספר למלאכה ברחוב סטאווקי, שמספר תלמידיו ערב מלחמת העולם השנייה היה 200 בערך ראה( ןלהל). לצדו של הג'וינט בתחום ההכשרה המקצועית פעל הסניף הווארשאי של אור"ט ראה( ןלהל). הג'וינט תרם רבות גם למוסדות החינוך היהודיים הכלליים על זרמיהם השונים "תרבות(", ציש"א, "יבנה" דועו). בתחום החינוך והתרבות פעלה לצד הג'וינט הסתדרות "בני ברית" העולמית, אף היא.מיסודם של יהודי אמריקה. במסגרת מטרותיה לתמוך במדעים ובאמנויות, סייעה "בני ברית" בהקמת המכון למדעי היהדות והספרייה שליד בית הכנסת ל"נאורים", ובייסוד הירחון היהודי-פולני "מיישיינצ'ניק ז'ידובסקי". "בני ברית" תרמו גם למוסדות סעד, כגון לקופת מלווה מרכזית ללא ריבית, למוסד לילדי ישראל חירשים ועיוורים בוארשה וכיוצא באלה. טאז. הסתדרויות לעזרה סוציאלית בעלות ארגון-גג ארצי שמרכזן בוארשה היו: "טאז, החברה לשמירת בריאותם של אוכלוסי היהודים בפולין" שמה( מורכב מראשי התיבות של "טובאז'יסטבו אוחרוני "היבורדז). "טאז" נוסדה רשמית בשנת 1921. בהתחלה פעלה חברה זו בהיקף מצומצם בסניפים האזוריים, ורק משאישרו השלטונות את תקנונה, בשנת 1923, היא החלה לפעול בהיקף ארצי. "טאז" המשיכה למעשה את הפעולה הרפואית של הג'וינט ושל ההסתדרות האחות "אז"ע", שנוסדה בשנת 1912 ברוסיה והקימה סניף בוארשה. מלחמת העולם הראשונה הביאה עמה מחלות מדבקות רבות, כגון: טיפוס הבהרות והבטן, דיזנטריה, שחין, שנית ועוד. בפולין נתפשטו גם מחלות סוציאליות, כגון: שחפת, גרענת, גזזת וכן מחלות הנובעות מרעב כרוני שהפיל חללים רבים. המלחמה הרסה את השירות הרפואי בפולין והשלטונות היו חייבים אמנם לשקמו, אך היהודים לא יכלו ליהנות מקופות החולים שהקימו השלטונות לקופות( נתקבלו שכירים בלבד, כלומר פועלים םידיקפו) והם נאלצו להקים לעצמם מפעלי עזרה עצמית. כאמור, תמיכה כספית רבה המשיכה לזרום למטרות אלה מן הג'וינט. פעולתה של "טאז" בין שתי מלחמות העולם בוארשה ובפולין כולה הקיפה את התחומים האלה: (א) הגנת האם והילד - ל"טאז" היו 28 תחנות ייעוץ לטיפול בתינוקות, 11 תחנות הדרכה לנשים הרות, 15 מעונות יום ו- 19 מטבחים לחלוקת חלב; (ב) רפואה והיגיינה בבתי-הספר - "טאז" הפעילה 57 מרפאות לתלמידי בתי-הספר ואלה פיקחו על 366 בתי-ספר שלמדו בהם 45,467 תלמידים. בשנים 1923- 1939 הוציאה "טאז" מן הערים למעונות קיץ 166,679 ילדים בגיל 6 עד 15; (ג) מלחמה במחלות סוציאליות - "טאז" החזיקה 12 מרפאות לחולי שחפת ו- 8 מכונים לטיפול בגזזת; הודות למאמצים אלה המחלה הודברה כמעט לחלוטין וכמחצית מחולי הגרענת נרפאו ממחלתם; (ד) תעמולה למען שמירה על ההיגיינה והסברה לעם - במסגרת זו התקיימו הרצאות, פורסמו חוברות ואף יצאו שלושה כתבי-עת ביידיש: "פאלקס געזונד" - הוצאה פופולרית לעם, "זיי געזונד" - לתלמידי בתי-הספר, ו"סוציאלע מעדיצין" - כתב-עת מדעי לרפואה סוציאלית; (ה) עזרה רפואית - למרות שעיקר עניינה של "טאז" הוא רפואה מונעת, היא נאלצה להיענות גם לצרכים הרפואיים הקיימים. לחברה היו 97 מוסדות רפואיים. מלבד החזקת מרפאות ובתי חולים משלה תמכה "טאז" ב- 47 בתי חולים יהודיים במדינה. בוארשה היו מספר בתי חולים יהודיים. אחד מהם, ברחוב דבורסקה 17, היה אחד מבתי החולים הגדולים ביותר בוארשה (1,200 תוטימ). בשנת 1923 הוקם לידו בית-ספר לאחיות. בית חולים יהודי גדול אחר היה ברח' צ'יסטה; זה היה בית חולים לילדים על שם באומן וברסון. "טאז" תמכה בבתי החולים האלה, וגם העירייה השתתפה במידת מה במימונם. בוארשה פעלה גם החברה "בריאות", החברה היהודית למלחמה בשחפת, שנוסדה בשנת 1908 ביוזמת ד"ר יוסף דוידזון. "בריאות" קיימה מרפאה בוארשה ובית הבראה באוטווצק. כ- 5,500 חולים עברו מדי שנה במרפאת החברה ובכית ההבראה באוטווצק התרפאו מדי שנה 170 חולים. בתחום זה פעלה בוארשה גם חברת "מרפא" נוסדה( בשנת 1921), שסייעה במיוחד לחולי שחפת עניים. צנטוס. חברה לטיפול ביתומים יהודיים מקור( השם ראשי התיבות של "צנטראלה אופייקי נאד "ימאטורייש), הוקמה בוארשה בשנת 1923, ובשנה זו אישרה ממשלת פולין את תקנונה. לפי המבנה שלה היתה "צנטוס" פדרציה של שמונה ועדים גליליים שניהלו את עבודתם תוך אוטונומיה רחבה. "צנטוס" שימשה בתור נציגות של ארגוני המחסה לילדים כלפי חוץ, ארגנה שיתוף פעולה עם הג'וינט, פיקחה על פעולתם של הארגונים המקומיים ובעיקרו של דבר היתה מעין מרכז עיוני שבו נדונו כל הבעיות החינוכיות והציבוריות הקשורות למפעל המחסה לילדים. "צנטוס" הוציאה-לאור שני כתבי עת: "דאס שוצלאזע קינד" ו"אונזער קינד", שניהם בעריכת אברהם לוינסון. בעיותיהם של ילדים יתומים לובנו בוועידות ובכנסים הכלליים שערך הארגון. עם הקמתו בחרו באי-כוח של שמונת הוועדים הגליליים במועצת "צנטוס" ובוועד פועל. בראש הנשיאות, מיום הקמתה ועד מלחמת העולם, עמד הסנאטור שרשבסקי. את המחנה של תומכי "צנטוס" היוו יותר מ- 60,000 חברים ששילמו מס חבר חודשי קבוע. יותר מ- 300 עסקנים עמדו לרשותו. החל בשנת 1926 פחתה והלכה השתתפות הג'וינט בהוצאות המנגנון של "צנטוס". בשנת 1926 היה שיעור התמיכה 55.5%, ואילו בשנת 1934 פחת השיעור 10.8%-ל. בשנים הראשונות היו רוב הילדים (82%) מרוכזים בבתים פרטיים ובחסותן של משפחות, ורק 18% היו במעונות ילדים ופנימיות. לעומת זאת, בשנת 1938 שהו רק 40% מן הילדים במחסה פרטי ואילו 60% התגוררו בבתי יתומים או במעונות. מספר מעונות הילדים ערב מלחמת העולם השנייה היה רב ואף כושר קליטתם גדל. בוארשה עצמה היו 15 בתי מחסה שטיפלו ב- 404 ילדים (157 נערים ו- 247 תורענ). 21 מילדים אלה היו יתומים מאב ומאם, 171 היו יתומים למחצה ו- 212 היו אחרים. מקור המימון הבטוח ביותר עבור מפעל מחסה לילדים בשנות העשרים המאוחרות ובשנות השלושים היתה האוכלוסייה המקומית, שידעה להעריך את חשיבות המפעל. הממשלה ומוסדות ציבור ממלכתיים תרמו כספים רבים לכיסוי ההוצאות עבור ילדים לא-יהודים, אך מעט מאוד עבור ילדים יהודים. בשנת התקציב 1937/8, למשל, כיסתה ההקצבה הממשלתית ל"צנטוס" רק 4.6% מתקציבה הכולל של חברה זו, ההקצבה של העיריות כיסתה 10.6%, ואילו חלק הארי של המימון בא מן הג'וינט, שכיסה 84.8% מכלל התקציב. מקום מיוחד בין המוסדות לילדים תפס בית היתומים ברח' קרוכמאלנה 92, שבראשו עמד המחנך, רופא הילדים וסופר הילדים יאנוש קורצ'אק הנריק( טימשדלוג). היה זה בית יתומים שזכה למוניטין באירופה כולה. הוא נוסד בסוף המאה ה- 19 ביוזמתה של חברת "עזרת אחים". בשנת 1912 עבר המוסד למשכן הקבע שלו ברח' קרוכמאלנה ושם נשאר עד חיסולו בידי הגרמנים בשנת 1942. בהתאם לסיסמתו "בית עבודה ובריאות", ניהל ד"ר קורצ'אק את המוסד כמעין רפובליקה של ילדים. במסגרת הבית פעל בית משפט מיוחד של ילדים לפתרון סכסוכים ביניהם, וכמו-כן התקיים בו "משאל עם" והופיע עיתון שערכו וכתבו הילדים. ליד בית היתומים אורגנה חווה מיוחדת שבה עבדו היתומים. מלבד כל אלה נוסדה "קרן עצמית" שתמכה ביתומים בעוזבם את המוסד. נוסף על בית היתומים ברח' קרוכמאלנה 92, פעלו בוארשה עוד כמה בתי יתומים ביוזמת הקהילה ובסיוע "צנטוס", כגון "בית מחסה ליתומים" שנוסד בשנת 1917, שהקנה ליתומים הכשרה מקצועית, בדרך כלל בתחומי המלאכה והמסחר; "בית יתומות", שנוסד בשנת 1936 ובו הוכשרו החניכות למקצועות תפירה ומלאכת יד; בית יתומות "אשל", שנוסד כשנת 1915 ביוזמת פעילי "המזרחי". אור"ט. ראשי( התיבות של השם הרוסי של הארגון: "אובשצ'סטבו רספרוסטראנניה "הדורט) - היה איגוד עולמי לפיתוח השכלה מקצועית ולהפצת מקצועות עבודה בין היהודים. הוא הוקם ברוסיה בשנת 1880. ב- 28 בנובמבר 1921 אישרה ממשלת פולין את התקנון של ה"חברה להפצת עבודה מקצועית וחקלאית בקרב היהודים - אור"ט". מקום מושבו של האיגוד היה בוארשה. שדה פעולתו הקיף את המדינה כולה. ליושב-ראש ראש מרכז אור"ט נבחר ד"ר משה זילברפרב. למרות הקשיים שהערימו שלטונות החינוך הפולניים עלה בידי אור"ט להקים רשת מוסדות במדינה - "טכניון" בית-ספר( ןוכית) בווילנה וכמו-כן בתי-ספר מקצועיים וסדנאות - שלמדו בהם כ- 3,000 תלמידים. בסך הכל נהנו משירותי אור"ט יותר מ- 61,000 איש. אור"ט לא הסתפק בהפצת השכלה מקצועית, אלא פעל גם לשיקום החיים הכלכליים היהודיים על-ידי מתן אשראי, הספקת מכונות וחומרי גלם לסדנאות למלאכה, שיקום מבני בתי-ספר ועוד. פעולה זו נתאפשרה מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה הודות להקצבות הג'וינט ויק"א, אך בהמשך הזמן הלכה וגדלה העזרה של אור"ט עצמו. סיוע נתקבל גם מן הקהילה ומן העירייה. נוסף למרכז אור"ט הארצי בוארשה, הוקמה בעיר בתמיכת הקהילה "חברה להספקת עבודה לעניים", שפעלה על בסיס עירוני עוד משנת 1905. אחרי מלחמת העולם הראשונה המשיכה החברה להתקיים ועסקה בניהול בתי מלאכה וסדנאות כדי להעניק הכשרה מקצועית לצעירים מחוסרי אמצעים, ואף הקימה כמה בתי-ספר מקצועיים. היא"ס. ראשי( תיבות של שם החברה תילגנאב) נוסדה בשנת 1909 ביוזמת יהודי ארצות הברית במטרה לסייע למהגרים יהודים לפתור את בעיות ההגירה והקליטה שלהם. הסניף בפולין החל לפעול אחרי מלחמת העולם הראשונה והיה כפוף למרכז בוארשה בעקבות התאחדות באי הכוח של היא"ס באירופה עם המועצה היהודית העולמית, המשרד הארצישראלי המרכזי, הוועד המרכזי לעזרת יהודי אוקראינה והתאחדות הפועלים להגירה. התקנון של החברה אושר בידי ממשלת פולין. בראש החברה בפולין עמדו בזמנים שונים ד"ר יצחק שיפר, אברהם פודלישבסקי וד"ר מאיר פקר. היא"ס טיפל בבעיותיו של המהגר היהודי החל מראשית צעדיו בפולין, בעברו דרך ארצות המעבר ועד הגיעו למחוז חפצו. היא"ס דאג לשיפור תנאי הנסיעה באניות, סידר שיעורי ערב ללימוד שפות לועזיות, סייע לחיפוש קרובים, דאג לנשים עגונות, נתן הלוואות ותמיכות למהגרים עניים וכדומה. בשנת 1930 נפתח בוארשה, ברחוב מילנה 18, "בית המהגר היהודי" על שם אברהם פודלישבסקי. מטרת המוסד הזה היתה למצוא מחסה למהגרים שבאו מרחבי פולין ולספק להם את המידע הדרוש להם. ב"בית המהגר היהודי" מצאו מחסה גם החלוצים שהתכוננו לעלייה לארץ-ישראל. מספר המהגרים שנהנו מעזרת היא"ס ו"בית המהגר היהודי" היה: בשנת 1931 - 4,243 איש; בשנת 1923 - 4,550 איש; בשנת 1933 - 5,380 איש; בשנת 1934 - 6,100 איש ובשנת 1935 - 6,300 איש. היא"ס דאג גם ליהודים שגורשו מגרמניה לפולין לאחר עליית היטלר לשלטון, ובמיוחד לאחר פרשת זבונשין בשנת 1938.

סגור

בין שתי המלחמות
לפי ענפי העזרה הסוציאלית נתחלקו המוסדות הללו לכמה סוגים: (1) עזרה רפואית; (2) מתן סיוע ליולדות; (3) תמיכה בעניים באמצעות בתי-תמחוי, מטבחים עממיים וחלוקת וזבילות מזון, לבוש וחומרי הסקה לחורף; (4) סיוע לסוחרים עניים; (5) מושבי זקנים; (6) עזרה לחולי רוח ונכים; (7) סיוע בקבורת מתים. המוסדות שהגישו טיפול רפואי מוזל או חינם נקראו בשם "לינת צדק". בוארשה היו קיימים שבעה מוסדות כאלה, שהיו מפוזרים בכל העיר. הם כללו שירותי מעבדות, בתי מרקחת ואחדים כללו אפילו שירותי אמבולנס, מכון רנטגן, חדרי ניתוח וכוארשה. קרובים למוסדות הרפואיים של "לינת צדק" היו המוסרות מסוג "ביקור חולים", שהיו מפוזרים בעיר ונקראו בשמות שונים דוגמת "עזרת חולים", "ביקור חולים", "חברת רחמנים", "מחזיקי חולים", "משמרת חולים בלילה", "חברת מבקרים" וכוארשה. במלחמה בשחפת הצטיינו כאמור החברות "מרפא" ו"בריאות". כל אחת מהן קיימה בית הבראה ומרפא לחולי שחפת באוטווצק (120- 140 תוטימ). חברת "מרפא" הקימה בוארשה בית מרפא לחולי קצרת. עזרה ליולדות עניות ניתנה לא רק במוסדות העזרה הרפואיים הכלליים. למטרה זו הוקמו מוסדות מיוחדים. המפורסם ביותר היה "עזרת יולדות עניות" ברחוב ז'לאזנה 42, שנוסד עוד בשנת 1882 ולידו פעל מוסד גינקולוגי מיוחד. מוסדות התמחוי והמטבחים העממיים, שחלקם נשאו את השם המסורתי "הכנסת אורחים", היו מרובים בוארשה. כולם חילקו לעניים ארוחות חינם או במחיר מוזל. באחדים מהם סעדו צהריים ולעתים גם ערב 900 עד 1,300 איש בממוצע. לחגים חילקו סוכר, תפוחי אדמה, קמח, שמן, ולפסח גם יין ומצות. ליד מוסדות אלה התקיים גם מפעל "מתן בסתר" שטיפל בחלוקת חבילות מזון לנצרכים מכובדים שירדו מנכ- סיהם, בעיקר לחגים. במיוחד הצטיינו בשטח זה החברה "בית לחם" ברחוב( אלקטורלנה 14), חברת "תומכי עניים" ברחוב( מילנה 3), "הכנסת אורחים" ברחוב( טווארדה 4), "מחזיקי בחורי ישיבה" ברחוב( פרנצישקאנסקה 19), חברת "מחזיקים בתורה" ולידה חברת "הכנסת כלה" ועוד. אחת מחברות אלה אספה - על-ידי שליחיה, שהיו ידועים בשם "גוט שבת יידעלעך", מפני שנהגו לפתוח במלים אלה, מדי שבת, את פנייתם ליהודים לתרום - כל מיני מאפה שנזרקו( אליהם מן תונולחה) בשביל נצרכים, ביניהם אסירים יהודים הכלואים בבתי הסוהר. בסוג אחר של עזרה סוציאלית עסקו המוסדות שהושיטו סיוע לסוחרים עניים ולבעלי מלאכה שהתרוששו. בתחום זה פעלו חברת "עזרה", שנוסדה עוד בשנת 1902, חברת "אחיסמך", שנוסדה בשנת 1905 וחברת "אחיעזר", שנוסדה בשנת 1901. החברות האלה נתנו לנזקקים שלהן תמיכה חומרית: הן סייעו בהקמת הסדנה או העסק, עזרו במצרכי מזון, בנדוניה ובסידור חתונת בניהם ובנותיהם של הנזקקים וכדומה. בסוף שנות העשרים נוסרה בעיר חברת "ועד ההצלה" לשם מתן עזרה לנפגעי המשבר הכלכלי. חברה זו המשיכה להתקיים עד ערב מלחמת העולם השנייה. היא פעלה בתחומים שונים: מתן הלוואות למרוששים לרכישת סחורה או חומרי גלם, השגת מקום לחנות, הגנה מפני צווים לפינוי הדירות, מתן עזרה מידית בכסף, במזון ובלבוש. בסיוע הג'וינט הקימה החברה קופת גמ"ח. במשך שנות קיומה עזרה חברת "ועד ההצלה" ל- 92,000 נפש כמעט. בין בתי הזקנים של וארשה היה ידוע במיוחד מושב הזקנים "סחרוניסקו" ברחוב גורצ'בסקי 9. הוא נוסד אחרי מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1924 נבנה בניין, שבו מצאו זקנים מחוסרי אמצעים מקום מגורים קבוע חינם אין כסף. בשנת 1928 הוקם בית מחסה מיוחד לזקנים בעלי מקצועות חופשיים ("וקסינגוא"), שכלל גן מטופח, חדר קריאה, ספרייה, מרפאה ועוד. בשנת 1937 התגוררו במושב הזקנים הכללי 43 קשישים ו- 45 קשישות; במוסד השני התגוררו באותו זמן 12 קשישים ו- 51 קשישות. ברשות המוסד היה גם מגרש בשרודבורוב ושם הקימה ההנהלה בית מרגוע לזקנים לימי הקיץ. במסגרת הסיוע לנכים הוקמו בוארשה מספר מוסדות חשובים: (1) "המוסד היהודי לעיוורים", שנוסד בשנת 1926 ליד חברת "עזרה לילדים יהודיים עיוורים בפולין". למוסד זה התקבלו ילדים עיוורים מכל רחבי הארץ והם שהו במוסד עד שנת ה- 30 לחייהם. ערב מלחמת העולם השנייה היו במוסד 40 איש; (2) "המוסד היהודי לחירשים", שהקימה "החברה להגנת חירשים-אילמים" ביוזמת ד"ר לודביק זאמנהוף בשנת 1921. המוסד כלל פנימייה ובית-ספר מיוחד לילדים חירשים, שלמדו בו מדי שנה כ- 100 ילדים מכל רחבי פולין; (3) "החברה לעזרת יהודים חולי רוח", ששכנה ברחוב מוניושקי 11, נוסדה בשנת 1906. חברה זו קיימה באוטווצק מוסד מיוחד לילדים מפגרים. בקבורת המתים טיפלו שתי חברות קדישא: "חסד של אמת", שמשרדה היה ברחוב גז'יבובסקה 21, ו"חסד אמת", שפעלה ממשרדה ברחוב לשנו 25א. שתי החברות סייעו גם למשפחות עניות בהבאת נפטריהן לקבר ישראל ותמכו בבני המשפחה הקרובים ביותר. מפעל סעד חשוב בוארשה כמו בכל יתר קהילות ישראל היו קופות הגמ"ח השונות. מלחמת העולם הראשונה שיתקה לגמרי את קופות הגמ"ח של וארשה. בשנת 1920 שוקמו והוקמו קופות רבות כאלה. הקופות האלה שוקמו ביוזמת ארגונים מקצועיים, חברות סוציאליות, בתי כנסת, נדבנים ועסקנים פרטייים, וכן מתרומות הג'וינט. בשנת 1925 החל הג'וינט בפעילות נרחבת למען שיקום קופות גמ"ח בעיר. לצורך זה הוקם מוסד מרכזי כלל-ארצי למתן הלוואות ללא ריבית ("עבאקעצ"). המוסד שכן ברחוב יאסנה 10. במוסד זה רוכזו 48 קופות גמ"ח שנתנו בשנים 1926- 1938 כשני מיליון הלוואות כסך כולל של 180,000,000 זלוטי. ההלוואות ניתנו לתקופות ארוכות וללא ריבית, או בריבית סמלית. הג'וינט השקיע במוסד זה כחמישה מליון זלוטי, סכום השווה להון העצמי של הקופות, שנצטבר מתרומות שונות או מדמי חבר. מוסד "צעקאבע" הוציא לאור בוארשה שני ירחונים: "פאלקס הילף" ו"דאס וירטשאפטליכע לעבען". בכתבי עת אלה השתתפו סופרים, כלכלנים ועסקנים סוציאליים דוגמת י' בורנשטיין, י' גיטרמן, ד"ר יצחק שיפר ואחרים. הירחונים הוקדשו לענייני הקופות ולמחקרים על המבנה הסוציאלי והמצב הכלכלי של השכבות העממיות היהודיות. נוסף למוסד המרכזי, התבלטו בוארשה כמה קופות גמ"ח. מבין החשובות שבהן ייזכרו כאן: (1) קופת גמ"ח שליד ועד ההצלה ברחוב לשנה 48. הון היסוד שלה מתרומות ומן הג'וינט הגיע לסך 900,000 זלוטי ומספר הלווים לשנה היה בערך 6,500 אבות( החפשמ); (2) קופת גמ"ח ברחוב גז'יבובסקה 29, שהיתה בעלת הון יסוד בסך 500,000 זלוטי ומספר הלווים שלה עלה על 4,000 לשנה; (3) קופת גמ"ח מרכזית איחוד( של 63 קופות קטנות השראוב), שמקום מושבה היה ברחוב קרולבסקה 16. הונה הגיע ל- 400,000 זלוטי ומספר הלווים בשנה היה 3,000. נוסף על אלה פעלו בכל רחבי וארשה מספר גדול של קופות קטנות שהתנהלו בידי עסקנים מקומיים. להלן חלוקת ההכנסות של חברת "צנטוס" (%-ב): השנה תמיכת הג'וינט אמצעים מקומיים 1926 55.5 44.5 1927 42.1 57.9 1928 24.1 75.9 1929 14.5 85.5 1930 22.5 77.5 1931 23.6 76.4 1932 46.3 53.7 1934 10.8 89.2 שיעור התמיכה הממשלתית והציבורית באגודות סעד ועזרה: ב-% של יהודים ב-% של לא-יהודים בסך הכל הכנסות האגודות 69.3 2,432,000 33.0 2,873,000 5,005,000 מן הממשלה ומן המוסדות הציבוריים 17.7 551,000 39.0 3,193,000 3,744,000 שונות 13.0 404,000 28.0 2,378,000 2,782,000 בסך הכל הכנסת 100.0 3,087,000 100.0 8,444,000 הוצאות 29.4 3,146,000 70.6 7,507,000

סגור

בין שתי המלחמות
בין שתי מלחמות העולם התרכזה בוארשה כל הפעילות המפלגתית של יהודי פולין. למרות המאמצים השיטתיים לדחוק את רגלי היהודים מעמדותיהם הכלכליות וחרף האנטישמיות שהלכה וגברה במהלך הגיבוש של מדינת פולין העצמאית, איפשר המשטר הלאומני ליהודים פעילות עצמאית ענפה למדי בתחום התרבותי והפוליטי. וארשה הפכה להיות במידה רבה המרכז הפוליטי והתרבותי של יהדות פולין כולה והוא אף הקרין מאורו לפזורה היהודית שביתר ארצות אירופה. ציונים כלליים - זה היה הגוש המרכזי בהסתדרות הציונית העולמית. המצע שלו לא חרג מתוכנית באזל ומנהיגיו הגדירו את עצמם כ"סתם ציונים" שאינם נמנים לא עם המחנה הציוני הדתי, ואף לא עם המחנה הסוציאליסטי וגם לא עם המחנה הרוויזיוניסטי. לימים, בכינוס הכללי שנערך בקראקוב בשנת 1931 היה גוש פוליטי זה למפלגת "הציונים הכלליים". בוארשה נתרכזה רק אחת מארבעת המסגרות הארגוניות שפעלו בתוך הגוש הזה ברחבי פולין, זו שנקראה "ההסתדרות הציונית של פולין הקונגרסאית". בנוסף להסתדרות הציונית הזאת פעלו ברחבי פולין עוד שלוש הסתדרויות נפרדות: במזרח גאליציה מרכזה( היה בובלב), במערב גאליציה ובשלזיה מרכזה( היה בוקארקב) והמרכז הציוני בווילנה, שריכז את הפעילות בליטא. בבחירות לסיים המכונן של 1919 התמודדו שתי רשימות: המועצה הלאומית היהודית הזמנית בוארשה, שכללה את נציגי ההסתדרות הציונית של פולין הקונגרסאית וה"מזרחי" בוארשה, וההסתדרות הציונית של מערב גאליציה. זו האחרונה זכתה בניצחון מוחץ על יריבתה. לא אחת התעוררו סכסוכים על סמכויות בין ארבע ההסתדרויות, ובמיוחד בין המרכזים בלבוב ובקראקוב, ובין זו של וארשה. היתה גם כפילות בפעילותן של ההסתדרויות. ונוסף על כל אלה התפתח מאבק קשה בין ציוני פולין הקונגרסאית ובין ציוני גאליציה על הבכורה במועדון הפרלמנטרי היהודי ("ולוק"ה) בסיים. בשנת 1925 התכנסה בוארשה הוועידה הראשונה של הציונות הכללית כולה. הוחלט להקים מועצה עליונה שתהיה אחראית לוועידה הארצית של הציונות הכללית, שהיתה אמורה להתכנס אחת לשנה. אולם, בוועידה הארצית השנייה, שנערכה בשנת 1926, פרשו ציוני מזרח גאליציה ומערב גאליציה מן המועצה העליונה. במשך רוב התקופה שבין שתי מלחמות העולם ריכזה וארשה את הפעילות וייצגה את פולין הקונגרסאית ואת איזור ליטא ווילנה בלבד. הדמות הבולטת בהסתדרות הציונית בוארשה ובציבור היהודי בפולין, בעיקר באיזור הסיפוח הרוסי לשעבר, היה יצחק גרינבאום. הוא היה גם האישיות היהודית הבולטת בסיים הפולני לאחר( שקמה מדינת ישראל היה גרינבאום שר הפנים הראשון הלש). את דרכו במדיניות הפולנית הגדיר גרינבאום עצמו באחד מנאומיו שנשא בוועדה המדינית של אחת הוועידות הציוניות באותה תקופה כדלקמן: אם רוצים אנו להקים מולדת עצמאית לעם היהודי בארץ-ישראל, חייבים אנו לנהל את מלחמתה של יהדות פולין, שהיא הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באירופה. לא נוכל לבנות את מולדתנו בא"י, שזה תהליך ממושך, אם לא נחפה על נסיגתם של היהודים ממרכזי הגולה, אם נרשה שנסיגה זו תהיה נסיגת בהלה. במסגרת המאבק לשוויון זכויות ליהודים בפולין היה יצחק גרינבאום אחד מיוזמי הקמתו של גוש המיעוטים הלאומיים לקראת הבחירות לסיים הפולני השני בשנת 1922. אולם, גם בפולין הקונגרסאית ובוארשה עצמה היו חברי מפלגה שחלקו על דרכו של גרינבאום. שני נושאים מרכזיים היו נתונים במחלוקת. האחד קשור במדיניות שיש לנקוט כלפי הממשל הפולני והאם צריך להגיע להסדר עם ממשלת גראבסקי ב- 1924 ("הדוגוא"). יצחק גרינבאום התנגד להסדר עם ההנהגה האנדקית, ואילו ליאון רייך מלבוב ויהושע טהון מקראקוב, שהצטרפו אליהם רבים מן הציונים הכלליים בוארשה, סברו אחרת וחתמו על הסכם עם גראבסקי. ההסדר שהוסכם עליו הבטיח, בין השאר, לממשלת פולין את תמיכת החוגים היהודיים בסיים לקראת יציאת משלחת מטעם ממשלת פולין לארצות הברית כדי לבקש מן האמריקנים מלווה לשיקום הכלכלה. נושא המחלוקת השני היה קשור לעניינים הפנימיים של ההסתדרות הציונית העולמית, ועיקרו הצעתו של חיים וייצמן להרחיב את הסוכנות היהודית. בשל שתי מחלוקות אלה נתפלגה ההסתדרות הציונית של פולין הקונגרסאית שמרכזה בוארשה בשנת 1924 לשתי סיעות: סיעת "על המשמר" בראשות יצחק גרינבאום וסיעת "עת לבנות" בראשות ליאון לוויטה ויהושע גוטליב. סיעת "על המשמר" התנגדה להרחבת הסוכנות היהודית לפי הצעתו של וייצמן. היא היתה בעד נקיטת עמדה תקיפה יותר כלפי המנדט הבריטי כארץ-ישראל ודרשה שתינקט מדיניות רדיקלית יותר להגנת זכויות היהודים בפולין. סיעת "עת לבנות", לעומת זאת, שייצגה את היסוד השמרני יותר בהסתדרות הציונית, תמכה בהצעתו של וייצמן בנושאים הציוניים ובתחום הפוליטיקה היהודית בפולין נטתה בדרך כלל ליתר מתינות ולהשגת הסדר עם השלטון. הפולמוס בין שתי הסיעות פילג את מפלגת "ההסתדרות הציונית" "הציונים( "םייללכה) בוארשה במשך שנים. בתחילת הסכסוך, בשנת 1924, ניצחה סיעת "עת לבנות" של לוויטה וגוטליב וניצחונה שם קץ לשבע שנות שלטונו של גרינבאום בסניף הווארשאי. אולם בשנת 1930 חזרה סיעת "על המשמר" של גרינבאום וניצחה את "עת לבנות". סיעת "על המשמר" שלטה בהנהגת סניף וארשה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בין הפעילים בוועד המרכזי של המפלגה מאז 1930 היה משה קליינבוים לימים( משה סנה, מפקד ההגנה ואחר כך חבר מפ"ם ולבסוף מנהיג י"קמ), שנבחר לתפקיד יושב-ראש הוועד המרכזי בשנת 1934. באותה שנה עלה גרינבאום לארץ-ישראל ואת מקומו בהנהגת מפלגת "הציונים הכלליים" של פולין הקונגרסאית תפס א' הרטגלס. הפילוג בין "על המשמר" ובין "עת לבנות" המשיך להתקיים בסניף הווארשאי, והחל מ- 1935 הוא הקביל לפילוג בתוך ההסתדרות הציונית העולמית בין "התאחדות עולמית של ציונים כלליים" ל"ברית עולמית של ציונים כלליים". אולם אלה האחרונים היו בסניף של וארשה מיעוט מבוטל. בבחירות לקונגרס הציוני ה- 21, שנערכו בשנת 1939, קיבלה רשימת "ברית עולמית של ציונים כלליים" "עת( "תונבל) בוארשה 265 קולות, לעומת 1,061 קולות שקיבלה סיעת "על המשמר". מפלגת "הציונים הכלליים" הוציאה לאור ביטאונים בעברית, ביידיש ובפולנית, ניהלה את המשרד הארצישראלי בוארשה ואת המועצה הלאומית הזמנית, החזיקה רשת של בתי-ספר בפיקוחה של ועדת התרבות, ניהלה את הסוכנות הטלגרפית היהודית יט"א, שתפקידה היה "להפיץ לעיתונות מידע על החיים היהודיים בציבור הפולני והיהודי". כמו כן ניהלה המפלגה חברה להוצאה לאור והנחתה את פעולותיהם של מאות הסניפים המקומיים שלה ואספה תרומות למען ארץ-ישראל. המפלגה הציבה לעצמה שתי מטרות: להנהיג את התנועה הציונית ולהנהיג את הציבור היהודי בוארשה ובפולין הקונגרסאית. נציגי "על המשמר" המשיכו להיאבק על זכויות יהודי פולין בסיים עד הבחירות לסיים הרביעי, שנערכו בשנת 1930. בבחירות אלה זכתה המפלגה רק במנדט אחד ומכאן ואילך ישבו בפרלמנט הפולני צירים יהודים שלא נמנו עם סיעת "על המשמר". למפלגת "ההסתדרות הציונית" בוארשה היו מסונפים ארגוני הנוער "הנוער הציוני" ו"החלוץ הכלל-ציוני". ארגונים אלה עסקו בפעולות של חינוך ציוני והכשרה חקלאית ומקצועית לקראת העלייה לארץ-ישראל. ארגון נוסף שפעל במסגרת המפלגה היה ארגון הנוער האקדמאי הציוני "למטרה". תנועת הנוער של "הציונים הכלליים", "הנוער הציוני", עברה גלגולים אחדים עד שהוקמה בצורה מגובשת בשנת 1932. בשנת 1927 נוצרו כמה ארגוני נוער של צופים. לאחר שאימץ לעצמו "השומר הצעיר" מצע ציוני-מרכסיסטי הוקם הקן הראשון של "השומר הלאומי" בוארשה. חמש שנים לאחר מכן התאחדו רוב ארגוני הנוער ה"שומריים" הלא-מרכסיסטיים - "השומר הלאומי" ו"הרצליה", בפולין הקונגרסאית, "הנוער העברי" ו"עקיבא" בגאליציה וארגונים דומים באירופה - לארגון עולמי אחד והפכו להיות תנועת "הנוער הציוני" שסניפו המרכזי היה בוארשה. אחד הפעילים הבולטים בסניף המרכזי היה משה קולודני לימים( משה קול, מנהיג הליברלים העצמאיים בישראל ושר מטעם מפלגה וז). חניכיה של תנועה זו באו מכל שכבות הציבור, אם כי ראשיתה בתנועת הנוער הלומד. דרך החינוך היתה חלוצית-צופית והודגש בה עקרון "הקבוצה" כצורת התיישבות מועדפת. "דרך השומר הלאומי" היה ביטאונה של התנועה, וכאשר היה לירחון נקרא "דרך הנוער הציוני". "בלוי וייס" היה הביטאון המשותף לכל התנועה החלוצית הכלל-ציונית, כולל "הנוער הציוני" ו"החלוץ הכלל-ציוני". כמו-כן הופיעו ביטאון לשכבת הצופים בשם "שבילים" והביטאון "עולם הזאב" של שכבת "הזאבים". בבחירות לקונגרס הציוני ה- 21, שנערך בשנת 1939, הופיע "הנוער הציוני" של פולין הקונגרסאית ברשימה נפרדת, שקיבלה בוארשה 147 קולות. במחנה הציוני של יהודי וארשה פעלו, בנוסף לגוש המרכזי של "מפלגת ההסתדרות הציונית" או ה"ציונים הכלליים", מפלגות ציוניות אחרות שכוחן עלה במיוחד בשנות ה- 30. המחנה הציוני הדתי סניף הסתדרות "המזרחי" הוקם בוארשה בשנת 1916. עם תקומת פולין העצמאית הרחיבה הסתדרות "המזרחי" את פעולתה והצטרפו אליה עסקנים ורבנים בעלי השפעה. עסקני "המזרחי", ובראשם הרב יצחק ניסנבוים ויהושע השל פרבשטיין, נכנסו למועצה הלאומית הזמנית. האחרון גם נבחר לסיים המכונן בשנת 1919 כנציג רשימה זו. "המזרחי" שיתף פעולה עם מפלגת "ההסתדרות הציונית" במאבק על השגת שוויון זכויות ליהודים. הוא גם השתתף בארגון גוש המיעוטים לסיים השני בשנת 1922. אולם בתוך הקהילה נאבקה הסתדרות "המזרחי" עם שאר הציונים על הצביון הדתי ובמיוחד על החינוך הדתי-לאומי. ויחד עם זאת תמכו הציונים ב"המזרחי" נגד "אגודת ישראל" בוועד הקהילה ובזכות תמיכה זו נבחר פרבשטיין ליו"ר ועד הקהילה הראשון של וארשה בפולין העצמאית ונשאר בתפקיד זה משנת 1926 עד 1931. בדומה ל"ציונים הכלליים" היתה גם מפלגת "המזרחי" מאורגנת על בסיס טריטוריאלי. בפולין היו שלושה ארגוני-גג של "המזרחי" - בפולין הקונגרסאית, בגאליציה המערבית ושלזיה ובגאליציה המזרחית. הסניף הראשי של "המזרחי" בפולין הקונגרסאית היה בוארשה. המפלגה הקימה רשת חינוך משלה - "יבנה" - שהקיפה בכל רחבי פולין 230 בתי-ספר. בוארשה עצמה היו בסוף שנות השלושים שלושה בתי-ספר כאלה. גולת הכותרת של החינוך הדתי-לאומי היה הסמינריון למורים ורבנים "תחכמוני" שפעל בוארשה. בראש המחלקה ללימודי קודש של המוסד הזה עמד ר' משה סולובייצ'יק ובראש המחלקה ללימודי חול עמד פרופ' מאיר באלאבאן. מספר התלמידים בבתי-הספר "יבנה" שבוארשה לבדה הגיע בראשית שנות השלושים ל- 12,000 תלמידים ותלמידות. "המזרחי" הקים קואופרטיבים צרכניים, מטבחים עממיים ובתי יתומים. מוסדות "המזרחי" נסתייעו בארגון "עזרת תורה" שבארצות הברית, שהיה מקורב לג'וינט. החל משנת 1919 הוציאה המפלגה לאור בוארשה שבועון עברי בשם "המזרחי" עורכו( היה הרב י' םיובנסינ) וכן מספר שבועונים ביידיש: "אונזער שטימע" עם( מוסף ירבע), "דאס יידישע לעבן", "אונזער וועג" ופרסום בעברית בשם "הקדם" עורכו( היה ש"ח יודנל). ליד "המזרחי" פעלו "צעירי המזרחי" ו"החלוץ המזרחי". ראשית התארגנותם של "צעירי המזרחי", שהזדהו עם "הפועל המזרחי" בארץ-ישראל, היתה בוועידת היסוד שנערכה בשנת 1921. בשנת 1928 כבר מנו "צעירי המזרחי" 10,000 חברים ברחבי פולין, רובם בפולין הקונגרסאית. הסניף המרכזי של התנועה היה בוארשה. שתי התנועות לא ניתקו את הקשר עם מפלגת האם "המזרחי", אבל הדגישו את העבודה במקצועות המלאכה והחלוציות. הן ארגנו קורסים למסגרות ולנגרות, הגבירו את פעילותן בקיבוצי ההכשרה ובמשרד הארצישראלי וייסדו את "קרן החלוץ המזרחי". בוארשה קמו באותה תקופה גם קבוצות של "החלוץ המזרחי-שמאל", שהשתתפו במגביות למען ארץ-ישראל העובדת. בבחירות לקונגרס הציוני ה- 14, שנערכו בשנת 1925, העמידה "החלוץ המזרחי-שמאל" רשימה משלה ובמקום בולט בה הופיע הרבי מיאבלונה, הרב יחזקאל טויב. בוארשה זכתה רשימה זו ל- 1,453 קולות ועמדה במקום השני אחרי "עת לבנות" ולפני "על המשמר". בינואר 1926 כינסה הקבוצה ועידה בוארשה שבה הכריזה ש"הסתדרות העובדים" היא הארגון החוקי היחיד של מעמד הפועלים בארץ-ישראל. בשנים שלאחר מכן ירד כוחה של הקבוצה. בוארשה פעלה גם תנועת הנוער של "המזרחי" - "השומר הדתי" לימים( "בני "אביקע), שרוב חבריה באו מחוגי הנוער הדתי הלאומי הלומד. הם הקימו קיבוצי הכשרה בעלי ייחוד חינוכי מסורתי והיו ממניחי היסוד של הקיבוצים "טירת צבי" ו"כפר עציון". אחד מהוגי רעיון "תורה ועבודה", שעמד בבסיס תנועת "צעירי המזרחי" ואחר כך "המזרחי" כולה, היה שמואל חיים לנדוי מגאליציה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הוא פעל בוארשה ובה פיתח את רעיונותיו במאמרים הרבים שכתב, ביניהם בכתב-העת "הקדם" שיצא לאור בוארשה בעריכתו. בבחירות לקונגרס הציוני ה- 21 שנערך( בשנת 1939) היה מספר הקולות שקיבלה רשימת "המזרחי" בוארשה 1,282 - דומה למספר הקולות שקיבלו "הציונים הכלליים" משתי הרשימות גם יחד. המחנה הציוני-סוציאליסטי "פועלי ציון". אגודות סטודנטים ציוניות-סוציאליסטיות היו קיימות בוארשה מאז 1905. הבולטות מביניהן היו "מתתיהו" ו"קדימה". המפלגה הציונית-סוציאליסטית ההמונית הראשונה בוארשה היתה "פועלי ציון". ועידתה הראשונה של מפלגה זו נערכה בוארשה בדצמבר 1918. בבחירות לסיים המכונן בשנת 1919 השתתפו "פועלי ציון" ברשימה משלהם. הם קיבלו רק ציר אחד - מאכס רוזנפלד מלבוב; לאחר מותו בא במקומו ד"ר יצחק שיפר. בבחירות למועצה העירונית של וארשה, שנערכו באותה שנה, זכו "פועלי ציון" בשני צירים. כידוע, התפלגה "פועלי ציון" בשנת 1920 ל"שמאל" ו"ימין" על רקע יחסה לאינטרנציונל הסוציאליסטי וההסתדרות הציונית. "פועלי ציון-שמאל" פרשו מן ההסתדרות הציונית העולמית וחזרו אליה רק בשנת 1938. בוארשה עזבו עסקני מפלגה אחדים את "פועלי ציון-שמאל" והיו למנהיגי המפלגה הקומוניסטית. בבחירות לסיים השני, שנערכו בשנת 1922, סירבו "פועלי ציון-שמאל" להשתתף בגוש המיעוטים וניסו להקים גוש סוציאליסטי, אולם ניסיון זה נכשל. בפעולתם בקרב האיגודים המקצועיים נתקלו "פועלי ציון-שמאל" בקשיים, מפני שבחוגים אלה נודעה בוארשה השפעה רבה ל"בונד" ולפ.פ.ס. רק אחרי מאבק עלה בידיהם לחדור לאיגודי האורגים, נגרי הבניין, המלצרים, הזגגים ומובילי הקמח. המפלגה הקימה תנועת נוער בשם "יוגנט" (רעונ), שבראשה עמדו יעקב קנר ואברהם פריינט ואחר כך גם רפאל מאהלר ועמנואל רינגלבלום. תנועת הנוער קיימה קשר הדוק עם מפלגת האם. תפקידה היה להכשיר פעילים צעירים שיצטרפו בבוא העת לשורות המפלגה. התנועה הצליחה לגייס נוער פרולטרי במספרים גדולים. בקן של וארשה היו בשנת 1919 לפני( גוליפה) כמה מאות בני נוער. בתחום הקואופרציה הקימו "פועלי ציון-שמאל" מוסדות אחדים. החשובים שבהם היו מטבחי הפועלים הקואופרטיביים בוארשה, שחילקו מדי יום כ- 1,000 ארוחות צהריים. "פועלי ציון-שמאל" הקימו קואופרטיב צרכני, שהיו לו 4 סניפים, וכן כמה קואופרטיבים יצרניים. "פועלי ציון-שמאל" פעלו בוארשה יחד עם ה"בונד" ברשת החינוך של ציש"א. בשנת 1922 כבר היו בוארשה כ- 20 בתי-ספר יידישאיים, ארבעה מהם ע"ש בורוכוב. אולם בסוף שנות השלושים נותרו בוארשה ארבעה בתי-ספר של ציש"א בלבד. המפלגה ארגנה שיעורי ערב לפועלים, חוגים של חובבי דראמה, מקהלות ועוד. בראש המפעלים החינוכיים האלה בוארשה עמד עמנואל רינגלבלום. "פועלי ציון-שמאל" הקים בוארשה אגודת ספורט של הפועלים בשם "שטערן" (בכוכ) שהיתה לארגון המוני. למרות ש"פועלי ציון-שמאל" היתה מפלגה חוקית במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות העולם, היא היתה נתונה לרדיפות בשל היותה שמאלנית ובשל פעילותם של קומוניסטים, שמצאו במסגרתה מפלט ליגאלי. לעתים קרובות נערכו בקרב עסקניה מאסרים. בשנת 1934 ישבו רבים מהם בכלא. ביניהם היו נתן בוקסבוים, יעקב קנר, יצחק לב ועוד. במיוחד נרדפה העיתונות הפועלית-ציונית. אחד מעיתוניה של המפלגה היה ה"ארבייטער צייטונג", שהופיע בהתחלה שלוש פעמים בשבוע ואחר כך רק פעם בשבוע ובשמות שונים. בשנת 1922 הוציאה המפלגה לאור גם עיתון יומי בשם "דאס לעבן" וביטאוני נוער שנסגרו מפעם לפעם בפקודת השלטונות: "יוגנט פאן", "פרייע יוגנט", "יונגער קעמפער". נוסף על כתבי-העת האלה הוציאה המפלגה לאור בוארשה את ה"ידישער ארבעטער פנקס" בעריכת זרובבל שרק (1927) ואת "פועלי ציון אלמאנאך" (1931). ערב מלחמת העולם השנייה התקיימה "פועלי ציון-שמאל" כמעט באופן בלתי ליגאלי. בתחום הפעילות הארצישראלית תמכה מפלגה זו במוסדות דוגמת "קופת פועלי א"י" ובנק הפועלים, וחבריה השתתפו בעלייה הבלתי ליגאלית לארץ-ישראל. בשנת 1937 החלה מפלגה זו להשתתף בקונגרסים של "ליגת ארץ-ישראל העובדת", ובשנת 1938 חזרה להסתדרות הציונית. מפלגת "פועלי ציון-ימין", בניגוד ל"פועלי ציון-שמאל", לא עזבה את ההסתדרות הציונית, על-פי האידיאולוגיה שלה היתה מפלגה זו קרובה ל"אחדות העבודה" של ארץ-ישראל בשנות העשרים. אבל בוארשה היתה המפלגה חלשה למדי. היא התאוששה רק לאחר שהתאחדה עם הפלג הסוציאליסטי של תנועת "צעירי ציון", תנועה שהתפלגה כידוע בשנת 1919 לשני זרמים: ה"עמלני" והסוציאליסטי. הזרם העמלני של "צעירי ציון", שבראשם עמדו בוארשה יהודה אייגס והאחים אברהם ויוסף גרביצקי, התאחד כבר בשנת 1920 עם תומכי "הפועל הצעיר" שבארץ-ישראל ויצרו את מפלגת "ההתאחדות" בפולין ראה( ןלהל). הזרם הסוציאליסטי של "צעירי ציון", לעומת זאת, המשיך להתקיים ואף הרחיב את שורותיו, במיוחד לאחר שנוספו אליו כוחות אינטלקטואליים שהגיעו מרוסיה. בשנת 1920 הקימו חבריו בוארשה ובחלקים אחרים של פולין את "האיחוד המזרחי" "המזרח( "דנאבראפ) של "צעירי ציון", ואף המשיכו להוציא לאור את ביטאונה של המפלגה "באפרייונג" החל( להופיע בשנת 1918), שעורכו היה ישראל מרמינסקי. בשנת 1926 התאחד הפלג הסוציאליסטי של "צעירי ציון" עם "פועלי ציון-ימין" והשניים הקימו יחד מפלגה חדשה - "פועלי ציון-צ"ס". "פועלי ציון-צ"ס". החל מהקמתה בשנת 1926 עסקה מפלגה זו הרבה בארגון עצמי ובפעילות למען העלייה לארץ-ישראל, במיוחד במסגרת המשרד הארצישראלי בוארשה. "פועלי ציון-צ"ס" ניסתה להשתלב במסגרת המערכת החינוכית של ציש"א, שנמצאה בתחום השפעתם של ה"בונד" ו"פועלי ציון-שמאל". אולם הרוח האנטי-ציונית ששררה ברשת חינוך זו אילצה את המפלגה להסתלק מציש"א ולהקים מערכת חינוך משלה - "שול-קולט", שהקצתה בבתי-הספר שלה מקום חשוב ללימוד השפה העברית וההיסטוריה של ארץ-ישראל. המפלגה ניסתה לחדור לאיגודים המקצועיים של ה"לאנד ראט", שהיו נתונים להשפעת ה"בונד". הניסיון המוצלח הראשון היה ארגון אגודת הסבלים. עידוד חשוב לכך נתן למפלגה בואו של אבא חושי לימים( ראש עיריית הפיח) לוארשה כדי לגייס סבלים יהודיים לעבודה בנמל חיפה. בשנת 1933 נוסדה בוארשה הסתדרות "העובד" - מועצה מקצועית מרכזית, שהקיפה 11 איגודים מקצועיים. ברם, הניסיונות לאחד את המועצה המרכזית עם ה"לאנד ראט" שבהשפעת ה"בונד" עלו בתוהו. במארס 1934 מנה "העובד" 206 סניפים ובהם 5,196 חברים, רבים מהם בוארשה. היו אלה בעלי מלאכה ואנשי המקצועות החופשיים, רובם מועמדים לעלייה. מבחינה ארגונית היה "העובד" קשור ב"החלוץ" ומבחינה מדינית-חברתית היה קשור ב"פועלי ציון-צ"ס". החל מראשית שנות השלושים עלתה קרנה של המפלגה בוארשה ובפולין כולה והיא היתה לתנועת המונים ותפסה את המקום השני אחרי ה"בונד" בתנועת הפועלים היהודית בוארשה ובחלקים אחרים של פולין. החל מן הקונגרס ה- 18 (1933) קיבלה "רשימת ארץ-ישראל העובדת" את רוב ציריה בפולין בזכות תרומת "פועלי ציון-צ"ס". בוארשה עצמה קיבלה "רשימת ארץ-ישראל העובדת" בבחירות לקונגרס ה- 18 (1933) 29.5% מכלל המצביעים בעיר ובקונגרס ה- 21 (1939) - 48.1% מכלל קולות המצביעים. מרכז המפלגה ומרכז "החלוץ" בוארשה שיתפו פעולה בתחום ההכשרה וההסברה. בספטמבר 1931 הקימה המפלגה בוארשה את הסתדרות הספורט "הפועל". החל משנת 1933 הוציאה המפלגה לאור בוארשה עיתון יומי בשם "דאס ווארט" עורכו( הראשי היה זלמן רובשוב לימים זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת לארשי), ולאחר הפסקה את "דאס נייע ווארט". העיתון היה לאחד המכשירים העיקריים בפעילותה של המפלגה ואחד הגורמים לגידולה. ביטאונה הרשמי של המפלגה היה "באפרייאונג ארבייטער שטימע". תנועת הנוער של "פועלי ציון-צ"ס" - "פרייהייט" ("רורד") קמה לאחר שנתאחדו בשנת 1926 "פרייהייט" - תנועת הנוער של הפלג הסוציאליסטי של "צעירי ציון" - ו"יסא"י" יידישע( סאציאל-דעמאקראטישע ארבייטער טנגוי) - תנועת הנוער של "פועלי ציון-ימין". התנועה החדשה מנתה מראשית הקמתה בוארשה כמה מאות חברים. בשנת 1926 החלה תנועה זו להוציא לאור את הירחון "פרייהייט", שהמשיך להופיע בוארשה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. נוסף לירחון זה הוציאה התנועה לאור ירחון נוסף, "יונג און פריי", ששינה את שמו מאוחר יותר ל"אויפאנג" ושימש גם ביטאון מפלגת האם "פועלי ציון-צ"ס". תנועת הנוער "פרייהייט" גדלה בקצב מהיר. שבע שנים לאחר שהוקמה, בשנת 1933, כבר היו לה בוארשה בלבד 1,000 חברים בערך. בשנה זו, בזמן הקונגרס הציוני ה- 18, הוחלט שכל הארגונים הנושאים את השם "פרייהייט" יחליפו את שמם ל"דרור". מן הזמן שהתאחדו "פועלי ציון-צ"ס" ו"ההתאחדות" בדאנציג, בשנת 1932, היה הארגון קשור לארגון העולמי. אולם, בשל אי קיום האיחוד בפולין הקונגרסאית שמרה תנועת "פרייהייט" ("רורד") של וארשה על עצמאותה. בני הנוער של "פרייהייט" ("רורד") בוארשה ובפולין בכלל היו פעילים במסגרת "החלוץ הצעיר", שבו התכוננו לעלייה מאות צעירים, אשר בגלל גילם הצעיר לא יכלו לצאת להכשרה. שיטת החינוך היתה צופיות וחלוציות. התנועה היתה פעילה גם בתנועה המקצועית של וארשה. בשנת 1938 התאחדו שני הארגונים "פרייהייט" ("רורד") ו"החלוץ הצעיר", שהיו בו שלוש שכבות גיל: עד גיל 14; עד גיל 18; וגילאי 18 - 22. חברי השכבה הבוגרת היו חייבים להשתייך הן ל"החלוץ" והן למפלגת "פועלי ציון-צ"ס". פעולות התרבות בארגון המאוחד התנהלו בעברית וביידיש. ה"התאחדות". במהותה הארצישראלית ובהרכבה הסוציאלי לא נבדלה ה"התאחדות" מ"פועלי ציון-צ"ס", אולם הפרידו ביניהן, מלבד מסגרות ארגוניות שונות בתנועות הנוער ובאגודות הספורט, שתי שאלות עקרוניות: עניין השפות עברית( לעומת שידיי) ושאלת ההצטרפות לאינטרנציונל הסוציאליסטי. ה"התאחדות" לא הצטרפה לאינטרנציונל הסוציאליסטי והתנגדה לדו-לשוניות במסגרת החינוכית של ה"שול קולט", שעמדה תחת השפעת "פועלי ציון-צ"ס" ואשר ההוראה בה היתה בעברית וביידיש גם יחד. ה"התאחדות" היתה אחד מעמודי התווך של מערכת החינוך "תרבות" בפולין בכלל ובוארשה בפרט. כל אספותיה נערכו בעברית. ויחד עם זאת, ביטאונה הרשמי "פאלק און לאנד" התפרסם ביידיש. היא הוציאה לאור שבועון נוסף ביידיש, בשם "ערד און ארבעט". גם ה"התאחדות", כמו פועלי ציון-צ"ס", פעלה בעיקר באמצעות תנועת "החלוץ" והתמקדה בהכשרה חלוצית. ה"התאחדות" הקימה בוארשה קואופרטיבים יהודיים למתן הלוואות, שנהנו ממנה עשרות משפחות. ה"התאחדות" בוארשה לא היתה מעולם מפלגת המונים. הצטרפו אליה בעיקר אנשי אינטליגנציה ובעלי מקצועות חופשיים, מורים ופקידים. מקרב בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים הצטרפו רק יחידים. בתנועה החלוצית התנגדה המפלגה לרעיון הקיבוץ הגדול והעדיפה על פניו את הקבוצה הקטנה. גם תנועת הנוער של ה"התאחדות" - "גורדוניה" - התחנכה על הערכים החלוציים של הקבוצה הקטנה. צורת ההתיישבות של מייסדי דגניה ו"חבר הקבוצות" בארץ-ישראל היתה קרובה לתפיסתה של "גורדוניה". עם בואם לארץ בשנות ה- 30 הצטרפו רבים מיוצאי "גורדוניה" בוארשה להתיישבות בקבוצות דגניה(, כנרת, גבע, רסונג), וחיזקו את הזרם הזה של התנועה הקיבוצית. בתחום הספורט עודדה ה"התאחדות" במיוחד את קבוצות ה"מכבי" בוארשה, שהצטיינו בענפי הכדורגל והשחייה ובמקצועות האתלטיקה הקלה. בתקופה הראשונה להתארגנותה הלכה ה"התאחדות" בוארשה יד ביד עם מפלגת "ההסתדרות הציונית" במאבקים שניהלו בתוך הסיים הפולני ומחוצה לו. בעזרתה של מפלגה זו זכתה ה"התאחדות" לנציג בסיים ברשימת המיעוטים הלאומיים הן בשנת 1922 והן בשנת 1928. לעומת זאת, בבחירות לעיריית וארשה ולוועד הקהילה יצאה ה"התאחדות" ברשימה נפרדת. בשנת 1927 עבר מרכז המפלגה מוארשה ללודז'. אחרי הבחירות לקונגרס הציוני ה- 18 (1933), שבהן קיבלה ה"התאחדות" 1% של קולות המצביעים בוארשה, נחלש כוחה בעיר ועד מלחמת העולם השנייה כמעט לא הורגש קיומה העצמאי. לאחר האיחוד שהיה בשנת 1930 בארץ-ישראל בין "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" והקמת "מפלגת פועלי ארץ-ישראל" (י"אפמ), נעשו מאמצים להביא לאיחוד "פועלי ציון-צ"ס" עם מפלגת ה"התאחדות" גם בפולין הקונגרסאית. ואמנם, באוגוסט 1932, בוועידה בדאנציג, בוצע האיחוד בכל חלקי פולין, פרט לפולין הקונגרסאית ווארשה בכלל זה. העמדות הקיצוניות שנקטו שתי המפלגות, במיוחד בסניפים הראשיים שבוארשה ובלודז', מנעו את האיחוד המלא. המחלוקות נסבו בעיקר על נושאים אלה: (א) חינוך - "פועלי ציון-צ"ס" פעלו במסגרת ה"שול קולט", ואילו ה"התאחדות" פעלה במסגרת "תרבות"; (ב) תנועות הנוער - בשנת 1938 הוסכם לראות ב"פרייהייט" של מפלגת "פועלי ציון-צ"ס" את תנועת הנוער של המפלגה המאוחדת ולתמוך ב"גורדוניה" של מפלגת ה"התאחדות", אבל לא להכיר בה רשמית עד שתצטרף לאינטרנציונל הנוער הסוציאליסטי; (ג) אגודות הספורט - "הפועל" נשאר בחסות "פועלי ציון-צ"ס" ו"מכבי" נשאר בחסות ה"התאחדות". למרות חילוקי הדעות אורגנו כמה פעולות משותפות: "פועלי ציון-צ"ס" היו בין יוזמי שביתת המחאה ב- 19 במארס 1936 נגד הפרעות האנטישמיות בפשיטיק ונגד הגזרות על השחיטה הכשרה, ופעלו יחד עם ה"התאחדות". שתי המפלגות השתתפו יחד בהפגנת 1 במאי שהתקיימה בוארשה בשנת 1938. "השומר הצעיר". למחנה הציוני הסוציאליסטי השתייך ארגון "השומר הצעיר", שנוסד ופעל כתנועת נוער עצמאית שאינה כפופה לשום מפלגה פוליטית. תחילתו בוארשה היתה בשנת 1913 כקבוצת צופים יהודית בשם "גדוד פרחי ציון". הוועידה הכללית השנייה של תנועת הנוער בשמה החדש, "השומר הצעיר", נערכה בוארשה בשנת 1920, ועמדה בסימן העלייה לארץ-ישראל. נתקבלה בה החלטה על פרודוקטיביזציה ועל ייסוד בתי מלאכה. בקן הווארשאי קמו בתי מלאכה לנגרות, מתכת וחשמלאות שהכשירו מאות צעירים. סדנאות התנועה ביצעו הזמנות שונות בשביל מוסדות יהודיים. מבחינה חברתית באו רוב פעילי התנועה בראשיתה מקרב המעמד הבינוני והנוער הלומד. רק בסוף שנות ה- 20 נצטרפו לשורות הקן בוארשה הסתדרויות נוער שומריות וארשאיות בעלות אופי עממי מובהק, "טרומפלדור" ו"בלפוריה", ועמן באו לקן בני נוער משורות הפועלים ובעלי המלאכה. באותם ימים הצטרפה לקן גם קבוצה של חסידים. למרות שלא הצטרף באורח ארגוני להסתדרות הציונית היתה זיקתו של "השומר הצעיר" לתנועה הציונית העולמית ברורה. בבחירות לסיים המכונן בשנת 1919 תמכו בוגרי התנועה בדרך כלל ברשימת המועצה הלאומית של גרינבאום. אולם כבר בוועידה העולמית, שנערכה בדאנציג בשנת 1924, נוסחו העמדות הסוציאליסטיות-מרכסיסטיות של "השומר הצעיר", שהלכו והתגבשו בעקבות הקמת "הקיבוץ הארצי" בארץ-ישראל בשנת 1927. בעקבות זאת חדל "השומר הצעיר" מתמיכתו במפלגתו של גרינבאום בסיים. הכינוס הגדול של קיבוץ עלייה א' הפולני, שנתקיים בוארשה בשנת 1927, ריכז כ- 300 בוגרים. החל בשנת 1920- 1921 נתארגנו בקן הווארשאי גדודים חינוכיים לבנים ובנות יחד, שנערכו לפי הגיל. בשנות ה- 30 התחזקה התנועה. בשנים 1931 - 1934 ואחריהן התרחבה הפעילות הספרותית וההסברתית של ה"שומר הצעיר". כבר בראשית הדרך, בשנת 1919, החל להופיע בוארשה הירחון "חזק ואמץ" בפולנית עם נספח בעברית וביידיש. כמו-כן הופיע בוארשה בשנת 1921 קובץ בשם "במחנה". בראשית שנות השלושים החלו להופיע הדו-שבועון "השומר הצעיר", הירחון "המצפה" וכתב-העת "המדריך". באותה תקופה הופיעו גם האנתולוגיה "ספר השומרים" וששת הספרים הראשונים בסדרה "לכל", שהיתה ההתחלה של הוצאת "ספרית הפועלים" שצמחה מאוחר יותר בארץ-ישראל. "השומר הצעיר" היה פעיל גם במערכת החינוך "תרבות" והשתתף בוועידת "תרבות" שנערכה בוארשה בשנת 1931; סיעת "השומר הצעיר", שמנתה 144 צירים, היתה הסיעה הגדולה ביותר בוועידה. קבוצות גדולות של חברי הקן הווארשאי התרכזו בקיבוצים בארץ: משמר העמק, עין שמר, עין החורש, גן שמואל, אילון, רוחמה, בית אלפא ועמיר. בימי פריחתה של התנועה כולה בפולין, בראשית שנות השלושים, היו מאורגנים ב"שומר הצעיר" בפולין הקונגרסאית כ- 20,000 חברים; בקן של וארשה בלבד היו בערך 1,300 חברים. בשנת 1938 חגגו בוארשה מלאות 25 שנים לקיום "השומר הצעיר". המחנה הציוני-סוציאליסטי בוארשה על פלגיו השונים הלך והתגבש במיוחד לאחר הקונגרס הציוני ה- 18, שנערך בשנת 1933, ואחרי הקמת מפא"י בארץ-ישראל, מאורעות הדמים שהתרחשו בארץ בשנת 1929 ועליית היטלר לשלטון בגרמניה. בקונגרס הציוני ה- 18 קיבלה "ליגת ארץ-ישראל העובדת" 44% מן הקולות ונתגלתה כסיעה החזקה ביותר. גם בוארשה קיבלה רשימה זו מספר רב של קולות (2,683), לפני הרוויזיוניסטים, שקיבלו 2,102 קולות ולפני "המזרחי" שקיבל 1,934 קולות. מכאן ואילך היה גוש הציונות הסוציאליסטית בעלייה מתמדת נוכח היחלשות "הציונים הכלליים" מפלגת( "ההסתדרות הציונית" רבעשל), ומאוחר יותר גם נוכח היחלשות הרוויזיוניסטים. כאמור חזרו בשנת 1938 "פועלי ציון-שמאל" להסתדרות הציונית העולמית. ויחד עם זאת לא הצליחה "ליגת ארץ-ישראל העובדת" בוארשה להקים גוש מאוחד ומגובש - לא לקראת הבחירות לעירייה ולא בוועד הקהילה. בשני המוסדות הללו היו "אגודת ישראל" מחד גיסא ו"הבונד" מאידך גיסא המפלגות החזקות ביותר. המחנה הציוני הרוויזיוניסטי ראשית צמיחתה של התנועה הרוויזיוניסטית בוארשה באה עם התוודעות הציבור היהודי אל רעיונותיו של זאב ז'בוטינסקי, שפורסמו בשורה של מאמרים בכתב העת "רזסווייט" שהופיע בפריס. רעיונות אלה מצאו קהל תומכים בקרב המחנה הציוני בוארשה כבר בשנת 1923. בדצמבר 1926 נערכה בוארשה הוועידה הרוויזיוניסטית הכלל-פולנית הראשונה. בשנת 1927, כשנתיים לאחר שנוסדה הציונות הרוויזיוניסטית (ר"הצ) רשמית כמפלגה במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית, ביקר זאב ז'בוטינסקי בוארשה. בעקבות הביקור ובהשפעת נאומיו המבריקים נמשכו לתנועת הצה"ר אנשים רבים. ואמנם, בבחירות לקונגרס הציוני ה- 15 (1928) זכו הרוויזיוניסטים בוארשה ב- 206 קולות, לעומת 244 קולות שקיבלה "על המשמר" של גרינבאום. בשנת 1927 היה נדמה שהאיחוד קרוכ. אולם שתי התנועות לא הצליחו לגשר על הפערים האיריאולוגיים והארגוניים ביניהן ובשנת 1931 הושם קץ להתקרבות בין "על המשמר" ובין הרוויזיוניסטים. הסניף הווארשאי של תנועת הצה"ר שימש בתור הסניף המרכזי של התנועה הרוויזיוניסטית בפולין כולה - בניגוד להתפלגות הטריטוריאלית ששררה בקרב ה"ציונים הכלליים" וה"מזרחי". בשנת 1928 החל הסניף הווארשאי להוציא לאור ביטאון ביידיש בשם "אמת" בעריכת מ' לייזרוביץ' ור' פלדשוה. האחרון עמד גם בראש הוועד המרכזי הרוויזיוניסטי. הביטאון הרוויזיוניסטי השני שהופיע מטעם התנועה בוארשה נתפרסם בפולנית בשם "טריבונה וולנושצ'י". בבחירות לקונגרס ה- 17, שנערכו בשנת 1931, תפסה רשימת הרוויזיוניסטים בוארשה את המקום הראשון עם 1,021 קולות ואחריהם באו רשימת "המזרחי" עם 913 קולות ורשימת "על המשמר" עם 874 קולות. בשנת 1932 שלח ראש הצה"ר, זאב ז'בוטינסקי, את ד"ר א' סוסקין, סגן נשיא התנועה, לוארשה במטרה לקשור קשרים עם ממשלת פולין. המטרה היתה להכשיר את הקרקע למען "הפטיציה" (המוצעה), שנועדה להישלח למדינות החברות בחבר הלאומים על מנת לבקשן לפתור את בעיית היהודים בארץ-ישראל במתכונת בינלאומית. למרות התנגדות ההסתדרות הציונית בוארשה ל"פטיציה", נאספו עליה בעיר חתימות רבות. לאחר שעלה היטלר לשלטון בגרמניה הוזמן ז'בוטינסקי לנאום ברדיו פולין על חוזה ורסאי ועל עתידה של אירופה. היה זה דווקא בזמן שהתחזקה בפולין האנטישמיות וליהודים לא ניתנה דריסת רגל ברדיו. בעקבות הופעה זאת הצליח ז'בוטינסקי להיפגש עם שר החוץ של פולין דאז, הקולונל בק, ועם מנכ"ל משרד החוץ הפולני, ולהכין את הקרקע לתוכניתו החדשה, ה"אבאקואציה" - כלומר, פינוים והגירתם של המוני יהודים מן הגולה, כדי להביא ליצירת רוב יהודי בארץ-ישראל. ההופעה ברדיו ותוכנית ה"אבאקואציה" הביאו לעליית קרנם של הרוויזיוניסטים בוארשה ובבחירות לקונגרס הציוני ה- 18, שהתקיים בשנת 1933, הם זכו ל- 2,102 קולות ותפסו את המקום השני - אחרי "גוש ארץ-ישראל העובדת". בשנת 1933 חל פילוג בצה"ר העולמית על רקע עזיבתו של ז'בוטינסקי את ההסתדרות הציונית העולמית והקמתה של "הסתדרות ציונית חדשה" (ח"צ). אחד ממנהיגי צה"ר ותומכיו הנלהבים של ז'בוטינסקי, מאיר גרוסמן, התנגד לעזיבת ההסתדרות הציונית העולמית והקים מפלגה רוויזיוניסטית במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית בשם "מפלגת המדינה העברית". בבחירות לקונגרס הציוני ה- 18 (1933) קיבלה רשימתו בוארשה 462 קולות, אבל בבחירות לקונגרס ה- 21 (1939) ירד כוחה והיא קיבלה בוארשה 206 קולות. למרות הפילוג והירידה היחסית במשקל הרוויזיוניסטים בוארשה אחרי שנת 1933 המשיך ז'בוטינסקי במגעיו עם ממשלת פולין. בביקורו בוארשה בשנת 1937 התקבל ז'בוטינסקי במשרד החוץ הפולני ונערכה לכבודו ארוחת ערב חגיגית. בעקבות מגעיו אלה קיבלו הרוויזיוניסטים סיוע מממשלת פולין בארגון העלייה מוארשה. הסיוע התבטא במתן דרכונים ואשרות, רשות להשתמש ברכבות סגורות ובלי להזדקק לביקורת המכס והתעודות וכדומה. אנשי אצ"ל קיבלו עזרה מצבא פולין ואומנו במרכז האימונים הארצי שלו. נוסף לכך הצליח האצ"ל לקנות מן השלטונות הפולניים אנייה טראנסאטלנטית גדולה, אמנם מיושנת למדי, בשם "פולוניה", שנועדה להיות האמצעי המרכזי בתוכנית ההעפלה המזוינת לחופי ארץ-ישראל בשנת 1939. ניצני תנועת הנוער הרוויזיוניסטית נתגלו בוארשה עוד בסוף 1922, לפני התארגנות צה"ר עצמה. ראשיתה של התנועה נוצרה על רקע הימשכות הנוער הציוני לרעיון הליגיון היהודי. האגודה הראשונה מסוג זה בוארשה היתה ברית "השחר" (רודלפמורט) בהנהגתו של יעקב פרלמן. "השחר" היה לארגון הרוויזיוניסטי הראשון בפולין שזכה לקבל את הכרת המרכז הרוויזיוניסטי העולמי בפריס. אחרי ועידת "השחר", שנערכה בוארשה בשנת 1926, שונה שמה של האגודה ל"ברית השומר". בשל חילוקי דעות פנימיים לא השתתף "השחר" הווארשאי בוועידה הרוויזיוניסטית הכלל-פולנית שנערכה בשנה זו בוארשה. בשנת 1925 שונה השם פעם נוספת והאגודה נקראה מעתה "בית"ר" ברית( יוסף רודלפמורת), והיא הצטרפה לבית"ר הכללית, שנוסדה בריגה שבלאטביה בשנת 1925. בשנת 1928 התקיימה בוארשה הוועידה הארצית הראשונה של בית"ר. בוועידה זו נבחר אהרון פרופס למפקד הראשי של בית"ר בפולין. אחריו ניהלו את בית"ר עד פרוץ מלחמת העולם השנייה אייזיק רמבה, ואחר כך מנחם בגין לימים( מנהיג מפלגת "חרות" וראש ממשלת לארשי). הסתדרות נוער זו הפכה את ההכשרה הצבאית בארץ ובגולה לחלק בלתי נפרד של התוכנית החינוכית הלאומית. בעזרתם של שלטונות הצבא הפולניים התקיימו כמעט בכל מעוז ומעוז של בית"ר קורסים ואימונים בנשק חם בעיקר( םיבור). בשנת 1929 החלו בני הנוער של בית"ר להיות פעילים בהכשרה החלוצית. בני הנוער שהצטרפו לבית"ר בוארשה היו בחלקם תלמידי בתי-ספר פולניים וברובם המוני נוער עובד ודובר יידיש מן המעמדות העניים. בשנת 1928 התארגנה בוארשה קבוצת נוער רוויזיוניסטית בקרב תלמידי בתי-הספר התיכוניים. הקבוצה קראה לעצמה בשם "מצדה". בהתחלה פעלה "מצדה" בבתי-ספר שבהם דיברו יידיש ועברית. במשך הזמן התפשטה התנועה לבתי-הספר לבנות של "אגודת ישראל" "בנות יעקב", ואחר כך גם בקרב נוער יהודי הלומר בבתי-ספר פולניים. במשך הזמן התפתחה יריבות בין בית"ר ל"מצדה". האחרונה טיפחה אצל חניכיה את ההכרה הפוליטית, ואילו בית"ר הדגישה יותר את החינוך הקדם-צבאי. הסתדרות בית"ר בוארשה הוציאה לאור עיתונים שביטאו את עיקרי האמונה של התנועה: "המדינה" - דו-שבועון בעברית וביידיש; "מדריך בית"ר" - ירחון לענייני אידיאולוגיה וחינוך; "הנשר" - עיתון לצעירים בכית"ר; "מצודה" - ביטאון בית"ר העולמית בעריכת אייזיק רמבה. נוסף על ארגוני הנוער של בית"ר ו"מצדה" השתייך למחנה הרוויזיוניסטי ארגון בשם "ברית החייל בפולין ע"ש ז' ז'בוטינסקי". ה"ברית" הוקמה בוארשה בשנת 1933 בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון והתרכזו בה אנשים בעלי ניסיון צבאי וגם אנשים המוכשרים לשירות צבאי. בשנים 1933- 1935 התרחב הארגון ומספר חבריו בוארשה הגיע לכמה עשרות. בשנים האחרונות לפני המלחמה הוקם ארגון נוסף במחנה הרוויזיוניסטי ושמו "המעש". זאת היתה קבוצת אינטליגנציה, שהתרכזה סביב האצ"ל בפולין והוציאה עיתון יומי ביידיש בשם "דער טאג", בעריכת ש' מרלין ונתן פרידמן-ילין, ושבועון פולני בשם "ירוזולימה ויזוולונה" ירושלים( תררחושמה) בעריכת איילה שטרסמן (יקסניבול). אל התנועה נמשכו גם חוגים מתבוללים. בשנת 1929 הוקמה בפולין קבוצה מאורגנת של רוויזיוניסטים חרדיים בשם "ברית ישורון". בראשה עמדו ד"ר טרייסטמן מלודז' ואברהם רוזנפלד, חבר מערכת העיתון "דער מאמענט". ל"ברית ישורון" היה סניף מרכזי בוארשה. בוארשה הוקם גם סניף "וורף" וועלט( רעוויזיוניסטישע ןעיורפ), הוא איגוד הנשים הרוויזיוניסטיות. "וורף" עסק בפעילות הדומה לזו של ויצ"ו - הסתדרות עולמית של נשים ציוניות מכל הזרמים. סניפו הווארשאי של ויצ"ו אורגן בשנת 1925 ושימש מוקד לפעילות נשים ציוניות בכל רחבי פולין. הפעילות הציונית הכלל-מפלגתית בוארשה התרכזה ב"החלוץ", ב"משרד הארצישראלי המרכזי" ובקרנות הציוניות. "החלוץ". בוארשה הוקם, נוסף על סניף "החלוץ" המקומי, מרכז התנועה החלוצית בפולין ובעולם כולו. בדצמבר 1915 הוקם בוארשה הוועד המרכזי הראשון של אגודות "החלוץ". בסוף 1918 התקיימה בעיר מועצת "החלוץ" הראשונה של פולין הקונגרסאית תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים בווארשה לפי אחוזי הקולות היו כדלקמן: הקונגרס שם המפלגה ה- 14 ה- 15 ה- 16 ה- 17 ה- 18 ה- 21 (1925) (1927) (1929) (1931) (1933) (1939) "על המשמר" 23.87 12.14 19.01 23.65 17.15 13.76 "עת לבנות" 42.48 13.09 17.49 5.98 2.66 3.43 "מזרחי" 33.64 45.24 39.29 24.71 21.32 16.62 רוויזיוניסטים - 10.25 14.28 27.63 23.17 - מפלגת המדינה - - - - 5.09 2.67 גוש ארץ-ישראל העובדת, התאחדות ופועלי צ"ס - 19.25 9.9 17.94 30.58 48.12 פועלי ציון-שמאל - - - - - 13.46 אחרים - - - 0.05 - 1.9 ובשנת 1919 נערך בה כינוס של באי-כוח "החלוץ" ולין. גם מקום מושבו של מרכז "החלוץ"

סגור

בין שתי המלחמות
"הקרן הקיימת לישראל", שנוסדה בשנת 1901 לשם רכישת קרקעות בארץ-ישראל והכשרתן, הקימה בשנת 1917 משרד בוארשה. הכנסותיה הלכו וגדלו, ובשנת 1919 הגיעו למיליון מארקים פולניים. באותה שנה החל משרד הקרן הקיימת בוארשה להוציא לאור ירחון בשם "ארץ-ישראל", שהוקדש ברובו לפרסום שמות התורמים. הכנסות הקרן הקיימת בוארשה פחתו בשנים 1929- 1933 בשל המשבר הכלכלי העולמי. בשנת 1929 היו הכנסות מן העיר וארשה 70,050 זלוטי, ואילו בשנת 1932 רק 46,922 זלוטי. בשנת 1934 גדלו ההכנסות והגיעו לסך 74,000 זלוטי. עלייה זו באה בגלל מפעלים שונים, כגון: עשור לאוניברסיטה העברית, לכפר אוסישקין, למפעל ארלוזורוב, מפעל הרב קוק, מפעל הנדיב ועוד. בשנת 1935 הגיעו הכנסות הקרן הקיימת בוארשה ל- 13,892 1 זלוטי, בשנת 1936 - ל- 115,865 זלוטי, בשנת 1937 - ל- 100,579 זלוטי, ובשנת 1938 - ל- 142,637 זלוטי. "קרן היסוד", שהוקמה בוועידת לונדון שנערכה בשנת 1920, קיימה גם היא משרד מרכזי בוארשה. קרן היסוד הוקמה כדי לשחרר את הקרן הקיימת לתפקידי גאולת הקרקע בעוד שהיא תתמסר להשגת הכספים הדרושים לשאר פעולות ההתיישבות בארץ-ישראל. תנופה מיוחדת קיבלה פעילות הקרן עם בואו לוארשה של שליח הלשכה המרכזית של הקרן בירושלים, לייב יפה, בשנת 1924. בשנת 1932 אספה קרן היסוד בוארשה התחייבויות מ- 2,700 תורמים על סך 298,791 זלוטי; במזומנים נאסף סכום של 1 198,33 זלוטי. בשנת 1933 חלה ירידה במספר התורמים ומספרם הגיע ל- 1,950 שהתחייבו לתרום 197,448 זלוטי; במזומנים נאספו 159,226 זלוטי. ה"קרן למען ארץ-ישראל הדתית" נוסדה בוארשה בשנת 1928 ביוזמת "המזרחי" בארץ-ישראל. בשנת 1929 תרמו אנשי "המזרחי" בוארשה 750 לירות אנגליות למען ארץ-ישראל. "קרן תל-חי" נוסדה בוארשה בשנת 1929 ביוזמת הרוויזיוניסטים. בשנת 1927 עוד פעלה כקרן של בית"ר בלבד. בשנת 1938 נאספו בפולין למען הקרן חצי מיליון זלוטי; מתוך סכום זה תרמה וארשה 67,320 זלוטי. נוסף על המחנה הציוני פעלו בתקופה הנדונה בקרב יהודי וארשה, כמו בערים אחרות של פולין, גם מפלגות פוליטיות לא-ציוניות: "הבונד", "אגודת ישראל", פולקיסטים, ומספר לא קטן של יהודים פעלו בשורות המפלגה הקומוניסטית הפולנית.

סגור

בין שתי המלחמות
באופייה המשיכה מפלגה זו להיות מפלגת פועלים יהודית סוציאליסטית, שהדגישה לצד המאבק למען מעמד הפועלים את האוטונומיה התרבותית היהודית ואת היידיש כשפת העם. בין שתי מלחמות העולם היה הסניף של וארשה הסניף הגדול ביותר במספר החברים, ווארשה היתה מקום מושבו של הוועד המרכזי של המפלגה, למרות שווילנה היתה מעוז "הבונד". בשנת 1919 היה נח פורטנוי יושב-ראש ה"בונד" הפולני וגם יושב ראש סניף וארשה של המפלגה. פעמיים החרים ה"בונד" את הבחירות לסיים, בשנת 1919 ובשנת 1935. בשנת 1919 החרים את הבחירות לבדו ובשנת 1935 - יחד עם מפלגות פולניות: הסוציאליסטים, פ.פ.ס. ומפלגת האיכרים פ.ס.ל.-ויזוולניה. הסיבה במקרה השני היתה התנגדות לשיטת הבחירות. המפלגה דחתה כל הצעה ליצירת גוש פרלמנטרי של מפלגות יהודיות ואף לא השתתפה בגוש המיעוטים הלאומיים שנוצר בבחירות לסיים השני, שנערכו בשנת 1922. במקום גוש יהודי שאף ה"בונד" להקים גוש פרלמנטרי עם מפלגות הפועלים הפולניות, אלא שהדבר לא עלה בידו. אולם "הבונד" השתתף באופן פעיל בבחירות לעיריית וארשה. בשנת 1919 זכה ה"בונד" ב- 5 מתוך 20 נציגים יהודיים בעירייה מספרם( הכולל של חברי המועצה העירונית היה 120). בשנת 1939 היו 17 מבין 20 הנציגים היהודיים בעירייה אנשי ה"בונד" - זה היה הישגו הגדול ביותר של ה"בונד" בעירייה. בשל ההתלבטות בשאלת ההצטרפות לקומינטרן התפלג ה"בונד" לשתי סיעות: בוועידה שנערכה בגדאנסק בשנת 1921 המליץ הרוב - סיעה א' די( רעטסנייא) - לאשר רק 16 מתוך 21 התנאים של הקומינטרן, ואילו המיעוט - סיעה ב' די( רעטיווצ) - צידד ב- 19 תנאים. בשנת 1920 נקט ה"בונד" בוארשה עמדה פרו-סובייטית גלויה. נציג המפלגה בעירייה בזמן מלחמת רוסיה-פולין, הנריק ארליך, הכריז, שה"בונד" יצביע נגד כל הצעה להקדיש את האמצעים הכספיים של העירייה למאמץ המלחמתי, כי ה"בונד" הוא נגד המלחמה ובעד שלום מידי עם ברית המועצות. כתוצאה מכך נאסרו נציגי ה"בונד" בעיריית וארשה ובעיריות אחרות וגורשו למחנה דמביצה שליד קראקוב. שני צירים של ה"בונד" הפולני, ויקטור אלתר וחיים ואסר, יצאו לקונגרס השלישי של הקומינטרן. הראשון נאסר במוסקווה באמתלה כוזבת בעת( ההיא כבר חוסל ה"בונד" בברית תוצעומה) ושוחרר אחרי השתדלות ממושכת. בשנת 1930 הצטרף ה"בונד", על שתי סיעותיו, לאינטרנציונל הסוציאליסטי. ה"בונד" היה פעיל ביותר באיגודים המקצועיים היהודיים. ויקטור אלטר ייצג את התנועה המקצועית היהודית בפולין באינטרנציונל העולמי של האיגודים המקצועיים. בין השנים 1921- 1924 הוצאו תשעה מן האיגודים המקצועיים היהודיים שבהנהגת ה"בונד" בוארשה אל מחוץ לחוק. אחרי שנת 1926 ניסו פעילי ה"בונד" לשקמם. ה"בונד" דאג גם לצורכי הסעד של הפועלים והקים מטבחי פועלים וקואופרטיבים צרכניים. אחד ממפעליו החשובים היה הקמת "סנאטוריום מדם" לילדים חולים של פועלים מיעוטי-יכולת בפאלניצה-מיינדזשין שבסביבות וארשה. בשנת 1929 נוסד בהנהגתו של מאוריצי אוז'ך איגוד בעלי המלאכה הסוציאליסטיים, שהחדיר את ה"בונד" גם לחוגים של בעלי מלאכה. בפעילותו בקרב תנועת הפועלים, כמו בפעילותו הפוליטית הכללית, ניסה ה"בונד" למצוא בעל ברית טבעי במפלגה הפולנית הסוציאליסטית (.ס.פ.פ). דבר זה עלה בידו בתקופות אחדות, למשל בשנים 1926- 1930 ושוב בשנים 1933- 1939. במיוחד נתהדקו הקשרים בין ה"בונד" ובין פ.פ.ס. בשנים 1937- 1939, ערב מלחמת העולם השנייה. שתי המפלגות שיתפו פעולה לקראת הבחירות לסיים בשנים 1928 ו- 1930 ובבחירות לעיריית וארשה שנערכו בשנת 1939, במטרה להקים גוש של מפלגות סוציאליסטיות. אבל בעוד שבסיים הסתיים הניסיון בכישלון, בבחירות לעירייה זכו שתי המפלגות בניצחון חשוב. בתקופות שבהן היתה התקרבות בין שתי המפלגות הופיעו חבריהן יחד בוארשה בהפגנות האחד במאי, ובשנים 1937- 1939 שיתפו פעולה באיגודים המקצועיים, הקימו פלוגות הגנה נגד בריונים פשיסטיים ואפילו הוציאו לאור עיתון יומי משותף בשם "דז'ייניק לודובי" (1937). ברם, גם בתקופות של שיתוף פעולה נתגלעו בין שתי המפלגות ניגודים חריפים. פ.פ.ס. התנגדה לגילוייו האוטונומיסטיים של ה"בונד", ובמיוחד לשימוש הפועלים היהודיים בשפת היידיש בהפגנות המשותפות. היא גם חששה לשתף פעולה עם מפלגה יהודית באווירה האנטישמית המודגשת ששררה בפולין מאז המחצית השנייה של שנות השלושים. ואילו ה"בונד" מצדו הסתייג מן הפרגמטיות ומן המגמות הפולניות הלאומיות של הפ.פ.ס., שנגדו את התפיסות המהפכניות האינטרנציונליסטיות שלו. בשנים 1919- 1926 ובשנים 1930- 1933 סבל ה"בונד" מאפליה בתוך האיגודים המקצועיים, ואף מרדיפות ממש מצד הפ.פ.ס. דווקא. לביסוסה המעשי של הפרוגרמה התרבותית-לאומית שלו - האוטונומיזם - פעל ה"בונד" להקמת מוסדות חילוניים, ספריות, אולמי-קריאה, מקהלות, חוגים לדרמה וכדומה - כולם ביידיש. פעילות זו נעשתה במיוחד במסגרת רשת ציש"א וה"קולטור ליגע" מרכז( תרבות יידיש, הודות ללחץ ה"בונד" הועלתה בסיים הצעת חוק לבתי-ספר לילדי המיעוטים הלאומיים, שעובדה על-ידי ועדה מיוחדת של מרכז בתי-הספר בפולין. בשנת 1929 היו ל"בונד" בפולין 200 סניפים ו- 369 נציגי "בונד" נבחרו כחברים במוסדות ציבור. החל משנת 1918 הוציא ה"בונד" לאור עיתון יומי בשם "לעבנס פראגן". בשנת 1921 החל להופיע במקומו עיתון יומי אחר "פאלקס צייטונג", שהמשיך להופיע עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. ה"בונד" הקים גם תנועת נוער משלו - "צוקונפט" וכן ארגון לילדים בגיל צעיר בשם "סקיף" והסתדרות נשים בונדאיות בשם "יאף". בראשית שנות השלושים הצטרפו לחוגי ה"בונד" יידישיסטים רבים מחוגי האינטליגנציה היהודית. בסוף שנות ה- 30 עלתה השפעתו של ה"בונד" בציבור היהודי. בבחירות לוועד הקהילה של וארשה, שנערכו בשנת 1936, זכה ה"בונד" לרוב גדול יחסית בהשוואה לשאר המפלגות היהודיות (15 נציגים מתוך 50). כאמור, הוא זכה לניצחון מוחלט על יתר המפלגות היהודיות בבחירות לעיריית וארשה בשנת 1939. בשנים 1935- 1939 מילא ה"בונד" תפקיד חשוב במאבק היהודי נגד האנטישמיות. ב- 14 במארס 1936 היה בין מארגני שביתת מחאה יהודית כללית בוארשה נגד הפוגרום על הרוכלים והסוחרים היהודיים בפשיטיק; באותה שנה הצטרף ה"בונד" לשביתת המחאה נגד האיסור על השחיטה הכשרה שהוצא בפברואר 1936; ובשנת 1938, לאחר פרשת "זבונשין", היה ה"בונד" בין המפלגות שארגנו פלוגות הגנה מזוינות של פועלים נגד כנופיות הבריונים הפאשיסטיים שהשתוללו בחוצות וארשה. בין פעילי ה"בונד" במאבק נגד הפאשיזם התבלטו בסניף של וארשה ההיסטוריון י' טרונק ושמואל-מרדכי (רותרא) זיגלבאום. האחרון הצליח להימלט ללונדון בראשית מלחמת העולם השנייה וניסה להביא לידיעת העולם את גורל יהדות פולין לאחר הכיבוש הנאצי. בשנת 1943, לאות מחאה על האדישות שבה התייחסו לידיעות האלה, שלח זיגלבאום יד בנפשו.

סגור

בין שתי המלחמות
המפלגה היהודית הגדולה ביותר בוארשה מחוץ למחנה הציוני ולמחנה ה"בונד" היתה "אגודת שלומי אמוני ישראל" או בקיצור ה"אגודה". היא ייצגה את הציבור החרדי-אורתודוקסי. המוסד העליון שלה, "מועצת גדולי התורה", היה מורכב מרבנים, א -מו"רים וגדולי תורה. את הבסיס הציבורי בוארשה ובפולין הקונגרסאית היוו האדמו"ר מגור, ר' אברהם מרדכי אלתר, ואלפי חסידיו. הופעתה המאורגנת הראשונה של המפלגה בפולין היתה בוועידת "אגודת ישראל" שנערכה בוארשה בשנת 1919. בוועידה זו השתתפו קרוב ל- 600 צירים מ- 302 ערים ועיירות. אבל השורשים לארגונה של המפלגה ניטעו עוד בוועידת קאטוביץ, שנערכה בשנת 1912. דרך המאבק של "אגודת ישראל" ביצגה את הציבור היהודי בסיים ובעירייה היתה הדרך המסורתית של קשרים אישיים עם השלטונות באמצעות השתדלן היהודי. למשל, ר' משה אליהו הלפרין נסע להשתדל בפני הגנרל האלר, שעמד בראש יחידות צבא שפרעו פרעות ביהודים, להפסיק את הפוגרומים באוכלוסייה היהודית. בדרך כלל פעלה "אגודת ישראל" לפי העיקרון של "דינא דמלכותא דינא" והדגישה את הצורך בנאמנות מירבית לשלטונות פולין העצמאית. במיוחד גבר שיתוף הפעולה בין "אגודת ישראל" לרשות אחרי הפיכתו של פילסודסקי בשנת 1926. מאז ועד מלחמת העולם השנייה הלכה "אגודת ישראל" יד ביד עם "הסאנאציה" - היא מפלגת השלטון. בתמורה לתמיכה זו נהגו השלטונות ב"אגודת ישראל" כבמפלגה הראויה לאמון ותמיכה. מה גם שגישת "אגודת ישראל" התאימה לתפיסת שלטונות פולין את הקהילה כגוף בעל אופי דתי גרידא. צו השלטונות בדבר ארגון הקהילות משנת 1919 הושלם בשורה של תקנות נוספות בשנים 1927, 1930 ו- 1931; לפי תקנות אלה נשללה זכות הבחירה לוועד הקהילה מיהודים שעברו בגלוי על מצוות הדת או הטיפו לאי שמירת מצוות. בדרך זו הבטיחה לעצמה ה"אגודה", גם בוארשה וגם בקהילות אחרות בפולין, את השליטה בוועד הקהילה במשך רוב תקופת פולין העצמאית. השלטונות העניקו גוש-פנקא חוקית לחינוך שניתן ב"חדרים" לפי מתכונת "האגודה", לאחר שהוכנסו למערכת השעות השבועיות שלו לימודי חול בלשון הפולנית. במאבקה נגד האנטישמיות הכללית בפולין ונגד נישולם הכלכלי של היהודים הסתפקה ה"אגודה" בשתדלנות לטובת יחידים, שכן ה"אגודה" המשיכה להאמין ש"ממשלת הסאנאציה" היא הטובה מכל הממשלות שהיו בפולין בעבר ומאלה שיקומו בעתיד. בבחירות לסיים המכונן בשנת 1919 ניסתה ה"אגודה" להקים גוש יהודי משותף עם מפלגת "ההסתדרות הציונית". אולם מאחר שלא הגיעו לידי הסכמה הלכה ה"אגודה" בנפרד ובסיים המכונן היא זכתה בשני צירים בלבד א"ד( פרלמוטר והרב משה אליהו ןירפלה). בבחירות לסיים שנערכו בשנת 1922 החליטה ה"אגודה" להצטרף לגוש המיעוטים של יצחק גרינבאום, אבל בדרך של איחוד טכני, לבחירות בלבד. כתוצאה מן הבחירות נכנסו לסיים 5 צירים של ה"אגודה". חבריה השתתפו גם בעבודת החוג היהודי ("ולוק"ה) בסיים הפולני. החל מן הבחירות לסיים שנערכו בשנת 1928 ואילך הובטח ל"אגודה" מקום ברשימת גוש ה"סאנאציה" בהתחלה( מילא תפקיד זה אליהו קירשברון ואחרי פטירתו - לייב גרבצנימ), בנוסף לנציג מרשימתה שלה. לתפקיד זה נבחר בשנת 1930 הרב אהרון לוין מז'שוב. הן בבחירות לעירייה והן בבחירות לוועד הקהילה נשמרה ל"אגודה" הבכורה לעומת יתר המפלגות היהודיות עד שנות השלושים. בבחירות לעיריית וארשה שנערכו בשנת 1919 קיבלה רשימת ה"אגודה" והסוחרים 8 מנדטים. בשנת 1927 השתתפה ה"אגודה" בגוש יהודי כללי, שכלל גם מפלגות ציוניות ורשימות סוחרים וזכתה יחד עמן ב- 15 מנדטים בעירייה. גם בעירייה שמינו השלטונות בשנת 1934 היתה ל"אגודה" השפעה רבה יחסית לשאר המפלגות היהודיות. בוועד הקהילה שכיהן בשנים 1926- 1931 היו ל"אגודה" 15 מנדטים מתוך 50 הנציגים, לעומת 11 של הציונים ו- 5 של "המזרחי", ובהנהלה היו לה 7 חברים מתוך 15. בוועד הקהילה בשנים 1931- 1937, שהיה באופן מובהק בשליטתה, ושבו נבחר אליהו מזור, נציגה, ליושב ראש ועד הקהילה, זכתה ה"אגודה" - יחד עם שלושה פרנסים בלתי תלויים - ב- 9 מתוך 15 המקומות בהנהלת ועד הקהילה. הישגים רבים היו ל"אגודה" במערכת החינוך היהודית בוארשה. בבתי-ספר חרדיים מיסודה של חברת "יסודי תורה", שהוקמו בפולין והיו בפיקוח "חברת חורב" - מרכז חינוכי של "אגודת ישראל" - הונהגה תוכנית לימודים אחידה, שכללה תוכנית שש-שנתית של בית-ספר עממי. מתוך המספר הכולל של 209,000 תלמידים שלמדו בפולין בשנות השלושים בבתי-הספר של כל זרמי החינוך היהודי, שלשון ההוראה שלהם היתה עברית או יידיש, למדו 159,000 בבתי-ספר דתיים בהשראת ה"אגודה". דהיינו, שלושה רבעים מכלל הלומדים במערכת החינוך היהודית היו בהשפעת ה"אגודה". "אגודת ישראל" אף הוציאה שבועון משלה בשם "דער יוד". השבועון החל להופיע בשנת 1919. מאוחר יותר, החל מאמצע שנות ה- 30 ועד מלחמת העולם השנייה, הוציאה ה"אגודה" לאור גם עיתון יומי בשם "דאס יידישע טאגבלאט". גם לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ולמרות התגברות האנטישמיות בפולין המשיכה ה"אגודה" לשתף פעולה עם הממשלה ולא עברה לאופוזיציה. אולם מדיניותה בכל הנוגע להתייחסות למצב היהודים בפולין השתנתה. ה"אגודה" הצטרפה לוועד החרם הכלכלי נגד גרמניה ועמדה גם בראש המתנגדים לגזרת השחיטה הכשרה בשנת 1936. עד שנת 1937 התבטאה פעילות "אגודת ישראל" בשאלת ארץ-ישראל בהקמת חברות לבניין בארץ, דוגמת החברה "מנוחה ונחלה" או "בית ונחלה" של חסידי סקרנייביץ, שהיתה בין מקימי בני ברק וכפר חסידים, או חברה בשם "בניין הארץ" של חסידי גור, שקנו מגרשים והקימו מרכזים מסחריים ביפו, בירושלים ועוד. החל משנת 1921 פעל בוארשה, במקביל למשרד הארצישראלי הציוני, משרד ארצישראלי של ה"אגודה", שאסף תרומות ל"כוללים" השונים ופעל במידת מה לחיזוק המחנה החרדי בארץ-ישראל בכלל, כמשקל נגד לציונים החילוניים ול"המזרחי". "אגודת ישראל" שלחה מוארשה משלחות לארץ-ישראל כדי להכין תוכניות להקמת מפעלים, לבניין יישובים. חקלאיים, קואופרטיבים ובתי מלאכה, ובמיוחד לחיזוק החינוך התורני. בשנת 1922 יצא מוארשה לארץ- ישראל יעקב מאיר בידרמן, כדי לפתוח את ישיבת "שפת אמת" בירושלים, וריכז בה את כל בני הישיבה שעלו ארצה מפולין. הרבי מגור ביקר בארץ-ישראל שלוש פעמים, ובכך נתן דוגמה לחסידיו לקיים את מצוות יישוב הארץ. בשנת 1937, בזמן שנתכנסה ועדת פיל, התבטאו נציגי "אגודת ישראל" לראשונה בגלוי למען הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. לצד "אגודת ישראל", המפלגה האם, פעל גם ארגון צעירים בשם "צעירי אמוני ישראל", שהחלטותיו ומעשיו נמצאו בפיקוח המפלגה. כמו-כן פעלו מטעם ה"אגודה" קבוצות "הכשרה" של צעירים שהתכוננו לעלייה ארצה. בחוגים אלה היו פעילים במיוחד האדמו"ר מגור וחסידיו. במחנה היהודי- חרדי פעלו ארגונים נוספים של ה"אגודה", דוגמת "פועלי אגודת ישראל", "פרחי אגודת ישראל", ו"בנות אגודת ישראל".

סגור

בין שתי המלחמות
אחת המפלגות, שחשיבותה ומשקלה הסגולי בציבור היו משניים, לעומת שלושת הגושים הגדולים - הציונים, ה"בונד" ו"אגודת ישראל" - היתה המפלגה העממית היהודית, הפולקיסטים. מרכזה היה בוארשה והיא היתה בעלת אופי מקומי. ועידת היסוד שלה בפולין נערכה בוארשה בנובמבר 1918, אולם הצלחתה הראשונה בקלפי קדמה לכך בשנתיים. בבחירות לעיריית וארשה שנערכו בשנת 1916 זכתה המפלגה ב- 4 מושבים. במצעה הועלה על נס הצורך של היהודים לפתח אוטונומיה לאומית ותרבותית בתוך פולין, והודגשה היידיש כשפה המסורתית של היהודים. הפולקיסטים התנגדו למלחמת מעמדות וחתרו לפרודוקטיביזציה ולתרבות חילונית. מנהיגי המפלגה היו אינטלקטואלים ואנשי ציבור שנטשו את הציונות ואת הסוציאליזם גם יחד במיוחד( זה של "דנוב"ה). ביניהם תבלטו במיוחד בוארשה עורך הדין והפילולוג נח פרילוצקי והעיתונאי והפובליציסטן ש' הירשהורן. קהל תומכי המפלגה היו בעלי מקצועות חופשיים, סוחרים זעירים ובעלי מלאכה. בשנת 1919 זכו הפולקיסטים בשני מושבים בסיים הפולני פרילוצקי( ןרוהשריהו). בבחירות שנערכו בשנת 1922 נאבקו הפולקיסטים נגד גוש המיעוטים של יצחק גרינבאום וניסו לשתף פעולה עם יסודות דמוקרטיים פולניים. לרשימתם נתנו את השם "גוש יהודי דמוקרטי עממי". אולם ניסיונותיהם להקים גוש רחב של מפלגות דמוקרטיות עלו בתוהו. בשנת 1928 הצטרפו תומכי פרילוצקי למפלגת "הסאנאציה", יחד עם "אגודת ישראל" ועם רשימת הסוחרים. בשל צעד זה נתערער מעמדה של מפלגה זו בציבור היהודי. בשנת 1931 ניסתה המפלגה לאחד מחדש את שורותיה, אולם ללא הצלחה. גם הירחון שפירסמה בשנים 1932- 1933, "פאלקיסטישע העפטן", לא הצליח להעלות את קרנה של המפלגה. בתחום החינוך היידישיסטי במסגרת ציש"א שיתפו הפולקיסטים פעולה עם ה"בונד", אולם השפעתו של האחרון היתה ניכרת הרבה יותר אף במסגרת חינוכית זאת.

סגור

בין שתי המלחמות
יהודים רבים מוארשה היו פעילים בשורות המפלגה הקומוניסטית הפולנית הבלתי ליגאלית, שנוסדה בעיר זו בשנת 1918. בקונגרס השני של המפלגה, שנערך בשנת 1923, היו 30% מן הנציגים יהודים, אולם כשני שלישים מהם הגדירו את עצמם כפולנים ממוצא יהודי רובם( באו מפ.פ.ס.-שמאל ומס.ד. ק..פ.ל. - סוציאל-דמוקראטים של מלכות פולין אטילו). בשנים 1919- 1922 הצטרפו לשורות המפלגה הקומוניסטית הפולנית יוצאי מפלגות יהודיות כמו ה"בונד" ו"פועלי ציון שמאל". פעילות היהודים במפלגה אורגנה במסגרת של "סקציות", "מחלקות" או "קבוצות" אוטונומיות למחצה. חברי הסקציות היהודיות האלה השתתפו במאבקים הפנימיים בתוך ק.פ.פ. ובמאבק נגד המפלגות היהודיות - החל מן ה"בונד" וכלה בתנועה הציונית וב"אגודה". מספר גדול של ביטאוני איגודים מקצועיים יהודיים וכתבי עת ביידיש, שהופיעו רשמית כלפי חוץ תחת מסווה לא- קומוניסטי מטעם המפלגות הליגאליות כמו ה"בונד" ו"פועלי ציון-שמאל", היו למעשה ביטאונים קומוניסטיים. בשנים 1934- 1935 יצא לאור אפילו עיתון יומי בשם "דער פריינד" של ה"פאלקס פראנט", שהיה למעשה עיתון קומוניסטי. המו"ל הרשמי של העתון היה בוריס קלצקין. חבר העורכים היה מורכב, בין היתר, מאלתר קאציזנה, קדיה מולדובסקי, ברל מארק ועוד. אכן, מספר רב של סופרים יהודים ואנשי תרבות יהודים השתייכו לק.פ.פ. או היו מאוהדיה. בשנים 1935- 1937 עשתה ק.פ.פ. מאמצים לעורר קבוצות פוליטיות שונות, כולל יריביה, להצטרף למאבק משותף נגד הפאשיזם והאנטישמיות. לעתים קרובות ערכה המשטרה מצוד על קומוניסטים ברובע היהודי ועשרות מהם נאסרו. חלק מהם נידונו לתקופות מאסר של כמה שנים. ב- 12 באוגוסט 1924, למשל, נאסרו בוארשה 14 יהודים באשמת השתייכות למפלגה הקומוניסטית וכעבור ימים אחדים, ב- 21 בספטמבר, נאסרו 27 יהודים נוספים באותה אשמה. האיגודים המקצועיים של פועלי הטקסטיל, של החייטים, של פועלי תעשיית המתכת, העור, העץ והמזון היו תחת השפעתם של הקומוניסטים. אולם באיגודים אלה פעלו גם ה"בונד" ו"פועלי ציון-שמאל". לא אחת נאסרו יהודים החברים באיגודי פועלים באשמת הפצת חומר תעמולה קומוניסטי. באשמה דומה סגרו השלטונות גם עיתוני פועלים, דוגמת העיתון הבלתי ליגאלי "מישל רובוטניצ'ה", שנסגר במארס 1922 והמו"לים היהודיים שלו נידונו למאסר שלוש שנים.

סגור

בין שתי המלחמות
כל המפלגות הפוליטיות היהודיות, זולת הקומוניסטים, השתתפו בבחירות למוסדות הממלכתיים, המוניציפליים והקהילתיים. יהודי וארשה נטלו חלק מרכזי בפעילות המועדונים הפרלמנטריים ("ולוק"ה) בסיים הפולני, בייחוד בזכות ההשפעה שנודעה למנהיג המחנה הציוני של יהדות וארשה, יצחק גרינבאום. הפעילות הפרלמנטרית היהודית הענפה מצאה את ביטויה בעיקר בשלושת הסיימים הראשונים: הסיים המכונן בשנת 1919, שנבחרו אליו 11 נציגים יהודיים, הסיים השני הרגיל( ןושארה) בשנת 1922, שנבחרו אליו 35 נציגים יהודיים, והסיים השלישי הרגיל( ינשה) בשנת 1928, שנבחרו אליו 22 נציגים יהודיים. עם פיזור הסיים השלישי בשנת 1930 והבחירות לסיים הרביעי חלה הגבלה מודרגת על הפעילות הפרלמנטרית היהודית בסיים. כבר בשנת 1930, בלחץ השלטונות וכל מיני תכסיסים שננקטו בעת הבחירות, נכנסו לפרלמנט הפולני רק 11 נציגים יהודיים (10 לסיים ואחד טאנסל). יתרה מזו, עם התגברות האנטישמיות בפולין במחצית השנייה של שנות ה- 30 היו ההופעות של נציגים יהודים בודדים על במת הפרלמנט ללא הועיל. חלק מן הנציגים היהודים אף שירתו את מפלגת השלטון, ה"סאנאציה", שמטעמה נבחרו. פעולת ה"קולו" בקשר עם זכויות יהודי פולין ויהודי וארשה בפרט התרכזה בארבעה נושאים עיקריים: (א) עניינים חוקתיים, במיוחד בסיים המכונן: ניסוח החוקה וחוק הבחירות וניסוחו של "חוק האזרחות" לטובת היהודים; (ב) נושאי כלכלה: קבלת יהודים למשרות ממשלתיות וביטול מנוחת חובה בימי א'; (ג) נושאי השכלה: השגת תמיכת הממשלה בבתי-ספר יהודיים בעברית וביידיש; (ד) האוטונומיה של הקהילות היהודיות. כל אלה באו בנוסף למאבקים על ביטול ההגבלות מימי הצאר ובנוסף לעבודה הפרלמנטרית היומיומית: פניות אל הממשלה והעלאת שאילתות בסיים בנוגע לעיוות דינם של יהודים, גילויים אלימים של אנטישמיות, חוק בעלי המלאכה משנת 1927, חוקי המונופולין על סחורות שרוב העוסקים בהן היו יהודים וכדומה. למרות שהחוקה הראשונה של פולין העצמאית, ממארס 1921, היתה דמוקרטית והכילה דה-יורה את "נספח המיעוטים" של חוזה ורסאי, למעשה נשאר ניסוח "חוק האזרחות" תלוי ועומד עד סוף שנות ה- 20. החוקה הבחינה בין שני מונחים ביחס למיעוטים: "תושבים" ו"אזרחים". לראשונים הובטחו ביטחון החיים והרכוש וחופש פולחן, ואילו לאחרונים הובטח בנוסף לאלה גם שוויון בזכויות הפוליטיות. פתרון הבעיה נגע ישירות ליהודי וארשה, כי שני שלישים מהם לא נולדו בפולין, אלא גרו בה זה עשרות שנים במסגרת האימפריה הרוסית ובגלל סיבות שונות לא היו רשומים בפנקסי האוכלוסין הקבועים של העיר. גם ניסוח חוק הבחירות פגע ביהודי וארשה. החלוקה למחוזות בחירה הבטיחה, שמספר הצירים היהודיים בכל מחוז יהיה קטן משיעורה של האוכלוסייה היהודית המתגוררת בו. גם הירידה במשקלם היחסי של היהודים בעיר נבעה מצירוף אדמיניסטרטיבי של מספר פרברים לוארשה העיר, שבהם גרו באופן מסורתי מעט יהודים. הדעות ב"קולו" היהודי לא היו אחידות. למשל, בשנת 1921 הסיים( ינשה) התארגנו בו 5 מועדונים פרלמנטריים. במיוחד נחלקו המשתתפים בדעותיהם על דרך המאבק למען זכויות היהודים. יהודי וארשה המיוצגים על-ידי יצחק גרינבאום ותומכיו הציגו עמדה לוחמת יותר מזו של ציוני גאליציה ו"אגודת ישראל". ההסכם שחתמה ה"אגודה" עם ממשלת גראבסקי בשנת 1924 היה בניגוד לדעתו של גרינבאום, שייחס ערך עליון לעצם מאבק היהודים על זכויותיהם מעל במת הפרלמנט הפולני. גרינבאום התנגד לכל הסדר חשאי נפרד בין היהודים לשלטונות. למען המאבק הוא ניסה לגייס קואליציה רחבה ככל האפשר. לפיכך היה הניצחון האלקטורלי הגדול ביותר שזכו לו יהודי וארשה ויהודי פולין בכלל בסיים הקמת גוש המיעוטים ביוזמת מחנהו של גרינבאום בשנת 1922. באמצעות הגוש נכנסו לסיים 35 צירים יהודים ו- 12 נציגים יהודיים נכנסו לסנאט. הקדנציה של הסיים השני (1922- 1928) היתה לפיכך תקופת הפעילות הפרלמנטרית הפורייה ביותר של יהודי וארשה, תופעה שלא חזרה על עצמה בין שתי מלחמות העולם. חלוקת הקולות שניתנו בוארשה לרשימות היהודיות שהשתתפו בבחירות לסיים הפולני בשנים 1922, 1928 ו- 1930 היתה כדלקמן: השנה בונד פועלי ציון-שמאל גוש המיעוטים גוש יהודי כלכלי-לאומי* קולות % קולות % קולות % קולות % 1922 18,986 22.2 1,208 1.3 50,558 53.8 23,204 24.7 1928 18,536 20.7 3,651 4.0 43,128 48.3 24,113 27.0 1930 13,331 15.2 1,320 1.5 30,742 45.7 32,660 37.6 * גוש יהודי כללי, לאומי וכלכלי. הגוש הדגיש את הבעיות הכלכליות המייחדות את היהודים. בשנת 1922 ייצג הגוש אח הפולקיסטים, ואילו בשנת 1928 ובשנת 1930 היה גוש זה בעד שיתוף פעולה הדוק עם ה"סאנאציה".

סגור

בין שתי המלחמות
במועצת העיר הראשונה (1919- 1927) זכו היהודים לנציגות ניכרת, אם גם לא הולמת את מספרם היחסי באוכלוסייה. לפי נתונים לא מלאים היו תוצאות הבחירות בין המפלגות היהודיות כדלקמן: "אגודת ישראל" 8 מנדטים הבונד 5 מנדטים הווער הציוני המרכזי 5 מנדטים פולקיסטיס 5 מנדטים פועלי ציון 2 מנדטים הוועד היהודי לבחירות 1 מנדט מפלגת השוויון האזרחי של היהודים בפולין 1 מנדט סך הכל 27 נציגים יהודיים מתוך( 120 חברי הייריעה) מבין נציגי המפלגות היהודיות בעירייה הראשונה של פולין העצמאית היתה ההשפעה הגדולה ביותר בידי "אגודת ישראל" והמתבוללים. לראשות העיר נכנסו בתור "לאווניקים" חברים( בגוף עצבמה) 2 יהודים. העירייה הראשונה של פולין העצמאית השתתפה מעט מאוד בתקציב המוסדות היהודיים. למשל, בתי-הספר המקצועיים בשביל היהודים הוקמו והוחזקו בכספי חברות יק"א, אור"ט או בידי הקהילה. גם בעירייה השנייה (1927- 1934) קיבלו הרשימות היהודיות 27 מנדטים מתוך 120 חברי המועצה. וזאת למרות העובדה, שהפעם הצביעו לעירייח וארשה 63% מכלל הבוחרים, לעומת 48% שהצביעו בשנת 1919. הגוש היהודי הלאומי זכה ברוב יחסי של 15 מנדטים. ה"בונד" קיבל 7 מנדטים, "פועלי ציון-שמאל" קיבלו 3 והפועלים היהודיים הדתיים - 2. ריצי מייזל, חבר הסיעה היהודית, נבחר להיות אחד מארבעת סגני ראש העירייה. מכין מזכירי העירייה נתמנו 2 מזכירים יהודים - אחד מן הגוש הציוני ואחד מן ה"בונד". כ"לאוו- ניקים" לראשות העיר נבחרו 3 נציגים יהודיים. בפעם הראשונה נתקבל מהנדס יהודי לעבודה במפעלי המים והביוב העירוניים. נתקבלו גם פועלים יהודיים, אבל במספר זעום, וסטודנטים יהודיים יכלו להתמחות במקצועם כמפעלי העירייה. בעיית השחיטה הכשרה, שהועלתה לדיון ציבורי מחודש בראשית שנות השלושים, מצאה הדים גם בעירייה. היהודים בראשות העיר נאלצו להסכים להקצאת אגף מיוחד בבית המטבחיים למטרות השחיטה הכשרה. בלחץ הנציגים היהודיים בראשות העירייה הוקם בניין מפואר שבו שוכן בית מחסה ל- 500 ילדים יהודיים עזובים. ברם, לאחר שהתפזרה העירייה בשנת 1934, הועברו הילדים לבניין מתאים פחות והבניין המקורי הוסב לשמש בית חולים עירוני. אשר לעניין השלטים הכתובים ביידיש הצליחו הנציגים הפולניים במועצת העירייה להעביר החלטה על הטלת מס מיוחד תמורתם. ההצעה לקרוא רחוב ע"ש הרב דובר מייזלס נתקבלה בקושי רב. העירייה השלישית (1934- 1938) מונתה בידי השלטונות. שר הפנים מינה 36 חברי עירייה, ביניהם שבעה יהודים. כולם, להוציא ציוני אחד, היו נציגי ארגונים כלכליים. העירייה הרביעית בשנת 1938 נבחרה מיסודות אופוזיציוניים לממשלה. היו בה 100 חברים, בערך 30% מהם יהודים. מבין המפלגות היהודיות זכה ה"בונד" ב- 20 מנדטים וזכה בכך לניצחון מכריע על יתר המפלגות היהודיות. אולם העירייה האחרונה לא הספיקה לפעול כי פרצה מלחמת העולם השנייה.

סגור

בין שתי המלחמות
ועד הקהילה, שנבחר בשנת 1912 ואושר עוד בידי השלטונות הרוסיים, המשיך לכהן בתפקידו קרוב ל- 12 שנה. בשנת 1919 התפטר ראש הקהילה סטאניסלאב נתנזון ובמקומו בא הפרנס מאיר רונדשטיין, מנהל הבנק לדיסקונט בוארשה. רונדשטיין נפטר בשנת 1922 ובמקומו נתמנה שבתאי ברגמן, ספק לצבא וסוחר עשיר. תקנת ממשלת פולין מן ה- 7 בפברואר 1919 השאירה על כנה את התפיסה לפיה ארגון הקהילה נושא אופי של עדה דתית. אולם לקהילה הוחזרו כמה תפקידים שנשללו מן ה"דוזור", כגון חינוך וסעד. הבחירות לוועד הקהילה הראשון בפולין העצמאית נערכו בשנת 1924. מספרם של חברי ועד הקהילה נקבע ל- 50 והם נחלקו לפי נתונים לא סופיים כדלקמן: "אגורת ישראל" 15 הגוש הלאומי 11 "המזרחי" 5 הבונד 5 פולקיסטיס 3 חסידי אלכסנדר 3 פועלי ציון שמאל 2 ציוני פראגה 2 "אגודת ישראל" בפראגה 2 אומנים ציוניים 1 מוסדות צדקה 1 סך הכל 50 ליושב-ראש הקהילה נבחר השל פרבשטיין ("יחרזמה"), לאחר שהושגה פשרה בין "אגודת ישראל" ובין הציונים. אליהו קירשברון "אגודת( "לארשי) נבחר ליושב-ראש מועצת הקהילה. לפי צו הממשלה נקבעה הלשון הפולנית כלשון הדיונים בוועד הקהילה, אולם הצו עורר התנגדות עצומה והישיבה הראשונה לא נתקיימה. כעבור כמה חודשים הסכים ראש ממשלת פולין סטאניסלאב גראבסקי, שלשון הדיונים במועצת הקהילה יכולה להיות עברית, יידיש ופולנית ורק הפרוטוקול חייב להיכתב בפולנית. בראש ועד הקהילה עמדה ההנהלה, שהיתה מורכבת מ- 15 חברים שנבחרו לפי מפתח מפלגתי בהתאם לתוצאות הבחירות. תקופת ארבע השנים 1926- 1930 היתה תקופה פורייה יחסית בפעולות הקהילה. התקציב השנתי לחינוך עלה מ- 340,000 זלוטי בשנת 1926 ל- 1,169,182 זלוטי בשנת 1930. התקציב השנתי לתברואה ובריאות עלה מ- 93,000 זלוטי בשנת 1926 ל- 417,000 זלוטי בשנת 1930. מספר המחלקות בבתי-הספר שברשות הקהילה עלה מ- 31 בשנת 1926 ל- 60 בשנת 1930. הוועד של קהילת וארשה, שייצג את הגדולה שבקהילות היהודיות באירופה, חרג לא פעם מתחום סמכויותיו המקומיות ונקט פעולות שנגעו לכלל יהודי פולין. למשל, הוועד השתדל בעניין ביטול החובה לשבות מעבודה בימי א', ארגן מגבית בקרב הקהילות היהודיות בפולין כדי לשלוח מצות ליהודי רוסיה, דאג לתיקון השמות הפרטיים העבריים שסולפו בתעודות הלידה ובספרי מרשם האוכלוסין, טיפל במסירת גופות של יהודים לניתוח לפקולטאות לרפואה וכד'. אחרי המאורעות שהיו בארץ-ישראל בשנת 1929 יזם הוועד את הקמתו של ועד עזרה לנפגעי המאורעות שאסף בערי פולין 920,000 זלוטי. ביוזמת הוועד אורגנה בשנת 1930 מחאה כללית של יהודי פולין נגד "הספר הלבן" שפרסמו השלטונות הבריטיים בארץ-ישראל. בבחירות לוועד הקהילה השני, שנערכו במאי 1931, ניצחה "אגודת ישראל". סייעו לניצחונה תמיכת הממשלה וכן הוראת שר הדתות להשמיט מרשימת הבוחרים היהודיים את אלה שתקפו בגלוי את הדת היהודית. בבחירות לוועד הקהילה השתתפו יותר מ- 22,000 בוחרים. 50 המנדטים התחלקו כדלקמן: ה"אגודה" - 19; חסידי גרודז'יסק - 2; דתיים בלתי מפלגתיים - 3. בסך הכל קיבל הגוש הדתי 24 מנדטים והיה אפוא הרוב בוועד. הציונים - 12; "המזרחי" - 4; הדמוקרטים - 2. בסך הכל קיבל הגוש הציוני 18 מנדטים. פולקיסטים - 2; פועלי ציון שמאל - 1; חסד של אמת - 1; רובע העיר העתיקה - 1; בעלי בתים - 1; מתבוללים - 2. בסך הכל קיבלו המפלגות שלא הצטרפו לשום גוש 8 מנדטים. לראש הקהילה נבחר כאמור לעיל אליהו מאזור מ"אגודת ישראל". ועד הקהילה בשנים 1931- 1936 היה בשליטתה המלאה של ה"אגודה". בתקופה זו חל שינוי דראסטי בפעולות הקהילה. מוסדות החינוך החילוני לא קיבלו הקצבות כספים, ועיקר הפעילות הצטמצמה במוסדות הדת של הקהילה. מספרם של הרבנים וכלי הקודש הוגדל. עיקר הפולמוס בוועד הקהילה השני ניטש בכל שנה על התקציב, שהגיע ל- 5 מיליון זלוטי בממוצע. פרנסי ה"אגודה" עשו הכל כדי להגדיל את ההקצבות למוסדות הדת ולמפעלי החוגים החרדיים. לאחר שהוחלט על התקציב בוועד הוא היה טעון אישורו של משרד החינוך והדתות. בשנים אלה גברה התנגדות הממשלה להקצבות לטובת ארץ-ישראל, לצורכי עלייה, לקרנות הציוניות ואף לקרן יישוב ארץ-ישראל מיסודה של ה"אגודה". הבחירות לוועד הקהילה האחרון של וארשה לפני מלחמת העולם השנייה נערכו בשנת 1936. בבחירות אלה ניצח ה"בונד", שקיבל 20 מנדטים; הגוש הציוני קיבל 19 מנדטים ו"אגודת ישראל" - 11. אלא שה"בונד" לא הצליח למצוא לעצמו בעלי ברית בין יתר 30 הנציגים בוועד הקהילה. שגם הם היו מפולגים. פעילות ועד הקהילה הגיעה למצב של קיפאון. אי לכך פיזרה הממשלה את ועד הקהילה בלי לקבוע מועד לבחירות חדשות ומינתה קומיסאר ממשלתי שיעמוד בראש הקהילה בוארשה במקום נציגים נבחרים. המועמד לתפקיד זה היה מאוריצי מייזל, מראשי אגודת הסוחרים, שאף היא כמו ה"אגודה" היתה מקורבת ל"סאנאציה". למרות שהפילוג בוועד הקהילה שיתק את פעילותו תקפו כל המפלגות את מאוריצי מייזל והעיתונות היהודית הטילה עליו חרם ולא הזכירה את שמו ואת פעולותיו. כולם ראו במינוי זה תקדים מסוכן לקיומה של הקהילה וחששו שהדבר מבשר את קץ מעמדה כנציגה נבחרת של הקהילה היהודית. ליד הקומיסאר הממשלתי נתמנתה ועדה קרואה שהורכבה מאישים בלתי מפלגתיים ומכמה אנשי ה"אגודה". הוועד הזה נשאר על כנו עד פלישת הנאצים בשנת 1939. בפברואר 1936 הסעירה את הוועד ההצעה לאסור את השחיטה הכשרה שהעלתה בסיים הצירה יאנינה פריסטור. בכינוס ארצי שהתכנס בבניין ועד הקהילה בוארשה נבחר ועד שליחי הקהילות בפולין, שהורכב מנציגי קהילות וארשה, לודז', לבוב, קראקוב, וילנה, ביאליסטוק ופוזנאן. ועד הקהילה של וארשה ניסה לפעול לביטול הגזרה בעזרתם של גורמי חוץ.

סגור

בין שתי המלחמות
כאמור, בוטלה משרת אב בית דין ורב ראשי בקהילת וארשה עם פטירתו של הרב דובר מייזלס, וויתורו של הרב גזונדהייט על כס הרבנות הראשית של וארשה בשנת 1876. ראשי הקהילה התקינו תקנה שבכל אחד מן האזורים הרשמיים של העיר יהיה דיין מיוחד שיכהן כרב ומו"ץ רשמי ואחד מהם ייבחר לממלא מקום הרב כאב בית דין. מבין מורי ההוראה והדיינים שבכל איזור נבחר ועד רבני וארשה, שחבריו קיבלו את משכורתם מקופת הקהילה. כל אחד מחברי הוועד שירת רובע משלו. העניינים הכלליים הנוגעים לקהילה כולה נדונו בישיבת חברי הוועד, ומדי חודש כיהן רב אחר בתפקיד יושב ראש ועד הרבנים. מלבד הרבנים הרשמיים, שקיבלו את משכורתם מקופת הקהילה בין( שתי מלחמות העולם הגיע מספרם ל- 40), היו בוארשה עשרות רבנים בלתי רשמיים בעלי חזקה וביניהם גדולי תורה ופעילים בקהלם. בין הרבנים הבולטים ביותר בוארשה בין שתי מלחמות עולם היו: ר' מנחם זמבה (1883- 1943) יליד וארשה שלמד בישיבות הגדולות של ליטא ונחשב לגדול בתורה ואחד הפוסקים החשובים בדורו. בשנת 1935, בתקופה שכיהן אליהו מאזור בתפקיד נשיא ועד הקהילה של וארשה, נבחר ר' מנחם זמבה לוועד הרבנים. ר' מנחם זמבה נתן את ברכתו למרד גטו וארשה. הוא עצמו נספה בטרבלינקה יחד עם שארית עדתו. מחיבוריו יצוינו "זרע אברהם" (1920), "תוצאות חיים" (1921), "אוצר הספרים" (1929). חיבורים נוספים פרי עטו עדיין קבורים תחת חורבות הגטו, ביניהם גם חיבורו "מנחם ירושלים" על התלמוד הירושלמי. ר' שלמה-דוד כהנא (1867- 1954) היה חתנו של הרב קלפפיש. הוא היה יליד העיירה יאנובה שבמחוז קובנה ובשנת 1895 עבר לוארשה ומילא את מקומו של חותנו ר' קלפפיש ברבנות וארשה. ר' שלמה-דוד כהנא התפרסם בתשובותיו, במיוחד בנוגע להתרת נשים מעגינותן. הוא ייסד בוארשה ישיבות אחדות. עם ייסודה של "אגודת ישראל", לאחר מלחמת העולם הראשונה, נבחר להיות נשיאה בוארשה. ר' כהנא תמך במפעליה של "המזרחי" ובשנת 1929 נבחר להיות נציג יהדות פולין החרדית במועצת הסוכנות היהודית. הוא הצליח להינצל מידי הנאצים, הגיע לארץ-ישראל בשנת 1940 ושימש רבה של העיר העתיקה בירושלים עד שנכבשה בשנת 1948. בין שתי מלחמות העולם התפארה וארשה בשני מטיפים שכיהנו בבית הכנסת שברחוב טלומאצקה: הרב ד"ר שמואל פוזננסקי (1864- 1921) והרב פרופ' משה שור (1874- 1939). הראשון, יליד לובראנייץ, נתמנה להיות מטיף בשנת 1897 והמשיך לשמש בתפקיד זה עד מותו. הוא היה פעיל בחיי הציבור. עם הקמת פולין העצמאית היה חבר הוועד המרכזי של ההסתד- רות הציונית. משנוסדה רשת החינוך "תרבות" עיבד את תוכ- נית הלימודים בבתי-הספר שלה. בשנת 1919 נתמנה ד"ר פוזננסקי לשמש בתפקיד אחד הרבנים הרשמיים מטעם הקהילה וחבר ועד הרבנים של וארשה, למרות ההתנגדות החריפה של האורתודוקסים למינויו של "נאור". ד"ר פוזננסקי היה איש מדע, וחשיבות מיוחדת נודעת למחקריו על תקופת הגאונים ולביבליוגרפיה שחיבר על תולדות הקראים. הרב פרופ' משה שור, יליד פשמישל, התמחה בלימודים שמיים ובלימודי היהדות ונחשב אחד המומחים בפולין בתחום האשורולוגיה. לאחר פטירתו של ד"ר פוזננסקי הוזמן פרופ' שור להיות מטיף בבית הכנסת שברחוב טלומאצקה ונתמנה כקודמו לרב רשמי של הקהילה וחבר ועד הרבנים של וארשה. בשנת 1928 נתמנה לפרופסור לשפות שמיות ולתולדות המזרח העתיק באוניברסיטת וארשה ולחבר המועצה הממשלתית לחינוך. יחד עם ד"ר ברוידא ייסד באותה שנה את המכון ללימודי היהדות. בשנת 1935 נתמנה מטעם הממשלה לסנאטור. נוסף על הרבנים הרשמיים ישבו בוארשה היהודית אדמו"רים או צאצאי אדמו"רים לשושלותיהם. בימי מלחמת העולם הראשונה רבו הפליטים בוארשה וביניהם היו גם אדמו"רים מפורסמים שבאו לכאן מן העיירות הקטנות. הללו הקימו בעיר את חצרותיהם ונשארו בה גם לאחר שנסתיימה המלחמה. השפעה גדולה ביותר היתה בוארשה לחסידי הרבי מגור, ר' אברהם מרדכי אלתר. בין שתי מלחמות העולם היה ר' אברהם מרדכי נשיא מועצת גדולי התורה בפולין. בנוסף למגמתו לפתח את החינוך היהודי בגולה עודד את חסידיו לתמוך ביישוב ארץ-ישראל. בלחצם של חסידי גור נמנע מינויו של הרכ ד"ר אהרון לוין מז'שוב, שהיה ציר "אגודת ישראל" בסיים, לרב ראשי של קהילת וארשה. נוסף על חסידי גור היו בוארשה גם חסידי וארקה, קוצק, פשיסחה, קוז'ניץ, לובלין, אלכסנדר, ראדומסק, איזביצה, ברסלב ועוד. לכולם היו בתי תפילה משלהם - "השטיבלאך". מספר ה"שטיבלאך" האלה בעיר הגיע לכמה מאות. וארשה היתה גם מקום מושבו של ארגון רבני פולין ושמו "אגודת הרבנים". זו נוסדה ב- 8 בנובמבר 1921. אגודת הרבנים מנתה כ- 1,000 רבנים שאושרו בידי הממשלה, וחבריה באו מ"אגודת ישראל", "המזרחי" וגם בלתי מפלגתיים. "אגודת הרבנים" פסקה בשאלות דתיות ובנושאים שהיו נתונים במחלוקת עם הקהילה ועם השלטונות. בראשה עמד ועד פועל. כאמור, לא נתברכה וארשה בבתי כנסת גדולים ומפוארים. גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם לא השתנה המצב. אבל בוארשה רבו מאוד בתי התפילה נוסח בתי המדרש וה"שטיבלאך". לפי אומדן הגיע מספרם ערב מלחמת העולם השנייה ל- 600. כמו בשנים קודמות הוקמו בעיר לקראת הימים הנוראים למעלה מאלף בתי תפילה מאולתרים.

סגור

בין שתי המלחמות
חוק חינוך חובה של שבע שנות לימוד לכל הילדים התקבל בסיים הפולני ונכלל בחוקת מארס 1921. על-פי חוק זה היו חייבים גם ילדי ישראל ללמוד במוסדות החינוך במשך 7 שנים לפחות. הלימודים ניתנו חינם. ואמנם, רוב הילדים היהודים למדו בבתי-ספר יסודיים ממלכתיים פולניים, או בבתי-ספר יסודיים ממלכתיים שהיו מיועדים ליהודים בלבד; לשון ההוראה באלה היתה פולנית, אבל לא למדו בהם בשבת. בתי-הספר האלה היו ידועים בכינוי "שאבאסובקה". במסגרת בתי-הספר המוחזקים בכספי ממשלת פולין נכלל גם "הסמינריון הממלכתי למורי דת משה", שנוסד בשנת 1918 ברחוב גנשה 1 ביוזמתו של ד"ר פוזננסקי. הסמינריון התקיים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. תוכנית הלימודים במוסד זה כללה מלבד המקצועות הכלליים שנלמדו בסמינרים למורים גם לימודי יהדות. חוג הצירים היהודיים בסיים ("ולוק"ה) נאבק על הקמת בתי-ספר ממלכתיים מיוחדים לילדי היהודים, ששפת ההוראה בהם תהיה עברית או יידיש. אולם הצעת חוק ברוח זו לא עברה בסיים. גם בוארשה, כמו בקהילות היהודיות האחרות בפולין, הוקמו מערכות חינוך שהוחזקו בידי הציבור היהודי ובהם הקנו לילדים חינוך ברוח ציונית "תרבות(", "יבנה", "שול קולט", גימנסיות מיסודו של מ"ז אדיורב), ברוח הדת ומסורת ישראל "חורב(", ישיבות "בית יעקב", "חדרים" ותלמודי הרות) או ברוח יידישיסטית סוציאליסטית רשת( א"שיצ). לפי אחד האומדנים למדו באמצע שנות ה- 30 209,000 מתוך כלל הילדים היהודיים בפולין בגיל בית-הספר היסודי והתיכון בבתי-הספר של כל זרמי החינוך היהודי שלשון ההוראה בהם היתה יידיש או עברית. אחת ההצלחות הגדולות של מערכת החינוך היהודית בוארשה היו הגימנסיות הדו-לשוניות ברוח הציונות מיסודם של ד"ר מ"ז ברוידא וד"ר טרטקובר. בין עשרות המוסדות האלה יש לציין את הגימנסיה של קרינסקי, "אסכולה", "חינוך", "יהודיה", "לאור", גימנסיית פינקל ואחרות. כל המוסדות האלה קיבלו את אישורו של משרד החינוך הפולני. בוגריהם ניגשו לבחינות הבגרות הרשמיות במוסד שלהם. ההוראה היתה בשפה הפולנית, אבל ניתנו בהם גם שעות רבות של לימוד העברית כשפה חיה וכן לימודי יהדות. למרות האישור הרשמי של הממשלה, לא נהנו הגימנסיות מתקציב ממשלתי ושכר הלימוד בהן היה גבוה למדי. נוסף על הגימנסיות מיסודו של ברוידא למדו ילדים יהודיים רבים בגימנסיות פרטיות אחרות, פולניות, שליהודים היה קל יותר להתקבל אליהן. כל זרמי החינוך היהודי היו מיוצגים בוארשה, אבל להצלחה הגדולה מכולן זכו הגימנסיות מיסודו של ברוידא. "תרבות". הסתדרות זאת הוקמה בוארשה בשנת 1921, עם התכנסות הוועדים הגליליים של המורים לעברית. בשנת 1922 התקיימה בוארשה הוועידה הארצית הראשונה של "תרבות". עד פרוץ מלחמת העולם השנייה התקיימו עוד ארבע ועידות ארציות נוספות בשנים 1924, 1927, 1931 ו- 1934. בראש מרכז "תרבות", שמושבו נקבע בוארשה, עמדו מנהיגיה הבולטים של התנועה הציונית בפולין - י' גרינבאום, י' טהון ואחרים. מרכז "תרבות" בוארשה הוציא לאור ביטאונים פדגוגיים ששימשו את החינוך העברי, דוגמת הירחון "תרבות" בשנים( 1922- 1924), הירחון "אופקים" בשנים( 1932- 1934) ואחרים, וכן ספרי לימוד. בית-הספר של "תרבות" חינך לציונות וחלוציות ומרבית המפלגות ותנועות הנוער הציוניות נטלו חלק בעבודתו. בתי-הספר של "תרבות" היו היחידים שבהם היתה העברית שפת ההוראה בלימודים ה"יהודיים" והכלליים כאחד. ערב מלחמת העולם השנייה היו בוארשה רק 6 בתי-ספר יסודיים מטעם "תרבות" וגם הללו התקיימו בדוחק בשל קשיים כספיים. הסמינריון העברי לגננות שהוקם בוארשה עבר לווילנה, והמאמצים להקים בעיר הבירה גימנסיה "תרבות" דוגמת אלה שהוקמו בווילנה, ביאליסטוק, רובנה ועוד, עלו בתוהו. התק- ציב השנתי של בתי-הספר היסודיים "תרבות" בוארשה, שהיה בין 10,000 ל- 15,000 זלוטי לבית-ספר, נמצא בגירעון מתמיד של 20% בערך. יחד עם זאת, היקף השפעתה של "תרבות" חרג ממסגרתה הפורמלית. ליד המרכז ובתי-הספר שלו התקיימו אסיפות, דיונים, ספריות וגם עשרות שיעורי ערב לעברית ולידיעת הארץ לילדים ולמבוגרים. ציש"א. צנטראלע( יידישע שול עיצאזינאגרא). הסתדרות ציש"א הוקמה בשנת 1921 בכינוס נציגי מוסדות החינוך החילוני ששפת ההוראה בהם יידיש. מערכת חינוך זו נוסדה ביוזמת מפלגות ה"בונד" ו"פועלי ציון-שמאל", וכן פעילים בלתי תלויים שדגלו בתרבות יידיש. השקפת העולם של שני הכוחות הפוליטיים הבולטים, ה"בונד" ו"פועלי ציון-שמאל", וגישותיהן לבעיות הלאומיות היהודיות מצאו את ביטוין בדרכי לימוד ההיסטוריה היהודית ושאר מקצועות היהדות, וכן באווירה ששררה בבתי-הספר שהקימו. שכן, מבחינה ציבורית התבססה ציש"א על עזרתה של תנועת הפועלים היהודית. לפיכך הדגישו בבתי-הספר שלה את החינוך החילוני, היידישיסטי והסוציאליסטי. בשנת 1925 התקיים בוארשה הכינוס הארצי השני של ציש"א. אבל מרכז ציש"א לא היה בוארשה אלא בווילנה. מרכז ציש"א הוציא לאור כמה כתבי עת פדגוגיים - "די נייע שול", "שול און לעבן", והחל משנת 1934 את "שול וועגן" - שהיו פופולריים גם בוארשה. בשנת הלימודים 1934- 1935 היו ברשות ציש"א בוארשה 8 בתי-ספר יסודיים עם 1,601 תלמידים. משנת הלימודים 1936- 1937 עד מלחמת העולם השנייה היו בוארשה רק 4 בתי-ספר יסודיים של ציש"א ובהם 29 כיתות ו- 1,088 תלמידים. חלק מבתי-הספר נסגרו בפקודת השלטונות. רק פעם אחת בתקופת פולין העצמאית, בשנת 1927, קיבלו בתי הספר של ציש"א הקצבה מן הממשלה - בסך 27,000 זלוטי; בשנת 1928 קיבלו מוסדותיה 40,000 זלוטי מקופת העירייה. "שול קולט". בוארשה היתה מיוצגת גם מערכת החינוך "שול קולט", שנפרדה מציש"א ואשר גם שפת ההוראה שלה היתה יידיש. המערכת הוקמה ביוזמת מפלגת "פועלי ציון-צ"ס". מטרתה היתה להקנות ללומדים במסגרתה חינוך בשפת יידיש וברוח ציונית; אבל הושם בה גם דגש חזק יותר בלימוד העברית. לפי אחד האומדנים היו בפולין, בשנת הלימודים 1935- 1936, 35 מוסדות של "שול קולט" שכללו( בתי-ספר יסודיים םיינוכיתו), שלמדו בהם 2,800 תלמידים. ערב מלחמת העולם השנייה נותר בוארשה רק בית-ספר יסודי אחד מטעם "שול קולט". "חורב". "אגודת ישראל" הקימה מערכת חינוך דתית משלה: לבנים - מוסדות "יסודי תורה", שבאו במקום ה"חדרים" המסורתיים ולבנות - בתי-ספר בשם "בית יעקב". מוסדות אלה היו בתי-ספר יסודיים שהוקמו על בסיס הסדר עם הממשלה הפולנית. תוכנית הלימודים שלהם כללה ליד לימודי הקודש, שהיו העיקר, גם מספר שעות שבהם לימדו את השפה הפולנית ולימודי חול בפולנית. בשנת 1934 נמצאו בוארשה 9 בתי-ספר כאלה ועוד 5 חדרי "תלמוד תורה" וכמה ישיבות וכן בתי-ספר לבנות "בית יעקב", שמספרם המדויק בוארשה אינו ידוע. מספר התלמידים שלמדו בבתי-הספר של "חורב" עלה בהרבה על מספרם של התלמידים במוסדות של "תרבות", ציש"א ו"שול קולט" גם יחד. בשנת 1920 הוקמה בוארשה ישיבה גדולה (אתביתמ), שנועדה להכשיר רבנים, דיינים, ראשי ישיבות ומורים. "יבנה". גם למפלגת "המזרחי" היה חלק במערכת החינוך היהודי בוארשה. מוסדות החינוך שלה פעלו במסגרת "יבנה". בין שתי מלחמות העולם היו בוארשה רק 2 בתי-ספר של "יבנה": בית-ספר יסודי ובית-ספר תיכון. תוכנית הלימודים כבתי הספר האלה כללה, נוסף על לימודי חול בשפה הפולנית, גם את מקצועות היהדות: מקרא, תלמוד, ספרות עברית, היסטוריה יהודית וגיאוגרפיה של ארץ-ישראל. שפת ההוראה של מקצועות אלה היתה עברית. חידושו של "המזרחי" בשדה החינוך בוארשה היה הקמת בית המדרש הגבוה "תחכמוני" בשנת 1920. בית המדרש שכן ברחוב גז'יבובסקה 19. היו בו מספר כיתות מכינות ו- 5 כיתות יסוד. ממשלת פולין השתתפה במימונו. תוכנית הלימודים כללה לימודי חול במתכונת בית-ספר תיכון ולימודי קודש במסגרת ההכנה לקבלת סמיכות לרבנות. בשנת הלימודים 1920- 1921 מנה המוסד 48 תלמידים ובשנת הלימודים 1930- 1931 הגיע מספר תלמידיו ל- 220. נוסף על בתי-הספר מטעם הארגונים הפוליטיים היו גם מספר בתי-ספר שהוחזקו בידי הקהילה היהודית. בשנת הלימודים 1936- 1937 היו בוארשה 6 בתי-ספר עממיים, שבהם לימדו, מלבד לימודי יהדות, לימודי חול בפולנית. בתי-ספר אלה כללו 45 כיתות ולמדו בהם 1,565 תלמידים. הקהילה החזיקה 6 "תלמודי תורה" עם 55 כיתות, שלמדו בהם 2,200 תלמידים; 4 גני ילדים עם 7 כיתות ו- 345 תלמידים; בית-ספר אחד למסחר (ןוכית) ובו 8 כיתות ו- 315 תלמידים; בית-ספר מקצועי לבנות ובית-ספר למלאכה לבנים. עם בתי-הספר המקצועיים בוארשה, שמומנו במשותף על-ידי הקהילה וארגוני סעד יהודיים, נמנה בית-הספר למלאכה בסטאווקי, שהיה בין שתי מלחמות העולם בית-הספר היהודי הגדול ביותר בוארשה. ראשיתו של בית-הספר היתה בשנת 1889 והוא הוקם ביוזמתו של ש' פוזננסקי. אחרי מלחמת העולם הראשונה הורחב וחודש המוסד בסיוע "החברה להספקת עבודה ליהודים עניים", הקהילה, הג'וינט, אור"ט, יק"א והעירייה. בשנת 1928 קיבל בית-הספר מעמד רשמי ותקציבו הגיע ל- 203,000 זלוטי. בשנח 1938 היו בו שלוש מחלקות: מחלקה לחשמל ולמכניקה, מחלקה למסגרות ומחלקה למכונאות רכב. במסגרת בית-הספר התקיימו סדנאות אחדות. בשנת הלימודים 1935- 1936 הגיע מספר תלמידיו ל- 193. בוארשה פעלו גם בית-הספר המקצועי על שם נתנזון במגמות( מסגרות, מכניקה למשחו); בית-ספר מקצועי של "חברת הצדקה" היהודית שלמדו( בו מסגרות, מכניקה, חשמל ויציקת הזנורב); בית-ספר מקצועי לבנות על שם ג' באומן שלמדו( בו תפירת לבנים, רקמה תוטייחו). במשך כל התקופה נאלצה מערכת החינוך היהודית הפרטית להתמודד עם שתי בעיות מרכזיות: המימון והשגת הרישיון מן הרשויות. מבחינה תקציבית היה מצבן של כל מערכות החינוך היהודיות בין שתי מלחמות העולם דחוק. המימון לפעולותיהן בא בחלקו מן הג'וינט ומתמיכת המפלגות ובחלקו מתרומות ומהקצבות ועד הקהילה. שאר הכסף בא מן העירייה ומן הממשלה ובעיקר משכר הלימוד. אשר לרישיון - בתי-ספר רבים במערכות החינוך היהודיות התקשו בקבלת מעמד רשמי ובהשגת אישור לתוכנית הלימודים שלהם. בשל העובדה, שבתי-הספר של "תרבות", ציש"א, "יבנה" ו"שול קולט" היו חייבים בפיקוח רשמי על לימודי העברית והיידיש שניתנו בהם, הוענק מעמד רשמי רק לבתי-הספר היסודיים ולמחלקות הנמוכות של הגימנסיות.

סגור

בין שתי המלחמות
עם הקמת פולין העצמאית היה אחוז הסטודנטים היהודיים בפקולטה לרפואה בוארשה מעל 30%, ובפוליטכניון - מעל 15%. בשנים 1919- 1920 גויסו סטודנטים יהודיים רבים לצבא ורבים אחרים היו כלואים במשך רוב זמן המלחמה בין פולין לברית המועצות במחנה יאבלונה. משנסתיימה המלחמה חזרו הסטודנטים היהודיים לספסל הלימודים, אולם בגלל ה"נומרוס קלאוזוס" שהנהיגו השלטונות לגבי תלמידים יהודיים היה מספרם קטן מן הרגיל. אמנם, באופן רשמי נכשלה הצעת החוק בעניין זה בסיים המכונן, אבל רשויות החינוך באוניברסיטאות הפעילו אותו הלכה למעשה. בייחוד נהגו להקשות על יהודים שרצו להתקבל לפקולטאות לרפואה, משפטים והנדסה ומספרם של אלה שהצליחו בבחינות הכניסה למכללה הוגבל לעשירית ממספר הניגשים. בשאר הפקולטאות, כגון מדעי הרוח, אמנות, ומקצועות שלא הבטיחו פרנסה מידית לא היו ההגבלות חמורות כל כך. גם בקרב הסטודנטים הפולניים רבו מעשי העלבונות, הרדיפות ואף מעשי האלימות כלפי עמיתיהם היהודים ועל מעשים אלה לא באה תגובה של ממש מצד שלטונות האוני- ברסיטה. במחצית השנייה של שנות ה- 30 יצא הנוער הפולני בקריאה להנהיג באוניברסיטאות ספסלים מיוחדים לסטודנטים היהודיים. בתגובה החליטו הסטודנטים היהודיים לעמוד בזמן השיעורים. בשנת 1929 העלו הסטודנטים הפולניים הלומדים בפאקולטה לרפואה את התביעה שהיהודים יספקו גם הם גוויות לשיעורי האנטומיה. הקהילה וחברה קדישא סירבו להיענות לדרישה החדשה, אולם לבסוף נמצא הסדר, שלא תמיד קוים במלואו, שבתי החולים יספקו לצורך זה גוויות של יהודים אלמונים שאין דואג לקבורתם. החל משנת 1916 היו הסטודנטים היהודיים בפולין מאורגנים בארגון-גג בשם "בית האקדמאי היהודי" ז'ידובסקה( סטשחה הקצימדקא). ארגון זה עסק בבעיות הסטודנט היהודי, נאבק לשוויון זכויותיו ודאג לספק עזרה לסטודנט הנזקק. הוא אף הוציא לאור ירחון על עניינים אלה בשם "טריבונה אקדמיצקה". במסגרת ארגון-הגג היהודי פעלו ארגונים בעלי אידיאולוגיות פוליטיות שונוח. הגדול ביניהם היתה אגודת האקדמאים הציוניים "ירדניה", שקיימה קורסים לעברית, ערבית, ידיעת ארץ-ישראל, תולדות העם היהודי, ציונות וכדומה. ארגון אחר, "ליגיון העבודה האקדמי", טיפל בהכשרת סטודנטים לעלייה ובסידור עלייתם. במרוצת הזמן התפלגו מ"ירדניה" אגודות סטודנטים שנבדלו בגישתן הציונית, כגון: "אורורה" (רחשה), "זלוטיה" (םיאנק), "ביתריה", "לבנוניה", "גלילה" לסטודנטים( םינב), "הצופיה" "אביבה", "שרוניה" (תויטנדוטסל). בניגוד ל"ירדניה", שהיתה ארגון פתוח לכל, היו ארגונים אלה סגורים, אקסקלוסיביים, מוגבלים ל- 20- 30 איש. כל ארגון נאבק על השפעתו בתוך "ירדניה". בוארשה הוקם גם ארגון ספורט של סטודנטים; נציגיו השתתפו ב"מכביה" הראשונה בתל-אביב.

סגור

בין שתי המלחמות
בין ארגוני הספורט היהודיים החשובים ביותר בעיר היו: א. אגודת "מכבי", שנוסדה בשנת 1915 והיו בה מחלקות לכדורגל, אתלטיקה קלה, שחייה, התעמלות, איגרוף, גלישה בסקי ורכיבה על אופניים. זו היתה אגודה ציונית ברוחה ופעלו בה חניכי "השומר הצעיר" ו"גורדוניה". ההדרכה באגודה זו נעשתה בעברית. ב. אגודת "בר-בוכבא", שנוסדה בפראגה בשנת 1917 ועסקה בעיקר בהתעמלות. האגודה ארגנה גם קבוצת כדורגל ומחלקות לשחייה, כדורסל ורכיבה על אופניים. גם אגודה זו הדגישה את החינוך הציוני וגם בה היתה העברית שפת ההדרכה. ג. המועדון האקדמי היהודי לספורט. המועדון נוסד בשנת 1918 לשם טיפוח תרבות הגוף בקרב הסטודנטים היהודיים. במסגרתו עסקו בכל מקצועות הספורט וההתעמלות, לרבות סיוף, והוא היה פופולרי ביותר בקרב הסטודנטים היהודיים בוארשה. בפעולות המועדון האקדמי השתתפו יהודים חכרי מפלגות שונות ובעלי השקפות שונות. ד. אגודת הספורט "מארגנשטערן" מיסודו של ה"בונד". אגודה זו הצטיינה באתלטיקה קלה והופעותיה הפומביות בוארשה זכו להצלחה רבה. ה. אגודת הספורט "שטערן" נוסדה בידי "פועלי ציון שמאל". במסגרתה עסקו רק בכדורגל ובאיגרוף. אגודת "שטערן" התפרסמה בייחוד הודות למתאגרף המצטיין שלה שבתאי רוטהולץ, שהיה חבר נבחרת פולין באיגרוף. אגודת ספורט זו היתה מיוצגת בוועד המרכזי של ספורט הפועלים הכלל-פולני ז.ר.ס.ס. ראשי( התיבות של איגוד חברות הספורט של םילעופה). ו. "הפועל" נוסד בשנת 1930 כאגודת ספורט של "פועלי ציון-צ"ס". ערב מלחמת העולם השנייה היו חברים בסניף וארשה של "הפועל" יותר מ- 1,000 ספורטאים. "הפועל" עסק בענפי ספורט שונים. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הנהיג "הפועל" תרגילי סדר והתעמלות והקים בוארשה מחנות להכשרה קדם-צבאית שבמסגרתם התקיימו חוגים לקליעה ותרגילי שדה בפיקוח מדריכים פולניים. בז'יילונקי שליד וארשה הוקם בית-ספר יהודי ראשון לקליעה. בשנת 1939 החל "הפועל" להדריך נוער יהודי בטיס, לאחר שקשר קשרים עם חברה יהודית מיוחדת לפיתוח טיס וימאות. הכשרה קדם צבאית זו היתה אמורה לסייע להגנה עצמית יהודית וכדי למנוע התנפלויות של בריונים אנטישמיים ובייחוד של אנשי האנדקים. לארגוני הספורט היהודיים היה בוארשה עורף רחב של בני נוער וילדים. הארגונים הפעילו עבור הספורטאים מחנות קיץ ובתי מרגוע אף במקומות מרוחקים, למשל בהרי הקרפטים.

סגור

בין שתי המלחמות
הספרייה למדעי היהדות שליד בית הבנסת לנאורים ברחוב טלומאצקה. ראשיתה של הספרייה למדעי היהדות בוארשה היתה בשנת 1819. אולם תנופה מיוחדת קיבלה הספרייה אחרי שנבחר ד"ר פוזננסקי למטיף בית הכנסת, ואחר כך בתקופת כהונתו של פרופ' שור. חדרי הספרייה היו צרים מלהכיל את הספרים הרבים ובשנת 1927 הוחלט על הקמת בניין מיוחד בשבילה. הבניין נחנך בשנת 1936. בבניין מפואר זה היו חדר הרצאות ל- 400 איש, וחדר קריאה ל- 100 איש. בניית הבית וציודו עלו כ- 770,000 זלוטי, מלבד המגרש. ב- 1 בנובמבר 1938 היו בספרייה 23,787 כרכים בעברית וביידיש ו- 10,260 כרכים בשפות אחרות. בספרייה נמצאו הרבה כתבי יד ודברי דפוס עתיקים ונדירים. המוזיאון על שם מתיאס ברסון. זה היה מוזיאון לאמנות יהודית ונמצאו בו מוצגים בעלי ערך רבים מראשית ימיה של קהילת וארשה: תמונות, תשמישי קדושה, תעודות היסטוריות וכדומה. אלא שהקהילה לא השכילה לשמר כראוי את אוספי המוזיאון ורבתה בו ההזנחה. גם המשכן לא היה נוח והחפצים לא קוטלגו כראוי. בוארשה היו ארכיונים נוספים שנאסף בהם חומר עשיר של תעודות החל מסוף המאה ה- 18 ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בין השאר נמצאו בהם תעודות ומסמכים על בית חולים משנת( 1796), מסי צבא משנת( 1810), בית הקברות בוארשה משנת( 1812), מושב הזקנים ובית היתומים משנת( 1816), ארגון הקהילה משנת( 1817 ), רישומים של נכסי דלא-ניידי משנת( 1822) ועוד. שמירת החומר ברבים מן הארכיונים האלה היתה לקויה ואף-על-פי כן שימשו גם הם, כמו המוזיאון לאמנות יהודית, מקור חשוב לחקר תולדות הקהילה היהודית בוארשה מראשית ימיה. המכון למדעי היהדות. את הרעיון להקים מכון למדעי היהדות העלה בפני הציבור הרחב ד"ר פוזננסקי, כהמשך לסמינריון הממלכתי למורי דת משה שנפתח בוארשה ביוזמתו בשנת 1918. מותו של ד"ר פוזננסקי בשנת 1922 דחה את הגשמת התוכנית לזמן מה. מי שהמשיכו במפעלו של ד"ר פוזננסקי היו ד"ר מרדכי ברוידא וד"ר יהושע טהון. בהשתדלותם אישרה ממשלת פולין בשנת 1925 את הקמתה של "החברה להפצת מדעי היהדות בפולין". החברה הורשתה להקים את "המכון לחכמת ישראל". בראש החברה עמד ד"ר מ"ז ברוידא וחברי הנשיאות היו: פרופ' משה שור, פרופ' משה אלרהנד, פרופ' מאיר באלאבן והסנאטור רפאל שרשבסקי. המכון נפתח בפברואר 1928 ובשנה האקדמית 1929/30 היו בו שתי פקולטות: הפקולטה לרבנים, שמטרתה הכשרת רבנים ומורים לדת ישראל המצוידים בהשכלה אקדמית, והפקולטה למדעי החברה וההיסטוריה, שנועדה להכשיר מורים להוראת המק- צועות העבריים בבתי-הספר התיכוניים ועובדים סוציאליים. בשנת הלימודים 1931/2 נסגרה המחלקה לעבודה סוציאלית. בשנת 1936 עבר המכון למקום משכנו הקבוע באחד מן האגפים של הספרייה הראשית למדעי היהדות. עם ההעברה שונה שמו של ה"מכון לחכמת ישראל", ל"מכון למדעי היהדות". למכון נתקבלו בוגרי בתי-ספר תיכוניים וגם מי שהיתה בידו תעודת בגרות אקסטרנית. אופיו של המכון היה לאומי עברי ובצוות המורים והתלמידים היו נציגים מכל זרמי היהדות - מן "השומר הצעיר" ועד "אגודת ישראל". במסגרת המכון פעלו כל העוסקים בחקר חכמת ישראל ומדעי היהדות במדינה. מבין מורי המכון, נוסף על המייסדים, יש להזכיר את ד"ר אריה טרטקובר, שלימד סוציולוגיה של היהודים, את ד"ר יצחק שיפר, שלימד את תולדות הכלכלה היהודית, את ד"ר שמואל אטלס, שלימד פילוסופיה יהודית, את ד"ר יעקב כהן ואת מתתיהו שוהם שלימדו ספרות עברית, את ד"ר מנחם-אדמונד שטיין, שלימד היסטוריה וספרות עתיקה, בעיקר יוונית, ועוד. המכון פרסם ספרים וקבצים ובהם מחקרים רבים. הסמינריון האקדמי לתולדות ישראל. סמינריון זה היה שלוחה של המכון המדעי היהודי בווילנה (א"וויי) והוא הוקם בשנת 1923. בין כתליו השתלמו תלמידי האוניברסיטה שביקשו להרחיב את ידיעותיהם בתולדות ישראל. בסמינריון שימשו כמדריכים ההיסטוריונים ד"ר רפאל מאהלר וד"ר עמנואל רינגלבלום. כמו כן השתתפו בו "היסטוריונים צעירים" כגון אהרון איזנבאך, יהושע טרונק, מנחם לינדר ואחרים. החוקרים שהיו קשורים עם הסמינריון עסקו בתולדות ישראל בפולין ופרסמו את מחקריהם בקבצים של "דער יונגער היסטוריקער" ההיסטוריון( ריעצה), שהופיעו בשנים 1926 ו- 1929, ומאוחר יותר בקבצים בשם "בלעטער פאר געשיכטע" דפים( הירוטסיהל), שיצאו לאור בשנים 1934 ו- 1938. מחקרים אלה תרמו תרומה חשובה להיסטוריוגרפיה היהודית בפולין, בהיותם מבוססים על-פי רוב על תעודות מן הארכיונים הפולניים. הסמינריון האקדמי לתולדות ישראל היה ידוע גם בכינוי "חוג ההיסטוריונים הצעירים".

סגור

בין שתי המלחמות
בין שתי מלחמות העולם היתה וארשה היהודית למרכז תוסס של פעילות ספרותית, שהשפעתו חרגה מעבר לתחומי העיר ואף מעבר לגבולות פולין כולה. בתקופה זו עבר עיקר היצירה הספרותית היהודית לשפת היידיש, שפתם של ההמונים. שכבת קוראי העברית באה בעיקר מקרב ה"משכילים", חניכי מוסדות ההשכלה של "תרבות" ותלמידי ישיבות. המוני העם, שצמאונם לספר ולעיתון התחזק בתקופת פולין העצמאית, דיברו וקראו ביידיש. רוב-רובם של הסופרים היהודיים באותה תקופה, ובכלל זה גם הסופרים העבריים, כתבו ביידיש. בין הסופרים העבריים שכתבו עברית ופעלו בוארשה בתקופה הנידונה יש לציין את נחום סוקולוב נפטר( בשנת 1936). בשל היבחרו לנשיא ההסתדרות הציונית (1931- 1936) שוב לא היה סוקולוב יכול להתמסר ליצירה הספרותית כבעבר. בראשית תקופת פולין העצמאית המשיך ליצור גם הסופר, המבקר והמשורר העברי דוד פרישמן נפטר( בשנת 1922). בשנים אלה פרסם פרישמן את האגדה התנ"כית המסוגננת שלו "במדבר" והיה פעיל בהוצאת הרבעון "התקופה". נציג השירה העברית הלאומית האקספרסיוניסטית ובעלת העוצמה ואחד ממחדשי הסגנון בשירה העברית החדשה היה אורי צבי גרינברג (1896- 1981). בוארשה עסק גרינברג גם בפובליציסטיקה, בעיקר ביידיש. בשנים 1922- 1925 הוציא בוארשה כתב עת ספרותי ביידיש בשם "אלבאטראס". כתב עת זה שימש מרכז לפעילות ספרותית תוססת וסביבו התרכזו משוררים צעירים שכתבו בסגנון אקספרסיוניסטי ואוואנגארדי. אורי צבי גרינברג עלה לארץ-ישראל בשנת 1924, אולם חזר לוארשה מספר פעמים. בשנת 1930 פרסם בוארשה את קובץ שיריו "אזור מגן ונאום בן הדם" ובשנת 1937 את הקובץ "ספר הקטרוג והאמונה". בשנת 1931 ערך בוארשה את השבועון הרוויזיוניסטי "די וועלט", ומשנת 1938 עד פרוץ המלחמה השתתף בעריכת העיתון היומי "דער מאמענט". סופר עברי שייסד בוארשה את הגימנסיה "אסכולה" ונמנה עם מייסדי "התאגדות הסופרים והעיתונאים העבריים בפולין" היה צבי-זבולון ויינברג (1884- 1971). הוא היה מעורכיהם של כתבי העת "קולות" ו"ראשית". בין היוצרים העבריים שהתבלטו בוארשה באותה תקופה היה גם המשורר יעקב כהן (1881- 1960). הוא היה מייסדה בשנת( 1906) ומנהלה של הסתדרות "עבריה", ערך כמה כתבי עת עבריים חשובים, כגון "העברי החדש", בשנת 1912, והחל משנת 1918 היה מעורכי "התקופה". כהן שימש מרצה לספרות עברית במכון למדעי היהדות בוארשה עד עלייתו לארץ-ישראל בשנת 1934. בית השיר "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום", הלקוח מתוך שירו "בריונים" (1903), היה לסיסמת "השומר" ולאחר מכן לסיסמת בית"ר ופלגים מן התנועה הרוויזיוניסטית. יוצר עברי בולט אחר בן התקופה היה המחזאי והמשורר מתתיהו שוהם (1893- 1937). הוא הצטיין במחזותיו המקראיים הפיוטיים דוגמת( "צור "םילשוריו). בין השנים 1934- 1937 הורה במכון ללימודי היהדות בוארשה והיה ראש אגודת הסופרים והעיתונאים שם. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלו בוארשה המשורר והמבקר העברי יעקב פיכמן, מבקר הספרות העברית החדשה י"פ לחובר, הסופר והמסאי בעברית וביידיש אליעזר שטיינמן ועוד רבים אחרים. בין העיתונים וכתבי העת העבריים החשובים שיצאו לאור בוארשה בשנות פולין העצמאית יש לציין את היומון "הצפירה", שהוזכר לעיל. בשנת 1917 חודשה הופעת "הצפירה" כשבועון ובשנים 1920- 1921 חזר להופיע בצורת יומון; כעבור כמה חודשים פסק להופיע, בשנת 1926 הופיע שוב במשך כמה חודשים ושוב בשנת 1928, אך כעבור זמן מה נסגר סופית. יומון עברי נוסף שעורכיו ניסו לחדשו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה "היום". הוא יצא במשך מספר חודשים בשנת 1925. בוארשה הופיעו גם השבועונים העבריים "העתיד" - מטעם הסתדרות "החלוץ" בשנים( 1925- 1937), "בדרך" - שבועון ספרותי-פובליציסטי בעריכת א"ל יעקובוביץ' ושטונדר מטעם "היינט" בשנים( 1932- 1937) ועוד, והירחונים "תרבות" בשנים( 1922- 1925), "קולות" ירחון( ספרותי-פובליציסטי - בשנים 1923- 1924), "להבות" ירחון( ספרותי-פובליציסטי בהוצאח "החלוץ הצעיר", בשנים 1928- 1930). מלבד אלה היו עוד כתבי עת רבים שהופיעו במשך חודשים אחדים בלבד. מפעל ספרותי בפני עצמו היה כתב העת "התקופה", שראה אור בהוצאת "שטיבל". זה היה רבעון ספרותי והוא הופיע לראשונה במוסקווה בשנת 1917. בשנת 1920 עבר לוארשה וכאן יצאו לאור 19 כרכים של רבעון חשוב זה. בשנת 1927 עברה ההוצאה לאור לברלין. ברבעון זה פורסמו יצירותיהם של יותר מ- 200 סופרים, משוררים ומלומדים, ובכלל זה גם תרגומים של יצירות מופת מן הספרות העולמית. במערכת היו חברים דוד פרישמן, פ' לחובר, יעקב כהן, יעקב פיכמן ועוד. מקום חשוב במיוחד תפסה וארשה בשטח המו"לות. ההוצאה לאור "אחיאסף" (1893- 1923), שאחד מעורכיה הראשונים היה אחד העם, הוציאה לאור קרוב למאה חיבורים בסוגי ספרות שונים: ספרות יפה, ספרות מדעית, תרגומי מופת, "לוח אחיאסף" (13 םיכרכ), וכן את הירחון "השלוח" ואת השבועון "הדור". הוצאת הספרים "צענטראל" (1911- 1914, ומ- 1923 עד שנות םישולשה) הוציאה לאור את הסדרה לנוער "ברקאי", את ההיסטוריה המנוקדת של גרץ ועוד. בהוצאה זו נתאחדו כמה חברות להוצאה לאור: "תושיה", "פרוגרס" לידסקי( ןלפקו), ב' שימין ושרברק, שפעלו בוארשה לפני מלחמת העולם הראשונה. מנהל המחלקה העברית היה הסופר בן אביגדור. הוצאת "שטיבל" (1920- 1927) נוסדה ביוזמת אברהם יוסף שטיבל (1885- 1946), שהיה גם הרוח החיה בה בכל עת פעולתה. בהוצאה זו יצאו לאור יצירות מן הספרות היפה המקורית וגם מחקרים ותרגומים של ספרות יפה ומדעית בממדים ללא תקדים. נוסף על כך הוציאה שטיבל לאור כאמור את הרבעון "התקופה" בסיועו של דוד פרישמן. למרות שמשפחת הסופרים העבריים בפולין נתדללה - הן בגלל עלייתן של הספרות והעיתונות ביידיש והן בגלל עלייתם של סופרים עבריים רבים לארץ-ישראל - נמשכה הפעילות הענפה בוארשה. בשנת 1928 נוסדה בוארשה "התאגדות הסופרים והעיתונאים העבריים" שהוציאה לאור את הביטאון "עמודים" וסייעה להוצאתם לאור של כתבי עת עבריים דוגמת "הצפירה", "בדרך" וכוארשה. האגודה ייסדה אוניברסיטה עממית, ארגנה פגישות סופרים ויזמה פעולות תרבות נוספות. אבל מירב הפעילות הספרותית בוארשה היהודית בין שתי מלחמות העולם היתה ביידיש. וארשה נחשבה המרכז החשוב ביותר של ספרות יידיש באותה תקופה וממנה ניזונו המרכזים בכל רחבי פולין ומחוצה לה - בברית המועצות, פריס, ברלין וניו-יורק. השירה היידית בשנות העשרים הראשונות בוארשה הצטיינה בשתי מגמות חדשניות: האחת - אקספרסיוניסטית אוואנגארדית, שיוצריה התרכזו בשנת 1922 סביב כתב העת הספרותי "כאליאסטרע" (היפונכ) וכעבור זמן מה, בשנים 1922- 1923, סביב כתב העת "אלבאטראס". המגמה השנייה בשירה היתה מיסטית-דתית והיא נוסדה בחוגו הספרותי של הלל צייטלין (1872- 1943). את כתב העת "כאליאסטרע" ייסדו שלושה סופרים- משוררים: מלך ראביטש, פרץ מרקיש ואורי צבי גרינברג שכבר הוזכר לעיל. בכתב עת זה נאבקו נגד הריאליזם באמנות. לחבורה זו הצטרפו סופרים נוספים: משה ברודרזון, משה קולבאק ועוד. תקופת השגשוג של זרם זה בשירה היהודית בפולין היתה קצרה והיא לא הטביעה את חותמה על השירה היידית של התקופה. לעומת זאת, החוג הספרותי שנוצר סביב הלל צייטלין ושני בניו, אהרון ואלחנן, היה לאבן שואבת למשוררים ולפילוסופים בכל התקופה שבין שתי מלחמות העולם. לצד החוג של צייטלין פעלו בתקופה זאת משוררים שחיברו שירה לירית-סנטימנטלית וכן סאטירה חברתית המעלה על נס את מסורת ה"שטעטל" העיירה( היהו- תיד). בין אלה היו דוד איינהורן נולד( בשנת 1886), זוסמן סגלוביץ' (1884- 1949), יחיאל לרר (1910- 1943), ישראל אמיוט נולד( בשנת 1909), משה קולבאק, שעזב את "כאליאסטרע", ואחרים. הפרוזה היידית של התקופה הצטיינה במגמות ריאליסטיות עם נטיות חזקות לנטורליזם. הסופרים עסקו בעיקר בתיאור ההווי היהודי בפולין והבליטו את המשבר שציין את המעבר מאורח החיים המסורתי לאורח החיים המודרני. בין גדולי סופרי היידיש היו בראש וראשונה סופרים מבאי חוגו של י"ל פרץ: שלום אש, וייסנברג, נומברג, קאגאנובסקי, קאציזנה. שלום אש (1880- 1957) היה סופר ומחזאי יידי בעל שיעור קומה שיצר בוארשה בין שתי מלחמות העולם עד שהיגר לארצות הברית בשנת 1938. יצירותיו הראשונות הפכוהו ל"משורר העיירה" סיפורו( "דאס שטעטל" יצא לאור בשנת 1904). במשך הזמן פרץ שלום אש את גבולות העיירה ואף את גבולות התקופה ונגע בנושאים אוניברסליים. בין הרומאנים החשובים ביותר שלו היו הרומאנים ההיסטוריים: "קידוש השם" (1920); הטרילוגיה: "פטרבורג" (1927), "וארשה" (1930), "מוסקווה" (1932); "בעל התהילים" (1934) ועוד. יצחק מאיר וייסנברג (1881- 1938) היה אף הוא סופר יידי ריאליסטי בן התקופה. סיפורו "א שטעדטעל" (1906) פורסם כשנה אחרי סיפורו בעל השם הדומה של אש, אולם היה פחות אידילי ורומאנטי מזה של אש. וייסנברג הצטיין בסגנון ריאליסטי-נטורליסטי. הוא יצא למלחמה על ציבור העיתונאים ובמיוחד על ה"ליטוואקים" שביניהם ונקט ביצירותיו אפילו כתיב פונטי משלו, כדי להבדילו מדרך הכתיבה שהיתה נהוגה אצל יהודי ליטא. הירש-דוד נומברג (1876- 1927) כתב בתחילת דרכו עד( שנת 1905) בעברית ואחר כך עבר ליידיש. ביצירתו "פליגעלמאן" באים לידי ביטוי הספקנות, הניהיליזם והקרע בנשמתו של הצעיר היהודי בתקופת המפנה בין המסורת להשכלה. אלתר קאציזנה (1885- 1941), הושפע מאוד גם הוא, כמו שלום אש, וייסנברג ונומברג, מי"ל פרץ וממשוררים פולניים בני התקופה. הוא הצטיין בחיבור בלדות עממיות וסיפורים מיסטיים-ריאליסטיים. כאלה הן יצירתו "קראנקע פרל" (1922) ומחזהו "הדוכס" (1926). אפרים קאגאנובסקי (1893- 1958) היה סופר יידי שיצא גם הוא מבית מדרשו של י"ל פרץ, אבל הוא הושפע גם מצ'כוב וממופאסאן. סיפוריו המרובים על וארשה עיר מולדתו הופיעו בכתבי עת רבים. אחד מקבצי סיפוריו, "מיידלאך", זכה לפופולריות רבה. סופר יידי חשוב בן התקופה שהקים, כאמור, חוג ספרותי משלו היה הלל צייטלין (1871- 1942). הוא היה גם הוגה דעות, משורר ועיתונאי. בתחום האמונות והדעות הושפע מניטשה ואחר כך במיוחד משפינוזה. שירתו עשירה ותוססת והיא יונקת מן הקבלה ומתורת הסוד היהודית. שדים, רוחות אחוזות דיבוק ומלאכים ממלאים את שירתו ואת הבלדות והדרמות שלו. בדרך כלל מוצג בהם העימות בין הטוב והרע. משנת 1906 ישב צייטלין בוארשה וכתב בעיתוני יידיש "היינט" ו"דער מאמענט". בשאלת מקומה של הציונות וראשית הגאולה התקרב צייטלין לתפיסות הרב קוק. הוא כתב גם הרבה על החסידות ובמיוחד על ר' נחמן מברסלב. בין הסופרים הריאליסטיים-נטורליסטיים בוארשה הצטיינו במיוחד הסופרים ישראל-יהושע זינגר (1893- 1944) ויהושע פערלע (1888- 1943). הראשון הגיע לוארשה בשנת 1921 ובמשך עשר שנים היה במרכז הפעילות הספרותית שם. בשנת 1932 הופיע בהמשכים, בעיתון "פארווערטס" שיצא לאור בניו יורק, הרומאן החשוב שלו "יאשע קאלב", המתאר את החיים בחצרות האדמו"רים בגאליציה במחצית השנייה של המאה ה- 19. ישראל זינגר שימש סופרו הקבוע של "פארווערטס" בוארשה ובשנת 1933 היגר לארצות הברית. אחיו, יצחק בשביס זינגר, חתן פרס נובל לספרות, החל אף הוא לפרסם את סיפוריו הראשונים בוארשה - בכתב העת "ווארשאווער שריפטן" בשנים( 1926- 1927). הרומאן הראשון שלו, "שטן בגורי" (1935), פורסם בשנה שבה היגר לארצות הברית. סגנונו שונה מזה של אחיו, אולם גם הוא הושפע מן הסגנון הריאליסטי שהיה באופנה בוארשה באותה תקופה. הסופר הריאליסטי-נטוראליסטי יהושע פערלע הגיע לוארשה בגיל צעיר. הוא הושפע משלום אש, אבל סיפוריו, ובאופן מיוחד אלה העוסקים בחיי וארשה היהודית והעיירה היהודית בפולין, נטוראליסטיים יותר. פערלע התפרסם בטרילוגיה האוטוביוגרפית של "יידן פון א-גאנץ יאר" (1935). משורר ומספר שהיה פעיל בחיי הציבור של הסופרים היהודים בוארשה היה זוסמאן סגלוביץ' (1884- 1949), שחי בלודז' ובוארשה. בתקופה הווארשאית שלו כתב שירי אהבה, בלדות ושירים סנטימנטליים שפורסמו ב"היינט" וב"מאמענט". חלק משיריו תורגמו לפולנית ולאחדים מהם חוברו מנגינות. בין הרומאנים שלו יש להזכיר את "די ווילדע צילקע" (1922) ואת "ראמאנטישע יארן" (1923). סגלוביץ' היה נשיא "אגודת הסופרים והעיתונאים היהודיים בפולין". בספר זיכרונותיו "טלומאצקי 13" הוא נותן סקירה אידילית של פעילות האגודה בוארשה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. נוסף על הסופרים היידיים שנזכרו לעיל הגיעו ל"אגודת הסופרים והעיתונאים היהודיים בפולין" שברחוב טלומאצקי 13 סופרים שפעלו מחוץ לוארשה, אולם הגיעו אליה לתקופות קצרות בלבד. כאלה היו, למשל, ש' אנסקי שלמה( זיינויל טרופפר), מחבר ה"דיבוק" נפטר( בשנת 1920), שהגיע לוארשה בשנת 1919 וסייע להקים בה את החברה האתנוגרפית היהודית; המשורר איציק מאנגר (1901- 1969) יליד רומניה, שה"חומש לידער" (1935) ו"המגילה" שלו התקבלו בוארשה בהתלהבות; המשוררת קדיה מולודובסקי, שלושת האחים אוליצקי, המשורר דוד ספארד, המשוררת ריזל ז'יכלינסקי, ועוד רבים אחרים. מוארשה יצאו סופרים יהודיים שיצרו מחוץ לגבולות פולין, דוגמת יעקב גולדשטיין ויוסף אופאטושו. "אגודת הסופרים והעיתונאים היהודיים בפולין" היתה מוסד מיוחד במינו. האגודה חרגה בהרבה מגבולותיה של אגודה מקצועית. על אף הניגודים העמוקים בין דעותיהם של באי האכסניה הזאת, הסבו שם לשולחן אחד ציונים, בונדאים, אגודאים, פולקיסטים ובלתי מפלגתיים. מושב האגודה ברחוב טלומאצקי 13 היה למשכן הבוהימה הספרותית בוארשה. היה זה מרכז רוחני שהקרין מאורו באותה תקופה על יהדות פולין כולה. מימין לבית האגודה עמד בית הכנסת לנאורים וסמוך לו היו הספרייה הגדולה והמכון למדעי היהדות; משמאל, ברחוב לשנו 1, שכן במשך זמן רב התיאטרון היהודי "צנטראל" וממול התמקמה אגודת השחקנים היהודיים. במרכז הזה נערכו גם מפגשי חברים ונשמעו דברי פולמוס רציניים לצד הלצות חולין שהופצו מכאן בחוגים רחבים בפולין. עיתונות יידיש, כמו ספרות יידיש בוארשה, היתה מגוונת ותוססת ביותר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. שני העיתונים הגדולים ביידיש, שעיצבו את דעת הקהל היהודית בוארשה ובפולין כולה, היו "היינט" ו"מאמענט". שני העיתונים התחרו ביניהם על קהל הקוראים במאבק הקשה שניהלו על קיומם כמעט ללא הפסקה עד מלחמת העולם השנייה. בסוף שנות ה- 30 היתה התפוצה של "היינט" קרוב ל- 100,000 גיליונות ליום ותפוצתו של ה"מאמענט" היתה כ- 60,000 גיליונות ליום. הצמיחה המחודשת של "היינט" לאחר מלחמת העולם הראשונה באה לאחר שהתמזג בשנת 1920 עם עיתונה היומי של ההסתדרות הציונית "דאס יידישע פאלק". עורכיו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו, לפי הסדר: יהושע גוטליב, אברהם גולדברג ואהרון איינהורן. יצחק גרינבאום היה לפובליציסט הראשי בעיתון והוא קבע את הקו המדיני שלו. בין הפובליציסטים יצוינו נחום סוקולוב, יהושע טהון, עזריאל קרליבאך ממייסדי( "מעריב" לארשיב) ועוד. תופעה מיוחדת במינה היו המאמרים והפיליטונים על פרשת השבוע שכתב משה יוסטמן בשני( כינוייו: יאושזון הל'ציאו). בשנת 1932 עבר "היינט" לבעלותו של הקואופרטיב "אלט ניי", שהיה מורכב מחברי המערכת ומעובדי המינהל והדפוס. עם עובדיו הקבועים נמנו טובי הסופרים של יהדות פולין. בהוצאת "היינט" יצאו עוד כעשרים כתבי עת ביידיש ובפולנית ביניהם(: "היינטיגע נייעס" - עיתון הצהריים של "טנייה") וכן שניים בעברית היומון( "הבוקר", שהופיע בשנת 1909 והשבועון "בדרך", שהופיע בשנים 1932- 1937). "דער מאמענט", מתחרהו של "היינט", היה עיתון פרטי. גם סביבו התרכזו מיטב הסופרים והעיתונאים היהודים. הבעלים והעורכים הראשיים היו צבי פרילוצקי ובנו נח פרילוצקי. מלבדם ישבו במערכת חיים פרוז'אנסקי ואליעזר זילברברג. בין הפובליציסטים של העיתון ראוי להזכיר את יוליוס שוואלבה, א' שיפר, יצחק שווארצבארט ומ' יוסטמן שעבר( אחר כך "טנייה"ל). משנת 1933 ואילך פרסם בעיתון זה את מאמריו זאב ז'בוטינסקי, והחל משנות השלושים המאוחרות אף קבע את הקו המדיני של העיתון. בהוצאת "דער מאמענט" יצא גם עיתון הערב "ווארשאווער ראדיו" בעריכתו של סלומון יאנקובסקי. בוארשה יצאה לאור גם עיתונות בלתי מפלגתית, דוגמת "ווארשאווער אקספרעס", ששמו הוסב בשנת 1926 ל"אונזער אקספרעס". העיתון המשיך להופיע עד מלחמת העולם השנייה. זה היה עיתון צהריים לפשוטי העם ועורכיו היו לזר כהן ואלחנן צייטלין. בוארשה יצאו לאור שבועונים מעוטרים ביידיש, כגון: "אילוסטרירטע וואך" (1923- 1928); כתבי עת הומוריסטיים, כגון: "דער בלאפער" (1926- 1930), שפרסם גם סאטירות פוליטיות חריפות; כתבי עת שהוקדשו לתחומים מקצועיים, כגון: "לאנד און לעבען" (1937) - ביטאון החברה החקלאית היהודית; כתבי עת מדעיים, כגון: "היסטארישע שריפטן" להיסטוריה(; בשנים 1929- 1933), "יידישע פילאלאגיע" (תונשלבל), "נאטור און קולטור" (עבטל), "דער דאקטאר" (האופרל), "טעאטער וועלט" (ןורטאיתל), "אין ריידנדיקער פילם" (עונלוקל) ועוד. כל אלה - בנוסף לעיתונות המפלגתית המגוונת שהוזכרה לעיל בפרק הדן במפלגות הפוליטיות. בתקופת פולין העצמאית צמחו והגיעו להתפתחות רבה הוצאות הספרים ביידיש. "קולטור ליגע", הוצאת ספרים שנוסדה בשנת 1921, הוציאה לאור ביידיש את הקלאסיקה היהודית בספרות יפה שלום( עליכם, מנדלי מוכר ספרים, י"ל ץרפ), בהיסטוריה יהודית ש(' דובנוב, ד"ר רפיש) וספרי לימוד ביידיש. בית ההוצאה של ב' קלצקין הוציא לאור ספרות יפה ביידיש וכן את השבועון הספרותי "ליטערארישע בלעטער". הוצאת הספרים "צנטראל" הוציאה לאור ביידיש את כל כתבי מנדלי מוכר ספרים. הוצאת ח' בז'אזע הוציאה לאור ספרות יפה ביידיש וכן תרגומים מספרות המופת העולמית. תרגומים ליידיש מן הספרות היפה העולמית הוציאו לאור גם המו"לים ש' גולדפרב, מ' רקובסקי, א' גיטלין ואחרים. נוסף לעיתונות היהודית בעברית וביידיש היתה גם עיתונות יהודית בפולנית. בשנת 1917 ייסד העיתונאי יעקב אפנשלאק עיתון יומי בשם "נובי קורייר" משנת( 1920 "נאש "ריירוק). עיתון זה נסגר בשנת 1923 ובמקומו הוקם קואופרטיב שהוציא לאור את אחד העיתונים הנפוצים ביותר בפולין "נאש פשגלונד". העורכים היו י' אפנשלאק, שאול ואגמן ונתן שוואלבה. בשנות השלושים המוקדמות היתה תפוצתו כ- 50,000 גליונות ליום; בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה גדלה תפוצתו עוד יותר בשל צמיחת ה ינטליגנציה היהודית שהתחנכה במוסדות חינוך פולניים. העיתון היה ציוני כרוחו. את המוסף לנוער של העיתון, "מאלי פשגלונד", ערך יאנוש קורצ'אק. בשנים 1931- 1932 הופיע בוארשה עיתון יהודי יומי נוסף בפולנית, "נובה סלובו", בעריכת א' איינזלר, נ"מ גלבר ואחרים. בעיתון זה השתתפו גם י' גרינבאום, יוסף דוידזון ואברהם גולדברג, שפרסמו את דבריהם ביידיש ב"היינט". בשנת 1933 החל הקואופרטיב של "היינט" להוציא לאור בוארשה את השבועון בפולנית "אופיניה", שיצא לאור לפני כן בלבוב. מייסדיו היו אנשי מערכת לשעבר של "נובה סלובו" ועורכו היה משה קליינבוים (הנס). בוארשה יצא לאור גם שבועון בפולנית לאשה היהודיה, "אוה". העורכת היתה פאולינה אפנשלאק.