כ"ח תשרי ה'תשע"ח

גטו לודז' GHETTO LODZ 1

גטו בפולין
מחוז: לודז'
נפה: לודז'
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-145,000
• יהודים בשנת 1941: כ-145,000
• יהודים לאחר השואה: כ-900

תולדות הקהילה:
כללי
בשנים הראשונות לאחר המלחמה, כשעדיין לא קמה וארשה מהריסותיה, שימשה לודז' למעשה כבירת פולין, הודות למצבה הגיאוגרפי המרכזי ולפי שלא נהרסה כלל. במיטב הרבעים בעיר היו אלפי דירות ריקות במצב תקין, ולעתים מרוהטות ומצויידות לגמרי, שהניחו אחריהם הגרמנים שנמלטו בבהלה. על כן השתכנו בלודז' השלטונות והמוסדות המרכזיים של פולין, הם וסגל עובדיהם. לא ייפלא איפוא, כי בעיר זו התרכז בשנים 1945- 1948 הישוב החשוב והרב ביותר של שרידי היהודים בפולין, ובה ישבו מרכזי אירגוניהם ומוסדותיהם הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים. בשעת שחרור לודז' על ידי הצבא האדום נמצאו, כאמור, בתחום הגיטו לשעבר כ- 900 יהודים. קומץ זה גדל בהדרגה. לעיר הגיעו יהודים שבילו את המלחמה במחבואים, בעזרת תעודות מזוייפות, או שחזרו ממחנות הנאצים. מספר ניצולי- המחנות עלה בעיקר החל במאי 1945, היינו עם סיום המלחמה, ועלה לאלפים רבים. אחר כך, החל בסתיו 1945 ובשנים 1946- 1947, זרמו ללודז' רבבות של יהודי פולין מברית-המועצות, במסגרת מיבצע הרפאטריאציה. הללו השתקעו לא בלודז' בלבד. שלטונות פולין כיוונו את השבים לשטחים לשעבר גרמניים שסופחו לפולין. בשנים הראשונות לאחר המלחמה נמשכה גם הגירה עצומה של רבבות יהודים, שהתעכבו בפולין באורח-זמני בלבד. על כן היה מספר היהודים בלודז' משתנה בלי הרף. בסתיו 1945 היו בה 20 אלף יהודים הרשומים בוועד יהודי לודז'. במחצית 1946 היו בה כ- 15 אלף יהודים והם( אז 11.1% של כל היהודים ןילופב). בפברואר 1947 שוב עלה מספרם ל- 20 אלף. עד חודש זה עברו ברשימות הוועד 60 אלף יהודים, ביניהם כ- 30 אלף אסירי-מחנות ולמעלה מ- 30 אלף רפאטריאנטים מברית-המועצות. המוסד היהודי הראשון בלודז' היה ועד יהודי לודז'. כוועדי יהודים בערים אחרות בפולין הוקם גם ועד זה בידי יהודי המקום לשם מילוי תפקידה של הקהילה שאינה עוד, ושלטונות פולין, המרכזיים והעירוניים, ראו בו נציגות רשמית של יהודי לודז' ומוסד ציבורי העוסק בכל העניינים הספציפיים של אוכלוסים אלה. תפקיד-הוועד הדוחק ביותר היה סיוע לחוזרים בקורת- גג, לבוש, מזון, עזרה רפואית ועבודה. הפעולה התחילה ברישום, שאיפשר גם חיפוש קרובים ואיחוד משפחות. בפברואר ובמארס 1945 השיג הוועד מידי השלטונות המקומיים אלף דירות שנטשו הגרמנים, ושיכן בהן כעשרת אלפים יהודים - צפיפות-דיור של מותרות לגבי תנאי- הדיור דאז בשאר ערי פולין. אבל עם הזרימה ההמונית של הרפאטריאנטים מבריה"מ, לא הספיק מספר דירות זה. מראה המונים היושבים ימים על ימים על המידרכות שברחוב שרודמייסקה, מקום מושבו של הוועד, הפך להיות חזיון יומיומי בלודז'. באורח זמני שוכנו חסרי-הבית באולם של בית-חרושת מושבת בבאלוטי תחום( הגיטו לשעבר רחוב הבוקעי). שבים רבים השתכנו ביוזמתם בתחום הגיטו השומם וההרוס, אם אך מצאו שם תנאי-שיכון מינימליים. נציגי הוועד היו יוצאים אל תחנות לרפאטריאנטים בגבול בין פולין לבריה"מ ומשתדלים להגביל את זרימת היהודים ללודז', ולהחזיר אליה בעיקר את תושביה לשעבר. בתקופה זו פחתה יכולתו של הוועד להשיג דירות ליהודים. רוב היהודים היו זקוקים לעזרה חומרית. מקור הסיוע העיקרי ליהודי פולין היה-החל בספטמבר 1946 - הג'וינט, שחידש אז את פעולתו בפולין. חולק מזון, לבוש וכסף באמצעות הוועד-המרכזי ליהודי פולין והוועדים המקומיים. עזרה רפואית הושיט הט.א.ז. שגם הוא חידש את פעולתו מלפני המלחמה ונתמך על ידי יהודים בחוץ- לארץ. ככל שהגיעו השבים-החדשים לעצמאות, פחת מספר בני-טיפוחיו של הוועד, עד שנותרו המקרים הסוציאליים בלבד. עם אלה נמנו גם מספר פולנים עניים, מחסידי אומות העולם, שסייעו בהצלת יהודים בימי הכיבוש. קבוצות מקצועיות אחדות ובעלי-מלאכה מן היהודים התקשו למצוא עבודה. בתחום זה יש לראות כהישג חשוב את ייסודם של הקואופרטיבים היהודיים היצרניים בידי הוועד בשיתוף מפלגות אחדות: הקומוניסטים - פ.פ.ר., הבונד, פועלי ציון שמאל. נוסדו קואופרטיבים לחייטות, לתפירת לבנים, לסנדלרות, לפרוונות, למתכת ולצעצועים. מעונות נמצאו על נקלה, אך דלים היו האמצעים הכספיים. על כן התחילה הגאות בהתפתחותם של הקואופרטיבים רק כאשר הג'וינט והאו.ר.ט. גם( הוא בספטמבר 1946) חידשו את פעולתם בפולין ושלחו כסף, מכונות וחומרי-גלם. עד פברואר 1947 הפעיל האו.ר.ט. 8 קורסים למלאכה, ואיפשר בכך ליהודים רבים ללמוד מקצוע או להסב את מקצועם הקודם. בפברואר 1947 פעלו בלודז' 26 קואופרטיבים יצרניים. מבין 20 אלף יהודים שהתגוררו אז בלודז' עבדו בפועל 8,500, מהם 700 בקואופרטיבים, 1,500 בבתי-חרושת של המדינה, 1,800 במלאכה הפרטית ובמקצועות החופשיים, 500 במסחר הפרטי, 1,500 במשרדים ממשלתיים או עירוניים. הוועד פעל גם בתחום הטיפול בילדים וקיבל לחסותו את בית-היתומים היהודי בהלנוב ליד לודז', שפעל גם לפני המלחמה. קבוצת היתומים הראשונה בבית היו נערים בני 13- 16, בני יהודים מגרמניה שהובאו לגיטו לודז' ב- 1941. עוד בהיותם בגיטו הקימו הבנים קולקטיב של נערים עובדים, שהתקיים עד השחרור כנראה(, בחשאי, בתחום םמושה). נערים אלה לא שהו הרבה בבית היתומים, כי היגרו. אחר כך הגיעו לבית-היתומים קבוצת בני 14- 16 ממחנות הגרמנים, והוסיפו להגיע - כפי שהגיעו לשאר בתי-היתומים היהודיים בפולין שלאחר המלחמה - הילדים שגילה הוועד היהודי המרכזי במרחבי פולין, במנזרים שהחביאו ילדי יהודים בימי הכיבוש, וכן יתומים מברית-המועצות. כך נאספו בבית-היתומים כמה מאות ילדים. ביוזמת הוועד נוסד ב- 1945 בית-ספר בן 7 כיתות אחר( כך נוספה הכיתה 'ח), והוא בית-הספר היסודי ע"ש פרץ. במרוצת הזמן הורחב בית-הספר ונוספו לו כיתות על-יסודיות. לשון-ההוראה היתה יידיש, ותכנית-הלימודים של בתי-הספר ציש"א מלפני המלחמה. גם המורים היו ברובם מורים מנוסים מבתי-הספר ציש"א. בית-ספר זה פעל עד 1969, ונסגר בגלל חוסר תלמידים. בעשר השנים האחרונות לקיומו היתה לשון-ההוראה פולנית. השינוי בא לפי הוראות של השלטונות וגם משום שפחת והלך מספר הילדים היהודים בלודז' היודעים יידיש מביתם. אולם תולדות היהודים וספרות יהודית נשארו כמקצועות-למידה. מרכז החלוץ ייסד בלודז' ב- 1945 בית-ספר עברי יסודי בן 6 כיתות ע"ש "לוחמי הגיטו". בשנים 1947- 1948 למדו בו 200- 160 תלמידים. באוגוסט ובספטמבר 1946 נערכו בלודז' ועידות ארציות של נציגי בתי-הספר העבריים, ובהן נקבעו היסודות האירגוניים של בתי-ספר אלה ותכנית-לימודים אחידה. הוועד פתח פנימייה לתלמידי הכיתות הגבוהות או לסטודנטים. היא שכנה ברחוב פראנצישקאנסקה, בבית משופץ, שבו שכנה גם בתקופת הגיטו הגימנסיה היהודית. בשנים הראשונות לאחר המלחמה למדו במוסדות החינוך הגבוה בלודז' כמה מאות יהודים. בסוף 1945 נמנו עם חוג האקדמאים ליד הוועד 150 חברים, ובמחצית 1947 - 280 חברים. במארס 1948 היה מספר הסטודנטים היהודים בלודז' כ- 400. מסיבות האמורות לעיל, משכה העיר את אנשי האינטליגנציה, את נציגי התרבות היהודית וכן אמנים. הסופרים והעיתונאים היהודים יסדו בלודז' איגוד ובעזרת הוועד נערכו לעתים קרובות ערבי-ספרות. כן נערכו בעזרתו קונצרטים והצגות תיאטרון. בלהקת תיאטרון היהודית הראשונה בלודז' בהנהלת משה ליפמן, השתתפו בעיקר שחקנים שבאו מבריה"מ. לאחר שיצאה להקה זו את פולין במחצית 1946, שיקמה את התיאטרון השחקנית הנודעת אידה קאמינסקה. במרוצת הזמן עמד תיאטרון זה להיות התיאטרון היהודי הממלכתי בפולין. בקרן, שנאספה בעיקר על ידי אירגוני יוצאי לודז' בחוץ-לארץ, שיפץ הוועד את הבניין ההרוס שברחוב שרודמייסקה וכונן בו את "בית התרבות היהודית", שבו שוכן גם התיאטרון. במארס 1947 פתחה המחלקה לתרבות של הוועד אולפן לשחקני התיאטרון. נוסד גם איגוד השחקנים היהודים. בלודז' פעלו גם "חברה יהודית להפצת האמנויות", "חברה יהודית לתרבות ולאמנות", ו"איגוד הציירים והפסלים היהודים". בינואר 1948, בחודש התרבות היהודית שאירגן הוועד-המרכזי ליהודי פולין, נפתחה בלודז' תערוכת 23 אמנים. הוועד עזר לאמנים היהודים להקים את "האולפן לאמנים ולפסלים יהודים", ולשם הבטחת פרנסה סייע להם בייסוד קואופרטיב-ייצרני של אמנים "שטוקה". כבר בפברואר 1945 עברה ללודז' "הוועדה המרכזית להיסטוריה יהודית", שנוסדה בלובלין בדצמבר 1944, מיד לאחר שיחרורה של העיר. בראשה עמד ד"ר פיליפ פרידמן. עד סוף 1946 הוציאה-לאור הוועדה 26 פרסומים מתחום תולדות היהודים בפולין בתקופה הכיבוש הנאצי. חברי ועדה זו השתתפו גם כמומחים במשפטו של ראש גיטו לודז', האנס ביבוב, שנערך בלודז' באפריל 1947, ונסתיים בגזר-דין-מוות על הנאשם. ב- 1948, כשעברה הוועדה לווארשה והפכה להיות "המכון היהודי ההיסטורי", הוסיף לפעול סניפה בלודז' בשנים הראשונות לאחר המלחמה נמצאו בלודז' המערכות ובתי-הדפוס של כל העיתונים היהודיים שבפולין, בטאוני המפלגות, העיתונים לספרות וכיוצא באלה. מספר כתבי- העת הנדפסים אז בלודז' הגיע ל- 20. מיד לאחר השיחרור הוקמו בלודז' סניפים של מפלגות - ציוניות "האיחוד(" - ציונים כלליים, פועלי ציון-שמאל, התאחדות ופועלי ציון ןימי) וכן של אירגוני הנוער - השומר הצעיר, גורדוניה, החלוץ והנוער הציוני. הוקם גם סניף של הבונד. כמו כן השתייכו יהודים רבים לפ.פ.ר. ומקצתם לפ.פ.ס. אירגוני הנוער הציוניים הקימו כמה קיבוצי הכשרה בלודז'. השלטונות לא התירו הקמת אירגון של הרביזיוניסטים. בלודז' הוקם איגוד הפארטיזאנים ונכי המלחמה היהודים. לאחר השתלטותם המלאה של הקומוניסטים על מדינת פולין בשנות 1948- 1949 לא נותר מקום לפעילותן של המפלגות הציוניות וכן של הבונד בקרב יהודי פולין. ב- 1949 פורקו המפלגות הציוניות ולחבריהן ניתנה האפשרות לעלות ארצה. הבונד חדל מלהתקיים ולחלק מחבריו, שלא היגרו, ניתנה האפשרות להתקבל ל"פ.ז.פ.ר."-מפלגת השלטון שקמה מיחודן של הפ.פ.ר. והפ.פ.ס. באוקטובר 1949 פורק הוועד המרכזי של יהודי פולין על סניפיו בערים, ומוסדותיו סופחו ל"איגוד החברתי-התרבותי של יהודי פולין", שבא למלא את מקומו, בעיקר בפעולות בתחום החברה והתרבות. כן נאסרה פעילותם של הג'וינט ושל האו.ר.ט. ב"איגוד" הנ"ל שהוצהר אמנם כבלתי מפלגתי, היתה השפעה מכרעת לחבריו הקומוניסטים. מכאן ואילך התנהלו חיי החברה והתרבות של היהודים בפולין, וכמובן גם בלודז', במסגרות שנקבעו על ידי השלטונות ושבוצעו בידי פעילי ה"איגוד", שחסותו היתה פרושה על המוסדות והמיפעלים היהודיים קואופרטיבים(, בתי ספר, מועדונים, קייטנות ילדים 'וכו). מלבד ה"איגוד" נתקיימה בלודז' "הקונגרגאציה"- קהילה יהודית שתפקידיה מוגבלים אך ורק לענייני דת הפיקוח( על בית הכנסת ובית העלמין, אספקת בשר כשר ואירגון מטבח כשר לשומרי כשרות 'וכו), הקונגרגאציה העסיקה רב הרב( ונירומ) ושוחט. יהודים רבים נמצאו מחוץ לשתי המסגרות החברתיות הנ"ל; הם פרשו מהציבור היהודי והשתדלו להשתלב בחברה הפולנית. על הישוב היהודי בלודז', בדומה לשאר ריכוזי היהודים בפולין שלאחר מלחמת העולם II-ה, עברו זעזועים רציניים. לאחר שלושה גלי העלייה לישראל וההגירה לארצות מערב אירופה וארה"ב הגל( הראשון בשנים 1949- 1951 לאחר קום מדינת ישראל; השני בשנים 1956- 1959 לאחר הגיעו של גומולקה לשלטון, והשלישי לאחר שגאה גל האנטישמיות בפולין החל ב- 1967 ועד שנות ה- 70) נתרוקן הישוב היהודי בלודז'. אחרי כל גל וגל של היציאה מלודז' ניסו הנותרים במקום לשקם את הריסות הישוב ולבנות מחדש את מוסדותיו. בשנים 1951- 1956 מילא ה"איגוד" בהצלחה את מקומו של הוועד היהודי לשעבר בתחום הפעילות החברתית והתרבותית. בשנים 1957- 1967 שוב בא לעזרתו הג'וינט ובמימונו שוקמו הקואופרטיבים, הוגש סעד ועזרת רפואית לנצרכים, אורגנו קייטנות לילדים ונתקיים מועדון, בו נערכה פעילות תרבותית ענפה. ליד המועדון היהודי נתקיימו -מקהלה, וחוג דראמטי. כאמור, רוקן גל היציאה מלודז' של שנה 1967 ועד לשנות ה- 70 את הישוב היהודי מתושביו ונותרו בו כמה מאות נפשות בלבד.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
עד( שהוכרה לודז' כעיר תעשייה, ב- 1820) מגורי יהודים בעיירה לודז' אינם נזכרים לפני המאה ה- 18. העיירה הדלה מבחינה כלכלית, רכושם של בישופי קויאווי, לא התאימה בוודאי להתיישבותם של יהודים, אך לא נמצא זכר לאיסור על השתקעות יהודים בה. רשומות הבישופות של קויאווי מוכיחות, כי אכן היו יהודים בלודז' בראשית המאה ה- 18. מרשומות מס-הגולגולת ששילמו היהודים בעיירה ובכפרים הסמוכים בשנים 1775- 1784 מסתבר, כי גרו שם משפחות אחדות של חוכרים ופונדקאים. בין 1775- 1781 התגורר בבית-החרושת לבירה בלודז' החוכר יואכים ואשתו, ובכפר חויני גרו ב- 1788 שלוש משפחות יהודים: החוכר אברם והפונדקאים הלל וסלומון. ב- 1781 גרה בלודז' משפחת הפונדקאי יוסף, ובחויני גרו שתי משפחות ברוך( וסלומון 'ץיבוקראמ), בכפר באלוטי- משפחת החוכר איצק. ב- 1784, בקירוב, השתקעו בלודז' שתי משפחות הפונדקאים( שעיה אברמוביץ' ולווק 'ץיבובוקעי), בחויני - משפחת הפונדקאי יוסק, ובבאלוטי- משפחת החוכר סלומון. אחידות הזכויות העירוניות וחילון הערים של הכנסייה - מעשי ידי הכובש הפרוסי- השפיעו גם על עליית מספרם של היהודים בלודז' ובכפרי הסביבה בשנים 1793- 1806, וגרמו התפלגות קלה במיבנה המקצועי שלהם. תופעה זו מגלה את מגמת ההתפתחות גם בתקופת נסיכות וארשה וכן בשנים הראשונות של מלכות פולין. ב- 1793 היו בין 191 תושבים בלודז' בלי( כפרי הביבסה) 11 יהודים, בני שלוש משפחות: חוכר, בורסקי, חייט. במירשם תושבים ארצי ב- 1808 נרשמו בלודז' 58 יהודים, שהם 13.4% של תושבי העיר. במירשם שערך ב- 1809 ראש העיר לודז' נרשמו 98 יהודים. בטבלה המראה את מספר בעלי-הבתים היהודים הנמנים עם קהילת לודז', שנערכה ב- 1810, נרשמו 25 משפחות יהודים ובהן 98 נפשות (14 משפחות בלודז', ו- 11 בכפרי הביבסה). ואלה מקורות הפרנסה של המשפחות הנ"ל: 12 פונדקאים וחוכרים (8 מהם םירפכב); חקלאי וגם( יאקדנופ) 1; מבשל יי"ש 1; חוכר באחד( מכפרי הביבסה) 1; 4 חנוונים; 3 חייטים; אופה 1; 2 פועלים שכירים. ב- 1820 כבר היו היהודים 33.89% של מספר האוכלוסים הכללי, וחשיבות מכרעת נודעה להם בתחומים חשובים של חיי הכלכלה בעיירה. בעיקר גדלה חשיבותם במסחר ובמלאכה, שהם תחומי-העיסוק המסורתיים של היהודים. גידול זה הקביל לשינוי-פניה של לודז' מעיירה שתושביה עוסקים בחקלאות למרכז למסחר-ולמלאכה. ב- 1820 כבר עסקו בחקלאות רק שליש מתושבי לודז'. חלקם של סוחרים ובעלי-מלאכה עסקו גם במסחר נוסף, כגון מכירת בדים, מלח, משקאות. עם כלי-הקודש נמנה השמש, שהיה גם גלב. בתקופה הקדם-תעשייתית היו האוכלוסים היהודים של עיירה ענייה זו רובם דלים. לפי מירשם הרכוש של יהודי לודז' (1821) היה רק בידי 4 משפחות רכוש ששוויו 2,500- 6,000 זלוטי, 12 משפחות- 1,000- 1,500 זלוטי, ו- 42 משפחות שרכושן למטה מ- 500 זלוטי רכושן( של 23 משפחות מאלה היה למטה מ- 100 זלוטי, ולמשפחה אחת לא היה כל שוכר). עד 1793 נבצר מיהודי לודז' המעטים ליצור קהילה נפרדת. הם השתייכו לקהילות הסמוכות הגדולות יותר. ב- 1775 צורפו לקהילת סטריקוב, וב- 1782 - לקהילת לוטומיירסק. רק בתקופת הכיבוש הפרוסי התחילה להתגבש קהילת לודז' ומוסדותיה החשובים קמו בתקופת נסיכות וארשה. מקימיה הראשונים של קהילת לודז' היו פינחס זיידלר בא( מפשדבוז' ב- 1795), פנחס זוננברג בא( מלנצ'יצה ב- 1797) ולווק הבר בא( מלוטומיירסק ב- 1801). זוננברג והבר היו גם שוחטים, ושימשו למעשה כמנהיגים רוחניים של העדה, שעדיין לא השיגה ידה לקיים רב. לאחר תלונת בני העדה, פיטרו אותם השלטונות כשוחטים ומינו במקומם את דוד הרשקוביץ', שהיה גם חזן. לפי תיעוד מ- 1809 היו פרנסי הקהילה הראשונים פנחס זיידלר ומשה פייטלוביץ'. המריבות בין השניים והלשנותיהם ההדדיות גרמו, שהשלטונות הכריזו על בחירות לוועד-הקהילה, שנערכו ב- 1810. באספה זו בחרו 14 בני העדה בפנחס זוננברג ובמנדל מושקוביץ' כפרנסי הקהילה. בתקופת כהונתם קמו המוסדות העיקריים של הקהילה. בית-הכנסת ברחוב דוורסקה (הקסרובלוו) וההקדש שלידו נבנו ב- 1809. ב- 1811 נקנה מגרש שממדיו 13- 35 מטרים, בקירוב, שנועד לבית-עלמין. בית-עלמין קטן זה הורחב בלי הרף על ידי קניית שטחים סמוכים, התקיים עד 1892, ונודע אחר כך כ"בית-העלמין הישן" ברחוב וסולה. עם קידוש בית-העלמין נוסדה חברא-קדישא, וכעבור שנה נטלה לעצמה גם את תפקידי ביקור-חולים. בפרוטוקול אספת-המייסדים של חברא-קדישא ב- 1811 מסופר על נוכחות הרב - אב"ד קהילת לודז', ר' יהודה אריה, בן רבה של וידאווה. אולם בפניות הרשמיות אל השלטונות ב- 1814 עדיין הקהילה מזכירה אותו כדיין, בעל משכורת של 300 זלוטי לשנה. ב- 1818 עזב את הקהילה מסיבות שלא נודעו, ועל כס-הרבנות עלה ר' פנחס הלר מרוזפשה. יש להניח, כי גם הוא שימש כדיין, שכן רק לבא אחריו, ר' מנדל וולף ירוזולימסקי, שנכנס לתפקידו ב- 1824, העלתה הקהילה את השכר ל- 900 זלוטי, היינו סכום ההולם את תפקיד הרב. דלות היו הכנסותיה של קהילת לודז' הקטנה: מכירת מקומות-תפילה בבית-הכנסת, מכירת אחוזות-קבר ומס- שחיטה. פרנסי הקהילה ניהלו את משקה ללא הנהלת- חשבונות כלשהי. על אף דלותה של הקהילה וההזנחה במוסדותיה העדר( חדר של הקהילה עד 1822, בית-הכנסת שלא שופץ וכיוצא הזב), הלכה חשיבותה ועלתה, וב- 1822 כבר חלשה הקהילה על יהודי הכפרים הסמוכים מילשקי(, בודלב), בסך-הכול 74 משפחות, שהן 282 נפשות. תעסוקת אוכלוסי לודז' ב- 1821 המקצוע נוצרים יהודים 1. מסחר סך-הכול 3 23 מוכרי משקאות 3 8 חנוונים - 11 סוחרי תבלינים ומלח - 3 סוחרי צמר - 1 2. מלאכה סך-הכול 24 23 חייטים - 9 אופים - 8 קצבים 3 2 בורסקים - 3 זגגים - 1 סנדלרים 8 - נגרים 2 - עגלנים 2 - נפחים ומסגרים 2 - עושי נפות 2 - נגרי-בניין 1 - חרטים 1 - חבתנים 1 - מלבני לבינים 1 - טוחנים 1 - 3.עיסוקים שונים סך-הכול 124 13 כלי-קודש 1 2 מורים - 1 חקלאים 74 - שכירים ומשרתים 49 9

סגור

הישוב היהודי עד 1918
ב- 1820 נכללה לודז' ברשימת ערי-החרושת. ב- 1823 התחילה זרימת עובדי-טקסטיל מחוץ-לארץ, בעיקר מגרמניה. בשנים 1823- 1828 התפתחה בלודז' תעשיית הטקסטיל, ובסוף החומש התפרנסו מתעשייה זו כ- 2,000 נפשות. עד 1828 כבר נוסדו בתי-חרושת גדולים ומקיפים, שהעסיקו מאות פועלים. אוכלוסיית העיר גדלה ב- 534 אחוזים. מגמת ההתפתחות נמשכה, בהפסקות קצרות במשברים( של 1843- 1847 וכן 1853- 1854) גם בעשורים הבאים. ואלה האירועים החשובים בתולדות התפתחותה של העיר: ב- 1835 הובאה מכונת- קיטור למטוויית-הכותנה של לודביג גייר, ומספר הפועלים בה עלה ל- 500 (1841); ב- 1842 בוטל באנגליה האיסור לייצא מכונות-טווייה, ויבואן ללודז' גדל; ב- 1850 בוטל גבול- המכס בין פולין ורוסיה, וכך נתאפשר יצוא חופשי של סחורות לודז' לרוסיה; מלחמת קרים (1853- 1855) הגבירה את הביקוש לסחורות טקסטיל לצורכי הצבא. מאורע חשוב בתעשייה קבע קארול שייבלר, כשייסד בשנים 1854- 1856 מטוויית-כותנה (18,000 םיכלפ) ובית-אריגה מכני לכותנה. עם התיעוש האינטנסיבי של לודז' עלה מספר האוכלוסים הכללי מ- 767 נפש ב- 1820, ל- 33,417 נפש ב- 1863, הווי אומר פי 43- 44. שונה היה גידול האוכלוסיה היהודית בלודז' בתקופה זו: עלייה פי 22 (820- 259 נפשות, 1863 - 5,633 תושפנ). אחוז היהודים באוכלוסיה הכללית של העיר היה נמוך בהשוואה לשאר ערי המלכות ובהשוואה לערי-חרושת אחרות. היו כמה סיבות לתופעה זו. בין האורגים ופועלי- התעשייה הבאים מחוץ-לארץ לא היו כמעט יהודים, שכן יהודי הארצות שמהן באה ההגירה לא עסקו בטקסטיל, כמלאכה וכתעשייה. לעומת זה, בענפים האחרים של המסחר והמלאכה בלודז' לא היה כוח-משיכה מספיק להגירה המונית מחו"ל. על הגירת יהודים חלו גם הגבלות חמורות. היו גם הגבלות על השתקעות יהודים בישובי-חרושת חדשים, ובלודז' נקבע גם רובע יהודי ב- 1822. הנסיונות להגביל את זכות-המגורים של יהודים בלודז' ולדחוק אותם לרובע צר (וטיג) קדמו לצו הרשמי של הממשלה בעניין זה. כבר ב- 1820 פנה אל השלטונות הכומר צ'רווינסקי וביקש שלא ירשו ליהודים לגור בקרבת הכנסייה, מפני שתפילתם הקולנית מפריעה לעבודת-הקודש. בה בשנה פרסמו שלטונות המחוז צו, הקובע את זכות-המגורים של היהודים בעיר העתיקה: מהיהודים המתגוררים ברחובות וולבורסקה ונאדז'צ'נה נדרשו הוכחות, שהם מקיימים את צו-המלך מ- 1809 שנגע( לקביעת הרובע היהודי השראווב) היינו, שאינם לובשים לבוש מסורתי יהודי, אינם מגדלים פיאות וזקן, ושולחים את ילדיהם לבתי-ספר ציבוריים. על היהודים בלודז' נאסר לגור בשאר הרחובות, והם חויבו למכור את בתיהם לנוצרים. אבל הצו לא ציין תאריך של הוצאה- לפועל, והפסיד למעשה את ערכו. העניין נגרר עד 1822, ובה פורסם הצו הקובע רובע יהודי בלודז'. לפיו יותר ליהודים לגור בצד הדרומי של הרחובות פודז'צ'נה, רינק וולבורסקה, לרכוש שם מגרשים ולבנות בתים, בתנאי שיקיימו את הדרישות שנזכרו לעיל, לפי הצו של 1809. החל ב- 1827 עמד לחייב את היהודים האיסור לגור בכל רובע אחר, מלבד הרובע שנקבע. הצו התיר לגור מחוץ לרובע לשתי משפחות יהודים בלבד בכל רחוב, בתנאי של "אירופאיזציה" לא( ללבוש לבוש מסורתי, לדעת פולנית, צרפתית או גרמנית, לשלוח את הילדים לבתי-ספר םיירוביצ), ובתנאי שיהיו בעלי-רכוש של 20,000 זלוטי לפחות, ויהיו "מועילים" לארץ בניין( בית-חרושת, בניין אבן על מגרש ריק, בנקאות, מסחר סיטונאי, רופא, צייר או אמן רחא). לפריווילגיה זו לא היה תחילה כל ערך. עד 1840 לא נראו בלודז' יהודים שלבושם אירופי, ובאוכלוסיה היהודית הדלה לא היו בעלי רכוש של 20,000 זלוטי. הרעה ניכרת של הצו היתה בפירוש שפירשו אותו השלטונות, היינו, שיהודים הקונים מנוצרים בתי-עץ חייבים לפרקם מיד ולבנות במקומם בתי-אבן. ברובע היהודי הזעיר היו 19 בתי-עץ ו- 5 בתי-אבן, רובם בני קומה אחת. צפיפות המגורים החריפה לבלתי-נשוא, אם נביא בחשבון, כי בתחום זה עצמו גרו ב- 1825 - 342 נפשות, וב- 1841 - 1359 נפשות. מלבד יהודים אלה גרו ברובע היהודי גם נוצרים. מחירי הבתים והמגרשים המעטים עלו פי שלושה. על אף התנאים הקשים התחילו היהודים בבנייה נמרצת ברובע שהוקצה להם. בתי-האבן הראשונים נבנו בשוק העיר העתיקה כבר ב- 1825. אולם הבנייה לא היתה עשוייה להפחית את צפיפות-המגורים היתירה, וההכרח להרחיב את הרובע דחק יותר ויותר. בהרחבת הרובע היו מעוניינים לא היהודים בלבד, אלא גם העירייה, שציפתה לבינוי הרחובות שיצורפו לרובע, וכן הנוצרים בעלי הבתים והמגרשים, שציפו לעליית מחיריהם של מגרשים ודירות. בבקשות להרחבת הרובע פנו איפוא לא היהודים בלבד, אלא גם הנוצרים, והעירייה תמכה בהן. ב- 1841 הגיש הגוברנאטור לשלטונות הממלכה תכנית הרובע היהודי, על ידי צרוף הרחובות: הצד הצפוני של פודז'צ'נה וולבורסקה, שלושה צדדים של השוק בעיר העתיקה, הרחובות דרבנובסקה וסטודולנה, חלק מרחוב זגיירסקה (הקסבוקרטויפ). תשובת השלטונות היתה דו- משמעית: הם לא אישרו את התכנית, אך המליצו לא להפסיק את עבודות הבנייה שהתחילו בהן יהודים בלודז'. היה בכך משום מתן רשיון זמני, שלא ביטח כלל את השקעת-ההון בבנייה, ולא הבטיח קביעות לתושבי החלק החדש ברובע, שהורחב בשיטת "העובדות המוגמרות". השלטונות המרכזיים אישרו רשמית את צרוף הרחובות האלה לרובע רק ב- 1861, והוסיפו עליו עוד 4 רחובות. בשנים 1841- 1851 בנו היהודים בשוק 11 בתי-אבן רבי- קומות, וברחובות צדדיים - 7 בתי-עץ. אבל גם הרובע היהודי, שהורחב בדיעבד, לא הספיק עוד לאוכלוסיה היהודית בלודז', שגדלה במהירות: 1841 - 1359 נפשות; 1857 - 3050 1857 - 3050 נפשות; 1862 - 5380 נפשות. הגבירו את הצפיפות ברובע הכמות העצומה של הסחורות שאוחסנו בשטח לא רב, וכן השהייה הזמנית של קונים רבים. שלטונות-העיר מצאו עצה ותושיה, והשתדלו להגביל ואפילו לאסור השתקעות יהודים נוספים ברובע. בעזרת שוטרים וחיילים ניסו לסלק יהודים מהרובע, בטענה שאין ידם משגת לקנות מגרש ריק או בית-עץ, ולבנות בית-אבן במקומו. אולם הנגישות וההגבלות לא יכלו לעצור את זרימת היהודים מהסביבה, שתנאיהם החומריים אילצו אותם לבקש לחם בעיר-התעשייה המתפתחת במהירות. היהודים הבאים אל העיר גרו בה איפוא בלי רשות. כך תיאר ראש-העיר את הזרימה הבלתי-לגאלית של היהודים: "היהודים מנצלים תחבולות שונות כדי להדחק לתוך העיר. תחילה בא הגבר כפועל המחפש עבודה, ומשמצא קורת-גג, מגיעה אשתו בתורת משרתת, ומשהשתקעה על ידי מזימה זו, שניהם מתאחדים, ואחר כך, לאחר שחידשו כעבור שנים אחדות את הרשיון, הם נעשים תושבים וכבר אינם רוצים לעזוב את העיר". הגיעו גם יהודים בעלי הרכוש שנקבע בצו, היינו 20,000 זלוטי, וב- 1848, כשהופחת הסכום והעמד על 9000 זלוטי, עלה בהרבה מספרם של הבאים. תנאי המגורים ברובע הלכו הלוך ורע, והמאבק על הזכות לגור בלודז' נעשה קשה ועקשני יותר. מצב זה היה שריר וקיים עד צווי-הצאר (1862), שביטלו את ההגבלות על מגורי יהודים בערי הממלכה. כאמור, נאסרו מגורי יהודים בכל הרבעים החדשים, אף על פי שהיסוד החוקי לאיסור זה לא הוגדר ברור. תושבי הישובים האלה, המתישבים הגרמנים, דרשו איסור רשמי ומפורש של מגורי יהודים במקומותיהם. אף על פי שהצו לא ניתן, לא הורשו עד 1840 כשצורף( הישוב לודקה 'זדולל) לגור ברבעים אלה, או שנתקלו בקשיים גדולים. למשל, בעשור הראשון לישוב "העיר החדשה", לא השתקע שם אפילו יהודי אחד. רק ב- 1833 זכה לודביק מאמרוט, סיטונאי החוטים הנודע מקאליש, לאחר השתדלות ממושכת, ברשיון לפתיחת מחסן-חוטים ב"עיר החדשה". כעבור שנים אחדות הורשו לגור שם הסוחרים-הסיטונאים העשירים דוד לנדה ושמואל יחזקאל זלצמן. עד הצו בדבר הורדת צנזוס-הרכוש מ- 20 אלף ל- 9 (1848) לגבי כל יהודי המבקש להתגורר מחוץ לרובע היהודי, הורשו רק משפחות מעטות לגור ב"עיר החדשה". בין 1851- 1857 הורשו לגור שם 18 סוחרים יהודים, רובם סוחרי גלם ומוצרים של טקסטיל. גם ללא רשות השתקעו יהודים בישוב זה: ב- 1859 היה מספר דייריו הלא-חוקיים 28, וכבר ב- 1861 התגוררו ברובע 74 משפחות יהודים, שהן 312 נפשות ולא( הובאו בחשבון המשפחות שפסחה עליהן רשימת הייריעה). עם עניין הרובע היהודי קשור ייסודו של הישוב נובה באלוטי או באלוטי מ(- 1915 - רובע העיר 'זדול), שהיה מאוכלס בצפיפות על ידי יהודים, בעיקר מהשכבות העניות. הכפר באלוטי היה סמוך לרובע היהודי, והתאים לצורכי איכלוס ובנייה. החקלאות לא השתלמה שם, ומחירן הגבוה של הדירות בלודז' וגדישותו של הרובע היהודי, היו עשויים להביא לישוב מאות קונים לדירות זולות. זאת ועוד, היהודים המשתקעים כאן יכלו להמנע מכל הגבלה חוקית ונגישות מינהליות, הכרוכות בזכות-המגורים של יהודים בלודז'. לאור סיכוי זה באו בדברים שני סוחרים-יזמים מלודז', איצק בלאוואט ואיצק בירנצווייג, עם בעל באלוטי, וקנו ממנו 408 מורג קרקע המורג( = 5.6 םאנוד), לשם מכירתה חלקות-חלקות. המוכר הבטיח לקונים, כי ישיג רשיון להקמת ישוב חרושתי במקום, ואף יזכה במעמד של עיר למענו. על סמך זה התחילו השוכרים לתכנן ב- 1858 מגרשים, רחובות ובניינים לישוב החדש. אבל השלטונות לא העניקו להם רשיון לישוב עירוני וחרושתי. היוזמים לא נפלו ברוחם, הצהירו שהם משווים לישוב שלהם אופי חקלאי, אך למעשה לא משכו ידם מתכניתם לבנות ישוב עירוני. כבר ב- 1860 חולקו מגרשים רבים כ(- 145 מגרשים של מורג או םיינש). בישוב נבנו כ- 30 בתי-עץ ו- 2 בתי-אבן. נסיונות העירייה להפקיע בהמשך התפתחותו של רובע באלוטי, לא עלו יפה, שכן גברה עליהם הסטיכיה של ההשתכנות. כבר ב- 1860 נסתמן המיבנה המקצועי והחברתי הספציפי של תושבי באלוטי, נוצרים ויהודים: בין 95 משפחות היהודים שהתגוררו שם, היו 84 של פועלים ובעלי-מלאכה, 10 התפרנסו ממסחר, ורק משפחה אחת עסקה בחקלאות. מיבנה האוכלוסיה הנוצרית היה דומה. ואכן, במיבנה חברתי-מקצועי אופייני זה של באלוטי לא חלו תמורות חשובות בחמשים השנים הבאות, כשישבו ברובע 100,000 תושבים. היותה של באלוטי כפר, הכפוף לתחום מינהלי של הכפר ראדוגושץ' ולא ללודז', השפיע לרעה על בינוי ישוב-רובע זה. היה תוהו-ובוהו בבנייה זו. לא הושקעו ההשקעות החיוניות מבחינת העיור והגהות, הרחובות היו צרים, לא רוצפו, לא הוארו, לא הונחו קווי-ביוב. השלטונות הרוסיים סרבו בעקשנות לצרף את באלוטי ללודז', בגלל החשש מפני השפעתם של הפרולטארים, המרדנים-בכוח, על שאר אוכלוסי העיר. ואכן, עד מלחמת העולם I-ה נשאר רובע באלוטי על 100 אלף תושביו בבחינת נספח לראדוגושץ'. לאחר צרוף באלוטי ללודז' (1915), בתקופת הכיבוש הגרמני, וכן בתקופה שבין המלחמות, לא נעשו פעולות מספיקות לבינויו מחדש של הרובע ולהפיכתו לחלק בריא, נורמלי, של העיר.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
הטבלות המובאות להלן מתארות את המיבנה הכלכלי- מקצועי של יהודי לודז' בשנים 1820- 1861. ההבדלים בכמה נתונים לגבי 1861 בין הטבלות 1 ו- 2 נובעים מסיווג שונה של כמה קבוצות מקצועיות שהיה נקוט בידי הקהילה ובידי העירייה. למשל, הקהילה פסחה על כמה סוגים שאינם משלמי-מסים משרתים(, םינצבק), ואילו העירייה צרפה אותם לסוג המשרתים. חוכרים, פונדקאים, בעלי-מסעדות ובעלי נכסי-דלא-ניידי צורפו על ידי הקהילה למשבצת "מסחר", ואילו בעירייה הם מופיעים במשבצות נפרדות. על סמך הנתונים שהובאו אפשר לקבוע, כי בארבעים שנות התפתחותה התעשייתית של לודז' נשמר ביסודו המיבנה המקצועי המסורתי של היהודים. שוב היתה השתתפותם גבוהה במסחר, במלאכה, בתובלה, בחכירה ובגאסטרונומיה, בין בעלי נכסי-דלא-ניידי ובין המשרתים למיניהם, אך נמוכה היתה השתתפותם במקצועות החופשיים והחקלאיים. גרמו לכך בראש-ובראשונה הגבלת הזכויות האישיות והאזרחיות של היהודים בממלכה, וכן העדר מסורות מקצו- עיות מסויימות בתעשייה השלטת בלודז'. מספר הסוחרים והרוכלים היהודים עלה כמעט פי שבעה על אחוז היהודים באוכלוסיה הכללית. הסוחרים ובעלי-המלאכה היו בשנות ה- 30 וה- 40 שליש מכל המפרנסים היהודים. אחוז העוסקים במסחר ובתיווך הלך ועלה, וב- 1861 היו הללו כמעט מחצית המפרנסים היהודים. לפי טבלה 4 היה מספר היהודים והנוצרים העסוקים במסחר כמעט שווה, אך היו ביניהם הבדלים בצורת המסחר וסוגו. ליהודים היתה עדיפות ניכרת במסחר המקומי ובסחר-החוץ סחורות( ליטסקט), ועל כן שלטו לחלוטין בתיווך במסחר זה. הם היו גם הרוב כחנוונים וכרוכלים, במסחר בקונפקציה זולה ובשרותים מסעדות(, הפק-יתב). המסחר בסחורות מונופולין מכירת( יי"ש, טבק חלמו) וכן חכירת בתים וטחנות, היו בידי החלק המועדף באוכלוסיית העיר, היינו בידי הסוחרים הגרמנים. ראוי גם לציין שבת. בשנות ה- 60 ייסדו בצלאל ברונובסקי ומאירוביץ' מיפעל לייצור נרות חלב וסבון, שהעסיק ב- 1862 7 פועלים. על גבול המלאכה והחרושת עמד בית-הבד של מרדכי הבר, שהעסיק 2 פועלים. מרדכי הבר היה גם אחד מסוחרי הנפט הראשונים בלודז'. הוא נודע בציבור כגבאי חברא-קדישא, והרחוב שבו נמצאה חנותו רחוב( אלכסנדרייסקה, אחר- כך - הקסבודי'ז) נקרא בפי היהודים "רחוב מרדכי גבאי". עם סוג מיפעלים זה נמנו גם 2 סדנו?ת לייצור סיכות, לחצניות ומחטים: של דוד ליטמן (5 מיתקנים, העסיק ב- 1845 4 שוליות ו- 3 םיכינח), ושל שמואל הוכמן (2 מיתקנים, העסיק ב- 1846 2 שוליות ו- 2 םיכינח). תפקיד כלכלי חשוב היה בתקופת הבינוי של לודז' לקבלני הבניין היהודים. הגדולים ביניהם, כגון איצק אייזנר ולווק פז'נצ'בסקי, קיבלו על עצמם ב- 1825 לבנות 10 בתים כל אחד. יוסף בז'זינסקי היה בונה בארות ומתקין משאבות (1846), וכן בונה בתי-ספר בעיירות הסביבה. הקבלן איצק פי כותנה כמה וכמה סוחרים יהודים: אברם ברונובסקי, לייזר ברגר, שמואל חצקל זלצמן, לווק בז'זינסקי, וכן שני הסיטונאים הגדולים בממלכה - לודביק מאמרוט ודוד לנדה. בין 15 בעלי מחסני-חוטים בלודז' היו ב- 1844 14 יהודים, ועד 1851 כמעט הוכפל מספרם. המחזור השנתי של כמה סוחרים גדולים עלה על 100 אלף זלוטי. החוטים נמכרו לאורגים במזומנים בעיקר(, החוטים היקרים מתוצרת ץוח), באשראי ותמורת עבודה. הריבית על האשראי לא היתה גבוהה: 3- 6 אחוזים לשלושה חודשים. האשראי ניתן תכופות ללא בטחונות משכנתא( המודכו), לפי שלא היה לבעל-החוב כל רכוש. ודווקא אשראי זה היה חיוני לקיומם של האורגים הקטנים. במידה לא פחותה היה חשוב תפקידם של הסוחרים היהודים במכירת סחורות הטקסטיל. האורגים הנכרים מגרמניה ומצ'כיה לא יכלו לעסוק במכירת תוצרתם בגלל העדר הון לקניית חומרי-גלם, ומפני שלא הכירו את השוק הפולני שמחוץ ללודז'. למכירתה של התוצרת ההולכת ורבה כבר לא הספיקו החנויות למנופקטורה - כותנה, פשתן וצמר - שרוכזו ברובע היהודי בעיר העתיקה, אף על פי שכמה מהן היו בעלות מחזור נכבד. גם הירידים, שנערכו בלודז' החל ב- 1846 פעמיים בשבוע והציגו כמויות ניכרות של סחורה, וחלק נכבד מהן סחורות טקסטיל, לא פתרו את בעיית השיווק. הסוחרים היהודים, יוזמנים ודינמיים, אירגנו את השיווק על ידי רשת ענפה של קומיסיונרים, סוכנים- נוסעים, רוכלי-בית וכיוצא באלה. אחד המארגנים הבולטים של שיטת-שיווק זו היה אברם ברונובסקי. בשנות ה- 40 ריוותה תוצרת-הארץ את השוק הפנימי בממלכת פולין, ובתעשיית הטקסטיל נשתרר קפאון. רק ביטול גבול-המכס בין רוסיה לבין פולין ב- 1850 איפשר לתעשייה בלודז' למכור בשטחים הנרחבים של רוסיה. חלוצי היצוא של סחורות לודז' לליטא, ביילורוסיה, אוקראינה ואפילו רוסיה המרכזית, היו הסוחרים מאיר ברלין, איש מינסק, ומרדכי הלמן מדונאייווצי, שהשתקעו בלודז'. גם סוחרי המקום למשל( יאנאק גינסברג, אדולף וולף לנדאו םירחאו) התחילו לארגן בקנה-מידה נרחב את השיווק לרוסיה. בתיאורי ירידים בפולטאווה מהימים ההם נזכרים עשרות דוכנים ובעלי-דוכנים יהודים, המוכרים את סחורת לודז' מקור פרנסה חשוב מצאו יהודי לודז' בחכירת הכנסות שונות של הממשלה, העירייה והקהילה. כמעט כל החוכרים הידועים של הכנסות-הצריכה בתחום לודז' בשנים 1860- 1861, יהודים היו. הם שכרו קהל רב של פקידים ופקחים, שגם ביניהם היו יהודים. יהודים הם שחכרו את שיווק היי"ש, הבירה והתמד. גם בחכירת שיווק-המלח היו היהודים מיוצגים במספר רב. יהודים חכרו כמה וכמה הכנסות ציבוריות קטנות יותר: סוכנות ההגרלה הממשלתית, טביעת חותמות על מידות ומשקלות, מס-גשרים, הכנסות השחיטה העירונית. פרנסה יהודית מובהקת היתה חכירת המס הממשלתי על בשר כשר, שנתנה הכנסה גבוהה, וכן חכירת הכנסות זעירות של הקהילה, כגון חכירת המקווה, מכירת מקומות-תפילה בבית- הכנסת, עלייה לתורה, דמי אתרוג והכנסות ברית-מילה. המלאכה והתעשייה הזעירה היו תחומים חשובים במיבנה הכלכלי-מקצועי של יהודי לודז'. כנהוג במלכות פולין כולה, הכבידו גם על בעלי-המלאכה היהודים בלודז' ההגבלות בהצטרפות לגילדיות של בעלי-המלאכה. אופייני למלאכה היהודית בלודז' היה ריכוזה במקצועות הירודים ביותר בהכנסתם השנתית: חייטים, כובענים, תופרי-כפפות, פחחים, בורסקים, זגגים. במקצוע היהודי המסורתי - בחייטות - עדפו היהודים עד שנות ה- 30 למאה ה- 19. בין האומנים שנרשמו לקהל-החייטים ב- 1826 היו 13 יהודים ו- 2 נוצרים. ייתכן, כי השניים הללו היו חברים-כביכול של הגילדיה, כדי שיוכלו, בתורת נוצרים, לכהן כראש הגילדיה וכממלא-מקומו. בשנות ה- 30 וה- 40 הגיעו חייטים נוצרים רבים, בעיקר מבין המתישבים הגרמנים. בין 30 החברים החדשים בגילדיה עד סוף 1840 היו 11 יהודים ו- 19 נוצרים. הוא הדין בשוליות וחניכים. לא פסחו על הגילדיה גם מאבקי- תחרות, ולעתים תכופות היה אופיים לאומי. מלבד חברותם בגילדיה הרשמית ייסדו החייטים היהודים בשנות ה- 20 גילדיה חשאית משלהם ("הרבח"), שאופיה דתי- מקצועי. הם גבו מס-חבר ייסדו בית-כנסת משלהם, ועסקו גם בעזרה הדדית, כגון פרנסת יתומים של חייטים עניים. ב- 1843 עמדו בראש חברה זו יעקב ואגובסקי, צדוק גלופצ'ינסקי ושמשון ליברמן. מטרת החברה היתה הגנה על חבריה מפני תחרות החייטים המקומיים הנוצרים, ומפני הסתננות חייטים שמחוץ-למקום , יהודים כלא-יהודים. ב- 1843 פתחו השלטונות בחקירת הגילדיה החשאית. החייטים שנחקרו טענו, כמובן, כי אופיה דתי בלבד. טרדות אלו לא מנעו מהחברה ניהול מאבק עקשני עם קבוצת חייטים יהIדים שמחוץ-למקום. זרימתם של הללו לעיר גברה בשנות ה- 50, ועליהם לא יכלו להשתלט גילדיית החייטים הכללית ואפילו - שלטונות העיר. ב- 1855 קבעה הגילדיה, כי בלודז' עוסקים בחייטות 20 יהודים שאינם בעלי זכות- מקצועית לכך, וב- 1859 הגיע, כנראה, מספר החייטים ללא רשיון היהודים ל- 80. החייטים-במחתרת השתכנו בעיקר בעיבורה של העיר - חויני, באלוטי - והיו הגרעין להמון הרב של חייטי הקונפקציה הזולה בתקופות הבאות. הפרוונות והכובענות היו מקצוע יהודי מובהק. כשנוסדה בלודז' גילדיית המקצועות האלה ב- 1850 נתברר, כי בין 11 פרוונים 10 הם יהודים. היהודים התקשו למצוא נוצרים שישמשו כראשי-הגילדיה. קשיים אלה נתקיימו עד 1862 - שנת ביטול ההגבלות לגבי היהודים בענייני הגילדיה. לראשונה נבחרו אז שני יהודים כראשי-הגילדיה. במקצוע האפיה היו היהודים מיעוט, בין אומני-הגילדיה ובין בעלי החנויות למכירת-מאפה. גדולה יותר היתה קבוצת היהודים שאפו בחשאי עוגיות וכעכים, ומכרו אותם בבתים ובירידים. רב יותר היה חלקם של היהודים בין הקצבים. בין 27 האטליזים בלודז' ב- 1859, היו 12 של יהודים. עניין הכשרות הוא שגרם לכך. שענים וצורפים בלודז' היו תחילה יהודים בלבד. וגם לימים שמרו על הרוב במקצועות אלה. רובם של הסבנים היהודים היו פועלים סתם, שעסקו בייצור נרות- שבת. בשנות ה- 60 ייסדו בצלאל ברונובסקי ומאירוביץ' מיפעל לייצור נרות חלב וסבון, שהעסיק ב- 1862 7 פועלים. על גבול המלאכה והחרושת עמד בית-הבד של מרדכי הבר, שהעסיק 2 פועלים. מרדכי הבר היה גם אחד מסוחרי הנפט הראשונים בלודז'. הוא נודע בציבור כגבאי חברא-קדישא, והרחוב שבו נמצאה חנותו רחוב( אלכסנדרייסקה, אחר- כך - הקסבודי'ז) נקרא בפי היהודים "רחוב מרדכי גבאי". עם סוג מיפעלים זה נמנו גם 2 סדנו?ת לייצור סיכות, לחצניות ומחטים: של דוד ליטמן (5 מיתקנים, העסיק ב- 1845 4 שוליות ו- 3 םיכינח), ושל שמואל הוכמן (2 מיתקנים, העסיק ב- 1846 2 שוליות ו- 2 םיכינח). תפקיד כלכלי חשוב היה בתקופת הבינוי של לודז' לקבלני הבניין היהודים. הגדולים ביניהם, כגון איצק אייזנר ולווק פז'נצ'בסקי, קיבלו על עצמם ב- 1825 לבנות 10 בתים כל אחד. יוסף בז'זינסקי היה בונה בארות ומתקין משאבות (1846), וכן בונה בתי-ספר בעיירות הסביבה. הקבלן איצק פייגין בנה ב- 1860 את בית-המטבחיים של העיר, וזוסמן זיסמן אירגן את ריצוף רחובותיה של לודז' (1862). עד 1862 לא סייעו התנאים להתפתחותה של תעשיית הטקסטיל של יהודי לודז'. הקשיים פקדו את הקבלנים, את בעלי הסדנות וגם את הפועלים. אמנם, לפי תקנות 1816 היו היהודים רשאים לעבוד בכל מקצוע שהוא, אבל גילדיית האורגים לא זו בלבד שלא קיבלה יהודים כחברים, אלא גם חתרה שלא לאפשר לאורגים היהודים לייצר, והשתדלה למנוע מהם קבלת רשיונות לפתיחת מיפעלים. על אף המכשולים האלה עלה בידי כמה יהודים בשנות ה- 40- 60 למאה ה- 19 ללמוד את מקצוע האריגה ולהתחיל בייצור. הראשונים שהחזיקו מעמד במקצוע החדש היו אהרן גרשון, אדולף (םהרבא) ליקיירניק ואברם פרידמן. על אף ההגבלות פיתח אהרן גרשון את מיפעל האריגה שלו נוסד( ב- 1839, ובו 2 םילונ) עד כדי כך, שב- 1849 כבר היה אחד יצרני- הכותנה הגדולים, והעסיק 29 אורגים. בתנאים קשים קיים אברם ליקיירניק את המצבעה שלו, אך ב- 1854 עבר לאריגה, עד מהרה העסיק מיפעלו 19 איש ליד 13 נולים, וב- 1861 עבדו אצלו 42 איש ליד 28 נולים. ליקיירניק העסיק גם 70 עובדי-בית. מוצריו של ליקיירניק הוצגו בתערוכת התעשייה בפטרבורג, ב- 1861. אומן-האריגה אברם פרידמן עבר ללודז' מסומפולנו, ופתח ב- 1842 מיפעל לאריגת כותנה ובו 6 נולים. לאחר שנים של מאבק עקשני עם גילדיית- האורגים על זכויותיו כאומן, עלה בידי פרידמן להרחיב את מיפעלו, והוא העסיק ב- 1861 22 עובדים. בשנות ה- 50 הלכו ורבו בלודז' מיפעלי אריגה של יהודים. על חדירתם ההדרגתית של היהודים לחרושת הטקסטיל מעידה ההשוואה שלהלן: חרושת הפשתן והכותנה חרושת הצמר אומנים ופועלים-מומחים עוזרים אומנים ופועלים-מומחים עוזרים השנה ס"ה מהם יהודים ס"ה מהם יהודים השנה ס"ה מהם יהודים ס"ה מהם יהודים 1860 2,437 22 4,859 66 1860 71 6 492 164 1861 2,501 31 4,880 65 1861 81 6 550 175 1862 1,860 35 3,890 75 1862 81 6 560 180 מקצוע כמעט בלעדי של היהודים היה ייצור השרוכים והסרטים. בשנים 1841- 1844 היו בין 7 אומני שרוכים 6 יהודים. המיפעלים האלה היו קטנים, ועבדו בהם הבעלים ומשפחותיהם. מספר הנולים לא עלה על 5- 6 על( פי רוב: 2- 3). בתעשיית צמר-הגפן מפסולת-אריגים לריפוד( םישובלמ) לא היו ליהודים מתחרים, בגלל ניזקה של המלאכה לבריאות. בשנים 1847- 1862 היו סורקי צמר-הגפן ועוזריהם יהודים בלבד (1847 - סורק 1, 1860 - 2, 1861- 1862 - 4). בין דפסי-אריגים היה ב- 1843 יהודי אחד בלבד יצחק גוטהלף. עד שנות ה- 60 לא נמצאו יהודים בין סורגי-הגרביים וגוזזי אריג-הצמר. עד 1862 פעלו בלודז' שלוש מטוויות גדולות. הגדולה שבהן נבנתה והופעלה ב- 1847 ברחוב וולצ'אנסקה על ידי דוד לנדה, סיטונאי החוטים מקאליש. המכונות הובאו מאנגליה והונעו בקיטור. בשיא התפתחותה - 1858 - פעלו בה 30 מכונות, 6,292 פלכים, ושרתו אותם כ- 160 אומנים ופועלים. ב- 1849 ייסד אברהם משה פרוסאק מפלוצק מטטווייה ובית-אריגה לצמר ברחוב קושצלנה. ב- 1861 עבדו במיפעל זה ב- 40 נולים 132 עובדים. א.מ. פרוסאק, מחסידי קוצק, העסיק יהודים בלבד, כדי שישבות המיפעל בשבת ובחג. במטווייה שהופעלה ב- 1858 בישוב "מאניה" על ידי מוריץ זאנד מצ'נסטוחובה היו ב- 1861 3 מכונות ו- 900 פלכים, שהעסיקו 50 עובדים. בשנות ה- 60 למאה ה- 19 כבר נראו נבטים של הפרולטריון היהודי בתעשיית הטקסטיל. בשנים 1861- 1862 עלה מספר הפרולטרים היהודים בעבודת-הבית ובתעשייה-הזעירה (230- 240 םילעופ) פי ששה על מספר האורגים היהודים העצמאיים (41 אומנים או בעלי םילעפימ); באותן שנים עצמן עלה מספר הפרולטרים בין הנוצרים רק פי שניים על מספר העצמאיים. לעומת זאת, כשהתפתחה בלודז' בשנות ה- 60 התעשייה הגדולה, והמון רב של פועלים שכירים נוצרים הפכו להיות אומנים ופועלי-תעשייה, לא היה לאורגים היהודים חלק בתמורה. לא עלה בידם לחדור בהמונם לבתי- החרושת הגדולים, בעלי המכונות החדישות. מנעו מהם את החדירה העדר מסורת והכשרה בעבודה זו, שמירת השבת, ועובדת עדיפותם של אומנים נוצרים בתעשייה, שהפריעו בקבלת יהודים לעבודה. עבודת-הבית, שהתפתחה במקביל לתעשייה הגדולה, הפכה איפוא להיות התחום "החופשי" היחיד, שבו יכלו היהודים לפעול, ואליו זרמו המוני הבאים מהעיירות הקטנות ללודז'. במרוצת הזמן זכו היהודים ברוב המיפעלים הקטנים של עבודה-ידנית, להוציא את המקצועות הקשורים בתעשיית המתכת, כגון נפחים, מסגרים, פחחים, יצרני-סיכות ב(- 1861 היה מספרם של היהודים במקצועות אלה 18 דבלב). עלה גם מספר העגלונים והסבלים היהודים: ב- 1861 הגיע מספר העגלונים ל- 38, ומספר הסבלים ל- 10. יהודים בודדים היו סתתים, רצפים ובנאים. הדיפרנציאציה במצבם החומרי של יהודי לודז' בתקופת לידתה של התעשייה והתפתחותה תאמה את המיבנה הכלכלי-מקצועי שלהם ואת הספציפיות שבו. רשימות-המסים של הקהילה ותעודות אחרות מתקופה זו מעידות, כי באוכלוסייה היהודית עלתה קבוצת עשירים, שהקיפו 8% של כל המפרנסים היהודים בעלי( בתים, סוחרים עשירים, בעלי מחסנים ובעלי בתי-חרושת םילודג); קבוצת אמידים, שהם 20%-כ סוחרים( בינוניים, בעלי-בתים, ובעלי מיפעלי- מלאכה םילודג); המונים חסרי-אמצעים ועניים, שהם 60%-כ של העובדים פועלים( שכירים, עובדי-בית, רוכלים, רוכלי-בית ןוירטלורפנפמולו). כמה מלאכות של יהודים נתנו פרנסה בדוחק. ב- 1846 השתכר חייט בלודז' 400 זלוטי לשנה, זגג- 350 זלוטי בקירוב, תופר-כפפות וכורך כ- 300 זלוטי, ואילו שכרו של פועל חרושת היה בממוצע 600- 900 זלוטי, ובמקצועות מלאכה מסויימים - עד 2000 זלוטי לשנה. הירודים בסולם השכר היו סורקי צמר-גפן, סבנים, אופים. רבים היו העניים גם בין הסוחרים הזעירים למיניהם. עם העניים ביותר נמנו המתווכים ורוכלי-הבית. לעתים היה ההון-החוזר שלהם 30- 50 זלוטי. דלה היתה הכנסתם של שכירי-יום, משרתים ומלמדים. בתקופה זו עלתה בין העובדים היהודים קבוצה מיוחדת, קבוצת המקצועות-החופשיים. נמנו עם הקבוצה אנשים הקשורים בחיים הפנימיים של הציבור היהודי בלודז'- בחיי- הדת, בבתי-הספר, בשרותי הבריאות ובייעוץ המשפטי. שתי הקבוצות האחרונות התבדלו בהדרגה מהמוסדות היהודיים ושימשו גרעין של ציבור הרופאים ועורכי-הדין בעתיד. בשנות ה- 20 למאה ה- 19 היה שלמה אהרונוביץ הגלב, החובש (ר'צלפה) והשמש של הקהילה. במרוצת הזמן הוזמנו, מלבד החובש של הקהילה, לטיפול בחולים בהקדש, עוד כמה חובשים יהודים ב(- 1844 היו בין 8 חובשים בלודז' 5 םידוהי). דעת-הציבור עליהם, ועל חובשים לא מומחים הרבים יותר, שעסקו במקצוע בלי היתר, לא היתה חיובית. בסוף שנות ה- 40 השתקעו בלודז' הרופאים המוסמכים הראשונים, וביניהם גם יהודים. מוניטין יצא לרופא מנס גולדראט, מראשוני המשכילים בלודז'. בסוף שנות ה- 50 עבד בלודז' עוד רופא יהודי, אדולף וולברג, וב- 1862 כבר היו בלודז' כמה רופאים מוסמכים. נראה, כי בשנים אלו התחילו לעבוד ד"ר אורבאך וד"ר טוגנדהולד. ב- 1859 השתקעה בלודז' המיילדת המוסמכת הראשונה, גיטל באך. עורכי-דין מוסמכים לא היו בלודז' בתקופה זו. עזרה משפטית הגישו יועצים ללא רשיון. ב- 1859 פעלו 9 יועצים, מהם 3 יהודים. טבלה 1 המבנה המקצועי של היהודים בלודז' בשנים 1820- 1861 לפי( הנתונים של ועד הליהקה) 1820 1830 1842 1850 1855 61 8 הקבוצה המקצועית המספר % המספר % המספר % המספר % המספר % המספר מסחר 23 39.0 21 21.4 78 30.1 142 38.2 214 35.7 359 8 תעשייה ומלאכה 23 39.0 36 36.7 93 36.0 140 37.6 211 35.2 265 0 מקצועות חופשיים 2 3.4 5 5.1 19 7.3 16 4.3 45 7.5 22 7 כלי-קודש 1 1.7 - - 7 2.7 4 1.1 10 1.7 - - פועלים שכירים ומשרתים 9 15.2 10 10.2 50 19.3 54 14.5 91 15.2 עגלונים - - 1 1.1 - - 14 3.8 24 4.0 עיסוקים אחרים 1 1.7 25 25.5 12 4.6 2 0.5 4 0.7 סה"כ 59 100.0 98 100.0 259 100.0 372 100.0 599 0. 0 טבלה 2 המיבנה המקצועי של האוכלוסים היהודים ב- 1861 לפי( הנתונים של עיריית 'זדול) הקבוצה המקצועית המספר באחוזים משרתים 496 35.8 רוכלים וחנוונים 214 15.4 בעלי הון ובעלי נכסי-דלא-ניידי 206 14.8 בעלי-מלאכה 186 13.4 פועלים שכירים 101 7.3 חוכרים, פונדקאים ובעלי-מסעדות 69 5.0 בעלי בתי חרושת ופועלים, עובדי בית המייצרים בשביל בתי חרושת 44 3.2 תובלה 49 3.5 חוכרי מונופולין, מסים והכנסות ציבוריות 11 0.8 מקצועות חופשיים ושירותים ציבוריים 3 0.2 עיסוקים אחרים 8 0.6 כלל המפרנסים היהודים 1387 100.0 טבלה 3 השוואה באחוזים בין אוכלוסים נוצדים לבין אוכלוסים יהודים העוסקים במקצוע מסויים ב- 1861 בשנה( זו היו הנוצרים 88.9% והיהודים 11.1% של כל םיסנרפמה) נוצרים יהודים הקבוצה המקצועית באחוזים באחוזים תובלה 19.7 80.3 רוכלים וחנוונים 27.6 72.4 חוכרים ופונדקאים 77.0 23.0 בעלי מסעדות 30.8 69.2 בעלי-מלאכה 77.5 22.5 בעלי הון ובעלי נכסי-דלא-ניידי 81.7 18.3 משרתים 86.6 13.4 חוכרי מונופולין, מסים והכנסות ציבוריות 88.2 11.8 פועלים שכירים 95.5 4.5 בעלי בתי חרושת ופועליהם, עובדי בית המייצרים בשביל בתי חרושת 98.4 1.6 מקצועות חופשיים ופקידים 98.8 1.2 חקלאים 100.0 - עיסוקים אחרים 71.1 28.9 טבלה 4 פירוט המועסקים במסחר ב- 1862 לפי( הנתונים של עיריית 'זדול) הקבוצה המקצועית נוצרים יהודים סוחרים שמסחרם בחוץ-לארץ 25 45 סוחרים שמסחרם בארץ 16 40 חנוונים 12 21 רוכלים 21 31 תופרי בגדים זולים (1860, 1861) - 5 מתווכים - 72 קומיסיונרים מסחריים 1 2 סוחרי עצים 3 2 סוחרי זכוכית 2 3 סוחרי תבואה - 1 סוחרי נרות חלב 50 75 מוכרי-ספרים 3 1 משווקי טבק לעישון ולהרחה 36 6 סוכני הגרלות - 3 מוכרי מלח 65 45 מוכרי יי"ש 65 2 בעלי מסעדות - 10 בעלי בתי-קפה - 10 בעלי מיסבאות 8 3 חוכרי בתים 85 7 חוכרי טחנות 7 1 חוכרי פרות - 4 בעלי הון ומלווים בריבית 3 1 סה"כ 402 390