כ"ט סיון ה'תשע"ז

גטו לודז' GHETTO LODZ 2

הישוב היהודי עד 1918
עד שנות ה- 60 למאה ה- 19 שלט בחברת היהודים אורח- החיים המסורתי. החידוש היחיד היה בחדירתה המדורגת של החסידות- חצרות קוצק, פשיסחא ואחר כך גור, והשתלטותה על חיי הדת, חיי הרוח ועל אורחות-החיים. הילדים למדו בחדרים, מפי מלמדים שלא כולם בעלי רמה במקרים( רבים היו אלה סוחרים או רוכלים שירדו םהיסכנמ). ב- 1862 לימדו 22 מלמדים בחדרים פרטיים לא( נרשם קיומו של תלמוד-תורה מטעם הליהקה). במרוצת הזמן הופיעו מורים יהודים ללימודי-חול, למשל ברנרד לנדאו מצ'נסטוחובה, שצויין כי סיים בית-ספר ממשלתי גבוה. הוא ייסד ב- 1861 פנימייה, ונתן בה שיעורים לבניהם של יהודים "בני-תרבות". בתקופה זו נפתחו בתי-הספר החילוניים הראשונים היהודיים ללימודי-יסוד. ב- 1860 נפתח בית-ספר פרטי כזה ברחוב שמיירטלנה- ללא רשות השלטונות- וכעבור זמן-מה פתח אדולף שארלאם בית-ספר יסודי יהודי פרטי ברחוב שרדניה, וזכה להצלחה בציבור (40 תלמידים ב- 1864). עם התפתחות הקהילה היהודית בלודז', עלה גם ערך הרבנות. לאחר ר' מנדל וולף ירוזולימסקי עלה על כס-הרבנות ר' הלל הכהן מלוטומיירסק. אחריו (1832) שימש ברבנות ר' יחזקאל נאומברג (גרבמונ), נצר למשפחת רבנים עתיקה בגרמניה. תקופת כהונתו נפטר( ב- 1856) היתה רצופה פולמוס ותככים בקהילה, הקשורים באישיותו. לא אחת ניסו אנשי הקהילה להעבירו מכהונתו. מלבד הרקע השכיח לפולמוס ולמריבות גם בערים רבות אחרות - ענייני השחיטה והכנסותיה- קבעה כאן כנראה העובדה, שהרב נאומברג היה מחסידי קוצק, והתנגדו לו החסידים האחרים, או מתנגדי-החסידות. נינו של הרב נאומברג היה סופר יידיש הנודע, ה.ד. נומברג. ב- 1857 נבחר לרבנות ר' משה ליפשיץ, עד אז רבה של דובז'ין. הוא נבחר בזכות היותו מחסידי קוצק - והללו היו רובם של יהודי לודז' בימים ההם - וכנכדו של הרב הנודע מווארשה, ר' זלמן ליפשיץ, בעל "חמדת שלמה". גידול הקהילה וריבוי חובותיה של הרבנות הביאו להזמנת שני דיינים ב- 1858: ר' למל מארוקו ור' יהודה נאומברג בן( הרב רטפנש). הוזמן גם חזן. עד 1850 שימש כחזן, כמנהגן של קהילות רבות, השוחט הרצקה( 'ץיבורשוא). לאחר מותו שימש כחזן בלבד לייזר פרלמוטר, הנודע בלודז' לייזרקה( ןזח). בשנות ה- 60 העסיקה הקהילה 3- 4 שוחטים, ביניהם את גדליה האלפרן החזן( ןישוטמ) שהתפלל אחר כך החל( ב- 1876) בבית-הכנסת שנבנה ברחוב וולצ'אנסקה.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
גידול האוכלוסיה היהודית השנה מספר האוכלוסיה הכללית מספר היהודים אחוז היהודים 1864 40,319 8,463 20.3 1870 47,650 בקירוב 10,000 מעל 20.0 1892 149,889 37,106 24.8 1897 316,209 98,671 31.4 1908 או( 341,416) 393,526 או( 78,785) 88,348 או( 23.3) 22.4 1911 512,472 167,048 32.6 תוך תקופה של ששים שנה הגיעה הקהילה היהודית בלודז' למקום השני בגודלה לאחר וארשה, והיתה מהקהילות הגדולות בעולם. גידול עצום זה של האוכלוסיה היהודית במחצית השנייה למאה ה- 19 נבע מביטול ההגבלות על תנועת היהודים בפולין על( ידי צווי-הצאר מ- 1862), והפיכתה של לודז' ל"מנצ'סטר פולנית" באותה תקופה, המריצה את גידול האוכלוסיה הכללית של העיר, וגם של היהודים בקרבה. הקפיצה בהתפתחות בשנות ה- 90 למאה ה- 19 היתה כרוכה בשגשוג בתעשייה בלודז'. ירידת מספר האוכלוסים היהודים בעשור הראשון למאה ה- 20 נבע מהמשברים הכלכליים החוזרים ונשנים ומנגישות מינהליות-משטרתיות שנקטו שלטונות רוסיה לאחר מהפכת 1905, וכן מהגירה ניכרת יחסית של יהודים לארצות-הברית. היהודים הזורמים ללודז' באו מההמונים המתרוששים בעיירות הקטנות ואפילו( מאזורים םיקוחר), שנמשכו לכאן בחיפוש אחר מקורות- פרנסה יסודיים. בשנות ה- 90 למאה ה- 19 גבר גל ההגירה ללודז' של יהודים מתחום הקיסרות הרוסית, הקרויים "ליטוואקים", וביניהם יזמים, סוחרים בינוניים וגדולים, המחפשים תנאים נוחים יותר להשקעת ההון. לאחר הפוגרומים של 1882 שררו בגוברניות שלהם תנאים בלתי-נוחים למסחר ולתעשייה.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
תמורה מכריעה במיבנה הכלכלי, המקצועי והחברתי של יהודי לודז' חלה במחצית השנייה למאה ה- 19. הטבלה שלהלן ממחישה אותה ברור. על אף הירידה באחוזים של מספר היהודים המועסקים במסחר ובאשראי, עדיין היה חלקם ניכר בתחום זה של הכלכלה בעיר, ואכן היה גדול פי שלושה מאחוז האוכלוסיה הכללית של המועסקים בזה: 10% בלבד, לעומת 30.2% של היהודים. ירידת מספר המועסקים בתובלה עד( 1861 מדובר בעגלונים דבלב) נגרמה על ידי בניין מסילת-הברזל, וכן על ידי פיתוח התובלה העירונית בסוף המאה ה- 19 ובראשית ה- 20. במחצית השנייה למאה ה- 19 עלה במידה תעסוקתה של האוכלוסיה היהודית 1861 1897 העיסוק המספר האחוז המספר האחוז מסחר ואשראי 359 44.8 9,571 30.2 מלאכה ותעשייה 265 33.0 12,609 39.7 מקצועות חופשיים ופקידים 22 2.7 708 2.2 תובלה 38 4.7 709 2.2 פועלים שכירים, משרתים, זבנים 87 10.8 6,132 19.3 חקלאים - - 24 0.1 אנשי צבא - - 285 0.9 בעלי-רנטה ופנסיונרים - - 1,193 3.8 אסירים - - 33 0.1 יצאניות - - 20 0.1 שונים 32 4.0 431 1.4 סה"כ 803 100.0 31,715 100.0 ניכרת מספר המועסקים במקצועות החופשיים והפקידים, ובין השאר השפיע על כך ביקוש המוסדות הפרטיים של היהודים. תהליכי העיור העלו את אנשי-השוליים אסירים(, תוינאצי). מציינת את תהליך התיעוש והפרולטריזציה העובדה, כי בשלהי המאה כבר היו היהודים המועסקים במלאכה, בתעשייה, המשרתים והזבנים, כמעט 60% של כלל המועסקים היהודים, לעומת 44% של המועסקים מסוג זה בכלל העובדים היהודים ב- 1864. דיפרנציאציה מקצועית זו ומגמות התפתחותה עמדו בעינן, בתנודות קלות, עד פרוץ מלחמת העולם I-ה.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
גידול דינאמי בחלקם של היהודים בתעשייה בלודז' מציין את המחצית השנייה למאה ה- 19 ואת ראשית המאה ה- 20. רשימת בתי-החרושת הגדולים ששנת ייסודם ידועה, שנערכה ב- 1910, ממחישה את קצב הגידול בתקופות שונות: בתי-חרושת בתי-חרושת שנות הייסוד של לא-יהודים של יהודים סה"כ עד 1860 17 2 19 1861- 1880 71 15 86 1881- 1900 156 105 261 1901- 1909 61 36 97 סה"כ 305 158 463 היוצא מהנ"ל, כי השנים השופעות ביותר בפיתוח התעשייה בידי יזמים יהודים הן 1881- 1900, והרי אלו שנות- הקפיצה בתעשיית לודז' בכללה. מלבד השגשוג השפיע על ריבוי המיפעלים של יהודים גם זרם-ההגירה מתחום רוסיה, שנזכר לעיל. טבלת-השוואה אחרת מ- 1910 של בתי-החרושת הגדולים למעלה( מ- 15 םידבוע) ממחישה את פיזור המיפעלים היהודיים בענפים השונים, את ציוד המיפעלים בכוח מניע, ואת משקלם בתוצר התעשייתי של לודז' מטבלה זו נובע, כי בבית-חרושת אחד של לא-יהודים עבדו בממוצע 169 פועלים, ובבית-חרושת של יהודים - 157. מתברר גם, כי בית-חרושת של לא-יהודים היה מצוייד בממוצע ב- 137 כ"ס, ובית-חרושת של יהודים - ב- 108 כ"ס. הדבר מעיד, כי בתי-החרושת של היהודים היו קטנים יותר, ציודם בכוח-מניע דל יותר, ומכאן גם ההבדלים בתוצר הכולל. חשיבותם של היזמים היהודים בתעשייה (35.3%) נקבעה על ידי השתתפותם בתעשייה העיקרית בלודז' - הטקסטיל (41.6%). מספר המיפעלים הכוח המניע בכ"ס מספר הפועלים הענף בכלל של יהודים בכלל של יהודים בכלל של יהודי ם טקסטיל 361 150 54 361 150 54 ,591 18,467 76,670 26,485 קראמיקה וזכוכית 16 2 111 16 240 60 מתכת 32 3 12,253 31 2,800 100 תעשייה כימית 13 3 250 54 483 40 מזון 18 3 337 140 400 50 עיבוד חומרי-גלם אורגניים 9 - 20 - 81 - עץ 19 5 441 116 1,200 300 נייר 28 9 320 130 1,050 350 סה"כ 496 175 68 496 175 68 ,323 18,954 82,924 27,385 אחוז המיפעלים של יהודים 35.3 27.7 32.9 מיפעלי יהודים בענפי טקסטיל שונים מספר המיפעלים מיפעלי ענף הטקסטיל הכללי יהודים צמר 347 242 או( 248) כותנה 121 62 מצבעות 70 12 או( 14) משי 20 11 פשתן ויוטה 6 2 ויגוניה וצמר-גפן 23 13 טריקוטאז' 22 4 מפות-קטיפה, וילונות ושטיחים 20 12 או( 13) שרוכים וסרטים 12 7 תחרימים 3 - כפפות 2 2 סריגה 7 - כובעים 7 2 או( 3) סחורה מצופה גומי 3 - ענפי עזר בטקסטיל 25 20 סה"כ 688 389 או( 399) אף על פי שרובם של מיפעלי הטקסטיל שבידי יהודים היו קטנים ובלתי-ממוכנים, היה תפקידם חשוב בגיוון הייצור, בייצור סוגים חדשים, ועל ידי כך - בהרחבת השווקים של תעשיית לודז' בארץ ובחוץ-לארץ בעיקר( היסורב). ההכרח להתחרות תמיד במיפעלים הגדולים בעלי דרכי-ייצור מודרניות פיתח את יוזמתם והמצאותיהם של התעשיינים היהודים למשל(, ייצור מטפחות כפולות, ייצור המוני של וילונות זולים תופמו), והגביר את כושר-הסתגלותם לצורכי השוק ולאופיו. גמישות יתירה סיגלה לעצמה הקבלנות בתעשיית-הבית, שמראשיתה נשמר בה ליהודים תפקיד מכריע כקבלנים וכעובדי-בית. תפקידה לא ירד בערכו בתקופת מיכון-הייצור וייסודם של המיפעלים הגדולים. ב- 1900 היו בלודז' 65 מיפעלים המוסרים עבודה לעובדי-בית ותוצרתם הגיעה ל- 10,300,000 רובל. לפי אומדן, היו בלודז' ערב מלחמת העולם I-ה 17 אלף אורגים בנולי-יד, שעבדו רובם בבתיהם. בלודז' התפתח סוג של "חרושתן ללא בית-חרושת", שכן אירגנו הקבלנים לעתים את הייצור ללא הון: הם חכרו אולמות בבתי-חרושת, ואפילו מכונות, והשכירו אותם לעובדי-בית, שאין להם מכונות ותנאי-עבודה בדירתם. במקרים רבים הפך סוחר הטקסטיל לקבלן המפעיל עובדי-בית. קבלני לודז' אירגנו גם את הייצור במקומות הסמוכים לעיר זדונסקה( וולה, בוטאחלב). כמה מהתעשיינים היהודים הגדולים התחילו את דרכם במסחר הצמר, הכותנה והאריגים, ועל-ידי קבלנות בתעשיית-הבית הגיעו לייסוד מיפעל גדול. על אף הפיצול בתעשיית הטקסטיל שבידי היהודים, קמו בראשית שנות ה- 80 למאה ה- 19 קבוצה של תעשיינים יהודים גדולים. הם העסיקו מאות ואף אלפי פועלים, הייצור שלהם היה ממוכן והקיף את כל סוגי הטקסטיל, ושווי תוצרתם הגיע למיליונים רובלים. התעשיינים הבולטים בתקופה זו הם: י.ק. פוזננסקי, ש. רוזנבלט, מ. זילברשטיין, מ. שלוסברג, י. קסטנברג, א. קון, מ. קון, מ.א. וינר, י.ח. וישליצקי, ב. ואקס, י. ווידיסלאבסקי י. בירנבוים י. ליפשיץ. נמוך לאין ערוך היה אחוז המיפעלים שבידי יהודים בתי(- חרושת זעירים תונדסו) בענפים אחרים בתעשיית לודז', שאמנם לא הגיעו לעולם לרמתה של תעשיית הטקסטיל. ב- 1910 היה חלקם של כל המיפעלים שבידי יהודים - גדולים כקטנים - בענפי התעשייה השונים מלבד( ליטסקטה) כלהלן: א. תעשיית הקראמיקה והזכוכית. מבין 46 מיפעלים היו 6 בידי יהודים תעשיית( מלט, בית-חרושת לזכוכית, 4 םיניבל-תופרשמ). ב. תעשיית המתכת. מבין 146 מיפעלים היו 15 בידי יהודים (2 בתי-חרושת לייצור מכונות, 2- לייצור רהיטי ברזל, 2 מפחות, 3 סדנות פחחות, מיפעל למוצרי ארד, 3 מיפעלים לחריתה ולגילוון, 2 סדנות לשענות תופרוצלו). לא נכלל בסיכום בית-החרושת לשעוני-קיר של חמיילבסקי, שהעסיק 168 פועלים. ג. התעשייה הכימית. מבין 34 מיפעלים היו 11 בידי יהודים (6 מיפעלים כימיים כגון ייצור שמנים ושמני-מישחה, 3 בתי-חרושת לסבון ולנרות, 2 בתי-חרושת ןלימעל). ד. תעשיית המזון. מבין 30 מיפעלים היו 3 בידי יהודים טחנת-קמח(, בית-חרושת לממתקים ולשוקולד, בית- חרושת הריבל). ה. תעשיית העץ. מבין 80 מיפעלים היו 11 בידי יהודים (3 בתי-חרושת לרהיטים ונגריות, 3 מינסרות, 4 בתי- חרושת ללוחות ולתיבות, בית-חרושת למברשות םילוחכמלו). ו. תעשיית הנייר והגראפיקה. בין 58 מיפעלים היו 37 בידי יהודים (2 בתי-חרושת לנייר, 15 מיפעלים למוצרי נייר ולתרמילי-סיגריות, 20 סופד-יתב). ז. תעשיית הסדקית. בין 20 מיפעלים היו בידי יהודים 4 (2 בתי-חרושת למוצרי-עור, מיפעל לפרחים מלאכותיים, מיפעל תוירטמל). ח. תעשיית הבניין. בין 61 מיפעלים היו 9 בידי יהודים (5 חברות לבניין, 2 מיפעלים לאלקטרוטכניקה, 2 מיפעלים תוברברשל). לא נכללו בנתונים אלה מיפעלי מלאכה שהם שרותים מובהקים. במחצית השנייה למאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 לא חלו תזוזות בחלקם של היהודים במלאכה. הם הוסיפו להחזיק בענפי-המלאכה היהודיים המסורתיים, כגון חייטות, אריגת-גדילים, כובענות, קצבות וכיוצא בזה. בראשית ה-מאה ה- 20 ניסו מקצתם של חייטים לעבור לייצור קונפקציה.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
רובם של עובדי לודז' היו פרולטרים, המתפרנסים מעבודה- בביתם. בשנים הראשונות למאה ה- 20 נע מספרם של אורגי-היד היהודים העובדים בביתם בין 3- 7 אלפים. גם מספרם של סורגי-גרביים בביתם עלה על האלף. רוב עובדי-הבית היו תלויים בתעשיינים, הנותנים להם חומר-גלם, אשראי, משווקים את תוצרתם, או ב"חרושתנים ללא בית-חרושת". אף על פי שהיו בעלי נולי-יד, ואפילו העסיקו שוליות, לא שפר חלקם של עובדי-בית אלה מחלקם של הפרולטרים בתעשייה, ולעתים היה שכרם אף נמוך יותר משכר הפועלים בבתי-החרושת הגדולים, הממוכנים. סדנותיהם של עובדי-הבית פעלו רק בקיץ ובחורף, שלושה חודשים בכל עונה. עובד-הבית בעל הנול העסיק גם את אשתו וילדיו, ולא חישב את עבודתם בהוצאות-הייצור. הוא היה הקרבן הראשון בשנות משבר, בכל קפאון בייצור ובשיווק. יום-העבודה של עובד-הבית ומשפחתו לא היה קצוב, ונמשך לעתים 12- 16 שעות ביממה (הנועב). החובות והריבית עליהם לתעשיין או לקבלן הפחיתו את הכנסתו הריאלית. עובד-הבית איש לודז' חייב היה להביא בחשבון, גם בשנות שגשוג, את התחרות של עובדי-בית מערי-השדה, שמחירי- הייצור שלהם היו נמוכים 50%-30%-ב. סדנתו של עובד- הבית נמצאה בדירתו, לעתים - חדר או שניים, ששימשה גם למגורים ולמזון לבני המשפחה ולשוליות. מצבו של אומן- עובד-בית החוכר נול אצל "חרושתן ללא בית-חרושת" היה רע לאין ערוך ממצבו של פועל-תעשייה. בשל העדר אמצעי-ייצור היה המשך פרנסתו מובטח פחות, ויום-העבודה שלו לא נקצב כלל. מצער ממש היה מצבם של השוליות בעבודת-הבית. הם השתכרו 3- 4 רובלים לשבוע - מחצית משכרו של פועל-התעשייה - בעוד הוצאות-המחייה בלבד עולות ב- 2.80 רובל. רבים מהם לנו בבית האומן. התחילו לעבוד בשש בבוקר וסיימו - בחצות. בכל שעה פנוייה מעבודה היו חייבים לשרת את האומן בביתו בעיקר( םישנה). אכן, קשה היה מצבו של העובד-בביתו בשנות השגשוג, וטראגי ממש בתקופת משבר. ב- 1904 היו מובטלים למעלה מ- 2,000 אורגים יהודים עובדי-בית ושוליותיהם, והעובדים השתכרו לכל היותר 3- 4 רובלים לשבוע, והתשלום - בעוד כמה חודשים "לכשירחיב". בשנים הראשונות למאה ה- 20 התפתחה בלודז' תעשיית הקונפקציה, והעסיקה מאות אומנים יהודים ועוזרים, עובדי-בית. עתה היו מובטלים מחצית עובדי-הקונפקציה וסורגי-הגרביים. התעשיינים נגסו ברווחיהם של האומנים עובדי-הבית, והללו הטילו את העומס על כתפי העוזרים. הפרולטריון החרושתי היהודי לא גדל בהרבה במחצית השנייה למאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20: מכמה מאות בשנות ה- 60 ל- 2,000 בקירוב ב- 1901. ראוייה לציון העובדה, כי אף על פי שב- 1910 היו בידי יהודים כמחצית מיפעלי הייצור בענף הטקסטיל וענף( זה היה 92.4% של כל הייצור התעשייתי 'זדולב), היו הפועלים היהודים אחוז מבוטל בכלל פועלי התעשייה בלודז', שמספרם 90 אלף, בקירוב. הטבלה שלהלן הנתונים( מ- 1901 לא מושלמים נאספו בידי .א.ק.יא) ממחישה את בעיית תעסוקתם של פועלים יהודים בענף הטקסטיל, אצל יהודים ולא-יהודים. בתי-חרושת של לא-יהודים בתי-חרושת של יהודים בלי מכונות קיטור ממוכנים בלי מכונות קיטור מספר מספר מספר פועלים מהם פועלים מהם פועלים מהם % סוג בית החרושת כללי יהודים כללי יהודים כללי יהודים היהודים כ בתי-אריגה 445 - 11,879 11 974 375 37.0 4 0 מטוויות 20 2 4,816 18 72 816 18 72 - - 8 7 מוצרי כותנה - - 10,105 - 304 100 32.5 7 0 אשפרה וצביעה 50 - 1,883 5 - - - 2 3 מוצרי צמר - - 942 10 399 233 58.4 6 7 אריגים - - 1,029 17 15 15 100.0 5 0 טריקוטאז' וגרביים 153 - 197 - - - - 0 3 שרוכים וסרטים - - 74 - 30 2 6.6 5 3 קבלנים והמוסרים חומר גלם ליצור ** - - - - 87 54 62.0 - סה"כ 668 2 30,925 61 1,881 77.9 42.4 967, 0 *ידוע ממקורות אחרים, כי בימים ההם עבדו בבתי-חרושת ממוכנים שבידי יהודים כ- 20 אלף איפוא את כל בתי-החרושת. ** המידגם לטבלה זו הקיף 7 מיפעלים כאלה בלבד. מספרי-הפועלים שהובאו כוללים, כנראה , מעניין גם הסיכום שלהלן מאותה שנה (1901), אף הוא ערוך בידי אי.ק.א, בדבר מינם וגילם של הפועלים היהודים. הנתונים מקיפים 100% של הפועלים המועסקים בבתי- חרושת ללא מכונות-קיטור, ורק שני-שלישים של הפועלים בתעשייה הממוכנת. גברים נשים נערים נערות פועלים יהודים בבתי-חרושת ללא מכונות-קיטור 386 354 34 6 פועלים יהודים בבתי-חרושת ממוכנים 441 256 7 114 סה"כ 827 610 41 120 נתונים אלה מראים, כי כבר אז היו הנשים והנערות חלק ניכר של הפועלים בבתי-החרושת. כמה גורמים קבעו את מספרם המועט יחסית של פועלים יהודים בבתי-החרושת. גורם ראשון - תהליך שונה של פרולטריזציה בין אנשי העיר בעלי-מלאכה( זעירים, סוחרים זעירים, ןוירטלורפנפמול), הקשור במגמה מתמידה למדי לשמור על העצמאות הכלכלית, או עצמאות-כביכול למשל(, םתיבב-םידבועה). שני- החשיבות החברתית והחברותית של עצמאות זו, המטופחת בתנאי המשפחה המסורתית, הפאטריארכלית. גורם שלישי- חשיבות הדת בחיי הציבור היהודי, ובעיקר -שמירת השבת, שלא איפשרה להעסיק יהודים במיפעלים ממוכנים המקיימים ייצור-רצוף, או בגלל עדיפות הלא-יהודים בצוות בית-החרושת השובתים ביום א'. רביעי- העדר הכשרה טכנית ומקצועית אצל יהודי לודז', כנדרש לייצור ממוכן. גורם חמישי- אי-רצונם של האומנים, רובם ממוצא גרמני, להעסיק יהודים ולהקנות להם את המקצוע. מהנימוקים שנמנו לעיל הגבילו גם התעשיינים היהודים את קבלת הפועלים היהודים למיפעליהם, והוסיפו נימוקים: כוחם הגופני דל, הם עושי-מהומות מטבעם, תביעותיהם גבוהות, ויש השש שישאפו ליחסים פאמיליאריים עם ההנהלה ועם הבעלים. שלילי לחלוטין היה גם יחס השלטון הרוסי לתעסוקת יהודים בבתי-החרושת. בתקופות קונפליקטים בעבודה השתדלו השלטונות להגות את הסכסוכים מהמסילה הכלכלית-חברתית אל המסילה הדתית- לאומית. חולשתו של הפרולטריון התעשייתי היהודי נבעה גם מדרגת-אירגונו הירודה בהשוואה לאירגון הפרולטריון הלא-יהודי בחרושת הגדולה. פועל-החרושת היהודי בהמוניו עדיין הוסיף לנהות יותר אחרי בית-המדרש ואל השטיבל, משנהה אחרי אירגוני הפועלים. אירגוניהפועלים הלא-יהודים ומפלגותיהם לא ששו לפעול בין היהודים, וההפגנה הנודעת במאי 1892, שחשיבותה רבה במאבקי הפועלים בלודז', נסתיימה בפרעות ביהודים בבאלוטי בהסתת( המשטרה הרוסית תיאשחה). דווקא הפגנה זו הפכה לגורם הדוחה את המוני הפועלים היהודים מכל נסיון להצטרף לזרם הכללי של התארגנות הפרולטריון.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
עד ייסוד תא-מחתרת של הבונד בלודז' (1897) לא היתה בעיר מפלגת-פועלים במובנה החדיש. ה"חברות" שהיו קיימות עד אז ליד כמה שטיבלך היו בעיקר גופים של עזרה- הדדית, ומבחינת-מה- לשכות-תעסוקה. המארגנים והתועמלנים הראשונים של הבונד הגיעו ללודז' מליטא ומביאליסטוק. הם עשו את מלאכתם בבית-המדרש ובחצרו - חזיון טיפוסי ללודז' ולסביבתה. כבר בשנים הראשונות לקיומו עלה בידי הבונד לייסד סקציות כמעט בכל הענפים שהועסקו בהם יהודים. הם אירגנו קבוצת-מחץ ושביתות. ב- 1900 פעל בלודז' במחתרת בית-דפוס של הבונד. על אף המאסרים בין מנהיגי הבונד בלודז', בפקודת המשטרה הרוסית החשאית, ב- 1898 ו- 1903, עלה בידי המפלגה להתארגן מחדש ולעשות כמה פעולות שהוכתרו בהצלחה. בהפגנת האחד במאי 1900 השתתפו לראשונה קבוצת פועלים יהודים. בהפגנת הבונד באחד במאי 1901 השתתפו למעלה מאלפיים פועלים. היא נסתיימה בגל מאסרים. ערה היתה פעילותו של הבונד בתקופת המהפכה 1905- 1907. פעילי הבונד וחבריו מהשורה היו הרוב בין הנרדפים על ידי השלטון הרוסי בין( ההרוגים, האסורים והמגורשים ריביסל). מראשית קיומו בלודז' הוציא-לאור הבונד עיתונות-מחתרת - עלונים, מינשרים וכיוצא בזה. חברת "הארפה", שעסקה בהפצת המוסיקה, הספרות והספורט, שימשה הסוואה נוחה לפעילותה של מפלגה זו. בתנועת הפועלים הופיעו בלודז' החל ב- 1903 גם קבוצות של הציונים-הסוציאליסטים (.ס.ס), ומהן קמה ב- 1905 מפלגת פועלי-ציון. המפלגה פיתחה פעילות ערנית, אמנם בקנה-מידה קטן מפעולת הבונד, בעיקר בשנות המהפכה 1905- 1907 ולאחר תבוסתה. בשל פעילות מהפכנית זו נאסרו רבים מחברי פועלי-ציון בלודז' ומהם שגורשו לסיביר. באפריל 1910 נאסרו 21 חברים בוועידה אזורית של המפלגה בלודז'. גם המפלגות הלא-יהודיות ביקשו השפעה בין המוני היהודים. המפלגה הסוציאליסטית הפולנית פ.פ.ס., שעמדה על עקרונות של מהפכה ועצמאות לאומית, ייסדה בסוף 1903 סקציה יהודית שלה בלודז'. ב- 1906 התכנסה מועצה של תאי-היהודים בפ.פ.ס. בלודז'. פעולת הסקציה היהודית התמצתה בתעמולה-גם ביידיש- ובניהול "לשכת תעסוקה". ערה וחשובה יותר היתה פעילותה של הסקציה בשנות המהפכה 1905- 1907. לאחר כשלון המהפכה, היתה השפעת פ.פ.ס. ברחוב היהודי דלה, והקיפה רק קבוצות מצומצמות של אינטליגנציה מתבוללת. סימנן של השנים 1900- 1907 בלודז' היה תעמולה לפוגרומים ורדיפות חזקות של הפרולטריון היהודי בידי השלטונות. אחד מנסיונות הפוגרום היה בשעת שביתה המונית והפגנה בינואר 1905. המשטרה הרוסית קראה להמונים המפגינים להכות ביהודים, לאחר שהפיצה ידיעה כוזבת על רצח כומר בידי יהודים. נסיונות פוגרום ופרובוקציות חזרו ונשנו בנובמבר באותה שנה, וכמה מן הכמרים קראו בדרשותיהם לפגוע ב"אנטיכריסטים". ביולי ובאוגוסט 1906 ערכו האנדקים בתמיכת( השלטון יסורה) תהלוכות ובה שרו שירי דת, ובמהלכן קראו הצועדים לפוגרום ביהודים. ב- 1907 הופץ בלודז' עלון פרובוקאטיבי, שנכתב כביכול בידי יהודים, הקורא להריסת כנסיות ולרציחת כמרים. היו גם שביתות של פועלים לא-יהודים נגד העסקת יהודים בידי הבעלים גם( בבתי-חרושת של םידוהי). חוגי ציונים ראשונים כבר קמו בלודז' ב- 1897. מייסדיהם היו נציגי האינטליגנציה בוגרי( בתי-ספר תיכוניים םיהובגו) ושכבות-הביניים, וכן חלק מציבור הפועלים. בראש האיגוד הציוני הראשון עמד עורך "לאדזער טאגבלאט", ישעיה אוגר. כעבור שנים אחדות כבר פעלו בלודז' למעלה מעשרים איגודים ציוניים ושמותיהם שונים: עטרת-ציון, תקוות-ציון, המזרחי, בנות-ציון, קדימה בעיקר( נציגי היצנגילטניאה), ענפי-ציון בעיקר( םילעופ) וכיוצא באלה. עד מהרה השתלטו המתפללים-הציונים ואוהדיהם על כמה וכמה בתי-כנסת ומניינים כגון(, בית-הכנסת בקעי-להא). נוסד חדר ציוני- תלמוד-תורה, ובו למדו כ- 800 תלמידים. מקבוצות ציוניות אלו עלו ב- 1903, כאמור, הציונים-הסוציאליסטים, וב- 1905 - פועלי-ציון. הציונים היו פעילים בתחומי התרבות והתעמולה. פעילות זו התרכזה באגודת "הזמיר", בחוגים הפועלים בבתים, ליד בתי-כנסת ובתי- מדרש. אולם נבצר מהתנועה הציונית לההפך לתנועה המונית בתנאי-מחתרת: עד 1914 נאסר קיומן של המפלגות הפוליטיות למיניהן בתחום האימפריה הרוסית. כן לחמו בציונות חלק ניכר של האורתודוקסים: חסידים של חצרות שונות, בעקבות האדמו"רים והרבנים. לא סייעו לציונות גם פרנסי הקהילה, היינו נציגי השכבות הגבוהות -התעשיינים והסוחרים הגדולים -שנטו אל המתבוללים או דבקו בעמדה השמרנית-המסורתית. הציונים הראשונים באו בעיקר מבין יוצאי ליטא ורוסיה, לפי שהללו התחשבו פחות בסביבה שאינה אוהדת את הציונות. בין העולים בעלייה השנייה לארץ-ישראל היו גם יהודים מלודז'. עד פרוץ מלחמת העולם I-ה קמו בלודז' כמה וכמה איגודים יהודיים של סוחרים בינוניים וזעירים ושל בעלי-מלאכה. מטרתם של איגודים אלה היתה ההגנה על האינטרסים של חבריהם. התעשיינים הגדולים השיגו מטרה זו על ידי ההתאגדות בקארטלים, לא אחת גם עם תעשיינים לא-יהודים. ב- 1910 ייסד הבנק היהודי לעזרה הדדית את האיגוד הראשון של הסוחרים היהודים. ב- 1912 נוסד איגוד התעשיינים והסוחרים, שאיגד בסקציות שלו את התעשיינים הבינוניים והזעירים ואת סוחרי הטקסטיל. לאחר פרוץ המלחמה, כשבאו ההברחה והספסרות במקום המסחר התקין, ובגלל העדר חומרי-גלם נפסק הייצור כמעט כליל, חדל האיגוד להתקיים למעשה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נוסדו בלודז' למעלה מעשרה איגודים-של-ענפים מסוג זה. ראשיתן של אגודות בעלי-המלאכה בחברותיהם המסורתיות, שהתרכזו סביב המניין שלהם. חברי אגודות אלה זכו להגנת האינטרסים המקצועיים שלהם, לעזרה כספית מקופת גמילות-חסדים, לטיפול בחולים - משמרת-חולים, ולצורות-יסוד של הווי דתי וחברתי. הפיכתן של החברות לאיגודים מודרניים באה בעיקר בראשית המאה ה- 20, ממש לאחר מהפכת 1905- 1907. אגודת הפחחים נוסדה ב- 1907 כהמשך החברה, שנקראה אף היא כך, בעיר העתיקה, וכן כהמשכה של חברת-אחות בכפר וולקה הסמוך, שנוסדה ב- 1897. תחילה נמנו עם האגודה גם לא-יהודים, אך במרוצת הזמן הם עזבו אותה. באותה שנה ובדרך דומה קמה אגודת האופים. באגודה היו גם חברי הכנסת-אורחים, שייסד רבה של העיר, הרב מיזל, ב- 1883. מיזוג זה נבע, כנראה, ממסורתם של האופים לתרום מאפה לעניים. מיפנה באירגון בעלי-המלאכה (םינמואה) היה ב- 1911: לאחר ועידת בעלי- המלאכה היהודים ברוסיה-כולה בפטרבורג, נוסד בלודז' מועדון בעלי-המלאכה היהודים, ובו סקציות מקצועיות רבות. עתה הצטרפו חלק מהחברות כסקציות למועדון זה, כגון אגודת הצבעים והממרקים, אגודת הספרים. חברות אחרות, למשל, החייטים, הכובענים, הנגרים, השענים והצורפים נהפכו- לאחר נסיונות אירגון שונים - לאגודות בשנות מלחמת העולם I-ה ובתקופה שבין המלחמות. בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20, עם העלייה העצומה במספר האוכלוסים היהודים בלודז', כבר לא הספיקו לפעולות הסעד מוסדות הקהילה, או החברות המסורתיות לעזרה הדדית ומוסדות-הצדקה הזעירים. תפקיד זה עבר במידה ניכרת אל מוסדות הצדקה של תעשייני לודז' העשירים, מעין "רוטשילדים" מקומיים, גדולים וקטנים יותר. בלט בין הנגידים הרמן קונשטט, שציווה מיליון רובלים למטרות צדקה. עוד בחייו ייסד מושב-זקנים - בית על ציודו המלא. אף על פי שלאחר מותו (1895) ערערו יורשיו על חוקיות צוואתו, עוד נותרה קרן נאה למטרות צדקה, שמפירותיה הוחזקו מושב-הזקנים, נבנה בית-ספר לנערים ברחוב זאוואדזקה (1901), בשנים 1900- 1914 נבנה בית-חולים לילדים בראדוגושץ', ב- 1917 - בית-טהרה ובית-כנסת בבית-העלמין, וב- 1933 - עוד מושב-זקנים "זאצישה". הרבה עשה בתחום הפילנטרופיה גדול תעשייני לודז', ישראל קלמנס פוזננסקי. מתרומותיו החשובות: בית-החולים היהודי החדש, שנפתח ב- 1888 קודם( לכן השתתף בהחזקת בית-החולים הישן ברחוב הקסבונברד). חברת תלמוד- תורה, חברת "דוברוצ'יננושץ' " ובית-העלמין החדש נתמכו במידה רבה על ידי פוזננסקי. בחוגי העשירים-המתבוללים, המרוכזים סביב בית-הכנסת הרפורמי, בלטו כמה וכמה פילנטרופים, שהקימו מוסדות חיוניים לחברה בלודז'. מרקוס וטרזה זילברשטיין בנו (1892) והחזיקו בית-יתומים וקייטנה לילדים בקשיז'ובקה הסמוכה. ישעיה רוזנבלט ייסד בית- חולי-נפש ברחוב וסולה 17. יעקב הרץ ואשתו ייסדו (1900) בית יתומים ברחוב פולנוצנה 39. מאקסימיליאן גולדפדר בנה (1901) בית דירות זולות לעניים ברחוב שרדניה 92. ליאופולד לנדאו בנה ב- 1904 בית-מחסה לילדים ברחוב סמוגובה 4, ויוזף הירשברג ייסד (1913) עוד בית-יתומים ברחוב פולנוצנה 38. זיגמונט יארוצ'ינסקי ייסד (1901) בית- ספר יהודי למלאכה על( בסיס הרות-דומלת) ברחוב שרדניופומורסקה 46- 48. פעילות ענפה בתחום הסעד והפילנטרופיה פיתחה חברת "דוברוצ'יננושץ' " הנ"ל, שבראשה עמד אחד מחשובי- מייסדיה, ישראל פוזננסקי. תחילה התכוון מוסד זה להגיש עזרה לאורגים נצרכים, ובכך אף נומקה הבקשה שהוגשה לשלטונות ב- 1893, בדבר הרשיון לייסודו. ב- 1899 הקים מוסד זה בית-תמחוי לנצרכים. כעבור זמן-מה נוסדה קופת הלוואות-ללא-ריבית. המוסד עסק גם בעזרת-חורף. בעתות משבר הושיט המוסד עזרה כספית לפועלי טקסטיל מובטלים. ב- 1912 שלחה החברה 50 אורגים מובטלים לאזור קאטוביצה, לעבודה במכרות. באותה שנה ייסדו בית-יולדות ונגשו לבניין בית-עם ובו( מטבח עממי, בית-תה, בית- מרחץ האירק-םלואו). ראוי להזכיר, כי חברת "דוברוצ'יננושץ' " קיבלה לידיה ב- 1901 את חברת ביקור-חולים, נוסדה( ב- 1881 ואחר כך נאסרה על ידי תונוטלשה), והעניקה לחברה חסות רשמית, כסניף שלה. סניף זה ייסד ב- 1908 בית-הבראה "אוזדרוביסקו" למאות מחלימים. ב- 1899 ייסדו י. פוזננסקי והרב מיזל את חברת לינת-הצדק, שהושיטה עזרה לחולים ולמשפחותיהם. ב- 1912 ייסדו את חברת מלביש-ערומים, שכשמה כן היא. מלבד חברות גדולות אלו פעלו כמעט בכל שכונה וליד כל בית-כנסת חברות קטנות כאלה.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
עד שנות ה- 80 למאה ה- 19 היתה ההוראה בחדרים (םייטרפה) מסורתית. בניהם של אורגים לא-אמידים, בעלי- מלאכה, סוחרים זעירים, ובני הלומפנפרולטריון סיימו על-פי-רוב את השכלתם בגיל 10- 12, כשהם יודעים להתפלל ומפרשים בקושי פרקי-חומש, ויצאו לעבוד עם הוריהם בסדנה או בחנות. הורים אמידים יותר ודואגים יותר להשכלת בניהם שלחו אותם ללמוד בחדרים, שבהם לימדו גמרא, ורק חלק זעום של בוגרי חדרים אלה המשיכו את תלמודם בבתי-המדרש ובשטיבלך, בחסות רבני המקום והאדמו"רים, או בישיבות המקומיות. לימודי-חול נלמדו מפי מורים פרטיים או בבתי-הספר הקרויים "פנסיון" החל( בשנות ה- 60 למאה ה- 19), והקיפו לשונות כתיבה( ברוסית או תינמרגב), אריתמטיקה אלמנטרית, ולעתים - הנהלת-חשבונות. מעטים בלבד, מבני הנגידים, למדו בגמנסיות הרוסיות או הגרמניות בלודז', או שלמדו בחוץ-לארץ. פיקוח השלטון הרוסי על החדרים, שהונהג בשלהי המאה ה- 19, נתמצה על פי רוב בביקור המפקח אחת לשנה. בבואו, קראו התלמידים במקהלה "הנותן תשועה למלכים", וכן ניתן לו "גמול נכבד". ב- 1898 פעלו בל, 22 חדרים פרטיים הנתונים לפיקוח, מקצתם לבנות, והמורים לרוסית ולחשבון, שאושרו על ידי השלטונות, היו על פי רוב בעלי השכלה יסודית בלבד, או ש"רכשו ידיעות", כגון קצין משוחרר וכיוצא בו. מלבד החדרים הרשמיים פעלו גם חדרים חשאיים של מלמדים, שלימדו את הילדים "בלי להעלותם על הדרך הרעה" על ידי לימוד-כפוי של חכמה חילונית. כמעט עד שלהי המאה ה- 19 לא היתה בלודז' ישיבה. בני-הנוער למדו גפ"ת בבתי-המדרש, או בישיבות שמחוץ למקום. ב- 1899 נוסדה בלודז' ישיבת "מחזיקי דת", אך היא הושלמה רק ב- 1912. ב- 1912 ייסד התעשיין העשיר איש ליטא, אלכסנדר דישקין, את הישיבה "תורת חסד", שלמדו בה לפי נוסח ליטא. במרוצת הימים הגיע מספר הבחורים בישיבה זו למאות אחדות. שאר הישיבות בלודז' נוסדו בימי מלחמת העולם I-ה ובתקופה שבין המלחמות. בשלהי המאה ה- 19 הופיעו בלודז' בתי-הספר היסודיים היהודיים הראשונים, שאופיים מודרני יותר. בתי-ספר אלה שימשו דוגמה לבתי-הספר שנוסדו אחר כך על ידי אגודת- ישראל, המזרחי, וכן לבתי-ספר יסודיים דו-לשוניים בתקופה שבין המלחמות. ב- 1873 נוסד התלמוד-תורה על שם הרב מיזל, וכ- 800 בני עניים, בעיקר, למדו בו. בבוקר למדו בו לימודי-קודש, ואחר-הצהריים - לימודי-חול לפי תכנית בית-הספר היסודי. לתלמידים ניתנו מזון, מלבושים וסיוע רפואי. התלמוד-תורה דובר( עליו ליעל) שייסד יארוצ'ינסקי, ובו ניתנה גם הכשרה מקצועית, נהפך ב- 1907 לבית-ספר מקצועי מודרני, שהוציא במרוצת השנים מאות בעלי מלאכה מיומנים - אורגים, מסגרים, נגרים ועוד - בעלי השכלה יסודית שלמה בלימודים כלליים וביהדות. בראשית המאה ה- 20 נוסדו חדרים מודרניים בנוסח "חדר מתוקן". בחדרים אלה היו לימודי היהדות שיטתיים יותר - תנ"ך ודקדוק עברי, ולימודי-החול - רוסית וחשבון - זכו ליחס נכבד יותר. תלמידיהם היו בני "הליטוואקים", בדרך כלל. החסידים שמרו נפשם מהם. בשנות ה- 70 למאה ה- 19 עוד רווחו בהשכלה הכללית ה"פנסיונים" הפרטיים, אולם בשלהי המאה ייסדו השלטונות "בתי ספר יסודיים ליהודים" על( פי רוב, בני שתי תותיכ), שקוימו ממס שנגבה על ידי הקהילה. בני העשירים ומקצתם של בני שכבות-הביניים למדו כקודם בגימנסיות, שלשון ההוראה בהן גרמנית, פולנית או רוסית. הגבלת מספר היהודים במוסדות ההשכלה, שחייבה בתחומי האימפריה הרוסית, הביאה להקמתן בלודז' של "פרו- גימנסיות" פרטיות, שהכינו אקסטרנים לכיתות התיכון הגבוהות ולבחינות הבגרות. ב- 1912 ייסד בלודז' הרב ד"ר מרדכי בראודה את הגימנסיה היהודית הראשונה באימפריה הרוסית, ששימשה דוגמה לבתי-הספר התיכוניים הדו-לשוניים בפולין בתקופה שבין המלחמות. החינוך בבתי-ספר אלה היה לאומי-ציוני. בהפצת ההשכלה והתרבות היה נכבד גם תפקידם של חוגי-הציונים, המכונסים בחברת "חובבי שפת עבר", שאירגנו שיעורים לעברית, הרצאות בתחום המדיניות וההשכלה ומופעי-תרבות. ב- 1899 ייסדו חוגי ציונים אגודה ספרותית-מוסיקלית "מכבי", שנקראה אחר כך "מכבי- הזמיר". לאגודה הצטרפה מקהלת הגברים "מנעימי זמירות" הקיימת זה שנים אחדות, וב- 1902 הצטרף גם חוג השחמטאים. אף על פי שקיומו של "הזמיר" בלודז' היה חוקי- למחצה בלבד עד( 1906), עלה בידו להקים מועדון משלו ואפילו אולם-קונצרטים קטן, ולארגן קונצרטים והרצאות בלודז' ובערי-השדה. ב- 1905 נוסד ב"הזמיר" חוג לדראמה. מעל בימת "הזמיר" הרצו וקראו מיצירותיהם ביאליק, פרץ, שלום עליכם, ברנפלד, פרישמן ואחרים. תפקיד דומה לתפקידו של "הזמיר" אצל הציונים, היה שמור לאגודת "הארפה" אצל הבונד. לאחר שתדלנות ממושכת אישרו השלטונות ב- 1908 את האגודה. על בימת "הארפה" הרצו פרץ, מנדלי מוכר ספרים, אש, נומברג, רייזן ואחרים, מלבד פעילותה בתחום התרבות וההשכלה קונצרטים(, חוג המארדל) פעלה גם אגודת " הארפה" בתחום הפוליטיקה והתעמולה, והשלטונות רדפו אותה. פעמים רבות חתמה המשטרה את מעון האגודה, וב- 1910 אסרה המשטרה את הנהלת "הארפה", ופסלה את פעילותה מבחינת החוק. ב- 1921 חיסלו השלטונות הפולניים את האגודה. מחוגי הספורט והתעמלות עלה ב- 1912 איגוד הספורט היהודי הראשון בפולין, בר-כוכבא, והקיף כמעט את כל ענפי הספורט. ראשית המאה ה- 20 היתה גם תקופת ייסודם של העיתונים היהודיים בלודז'. ב- 1908 התחיל להופיע "לאדזער טאגבלאט", וב- 1912 - "לאדזער מארגנבלאט".

סגור

הישוב היהודי עד 1918
בעשורים האחרונים למאה ה- 19 ועד מלחמת העולם I-ה היה השלטון בקהילה בידי אילי התעשייה וההון בלודז' פוזננסקי(, לובראנייצקי םירחאו), אלא שנקבע סטאטוס-קוו, וכל ענייני-הדת המובהקים, כגון הרבנות, בתי-הכנסת, השטיבלך, החינוך הדתי, הקבורה והחברות, היו נתונים בידיהם של החרדים וחסידי גור בראשם. והנה דוגמה: בשנות ה- 70 וה- 80 למאה ה- 19 הציעו הרפורמיים לבנות עגלת-קבורה מפוארת. החרדים והרבנים התנגדו לכך בתוקף, ובסופו של דבר הוסיפו לקבור את מתיה של לודז' כמימים ימימה, נשאו אותם בידיים, וכשהיה המהלך רב, הובילו אותם ב"עגלה" פשוטה. אחר מות הרב ליפשיץ (1873) עלה על כס-הרבנות בלודז' ר' אליהו חיים מיזל, שאישיותו החזקה וגדולתו בתורה הניחו לו לשלוט בקהילה ביד תקיפה קרוב ל- 40 שנה עד( 1912, שנת ותריטפ), היינו בתקופת שגשוגו של הישוב היהודי בלודז'. אף על פי שהיה "ליטוואק" רבה( של לומז'ה רבעשל), ידע להטיל מרות על הקהילה, שרובה חסידים והנהלתה בידי מיליונרים רפורמיים. הוא שלל את הציונות וכל תנועה חברתית-פוליטית אחרת, ואף על פי כן כבש את לב ההמונים. אחר מותו התלקחה מלחמת הירושה. לא נמנעו הלשנות, כתבי-פלסתר, הפגנות סוערות, התנגשויות ואפילו קטטות אלימות. זכה בכס-הרבנות (1913) המועמד של חסידי גור, ר' אליעזר אליהו טרייסטמן, לשעבר רבה של ראדום. באחרית כהונתו של הרב מיזל ובשנים הבאות פעלו ברבנות מלבד הרב הראשי כמניין וחצי דיינים ולפעמים(, רתוי). מקצתם כיהנו שלא על מנת לקבל פרס. בתקופה זו העבירו ללודז' את חצרותיהם כמה אדמו"רים, צאצאי שושלות אחדות. בקהילה היו קבוצות שריכזו את חייהן הדתיים והחברתיים סביב בית-כנסת ומגיד משלהם. הדברים אמורים בראש- ובראשונה בשטיבלך של החסידים, וכן בחברות שדובר בהן. היו גם קבוצות שאופיין אחר, למשל, חברת-תנ"ך, שהיו לה בית-כנסת משלה ומגיד, ר' אברהם לייזרוביץ' בבית-הכנסת של הציונים אהל-יעקב דרש המגיד רב- הכשרון, ר' נתן מילייקובסקי, לימים רבה של רובנה ושליח קרן-היסוד בארצות שונות נפטר( לארשי-ץראב). קבוצה ניכרת למדי של הקרויים "דייטשן" , "מתבוללים" או "רפורמיים" התרכזו סביב ה"דייטשע שול", שנבנה בשנות ה- 50 למאה ה- 19, והחל ב- 1888 - סביב בית-הכנסת הרפורמי הגדול על שם פוזננסקי. כמטיפים שימשו בו: ד"ר מרקוס יאסטרוב, משתתף בהפגנות הפטריוטיות הפולניות בשנים 1861- 1862, לימים רבה של פילאדלפיה, מחבר מילון התלמוד, אשורולוג נודע; ד"ר יחזקאל קארו, לימים רבו של בית-הכנסת הרפורמי בלבוב; ד"ר אדולף מ. ראדין, עורכו לשעבר של עיתון יהודי בקניגסברג, רב רפורמי בקמפנו ובקאליש; ר' ישראל ילסקי-שכהונתו בת 17 השנים נזדמנה עם כהונתו של הרב מיזל - הנהיג לראשונה דרשה בפולנית, במקום בגרמנית. המטיף האחרון בבית- הכנסת הרפורמי החל( ב- 1908) היה הרב ד"ר מרדכי בראודה, מזכיר הסיעה היהודית בפרלמנט האוסטרי, ציר לקונגרסים הציוניים, ציר לפרלמנט וסנאטור בפולין. ד"ר בראודה עמד בראש "החברה היהודית לבתי-ספר עממיים ותיכוניים בפולין", והצליח לשוות לה אופי לאומי-ציוני מובהק. בימיו של ד"ר בראודה שררה בבית-הכנסת הרפורמי רוח לאומית, וכן נערכו בו עצרות ציוניות ותפילות בימי חג לאומיים. ד"ר בראודה היה גם אחד ממייסדי "המכון ליהדות" בווארשה.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
בפרק-הזמן הקצר שבין פרוץ המלחמה לבין כיבוש העיר בידי הגרמנים (6.12.1914) פחתה בהרבה אוכלוסיית היהודים בלודז': 200 אלף יהודים גרו בלודז' ערב המלחמה בהיתר( או ללא םושיר), ועתה מספרם למטה מ- 150 אלף. סיבות הירידה הן: פינוי חלקי, הגיוס, וכן הגבלות שהטיל השלטון הרוסי בקשר להאשמת היהודים בסיוע לגרמנים ובריגול לטובתם. היהודים זרמו מזרחה או אל כפרי הסביבה, ושם קיוו לבלות את התקופה הקשה של פעולות-המלחמה וכן להשיג בקלות רבה יותר מזון וחומרי-הסקה. עם פרוץ המלחמה פחת בלודז' במידה ניכרת הייצור התעשייתי, וכן השתרר קפאון במסחר ובשוק הכספים. תופעות אלו הפכו להיות אסון עם כניסת הגרמנים לעיר, וניתוק התעשייה והמסחר ממקורות הגלם ומהשוק הרוסי הנרחב. הכובש ניצל והחרים לצורכי המלחמה שלו את כל הבא ליד: חומרי-גלם, מוצרים מוגמרים-למחצה ומוגמרים, החל באריגים וכלה בחפצי-מתכת, אפילו חפצים לשימוש ביתי, וכן מכונות ומיתקנים. האבטלה והעדר אמצעי-מחייה פגעו בכול. ההרס הכלכלי של האוכלוסים היהודים בולט בשאלון של הג'וינט מיד לאחר המלחמה, ב- 1920, לאחר הנסיונות הראשונים לשקם את המשק בפולין. ב- 4,755 מיפעלים של יהודים שנבדקו בלודז', עבדו לפני המלחמה (1914) 30,848 פועלים שכירים; ב- 1920 עבדו בהם 15,707 בלבד. בענף הטקסטיל עבדו ב- 1914 7,431 יהודים; ב- 1920 - 3,677. בקונפקציה פחת מספר היהודים המועסקים 60.6%-ב, ובתעשיית המזון- 56.9%-ב. בין המוני האוכלוסים היהודים השתרר רעב, עלו התחלואה והתמותה, ירד מספר הלידות. בפסח 1917 הוציאה הקהילה למצות ולסוכר לעניים כ- 172 אלף מארק. החזקת בית-המחסה לילדים נטושים עלתה באותה שנה עוד 50 אלף מארק, מלבד תרומת העירייה. אפשרויות הקהילה היו אפסיות לעומת הצרכים. בתחום הסעד היו פעילים מאוד ועדי אזרחים יהודיים. פעילות במיוחד היו גם מפלגות הפועלים, הבונד ופועלי-ציון. הם הקימו רשת ענפה של מטבחים זולים, בתי-תה בעיקר( ליד בתי-הפועלים, "םייה-רעטעברא"), ובהם הוגשו יום-יום רבבות ארוחות, חינם או בתשלום זעיר. שרותים אלה - בלודז' ובערים אחרות בפולין - הפכו להיות דוגמה של סיוע ועזרה הדדית בתנאים האיומים והטראגיים לאין ערוך של חיי האוכלוסיה היהודית בימי מלחמת העולם II-ה. הוקמו גם קואופרטיבים יצרניים וצרכניים (תלוכמ). אחדים מהם ניהל הבונד במגע הדוק עם אירגוני הפועלים הפולנים ס.ד.ק.פ.ל(., פ.פ.ס - לאמש), או במוסדות משותפים אתם. בתקופה האחרונה למלחמה הגיע ללודז' מהולנד תמיכתו של הג'וינט עד( מארס 1918 - 195 אלף קראמ). המשטר הפוליטי הליבראלי יחסית, שקבע הכובש הגרמני, התקשר בצורכי המלחמה של גרמניה, בתכניתה המרחיקה- לכת של פרישת השפעתה על כל שטחי פולין, ובמיגזר היהודי - עם השאיפה לרכוש בעל-ברית, שניתן לנצלו בשעת הצורך לתככים פוליטיים בפנים פולין. על כן התירו שלטונות הכיבוש את פעילות האירגונים הציוניים, הבונד, האיגודים המקצועיים ואירגונים חברתיים אחרים של היהודים. בפקודת השלטונות נתחדשה פעולת הקהילות, וסמכויותיהן אף הורחבו מסמכותן עד עתה. שנות הכיבוש הפכו איפוא להיות ליהודים שנות פעילות מאוששת בתחומי המדיניות, החברה והתרבות. החוגים הציוניים המעטים עד מלחמת העולם I-ה גדלו במידה ניכרת. הוקם ועד עירוני, שאיחד למעלה מעשרים איגודים וחוגים. נוסדו אירגוני נוער ציוני, איגודי ספורט, מועדונים וחוגים לקניית-השכלה. עלתה השפעתה של ההסתדרות הציונית בבתי-הספר היהודיים ובמוסדות שונים של היהודים, ואפילו בתי-כנסת אחדים הפכו להיות מעין מוקדים של ציונות. ב- 1917 נוסדה הסתדרות צעירי-המזרחי, הגרעין של הפועל-המזרחי בעתיד. קמה אגודת הסטודנטים העברי-הצעיר, ומהסתדרויות הסקאוטים היהודים שנוסדו אז עלה לימים השומר-הצעיר. אגודת הנשים הציוניות, שנוסדה ב- 1916, הגיעה ב- 1918 ל- 1500 חברות, ופעולתה הערה בשדה התרבות ניכרה, בין השאר, במספר הרב של לומדי עברית בשיעוריה: 150 לומדים ב- 1918. מאירגון פועלים קטן, בעל השפעה מוגבלת, לפני מלחמת העולם I-ה, גדלה מפלגת פועלי-ציון לדרגת מתחרה רציני לבונד, שהיה עד אז השליט במחנה הפועלים היהודים. איגוד החרדים שנוסד( ב- 1915- 1916 ונקרא תחילה "אגודת אורתודוקסים", אחר כך: "אגודת שלומי אמוני ישראל" ולבסוף "אגודת "לארשי) נתקל תחילה בלודז' בהתנגדות של כמה חוגי חסידים להוציא( את חסידי רוג), של ה"ליטוואקים", של המשכילים, אבל במרוצת הזמן גדלה השפעתו' ובין המלחמות היה הסניף של אגודת-ישראל בלודז' החולייה הראשית של מפלגה זו בפולין. בלודז' נוסד גם אירגון פועלי-אגודת-ישראל, הופיע כתב-העת שלהם , "דער אידישער ארבייטער", וכאן היה מרכז בנות-אגודת-ישראל והופיע כתב-העת שלהן, "בית יעקב". בשנים אלו נוסד בלודז' הסניף המקומי של מפלגת הפולקיסטים, שרוב חבריהם בעלי-מלאכה וסוחרים, אך השפעתו במקום מעטה היתה. ב- 1918 הורגשה בין היהודים השפעת הקומוניסטים. ההתעוררות בחיים החברתיים והפוליטיים של יהודי לודז' בתקופת מלחמת העולם I-ה חוללה תמורה בתחום החינוך החילוני. מלבד הרשת הענפה של בתי-ספר יסודיים עירוניים, הקרויים "שאבאסובקי", בהם למדו ב- 1919 7,694 תלמידים ב- 184 כיתות, נוסדו מספר בתי-ספר מסוג חדש, שלשון-הוראה בהם עברית או יידיש. הם שימשו גרעין לרשת ענפה של בתי-ספר כאלה בתקופה שבין-המלחמות. בשנות המלחמה נוסד, מלבד הגימנסיה הדו-לשונית לבנים שייסד( ד"ר בראודה ב- 1912), בית-ספר תיכון דו-לשוני לבנות (1916). בית-הספר היסודי יבנה התפתח והיה לגימנסיה שלשון-ההוראה בה עברית. בחסות המזרחי נוסדה הגימנסיה בית-אולפנא, שלשון-ההוראה בה עברית, ותכנית לימודי-היהדות נרחבת יותר. הבונד ופועלי-ציון ניסו בתקופה זו להקים בתי-ספר שלשון-ההוראה בהם יידיש. ב- 1916 ייסדו עסקני שתי המפלגות את החברה "שול און פאלקסבילדונג-פאריין". באותה שנה נפתח בית-ספר ראשון מסוג זה, ובו שתי כיתות. בחסות הבונד פעלו בית-ספר וגן- ילדים על שם וו. מדם, שנוסדו ב- 1918. באותה שנה ייסד הבונד בית-ספר-ערב לפועלים. בחסות פועלי-ציון נוסד באותה שנה בית-ספר ראשון בפולין מסוג "באראכאוושולן", שלשון-ההוראה בו יידיש, והעברית נלמדת כמקצוע. כמה חדרים, אפילו של החרדים, נענו לרוח הזמן, והנהיגו לימודי-חול אחר הצהריים, עם סיום לימודי-הקודש. חלק נכבד בחיי-התרבות של היהודים בלודז' בתקופה זו שמור לפעילות הערה של המועדון והספריה "עבריה", שנוסדו על ידי חברת "חובבי-שפת-עבר". ההרצאות וערבי- הוויכוח שערכו, משכו מאות משתתפים. תפקיד מכריע באירגון המופעים האלה היה לסופר ולפדגוג העברי ד"ר י.נ. שמחוני. ב- 1915 ייסדו פעילי "הזמיר" תזמורת סימפונית, וניצחו עליה ועל המקהלה מטובי המלחינים והמנצחים היהודים, כגון זדזיסלאב בירנבאום, ברוניסלאב שולץ, גז'גוז' פיטלברג, אוסקר פריד ואחרים. בתקופת המלחמה נוסדו בלודז' שתי ספריות גדולות: אחת מיסודה של "הארפה" הגיעה במרוצת הזמן לרבבה של כרכים, והשנייה מיסודה של פועלי-ציון, על שם בורוכוב, וגם בה אלפי כרכים ביידיש ובעברית. מלבד העיתונים ביידיש שהופיעו לפני 1914, הופיע ב- 1915 עיתון חדש: "לאדזער פאלקסבלאט".

סגור

בין שתי המלחמות
מהסיבות האמורות לעיל ירד מספר היהודים תושבי לודז' ב- 1921 ל- 156,155 מהם( הצהירו 17,301, בשאלון-מירשם- התושבים בשנה ההיא, שהם פולנים בני דת השמ). היהודים היו איפוא 34.5% של האוכלוסיה הכללית. במירשם-התושבים הבא, ב- 1931, עלה מספר האוכלוסים היהודים ל- 202,497 מהם( רשמו 5.4% את הלשון הפולנית כשפת- אמם, והדבר היה זהה עם הגדרת לאומיותם תינלופכ). בשנות ה- 30 ועד 1939 שוב עלה מספר היהודים בלודז' עד 230- 240 אלף יחד( עם התושבים םייעראה). גידול זה נגרם על ידי זרימת יהודים מערים ומעיירות הסביבה, ולא מריבוי טבעי, שהיה לפעמים אף שלילי ב(- 1936 היה מינוס 414 שפנ), בגלל העלייה בפטירות ומיעוט הלידות תמותת( התינוקות הגיעה ב- 1934 19%-ל). לשונן של עובדות אלו ברורה. נוכח הישגי הרפואה המודרנית, עלולים היו להביא למצב זה רק מצבם הכלכלי הנואש של יהודי לודז', מצב מתמיד של תת-תזונה וצפיפות הדיור. הגוף הכלכלי המותש-במלחמה של לודז', מרכז הטקסטיל הגדול של פולין, עמד לאחר סיום מערבולת-המלחמה בפני משימות, שנבצר ממנו לעמוד בהן. נותקו שוקי-היצוא העיקריים ברוסיה, ומקורות האשראי, הדרוש לשיקום המיפעלים ולציודם הטכני החדיש, אפסיים היו, ועל כן היתה מוגבלת מאוד האפשרות להתחרות על שווקים חדשים במערב-אירופה. בגלל החולשה הכלכלית והחברתית של פולין נצטמצם גם השוק הפנימי. הזעזועים והמשברים המייסרים את הארץ כולה- מלחמת( פולין - ברית-המועצות 1920, האינפלציה של 1922- 1924, פיחות-המטבע 1925, המשבר הגדול של 1928- 1931) נשתקפו בחריפות יתירה בלודז' התעשייתית. אמנם בשנים 1927- 1928 חזרה תעשיית לודז' לממדי הייצור שלפני המלחמה, וב- 1934 נראתה התעוררות קלה בייצור ובשיווק, אך תקופות קצרות אלו של התאוששות כלכלית לא שיפרו את המצב, אלא מנעו הדרדרות. בתקופה שבין המלחמות השפיעו על מצבם הכלכלי של היהודים בלודז', מלבד התנאים הכלליים, גם תנאים מיוחדים, כגון המיבנה המיוחד של תעסוקת היהודים, המדיניות האנטי-יהודית של השלטון ושל העירייה מערכת( המיסוי הפוגעת בחרושתנים, בסוחרים ובעובדי-הבית היהודים, התמיכה בקואופרטיבים ובחנויות של בתי-החרושת, המתחרים במסחר ובמלאכה של םידוהיה), ובראש-ובראשונה, גל האנטישמיות הגואה, בעיקר לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה. בעת ההיא אף העמיקה האנומליה במיבנה-התעסוקה של פועלי התעשייה והפקידים היהודים. לפי מימצאי מירשם התושבים 1931 היו 71.3% מ- 23,643 פועלי התעשייה היהודים מועסקים במיפעלים קטנים מסוג בתי-המאלכה. לעומת זאת, היה אחוז הפועלים הלא-יהודים המועסקים במיפעלים כאלה 20.4% בלבד. במיפעלים הגדולים ביותר עבדו רק 4.6% של כלל פועלי התעשייה היהודים, וכן 23.7% של כלל הפקידים היהודים בתעשייה. ראוי לציין, כי מיפעלים של לא-יהודים לא העסיקו בכלל יהודים, או כמעט-בכלל. ברורה לשונם של המספרים הנוגעים לעובדי- הבית: בעוד שהיהודים הם רק חלק ששי מכלל פועלי התעשייה בלודז', הריהם 72.2% בין העובדים-בביתם. ביסודו של דבר היו יהודי לודז' הפרודוקטיביים ביותר בין אחיהם בפולין (43% מכלל המועסקים היהודים בלודז' עבדו רוציי-תועוצקמב), אך רובם לא השתכרו כדי מינימום- המחייה. הם עבדו בתעשייה בעבודות הפרימיטיביות מבחינה טכנית והגדושות בעבודת-כפיים, הועסקו במיפעלים ובסדנות הפחות-מבוססים, ושכרם היה מהנמוכים ביותר. הפועל ועובד-הבית היהודי נלחמו תמיד על תעסוקתם. בטווייה המכנית ובאשפרה עשו נגדם יד אחת השלטונות, בעלי המיפעלים שאינם יהודים, האיגודים המקצועיים הנוצריים, ובמקרים רבים - גם התעשיינים היהודים. הפועל היהודי מצא עבודה על נקלה יותר בעבודות השוליות, התובעות מלאכת-כפיים, מומחיות ונסיון רבים, כגון סריקה, צביעה, הכנת דפוסי-אריגה וכיוצא בזה. בסוג פועלים זה היו היהודים הרוב. לא שפרו תנאי השכר והעבודה של בעלי-המלאכה ופועלי-השרות היהודים. השכר הנמוך בארץ היה שכרם של החייטים, הפרוונים, אורגי-הגדילים היהודים, שרובם מועסקים בקונפקציה, וב"עונות המתות" הציצו לביתם הדלות וגם הרעב. אי-קבלת היהודים לעבודה ודחיקת רגליהם גם ממיפעלים שבידי יהודים פגעה גם בבעלי- המלאכה. למשל, ב- 1930 עבדו ב- 90 מאפיות של יהודים בלודז' 270 פועלים יהודים מכלל 400 המועסקים בענף. ב- 1931 נסקרו 35 מאפיות, ובין 87 הפועלים היו רק 8 יהודים. ראוי לציין, כי מעולם לא הועסקו יהודים במאפיות שבידי פולנים. בין המועסקים בתעשייה ובמלאכה בלטה קבוצה גדולה למדי, בממדי הארץ, של מומחים יהודים, מהנדסים וטכנאים מוסמכים, שהתמחו בצביעה, דפוסי-אריגה, כימיה של טקסטיל וסיווג סחורות. הם היו העלית של הפועלים והפקידים בחרושת, ומקצתם התקדמו והגיעו להנהלה ולשותפות במיפעלים. בין הסוחרים היהודים בלודז' פחת משנה לשנה מספר הרוכשים רשיונות-מסחר, ובתקופה שבין המלחמות עלה מספר החנוונים הזעירים, בעלי הדוכנים, רוכלי-רחוב ורוכלי-בית. המסחר היה התחום הפגיע ביותר לפעולת האנטישמים חרם( ומהומות תוידוהי-יטנא), שגברה בשנות ה- 30. הסוחרים, משלמי מס הקהילה לשעבר, פנו מעתה אל ועד הקהילה בבקשת תמיכה. בין היהודים שקיבלו קמחא דפסחא בשנים 1935- 1936 היו רבים מבין הסוחרים ובעלי- הדוכנים שהתרוששו. משרדי הממשלה והעירייה, ואפילו מחלקות השרות והעבודות הציבוריות שלהם, היו סגורים בתקופה שבין המלחמות בפני מבקשי עבודה יהודים, פקידים ופועלים. רבים מבני האינטליגנציה היהודית על( פי רוב מוסמכי הפאקולטות ההומאניסטיות- או בשל המסורת, או בשל ההגבלות בקבלת יהודים, ששררו בפאקולטות המבוקשות רתוי) לא מצאו עבודה מחוץ לסקטור היהודי, היינו בתי- הספר הפרטיים, המוסדות של היהודים, הבנקים המעטים וכמה מהמיפעלים הגדולים. מקצתם התפרנסו בדוחק מעבודות ארעיות, ואם לא עלה בידם להגר, הגדילו בכך את הלומפנפרולטריון מסוג זה. הטבלה שלהלן ממחישה את המצב הכלכלי והחומרי של יהודי-לודז', על ידי גובה מסי הקהילה ב- 1929: מס בזלוטי לשנה אחוז המשלמים 5 - 20 31.6 25 - 100 9.8 100- 250 3.8 300- 400 0.7 500- 800 0.7 מעל 1000 0.4 פטורים ממס 53.0 סה"כ 100.0 80% מהאוכלוסים היהודים הרשומים שייכים איפוא לשכבה הענייה או הענייה מאוד; 13.6% אפשר למנות עם השכבה הבינונית, ורק 1.8% עם השכבה האמידה או אמידה מאוד. ראוי לציין, כי בשנים הבאות לא חל שינוי מהותי במיבנה זה. עבודתם של האירגונים החברתיים ואירגוני-הצדקה הרבים של היהודים בלודז' לא יכלה לבלום את ההתרוששות הגוברת של המוני-היהודים, ונבצר מהם להדביר את תוצאותיה. חברת תומכי-אורחים הוציאה כ- 6,000 זלוטי לקמחא-דפסחא ב- 1936, תמכה ב- 800 איש, חילקה לנפש 2 ק"ג מצות, חצי ק"ג סוכר, רבע ק"ג מרגרינה, 2 ק"ג בצל, 20 גראם תה, 8 ביצים, 8 נרות, והמטבח של החברה האכיל 200 איש בימי הפסח. בשלושת החודשים הראשונים ב- 1937 חילקה חברת נותן-לחם כ- 50 אלף ארוחות או מנות-מזון-יבש לאוכלוסיה הענייה ביותר. הקהילה תמכה באלפי אנשים והוציאה לכך 100 אלף זלוטי באותה שנה. רבבות קיבלו ב- 1937 סיוע לפסח מידי חברות שונות. על העדר אמצעי-מחייה באלפי משפחות יהודיות יעיד הסכום של 40 אלף זלוטי שהקציבה הקהילה לחומרי- הסקה לעניים מדי שנה בשנה. המוסדות היהודיים - 2 בתי-החולים, בתי הזקנים, בתי- היתומים, בתי-חולי-הנפש, בתי-המחסה ובתי-החולים-הכרוניים - שקיימו הקהילה והאירגונים החברתיים, סיפקו אך בחלקם את הצרכים ואת הנזקקים בתחום הרפואה על רקע תת-התזונה הכללית, צפיפות-המגורים, העדר רשת- הביוב (יטולאבב), תחלואת הילדים בשחפת, והתמותה בשל כך אצל תינוקות וילדים. ב- 1936 קיים ט.א.ז. בלודז' 2 מרפאות לאם-ולילד במרכז( העיר יטולאבבו) וטיפל ב- 800 ילדים בשנה. המרפאה של אירגון זה לנשים הרות טיפלה ב- 30 נשים; במעון-לתינוקות היו 35 מקומות בלבד; מהמרפאות לגני-הילדים נהנו 250 ילדים; 80 ילדים אסופים התחנכו בפיקוח ט.א.ז. במשפחות אומנות; 400 ילדים פנו למרפאות- השיניים ולמרפאות בתי-הספר; מהפיקוח הרפואי נהנו ב- 17 בתי-ספר 3,500 ילדים; מיפעל-ההנה של ט.א.ז. שרת 3,500 ילדים; כן שלח ט.א.ז. לקייטנות 1,300 ילדים. אך ראוי לציין, כי באותה שנה (1936) ביקרו בבתי-הספר בלודז' כ- 30 אלף ילדים. מספר לא מבוטל של ילדים ביקרו בחדרים בלבד, או לא ביקרו בשום מוסד לימודי. הטיפול הרפואי של ט.א.ז. לא הקיף גם את אלפי בני-הנוער העובדים במלאכה, במסחר, ובעיקר ברוכלות וברוכלות-הבתים.

סגור

בין שתי המלחמות
הישוב היהודי בלודז', כשאר הישובים בערים ובעיירות פולין שבין שתי המלחמות, היה נתון במתח מתמיד, שנגרם על ידי גל האנטישמיות הגואה, שנתבטא במעשי השלטון המקומי והמרכזי, בפעולות מאורגנות של מפלגות ואירגוני הימין הפולניים תחילה( האנדקים, והחל ב- 1934 - גם אנשי מפלגת השלטון המ-תדימב). רגלי היהודים נדחקו מעמדות כלכליות וממקומות-עבודה, הם הופלו בסעד ובמוסדות החינוך, הוטרדו על ידי תעמולה אנטי-יהודית ומהומות-רחוב, הוכו, ובשנים של ערב מלחמת העולם II-ה היה נסיון להפעיל נגדם את הסעיף-ה"ארי" במוסדות ובמקומות ציבוריים. כבר בראשית עצמאותה של פולין סבלו יהודי לודז' ממעשי-אלימות אנטישמיים, מידי חיילים מיחידותיו של הגנראל האלר. לשיאם הגיעו מאורעות אלה ב- 16.7.1919. ביום הזה הכו ופצעו חיילי האלר יהודים רבים, גזזו ברחוב את זקנם ופיאותיהם בתירוץ הכוזב, כי היהודים ירו מהחלונות בחיילים או בשוטרים, כביכול; אסרו והכו באכזריות עשרות אנשים שניסו להתגונן או להושיט עזרה לנפגעים. העיתון האנטישמי "רוזווי" פרסם ב- 18.7.1919 מאמר, המאשים את היהודים "בהכתמה כוזבת של שם-פולין" על ידי הזעקת דעת-הקהל במאורעות "בדויים". לדעת העיתון, היהודים הם שתקפו את חיילי האלר, והללו התגוננו. בשנות ה- 30 גברה הפעולה האנטישמית בלודז'. רבו המקרים של הכאת יהודים; בראשית השנה האקדמית, אירגנו הסטודנטים מהומות נגד היהודים; בני-הנוער של האנדקים קיימו משמרות קבועות ליד חנויות של יהודים, ואפילו הרסו דוכנים. התעמולה נגד-היהודים בעיתון "אורנדובניק", בעלונים ובכרזות נשאו בסוף שנות ה- 30 אופי נאצי מובהק. בשל התנאים האובייקטיביים בארץ, נאלץ המאבק באנטישמיות בלודז' להסתפק אף הוא במחאת האירגונים היהודיים ונסיונם להשתדל לפני השלטונות, ובכמה מחאות בודדות של אירגונים פולניים מתקדמים. ביולי 1919 גינה ראש- העיר וחבר המפלגה הפולנית הסוציאליסטית פ.פ.ס., רז'בסקי, בלשון חד-משמעית את התעללות חיילי האלר ביהודים. לפי דרישתם של חברי-המועצה היהודים ואנשי פ.פ.ס. גינתה מועצת-העירייה בנובמבר 1931 את ההתנכלויות האנטישמיות במוסדות ההשכלה הגבוהה בווארשה, בווילנה ובלבוב וכן בתחומה של לודז'. בשנה ההיא אישרו גם נציגי הפועלים בחרושת הטקסטיל הצעת-החלטה, הקוראת למעמד הפועלים הפולני לההאבק באנטישמיות. בפברואר 1936, באספת נציגים של 17 איגודים מקצועיים פולניים ו- 8 איגודים מקצועיים יהודיים, הוחלט לקרוא לפועלי לודז' להתנגדות פעילה לאנטישמיות בכל צורותיה. ביוזמת אירגוני- היהודים נערכה ב- 17.2.1936 אספת מחאה של יהודי לודז' נגד האנטישמיות, החרם והפרעות. ביום הזה נסגרו עד 2 בצהריים כל החנויות, המשרדים, בתי-החרושת ובתי-הספר של היהודים. בבתי-חרושת שבהם עובדים פועלים פולנים ויהודים בצוותא שבתו באורח סולידארי 4,000 פועלים. לאחר שהשתלט אחד האנדקים (1937) על הנהלת איגוד הרופאים בלודז', נוסד איגוד כללי חדש של הרופאים, והצטרפו אליו מלבד הרופאים היהודים גם מספר ניכר של רופאים פולנים. כיושב-ראש איגוד זה נבחר ד"ר ויינצקובסקי, יושב-ראש הליגה להגנת זכויות האדם והאזרח, הנודע במאבקו העקיב בגזענות ובאנטישמיות.

סגור

בין שתי המלחמות
השלטון הפולני קיים ביסודו את סטטוס הקהילות היהודיות, שנקבע על ידי שלטונות הכיבוש הגרמניים בשטחי פולין הכבושים ב- 1918. צו מ- 1919 קבע את הבסיס החוקי ואת מסגרת-הפעולה של הקהילה, ומצב זה נתקיים עד מלחמת העולם II-ה. מדיניות השלטון ביקשה לצמצם את פעילות הקהילה לטיפול בצורכי הדת ולסיפוק חלקי של צורכי הסעד. חוקת-הבחירות, שאושרה על ידי הממשלה, הגבילה את מספר הבוחרים: מתן זכות בחירה רק למשלמי מס-הקהילה, רק לגברים בהגבלת גיל וכיוצא בזה. הגבלות אלו הגבירו בוועד-הקהילה את חלקם של האנשים הלויאליים לשלטון. הבחירות הראשונות לקהילת לודז' היו ב- 1924. מבין 34,794 בעלי זכות-בחירה הצביעו 16,975 בלבד. בבחירות אלה הפסידו "המתבוללים" את ההגמוניה בקהילה. וזו חלוקת המנדאטים: הציונים והמזרחי- 6, אגודת-ישראל - 11, פועלי אגודת-ישראל - 1, חסידי אלכסנדר - 7, הבונד- 3, פועלי-ציון שמאל - 2, בעלי-מלאכה - 2, הפולקיסטים - 1, הקומוניסטים - 1, "המתבוללים" - 1. עם הקמת הקואליציה של קבוצות-המיעוט נגד אגודת- ישראל, נבחר ליושב-ראש הנהלת-הקהילה הציוני ד"ר אורי רוזנבלט, וליושב-ראש המועצה החרושתן שלמה בודזינר, מחסידי אלכסנדר. חיכוכים מתמידים בין נציגי הסיעות גרמו משברים תכופים, הצבעות אי-אמון, ובחירה מחודשת של יושבי-ראש וסגניהם ב(- 1927 נבחר ליושב-ראש הנהלת הקהילה בנימין רוס, "דתי בלתי-מפלגתי", היינו, מחסידי רדנסכלא). ב- 1931 מינו השלטונות הנהלה קומיסארית. בבחירות באותה שנה, כשמספר בעלי-זכות-הבחירה הופחת (27,133), ומספר המצביעים ירד רק( 15,571), זכתה ברוב מוחלט אגודת ישראל - 15 מנדטים, הציונים - 4, המזרחי- 4, הפולקיסטים - 2, הדתיים-הבלתי-מפלגתיים, או חסידי אלכסנדר - 2 , "המתבוללים" - 1, ונציגי קבוצות השמאל - 4. ההגמוניה של אגודת-ישראל בקהילה נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם II-ה. יושב-ראש הנהלת הקהילה ב- 1931 היה יושב-ראש אגודת ישראל בלודז', לייב מינצברג, ציר לסיים (טנמלרפ) מטעם מפלגת השלטון. ביטוי לדאגתו של השלטון להרכב נוח לו במועצת הקהילה ובהנהלתה ניתן בצו שלטונות לודז' ב- 1936 לדחות את הבחירות לזמן בלתי-מוגבל, כי בפרק-זמן זה היו הבונד, הציונים וגם( השמאל ינויצה) זוכים להצלחה בבחירות לקהילות הגדולות בפולין. עם אישור תקציב הקהילה ל- 1936 בסכום 1,332,247 זלוטי מחקו שלטונות לודז' סכום של 134,000 זלוטי, שנועד לתמיכה בבתי-ספר של פועלים, בשיעורי-ערב, למילגות לסטודנטים, לפתיהת לשכת-סעד, לכמה ספריות, להכשרה מקצועית וכיוצא בזה. רשימת המוסדות הנתמכים על ידי הקהילה ב- 1925 סעיפי-תקציב( דומים חזרו ונשנו גם בשנים תואבה) מעידה על רוחב-ההיקף בפעולתה של קהילת לודז'. מופיעים ברשימה זו: 1. בתחום הסעד: בית-חולי-הנפש ליד בית-העלמין הישן, מושב-זקנים על שם קונשטט, בית-היתומים ברחוב פולנוצנה, בית-היתומים ברחוב זגיירסקה, כמה פנימיות לילדים, או.ר.ט., לינת-הצדק, גמילות-חסדים של הקהילה, עזרת אילמים, ט.א.ז., מרפאות אזוריות, בית- החולים על שם פוזננסקי, טיפת-חלב, כמה בתי-מחסה ועוד. 2. בתחום החינוך והתרבות: כ- 20 חדרים וישיבות גדולים, בתי-הספר ע"ש בורוכוב, ע"ש שלום-עליכם, בית- הספר המקצועי ע"ש יארוצ'ינסקי בית-הספר המקצועי ע"ש ט.ט. רובין, בית-הספר לבנות תחכמוני, הגימנסיה יבנה, הספריה ע"ש בורוכוב, הספריה ע"ש גרוסר, "קולטור-ליגע" ועוד. החל ב- 1928 פירסמה הקהילה עלון-ידיעות, המספר בעברית , יידיש ופולנית על פעולות הקהילה. ב- 1918 קיימה הקהילה רב ועשרה דיינים. בשנות ה- 30 מנתה הרבנות כ- 20 חברים. לאחר מות הרב טרייסטמן ב(- 1923) לא נבחר בלודז' רב ראשי. ראוי להזכיר, שבין שתי המלחמות שכנו בלודז' כמה וכמה אדמו"רים.

סגור

בין שתי המלחמות
בתקופה שבין שתי המלחמות פעלו בלודז' כל גוני הקשת של המפלגות הפוליטיות היהודיות שפעלו בפולין, וכן של אירגוני הנוער הקשורים בהן. בפרק-זמן זה נודעה לציונים השפעה ניכרת בין יהודי לודז'. תמיד הובטחה בחירתו של ציר ציוני לסיים מטעם לודז', ולעתים נבחרו שניים. מעניינת היתה עלייתו המתמדת של השמאל הציוני: בבחירות לקונגרס ב- 1937 - 2,603 קולות לליגה למען ארץ-ישראל העובדת. במחנה הציוני הורגשה גם התעוררות בסיעת הציונים-הרביזיוניסטים אחר( כך: ההסתדרות הציונית השדחה). על הפטיציה של הרביזיוניסטים אל מלך אנגליה בעניין ארץ-ישראל חתמו בלודז' ב- 1934 קרוב ל- 12,000 איש, ובבחירות להסתדרות הציונית החדשה באותה שנה השתתפו כ- 9,000 איש. תוך כדי פעולות-ההכנה לקונגרס היהודי העולמי ב- 1936 עלה בידי הציונים לרכז סביבם ייצוג נכבד של הציבור היהודי בלודז'. בוועד-המכין, בראשות ד"ר א. טרטקובר (תודחאתה) השתתפו נציגי המפלגות והאירגונים: הציונים הכלליים, פועלי-ציון, המזרחי, התאחדות, יודנשטאט (ןמסורג), הפולקיסטים, תנועת תורה ועבודה, תנועת דת ועבודה, איגוד הסוחרים, איגוד הסוחרים הזעירים, מועצת האיגודים המקצועיים המעמדיים, מרכז בעלי-המאלכה, או.ר.ט. ואחרים. במחנה הפועלים נמשך המאבק בין הבונד לבין פועלי- ציון שמאל, שהשפעתה פחתה בשנות ה- 30. בזמן הזה התחילה לפעול פועלי-ציון ימין, אך השפעתה היתה מעטה בבחירות( למועצת העירייה ב- 1934 - 1,240 תולוק). כוח ניכר ייצגו הקומוניסטים. בין 53,694 הקולות שניתנו לרשימה המייצגת את הקומוניסטים בבחירות לסיים של 1930 היו רבים קולות היהודים. במיגוון הפוליטי של הציבור היהודי בלודז' ראוי לציין גם את שרידי "המתבוללים", המצביעים בעד מפלגת השלטון, פ.פ.ס. או קבוצות ליבראליות. בקוטב האחר נמצאו החסידים לחצרותיהם בעיקר(, חסידי רדנסכלא) ונציגים אחרים של החרדים מהמעמד הבינוני מלבד( אגודת לארשי), שסיסמתם הפוליטית היא "דינא דמלכותא דינא", והם נוטים לקו הפוליטי של השלטון בענייני פנים ובמאבק הפוליטי המקומי. גם במועצת העירייה היה נטוש מאבקן של מפלגות- היהודים הפוליטיות בלודז'. הרכב-הכוחות המיוחד במועצה זו, שנקבע על ידי עדיפות האופוזיציה האנדקים( הפרו-פאשיסטים מזה, ופ.פ.ס. ונציגי האיגודים המקצועיים הזמ), על גוש התומך בממשלה, העמיד את נציגות היהודים במצב מיוחד, ומאבקם היה דראמטי לעתים. בעיר זו של חיכוכים ומאבקים מעמדיים מוחרפים השתדלה סיעת האנדקים לנצל את ישיבות-המועצה להפגנות אנטישמיות ארסיות שאינן מבררות באמצעים, ולעתים אף לעריכת שערוריות וקטטות, המכוונות נגד היהודים. נציגי השמאל הפולני אמנם מחו על פעולות אלו של האנדקים, אך משגברה השפעתם של הללו, בעיקר החל ב- 1934, חששו אנשי-השמאל הפולני, כדבריהם, להפסיד את הפופולאריות שלהם בגלל הסולידאריות העקיבה והחד-משמעית עם היהודים בבחירות( 1934 זכו האנדקים ברוב מוחלט - 100 אלף קולות - וב- 39 מנדטים, והשמאל, שנאבק בהם - גוש פ.פ.ס., הבונד והסוציאליסטים הגרמנים - 7 מנדטים דבלב). אמנם, בבחירות 1936 זכתה פ.פ.ס. ברוב, היינו ב- 34 מנדטים, אבל 26 חברי-המועצה האנדקים הגבירו דווקא משום כך את פעולתם האנטישמית ואת עמדתם התוקפנית כלפי חברי- המועצה היהודים. חברי-המועצה היהודים לא זו בלבד שנתקלו בקיר אטום של התנגדות לכל תביעות-השוויון של היהודים, אלא שלעתים תכופות נאלצו לשאת בשעת נאומיהם והודעותיהם קריאות מעליבות, ניבול-פה וגם מכות. כשנאם חבר-מועצה יהודי, אירגנו חברי-המועצה האנדקים הפרעות, צעקו כדי להחריש את קולו, הקיפו את הנואם, ניסו להוריד אותו מדוכן-הנואמים, הטילו בו כסאות וכיוצא באלה מעשים. פיצולה של נציגות היהודים במועצת-העיר הוסיפה קשיים לפעולתה. בבחירות לעירייה ב- 1927 ייצגו את היהודים 6 סיעות. הבונד- 5 מנדטים, אגודת ישראל - 4, הציונים - 4, פועלי-ציון שמאל - 3 , "בלתי-מפלגתיים חסידי( רדנסכלא) - 2, הפולקיסטים - מנדט 1. אולם בבחירות 1936 היתה חלוקת המנדטים של היהודים כלהלן. גוש הפועלים היהודי הבונד( ופועלי-ציון לאמש) - 6 מנדטים, הציונים - 3, הגוש היהודי המאוחד אגודת( ישראל עם חרדים םירחא) - 3 מנדטים. בבחירות 1938 לעירייה הבחירות( האחרונות לפני פרוץ מלחמת העולם II-ה) נבחרו למועצת-העירייה החברים היהודים האלה: מטעם הבונד- ר. אייכנר, ארתור זיגלבוים, ש. מלמן, מ. מרמלשטיין, ה. מייזנר, ח.ל. פוזננסקי, י. מורגנטלר, ש. נוטקייביץ', ב. וירובסקי; מטעם פועלי-ציון שמאל - ל. הולנדרסקי, ש. רוזנברג; מטעם האיגודים המקצועיים -ש. הנדלסמן; מטעם אגודת ישראל -הרב ד"ר י. לוין, ב.צ. ליפשיץ, פ. ליברמן שלושתם( חסידי רוג); מטעם הציונים - ד"ר א. טרטקובר, גאולה קרויש, עו"ד שטראוך.

סגור

בין שתי המלחמות
תקופת שגשוגם של החינוך והתרבות בחייהם של יהודי לודז', שנפתחה בימי מלחמת העולם I-ה, עם הכיבוש הגרמני, נמשכה גם לאחר המלחמה. ב- 1930 ביקרו בבתי-הספר היסודיים הציבוריים בלודז' 15,182 תלמידים יהודים, ובבתי- הספר הפרטיים בעיקר( חדרים, שבהם לימדו גם לימודים כלליים וכמה עוצקמ-ידומיל) - 6,232 תלמידים. בין 12 בתי-הספר התיכוניים רוב( התלמידים םידוהי), שלשון- ההוראה בהם פולנית, היו 3 של החברה לייסוד בת"ס תיכוניים עבריים בלודז'. מנהלה של גימניסה פרטית כ(- 600 םידימלת) היה שנים רבות המשורר יצחק קצנלסון. על אף שוויון-הזכויות הפורמלי בתחום ההשכלה היו היהודים רק 2.7% מתלמידי הגימנסיות הממשלתיות. הציבור היהודי הוסיף לשאת במעמסת החינות. ליד בת"ס מסוג יבנה הקימו הציונים בי"ס תחכמוני, והמזרחי בית אולפנא שלשון- ההוראה בו עברית. עדיפות-כוחה של אגודת-ישראל בקהילה סייעה לבינוי רשת גדולה של בתי-ספר-חדרים מטיפוס יסודי-התורה לנערים ובית-יעקב לנערות, והבטיחה תמיכה בה. בלודז' שכן המרכז הארצי של רשת בית-יעקב, סמינר למורות ברשת זו, ומערכת כתב-העת החינוכי-דתי "בית- יעקב". הבונד במסגרת( בתי-הספר ע"ש וו. םדמ) ופועלי- ציון שמאל במסגרת( בתי-הספר ע"ש בוכורוב) פתחו כמה גני-ילדים שלשון-ההוראה בהם יידיש, בעיקר - בשכונות העניים. רשת ענפה של שעורי-ערב למקצועות וללשונות פעלה בלודז'. מדו"ח של חברת "תרבות" מ- 1934 מסתבר, כי ב- 16 קורסים למדו באותה שנה עברית, ספרות עברית ותנ"ך כ- 600 תלמידים. בני-הנוער החרדים של לודז' הוסיפו לנהור לישיבות. ב"בית-ישראל" חסידי( רדנסכלא) למדו 400 בחורים. בתי-המדרש והשטיבלך הוסיפו לרכז צעירים לומדים. לפני המלחמה פעלו בלודז' כעשרים ריכוזים של לומדים מסוג זה. מרכז תרבות חשוב היה סניף יי.וו.א., שנוסד בלודז' ב- 1929. בין 200 חברי המכון היו גם קבוצת חוקרים של בעיות חיי-היהודים בלודז' ובסביבה. הם הוציאו לאור קובץ מדעי , "לאדזער וויסנשאפטלעכע שריפטן". בחוג חובבי האוניברסיטה העברית בירושלים, שנוסד בלודז' ב- 1925, היו 500 חברים. מלבד העיתונים היומיים, שהתחילו להופיע, כאמור, בלודז' לפני 1918, הופיע ב- 1923 העיתון "נייע פאלקסבלאט". הופעה ארעית הופיעו גם עיתונים אחרים, כגון "לאדזער עקסטראבלאט" , "לאדזער פאלקסשטימע", "אידישער קוריער". באורח לא-סדיר יצאו לאור שבועונים וירחונים לענייני ספרות, משק ועוד בעיקר(, שידייב), וכן סדרת הוצאות חד-פעמיות בעברית או בפולנית כגון( עלונים של רעונה-ינוגריא). אף שלא היתה ללודז' מסורת בדפוס ובהוצאה-לאור יצאו בה לאור במרוצת השנים כמה מאות ספרים בעברית וביידיש, בתחומי הספרות הרבנית, הפרשנות, החסידות, וכן קבצי שירים ופרוזה וספרים בתחום הפוליטיקה. על אף קשיי-התקציב התקיימו בלודז', החל בשלהי המאה ה- 19 ועד פרוץ מלחמת העולם II-ה, כמה תיאטרונים יהודיים. באחדים מהם, כגון "גרויסער טעאטער" או "סקאלא" הופיעו אמני-במה דגולים, וביניהם אדלר, סאנדברג, זאסלאווסקי, קוטנר. בין תיאטרונים הקרויים "בימה-קטנה" בלטו התיאטרון של דז'יגאן ושומאכער, וכן "עזאזל" ו"אררט", שתקופת-מה היה מנהלם האמנותי הסופר מ. ברודרזון. הצלחה היתה לתיאטרון-הבובות "חד-גדיא", בהנהלתו של הצייר יצחק בראונר. תרבות הגוף והספורט התפתחו בקרב הנוער היהודי בלודז' על אף התנאים הבלתי-נוחים: העדר מיגרשים ואולמי- ספורט בעלי ציוד מתאים. כמעט כל ענפי הספורט, בתרגול המוני ובתרגול-הישגי, הופעלו באיגודי הספורט היהודיים בלודז'. מלבד איגוד בר-כוכבא, שאיגד למעלה מאלף חברים בתקופה שבין המלחמות, נוסדו כמה וכמה איגודים כגון הכוח, חשמונאי, קדימה , "מארגענשטערן", טרומפלדור, החלוץ המרכזי.

סגור

בין שתי המלחמות
גם ללא מסורת של דורות כמרכז חיים ותרבות יהודי, ועל אף התנאים המיוחדים של כרך תעשייתי ומסחרי, הוציא מקרבו הציבור היהודי בלודז', בן מאתיים אלף הנפש ומעלה, אנשי עט ילידי( המקום םיעקתשמו), שהעשירו ביצירתם את הספרות והפובליציסטיקה בעברית וביידיש. דוד פרישמן נולד( בזגייז', עבר ללודז' ב- 1872) בילה בעיר שנים רבות. בימיו יצרו בלודז': עזרא גולדין, נוביליסט מוכשר; בנימין קצנלסון, סופר ופלייטוניסט ב"הצפירה" וב"המליץ"; מאיר פונר, מחזאי, כתב בעיקר על נושאים השאובים מהמקרא. מיספר שנים חי ויצר בלודז' א. לובושיצקי, משורר, פרוזאיקן ומורה. בכתב-העת שערך "הכוכב" ו"בן הכוכב", פרסמו את ראשית יצירתם סופרים, שהמשיכו ביצירתם בארץ-ישראל יוסף( אריכא, אברהם סדיורב). ספר-הלימוד לתולדות ישראל שהכין על-פי-דובנוב, היה המקובל ביותר בבתי-הספר שלשון-ההוראה בהם עברית. בן לודז' היה המשורר העברי-היידי המובהק יצחק קצנלסון. הוא נודע בעיקר בפואמה הדראמטית "איוב", שנכתבה בגיטו וארשה, והפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג", שבו קונן על השמדת יהודי פולין בתקופת הכיבוש הנאצי בלודז' קשור גם שמו של י. כהן, משורר והיסטוריון, חוקר השירה העברית של ימי הביניים ומתרגם כתבי יוסף בן מתתיהו לעברית. מ- 1925 התגורר בלודז' א.ש. קאמינייצקי, אחד העורכים של "ייברייסקאיא אנציקלופדיה", חוקר ומבקר המקרא תרגם( לעברית את הספרים םיזונגה). ח.י. בונין, חוקר החסידות ובעל מסות על נושא זה, ומחבר "משנת חב"ד", פרסם זמן-מה בלודז' כתב-עת עברי , "שער הישוב". מעמד נאה בספרות ובפובליציסטיקה העברית כבשו לעצמם מלומדים ופובליציסטים הקשורים בלודז'. א. לוינסון, תרגם, בין השאר, לעברית את "באש ובחרב" לשיינקייביץ': ד"ר אריה טרטקובר, מחבר בתחום הסוציולוגיה, פרסם מסות, בין השאר, ב"התקופה" , "העולם", הפועל הצעיר"; מ. בליישטיפט תרגם לעברית את "שבתאי צבי" לי. ז'ולאבסקי; ש.ד. בונין, משורר ופרוזאיקן, חיבר ספר שירים "מטבע מזל"; מ. לוסטרניק, חיבר ספר שירים "סופת אביב". מזמן לזמן השתתפו בעיתונות היומית ובכתבי- עת אנשי מדע ופובליציסטים, הכותבים עברית ויידיש; ד"ר פ. פרידמן, היסטוריון, בעל "תולדות היהודים בלודז' "; ד"ר ח. אורמיאן, פדגוג, מרצה באוניברסיטה העממית בלודז'; י.נ. ניימן, עיתונאי ביידיש; שושנה פיינשטיין, מתרגמת "אלף לילה ולילה" לעברית; ד"ר נ. עק, היסטוריון, ואישים אחרים. מאנשי לודז' הפעילים בעיתונות ובספרות ראוי להזכיר את מיכאל אסף, חוקר בעיות הערבים ומחבר ספרים בתחום זה, את א.ז. אשכולי, בעל "קהילת לודז'" ואת ד"ר י. פרנקל. כסופר יידיש ראשון בלודז' שנות( ה- 90 למאה ה- 19) יש לראות את יענקל לרנר, בעל הסיפור הנודע "שמחה פלאכטע". בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 יצר בלודז' הסופר ביידיש וההיסטוריון מ. פיינקינד. בראשית המאה ה- 20 התחילו ביצירתם בלודז' הספורים והמשוררים ז. סגלוביץ' "הרשלה" ('ץיבליינאד), ב. אפלבוים. סמוך ל- 1910 הופיעו הפרוזאיקנים י.מ. ניימן, צבי קאהאן, והפובליציסטים אסתר פרומקין לימים( אחת המנהיגית של ה"ייבסקציה" בברית- המועצות(,וכן "ולאדק"-לימים עורך "פארווערטס" ועסקן- פועלים בארצות-הברית. בשנים 1912- 1913 התחיל לפרסם בלודז' אחד המשוררים המודרניסטים ביידיש, מ. ברודרזון. ב- 1913 הופיע ספר שיריו "שווארצע פליטערלעך", ובין המלחמות ערך את כתב-העת "יונג יידיש". לאחר מלחמת העולם I-ה, הוציא לאור "הרשלה" כתב-עת ספרותי "געזאנגען", שבו פרסמו לראשונה כמה משוררים צעירים הכותבים יידיש: ד. זיטמן, ח.ל. פוקס, ח. קרול, שרה בוים, ש. יעקובוביץ', מרים אולינובר עורכת( הקובץ "פאלקסטימלעכע "רעדיל), ר. צ'נסטוחובסקי ואחרים. בתקופה שבין שתי המלחמות יצרו גם: ז. סגלוביץ - הפואמה "אין קאזימיר"; י. רבן, ליריקן ואפיקן, מחבר הסיפורים "באלוטי" ו"די גאס", המעלה תמונה בולטת של חיי הדלות היהודית, וספרי-שירים "הינטער דעם פלויט פון דער וועלט", "גרויער פרילינג"; ר.מ. ניימן, מסאי ליריקן ומחזאי, מחבר הדראמות "שבת אויבסט", "דער מיליאנער", ומחבר שירים מיסטיים-דתיים; ח.ל. פוקס, משורר שמחת-החיים והאופטימיות, מחבר הספרים "דורשטיקע לעמער" , "זינג מיר די וועלט". בין הפרוזאיקנים ביידיש בתקופה זו יש גם למנות את הפלייטוניסט ב. שפנר, הנוביליסט ח. ז'יטניצקי, מחבר קובצי-הסיפורים "נאוועלן פון טויט" וכן "דעם זיידנס הייזל", ואת ש. ברלינסקי, מחבר שני קובצי סיפורים מחיי הפועלים. בתחום הפובליציסטיקה בלשון יידיש בלטו בתקופה שבין המלחמות: ד"ר מוקדוני, עורך ומבקר של "לאדזער מארגנבלאט"; י. גוטליב, עורך העיתון הנ"ל, אחר כך - עורך "מאמענט" בווארשה; ח.י. בז'וסטובסקי, עורך - יחד עם ל. פוקס - של "נייע פאלקסבלאט", עורך ומו"ל של "יידישע בערזע" ושל כתב-העת ההומוריסטי "תכשיט". ייזכרו גם א. לנגלבן, נ.י. ברלינר, א.ג. פרידנסון. בסקירת פעלם הספרותי של יהודי לודז' אין לפסוח על יוצרים מובהקים שכתבו פולנית. הוציאו לתהילה את שם לודז': המשורר יוליאן טובים, המשוררים מ. בראון וקראסניאנסקי, הסופר ליאו בלמונט מחבר( רומאן על לצרה) ואחרים. פיארו את שמה של לודז' ביצירתם ציירים ופסלים, שנולדו בעיר או יצרו בה: ס. הירשנברג, ח. גליצנשטיין, מאוריצי טרמבאץ', ש. פיליחובסקי יענקל אדלר, ארתור שיק, זאב ראוויצקי, האנמן, ברמן, שפיגל, רוזנטל, בראונר שנזכר לעיל, ואחרים. פעילי תרבות רבים יוצאי לודז' התפזרו בערים אחרות בארץ ובעולם כולו, ומהם שהמשיכו ביצירתם בסביבה היהודית החדשה.

סגור

השואה
1.הרדיפות עם כיבוש לודז' בידי הצבא הגרמני (9.9.1939- 8) ערכו הגרמנים המקומיים ב- 9.9 "מעשה-נקם": הם הכו בככר וולנושצי פולנים ויהודים, ותלשו או גזזו את זקניהם ופיאותיהם של היהודים. במהרה הופיעו צווים ראשונים נגד היהודים: ב- 18.9 ניתן צו החוסם את כל חשבונות היהודים בבנקים, ואוסר על היהודים להחזיק בידיהם למעלה מאלפיים זלוטי. בו ביום נאסר על היהודים לסחור בטקסטיל, וכעבור זמן קצר נתמנו במיפעלי היהודים קומיסארים. לצווים נתלוו רדיפות "לא רשמיות". פקידים גרמנים חיפשו בבתי יהודים וגזלו בהזדמנות זו את רכושם. הגרמנים גזלו סחורות מחנויות היהודים, ערכו מצודים על גברים יהודים, ברחובות ובבתים, ושלחו אותם לעבודות קשות וגם משפילות. היהודים נצטוו לנקות תחנות-רכבת, בתי-קסרקטין, משרדים, דירות פרטיות של פולקסדויטשים, לסייע בהובלת סחורות, לעבוד בשדות בסביבה. ב- 11.10.1939 ציוו השלטונות על הקהילה היהודית לספק יום-יום צוותי-עבודה המכסה( היתה 200- 600 שיא), אך המצודים ברחוב נמשכו. בראשית נובמבר נאסר על היהודים לעבור ברחוב הראשי - פיוטרקובסקה. בתנאים אלה התמוטטו חיי הציבור של היהודים. אחוזי- אימה נמנעו היהודים מיציאה מביתם. תנאי האספקה היו קשים שבעתיים ליהודים, מפני שהאנטישמים הפולנים והגרמנים היו מגרשים אותם מהתורים למכולת. אנשים אלה השתתפו גם בגזל היהודים ובהתעללות בהם. סיפוח לודז' לרייך (9.11.1939) גרר אחריו גל של טרור כלפי הפולנים מה( גם, שהסיפוח נזדמן עם החג הלאומי הפולני, 11.11) ורדיפה מוגברת של היהודים. ב- 11.11.1939- 10 פוצץ, בבחינת סמל, פסל קושציושקו, הגיבור הלאומי הפולני. ב- 10.11 נהרגו למעלה מעשרה יהודים בקפה "אסטוריה". ב- 11.11 נאסרו ונכלאו במחנה-ריכוז בפרברה של לודז' ראדוגושץ' כמעט כל חברי היודנראט שעליו( ידובר ןלהל). באותם הימים נאסרו בלודז' ובסביבה כ- 1,500 פולנים ויהודים, וכן נתלו בשוק של באלוטי שני פולנים ויהודי אחד, לעיני הקהל. תוך ימים אחדים עלה מספר האסורים לכמה אלפים. האסורים היו ברובם נציגי האינטליגנציה והעסקנים החברתיים והפוליטיים של שני העמים. הנאצים הגדירו את האסורים כבני-ערובה, בגלל המרד הפולני שעמד לפרוץ כביכול. הם נכלאו במחנה ראדוגושץ' ומשם כבר לא שוחררו. חלק מהם נרצחו ביערות לוצ'מייז, הסמוכים. בין הנספים היהודים היו ד"ר אלכסנדר מארגוליס, מנהל בית-החולים בראדוגושץ' ועסקן הבונד, ויוסף וולצ'ינסקי, מנהל בית-החרושת של פוזננסקי. חלקם של האסירים הוסעו למחנות-ריכוז אחרים, והשאר שולחו לגנראלגוברנמנט. ב- 17.11- 15 שרפו הנאצים - או פוצצו - בתי- הכנסת בלודז'. לכל מעשי-הטרור שנמנו לעיל נוספו תקנות נגד היהודים: צו לשאת סרט צהוב על הזרוע, ואחר כך- מגן-דוד צהוב בחזה ובגב; איסור לצאת את הדירות אחר- הצהריים; איסור השימוש באמצעי התובלה הציבוריים; סילוק היהודים ממקומות-העבודה. בדצמבר הונהגו בלודז'- כמו בכל וארטגאו- תקנות נירנברג. גבר במידה רבה שוד הרכוש היהודי - החרמת בתי-חרושת, חנויות ומחסנים. בעת ובעונה אחת התחיל הכובש לגבות מיהודי לודז' את חובם במסים מהתקופה שלפני המלחמה, על סמך הרישום הישן של שלטונות האוצר הפולניים. מתוך שפע הנגישות והרדיפות ראוי לתאר את הרדיפות שאופיין דתי. הגזיזה של זקנים ופאות היה שעשועם החביב של החיילים והשוטרים הגרמנים, ושלושה מקרבנותיהם היו רבניה הנודעים של לודז': טרייסטמן, ליפשיץ, סגל. השלטונות אסרו לחגוג את ראש-השנה ויום-הכיפורים, אסרו כל תפילה בציבור, וציוו על החנוונים לפתוח בימים אלה את החנויות. היהודים שנתפסו בתפילתם במרתפים ובמחבואות אחרים הוכו, ולאחר ההתעללות, אולצו לעשות עבודות משפילות עטופי טליתות וקיטלים. בראשית נובמבר ציוו השלטונות לערוך תפילה חגיגית מיוחדת בבית-הכנסת בשדרות קושציושקו ("הגוגאניסה") או ב"ווילקער שול" ברחוב זאחודניה, בהשתתפות כמה מאות יהודים עטופי-טליתות, חזן, מקהלה, בטקס מלא. קצינים גרמנים הסריטו את התפילה, ואחר כך הריצו את המתפללים ברחובות, הכו וביזו אותם, ציוו לרקוד וכיוצא בזה. למהרת נערכה "הצגה" דומה בבית-המטבחיים, ושם הסריטו הגרמנים שחיטה כשרה. ראוי להוסיף פרטים על הריסת בתי-הכנסת בלודז' ב- 17.11- 15. בשעת הדליקה ב"סינאגוגה" בשדרות קושציושקו (15.11) עמדו מכבי- האש מנגד, ושמרו שלא תתפשט האש לבניינים הסמוכים. למחרת הועלו באש ה"אלטשטאטישע שול" ובית-המדרש הגדול, שממנו שרד רק הקיר המערבי, והגרמנים פוצצו אותו אחר כך. בעיתונות הנאצית נתפרסמה ידיעה, כי הפולנים שרפו את בתי-הכנסת האלה, כנקמה ביהודים על שהשמידו, כביכול, את פסלו של קושציושקו. בימים האלה הועלו באש גם "וואהלינער שול" ברחוב וולצ'אנסקה, וכן "ווילקער שול" ובית-המדרש ברחוב זאחודניה. לפני שריפת "וואהלינער שול" אילצו הגרמנים את הרב סגל להתעטף בטלית, להתעטר בתפילין ולחלל את ספרי-התורה של בית- הכנסת. הגרמנים שרפו חלק מהספרים של בתי-מדרש אלה וחלק גזלו. כנראה, נהרסו בימים אלה גם בתי-הכנסת ובתי-המדרש הקטנים יותר. בשרידי בתי-הכנסת "וואהלינער" ו"ווילקער" עשו הגרמנים אורוות, והמגרש שנתפנה מה"סינאגוגה" נוצל לחניית כרכרות. מצבם המחמיר והולך של יהודי לודז' גרם לגל של בריחה מהעיר. ראוי לציין, כי יציאת יהודים מלודז' התחילה כבר בימים הראשונים למלחמה. ב- 6.9.1939 יצאו בהמונם יהודים ופולנים, מיד עם נטישת השלטונות הפולניים את העיר. בשבוע הראשון למלחמה יצאו את לודז' 60 אלף איש. יציאת היהודים נמשכה בגלל הרדיפות שתוארו לעיל. הם נמלטו בעיקר אל הגנראלגוברנמנט, ובאחוז נמוך יותר - אל מקומות שונים בווארטגאו. ברשיונות הגירה לחוץ לארץ זכו רק קומץ עשירים, כגון התעשיין אשר קון ומשפחת אוסר. רוב הפליטים היו אנשים אמידים, אנשי האינטליגנציה, עסקנים חברתיים ופוליטיים, בני-נוער. פליטים רבים עברו מהגנראלגוברנמט אל השטחים הכבושים בידי ברית- המועצות. עם סיפוח לודז' לרייך התחילו השלטונות לפנות פולנים ויהודים מדירותיהם ולגרשם מהעיר, כדי למסור את הדירות למתיישבים גרמנים. לפי תכנית הגרמניזציה של העיר. בנובמבר עדיין היו הגירושים בודדים. גל גירוש שיטתי בא בתקופת דצמבר 9391-אביב 1940. ללא התראה הושלכו לרחוב דיירי הבתים המעולים בראש(- ובראשונה, כמובן, םידוהי), ואחר כך פונו רבעים שלמים. המפונים הורשו לקחת עמם מיטען מינימלי. רובו של הרכוש נשאר במקום ונועד למשתקעים הגרמנים. המפונים נכלאו במחנות-מעבר בלודז' ובסביבה. אחר כך הוסעו בקרונות- משא אל הגנראלגוברנמנט. השלטונות החליטו, כי במבצע זה יגורשו מלודז' עד סוף פברואר 30 אלף יהודים. בימים 13.12.1939- 12 גירשו הגרמנים במפתיע לגנראלגוברנמנט אלפי יהודים. ביום צינה עזה נדחקו לקרונות-משא, בלתי- מוסקים כמובן, והוסעו אל יעדם ימים רבים בצפיפות, ללא מזון ובלבוש לא-מתאים, ובדרך נשדדה שארית רכושם. לאחר השתדלות היודנראט הסכימו הגרמנים, כי הקהילה תארגן את המשך המבצע. ואכן, בימים 18.12.1939- 14 כבר לא היו פינויים פתאומיים. לאנשים ניתנה שהות רבה יותר להתכונן למסע, והם לא הוסעו עוד בקרונות-משא: היודנראט דאג כמידת-יכולתו להסעה אחרת, ובעיקר שכר עגלות. כן נתן היודנראט לכל יוצא 50 מארק. עם הגירוש ההמוני הזה, גבר גל היציאה "הספונטנית" ואלפי יהודים עזבו את העיר. החל ב- 24.1.1940 התחילו השלטונות להעביר את היהודים המפונים רק לשטח העיר העתיקה ולרובע באלוטי. אפשר איפוא לראות בתאריך הנ"ל את ראשית הקמתו של הגיטו. המיסמך הרשמי, המבשר את הקמת הגיטו, נכתב קודם לכן. זה היה חוזר חשאי של מושל המחוז קאליש-לודז', איבלהר, מ- 10.12.1939. בין השאר נאמר במיסמך זה, כי את הגיטו ראוי להקים בגלל חוסר-האפשרות לפנות את כל יהודי לודז' במועד קרוב, ועל כן ישמש הגיטו שלב-מעבר בלבד, עד טיהורה השלם של העיר מיהודים. אף כי עקירת היהודים אל תחום הגיטו לעתיד כבר נמשכה החל ב- 24.1.1940, צו המשטרה על העקירה לתחום זה, בפירוט הימים והרחובות, הופיע רק ב- 8.2.1940. מעתה היתה העקירה המונית. אך קצב העקירה לא הניח את דעת השלטונות. ב- 1.3.1940 ערכו הנאצים פוגרום ביהודים הנמצאים עדיין מחוץ לגיטו - כמה רבבות אנשים. פוגרום זה נודע בכינויו "היום הרביעי או( ישימחה) העקוב מדם": הגרמנים גירשו את היהודים מבתיהם, הכו וירו, לא הרשו למגורשים לקחת כל חפצים, ורדפו את כל ההמון הזה לגיטו. חלק מקהל זה הובאו למקומות-הריכוז או( מחנות- רבעמה) ברחובות לונקובה וזאקונטנה; היהודים הכלואים שם גורשו לגנראלגוברנמנט, וכ- 160 נורו ביערות זגייז' הפוגרום הזה בלע בסה"כ כמה מאות קרבנות, שכן גם בדירות וברחובות רצחו הגרמנים מעל ל- 200 יהודים. לאחר מבצע זה נמצאו כל היהודים בתחום הגיטו, להוציא כמה עשרות עובדים שהיו דרושים לגרמנים, ועל כן שוכנו במקומות-העבודה שלהם בעיר. בחודשים מארס-אפריל גודר הגיטו בגדר-עץ ובתיל דוקרני. ב- 30.4.1940 נסגר הגיטו רשמית. בתקופת הקמת הגיטו ינואר-אפריל( 1940) נמשכה יציאת העיר "מרצון". מספר היהודים בחודשים השונים ממחיש ברור את יציאת יהודי לודז' מהעיר מראשית המלחמה: 1.9.1939 - 233,000 בקירוב; דצמבר 1939 - 219,866; ינואר 1940 - 199,689; פברואר 1940 - 186,075; מארס 1940 - 170,519; אפריל 1940 - 162,600; מאי 1940 - 160,811. לפי( מקור אחר נמצאו בגיטו לאחר סגירתו ב- 1.5.1940 - 163,777 יהודים, ביניהם 6,471 פליטים ממקומות םירחא).