כ"ז אייר ה'תשע"ז

גטו לודז' GHETTO LODZ 3

השואה
עוד לפני כניסת הגרמנים יצאו את העיר יו"ר הנהלת- הקהילה היהודית, לייב מינצברג, וכן רוב בעלי התפקידים הבכירים בהנהלה ובמועצת-הקהילה. תחילה מילא את מקומו של מינצברג סגן היו"ר, אברהם לייזר פליבאצקי. פעלו גם חברי ההנהלה: ש. שוויאטלובסקי ומרדכי חיים רומקובסקי. ב- 12.9.1939 התארגנו מחדש שלטונות הקהילה החסרים: א.ל. פליבאצקי נבחר ליו"ר, מ.ח. רומקובסקי לסגן יו"ר. במעון הנהלת הקהילה פעלו עתה יום- יום ש. שוויאטלובסקי ודוד שטאל. ההנהלה קראה לרבנות וכן למוסדות החברה והצדקה, שעדיין היו קיימים, לחדש את הפעולה התקינה. ב- 14.10.1939- 13 פיזרו השלטונות הגרמניים רשמית את הנהלת הקהילה ואת מועצתה, ומינו את מ.ח. רומקובסקי לתפקיד "זקן-היהודים בעיר לודז' ", היינו יו"ר היודנראט "אלטסטנראט(" , "טארייב"), והרשו לו לבחור את חברי המועצה הזאת. השלטונות חייבו את רומקובסקי באחריות אישית לביצוע כל הוראות הגרמנים, כפפו לו את כל מוסדות הקהילה וכל המוסדות היהודיים בכלל, התירו לו לגבות מסים מהיהודים. והעניקו לו כמה וכמה סמכויות אחרות. מרדכי חיים רומקובסקי נולד ב- 1877 באילינו, נפת וייליקיה לוקי ברוסיה, להורים לא-אמידים. היה סוחר ותעשיין, אלא שההצלחה לא האירה לו פנים: פעמיים צבר רכוש נאה, ופעמיים הפסידו. גם בחייו האישיים לא ידע הצלחה: פעמיים התאלמן והיה חסוך-ילדים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפרנס מסוכנות-ביטוח. היה עסקן פעיל בחברה ובצדקה, ניהל כמה בתי-יתומים בלודז', ביניהם מוסד למופת שייסד בהלנוב, ליד לודז'. רומקובסקי הצטיין במרצו ובכשרונו האירגוני, אך היה חסר השכלה ונימוסים. היה רתחן ותקיף, ותכונות אלו הכבידו על יחסיו עם הסביבה, קנו לו אויבים רבים, וערמו מכשולים לקאריירה של עסקן חברתי-פוליטי. אף על פי כן עלה בידו להגיע לחברות במועצת הקהילה ובהנהלתה מטעם הציונים הכלליים, להחזיק בכהונה זו מספר שנים, ואפילו לשמש בהנהלה כמנהיג האופוזיציה הציונית לאגודת-ישראל. בסוף שנות ה- 30, כשעזבו הציונים באורח הפגנתי את הנהלת הקהילה, סרב רומקובסקי להפסיד את המעמד החברתי שרכש, הפר את המשמעת המפלגתית ונשאר כחבר בהנהלה, יחד עם אנשי אגודת-ישראל. ימים אחדים לאחר מינויו ע"י הגרמנים, מינה רומקובסקי להלן( בקיצור "ר"ויה") את חברי היודנראט - 31 אישים נודעים בלודז'. מועצה זו נתקיימה זמן קצר. ב- 11.11.1939, בתקופת הטרור המוגבר בלודז', שתואר לעיל, נאסרו חברי המועצה בעת הישיבה ונכלאו במחנה ראדוגושץ'. מחברי היודנראט הראשון הזה נשארו בלודז' או( שבו מראדוגושץ' לאחר שתדלנות נמרצת של היו"ר אצל םינמרגה) 8 בלבד. מינוי היודרנראט השני נעשה בפיקוחה ההדוק של הגסטאפו ונמשך זמן רב (ראוני-רבמצד). הרכבו ומספר חבריו היו לא קבועים זמן רב למדי, מפני שמועמדים רבים התנגדו לקבלת המנדאט המסוכן. רובם יצאו את לודז' היו"ר והיודנראט השני היו נתונים לפיקוח מחמיר של הגסטאפו, שפקידיו אפילו נכחו בישיבות. החל ב- 13.11.1939 חויבו היו"ר והמועצה לדווח יום-יום לגסטאפו בכתב על פעולתם. למעשה הפך היודנראט השני להיות גוף פורמלי, ללא כל השפעה על ענייני היהודים. כמה סיבות לכך: אנשי-השוליים שהיו חברים במועצה היו"ר( התאונן לא אחת על קהותם של חברי הצעומה); האחריות האישית שהטילו השלטונות על היו"ר למכלול ענייני היהודים, והעובדה שפנו בכל עניין אליו בלבד; השפיעו בוודאי גם התקיפות והשתלטנות של היו"ר, שבלמו את יוזמתו של הגוף-היועץ. ההיקף העצום של חובות היו"ר וסמכויותיו התרחב במרוצת הזמן על סמך הוראות-השלטונות ונשתנה גם מעצמו עם שינוי תנאי-ההיים של היהודים בלודז' בימי הכיבוש. כמה סמכויות השתדל היו"ר להשיג, וגם השיג לא אחת, למשל, הרשות לפתוח בתי-ספר לילדי היהודים. בכתב-המינוי ב- 14.10.1939- 13 נכלל הניסוח הכולל הראשון של זכויות וחובות היו"ר. ניסוח נוסף בא במכתב ראש העיר של לודז' שנקראה( כבר אז "טאטשנאמציל") מיום 30.4.1940 בדבר סגירת הגיטו, וברגע זה נתרחבו במידה ניכרת תפקידי המינהל היהודי. כדי לעמוד בחובותיו הרבות כלפי האוכלוסיה היהודית, וכדי למלא את תביעות השלטונות שאין להן קץ, הקיף עצמו היו"ר במטה של עוזרים. ראוי להזכיר, כי החל בנובמבר 1939 כבר לא פעלו בלודז' שום מוסדות או איגודים עצמאיים של היהודים, שכן נפסקה פעילות אחדים מהם בשל העדר כסף בתנאי הכיבוש, והשאר פורקו בפקודת השלטונות ונצטוו להעביר את רכושן ומטלטליהן לידי היו"ר. על כן גייס היו"ר לחבר עוזריו מומחים בתחומים שונים, מארגנים מוכשרים וכן ידידים. בעזרתם יצר לאט-לאט רשת ענפה של מחלקות-מינהל, והפקיד בידיהם את ההנהלה. מיבנה המינהל הזה השתנה בלי הרף, פשט צורה ולבש צורה במרוצת החודשים והשנים, עם התמורות בחיי היהודים והפקודות של השלטונות הנאצים: גסטאפו, קריפו, שופו, ראש העיר באמצעות מחלקתו לתזונה-ולמשק. לאחר הקמת הגיטו הופרדה ממחלקה זו תת-מחלקה מיוחדת לענייני היהודים והגיטו "ארנהרונגס( אונד וירטשאפט-סשטלה "וטיג) וכמנהלה נתמנה במאי 1940 האנס ביבוב, סוחר מברמן. באוקטובר באותה שנה, כשהגיטו כבר עמד על מכונו, הפכה "ארנהרונגס אונד וירטשאפטסשטלה גיטו" למחלקה עצמאית- "גיטו-פרוואלטונג" "הנהלת( הגיטו", להלן בקיצור .פ.ג) -הכפופה לראש העיר, אך קשורה גם במישרים עם המושל של המחוז לודז', וכן עם השלטונות הראשיים של כל וארטגאו.

סגור

השואה
בתקופה זו הלך והחמיר מיום ליום מצבם הכלכלי של היהודים בגלל הרדיפות והשוד, שתוארו לעיל. קהל הפונים בבקשת סעד לקהילה הלך וגדל, ומוסדות-הצדקה של היהודים חוסלו, כאמור. בו-בזמן הלכו ורבו קשיי האספקה, בעיקר לגבי היהודים. קופת הקהילה היתה ריקה, והנהלת הקהילה, ואחר כך היו"ר והיודנראט, טרחו להשיג כסף למזון ולסעד לעניים. דיירי הבתים של הקהילה נקראו לשלם את שכר-הדירה, ומשלמי המסים - לשלם את מסיהם. אך הקריאה לא הועילה הרבה. היו"ר ביקש הלוואות משלטונות העיר, וקרא לסיטונאים היהודים לעזור ולממן את קניית-המיצרכים הדרושים לקהילה. הוא חילק קמח לאופים היהודים, וציווה עליהם לאפות חינם. הכרח היה לקיים את מוסדות-הסעד של הקהילה שפעלו לפני המלחמה, ולטפל גם בתושבי מוסדות הצדקה האחרים שבוטלו. גם נשות החיילים היהודים שלא שבו מהמלחמה או מהשבי הגרמני היו זקוקות לסעד. ניתנה עזרה גם למועמדים לגירוש בדצמבר 1939. חסרי-בית נזקקו לדיור; הם נשלחו ללינה למעונות-הקיבוצים לשעבר. סוחרים עשירים נתבקשו לתרום בד וקרשים לקבורת העניים. צריך היה לפרנס את האסירים היהודים במחנה ראדוגושץ'. על כן הקים היו"ר באוקטובר 1939 את מחלקות הסעד, האספקה והבריאות. בסוף 1939 ובראשית 1940 עמדו לרשות מחלקת הסעד 2 בתי-יתומים, מעון-תינוקות, בית-חולי-נפש, מכון לנכים, 2 בתי-תמחוי מירושת מוסדות-הצדקה, וכמה מטבחים ציבוריים חדשים לפליטים מערי-השדה, בית-מחסה, מושב-זקנים. משימה דחופה היתה אירגון שרותי הבריאות לעניים. בשלהי 1939 קיבל לידיו היו"ר כמה וכמה מרפאות, רכושם של איגודים שונים; הוא הפעיל אותן, השתדל לציידן. לפי הסכם עם היו"ר התחייבו הרופאים היהודים לקבל חולים מטעם מחלקת הסעד, תמורת תשלום מהקהילה. את בתי- המרקחת של היהודים חייב היו"ר לחלק יום-יום חינם כמות תרופות מסויימת. עד שלהי 1939 יכול היה היו"ר לכוון חולים יהודים לבתי-החולים העירוניים, בתנאי ששילם את דמי-האישפוז מראש. אחר כך נסגרו בתי-החולים העירוניים בפני חולים יהודים, ולרשות היו"ר עמדו רק בית- החולים היהודי היחיד ע"ש פוזננסקי, ובית-יולדות אחד. בשלהי 1939 ובראשית 1940 עמדו לרשות מחלקת הבריאות כמה מרפאות, אחת או שתי תחנות עזרה-ראשונה, מעבדה, ו"טיפת חלב". קשיים רבים גרמה ליו"ר וליודנראט עבודת-הכפייה של היהודים. כאמור, ערכו הגרמנים מצודים, ונוסף לכך הטילו על היו"ר לספק יום-יום מכסות של עובדים, שמספרם עלה במרוצת הזמן ל- 600- 3,000 ליום. היו"ר הקים איפוא מחלקת עבודה שמתפקידה היה לארגן צוותי עבודה על פי מירשם התושבים, ולקיים עתודה קבועה של ממלאי-מקום בשכר, שכן השתמטו יהודים רבים מהעבודה. הוטל תשלום מיוחד- בעיקר על העשירים - לשכירת ממלאי-מקום. במרוצת הזמן עלה מספר המתנדבים למילוי-מקום, כי עבודת פרך זו, שנסתיימה לא אחת בנכות ואפילו במוות, היתה לעניים רבים מקור פרנסה יחיד. בתקופת הקמת הגיטו טרח המינהל היהודי מחלקת(- רוידה) לעזור לעוברים לגיטו, בצינה ובהעדר אמצעי- תובלה, והקצתה דירות, שלא קל היה להשיגן ברובע מוזנח זה. בימים ההם לנו לעתים בחדר אחד 10- 20 נפש, ואלפים לנו בלילות חורף תחת כיפת-השמים. אנשים שלא קיבלו דירות, שוכנו בבית-המחסה ברחוב יעקובה 10 הקרוי( "ףסאמ"). בגלל הצפיפות והדלות פרצה שם במארס 1940 מגיפת טיפוס הבהרות, אך הטיפול הנמרץ הדביר אותה.

סגור

השואה
אוכלוסיית הגיטו, שנסגר במאי 1940, מנתה 164,000 נפש בקירוב, מהם 38% תושבי שטח זה באלוטי( והעיר הקיתעה) לפני המלחמה, 58% עקורים מרבעים אחרים, 4%- מחוץ ללודז'. שטח הגיטו בשעת הסגירה היה 4.13 קמ"ר, אחר כך הוקטן ל- 3.82 קמ"ר, מזה 1.5 קמ"ר שטח לא-בנוי חלקת( השדות והגנים ןישיראמ). צפיפות-האיכלוס היתה ביוני 1940 40,105 נפש לקמ"ר, בדצמבר 1941 לאחר( הוספת 23,000 םיטילפ) - 42,587 נפש לקמ"ר, ביוני 1942 לאחר( הגירושים םיינומהה) - 26,845 נפש לקמ"ר. בסתיו 1941 היתה צפיפות-האיכלוס בחלק הבנוי של הגיטו יחד עם בתי-החרושת 62,000 נפש לקמ"ר. מגורי 6- 8 נפשות בחדר ואף יותר, היו תופעה שכיחה בגיטו. התנאים הסאניטריים היו פרימיטיביים, כי גם לפני המלחמה היו באלוטי והעיר העתיקה מהרבעים המוזנחים ביותר בלודז'. הרחובות לא רוצפו ולא הוארו, הבתים - רובם בתי-עץ בני קומה אחת, בתי-חומה מעטים, וביוב מרכזי מותקן רק במעטים מהם. בארות רבות נתקלקלו, וברבות היו המים פסולים לשתיה קרבת( האשפה שומיש-יתבו). שטח הגיטו נחתך לשלושה על ידי שני רחובות הפולשים אותו. רחוב לימנובסקייגו וזגיירסקה, שכבישיהם הוצאו מתחום הגיטו. הקשר ברגל בין חלקי הגיטו היה דרך שלושה גשרים מעל לעורקים אלה, וקשר-התובלה- שלושה-ארבעה שערים, הנפתחים מזמן לזמן להעברת כלי-הרכב מחלק אחד של הגיטו אל השני. על בידודו של הגיטו שמרו שרשרת זקיפים של אנשי שופו, שירו בכל אדם שקרב אל התיל מכל צד שהוא. המגע הרשמי עם העולם החיצוני נתקיים בשוק באלוטי- הכיכר שבה נמצא סניף של הג.פ. שנזכרה לעיל, והמשרדים המרכזים של המינהל היהודי, הבאים אתה במגע: משרד היו"ר, המזכירות המרכזית קיימה( את ההתכתבות בין מינהל הגיטו לבין השלטונות םיינמרגה), מחלקה של הדואר היהודי ומרכז לקבלת סחורות. מאוחר יותר היה כאן גם המשרד המרכזי של המיפעלים היצרניים בגיטו. מקום מגע שני עם העולם היה בשלוחת הרכבת במארישין מחוץ( לתחום וטיגה), היא תחנת ראדוגושץ', ששימשה להובלת סחורות, להבאת מגורשים לגיטו ולשילוח עקורים ממנו.

סגור

השואה
הגיטו ופעולת המינהל היהודי לתיקונם עם סגירת הגיטו חלה הרעה חמורה בתנאי-הקיום של תושביו. עתה, משנותקו מהסביבה, היו היהודים תלויים כליל בשלטונות הגרמניים, ובעיקר במנות המזון הדלות שלהם, שחולקו בגיטו על ידי מחלקת האספקה של היודנראט. זמן-מה עוד היה מלאי בידי סוחרים יהודים, אך הם ניצלו את הביקוש ומכרו את סחורתם - או את המזון שקיבלו ממחלקת האספקה לחלוקה- במחירים מופקעים. כן נהגו גם המוכרים בחנויות לחלוקה המעטות של היודנראט הקרויות "קואופרטיבים". היה הכרח להנהיג קיצוב של מיצרכי-מזון רבים. אולם בגלל האבטלה לא היו בידי ההמונים אמצעים לקניית המיצרכים המעטים, שנמכרו בקיצוב, במחירים רשמיים, על פי הוראת מחלקת האספקה. בקשות העזרה מהקהילה הלכו ורבו. למשל, באפריל 1940 קיבלו 80,000 יהודים סיוע מהקהילה, והרי אלה כמעט מחצית האוכלוסים. בחודשים הבאים הלך מספרם ורב. בקיץ ובסתיו 1940 התפשט הרעב יותר ויותר, והיו הפגנות נגד היו"ר: המפגינים דרשו עבודה ולחם. על כן קבע היו"ר, החל בספטמבר 1940, חלוקת תמיכה חודשית קבועה של 7- 16 מארק למובטלים ולמעוטי-ההכנסה ולמשפחותיהם. מערכת-התמיכה הקיפה 100,000 איש, היינו שני שלישים של אוכלוסי הגיטו. אף שסכום התמיכה נמוך מאוד, הכבידה ההוצאה לבלתי-נשוא על קופת הקהילה. מלבד אלה היה הכרח לקיים את מוסדות הסעד שהועברו לתחום הגיטו עם הקמתו. עוד לפני סגירת הגיטו עלה מספר בתי-היתומים לארבעה, ומספר בתי-המחסה לשלושה. היו"ר חיפש אמצעים לסיפוק צרכיה של הקהילה. כבר ב- 5.4.1940 הציע היו"ר לשלטונות, כי יתירו הקמת מיפעלי- ייצור בגיטו, שבהם יעבדו מומחים יהודים לפי( שעה הודיע על 8- 10 םיפלא) לפי הזמנת מוסדות ופירמות מבחוץ, המספקות חומרי-גלם. שכר-העבודה ינוצל לתשלום בעד אספקת המזון לגיטו. באותו תזכיר הציע היו"ר להעסיק הרבה מומחים למסחר-גרוטאות וסחבות, שהגרמנים היו להוטים מאוד אחריהם. כן ביקש לשחרר את היהודים מעבודות-כפייה למען הגרמנים, ולהרשות לו - ליו"ר - לחלק קונצסיות בתשלום ולגבות מסים. אם יתקבלו הצעותיו אלה ותינתן לו גם הקצבה נוספת של השלטונות - טען היו"ר - הריהו מקווה לאזן את תקציב הגיטו, לטפל בחולים ובנזקקים, לשמור על האוכלוסים ממחלות ולקיים את המשטרה. בתזכיר נוסף - 13.5.1940 - הודיע היו"ר לשלטונות על מספר החייטים ותופרי-הלבנים שנרשמו לעבודה, וציין את רשימת המוצרים שבעלי-מלאכה אלה יכולים לייצר. בתזכיר מיום 12.6.1940 שוב הזכיר היו"ר את המומחים בגיטו, שתעסוקתם עשוייה להועיל לשלטונות, ולאפשר לגיטו לקנות יותר מזון. השלטונות לא מיהרו לקבל את תכנית היו"ר, לפי שסברו כי בקרוב יוצאו היהודים מלודז'. אך לאט-לאט קמו הסדנות הראשונות: חייטות, סנדלרות, נגרות, מתכת, אריגה, רפדות, בורסקאות. עד סוף ספטמבר 1940 נוסדו כעשרים סדנות-ייצור, שנקראו "ארבייטסרסורטס" או( פשוט "םיטרוסר"). תחילה לא היתה העבודה מרובה. הסדנות ביצעו הזמנות פרטיות מעטות שבאו מחוץ לגיטו, וייצרו לסיפוק הצרכים הפנימיים של המינהל היהודי. בעלי-המלאכה עבדו במשמרות, כדי להתחלק בהכנסה הדלה. במרוצת הזמן התחילו להגיע הזמנות מפירמות ומוסדות ומהשלטונות הגרמניים בתיווך( .פ.גה). בגלל העדר ציוד קיבלו הסדנות לעבודה ראשית-כול בעלי מכונות וכלים. היו"ר פרסם ברבים קריאה לכל בעלי הציוד הנדרש למסור אותו ל"רסורטים" החדשים או להשאילו. תמורת הציוד הציע תעסוקה. משלא נענתה האוכלוסיה למסור את הציוד, ציווה היו"ר פעמים אחדות להחרים מכונות-תפירה, נולים וציוד אחר. רשות להחרים לצורכי- ציבור נתן לו ראש העיר במכתב מיום 30.4.1940, הנזכר לעיל. במרוצת הזמן נסתבר, כי העבודה היצרנית של היהודים היתה מקור-הקיום העיקרי של יהודי הגיטו, ושימשה ערך יסודי בחשבונות הגיטו עם השלטונות. מעטה היתה ההכנסה של הקהילה משכר-הדירה דלות( םינומהה), ממתן קונצסיות בתשלום שכן( נעלמו בגיטו המיפעלים םייטרפה), מהארנונה בגלל( ההתרוששות, או הסתרת ההון על ידי םירישעה).

סגור

השואה
השלטונות העירוניות האמינו בדברי השלטון הגרמני המרכזי וקיוו, כי עד אוקטובר 1940 יועברו יהודי לודז' למקום אחר. הבטחות אלו התקשרו תחילה בתכנית ליישב את יהודי פולין ב"שמורה" במחוז לובלין, ואחר כך בתכנית של "שמורה" ליהודי אירופה במדגסקר. מכיוון ששום תכנית מאלה לא הוגשמה תכנית( מדגסקר נזנחה באוגוסט 1940). החליטו השלטונות המקומיים, כי היות והיהודים חייבים לפרנס את עצמם מאחורי גדרות התיל, ראוי לנצל אותם באופן שיטתי. עד ספטמבר 1940 פעלו בגיטו רק 17 "רסורטים" ביניהם( 7 תורפתמ), וההזמנות היו ארעיות, אולם עד סוף השנה קמו עוד 19 סדנות, העובדות כמעט כליל לפי הזמנות הגרמנים. ביולי 1941 פעלו כבר 45 "רסורטים" בגיטו. היו"ר טרח למצוא בגיטו מקורות של חומרי-גלם, ולפתח ענפי-ייצור חדשים לצורכי הגיטו ולהזמנות מבחוץ, ובלבד שיימצאו עבודה לאנשים והכנסות לגיטו. קושי רב בפיתוח ה"רסורטים" היה העדר הציוד, לפי שרוב הציוד הנמצא בבתי-החרושת היהודיים לשעבר, נשדד עוד לפני הקמת הגיטו. על היו"ר נאסר אפילו להשתמש במערכת המכונות שהשאירו הגרמנים בתחום הגיטו. היו"ר השתדל איפוא שיתירו לו השלטונות להשתמש בציוד זה, וכן ביקש לספק לו מכונות נוספות. הג.פ. דרשה מהפירמות ומהמוסדות, המזמינים מוצרים בגיטו, כי יספקו את חומר-הגלם והציוד. במרוצת הזמן השתפר המצב, כשמחלקת המתכת של היודנראט יצרה ביוזמתה, מחומר המצוי במקום, בעיקר מגרוטאות, כמה וכמה מכונות, אפילו מורכבות, וגם כלים. לשם ריבוי תעסוקה בגיטו הכניס היו"ר מספר אנשים הולך ורב לא לייצור בלבד, אלא גם לעבודות-ציבוריות. בקיץ 1941 חייב היו"ר את מקבלי התמיכה הקבועה לעבוד חינם 15 יום בחודש, ועל ידי כך זכו בתוספת תמיכה של 50%. אבל הנתמכים השתמטו מחובת-העבודה או שעבדו ברשלנות ראוי( לזכור, כי היו אלה אנשים מורעבים םישושתו), ועל כן נאלץ היו"ר לשוב אל התמיכה הנמוכה, ולבטל את חובת-העבודה. פעמים רבות אחר כך הדגיש היו"ר, כי פעולה זו שנכשלה היתה מכוונת בעיקר להגדלת רשימת המועסקים, כדי להעלות את ערכו של הגיטו בעיני השלטונות. הוכנסו למעגל העבודה גם נשים, קשישים וקטינים, שרובם עבדו בבתי-החרושת למסמרים, לשטיחים, לנעלי- בית, ורבים מהם עבדו בביתם בעיקר( םישנ). חומר-גלם לעבודות אלה שימשו בעיקר הגרוטאות והסחבות, חומר שהיה מצוי בגיטו בשפע, וזרם גם בכמויות עצומות החל ב- 1942 מערי-השדה בגדים( וחפצים של היהודים ודמשוהש). לשם הכשרה מקצועית של בני-הנוער והפעלתם בייצור מינה היו"ר ברבע הראשון ל- 1941 ועדת-הסבה ליד מחלקת החינוך. הודות לפיתוח הייצור והתעסוקה היה מספר המועסקים בגיטו ביולי 1941 - ב"רסורטים" ובמשרדים - כ- 40,000 מתוך אוכלוסיה של 146,000. במארס 1942 היה מספר פועלי-הייצור בלבד כ- 53,000. לקבלת הזמנות דאגה הג.פ.; המזמינים היו הצבא הגרמני, מוסדות ופירמות פרטיות. מקום בראש תפסה תוצרת המתפרות לבגדים וללבנים מדים( ומלבושי צבא םיחרזאו). שאר התוצרת: מוצרי פרוונות צווארונים(, הוורפ-תורדא), מוצרי עור ארנקים(, מלבושים, תיקדס), טריקוטאז', מוצרי נגרות תבות(. רהיטים, םיעוצעצ), מוצרי מתכת החל( במסמרים ועד מכונות תובכרומ), מוצרי נייר וקארטון, מברשות, מוצרים משבבי-עץ מזרונים(, לוחות ןיינבל), מוצרי רפדות מזרונים(, כורסות, תופס), מוצרי חשמל מכשירי( טלפון, מנורות וידאר), מוצרי סנדלרות נעליים(, בתי-שוקיים מעור, נעלי לבד, נעלי קש, נעליים םיטוטרמסמ). הזמנות מבחוץ ביצעו בגיטו גם בתי-בורסקי, מכבסות, סנדלריות לתיקונים, סדנה לצורפות ושענות, בתי- מיון לפסולת מועילה. אפילו עבודות-משרד בוצעו לפי הזמנה, והיינו המחלקה לעבודות משרדיות עיבדה בשביל הגרמנים שאלונים שונים. העבודה ב"רסורטים" היתה מתישה, ושכרה דל. מועדי ההזמנות קצרים היו, ותחשיב-השכר נמוך ושרירותי. כשהגיעו הזמנות דחופות נקבע בהכרח יום-עבודה של 12 שעות. תנאי-העבודה ב"רסורטים" היו קשים: חדרים קטנים, תאורה ואוורור גרועים, והם לא התאימו כלל לסוגי- ייצור שונים. פעולות רבות הנעשות כרגיל במכונה היה הכרח לבצע בעבודה ידנית, בגלל העדר מיתקנים. מכסות- העבודה של היהודים היו גבוהות מאוד לגבי כוחם של אנשים מורעבים. ביבוב עצמו כתב בדו"ח לממונים עליו מ- 19.4.1943, כי ליהודים נקבעה, למשל, מכסה 300- 320 סוליות-עץ ליום, בעוד הפועלים הפולנים מייצרים בבתי- החרושת בלודז' 180- 200 סוליות בלבד. לעומת זאת, היו בסל- המזונות של הפועל הפולני- מלבד מיצרכים אחרים - 321 גר' לחם וקמח ליום, ואילו בסלם של היהודים - 271 גר' רשמית, ולמעשה פחות בהרבה. המרק שקיבלו הפועלים היהודים כתוספת הכיל - לדברי ביבוב - ירקות מסוג ירוד, שנתבשלו במים וקצת שמן, שכן על פי רוב היה מחסור של תפוחי-אדמה וקמח בגיטו. לא ייפלא איפוא -המשיך ביבוב -שהיהודים המועסקים בייצור מתמוטטים מרוב תשישות בסדנותיהם. על אף התנאים הקשים שתוארו לעיל, השתדלו בדרך כלל תושבי הגיטו לעבוד בייצור להוציא( את העבודות הקשות ביותר, כגון ייצור נעליים שקמ). נהירה מוגברת לעבודה היתה מסתמנת בתקופות הרעה של האספקה המרק( והחלוקה הארעית של תוספות מזון לעובדים עלו אז םתובישחב), וכן בתקופות הגירושים ההמוניים ינואר-אפריל( 1942), שכן שמר בדרך כלל כרטיס-העבודה מפני השילוח.

סגור

השואה
עבודת תושבי הגיטו שימשה לנאצים מקור הכנסה אדיר. המקור השני היה גזל רכושם של היהודים. צורת-גזל מיוחדת הופעלה מיד עם סגירת הגיטו, בקיץ 1940, והיא המרת הכסף: הונהגו שטרות ומטבעות מיוחדים שתוקפם בגיטו לודז' בלבד, ומהאוכלוסים נלקח הכסף הגרמני, הפולני והמטבע הקשה. הג.פ. צברה ממבצע זה סכום עצום. אמנם, הכסף שנלקח נרשם על ידי הג.פ. "לחשבון אספקת המזון" של הגיטו, ובמצבו של חשבון זה תלו הגרמנים את אספקת המזון. כן איפשרה הנהגת המטבע החדש למלא את קופתה הריקה של הקהילה, ולשלם את שכר העובדים שהולן זה כמה חודשים. כשהובאו לגיטו אלפי יהודים ממערב-אירופה, החרימה הג.פ. את כל כספם; כן גזלה את התכשיטים וחפצי-הערך שנותרו מרכושם של המתים הרבים והמשולחים להשמדה מבין העקורים האלה. הג.פ. החרימה גם את כל הכסף שנשלח לגיטו מגרמניה בעיקר( לעקורים םשמ) ומארצות אחרות. כן החרימה את החובות של "ארים" ליהודי לודז'. היו"ר שילם עבור הרכוש המוחרם תמורות לבעליהם במטבע הגיטו, והג.פ. זיכתה בסכומים אלה את "חשבון אספקת המזון". עם סגירת הגיטו הופעלה בשטחו יחידת משטרת קריפו, שעיקר תפקידה מאבק בהברחה והחרמת רכושם של יהודים סחורה( ךרע-יצפחו). אנשי הקריפו ערכו בגיטו חיפושים והחרמות. ב- 23.10.1940 חתמה הג.פ., שביקשה לגרוף לעצמה את כל רכוש היהודים, על הסכם עם הקריפו, שלפיו זכאים השוטרים לערוך חיפושי בית והחרמות בלבד, אבל את השלל הם חייבים למסור לג.פ. למעשה גזלו הקריפו חלק ניכר של הרכוש, על אף ההסכם. הקריפו הפעילו רשת של סוכני-חרש, שהצביעו על היהודים העשירים והלשינו על הרכוש שהחביאו הללו בגיטו או מחוצה לו. "הבית האדום" - מושב הקריפו בכיכר קושצ'לני - נודע כבית- עינויים, שבו הובאו לכלל נכות או עונו עד מוות יהודים רבים שנקראו להודיע על רכושם ועל רכוש זולתם. היו"ר מצידו השתדל לקבל לידיו רכוש זה, וקרא לבעלים למסור אותו, תמורת הבטחת-פטור-מעונש ופיצוי במטבע הגיטו או במתן מקום-עבודה. היו"ר הקים גם מנגנון החרמה יהודי - המחלקה המיוחדת, ("גנולייטבארדנוז"), שעסקה בהחרמת סחורות, חומרי-גלם, חפצי-ערך ומלאי-מזון שנמצאו ברשות הפרט. באיסוף הרכוש עסקו גם המוסד הקרוי "בנק" ותחנות-הקנייה של סחורות שונות. למקומות אלה הביאו היהודים "מרצונם" חפצי-ערך ואפילו רהיטים, כלים וכיוצא בזה. הרכוש שנקנה או שהוחרם על ידי המחלקה המיוחדת נמסר לג.פ., שרשמה אותו לפי( הערכה ירודה יאדווב) לזכות "חשבון אספקת המזון". רכוש זה שימש איפוא במידה מסוימת את הזנת האוכלוסיה, אך לא הרכוש שנפל בידי הקריפו. חומרי-הגלם, או מוצרים לא-מוגמרים, שהשיג המינהל היהודי בדרך זו, הופנו אל ה"רסורטים", שימשו בסיס לפעולתם, וכך הרחיבו את התעסוקה ואת אמצעי-הקיום של האוכלוסיה.

סגור

השואה
ב- 1940 הקציבו השלטונות הגרמניים ליהודי לודז' מנות- מזון כמנות האסירים ערך( מנה יומית כזאת לנפש היה 40- 50 גינפ). אולם, כמות-המזון לנפש שסופקה למעשה היתה מחצית-ההקצבה, וערכה בתקופה 31.12.40- 1.5.1940 23 פניג בלבד. גם מנת-המזון שניתנה לאוכלוסי הגיטו ב- 1941 עלתה פחות בהרבה ממנת-האסירים. בשנה זו לא סופקו לגיטו כמויות אלו מהמכסות שהוקצבו: 107,000 ק"ג גריסים ואטריות, 289,000 ק"ג בשר, 323,000 ק"ג מימרח ללחם, 10,865,000 ק"ג תפוחי-אדמה, 503,000 ק"ג ירקות, 151,000 ק"ג תחליף-קפה. החל ב- 15.12.1941 נפסקה הספקת מיצרכים אלה לגיטו. גריסים ואטריות, ריבה ותחליף-דבש. הפסקה זו נמשכה לכל הפחות 3 חודשים, וכפי הנראה אף יותר. בינואר 1942 לא סופקו לגיטו מהמכסות המיועדות לחודש זה: 2,872 ק"ג בשר, 29,380 ק"ג תחליף-קפה, 160,000 ק"ג סוכר. ב- 1942 וברבע הראשון של 1943 הובטחה לגיטו מכסה חודשית של שמן, שהיא 34.8 טון, אך סופקו רק 28.8 טון, ובמקום 69.7 טון בשר סופקו 31.6 טון בלבד. חמאה, מרגרינה וחלב לא סופקן בתקופה זו כלל, ו"אבקת-החלב" שהובאה לגיטו לא הוכרה כתחליף לחלב אפילו על ידי הג.פ. נוסף לכך, היה המזון שסופק מסוג הגרוע ביותר. הקמחים הגיעו לחים, מעופשים או מלאים תולעים. הבשר היה במצב רקבון. השימורים היו תוססים, הירקות ותפוחי-האדמה רקובים או קפואים. אולם השלטונות ראו באספקה זו מנות שערכן מלא בכמות ובאיכות, ודרשו תמורתן מחיר מלא. עובדות אלו אישר ביבוב עצמו בדו"חות אל הממונים עליו ב- 1942 ו- 1943, ותבע את שיפור האספקה לגיטו לטובת הייצור למען גרמניה, שכן ירד מיום ליום כוח-העבודה של היהודים הרעבים. להשלמת התמונה של מצב האספקה בגיטו ראוי להוסיף, כי המוני האוכלוסים לא קנו את כל המנות הדלות המגיעות להם, כי לא היה להם כסף. תופעה רווחת היתה מכירת המיצרכים החשובים, הניתנים לעתים רחוקות ובכמות מיקרוסקופית למשל(, סוכר, בשר, קינקנ), ואפילו מכירת הלחם, בחשאי ובמחירי השוק השחור. מן הפדיון הזה קנו אנשים כמות גדולה יותר של ירקות, שהיו זולים יותר. הברחת המזון לגיטו לודז' לא היתה קיימת למעשה. הסיבה נעוצה בבידוד הדוק יותר של יהודי לודז' בהשוואה לבידודם של יהודים בכמה ערים גדולות אחרות. האוכלוסים הפולנים מרבעי לודז' המקיפים את הגיטו נעקרו לשם גרמניזציה של העיר. מרכז העיר, יוליאנוב, קארולוב, ראדוגושץ' ופולשיה, רוקנו כמעט כליל מפולנים. הם גורשו מלודז', או הורשו לגור רק בעיבורה הדרומי של העיר. הגיטו היה איפוא מוקף אוכלוסים גרמנים מקומיים או מתיישבים. זקיפי השופו הוצבו סביב הגיטו במרחק כמה עשרות מטרים זה מזה, והם ירו בכל דמות מתקרבת. בגלל העדר עורף פולני ושמירת המשטרה היתה הברחת המזון מינימלית. ראוי להוסיף את המאבק הנמרץ של הקריפו עם ההברחה: מבריחים שנתפסו- פולנים כיהודים - נהרגו בגיטו עצמו או במרתפי הגסטאפו בעיר. עם סגירת הגיטו עלתה חשיבותו של מנגנון-חלוקת-המזון היהודי. תחילה, בקיץ 1940, הנהיג היו"ר שיטת חלוקת מנות לאוכלוסים באורח קיבוצי, באמצעות ועדי-הבתים. הרכב כל מנה ומחירה נתפרסמו כל פעם במודעות. כן נפתחו מספר רב של חנויות-חלוקה ("םיביטרפואוק"), ובהן עוד ניתן זמן-מה לקנות אי-אלה מיצרכים במכירה חופשית. המסחר הפרטי, ובעיקר מסחר המכולת, נעלם והלך עם ניתוק הגיטו ממקורות האספקה. בקיץ 1940 התחילו לקום מטבחים ציבוריים - "מטבחי- הבית", שנוהלו בידי גורם חברתי, ועדי-הבית. הארוחות שהוגשו (קרמה) היו זולות מאוד. עם פניית היו"ר נוסדו, החל בספטמבר 1940, מטבחים כאלה כמעט בכל בית. במרוצת-הזמן נוסדו גם בתי-תמחוי ציבוריים מסוג אחר. משהפחיתו השלטונות את אספקת המזון בשלהי 1940, נאלץ היו"ר להנהיג קיצוב מלא של המזון. החל בינואר 1941 קיבל תושב הגיטו מזון רק לפי כרטיסי-המזון, פנקסי-ארוחות, פנקסי-ירקות, וכן לפי תלושי מזון מיוחדים - "טאלונים". משטר זה חייב את פיתוחו הנוסף של מנגנון- האספקה וקביעת משטר-חלוקה אחיד. ועדי-הבתים סולקו ממערכת-החלוקה, ומטבחיהם עברו לידי מחלקת האספקה. עם ההרעה באספקת המזון עלה בהרבה ערכם של המטבחים הציבוריים, שכן היו הארוחות (קרמה), יהיה טיבן אשר יהיה, מאכלם היומי העיקרי ולעתים היחיד, של המונים נרחבים. פעלו מטבחים הקרויים "חברתיים", מטעם כמה מפלגות פוליטיות הציונים(, דנובה), ששרתו את חבריהם; מטבח ל"אינטליגנציה"; מטבחים כשרים לחרדים; מטבחים לעובדי מוסדות מסויימים - מחלקת המשק, מחלקת הבריאות, המשטרה היהודית, מכבי-האש; מטבחים לילדים בבתי-הספר ומטבחים במוסדות הסעד הסגורים. הלך ורב מספר המטבחים שליד ה"רסורטים". רוב המטבחים הציבוריים להוציא( את המטבחים םידליל) הגישו מרק תמורת תלוש מכרטיס-המזון. במרוצת-הזמן החל( בקיץ 1942) התחילו המטבחים שליד ה"רסורטים" להגיש מרק לפועלים בלי תלושים. מלבד המרק, שהוגש לכל עובדי ה"רסורטים" ולחלק מפקידי המשרדים, היו גם תוספות-מזון לפי ה"טאלונים". התוספות היו קבועות, תקופתיות או חד-פעמיות, תכולתן שונה וגם מחירן שונה. תוספות אלו ניתנו לסוגי-אוכלוסים שונים: מנהלי מוסדות ו"רסורטים", פועלים שעבודתם קשה במיוחד, ממושכת או עבודת-לילה, רופאים, רוקחים, שוטרים, כבאים, מובילי צואה, חולים ומחלימים יולדות ומיניקות וכן בעלי-פרוטקציה של היו"ר או של בעלי-השפעה אחרים בגיטו. התוספת לפי "טאלונים" ניתנה בחנויות מיוחדות, שכינו אותם "חנויות לדיאטה" או "חנויות ר". (יקסבוקמור). מ"הטאלונים" הקבועים נהנו כמה אלפי אנשים בגיטו: במאי 1942 כ- 1,500 איש, ביולי 1942 - כ- 5,000 איש. מזמן לזמן ניתנו גם תוספות למספר נרחב יותר של עובדים, למשל ירקות לעובדי "רסורטים" מסויימים. הונהגה גם שיטת שיפור-תזונה זמני לפועלים תשושים במיוחד, על ידי שליחתם לזמן-מה לעבודת "נופש" במאפיות, במטבחים הציבוריים, או בבית-החרושת לסוכריות, שבהם אפשר היה לאכול משהו בשעת העבודה.

סגור

השואה
התמותה בין יהודי לודז' עלתה בהתמדה. כבר במאי 1940 הגיעה התמותה ל- 2.69 פרומיל המספר( המוחלט - 433), בעוד שבאותו חודש ב- 1938 היתה תמותת יהודי לודז' 0.9 פרומיל בלבד. בתקופת-מאי-דצמבר 1940 היתה התמותה גדולה פי-שניים מאשר בחודשים הקודמים. במרוצת 1941 הוסיפה התמותה לעלות, והחל בינואר 1942 נסתמנה קפיצה גבוהה בוודאי( בשל הפטירות הרבות בין עקורים ממערב- הפוריא). בתשעה החודשים הראשונים של 1942 היתה התמותה גבוהה פי שניים וחצי משהיתה אשתקד, והגיעה לשיאה בקיץ 1942: 18- 20 פטירות לכל אלף תושבים לחודש. עד כדי כך, שבאוגוסט 1942 היה הכרח לקבור גם בשבתות, ולהשתמש במקום העגלות הרגילות, בפלאטפורמות המעמיסות 30 גופות בבת אחת. סיבות התמותה העיקריות בגיטו לודז' היו: מחלות לב, שחפת, תת-תזונה. בשחפת- מחלת העוני, הרעב והתנאים הסאניטריים הגרועים -מתו בתקופת קיומו של הגיטו כ- 11 אלף איש, היינו 9.3% של מספר האוכלוסים בממוצע. תת-התזונה "מחלת( "בערה) נתבטאה בנפיחות, אבדן הסיד בעצמות והצטמקות השרירים. מזמן לזמן פרצו בגיטו מגיפות טיפוס הבהרות, טיפוס הבטן, דיזנטריה. שכיחות בתנאי הגיטו היו גם. חוסר הוויטאמינים פלאגרה(, הנידפצ), קפיאות אפילו( תוומל) וכן התאבדויות רבות. במאבק עם מצב הבריאות האיום טרח היו"ר להרחיב את שרותי הבריאות, והדבר תבע מאמצים עצומים בשל הקשיים שערמו השלטונות הגרמניים, העדר מיבנים ותרופות, והעדר ריהוט ומיתקנים של בתי-חולים - כי כל אלה נגזלו על-ידי הגרמנים. לפני סגירת הגיטו פעלו מוסדות-רפואה אלה: 3 מרפאות, תחנה לעזרה ראשונה אולי(- םייתש). 3 מעבדות, 4 בתי-מרקחת היו( אלה בתי-מרקחת של יהודים שהחרימו הגרמנים, ואחר כך קנה אותם היו"ר מידיהם ב- 47 אלף קראמ), 2 בתי-חולים, 2 מוסדות לחולי-רוח. בשיא התפתחותו של שרות הבריאות (1941- 1942) היו בידי מחלקת הבריאות: 5 מרפאות, 2 תחנות עזרה-ראשונה, 5- 7 מעבדות, 4- 7 בתי-מרקחת, 5- 6 בתי-חולים, תחנה לאינסולין, תחנה לפיזיותראפיה, תחנה לנשים הרות, מרפאה לילדים, 2 מרפאות לטיפול בשחפת, תחנה לריפוי שיניים. מלבד אלה פעל טיפול-רפואי בבתי-הספר, במעונות לפליטים, במוסדות הסעד כגון מושבי-זקנים, בית-המחסה. בתי-היתומים. במאי 1940 פעלו בשרות הבריאות 94 רופאים, ובינואר 1943 - 144 רופאים. למחלקה הסאניטרית היו 3 בתי-מרחץ ו- 9 יחידות-חיטוי. היתה גם מחלקה וטרינארית בגיטו( היו סוסי-משא במספר לא רב, וזמן-מה- גם מספר תורפ). היו"ר הפעיל גם פעולת-נופש. בקיץ 1941 ניתנה חופשת- שבוע לפקידים המועסקים שנה לפחות. ב- 1942 הוחל ההסדר גם על פועלי החרושת. במקום החופשה אפשר היה לקבל מזון. בשנים 1941- 1942 הופעלו כמה בתי-נופש הקרויים "היים" (ןישיראמב), ותחילה הופנו לשם רק אישים בכירים ומנהלים. במרוצת הזמן נשלחו לשם גם פקידים ופועלים.

סגור

השואה
באוקטובר 1939 ביקש היו"ר מהשלטונות רשות לחדש את פעולתה של מערכת החינוך היהודי בלודז'. משניתנה הרשות (25.10.1939), הקים היו"ר מחלקת חינוך, ובעזרתה הפעיל בהדרגה את רוב בתי-הספר היהודיים בלודז', דתיים כחילוניים. במספר בתי-ספר נפתחו מטבחים, ב(- 1940 היה מספרם למעלה מ- 10). במרוצת הזמן הקיף מיפעל ההזנה מסוג זה את כל הנוער הלומד, שנהנה גם מעזרה רפואית מיוחדת ומהקצבת מלבושים. ב- 1940 נתקיימו בגיטו לודז' 45 בתי-ספר חילוניים ודתיים, וביניהם בית-ספר לחרשים-אילמים, בית-ספר למפגרים, בית-ספר ליד מוסד סגור לנוער עבריין, גימנסיה לבנים, גימנסיה לבנות ובית ספר תיכון מקצועי. בתכנית-הלימודים נכללו מקצועות היהדות, ושפת-ההוראה היתה יידיש. מערכת החינוך בגיטו פעלה שנתיים בלבד (40- 1939; 41- 1940). בסוף 1941 נפסקה ההוראה הסדירה, מפני שבנייני בתי-הספר נהפכו למעונות לאלפי העקורים שהגיעו לגיטו. בתקופת ה"אוטונומיה" התפתח יפה- לגבי התנאים בגיטו-הטיפול בילד, ובעיקר היתומים. מוסד מיוחד במינו היה ה"קולוניה" -גוש של בתי-יתומים-פנימיות במארישין, לבני 7- 15. בתקופות שונות היה מספר הילדים ב"קולוניה" 300- 1,500. נתקבלו שמה בעיקר יתומים ובני עניים, וכן ילדים חולניים, נכים, מחלימים. הילדים גרו ב"קולוניה" בקביעות, בפיקוח מורים וסגל עוזרים, קיבלו מזון ובגדים וכן טיפול רפואי. ליד ה"קולוניה" פעלו מרפאה, בית-חולים קטן למחלות קלות, בית-מרחץ, בית-מרקחת. במארישין נפתחו בתי-ספר אחדים, וילדי ה"קולוניה" למדו בהם. הם גם חונכו לעבודה בגינות ובחלקות חקלאיות. בשנים 1940- 1941 אורגנה בתקופת הקיץ והסתיו קייטנת- יום, בדרך כלל לבני 3- 5, אך ייתכן, כי היו גם קייטנות כאלה לתלמידי בתי-הספר ולנוער הגימנסיה. בקייטנת-יום שהו הילדים, במידת האפשר, בחוץ וקיבלו 3 ארוחות ביום. לרוב הילדים ניתנה הקייטנה חינם.

סגור

השואה
עד ראשית 1941 התגבשו חיי התרבות של הגיטו באיגודים החברתיים והפוליטיים. כזכור, הפעילו כמה מפלגות הציונים(, דנובה) מטבחים-מסעדות משלהן. במעונות אלה נערכו גם הרצאות על נושאים במדע פופולארי, ערבי-ספרות, זמרה, הופיעו מקהלות. במופעים אלה ביקרו מאות אנשים. פעיל מאוד היה בתחום זה הבונד: הוסיפה לפעול מקהלת ה"קולטור-ליגע" שנתקיימה בלודז' מזמן, והאיגוד של הבונד "יידישע קולטור-געזעלשאפט" הירבה לארגן ערבי-ספרות והרצאות. מרכז של חיי תרבות שימשו גם קיבוצי-ההכשרה במארישין. בני-הנוער המאורגן ערכו ערבי-ספרות ועצרות בתאריכי-מועד שונים בציונות. אוכלוסי הגיטו ביקרו ברצון במופעים אלה. בסוף 1940 או בראשית 1941, לאחר פתיחת בית-התרבות בבניין שברחוב קראווייצקה 3, התרכזו שם חיי התרבות של הגיטו. נערכו בו באורח סדיר קונצרטים, הופעות המקהלה "הזמיר", הצגות בידור, הצגות ילדים תלמידי( בתי-ספר או ילדי ה"קולוניה" ןישיראמב). התזמורת הסימפונית שקמה בגיטו נתנה בשנים 1940- 1941 10 קונצרטים סימפוניים בחודש. המנצחים היו ט. רידר, וכן ד. בייגלמן, מלחין של מוסיקה פופולארית, וכסולנים הופיעו, בין השאר, הכנרית ב. רוטשטט והזמר נ. שטיינמן. בתקופת הגירושים ב- 1942 ירד מספר הקונצרטים לאחד בשבוע. קבוצת במאים ושחקנים של ה"בימה הקטנה" מלפני המלחמה, פעלה בגיטו בכינוי "אוואנגארד", בהנהלת מ. פולאבר, והעלתה הצגות בידור שזכו להצלחה רבה. תכניותיהם, הקרויות "רוויות" כללו מערכונים, פזמונים, קריאה, פרקי-ריקוד, וכללו אלמנטים ליריים, הומוריסטיים, פרקי-הווי, וסאטירה על היחסים בגיטו. תוכנית אחת הוצגה פעמים רבות, ההצגות התקיימו בממוצע 2- 3 פעמים בשבוע. בין פועלי ה"רסורטים" הופצו כרטיסים בהנחה. בית-התרבות ערך גם תערוכות של הציירים: יצחק בראונר , יוסף קובנר, מאוריצי טרמבאץ' ישראל לייזרוביץ', ה. שיליס, פ. שווארץ. אמנים אלה ציירו גם את התפאורה להצגות. צוות האמנים המרוכזים סביב בית-התרבות נתעשר במידה ניכרת עם בואם של אמנים- מגורשים ממערב אירופה בסוף 1941: הפסנתרנים קורט בר וליאופולד בירקנפלד, הכנרים ויינבאום וקראפט, הציירים גוטמן וגולוב. בסוף 1941 נרשמו בבית-התרבות 60 מוסיקאים זמרים, שחקנים, רקדנים ובמאים ו- 10 ציירים. לאחר הגירוש ההמוני בספטמבר 1942 והפיכת הגיטו למחנה-עבודה, נתן היו"ר עבודה לאמנים במינהל או בייצור. פעולתם בבית-התרבות היתה עבודה נוספת. בגיטו היה קיים איגוד בלתי-רשמי של סופרים, המתרכזים סביב המשוררת מרים אולינובר. כמה מהם כבר פרסמו לפני המלחמה, אך צעירים רבים צעדו את צעדיהם הראשונים. בין הנודעים יותר יש להזכיר את שייביץ' שפיגל, זלקוביץ', וולמן, הופמן , יאנובסקי. אחדים מהם ערכו ערבי-ספרות משלהם. ממחברי הזכרונות והיומנים, שהיו רבים בגיטו ידועים עתה שמות אלה: שלמה פראנק, דוד שייראקוביאק , יעקב פוזננסקי- רשימותיהם נשמרו ופורסמו אחרי המלחמה. כמה סופרים ועיתונאים הגיעו לגיטו לודז' מפראג ומווינה, ביניהם ליאון דויטש, אוסקר רוזנפלד, אוסקר זינגר, ההיסטוריון ברנארד הייליג. חלק מחיבוריהם שנכתבו בגיטו נשמרו עד לאחר המלחמה. העיתונאי איצינגר אלתר( רונש) הוציא לאור במשך שלוש שנים כתב-עת עברי "המספר", בעל מוסף ספרותי "מן המיצר". מינהל הגיטו ועובדיו יזמו איסוף ועיבוד תעודות על תולדות יהודי לודז' בתקופת מלחמת העולם II-ה, והישגיהם רבי-ערך. בתחום זה פעל הארכיון, ליד מחלקת המירשם הענפה הכוללת( גם מחלקה לסטטיסטיקה ומחלקת תושיאה). עובדי הארכיון צברו חומר על כל תחומי החיים בגיטו, וכן עיבדו נושאים מיוחדים בצורת הרפורטאז' והמונוגראפיה. מינואר 1941 ועד יולי 1944 פרסם הארכיון כרוניקה יומית משוכפלת "ביולטין( קרוניקי צודז'נניי" בפולנית, ואחר כך "טאגסכרוניק" תינמרגב), המשמשת עד היום מקור ממדרגה ראשונה להכרת תולדותיהם של יהודי לודז' בימי הכיבוש הנאצי. אחדים מעובדי הארכיון-הסופרים יוסף זלקוביץ', ברנארד הייליג, אוסקר רוזנפלד, אוסקר זינגר- עסקו מלבד בעבודת-החובה שלהם גם בספרות ובכתיבת זכרונות. חלק ניכר של חומר הארכיון ועיבודיו, וכן של כתבי עובדיו, שרד לאחר המלחמה. בדפוס נתפרסמו עד עתה חלק של ה"כרוניקה" ורפורטאז'ים אחדים של המחברים שנמנו לעיל. בחסות הארכיון נוסד אוסף עצום של ספרי קודש וספרים במדעי היהדות. הספרים נאספו מירושתם של נפטרים ומגורשים. כן נוסד אוסף תעודות פרטיות שנשארו מופקרות. אוספים אלה לא שרדו לאחר המלחמה. בגיטו פעלו כמה ספריות-השאלה פרטיות. בגדולה שבהן - ספריית זוננברג -היו כ- 7,500 ספרים, ועל אף התשלום הגבוה שגבתה, היה מספר קוראיה כ- 4,000.

סגור

השואה
לאחר שהעלו הגרמנים באש את "אלטשטאטישע שול" נותרו בתחום הגיטו רק כמה בתי-כנסת קטנים, שהיו שייכים בעבר לחברות: תלמוד-תורה, נושאי-המיטה, גמילות- חסדים. בבית-הכנסת של התלמוד-תורה רוכזו בחלקם ספרי- התורה שניצלו מבתי-הכנסת השרופים בעיר. היו גם בגיטו 3 שטיבלך של חסידי קוז'יניץ ואלכסנדר. יהודים קיימו הרבה מניינים פרטיים. התפילה בציבור נאסרה למעשה בכל תקופת הכיבוש, להוציא את הימים הנוראים ב- 1940, כשהתירו השלטונות הגרמניים את התפילה בציבור בכל תחום הגיטו מסיבה שלא נתבררה. הם התירו גם ליהודים לשבות מעבודה בראש-השנה יום-הכיפורים ובסוכות. אך בשנים הבאות נאסרה התפילה בציבור, והיהודים התפללו בחשאי. מניינים רבים כונסו בבתים נטושים ברובע מארישין. החל ב- 1941 אילצו הגרמנים את היהודים לעבוד אפילו ביום-הכיפורים. השבת היתה יום-המנוחה הרשמי שקבע היו"ר בגיטו, אבל לעתים, בשל עבודות דחופות, ציוו הגרמנים לעבוד גם בשבת בבתי-החרושת. ב- 1943 ביטלו הגרמנים את מנוחת-השבת, וקבעו את היום הראשון כחופשי מעבודה. על פי רוב עלה בידי היו"ר להשיג מהשלטונות רשות לאפות מצות מקמח-המנות. כל הרוצה יכול היה לקנות מצות במקום לחם. אולם החרדים המהדרין העדיפו לאכול בפסח תפוחי-אדמה בלבד, שכן חששו שאין המצה כשרה. בתחום הגיטו פעלו כמה חברות של החרדים. "בני-חורב" המשיכו את חברת "חורב" מלפני המלחמה, שייסד ר' שמשון רפאל הירש. הם דאגו לקדושת-השבת בגיטו, לימדו ילדים לימודי קודש ועברית, הכינו למענם מופעים דתיים-תרבותיים בששי ושבת. חברת "פה קדוש" - בראשה עמד הדיין מלוטומיירסק, ר' מנדל לנצ'יצקי-טרחה למנוע אכילת טריפות. חברת "שומרי מזוזות" דאגה לאספקת מזוזות ולכשרותן. החברה מלפני המלחמה, "ואהבת לרעך כמוך" דאגה לתזונה נוספת לילדים כיד יכולתה רק( עד סוף 1940), דאגה ללינה לפליטים חסרי-בית ואירגנה שיעורי תורה. עד הגירוש בספטמבר 1942 נתקיים בגיטו ועד הרבנים ליד היודנראט, ובו כ- 15 רבנים. בראש הוועד עמד הדיין ר' יוסף פיינר משעת( צאתו לווארשה של הראב"ד ללודז' הרב טרייסטמן, בחורף 1940). הוועד נכלל במחלקת המירשם; בענייני אירוסין, גירושין, לידות ופטירות פעל הוועד בקשר אירגוני הדוק עם המחלקה לענייני אישות. הרבנים חברי-הוועד קיבלו שכר כשאר פקידי המינהל. היו"ר וראשי המינהל פרשו את חסותם על הרבנים ושאר אנשי-דת בגיטו, רשמו אותם באורח פיקטיבי כעובדי- מינהל או "רסורטיס", כדי להבטיח להם הכנסה כלשהי וזכות לתוספת-מזון, וכן חסות מפני גירוש.

סגור

השואה
בגיטו הוסיפו להתקיים האירגונים הפוליטיים והחברתיים מלפני המלחמה: המפלגות הציוניות, הבונד, הקומוניסטים, אירגוני הנוער, אירגון יוצאי הצבא ונכי המלחמה ועוד. המאמצים לקבוע קו-פעולה אחיד של המפלגות הפוליטיות, או ליצור גוש משותף בגיטו, לא נשאו פרי. רק המרכז והימין הציוני הקימו ועד-פועל משותף. חברי המפלגות היו מתכנסים בדירות פרטיות, או במטבחים ה"חברתיים" שהתקיימו עד אוגוסט 1941 ונתמכו על-ידי היו"ר שהקציב להם מיצרכים. מספרם של המטבחים האלה היה 9: 2 של הבונד, 2 של פועלי-ציון שמאל, 5 של הגוש הציוני. הם שימשו- כאמור - לא רק להזנת חברי-המפלגות, אלא גם כמרכזים לחיי חברה ותרבות. המפלגות הקימו נציגויות ב"רסורטים", שתפקידן היה לדאוג להעסקת חבריהם ולמצבם החומרי וכיוצא בזה. נציגויות אלה, שנקראו "משלחות הפועלים", פורקו בידי היו"ר כבר באוקטובר 1940, לאחר שהתנגשו עמו, אלא שהוסיפו להתקיים באורח לא-רשמי. אירגונים פוליטיים אחדים יזמו הפגנות נגד היו"ר, או השתתפו בהן סתיו( 1940 - אביב 1941). הפגינו חוגים שונים באוכלוסיה ומחו על הרעב, השכר הנמוך, האבטלה, החרמת הכלים למען ה"רסורטים" ועוד. האירגונים הפוליטיים, ובעיקר אירגוני השמאל יזמו שביתות ב"רוסרטים" (1941), או תמכו בהן, כדי לשפר את תנאי העבודה והקיום של הפועלים. בתקופה מאוחרת יותר (1943) לבשו השביתות צורה מיוחדת של "שביתות-המרק" -דהיינו הסירוב לאכול את הארוחות שניתנו ב"רסורטים". התנהלה גם תעמולה לחבל בייצור למען הגרמנים, בסיסמה "עבוד לאט" והיתה מלווה השחתת כלים ומיתקנים. היו גם הפגנות ושביתות זהירות לכבוד האחד במאי. פעילים במידה ניכרת באירגון השביתות היו בני-הנוער הקומוניסטי. היו אנשים בגיטו- בעיקר חברי האירגונים הפוליטיים -שהאזינו בחשאי לראדיו והפיצו את הידיעות בעל-פה או על גבי פתקים קצרים. פעמיים אסרו השוטרים הגרמנים מאזיני ראדיו (1941, 1944) ורצחו כמה מהם. אחד המאזינים, חיים וידאבסקי, שלח יד בנפשו. גם בני-הנוער החלוצי טרחו להמשיך את פעילותם מלפני המלחמה. לבקשת המפלגות הציוניות הסכים היו"ר לייסודן של קיבוצי ההכשרה ברובע מארישין; הם עסקו שם בחקלאות ובגננות. תחילה היו למעלה מעשרים קיבוצים, רובם בני-נוער של אירגונים ציוניים, כ- 950 חברים, אך היה גם קולקטיב אחד של נוער הבונד ואחד-של בנות- אגודת-ישראל. החסות האידיאולוגית על הקיבוצים היתה בידי המפלגות, אולם מבחינה מינהלית הם היו כפופים למחלקת החקלאות ולמינהל הרובע מארישין. חלק מיבולם של הקיבוצים ניתן לצרכי ה"קולוניה" במארישין, והשאר - לצריכתם. בשל הרעב בגיטו ביקשו גם בני-נוער בלתי- מפלגתיים להצטרף לקיבוצים. ואכן, בסתיו 1940 כבר היו במארישין עוד 12 קבוצות חקלאיות של בני-נוער בלתי- מפלגתיים. הקיבוצים הוותיקים התמרמרו על היו"ר על שהתיר את קיומן של הקבוצות החדשות. הם הגדירו אותן כ"פראיות" והאשימו באי-מוסריות, בהברחה וכיוצא בזה. הקיבוצים הוותיקים היו מאוגדים ב"וועד הקיבוצים", ואילו "הפראים" הקימו אירגון-גג משלהם ושמו "חזית דור בני- המדבר" או "החזית היהודית הצעירה". חברי הקיבוצים לא הסתפקו בעבודה החקלאית והשתדלו לעבוד כמחנכים ב"קולוניה", או בעבודת-כפיים ב"רסורטים", כדי להגדיל את הכנסות קיבוציהם. נוסף לכך היה מינהל הגיטו מגייס מספר מסויים של חברי הקיבוצים לעבודות חובה ציבוריות בגיטו. הקיבוצים ניהלו פעולות תרבות, כמקובל בקבוצות ההכשרה, אירגנו חגיגות ציוניות, ערבי ספרות ושירה עברית, שבהם השתתפו רבים מהגיטו. לקיבוצים לא ניתנו חיים ארוכים בתנאי הגיטו. באביב 1941, שנה לאחר ייסודם, פירק אותם היו"ר. יש סברות שונות על סיבת הפירוק. חברי הקבוצות הוותיקות טוענים, שהקבוצות החדשות - יצירי היו"ר-הפיצו דמורליזציה במארישין, ובגללן פורקו שאר הקבוצות. מקורות אחרים מספרים על התנהגות בלתי-מוסרית של חברי הקבוצות וגם על מחלוקת בין מינהל מארישין לבין הקיבוצים השתמטות( החברים מעבודות-החובה הציבוריות, חיכוכים בין השוטרים היהודים לבין המיליציה של הקיבוצים, הברחה, גניבת יבול ועצים, פירוק ללא-רשות של גדרות ובנייני-עץ להסקה וכיוצא באלה םישעמ). לאחר חיסול הקיבוצים המשיכו אירגוני הנוער החלוצי לקיים בגיטו את פעולתם בתחום האירגון וההשתלמות, אלא שבממדים מוגבלים יותר. עמדתן של המפלגות כלפי היודנראט ופעולתו היתה שלילית ביסודה. על השתתפות המפלגות בהפגנות ובשביתות דובר לעיל. נוסף לכך, בנסיבות שונות תבעו המפלגות מהיו"ר להגדיל את מנת-המזון, להפחית את מכסת-הייצור שהטילו הגרמנים, לשפר את תנאי-העבודה, לקבל לעבודה את חברי המפלגות, לבטל את המשטרה היהודית וכיוצא באלה. אך שום מפלגה לא הציגה תכנית אלטרנטיבית כוללת כנגד תכניתו של היו"ר. היו"ר מצידו נפגש לא אחת עם נציגי האירגונים הפוליטיים לשם קביעת עמדה משותפת בשאלות היסוד של הגיטו. ידוע, כי על אף אהדתו לציונות ראה היו"ר במנהיגים ובפעילים של כל המפלגות, אף בקומוניסטים. את פעילי החברה, אנשים בעלי-ערך, ושמר עליהם מגירוש בתקופות( הגירוש מסרו המפלגות ליו"ר את רשימות ןהיליעפ). עונשים כגון סילוק מהעבודה או מאסר נקט היו"ר רק לגבי מארגניהן של הפגנות, שביתות ומהומות רציניות יותר, שעלולות היו להפר את הסדר בגיטו ולהביא להתערבות השלטונות הגרמניים. קיומם של האירגונים הפוליטיים, פעולתם ושמות מנהיגיהם ופעיליהם היו סוד גלוי בגיטו. ברור, כי גם השלטונות הגרמניים בלודז' ידעו על כך, אלא שלא עשו דבר לחיסולם מלבד( הלחימה בהאזנה וידארל); כנראה, לא ראו בתופעה זו גורם מסוכן לאינטרסים שלהם. בתקופת אירגון הגיטו התחילו לקום באורח ספונטני ועדי-בית או( ועדי גושי םיתב), שנבחרו על ידי הדיירים בעיקר לשם מילוי תפקידם של בעליהם לשעבר. ב- 26.3.1940 הורה היו"ר לבחור ועדים בכל הבתים. הוועדים גבו תשלום מהדיירים ושילמו את הוצאות הניקיון, סילוק האשפה, תיקונים, שכר-החצרנים. לאחר סגירת הגיטו השתתפו - כאמור - הוועדים בחלוקת מנות-המזון, ובקיץ 1940 התחילו לפתוח מטבחי-בית. המוסדות האלה לא האריכו ימים בתנאי הגיטו. קופתם היתה דלה. מסי הדיירים לא שולמו בשל התרוששות האוכלוסים, העדר רצון טוב וחוסר- האפשרות לאכוף את התשלום. על כן נבצר מן הגורם החברתי הזה לעשות את מלאכתו כהלכה. גם מטבחי-הבית לא פעלו כראוי בגלל מחסור בכסף, במיצרכים ובמיתקנים. אל משרד-הביקורת של הגיטו זרמו מאות תלונות של תושבים על ניהול-המשק הלקוי של ועדי-הבית, על מעילתם בכסף, ובעיקר על שהם גונבים מיצרכים במטבח או בחלוקת מנות המזון לדיירים. על כן ראה היו"ר צורך להעביר את תפקידי ועד-הבית למנגנון המינהל. בשלהי 1940 התחיל היו"ר להגביל בהדרגה את תחום פעולתם של ועדי-הבית. החצרנים ומנקי-הארובות נעשו עובדי-קהילה, ומינהל הגיטו קיבל לידיו את סילוק האשפה והצואה ואת השמירה על הניקיון בבתים. לבסוף, כשהונהג קיצוב מוחלט של המזון (1.1.1941), ניטלו גם חלוקת המזון וניהול המטבחים סופית מידי הוועדים. במוסדות רבים בחרו העובדים בעצמם בוועדים שונים לטיפול במחלות, בהלוואות, בענייני עזרה-הדדית. לרשות ועדים אלה עמדו אמצעים דלים: תרומות של העובדים וכמות מזון דלה מתרומות העובדים למשל(, כל עובד תרם תפוח-אדמה אחד, או כף אחת של המרק שניתן במקום- הדובעה). לעתים קיבלו ועדים אלה, בהסכמת ההנהלה, חלק מיבולן של חלקות הגינה שברשות המוסד. מנהלי ה"רסורטים" והמשרדים הקציבו גם לוועדים חלק קטן של ה"טאלונים" למזון שברשותם, ולעתים גם קצת כסף. לא אחת קיבלו קופות אלו תרומה מהיו"ר. הוועדים הפעילו קשרים והשפעה כדי להשיג למען חבריהם התשושים ביותר סידור-עבודה-זמני במאפיות, במטבחים ציבוריים ובמקומות-אספקה אחרים, שבהם זכו לתזונה נוספת. בדרך זו השיגו גם תרופות לחברים חולים. גם המפלגות הפוליטיות עסקו בעזרה-הדדית: מלבד המטבחים שנזכרו לעיל, הקימו גם ב"רסורטים" ובמשרדים ועדים וקופות לחבריהם.

סגור

השואה
שילוח למחנות-העבודה שילוחם של יהודי לודז' למחנות-העבודה התחיל בדצמבר 1940. הם נשלחו בעיקר למחנות בסביבת פוזנאן, לסלילת קטע האוטוסטראדה מפוזנאן לפראנקפורט דאודר. בדצמבר 1940 נשלחו לשם מהגיטו 638 גברים. ב- 1941 עלה מספר המשולחים במידה ניכרת: באפריל ל- 1,040, במאי- ל- 1,051 ובנובמבר ל- 1,130 במשלוח אחרון זה נכללו בעיקר עקורים ממערב-אירופה, שהובאו לגיטו זה- עתה. תחילה הורכבו המשלוחים בעיקר ממתנדבים דלת(- םעה). ועדות הרופאים הגרמנים בררו את המתייצבים ודחו אחוז ניכר מהם בשל מצב גופני ירוד או גיל. במרוצת הזמן נמוגו האשליות כי במחנות התנאים טובים מתנאי-הגיטו, שכן התחילו להגיע ידיעות על הזוועות במחנות. כן שבו משם רק מעטים, ומצבם היה מחריד. הגסטאפו לא הרשו להם לחזור לבתיהם וציוו לכלוא אותם בבית-הסוהר של הגיטו, ורק במקרים מעטים התירו ליו"ר "לכלול בתהליך הייצור בגיטו" בעלי-מזל יחידים. כן הורשה היו"ר לאשפז בבתי-החולים בגיטו רק את החולים הקשים מבין השבים. רוב שבי המחנות שוב נשלחו על ידי הגרמנים למחנות, היישר מבית-הסוהר. לא ייפלא איפוא, כי במרוצת הזמן חדלו היהודים להיענות לקריאת השלטונות לנסוע למחנות. מעתה נאלץ היו"ר לגייס בדרך הכפייה את מכסת הגברים הנדרשת על ידי הגרמנים. שולחו האסירים: שבי המחנות, אסירים שנדונו על ידי בית המשפט של הגיטו וכן אנשים שנכלאו על ידי הגסטאפו או הקריפו. ב- 1942, כשגאתה השמדת היהודים בכל ורטגאו, זרמו לגיטו לודז' שרידי היהודים שהגרמנים השאירו אותם בחיים תוך סלקציות. אז המשלוחים מגיטו לודז' למחנות העבודה הורכבו בעיקר מאנשים חדשים אלה. כשחסרו אנשים למכסות שנקבעו על ידי הגרמנים, נלקחו אל המשלוחים אנשים בודדים, עבריינים לשעבר, חשוכי-המרפא שבבתי-החולים, וכשכל אלה לא הספיקו למלא את המכסה, ערכו השוטרים היהודים מצוד בבתים וברחובות. אגב, שבי מחנות העבודה שימשו למילוי המכסות גם בימי הגירוש ההמוני מגיטו לודז' למחנה ההשמדה, ובכמה שילוחים להשמדה של חולים מאושפזים, שנערכו על ידי הנאצים. משפחותיהם של המשולחים למחנות העבודה נשארו בגיטו ללא מפרנס, הגדילו את מספר העניים ונזקקי סעד. היו"ר שילם להם קיצבה קבועה קטנה. השילוח להשמדה. הכנסת עקורים לגיטו הנאצים, שהתאמנו ב"אותנסיה" המתת( חשוכי-המרפא חורה-ילוחו) עוד לפני המלחמה בתחומה של גרמניה, הפעילו אותה ככובשים גם בשטחי פולין, ובין השאר גם בלודז' במארס 1940 שילחו הגרמנים להשמדה את כל המאושפזים במוסד הפולני לחולי-נפש בקוחאנובקה שליד לודז' ובמוסדות היהודיים מסוג זה ברחוב וסולה 17 בתחום( וטיגה) ובהלנוב שליד לודז'. כפי הנראה, רצחו הנאצים באותו זמן גם את החולים קשה בבית-החולים היהודי ע"ש פוזננסקי. מספר הנרצחים באקציה זו הגיע לכמה מאות; הם הוסעו במשאיות ליערות זגייז' ונורו. אקציה דומה נערכה בסוף יולי 1941: ב- 27.7.1941 הוציאו הנאצים להשמדה 55 חולי-הרוח מבית- החולים בווסולה 17. באקציה ההמונית לחיסול חולים בתקופת ה"שפרה" בספטמבר 1942, ידובר בפירוט להלן. כעבור שנה- 1.9.1943- 31.8- הוציאו הנאצים מבית- החולים למחלות-מידבקות שבגיטו, ברחוב דוורסקה, 39 שחפנים חשוכי-מרפא, ושילחום להשמדה. בדצמבר 1941 נצטווה היו"ר על ידי השלטונות לספק להם 20 אלף איש, לשם גירושם מהגיטו. הם לא הודיעו ליו"ר, כי האנשים נשלחים למוות. לאחר שתדלנותו של היו"ר הסכימו השלטונות להסתפק ב- 10 אלפים איש, אך לא עמדו בדיבורם. ב- 16.1.1942 התחיל שילוחם ההמוני של יהודי הגיטו. שלב הגירוש הראשון נמשך עד 29.1.1942 והקיף 10,003 יהודים. הגירוש נתחדש בפברואר, נמשך מ- 22 בו עד 2.4.1942 והקיף 3,074 איש. לשם סיווג האנשים לגירוש מינה היו"ר - בעצה אחת עם אישים בכירים בגיטו ועדת-גירוש, שנקראה גם "ועדת-החמישה", וחבריה מנהל מחלקת המירשם, שהוא גם מנהל מחלקת עקורים המובאים לגיטו, מפקד המשטרה היהודית, ראש מחלקת החקירות של המשטרה יו"ר בית-המשפט, מנהל המחלקה לעונשים-מינהליים ומנהל בית-הסוהר. הוועדה קבעה את המיועדים לגירוש, ושמעה את הערעורים. נקבעו לגירוש בעיקר אנשים שנענשו בגיטו על עבירות ופשעים, וכן משפחותיהם, ונתמכי סעד. לא גורשו חולים אנושים שבביתם, ועל כך היתה מחליטה ועדת-רופאים יהודית שנתמנתה במיוחד. לא גורשו גם כן מאושפזי בתי-החולים, ילדים מה"קולוניה" יושבי מושב-זקנים, עסקנים פוליטיים וחברתיים וכן רבנים. באופן רשמי לא אסרו השלטונות על המגורשים לקחת עמם מיטען, אך רבים היו המקרים של לקיחת המיטען מידי המגורשים לפני הטענתם לקרונות. תחנות-איסוף למגורשים נקבעו בבית-הסוהר של הגיטו, וכן במארישין, ליד שלוחת הרכבת ראדוגושץ', משם יצאו רכבות-המגורשים. הנקבעים לגירוש שלא התייצבו בתחנות-האיסוף, הובאו בידי השוטרים היהודים. בגיטו לודז' אז עוד לא ידע איש כי משלוחים אלה יוצאים למחנה-ההשמדה בחלמנו. זולת גלי-גירוש אלה של יהודי גיטו לודז' במחצית הראשונה 1942, שולחו להשמדה גם עקורים אשר למעשה שימש להם גיטו לודז' תחנת-איסוף לפני שנרצחו. באוקטובר-נובמבר 1941 שיכנו הנאצים בגוש בתים נפרד בגיטו כ- 5,000 צוענים. הגוש הוקף גדר-תיל, וכך נוצר מחנה-ריכוז מיוחד במינו. אומללים אלה היו גוועים שם בהמונם ברעב ובטיפוס, שכן היו התנאים במחנה איומים, אף גרועים מאלה שבגיטו. בימים הראשונים לינואר 1942 שולחו הצוענים שנשארו בחיים למחנה ההשמדה בחלמנו. בין אוקטובר לנובמבר 1941 הובאו לגיטו כ- 20 אלף יהודים מגרמניה ברלין(, האמבורג, פראנקפורט דמיין, דיסלדורף, קלן, אמדן ןהיתוביבסו), וכן מלוקסמבורג, וינה ופראג. העקורים האלה היו רובם קשישים (53.5% היו בני 50 הלעמו), ורבים בהם החולים והתשושים. עוד לפני בוא המשלוחים ללודז', או מיד עם בואם, הופרדו הצעירים והבריאים יותר ושולחו למחנות-העבודה. העקורים נקלעו לתנאים איומים. הם שוכנו במעונות משותפים בבנייני בתי-הספר, ללא הסקה ושרותים, כשלכל איש אך 45 סמ"ר לשכיבה. מיעוטם בלבד מצאו עבודה בגיטו ויכלו לעזוב את ה"קולקטיבים". השאר גוועו בקצב מהיר ברעב ובמחלה. בששת חודשי שהייתם בגיטו מתו למעלה משלושת אלפים מהם, היינו תמותה של 16%, ואילו התמותה באוכלוסיה היהודית בכללה בתקופה זו עמדה על 8.4%, ביחס למספר האוכלוסים ב- 1.10.1941. במחצית הראשונה למאי 1942 שילחו הגרמנים כ- 10,500 מעקורים אלה להשמדה בחלמנו. גם במקרה זה פעלה ועדת-גירוש באותו הרכב ובעלת אותן סמכויות עצמן, כמו בעת גל הגירושים הקודם. בדרך כלל לא גורשו מבין העקורים בעלי עבודה קבועה, וכן חולים אנושים , יושבי בית-זקנים, בעלי אות הצטיינות גרמני ממלחמת העולם I-ה, וקבוצת תורגמנים רב-לשוניים לפי( פקודת ופאטסגה). לאחר גירוש זה נשארו בגיטו כ- 4,000 עקורים ממערב-אירופה. בעת ובעונה אחת - בין דצמבר 1941 לבין אוגוסט 1942 - נמשכה השמדת היהודים בכל ורטגאו. בחיסול הגיטאות בערי השדה נהגו הנאצים לעשות סלקציה, והשאירו בחיים חלק מהיהודים - המסוגלים לעבודת-כפיים ובעלי-מלאכה מומחים. אלה נשלחו לגיטו לודז' היחיד( שנותר בכל ואגטרו) ככוח-עבודה. עוד לפני כן, בקיץ 1941 תכננו הגרמנים לרכז את כל יהודי ורטגאו בגיטו זה. כוונתם היתה להפוך את גיטו לודז' לגיטו מרכזי ענקי, ל"מחנה-המוני" ל- 300 אלף יהודים. הכוונה ליהודים בריאים בלבד, ואילו החולים יישארו במקומותיהם , "יופרדו" מסביבתם, ובוודאי בביטוי זה התכוונו הנאצים אז כבר להשמדתם. אולם תכנית הגיטו המרכזי לא הוגשמה בצורתה זו. לגיטו לודז' הובאו בספטמבר- אוקטובר 1941 3,100 יהודים בלבד מוולוצלאווק והסביבה, והרכב העקורים לא הלם כלל את התכנית הנ"ל: הרוב נשים וילדים, שכן הגברים המסוגלים לעבוד כבר שולחו קודם לכן למחנות העבודה. הד לתכנית של הגיטו המרכזי בלודז' היה הבאת יהודים מסוגלים לעבודה במאי-ספטמבר 1942 מגיטאות שחוסלו בערי-השדה. בתקופה זו נכנסו לגיטו לודז' כ- 15,500 יהודים משם. אמנם, כאמור, חלק ניכר מהם נשלחו למחנות-העבודה היישר ממעונותיהם המשותפים בגיטו לודז' השלב האחרון בהשמדה, שהקיפה ב- 1942 את כל וארטגאו וגם את גיטו לודז', היה הגירוש-מהגיטו בספטמבר 1942, הנודע בכינויו "שפרה" (רצוע). ב- 2.9.1942- 1 הקיפו במפתיע השוטרים הגרמנים את כל חמשת בתי-החולים בגיטו, ואת הפרוונטוריום לילדים במארישין, והוציאו את כל החולים. כן הוצאו כל האסירים מבית-הסוהר של הגיטו. על השוטרים היהודים הוטל לחסום את הרחובות ולהקיף את הבניינים שבהם נערכה האקציה. התרחשו מחזות אימים; חולים ניסו להמלט. מכיוון שחסרו לגרמנים 200 איש למיכסה, מפני שחולים רבים הצליחו להסתתר, הוציאו מבתיהם כמספר זה בעלי-הפניה לבית-החולים. ב- 4.9 הודיע היו"ר בנאום אל תושבי הגיטו, כי השלטונות תבעו את הגירוש מלודז' של 20 אלף יהודים, למטה מבני 10 ולמעלה מבני 65. בימים 5.9.1942- 4 עבדה ועדת-גירוש יהודית, כמעט באותו הרכב שפעל בגירושים הקודמים, בהרכבת רשימת תושבי הגיטו בעלי הגיל הנזכר, לפי הנתונים של משרד-הרישום. הגרמנים הכריזו על עוצר בגיטו בימים 12.9.1942- 5, לשם ביצוע של הגירוש. ואכן, על סמך רשימות אלו התחילו שוטרים יהודים ב- 5.9 לאסור את האנשים ולהביאם לתחנות-האיסוף. אבל כבר ב- 7.9 לקחו השוטרים הגרמנים את האקציה לידיהם, כדי להחיש אותה. נחסמו בזה אחר זה הרחובות, הבתים הוקפו, כל הדיירים נצטוו לרדת לחצר, ושם סקרו השוטרים הגרמנים את האנשים. לא עיינו ברשימות כלל וסיווגו לשילוח ילדים, זקנים ותשושים - על סמך המראה בלבד. קבוצות מיועדים לגירוש רוכזו בתחנות-האיסוף, ומשם הוצאו מהגיטו במשאיות. המשאיות חזרו ריקות כעבור שעה. שרות-העזר בגירוש היה בידי השוטרים היהודים, הכבאים והקרויים "הגווארדיה הלבנה" - העגלונים והסבלים של מחלקת האספקה. לאנשים אלה הבטיחו הגרמנים את שחרור משפחותיהם מהגירוש. הם נשאו את החלושים והחולים אל העגלות והסיעו אותם לתחנות-האיסוף. בשעת האקציה נראו מחזות קורעי-לב: השוטרים הגרמנים הרגו בו במקום את התשושים, שלא היה בכוחם לעמוד בחצר לסלקציה, וכן ירו בבורחים. פועלי ה"רסורטים" ביקשו הצלה על ידי פנייה למנהל הכללי של ה"רסורטים", אהרן יעקובוביץ'. אכן, בהשתדלותו לפני הגרמיים למען העובדים ניצלו חלק מהאנשים מהגירוש. כ- 1,500 בני משפחותיהם של השוטרים היהודים, הכבאים ו"הגווארדיה הלבנה", וכן בעלי פרוטקציה מיוחדת, שוכנו בבנייני בתי-החולים שנתרוקנו וכן ניצלו מפני הגירוש. בימי ה"שפרה" גירשו הגרמנים כ- 16 אלף מתושבי הגיטו למחנה ההשמדה בחלמנו. מכיוון שעתה רוכזו בגיטו לודז' שרידי היהודים מכל ורטגאו, הפך להיות המינהל הגרמני של הגיטו, ה-ג.פ. לבעל כל הרכוש היהודי שנותר בגיטאות המחוסלים. השלטונות המקומיים נצטוו לדווח לג.פ. על כל רכוש זה, או להעבירו לידיהם. שוטרים יהודים מגיטו לודז' נשלחו בקיץ ובסתיו 1942 אל גיטאות שחוסלו בערי-השדה, לעמוד בראש צוותי- יהודים, שהושארו שם בחיים לשם איסוף הרכוש הזה ומיונו. הגירושים הגדולים של 1942 קבעו במידה רבה את תנאי חייה של אוכלוסיית הגיטו הפוחתת. נעשו מאמצים קדחתניים למצוא עיסוק רשמי, ומוטב- בייצור, והתחיל מרוץ אחר כרטיסי-העבודה המגינים מפני גירוש. גדל מאוד מספר הצעירים והילדים העובדים, מה גם שבתי-הספר בגיטו נסגרו ונהפכו למעונות עקורים שהובאו. ידוע רק על 5 בתי-ספר יסודיים, שפעלו במארישין ברבע הראשון של 1942, ובהם למדו ילדי ה"קולוניה". ועדת-ההסבה ליד מחלקת החינוך עלתה בחשיבותה, שכן תיווכה בהעסקת בני-הנוער בגיטו. באפריל 1942 הועסקו כל הילדים מבני 13 ומעלה שלא עבדו עד עתה, כדי להצילם מהגירוש שהמשכו היה צפוי. במאי וביוני הועסקו אפילו ילדים בני 9 ו- 10. עתה התחילו לארגן ליד ה"רסורטים" שיעורי- השתלמות לנוער העובד, ששימשו גרעין לקורסים מקצועיים ממין זה בשנים הבאות. בקשר להבאת העקורים היהודים ממערב אירופה ולגירושים ההמוניים נצטמצמה גם ה"קולוניה" של הילדים במארישין. חלק מבנייניה הוסבו למעונות לעקורים אלה, וילדים רבים שבו לגיטו, אל הוריהם; חלקם גורשו יחד עמם. באפריל 1942 הודיע היו"ר על חידוש ה"קולוניה", אלא שאופיה ישתנה: היא תשמש פנימייה לילדי הורים עובדים. אולם ה"קולוניה" בצורתה זו לא האריכה ימים - היא חוסלה בימי ה"שפרה". עם גירוש אחרון זה חוסלו כל שרידי החינוך הכללי בגיטו.

סגור

השואה
במחצית ספטמבר 1942 היה גיטו לודז' על כ- 90 אלף היהודים שבו הישוב היהודי היחיד בוורטגאו, מלבד מחנות- העבודה של היהודים, הפזורים בתחום הזה. בימי שיא ההשמדה ההמונית של היהודים בפולין הכבושה, בקיץ ובסתיו 1942, ניצל הישוב היהודי בלודז' מחיסול. הוא ניצל כנראה בזכות ייצורו, שהיה גורם ממשי במשק הגרמני. גיטו לודז' הפך להיות ספק זול להפליא של מוצרים מוגמרים ומוגמרים-למחצה למוסדות ופירמות בתחום גרמניה. רבים, שמשכו מהם רווחים עצומים, ועל כן היו מעוניינים בקיומו. בחלקם הניכר היו מוצרי הגיטו מיועדים לצבא הגרמני. גם השלטונות הראשיים של ורטגאו והעירוניים של לודז' ראו בעבודת הגיטו מקור לרווחים גדולים לעצמם. ערך תוצרתו של הגיטו עלה בעיקר על רקע ההרעה במצבו המשקי והצבאי של הרייך החל באביב 1942. על עליית- ערך זו מעיד המשא-ומתן על השליטה בגיטו בין השלטונות הנאציים, שהתחיל במחצית השנייה של 1943. מיפעל האס-אס "אוסטי" (ירטסודניא-טסוא), המנצל כוח-עבודה יהודי במחנות והגוזל את הרכוש היהודי בקנה- מידה גדול בשטח הגנראלגוברנמנט, ביקש להעביר שמה את ה"רסורטים" ואת כוח-העבודה של הגיטו, ולהפכם למחנה-ריכוז ענקי. עם כשלונות צבא-גרמניה בחזית המזרח הותוותה ב- 1944 תכנית הפוכה: להעביר את המכונות ואת האסירים מהמחנות בגנראלגוברנמנט אל גיטו לודז'. שתי התכניות לא מומשו; בפברואר 1944 הגיע לגיטו לודז' משלוח מכונות מהמחנה בפוניאטובה בלבד. החל בספטמבר 1942, משגירשו הנאצים מהגיטו את היהודים "הלא-פרודוקטיביים", היה הגיטו למעשה למחנה- עבודה. כמעט כל מערכת המכונות מהגיטאות שחוסלו בוורטגאו הובאה לגיטו לודז', וכן כל היהודים המסוגלים לעבודת-כפיים או בעלי-מלאכה מומחים, שרידי הסלקציות. כל תושבי הגיטו, הם וילדיהם בני ה- 8- 9 שהצליחו להינצל שוריגהמ) עבדו באורח רשמי. עלתה בהרבה התעסוקה ביחס למספר התושבים, כמומחש בטבלה זו: כלל מספר מספר תושבי הגיטו מיפעלי המועסקים- התאריך בקירוב הייצור הפקידים יהפועלים ספטמבר 1940 158,000 17 ? דצמבר 1940 155,000 36 ? יולי 1941 145,000 45 40,000 בקירוב יולי 1942 102,000 74 68,896 אוגוסט 1942 101,000 91 77,982 ינואר 1943 87,000 96 78,946 אוגוסט 1943 85,000 119 ? דצמבר 1943 83,000 95 74,131 עם עליית תעסוקתם של היהודים בייצור, פחת במידה ניכרת מספר המשולחים אל מחנות-העבודה. בספטמבר- דצמבר 1942 שולחו למחנות 240 איש בלבד, ב- 1943 - 126 איש לחודש בממוצע, ב- 1944 - משלוחים לא גדולים, ורק בפברואר-מארס 1944 - משלוח חד-פעמי גדול (1,700 םירבג), שנדרש על ידי השלטונות למען מחנה-העבודה בסקארז'יסקו- קאמייננה (טנמנרבוגלארנגב). הפיכת הגיטו למחנה-עבודה למעשה גררה פיקוח מחמיר של השלטונות הנאציים על הגיטו, בראש-ובראשונה בתחום הייצור. בוטלה כל יוזמה של המינהל היהודי. רק השלטונות קבעו את סוג הייצור ואת היקפו. הגרמנים התחילו להתערב אף בתחומי-חיים, שעד עתה לא התערבו בהם, לגיטו אבדה "האוטונומיה" שלו, וליו"ר- חלק רב של חופש פעולתו היחסי. בתנאים החדשים עלתה לאין ערוך חשיבותו של המנהל הכללי של ה"רסורטים", אהרן יעקובוביץ'. מוסד חשוב היה עתה גם המחלקה המיוחדת בגיטו-הסקציה במשטרה היהודית המיועדת להחרמת הרכוש ולמאבק בגניבות ובמעילות. עתה הסמיכה הג.פ. את המוסד הזה לפקח על כל מנגנון האספקה ולטפל בכל מוסדות הגיטו. ראש מחלקה זו, דוד גרטלר ולאחר( העלמו המסתורי מהגיטו- מארק רגילק), ואהרן יעקובוביץ' היו זכאים, כמו היו"ר בעצמו, לחלק "טאלונים" אישיים למזון, ובכלל נעשו אישים שווי-ערך ליו"ר. עם הפרודוקטיביזציה של הגיטו צומצם המנגנון המינהלי שלו, וחלק מהצמצומים עשה ביבוב אישית. הוא חיסל כמה וכמה משרדים, ובאחרים צמצם את מספר העובדים. כך חוסלה מחלקת הסעד, ונסגרו מוסדות הסעד כבתי-זקנים, בתי-יתומים וכיוצא באלה, שכן גורשו שוכניהם, ואלה מהם שנותרו בגיטו בחשאי, לא היו זכאים למעשה להתקיים. לאחר ה"שפרה" נשארו בגיטו ללא-טיפול כ- 1,500 ילדים קטנים שניצלו מהגירוש, אך נשארו ללא הורים. היו"ר יזם פעולת-אימוץ של ילדים אלה, והמשפחות המאמצות זכו לתוספת מזון ולהטבות אחרות. למען בני-הנוער בני( 12- 17) בודדים ועובדים הוקמו פנימיות בפיקוח מחנכים. בני- הנוער העובדים הבוגרים בני( 16- 18) כונסו בקולקטיבים עצמאיים קטנים. חדלה להתקיים מחלקת החינוך ואת מקומה נטלה ועדת-ההסבה. צורת-ההוראה היחידה לאחר ה"שפרה" היו קורסים מקצועיים לידה"רסורטים", ומשך הלימודים כמה חודשים. החניכים עבדו פחות שעות בסדנות, למדו מקצוע, יידיש, מתימטיקה, קיבלו שכר מלא ואת המרק המגיע לעובדים. לשם טיפול בבני 2- 9 ששני הוריהם עובדים הוקמו ליד ה"רסורטים" מועדוני-יום בפיקוח מחנכים, ושם גם למדו לימודי יסוד במאי( 1943 היו 17 מועדונים הלאכ). היו"ר ייסד בית-נופש מיוחד ומטבח "לחיזוק" להזנה( תפסונ) למען הילדים העובדים. מיד לאחר ה"שפרה" חיסלו הגרמנים את ועד הרבנים. מעתה ערך קידושין בטקס מקוצר היו"ר בעצמו. צומצמה בהרבה מחלקת הבריאות ומיפעליה, בעיקר בתי החולים, שחוליהם הושמדו ב"שפרה". מיבצעי צמצום נוספים של משרדים ועובדים נעשו עוד פעמיים: באביב 1943 ובאביב 1944. במארס 1944 ביטל ביבוב אישית את מחלקת העבודה, מחלקת כרטיסי-המזון ומחלקת הדיור, והתכוון להקים משרידיהם מרכז מינהלי אחד. לאחר חיסול זה של המוסדות בידי הג.פ. התרחשה תופעה מעניינת: על אף חיסולם, הוסיפו כמה וכמה מוסדות להתקיים, או שהוקמו מחדש על ידי היו"ר כעבור זמן מה בשמות חדשים ובמענים אחרים. כך נתחדשו בהיקף נרחב מחלקת הבריאות ומיפעליה, אף על פי שאינה רשומה כלל בסכימה של מיבנה-מינהל-הגיטו בקיץ 1943 סכימה( שנועדה תונוטלשל), לא המחלקה ולא מיפעליה, ורשומה רק המחלקה הסאניטרית ליד המשרד המרכזי של ה"רסורטים". הסוואה מסוג זה היתה גם סילוק השלטים מחנויות "הדיאטה". כוונת היו"ר היתה, כנראה, שלא לנקר עיניהם של נציגי השלטונות הנאציים, שהיו מרבים לבקר בגיטו בשנים 1943- 1944, בקשר למשא-ומתן על העברת מרכז-ייצור חשוב זה לרשות חברת אס-אס "אוסטי". בתקופת "מחנה-העבודה" אוקטובר( 2491-יולי 1944), ובעיקר בשנת 1943, נשתפרו במידת-מה תנאי-החיים של 90 אלף היהודים שנשארו בו, על אף העבודה הקשה והמתישה החל( בפברואר 1943 הנהיגו הגרמנים יום-עבודה של 10 שעות- 60 שעות לשבוע - והיום הראשון נקבע החונמ-םויכ). נשתפרה מעט התזונה, ואספקת-המזון נעשתה קבועה יותר. עם שיפור האספקה עלה ל- 42 מספר מטבחי- ה"רסורטים". זמן-מה פעלו גם "מטבחי-החיזוק" (2- 4) למבוגרים, ושרתו 28 אלף עובדים שנהנו( מהם במחזורים של 14 םוי), וכן "מטבח-חיזוק" אחד ל- 12 אלף ילדים עובדים. על אף חיסולם של רוב המטבחים הציבוריים מסוג אחר, הוסיף להתקיים המטבח ל"אינטליגנציה". במועדוני-יום הנזכרים לעיל זכו להזנה נוספת כ- 4 אלפים ילדים. גם תנאי-הדיור נשתפרו מעט עם גירוש חלק ניכר של האוכלוסים. מן הראוי לציין, שנותרו בחיים רק החסונים ביותר, שכן החלשים והתשושים גוועו בשנים הראשונות לגיטו, ו- 60 אלף "לא-עובדים" ילדים, זקנים וחולים גורשו. אין תימה איפוא, כי לאחר ה"שפרה" ירדה התמותה במידה נכרת, ועמדה באוקטובר 1942 על 4.5 פרומיל, בהשוואה ל- 17.3 פרומיל באוגוסט 1942.

סגור

השואה
גירוש מודרג של אוכלוסי הגיטו התחיל ביוני 1944, עם ההרעה במצב הצבאי של הרייך. ב- 15.6.1944, כשהיו בגיטו למעלה מ- 76 אלף יהודים, דרשו השלטונות הגרמניים מהיו"ר לספק כל שבוע 3,000 איש לגירוש, החל ב- 21.6. היו"ר קרא לתושבים להתייצב מרצונם, ומנהלי ה"רסורטים" נצטוו להכין רשימות העובדים המיועדים לגירוש. משלוח- המגורשים הראשון יצא ב- 23.6, ומאז יצא משלוח חדש מדי ימים אחדים. מנהלי המוסדות וה"רסורטים", שהקימו ועדה מיוחדת, קבעו את הרכב הטראנספורטים. פעלה אז גם ועדת-גירוש והרכבה כהרכב הוועדה שפעלה בשעת גירושי 1942. סמכויותיהן של שתי הוועדות אינן ניתנות לתיחום. ב- 15.7, כשהיו בגיטו כ- 69 אלף יהודים החל( ב- 23.6 גורשו למעלה מ- 7 אלפים םידוהי), נפסק לפתע הגירוש בפקודת הג.פ. כמשוער, היתה ההפוגה קשורה במשא-ומתן בין השלטונות הנאציים המרכזיים בדבר השארת גיטו לודז' כמרכז-ייצור חשוב. אולם כעבור שבועיים, ב- 1.8.1944, הגיעו לגיטו ראש הג.פ. וראש העיר לודז', ולמחרת נתפרסמה הודעה, כי הגיטו יפינה, והפועלים יוסעו עם בני משפחותיהם לפי ה"רסורטים". הראשונים בתור יהיו החייטים. מעתה הופיעו כל שני-ושלישי הודעות, הקוראות לעובדי ה"רסורטים" להתייצב עם משפחותיהם בתחנת מארישין. בעת ובעונה אחת עיכבה ועדת-המנהלים הנ"ל את כרטיסי-המזון של העובדים שנקראו להתייצב. בפקודת ה-ג.פ. נסגרו ה"רסורטים" שנמנו בהודעות ומכונותיהם נארזו. אף על פי כן לא התייצבו תושבי הגיטו, ולא עזרו נאומי היו"ר ונאומו של ביבוב, שהבטיח תנאים טובים מחוץ לגיטו ואיים בעונשים חמורים על אי-ציות. נוכח התנגדות פאסיבית זו של האוכלוסים, ציווה ביבוב להתחיל ב- 7.8.1944 את הגירוש. בעזרת השוטרים היהודים חסמו השוטרים הגרמנים חלקים מסויימים בגיטו, סגרו רחובות, הקיפו בתים, הוציאו את האנשים מדירותיהם והוליכו אותם אל תחנות- האיסוף. מעתה יצאו יום-יום את הגיטו משלוחי-מגורשים גדולים. ואכן, המשלוחים של יהודי לודז' בתקופה 15.7- 23.6 כוונו למחנות-עבודה שונים, אך החל ב- 7.8 הופנו המשלוחים בוודאי לאושוויץ בלבד, ואפילו יהודי המקום ידעו על כך מהפתקים שנמצאו בקרונות הריקים החוזרים. בגיטו נשתרר תוהו-ובוהו. יהודים נמלטו מחלק אחד של הגיטו אל השני, התקינו מחבואים. אולם יהודים רבים התחילו להתייצב "מרצונם הטוב" בבית-הסוהר של הגיטו, ששימש תחנת- איסוף, ובתחנת מארישין, כדי למנוע את פירוד המשפחה ולחסוך מעצמם את פעולת-הגירוש הברוטאלית. עם הת- רוקנות הגיטו צמצמה הג.פ. את שטחו, ואסרה, באיום בעונש-מוות, להכנס לשטח שנתרוקן, כדי למנוע אפשרות להתחבא שם. יהודים שנמצאו בשטחים האסורים-בכניסה, נורו. בחלקים שנתפנו נותרו באורח-זמני רק כמה "רסורטים" בצוות מופחת, הם ומשפחותיהם. הפועלים האלה עוד המשיכו בעבודתם או ארזו את המכונות לשם הוצאתן. עוד נותרו בתי-החולים וקבוצות הרופאים והרוקחים שגרו בתחומם. נותרה עוד המשטרה היהודית, הכבאים, בית הסוהר וצוותו, מובילי הצואה ופועלי התחנה במארישין. אך גם מוסדות אלה סולקו בהדרגה ועובדיהם גורשו. ב- 21.8 עוד היו בגיטו למעלה מ- 61 אלף יהודים. ב- 29.8 יצא משלוח- המגורשים האחרון. בגיטו נותרו רק שני מחנות-איסוף ברחוב( לאגייבניצקה 36 ו- 63) ובשניהם כ- 600 יהודים, רובם פועלים בעלי מקצוע ומהנדסים עם משפחותיהם, אשר ביבוב התכוון לשלוח אותם לגרמניה לקניגסווסטרהאוזן( ןדזרדלו), שם אמר להקים בתי-חרושת. במחנות-האיסוף נמצאו גם מספר רופאים ומשפחותיהם, ומספר ניכר של בעלי-פרוטקציה. התושבים של אחד המחנות האלה שולחו באוקטובר 1944 לאוראניינבורג, והשני- ליעד בלתי-ידוע. בתחום הגיטו נשארו כ- 600 יהודים ברחוב( יעקובה 16) שנועדו לסדר את השטח ולאסוף את רכושם של המגורשים. כמה מאות יהודים התחבאו בגיטו, ועם גילוי מחבואיהם על ידי הגרמנים, צורפו אף הם, לקבוצה זו, או הצטרפו מרצונם באופן חצי-לגאלי. יהודים אלה שוחררו על ידי הצבא האדום בינואר 1945. חלק ניכר יחסית של יהודים שגורשו מגיטו לודז' בתקופת חיסולו יוני-אוקטובר( 1944) - ומספרם מגיע בוודאי לרבבה - בילו את המלחמה. המשק המתמוטט של גרמניה הנאצית היה זקוק אז למספר רב והולך של כוח-עבודה. יהודים רבים מלודז' לא הושמדו מיד לאחר בואם לאושוויץ, אלא נוצלו לעבודה בסניפי המחנה ובמחנות-ריכוז או מחנות-עבודה אחרים, לשם נשלחו. מראשית אוקטובר 1944 הואט גם קצב פעולתו של מנגנון-ההשמדה באושוויץ גופא. מאזן האוכלוסים היהודים בלודז' בתקופת מלחמת העולם II-ה האוכלוסים היהודים בלודז' לפני פרוץ מלחמת העולם II-ה כ- 233,300 יהודים שנתוספו בתקופת הכיבוש * עקורים( שהובאו בשנים 1941- 1942 מוולוצלאווק והסביבה, ממערב-אירופה, שרידי היהודים הדשה-ירעמ) כ- 38,500 הירידה במספר האוכלוסים היהודים בלודז' בתקופת הכיבוש: א. פטירות לפני סגירת הגיטו אוקטובר( 1939 - אפריל 1940) 2,541 ב. פטירות בגיטו הסגור מאי( 1940 - יולי 1944) כ- 43,500** ג. מועברים לגנראלגוברנמנט ופליטים "מר- צונם" מלודז' ספטמבר( 9391-אפריל 1940) כ- 70,000 ד. משולחים למחנות-עבודה (1940- 1944) כ- 15,000 ה. מגורשים למחנה-ההשמדה בחלמנו (1942) 70,849 ו. מגורשים עם חיסול הגיטו, בעיקר לאושוויץ יוני-אוקטובר( 1944) כ- 75,000 הירידה בסה"כ כ- 277,000 מספר היהודים ששוחררו בלודז' על ידי הצבא האדום ינואר( 1945) כ- 900 * לא הובא בחשבון מספר הלידות, בשל אפסותו. ** מספר זה הוא 36.8% של מספר האוכלוסים הממוצע בגיטו בכל תקופה זו, והרי זו תמותה הגדולה פי 5 מתמותת הפולנים בלודז' בימי הכיבוש, וגדולה פי 8 מתמותת היהודים בלודז' לפני המלחמה. אי-ההתאמה בין שני אגפי הסיכום, היינו בין המספר 271,500 היהודים( בלודז' לפני המלחמה - 233,000 ועוד 38,500 ופסותהש) לבין המספר 278,000 בקירוב ירידת( מספר האוכלוסים - כ- 277,000 ועוד מספר המשוחררים, כ- 900), נובע מאי-הדיוק שבמספרים אלה, שבאו ממקורות שונים. מספר היהודים המגורשים או הפליטים מלודז', שבילו את המלחמה במחנות הנאצים ובברית-המועצות, או ב"צד הארי" לא נקבע בדיוק, ולפי אומדן הוא 10- 20 אלף נפש.