כ"ה כסלו ה'תשע"ח

גטו נאדבורנה GHETTO NADWORNA

קהילה בפולין
מחוז: סטאניסלאבוב
נפה: נאדבורנה

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
עם התחלת המלחמה בספטמבר 1939 הגיעו לנאדבורנה פליטים רבים ממערב פולין, וביניהם גם יהודים שבחלקם נשארו במקום. משנכנס לעיר הצבא האדום, לאחר 20.9.1939, הופסקה פעילותם של מוסדות הקהילה והארגונים הפוליטיים. עם זאת ניסו חברים לשעבר בתנועות-נוער ציוניות ליצור קשר ארגוני חשאי ביניהם. היהודים השתלבו בעבודה במפעלים שהולאמו, ובין היתר תפסו משרות ניהול במפעלי "פורסטה" לשעבר. הלאומנים האוקראינים המשיכו לפעול במחתרת באיזור גם לאחר כינון השלטון הסובייטי. בנוסף למעשי ההתנגדות לסובייטים פגעו גם ביהודים; בידיהם נרצחה משפחה יהודית בת 4 נפשות. בסוף יוני 1941 פינו יחידות הצבא הסובייטי את העיר וב- 1.7.1941 נכנס לתוכה הצבא ההונגרי. כמה מאנשי ציבור יהודים נתארגנו בוועד, וחברי הוועד קיימו מגעים עם המושל הצבאי ההונגרי במטרה למנוע התנכלויות מצד האוכלוסיה האוקראינית, אולם הדבר לא עלה בידיהם. באמצע יולי היה פוגרום בנאדבורנה שבמהלכו נהרגו עשרות יהודים. האוקראינים הפיצו שמועה, שהיהודים שיתפו פעולה עם הסובייטים ברצח האסירים האוקראינים שגוויותיהם נמצאו בבורות בסביבת העיר. יצויין שבין ההרוגים הללו היו גם יהודים, שנאסרו זמן קצר לפני פרוץ המלחמה בין גרמניה וברית-המועצות. בספטמבר 1941 הובאו לנאדבורנה כ- 1,000 פליטים יהודים מקארפאטורוס שהיו חסרי נתינות הונגרית. יהודי נאדבורנה הושיטו להם עזרה, פתחו מטבח ציבורי ושיכנו אותם בבתי-הכנסת ובבתים פרטיים. בספטמבר 1941 עברה נאדבורנה לניהולם הישיר של הגרמנים. היהודים נצטוו לענוד סרטים לבנים ועליהם מגן דוד כחול, הם גם נחטפו לעבודת-כפייה. באותה עת הוקם היודנראט. בראשו הועמדו ד"ר מאקסימיליאן של וסגנו יצחק שפירא. באותו חודש נמשכו גם התנפלויות האוקראינים על בני הקהילה. בין הקרבנות היה גם ד"ר שטרר יו"ר האחרון של ועד הקהילה מלפני 1939. ב- 6.10.1941 החלה האקציה הראשונה. הגרמנים ואנשי המשטרה האוקראינית חדרו לבתי היהודים והחלו מרכזים את יושביהם בכיכר ליד הכנסיה. בדרך לכיכר נרצחו רבים שסירבו ללכת למקום הריכוז, או הללו שניסו אחר- כך להימלט מן הכיכר. האוכלוסיה האוקראינית נטלה חלק במצוד אחר היהודים ובהסגרתם. אחר הצהרים הובאו משאיות והיהודים הובלו ליער בוקובינקה, שם נרצחו והושלכו לבורות. במהלך ההוצאה להורג הוכו רבים מכות נמרצות ואכזריות, ובמיוחד התעללו הנאצים ועוזריהם בקשישים, נשים, ילדים ונכים. חלק מן היהודים נקברו חיים. באקציה זו נספו יותר מ- 2,000 איש מיהודי נאדבורנה וגם קבוצות נוספות של יהודים מכפרי הסביבה. בין הנרצחים היו גם פליטים מקארפאטורוס. כעבור כמה ימים השיגו יהודי נאדבורנה את הסכמתם של הגרמנים לכסות את הבורות בבוקובינקה, משום שגוויות הנרצחים התגוללו על פני האדמה. המקום גודר על-ידי בני הקהילה שנותרו בחיים, ואף נאמר קדיש ציבורי לזכר הנספים. דירותיהם של הנרצחים הוחרמו, ומתוכם הוצא הרכוש, שבחלקו נמסר לגרמנים והנותר נשדד על-ידי האוכלוסיה המקומית. בדירות אלו שובנו עתה אנשי המנגנון הגרמני ומשפחות אוקראיניות. לאחר האקציה ביקשו שרידי הקהילה להשיג רשיונות-עבודה במקומות החיוניים למשק הגרמני. במנסרה עבדו יום-יום כ- 600 יהודים, וצעירים יהודים נחטפו בסתיו 1941 למחנות- העבודה באיזור. כבר באביב 1942 הוחל בהכנות להקמת הגיטו. היהודים נדרשו לספק קרשים וחוטי-תיל לשם הקמת גדר סביב השטח שהוקצה למטרה זו. בנאדבורנה הוקמו 2 גיטאות: גיטו א' לכשרים לעבודה ולמועסקים במפעלים חיוניים; בגיטו ב' רוכזו כל מי שלא ניתן היה לנצלם לצורכי המשק ולעבודת-הכפייה, ונקבע בשכונת בתי-הכנסת. רשות המעבר לגיטאות ניתנה עד ל- 30.4.1942, וממועד זה הורשו רק יחידים לצאת מתחומיהם. התנאים בשני הגיטאות ובמיוחד בגיטו ב' היו קשים מנשוא: האנשים מתו ברעב וממגיפות טיפוס-הבהרות והדיזינטריה. מגיטו א' הצליחו קבוצות יהודים ליצור קשר עם האיכרים בכפרי הסביבה, ותמורת חפצי-ערך רכשו כמויות קטנות של מזון והבריחוהו לגיטו. בדרך זו הוקלה שם במקצת מצוקת הרעב. בגיטו ב' היה בית חולים יהודי, אך למעשה הוא לא נועד לטיפול בחולים. מדי פעם היו באים אליו הגרמנים והשוטרים האוקראינים, מוציאים מתוכו קבוצות חולים לבי הקבברות היהודי ורוצחים אותם. לרוב נקברו הללו חיים. הגרמנים ציוו להקים בגיטו ב' בית-יתומים לילדים ששוטטו ברחובות הגיטו לאחר שהוריהם נספו באקציה הראשונה, או מתו בנסיבות אחרות. רוב הילדים שנאספו בו מתו ברעב, משום שלא סופק שום מזון למוסד זה. היודנראט ניסה לארגן עזרה לנזקקים, אולם האמצעים שעלה בידם לגייס למטרה זו בין שרידי הקהילה היו דלים ביותר. בשני הגיטאות נמשך בחודשי הקיץ 1942 רצח יחידים כאשר הגרמנים והאוקראינים היו נכנסים לתוכו ורוצחים יהודים שנתקלו בהם ברחוב, ואפילו בבתים. הטיעון המקובל היה, ש"זכות קיום בגיטו ניתנה רק לאלה שעובדים ולא לאלה שנמצאים בשעות היום בגיטו". באוגוסט 1942 נאסרו מ. של , יו"ר היודנראט וחלק מחברי המועצה. הם הועברו לגיסטאפו בסטאניסלאבוב ושם עונו באכזריות. טענתם של הגרמנים היתה, שחברי היודנראט איפשרו לקבוצת פועלים יהודים לצאת ללא רשות הגיטסאפו מן הגיטו בנאדבורנה לעבודה במפעל-זכוכית בעיר סטרי. היה זה למעשה סכסוך בין רשויות גרמניות שונות, וחברי היודנראט נפלו קרבן לסיכסוך זה. בסיום "החקירה" הוחזרו חברי היודנראט לנאדבורנה, ועל הקהילה הוטלה קונטריבוציה בסך של 25,000 זלוטי. בשל איחור בשעתיים במסירת הכסף הוגדל הקנס ב- 3,000 זלוטי. ניצולי נאדבורנה מעריכים את מידותיו והתנהגותו של מ. של בתנאי הלחץ והטרור הגרמני. בספטמבר 1942 הוצאו מנאדבורנה כמה מאות יהודים לסטאניסלאבוב, בה מצאו את מותם באקציות שנערכו שם באותה תקופה. מקצת מן העובדים הוכנסו למחנה-העבודה שהוקם בנאדבורנה. בקיץ ובסתיו 1942 נמלטו יחידים מן הגיטו וניסו להסתתר ביערות הסביבה, אך לרוב הם נפלו קרבן להלשנות ולרצח מידי האוכלוסיה המקומית וכנופיות הלאומנים האוקראינים "באנדרה" שפעלו באיזור. קבוצות קטנות ויחידים ברחו אף להונגריה. האחים מילבאואר עסקו בגיטו בזיוף ניירות אריים, כדי להקל על בריחה מנאדבורנה. ב- 24.10.1942 התחוללה בנאדבורנה אקציה נוספת. כל היהודים הוכנסו לבית-הכנסת, ולאחר שנשדד רכושם הועברו חלקם לסטאניסלאבוב ושם נרצחו, והאחרים נהרגו במקום. באקציה זו ניספו גם שרידי הקהילות היהודיות בסביבה, שרוכזו בגיטו נאדבורנה במשך כל חודשי הקיץ 1942. ועדיין נותרו במחנה-העבודה בנאדבורנה כמה עשרות בעלי מלאכה, אך גם הם הושמדו בנובמבר 1942 ביער הסמוך. לאחר שחרור העיר בידי הצבא הסובייטי ב- 26.7.44 עזבוה הניצולים היהודים המועטים ששרדו במקום

סגור

הישוב עד מלחה"ע II-ה
מ- 1609 היתה נאדבורנה עיר בבעלות פרטית של האצולה. באותה מאה נפגעה העיר מפלישות הטאטארים, אך במאה ה- 18 הלכה והתפתחה בשל השרותים שניתנו על-ידי תושביה לארמון משפחת פוטוצקי, ששכן בקירבת מקום. במאה ה- 19 הופק בנאדבורנה מלח ממעיינות. כן נתגלה אז במקום נפט, נקדחו בארות והוקם בית-זיקוק. לקראת סוף אותה מאה היתה נאדבורנה למרכז איזורי חשוב ליצוא תוצרת חקלאית ולתעשיית עצים. היישוב היהודי התפתח לקראת סוף המאה ה- 17 ובעיקר במאה ה- 18. במרוצת השנים התרכזו היהודים בטבורה של העיר ובחלק הקרוי "העיר החדשה". ב- 1907 השתוללה דליקה גדולה, שבה עלו באש כ- 100 בתי יהודים וכמה בתי-תפילה. מתחילת קיום הקהילה עסקו יהודי נאדבורנה במסחר ובמלאכה. הם סחרו בדגן, עצים, ביצים, עופות ופטריות. סנדלרים, חייטים, פחחים וזגגים יהודים שרתו את כלל האוכלוסיה בעיר ואת איכרי הסביבה. במחצית השנייה של המאה ה- 19 היו בבעלות יהודית בארות-נפט, בתי-זיקוק, מנסרות וטחנות-קמח. ב- 1870 היו בבעלות יהודית מבשלת-בירה ובית-חרושת לגפרורים. עם פיתוח הקייט במקום בראשית המאה ה- 20 היו בידי היהודים בתי מלון, מסעדות ורוב בתי-המרזח. ענף העגלונות היה ברובו בידי יהודים. ב- 1909 הועסקו כ- 100 פועלות יהודיות במלאכה ביתית, בעיקר באריגה ובטוויה. בסוף המאה ה- 19 ישבו במקום רופא יהודי ו- 3 מיילדות. ב- 1901 התארגנה בנאדבורנה קבוצת זבנים להטבת תנאי עבודתם. לפני מלחמת-העולם הראשונה הוקמה "קופת אשראי" לסוחרים ולבעלי-מלאכה. הרוסים כבשו את נאדבורנה בסוף 1914, אולם במהלך הקרבות נאלצו לסגת ממנה פעמים אחדות. ב- 1915 הם הגלו רבים מבין הגברים היהודים, שלא הצליחו להימלט מן העיר. יחידות הקוזאקים התעללו בנשים ואף בילדים. עם כינון שלטון הרפובליקה האוקראינית המערבית ב- 1918, התארגנו בנאדבורנה קבוצות צעירים יהודים להגנה עצמית מפני הפורעים האוקראינים. ב- 1920 נרצחו בידי כנופיות פטלורה 6 יהודים מבני המקום ורבים נפצעו. במלחמת-העולם הראשונה נפגעה קשה הכלכלה היהודית והיה הכרח לשקמה עם סיום המלחמה. בראשית שנות ה- 20 הוקם מפעל לעיבוד-עץ "זטפרול" בבעלות יהודית, שסיפק עצי-אריזה לייצוא. משפחות יהודיות רבות מצאו בו את פרנסתן. כן עבדו בו החלוצים מפלוגות ההכשרה שבעיר. בעיר פעלה חברה "פורסטה" להחכרת יערות באיזור מידי המימשל הפולני, לשם כריתת עצים והכנתם ליצוא. מפעיליה ומנהליה של חברה זו היו יהודים. בגלל התער- בות חוגים אנטישמיים פולניים ואוקראינים הופסק ב- 1937 החוזה עם החברה, והיהודים נושלו מעבודתם. בבית- החרושת לזכוכית שהוקם ב- 1939 עבדו 40 פועלים יהודים. רוב הסוחרים היהודים היו מאורגנים באיגוד הסוחרים "אחוה", ואילו בעלי-מלאכה ב"יד חרוצים". קופת גמ"ח ניסתה לסייע לסוחרים ולבעלי מלאכה שהיו נתונים במצוקה כלכלית; ב- 1936- 1937 ניתנו 68 הלוואות בסך כולל של 6,810 זלוטי. קהילה עצמאית ולה רב משלה היתה קיימת בנאדבורנה כבר באמצע המאה ה- 18. ב- 1765 כיהן ברבנות ר' אהרון בן אביגדור; הוא חתם על רשימה של חלוקת מס-הגולגולת בין קהילות רייסן. על חשיבותה של קהילת נאדבורנה בתחילת השלטון האוסטרי תעיד העובדה, שב- 1785 ראו השלטונות האוסטריים לנכון להקים במקום בית-ספר מיסודו של ה. הומברג, אולם למעשה בית-ספר זה לא נתקיים. במחצית הראשונה של המאה ה- 18 שימשה נאדבורנה מקום חשוב לתנועה החסידית. באמצע המאה ה- 18 גברה בקהילה השפעתם של הפראנקיסטים. לייב קריסא מנאדבורנה היה שייך לכת הפראנקיסטית, ובוויכוח בקאמיינייץ-פודולסקי ב- 1757 העליל על היהודים שהם משתמשים, כביכול, בדם נוצרים לפולחן דתם. לייב קריסא התנצר ושמו הוסב לדומינוק אנטוני קריסינסקי. מבין הרבנים שכיהנו בנאדבורנה במאה ה- 19 ידועים לנו ר' צבי-הירש, מחבר "צמח ה' לצבי" - פרוש על הגדה של פסח , "שפתי קדושים" - פירוש על תהילים, ו"מילי דאבות" - על פרקי אבות. ר' צבי הירש נפטר ב- 1809. בשנות ה- 30 של המאה ה- 19 כיהן כרבה של נאדבורנה ר' שלמה קוולר. ר' נחום בר' צבי הירש בורשטיין נתמנה לרבה של נאדבורנה ב- 1901. הוא עזב את הקהילה בעת מלחמת-העולם הראשונה ולא חזר אליה. אחריו לא נתקבל איש לתפקיד אב"ד ובקהילת נאדבורנה כיהנו דיינים בלבד. בנאדבורנה ישבו כמה אדמו"רים והבולטים ביניהם היו ר' מרדכי, הידוע בכינויו "מרדכי"לי הנדבורנאי" (1825- 1895), מחבר "גדולת מרדכי"; ור' חיים לייפר ישב( זמן מה גם בובאלסינאטסב) שנספה בשואה. בנאדבורנה היו יותר מ- 20 בתי תפילה, מהם קלויזים של כל הזרמים החסידיים שבאיזור: חסידי קוסוב, ויז'ניץ, צ'ורטקוב, אוטיניה ובלז. חוגים ציונים נתארגנו בנאדבורנה בשנות ה- 90 של המאה ה- 19. ב- 1899 נוסדה אגודת "ציון", ואילו קבוצה של אנשי המזרחי החלה לפעול ב- 1913. לפני מלחמת-העולם הראשונה נתקיים בנאדבורנה חוג של סוציאליסטים יהודים. בין שתי מלחמות-העולם חודשה והורחבה פעילותן של המפלגות הפוליטיות. בנאדבורנה היו סניפים של התאחדות - פועלי ציון, הציונים הכלליים, הרביזיוניסטים, המזרחי והפועל המזרחי, וכן קבוצת פעילים של ציונים ראדיקאלים על( רמשמה). ו"העובד" - איגוד בעלי מלאכה, שהיה נתון להשפעת התאחדות - פועלי-ציון. בשנות ה- 30 נוסדו ויצ"ו, הסתדרות אקדמאים ציונים, וארגון ציוני על-מפלגתי מקומי "יהודיה". מתנועות-הנוער נתקיימו במקום. החלוץ מ(- 1924), החלוץ הכלל ציוני, הנוער הציוני, אחוה וצעירי אחוה, השומר הצעיר, בית"ר מ(- 1926), השחר, גורדוניה- בוסליה, דרור מ(- 1930). בנאדבורנה ובסביבה הקרובה היה ריכוז של הכשרות חלוציות. פלוגות-הכשרה של החלוץ, גורדוניה, החלוץ הכללי-ציוני, הכשרה ראשונה של בית"ר בפולין מ(- 1929) ושל המזרחי. החלוצים עבדו במפעלים שבבעלות יהודית. על יחסי-הכוחות בין הזרמים הציונים ניתן ללמוד על-פי תוצאות ההצבעה לקונגרסים הציוניים: ציונים התאחדות ליגה למען מפלגת ציונים השנה כלליים המזרחי פועלי ציון א"י העובדת רביזיוניסטים המ 1927 45 32 52 - 1 1931 118 48 311 - 102 1933 167 16 - 316 79 1935 227 57 - 452 - 1939 135 60 - 280 - בנאדבורנה נתקיימו גם סניפים של אגודת ישראל והבונד. כמה וכמה צעירים יהודים נמנו עם חברי המפלגה הקומוניסטית או אוהדיה. עד אמצע המאה ה- 19 קיבלו רוב ילדי ישראל בנאדבורנה חינוך במוסדות מסורתיים - בחדרים ובבתי-מדרש. במאה ה- 19 גדל מספר התלמידים היהודים בבתי-הספר הכלליים. ב- 1905 נפתחו קורסים לעברית במסגרת "שפה ברורה"; למדו בהם 40 תלמידים ו- 60 תלמידות. ב- 1906 למדו עברית בנאדבורנה 14 תלמידים ו- 120 תלמידות. מאמצע שנות ה- 20 נתקיימו קורסים לעברית מטעם "תרבות". ב- 1933 למדו בקורסים אלה 30 ילדים, וב- 1938 פחת מספר הלומדים. ספריה ציבורית היתה קיימת בנאדבורנה עוד מלפני 1914, ולאחר המלחמה היה הכרח לשקמה. בספריה היו קרוב ל- 2,000 כרכים בפולנית יידיש ועברית. חוג לדראמה פעל ליד הארגון "יהודיה". פעילות תרבותית נוספת מצאו ביטוי בהרצאות ובמופעי תרבות שנערכו ביוזמת כל הארגונים הפוליטיים בעיר. באגודות-הספורט "הכוח" ו"מכבי" היו מאורגנות קבוצות-צעירים רבות. בין היוצרים בתחום התרבות והחינוך , ילידי נאדבורנה, יצוין מאיר היבנר - מחנך ומורה לעברית בראשית המאה ה- 20, ב- 1906 היה אחד המולי"ם הבולטים בגאליציה, ב- 1910 הוציא לאור בלבוב "יידישעס פאמיליענבלאט" וב- 1911 קובץ שירים "שירי ציון" ביידיש ובגרמנית. ב- 1920 חיבר והוציא לאור גיאוגראפיה של ארץ-ישראל. שמואל רוזנהאק היה מחנך, הדפיס פליטונים ב"מצפה" ופירסם שירים ומאמרים ב"יידישעס פאמיליענבלאט", היה ראש רשת בתי-הספר העבריים "תרבות" בפולין, ובין מייסדי אוניברסיטת חיפה. בראש ועד הקהילה עמדו על-פי רוב נציגי החוגים החסידיים. ב- 1938 התחרו על השליטה במוסדות הקהילה שתי רשימות. "הגוש הדימוקראטי" שנתמך על-ידי מפלגות השמאל היהודיות, וה"גוש הבורגני" שתמכו בו מפלגות-המרכז הציוניות. האחרון ניצח בבחירות, ובראש ועד הקהילה עמד מטמעו ד"ר מיכאל שטרר. ב- 1927 נבחרו למועצת העיריה 18 יהודים מתוך 48 כלל חברי המועצה. בשנות ה- 30 הלכה וגברה התעמולה האנטישמית, ובעקבותיה אירעו התנפלויות על הרוכלים היהודים בכפרי הסביבה. פולנים, בעלי אחוזות ומפעלים, קראו שלא להעסיק את העגלונים היהודים. לפני ספטמבר 1939 פעלו באיזור במחתרת קבוצות לאומנים אוקראינים, שהתנכלו באוכלוסיה היהודית