ד' כסלו ה'תשע"ח

גליניאני GLINIANY

עיר בפולין
מחוז: טארנופול
נפה: פשמישלאני
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-4,355
• יהודים בשנת 1941: כ- 1,900
• יהודים לאחר השואה: כ- 25 ניצולים

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
גליניאני נוסדה ב- 1397 על-ידי האציל טארנובסקי. באותה שנה קיבלה מאת המלך הפולני מעמד של עיר, ותוך זמן קצר היתה לעיר מלכותית. גליניאני, ששכנה על דרך-המלך מלבוב מזרחה, נהרסה פעמים רבות במאה ה- 16 ובתחילת המאה ה- 17 על-ידי הטאטארים. מסיבה זו הועיד המלך את כל הכנסותיה ממכירת משקאות חריפים לביצור העיר. ב- 1603 היא קיבלה רשות להשתמש בעצים מיערות המלך לביצוריה, למטרה זו אף הוקצב חלק מהאנגריה של איכרי הסביבה. ב- 1648 חנה בעיר צבא פולני גדול שנועד להילחם בקוזאקים. במאה ה- 18 פסקו פלישות הטאטארים לחלק זה של פולין והעיר התבססה. ב- 1772 עברה גליניאני לשלטון אוסטריה. ב- 1919 נכון בה שוב השלטון הפולני. הידיעות הראשונות על יהודים בגליניאני הן משנת 1474, שבה מוזכר חוכר-מיסים יהודי בשם יעקב. בשנים 1582- 1588 חכר את המיסים בגליניאני הסוחר הידוע מלבוב יצחק בן נחמן (נחמנוביץ). באותה תקופה חכרו יהודים את טחנות-הקמח בגליניאני. החוכרים המוזכרים הם: אהרן ריש וחתנו יצחק מלבוב, הרץ יוספוביץ וקלמן, שחכר ב- 1602 את מבשלת הבירה בגליניאני. מצב הביטחון בסביבות גליניאני, כמו ביתר חלקי רייסן, היה רעוע באותו זמן. ב- 1627 נרצחו ליד העיר הסוחר שמואל, אשתו וילדיו. בגזירות ת"ח ות"ט נרצחו כמה וכמה מיהודי המקום. במאה ה- 18, כששקטה הסביבה, נבנה בית-כנסת דמוי-מבצר שעובי קירותיו היה מטר וחצי. בית-כנסת זה, שנבנה בשנים 1704- 1721, הוקם במקום בית-כנסת שקדם לו ואשר היה בנוי מעץ. קהילת גליניאני היתה מסונפת לקהילת לבוב, וכנראה לא היה לה רב משלה עד לאמצע המאה ה- 18. רבה הראשון הידוע לנו הוא ר' נחמן הכהן רפפורט, בנו של רבה המפורסם של לבוב ר' חיים רפפורט. ר' נחמן הכהן רפפורט כיהן בגליניאני בשנות השישים של המאה ה- 18. רבים מיהודי גליניאני נתפסו לכת השבתאית וכן לתורת יעקב פראנק. הללו שהתנצרו באו כנראה מדלת-העם. תעיד על-כך המסורת שרווחה בגליניאני כי חלק מתושבי שני כפרים שכנים הם ממוצא פראנקיסטי. בראשית שלטון אוסטריה הוכבד עול המיסים על יהודי גליניאני כעל כל יהודי גאליציה. רבים מהם התרוששו אולם נמצאה גם שכבה, האמידה בעיקר, של חוכרי המיסים שתפסו גם את רסן השלטון בקהילה. יהודי גליניאני התפרנסו ממסחר, מלאכה, עגלונות, סבלות, ובסוף המאה ה- 19 ובתחילת ה- 20 מועטים בהם היו בעלי מקצועות חופשיים. השכבה העליונה מקרב הסוחרים, והם המעטים, ריכזה את הסחר בתוצרת החקלאית של הסביבה. היא שיווקה אותה למרכזים עירוניים, בעיקר ללבוב. קבוצת-סוחרים גדולה יותר היו בעלי חנויות בעיר. אחריהם, לפי פרנסתם ומעמדם החברתי, היו בעלי הדוכנים בשוק, ואילו עם השכבה התחתונה נמנו הרוכלים שסחרו בכפרים. על השכבה העליונה של הסוחרים יש להוסיף את בעלי בתי-המרזח, ולאחר שאדמו"ר התיישב בגליניאני - אף את בעלי המסעדות. עגלוני גליניאני התפרנסו תחילה מהובלה ללבוב, ולאחר שנסללה בסביבה מסילת-הרכבת היתה פרנסתם על הובלה לתחנת הרכבת, שהיתה מרוחקת 8 ק"מ מהעיר. בסוף המאה ה- 19 התפרנסו בגליניאני 118 איש ממלאכה כלהלן: 27 חייטים ותופרות, 9 סנדלרים, 12 פרוונים, 6 נגרים, 7 אופים, 4 פחחים, 3 זגגים, 8 קצבים, 10 רוקמי-שטיחים ו- 37 אחרים (צבעים, בנאים, כובענים, בוני-תנורים, ספרים ומייצרי מי-סודה). בעיר נמצאו אז גם 7 כלי-זמרים. בסוף המאה ה- 19 הוקם על-ידי ה"הילפספאריין" בווינה כעין "מפעל גרביים" שהעסיק בנות יהודיות. יהודי גליניאני העניים היו יוצאים בקיץ, בעונת הקציר, לעבוד בשדות של בעלי האחוזות והאיכרים האמידים שבסביבה. הארגון הראשון של בעלי-מלאכה יהודים הוקם ב- 1801 והוא "חברת פועלי צדק חייטים", שהפך לאחר מאה שנה ל"יד חרוצים", ובו התאגדו כל שאר בעלי-המלאכה. בתחילה פעל ארגון זה בשיטות מסורתיות, הקים בית תפילה לחבריו, תרם כל כמה שנים ספר-תורה לבית-כנסת שלו ועסק בעזרה הדדית. בסוף המאה ה- 19 נהנו היהודים מנדיבות-לבם של אחדים מהנוצרים העשירים בעיר. יצוינו כאן רק שלושה מהם: הכומר האוקראיני העשיר ראשטולוביץ, שהקים בנק פרטי, העסיק בו פקידים יהודים ונתן הלוואות לנצרכים יהודים בתנאים נוחים ביותר; הנוטריון הפולני קרבר, שנתן הלוואות בסכומים ניכרים לנצרכים יהודים ולפני מותו ציווה לקרוע את השטרות של היהודים החייבים לו כסף; בעל בית-מרקחת פולני, בריקנר, שאסף כספים בין יהודים ונוצרים ושלח יהודים חולים לריפוי, ובהעדר המפרנסים תמך במשפחותיהם. ב- 1906 הוקם בנק יהודי ראשון והוא "הקופה להלוואה ולחסכון". ב- 1909 קם מוסד כספי נוסף: "האגודה לאשראי". את הקהילה ניהלו מתחילת השלטון האוסטרי עד ראשית המאה ה- 20 נציגי המשפחות העשירות, שהיו עד אמצע המאה ה- 19 גם גובי המיסים. ביניהם יצוין מיכל רוזן, שעמד בראש הקהילה שנים רבות. בתקופה האוסטרית כיהנו כרבנים בגליניאני: ר' צבי ב"ר דוד, בעל "משיבת נפש" ו"נשמת צבי". אחריו בא ר' דוד ב"ר משה כהנא מפומוז'אני, בעל "מראה כהן" "אהבת דוד ויונתן" ו"נפש דוד". ר' דוד כיהן בשנות ה- 20 של המאה ה- 19 והקים את חברת "ביקור חולים" שעזרה לחולים ואף קיימה כעין בית-חולים ("הקדש") ליד בית-הכנסת הגדול. במקומו בא ר' מאיר קראסניפולר בעל "יד המאיר". ר' מאיר עבר לברודי ובה נפטר. את כסאו ירש ר' יהודה-צבי ב"ר משה מסאמבור בעל "דעת קדושים". מגליניאני עבר לכהן כרבה של רוזדול. אחריו כיהן ברבנות בגליניאני ר' אברהם אליינובר, בעל "תולדות אברהם" ו"זרע יצחק". בשנות ה- 40 של המאה ה- 19 ישב על כיסא הרבנות ר' אריה-לייבוש רפופורט, נצר למשפחת רפופורט המפורסמת (נפטר ב- 1848). במקומו בא ר' שלמה-זלמן רוזן, אחיו של ראש הקהילה מיכל רוזן, והוא כיהן עד לפטירתו ב- 1874. על כסאו עלה ר' יצחק-אליעזר גרינברג, חתנו של האדמו"ר המקומי. ב- 1910 נבחר כרבה של גליניאני העילוי מסוצ'אבה, ר' מאיר שפירא. בן 24 היה ר' מאיר שפירא בעלותו על כס הרבנות, וכבר נודע כתלמיד-חכם מובהק. ב- 1920 נבחר כרבה של סאנוק ממנה עבר לפיוטרקוב שבפולין, ואחרי שהקים את ישיבת חכמי לובלין עבר ללובלין וכיהן בה כראש ישיבה. ר' מאיר שפירא היה ממייסדי "אגודת ישראל". באמצע המאה ה- 19 התיישב בגליניאני האדמו"ר ר' יחיאל-מיכל מושקוביץ, נינו של המגיד יחיאל-מיכל מזלוצ'וב וחתנו של ר' מאיר מפשמישלאני. נוהגו באדמו"רות היה שונה מהמקובל בגאליציה; התפילות התנהלו בשקט, ואת ה"שיריים" חילק במזלג ולא כנהוג בידיים. הוא לא עסק בריפוי חולים ובגירוש דיבוקים, אלא יעץ בענייני כספים, משפחה וחינוך. ר' יחיאל-מיכל נפטר ב- 1871. במקומו בא בנו ר' בצלאל, שהקים חצר גדולה עם בית-מדרש מפואר, ומקווה מיוחד לו ולחסידיו. היו לו הרבה משרתים וגבאים. כיוון שהתערב גם בחיים הפנימיים של הקהילה היו לו גם הרבה מתנגדים. הוא הקים בית-כנסת בצפת והחזיק מעין "כולל" משלו. ר' בצלאל נפטר ב- 1915 בבולחוב ובה הובא למנוחות. על כסאו עלה בנו ר' חיים שנפטר בגיל צעיר, ב- 1921. מחברות הצדקה פעלו בגליניאני "לינת צדק", שחבריה קיימו משמרות ליד החולים , "נושאי המיטה" שדאגו למניין בבית האבלים ו"תומכי עניים" שעזרתם בעיקר היתה באספקת עצי-הסקה לנצרכים בחורף. עד סוף המאה ה- 19 למדו כמעט כל ילדי ישראל בחדרים המסורתיים, ורק יחידים למדו בבית-הספר העממי הכללי שבעיר והמשיכו את לימודיהם בלבוב. ב- 1895, לאחר הדליקה הגדולה שפקדה את גליניאני, הוקם בה בית-ספר מיסודו של הבארון הירש. עם מוריו נמנה מאיר בלבן, סטודנט באותו זמן ולימים היסטוריון נודע. בית-ספר זה הנחיל לתלמידיו, נוסף להשכלה כללית בסיסית, גם לימודי יהדות ומקצוע (חרטות-עץ ונגרות). ילדי בית-הספר קיבלו גם הלבשה, הנעלה וכן הזנה נוספת. כשסיימו את לימודיהם לאחר 4 שנים טיפלה בהם הקרן של הבארון הירש ועזרה לקידומם. ליד בית-ספר זה, שעבר לאחר שנים מועטות לבנין משלו, התקיימו קורסים למבוגרים, בהם לימדו קרוא וכתוב בשפת המדינה ואף חשבונאות פשוטה. ההסתדרות הציונית נוסדה בגליניאני ב- 1898. תחילה התקיימה כסניף "אהבת ציון" בטארנוב ולא קיבלה אישור מהשלטונות לקיומה העצמאי. ב- 1906 בא לגליניאני ד"ר יעקב קורקיס ואשתו מרים, ובהשפעתו קיבלה ההסתדרות הציונית במקום אישור רשמי ונקראה "ציון". מרים קורקיס הקימה איגוד נשים ציוניות "מרים". ד"ר קורקיס נבחר לסגן ראש הקהילה ולסגן ראש העיריה. ביוזמתו הוקם בית עם יהודי בגליניאני, שהיה הראשון מסוגו בגאליציה. בבניין זה שכנה הספריה. היה בו אולם להרצאות ולהתעמלות, ולידו הוקם המועדון "טוינבי-האלה", שבו הרצו ד"ר קורקיס, מאיר בלבן ועוד כמה מאנשי האינטליגנציה היהודית שהתיישבו בגליניאני. ליד בית העם הוקם מטבח לילדים נצרכים, שבו קיבלו הללו יום-יום כוס חלב חם ולחמניה. בהשפעת ד"ר קורקיס נקרא אחד מרחובות גליניאני על-שם תיאודור הרצל. ב- 1905 הוקם סניף פועלי ציון ובו כ- 30 חברים. ההסתדרות הציונית הקימה ב- 1909 בית-ספר עברי משלים מיסודה של "שפה ברורה". ב- 1912 יסד הרב מאיר שפירא חדר מתוקן בשם "בני תורה". בחדר זה לימדו גם מקצת מלימודי חול והתלמידים היו נבחנים ומקבלים ציונים. בתחילת מלחמת-העולם הראשונה ברחו רוב יהודי גליניאני מעירם. חלקם הגיעו רק ללבוב וכשהרוסים כבשו גם את לבוב חזרו לעירם. בית-הכנסת ובית-העם עלו באש ורבים מבתיהם היו שדודים. הם פנו למפקד העיר, פולני במוצאו, והלה ציווה על האוכלוסיה המקומית הנוצרית להחזיר את רכוש היהודים. כשהללו לא נחפזו למלא אחר פקודתו, ציווה להלקות כמה מראשי הבוזזים. הרכוש היהודי הוחזר והופקד למשמרת בבית האדמו"ר ובבית-הספר מיסודו של הבארון הירש. קודם שהרוסים עזבו את העיר באפריל 1915, לקחו אתם בני-ערובה יהודים שהגיעו עד למחוז קאזאן. רובם חזרו לאחר המלחמה לביתם. כשחזר הצבא האוסטרי וכבש את העיר, גויסו רוב הגברים היהודים לצבא. באותו זמן פרצה בעיר מגיפת כולירה ורבו היתומים. לעזרת הנזקקים נחלצו העיריה והקהילה שהקימו מטבח עממי חינם ל- 200 יהודים וכן בית-יתומים שבו עשו 50 חניכים. המוסד הזה נסתייע הרבה בד"ר קורקיס שישב בווינה ומשם גייס כספים בארצות-הברית ובאימפריה האוסטרית. הרבה עשה לעזרת הנזקקים הרב מאיר שפירא, שישב בעת ההיא בטארנופול. ב- 1916, כשהתחילה האופנסיבה הרוסית, הועבר בית-היתומים על-ידי אשר בוכבינדר (כורך) לביילסקו, ובה זכו היתומים לתנאי קיום נוחים. בזמן הרפובליקה האוקראינית המערבית הפסידו יהודים רבים חלק מרכושם בגלל המטבע האוקראיני החדש שהיה חסר-ערך. לפני התמוטטות הרפובליקה התארגנה במקום קבוצת מתפרעים כדי לפגוע ביהודים. האחרונים ניצלו הודות לסרן יהודי ששירת בצבא האוקראיני והוא שמנע את הפוגרום. כשהפולנים נכנסו לגליניאני פגעו חייליהם ביהודים. הם גזזו ואף מרטו את זקניהם והאשימו אותם בשיתוף-פעולה עם האוקראינים

סגור

בין שתי המלחמות
לעזרת יהודי גליניאני, שמספרם התמעט בעקבות אירועי המלחמה, התגייסו בני עירם בארצות-הברית ושלחו עזרה כספית נדיבה לבני משפחותיהם ולקהילה בכלל. לפי הערכות של ארגון בני גליניאני בארצות-הברית נשלחו בשנים 1918- 1939 כ- 30,000 דולר ליהודי גליניאני. בסיוע זה שוקמו חלק מן היהודים, הקהילה עלה בידה לשפץ את בית-הכנסת שעלה באש, את בית המרחץ, את בית-המדרש ואף לבנות מחדש את בית-העם. בתקופה שבין שתי המלחמות עמדו היהודים בתחרות קשה עם האוקראינים והפולנים. הראשונים הקימו חנות קואופרטיבית, מחלבה מודרנית ומוסד לריכוז תוצרת חקלאית אחרת. כן קמה אינטליגנציה מקצועית אוקראינית, שנתפסה לרוח לאומנית ואחר כך היתה אף לחסידת הנאציזם, ואין צורך לומר שהתייחסה באיבה ליהודים. גם הפולנים הקימו קואופרטיב לשיווק, בנוסף לחנויותיהם הפרטיות ששוכנו במרכז העיירה, והם התחרו ביהודים. ואילו היהודים המשיכו להתפרנס באותה תקופה ממסחר, מלאכה, עגלונות, ענף ההארחה, ובמקצת ממקצועות חופשיים (עורכי-דין ורופאים). בין המוסדות הכספיים שעמדו לרשות. היהודים יצויין ה"מוסד לאשראי" שנתן ב- 1929 441 הלוואות בסך של 202,950 זלוטי. רוב הכסף של המוסד הזה בא מהג'וינט ומבני העיר בארצות-הברית. מוסד כספי שני היה קופת גמ"ח, שנתנה בשנות ה- 30 הראשונות כל שנה בממוצע כ- 50 הלוואות, בסך שנתי של כ- 3,750 זלוטי. בין הלווים מקופה זו ב- 1934 היו 64 בעלי-מלאכה, 82 סוחרים זעירים, 14 פועלים, 10 חקלאים ו- 32 אחרים. מבין המפלגות היהודיות היתה מפלגת הציונים הכלליים החזקה ביותר. שנייה בחשיבותה היתה אגודת ישראל שראשית קיומה משנת 1914 כשנסע הרב מאיר שפירא לכינוסה הראשון בגאליציה בלבוב. שתי המפלגות האלה שיתפו פעולה ביניהן ועמדו יחד נגד קומץ המתבוללים מצד אחד וחסידי אדמו"רי גאליציה, מצד אחר. ועוד ראויות לציון המפלגות הציוניות, פועלי ציון, התאחדות, מספר חברי המזרחי, חברים מועטים במפלגה הרביזיוניסטית וציונים ראדיקאליים. תנועת-הנוער המבוססת ביותר היתה "אחוה", שפעלה יחד עם "הנוער הציוני" ולהם כ- 100 חברים וכן נמצאו במקום תנועות קטנות יותר, השומר הצעיר, בית"ר וגורדוניה. מועדוני כל התנועות היו בבניין בית-הספר מיסודו של הבארון הירש, שחדל לפעול ב- 1925. בבחירות לעיריה, שהתקיימו ב- 1927 קיבלו היהודים 22 מאנדאטים מכלל 48 מאנדאטים (מהם קיבלו הציונים 11 מאנדאטים, אגודת ישראל - 7, בעלי-מלאכה - 2, ואילו הסוחרים ובלתי-מפלגתיים - מאנדאט אחד לכל אחד. בבחירות לעיריה ב- 1934 השתתפו הציונים ואגודת ישראל ברשימה אחת, וממנה נבחרו מבין 12 נבחרים 3 ציונים ואחד בלתי-מפלגתי. כשנבחרו נציגי הציונים לסגן-ראש העיריה ולחבר ראשות העיר, נכנסו במקומם למועצת העיריה 2 חברי אגודת ישראל. בקהילה שלטו עד 1924 החוגים המסורתיים. בבחירות שהתקיימו באותה שנה ניצחה הרשימה הלאומית (ציונים ואגודת ישראל) ולראש הקהילה נבחר הציוני ד"ר טננבוים. גם בבחירות שהתקיימו ב- 1928 ניצחה רשימה זו, ולראש הקהילה נבחר ד"ר נאס, שכיהן בתפקיד זה עד למלחמת-העולם השנייה. לאחר שעזב הרב מאיר שפירא את גליניאני, לא נבחר רב במקומו. כדיינים כיהנו תחילה ר' יחזקאל הוכברג ור' אריה גוטסמן ואחר-כך הצטרף אליהם ר' יצחק אפרתי חתנו של האדמו"ר ר' בצלאל מושקוביץ, שכיהן גם כדיין וגם כאדמו"ר. הקהילה קיימה מטבח עממי בחורף, ובו חולקו חינם או במחיר סמלי ארוחות חמות. הקהילה חילקה גם עצי-הסקה חינם לנצרכים. לידה פעלה ועדה לטיפול ביתומים, שחלקם סודרו בבתים פרטיים וחלקם בבתי-יתומים בערים אחרות. בחסות הקהילה התקיימו בכל שנה מפעלי קמחא דפסחא. בראשית שנות ה- 20 נעשה נסיון לקיים את בית-הספר מיסודו של הבארון הירש, אבל הנסיון לא עלה יפה מחוסר כספים ובית-הספר נסגר כאמור סופית ב- 1925. כנגד זה המשיך להתפתח החדר המתוקן מיסודו של הרב מאיר שפירא והיה לבית-ספר יהודי מוכר על-ידי השלטונות. לצד לימודי קודש הורו בו גם לימודי חול. תלמידי בתי-ספר עממיים השלימו את לימודי היהדות בבית-הספר "שפה ברורה". ב- 1922 נוסד על-ידי אשתו של ראש-הקהילה טננבוים, בית-ספר מקצועי לבנות, שבו לימדו תפירה, ריקמה וסריגה. בית-ספר זה ערך תערוכה של עבודות תלמידותיו בלבוב והתערוכה זכתה להוקרה רבה. בית-הספר נעזר על-ידי בני העיר בארה"ב והתקיים עד למלחמת-העולם השנייה. בתחום התרבות פעלה בעיקר אגודת "התחיה". אגודה זו קיימה ספריה, חוג דראמטי וכן חידשה את פעולות ה"טוינבי-האלה" שמלפני המלחמה. ההרצאות התקיימו בבית העם המחודש כ- 3 פעמים בשבוע. בנוסף ל"התחיה" היתה פעילה בשדה התרבות גם האגודה "יד חרוצים". על יד זו התקיים חוג לדראמה. בתקופה הנדונה התחילה, כאמור, ההסתה נגד יהודי גליניאני. נוסף להקמת הקואופרטיבים והחנויות הנוצריות, התנהלה גם תעמולה אנטישמית בסיסמה "קנה רק אצל בן-עמך". בסביבות העיר נרצחו רוכלים יהודים, האחד ב- 1930 והשני ב- 1937, אבל אפשר שמקרי רצח אלה היו רק על רקע של שוד. בעקבות חוק השחיטה איבדו את פרנסתם 15 מתוך 16 בעלי איטליזים

סגור

במלחה"ע ה - II
זמן קצר לאחר שבאו הסובייטים אל גליניאני בספטמבר 1939 פסקה פעילות יהודית ציבורית, למעט ענייני הדת. מוסדות הקהילה נסגרו. המסגרות המפלגתיות מלפני המלחמה חדלו מלהתקיים. ב- 1940 נאסרו והוגלו לברית-המועצות כמה בעלי מפעלים, סוחרים אמידים, ציונים פעילים, אנשי הבונד ויהודים שהואשמו בעבירות כלכליות. בין הנאסרים היה ד"ר טננבוים , יו"ר ההסתדרות הציונית. יהודים מאוהדי המשטר החדש מילאו עתה תפקידים חשובים במימשל המקומי. בשנת הלימודים 1939- 1940 נפתח בית-ספר ששפת ההוראה בו היתה יידיש. חלק מן הנוער היהודי יצאו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה בערים הגדולות באיזור. לאחר שפרצה המלחמה בין ברית-המועצות לגרמניה נמלטו בסוף יוני 1941 עם הצבא הסובייטי הנסוג גם קבוצות יהודים. ב- 1.7.1941 נכבשה העיר על-ידי הגרמנים. למחרת נרצחו בידי האוקראינים מספר יהודים בכפר הסמוך קורוביצה ופרשה זו הגבירה את המתיחות בין היהודים בגליניאני עצמה. ב- 3.7.1941 שרפו הגרמנים ספרי-תורה. כעבור כמה ימים ניתן צו, שעל היהודים לענוד סרטים לבנים ובהם מגן-דוד על הזרוע הימנית. הוחל בחטיפות לעבודת-כפייה. חלק מעבודות אלה לא היו אלא מעשי התעללות והשפלה. ב- 9.7.1941 נצטוו כל הגברים להתייצב תוך מספר שעות בכיכר השוק למיפקד. המטרה המוצהרת למיפקד זה היתה הצורך ברישומם לעבודה. רבים לא נתנו אמון באוקראינים שהיו אחראים לביצוע המיפקד, העדיפו להתחמק ולהסתתר, והדבר עורר את זעמם של האוקראינים שפשטו על בתי היהודים והיכו באכזריות כל אלה שלא התיצבו למיפקד. ב- 11.7.1941 נאסרו 9 יהודים בידי המשטרה האוקראינית. הם נמסרו לגרמנים והוצאו להורג ביער בקירבת העיר. ב- 27.7.1941 ציינו האוקראינים את "יום פטלורה" ותיכננו פרעות ביהודי גליניאני. באותו יום זרמו איכרי הסביבה לעיר. הם החלו בוזזים את הרכוש היהודי ונשקפה גם סכנה מוחשית לפוגרום. הוועד היהודי, שנארגן כבר בראשית יולי, פנה לראשי האוכלוסיה המקומית וביקש את התערבותם למניעת הטבח. ואמנם הפעם נמנעו אבידות בנפש, אך השוד וההתעללויות נמשכו. ב- 22.8.1941 ניתנה הוראה להקים יודנראט. תחילה סירבו פעילי הציבור היהודי להיכלל במוסד זה, שכן חששו שמא יהיה עליהם למלא הוראות הגרמנים. אולם בדיונים הנוקבים שתקיימו בנידון הובעה גם הדעה, שדווקא בימים גורליים אלה זקוקה הקהילה לנציגות אחראית ומסורה כדי להקטין, עד כמה שניתן, את הפגיעות מצד הגרמנים ועוזריהם האוקראינים ולהקל על הגזירות. בני הקהילה הפעילו לחץ מוסרי על פעילי-ציבור אחדים והללו קיבלו את הדין והסכימו להיכלל ביודנראט. כיו"ר היודנראט שימש אהרון הוכברג ועם חבריו נמנו בין היתר אהרינג, זמנזיב, בילינגר, זליג זאנג, האחים נדלר וגאסנבאואר. מתוך העדויות של הניצולים עולה ההערכה, שחברי היודנראט הגנו במסירות על האינטרסים של בני הקהילה. בסוף אוגוסט 1941 הוטלה על יהודי גליניאני קונטריבוציה בסך של מיליון רובל. בשל איחור של 30 דקות שאיחרו חברי היודנראט בבואם למשרדי המועצה המקומית כדי לקבל פרטים מלאים על הקונטריבוציה, הוטל על הקהילה קנס נוסף של 30 אלף רובל. היאוש אחז ביהודי גליניאני לאחר שסבורים היו כי אין ביכולתם לאסוף סכום זה של מיליון ושלושים אלף רובל, ובמיוחד תוך הזמן הקצר שנקבע למילוי צו זה. היודנראט שלח משלחות לשלטונות הגרמניים בפשמישלאני וזלוצ'וב במטרה להשפיע על צמצום סכום הקונטריבוציה, אולם הדבר לא עלה בידיו. בינתיים הוקמה בגליניאני ועדה ציבורית, שכללה את נכבדי הקהילה, לאיסוף הכסף ולחלוקה צודקת של הנטל. בסופו של דבר שולם הכסף, גם אם גרם הדבר להתרוששות בני הקהילה ולהעמקת המצוקה. ב- 26.9.1941 נצטווה היודנראט לשלוח מדי יום 100 איש למחנה-העבודה בקורוביצה. תחילה איפשרו הגרמנים לעובדים לשוב בערב לביתם, אבל באוקטובר של אותה שנה נסגר המחנה והעובדים נכלאו בו. היודנראט ניסה להבטיח ליהודי גליניאני מקומות-עבודה בעיירה עצמה, ובדרך זו למנוע או לצמצם לפחות את השילוח למחנה. לצורך זה שוחדו אף העסקנים האוקראינים המקומיים, שבמקרים מסוימים טענו כלפי אנשי הגיסטאפו, כי היהודים חיוניים לעבודה בסדנאות העיירה. בסוף אוקטובר 1941 תבעו הגרמנים 50 גברים נוספים. למחנה-העבודה בקורוביצה, וכדי להבטיח את מסירתם נלקחו 3 בני-ערובה שאמורים היו להיות מוצאים להורג אם לא תימלא דרישתם. היודנראט סיפק אחרי היסוסים רבים את הצעירים למחנה, אך בני-הערובה לא שוחררו. בני הקהילה והיודנראט השתדלו להקל על הנמצאים במחנה-העבודה ושלחו להם חבילות מזון, אך הן הגיעו בעיקר לידי השומרים הגרמנים והאוקראינים. בסופו של דבר נותק הקשר בין הכלואים בו לבין יהודי גליניאני. ב- 18.12.1941 נחטפו 52 יהודים למחנה יאקטורוב. בשלב זה ניתן היה עדיין לשחרר חלק מהם על-ידי כופר, אולם עד-מהרה מילאו הגרמנים והאוקראינים את מקומם של הנפדים על-ידי חטיפת יהודים אחרים מגליניאני. באביב 1942 גבר הרעב והתפשטה מגיפת הטיפוס. כדי להתגבר על הרעב היו היהודים פושטים בלילות על שדות האיכרים בקירבת העיר ואוספים תפוחי-אדמה וירקות אחרים. האיכרים ארבו ליהודים אלה, היו תופסים אותם ומתעללים בהם עד לרציחתם, או שהיו מסגירים אותם בידי הגרמנים, והללו שילחו אותם למחנות-עבודה, שם מצאו במרוצת הזמן את מותם. באביב 1942 ניסו צעירים אחדים לעזוב את גליניאני ולהגיע לגבול רומניה והונגריה, ואולם יחידים בלבד הצליחו להינצל בדרך זו. ב- 20.11.1942 פורסמה הודעה על גירוש יהודי גליניאני והכפרים הסמוכים לה למספר גיטאות גדולים יותר באיזור, ובעיקר לפשמישלאני. העקירה היתה צריכה להסתיים עד 1.12.1942. אנשי היודנראט ניסו באמצעות שוחד לבטל או לדחות את הגזירה, אך לשווא. משפחות יהודיות שכרו עגלות, הטעינו עליהן את שארית רכושן והגיעו בחלקן הגדול לגיטו בפשמישלאני. קבוצות אחרות הגיעו לגיטאות בזלוצ'וב, יאריצ'וב נובי ובבוסק. במועד זה הוכרזה גליניאני "יודנריין". רובם של מגורשי גליניאני שהגיעו לפשמישלאני שולחו באקציה של 3.12.1942 להשמדה במחנה בלז'ץ. יום לפני חיסול גיטו פשמישלאני, ב- 22.5.1943, ברחו משם 37 יהודים יוצאי גליניאני וחזרו לעיירתם, בתקווה למצוא בה מחסה. אולם הם נתפסו על-ידי האוקראינים והוצאו להורג בבית-הקברות היהודי במקום. למן קיץ 1942, גם לאחר גירוש כל יהודי גליניאני, נמצאו עשרות רבות בני קהילה זו ביערות הסביבה, שם ניסו למצוא מקלט. ביער ליד הכפר בוגדאנובקה שבקירבת גליניאני נתגלה על-ידי האוקראינים באחד המקרים בונקר, שבו התחבאו כ- 40 יהודים והללו נכנעו ונרצחו רק לאחר שגילו התנגדות פיסית. קבוצה אחרת הסתתרה ביערות על-יד הכפר זאניוב וזכתה לסיוע מצד איכרים פולנים, אך רוב אנשיה נהרגו על-ידי איכרים אוקראינים. מספר יהודים מגליניאני, שנמלטו ממחנות-העבודה באיזור, הצטרפו לקבוצות פארטיזאנים שפעלו בסביבה. העיר שוחררה על-ידי הסובייטים ב- 20.7.1944. נקבצו בה כ- 25 ניצולים, ובתוכם רק משפחה שלמה אחת. מ- 350 לערך בתים יהודים שהיו בגליניאני נשארו עומדים על תילם כ- 60 בלבד, ובכולם התגוררו משפחות נוצריות. בית-הכנסת הגדול לשעבר הפך עתה לאכסנייה לאיכרים מן הסביבה ובית-הקברות היהודי נחרש. ביוני 1946 עזבו אחרוני הניצולים את המקום ויצאו לפולין ומשם לא"י ולמדינות אחרות. קודם שעזבו את העיירה עלה בידיהם להביא להענשתם של כמה משתפי-פעולה אוקראינים שרצחו בעת הכיבוש יהודים מגליניאני.