כ"ח תשרי ה'תשע"ח

דומברובה טארנובסקה Dabrowa Tarnowska

עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: דומברובה
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-2,660
• יהודים בשנת 1941: כ-2,400
• יהודים לאחר השואה: 50

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
*כולל אוכלוסים שבכפרים הכפופים לדומברובה. ד'טארנובסקה נזכרת לראשונה בתעודה משנת 1422 ככפר פרטי שנוסד לפי החוק המאגדבורגי. כנראה הוקם הכפר עוד קודם-לכן, במחצית השנייה של המאה ה- 14. במאות ה- 15- 16 התפתח היישוב למרכז כלכלי ותרבותי בסביבה. בשנים 1611- 1614 היו במקום בעלי-מלאכה לא מעטים, מהם חייטים, סנדלרים, פרוונים, אורגים, קדרים, יצרני שמנים ועוד. באותה תקופה היו בד'טארנובסקה בית-מלאכה ליציקת ברזל' מינסרה, טחנת-קמח. פעם בשבוע התקיים במקום יום-שוק, ופעם בשנה, באוקטובר, יריד שנתי (במאות ה- 18 וה- 19 התקיימו שלושה ירידים בשנה). במאה ה- 18 התפרסמה ד'טארנובסקה בירידי סוסים ובקר שהתקיימו בה. עד 1637 היתה ד'טארנובסקה בבעלות משפחת האצולה ליגנזה. אחד מבעליה, מיקולאי ליגנזה, היה במחצית המאה ה- 16 מזכירו של המלך הפולני זיגמונט אוגוסט. בנו, מיקולאי ספיטק ליגנזה, נואם וסופר ידוע בתקופתו, הקים באחוזתו בד'טארנובסקה בית-דפוס (ב- 1618), ובו הדפיס את ספריו. במאות ה- 16- 17 היתה אחוזתם של בעלי המקום למרכז תרבותי נכבד; ביקרו בו אנשי רוח ידועים במדינה. בשנים 1691- 1693 הוקמה ליד הכפר ד'טארנובסקה, שהיה אז בבעלותה של משפחת האצולה לובומירסקי, עיר בשם לובומייז'. בין השנים 1690- 1710 התיישבו במקום כ- 300 איש. במרוצת הזמן סופח הכפר לעיר, וזו קיבלה את השם ד'טארנובסקה. בשנים 1773- 1774 הוקמו ליד ד'טארנובסקה שני ישובים חדשים' באגייניצה וזאזאמצ'ה, שצורפו לעיר רק ב- 1926. במאה ה- 19 היתה ד'טארנובסקה עיירה נידחת; בתיה בנויים עץ והיא חשופה לשריפות שפרצו בה כמעט כל שנה (בין השנים 1883- 1889 עלתה העיירה באש 4 פעמים). עד 1939 השתמשו תושבי ד'טארנובסקה במערכת-מים בנויית-עץ מן המאה ה- 18. רק ב- 1906 צורפה ד'טארנובסקה למסילת-הברזל המוליכה לטארנוב. נראה שראשוני היהודים התיישבו בד'טארנובסקה בסוף המאה ה- 16. ב- 1611 צויין בתעודות שמו של הפונדקאי דוד וומברג. ב- 1691 התנצרה בכנסייה המקומית יהודיה ושמה סאלומאה. עם התפתחותה של העיר (בסוף המאה ה- 17 ותחילת המאה ה- 18) הלך וגדל בה מספר היהודים. יש להניח, שבסוף המאה ה- 17 היתה במקום קהילה יהודית מאורגנת. ב- 1765 ישבו בד'טארנובסקה 646 יהודים (147 משפחות). 57 משפחות התגוררו בבתים משלהם; מרבית היהודים גרו בחלקה הצפוני של העיר. רובם עסקו בעיקר במלאכה ומיעוטם במסחר. בין 51 ראשי המשפחות היהודיות שנרשמו במיפקד ב- 1765, היו 28 בעלי-מלאכה (9 חייטים, 3 כובענים, 3 צורפים, 3 זגגים, 4 אופים, 3 קצבים, סידקאי, ופחח). כעוסקים במסחר נתפקדו 4 יהודים בלבד. עם המפרנסים נמנו גם שמאי, רב, חזן, עוזר לחזן, 5 מלמדים, 2 בדחנים, שמש, קברן, משרת בהקדש, ובלן. מסוף המאה ה- 17 היו בדומברובה טארנובסקה אגודות בעלי-מלאכה, וב- 1705 השתייכו לאגודת-הקצבים העירונית שני קצבים יהודים. בין יהודי המקום היו גם שעסקו בחכירה. ב- 1760 החכירו בעלי העיר לסוחרים מיהודי המקום את המונופולין על שיווקם בדומברובה טארנובסקה ובכפרים נייצ'אינה וקוזובוביצה של משקאות חריפים, תמד ובירה, תמורת תשלום שנתי של 16,000 זהובים. החכירה כללה גם את המונופול למכירת טבק, נרות ושרף בירידים, את כל טחנות הקמח, וכן את המכס מן הירידים ומן השווקים השבועיים בד'טארנובסקה. החוכרים היו: מיכאל מושקוביץ בולסלאבסקי, יקל ראדגובסקי, מארק אוטפינובסקי, יוסק פאוקה, שלמה פאצאנובסקי ושלמה יעקובוביץ. בשנים 1796- 1797 יצאו את ד'טארנובסקה, לפי הוראות השלטונות האוסטריים, 4 משפחות יהודיות להתיישבות בכפר על-פי מדיניות ה"פרודוקטיביזאציה". הוצאות ההתיישבות בסך 250 פלורין לכל משפחה הוטלו על הקהילה היהודית. במסגרת מדיניות זו נתקיים בד'טארנובסקה ב- 1788 בית- ספר יהודי מיסודו של ה. הומברג ובו 30 ילדים. ב- 1794 פעל בית-ספר זה רק בקיץ, וב- 1799 פסק מלהתקיים. בסוף המאה ה- 18 שקעה קהילת ד'טארנובסקה בחובות, כשאר הקהילות היהודיות מאזור הסיפוח האוסטרי. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 קבעו את חצרותיהם בד'טארנובסקה האדמו"רים לבית אונגר, דבר שהשפיע גם במידת-מה על גידול האוכלוסייה היהודית במקום. עיסוקם העיקרי של היהודים היה אז מסחר זעיר ומלאכה. בתקופה ההיא רבים היו העניים בקרב היהודים. כשפרצה ב- 1855 מגיפת הכולירה היו הללו קרבנותיה הראשונים. בתחילת יולי 1873 חזרה ונישנתה המגיפה ועד סוף החודש נפטרו כ- 30 איש. ביום אחד בלבד, ב- 4 באוגוסט, מתו 22 חולים יהודים. הפעם התארגנה הקהילה היהודית כדי לעמוד בפרץ, הוקם בית-חולים יהודי זוטא, ובעיר נערכה מגבית לאספקת מזון לעניים. כאמור, התארגנה הקהילה היהודית בד'טארנובסקה במחצית השנייה של המאה ה- 17. ב- 1697 עמד על תילו בית-כנסת בנוי עץ. בית-כנסת חדש ומפואר יותר נחנך רק ב- 1865, והוא נבנה מתרומתו של הגביר המקומי אייזיק שטרן. רבה הראשון של ד'טארנובסקה היה ר' צבי הלוי ליכטיג, שישב בה על כס הרבנות ב- 1780. ב- 1800 כיהן במקום ר' צבי הירש אונגר. בשנות השישים והשבעים למאה ה- 19 כיהן ר' יוסף כ"ץ, שעבר לאחר מכן ליאנוב. אחריו, בשנות השמונים, היה רבה של ד'טארנובסקה ר' שבתאי כ"ץ רפפורט. לאחר פטירתו נתמנה ב- 1898 לרב העיר נכדו, ר' נחום ב"ר יקל ויידנפלד, בעל "חזון נחום" (נספה בשואה). במחצית הראשונה של המאה ה- 19 יסד ר' מרדכי דוד אונגר ב"ר צבי הירש, תלמידו של "החוזה מלובלין", את שושלת האדמו"רים בד'טארנובסקה. לאחר מותו ב- 1843 מילא את מקומו בנו, ר' יוסף (נפטר ב- 1866). את כיסאו ירש בנו, ר' ישראל אלימלך, שעבר אחר-כך לז'אבנו ונודע כאדמו"ר מז'אבנו. נראה שאת מקומו מילא חתנו של ר' יוסף, ר' מאיר ב"ר מנחם מנדל מגלוגוב, בעל "מבשר צדק", שעבר אחר-כך לז'שוב. ב- 1880 היה האדמו"ר בד'טארנובסקה ר' משה אליקים בריעה אונגר ב"ר ישראל אלימלך. ב- 1914 עבר זה לקושיצה, וממלא מקומו היה בנו, ר' יצחק אליעזר. בין שתי מלחמות-העולם ישבו בד'טארנובסקה האדמו"רים: ר' חיים יחיאל ב"ר מאיר, ר' יצחק אייזיק ב"ר חיים יחיאל, ר' מאיר רובין מגלוגוב, נכדו של חיים יחיאל. ר' מאיר רובין נספה בשואה. עד הנהגת חובת הלימוד בגאליציה למדו ילדי ישראל בחדרים בלבד. לאחר-מכן החלו יחידים, תחילה בנות ולאחר מכן גם בנים, ללמוד בבתי-ספר עממיים כלליים. מ- 1871 ישב נציג יהודי ד'טארנובסקה בוועד אזורי לענייני חינוך, ששכן תחילה בטארנוב ולאחר מכן בדומברובה טארנובסקה. ב- 1893 הוקם בית-ספר יהודי מיסודו של הבארון הירש. בשנת הלימודים 1893- 1894 למדו בו 39 תלמידים, וב- 1908 - 150 ילדים. שפת ההוראה היתה פולנית, אך למדו בו גם את השפה העברית. ב- 1908 הוקמה על ידי הרב שבתאי כ"ץ ישיבה, ובה 60 בחורים. כבר ב- 1893 היה בד'טארנובסקה חוג ציוני. בין יוזמי החוג היו אנשי האינטליגנציה המקצועית: רופאים, עורכי-דין, פקידים. ב- 1905 היה ליאון מאהלר נציגם של ציוני ד'טארנובסקה בוועד המחוזי של החברות הציוניות בגאליציה המערבית. מ- 10 בנובמבר 1914 היתה ד'טארנובסקה תחת הכיבוש הרוסי. תנאי הכיבוש העויין ליהודים, הרעב ותנאי-התברואה הירודים, גרמו בינואר 1915 להתפשטות מגיפת הטיפוס ולקרבנות רבים בנפש בקרב היהודים. בסוף 1918 עשו כפריי הסביבה פוגרום ביהודי ד'טארנובסקה. יהודים רבים הוכו קשה, בתים וחנויות נשדדו ונהרסו. המשטרה המקומית עצרה כמה חשודים, אך באפריל 1919 חזרו ונשנו הפרעות; הפעם השתתפו בהן גם חיילי הגנראל האלר. באותה שנה הציעו נציגי הפולנים במועצת העיר לצרף לד'טארנובסקה את היישובים הסמוכים, ונימוקם עמם: ההכרח לשנות את המצב בעיר, לפיו היהודים מהווים רוב באוכלוסייה. כמחאה על כך התפטרו מתפקידם חברי המועצה היהודים.

סגור

בין שתי המלחמות
בעקבות אירועי מלחמת-העולם הראשונה פחת מספר היהודים בד'טארנובסקה. בשנים הראשונות לאחר המלחמה הורגש מחסור במיצרכי מזון, ורבים מתושבי המקום סבלו מתת-תזונה. מצבם הכלכלי של יהודי ד'טארנובסקה הלך והחמיר משנה לשנה. עזרת-מה לסוחר הזעיר ולבעל-המלאכה היהודי, והם-הם רוב המפרנסים, הושיטה קופת "גמילות-חסדים", שהוקמה ב- 1927 בעזרת הג'וינט. בשנים האחרונות למלחמה, ובעיקר משזו נסתיימה, החלו ציוני המקום בפעילות עניפה. בשנות העשרים ועד 1939 היו בד'טארנובסקה סניפים של "המזרחי", "הציונים הכלליים", "התאחדות פועלי-ציון" ורביזיוניסטים. ב- 1929 השתתפו בבחירות לקונגרס הציוני ה- 16 104 שוקלים ולקונגרס ב- 1935 - 474 שוקלים. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים #1#המפלגות #2# 1929 #3# 1935
#1# התאחדות #2# 45 #3# 0
#1# המזרחי #2# 25 #3# 104
#1# הציונים הכלליים #2# 9 #3# 124
#1# פועלי ציון #2# 25 #3# -
#1#גוש ארץ-ישראל העובדת #2# - #3# 246
#1# סך-הכל #2# 104 #3# 474
משנות העשרים היו בד'טארנובסקה קנים של "גורדוניה" ו"צעירי המזרחי". ב- 1932 הוקם סניף של "עקיבא". בשנות השלושים פעלו במקום גם קנים של "הנוער הציוני" ו"השומר הדתי". בד'טארנובסקה היה גם סניף "אגודת ישראל", יורשו של "מחזיקי הדת", שנתקיים במקום ב- 1881. מאבק מתמיד ניטש בין "אגודת ישראל" ובין הציוניים על השפעה בוועד הקהילה. ב- 1918 צורפו לוועד הקהילה יותר מ- 10 ציונים, אך ב- 1919 פיזרו השלטונות הפולנים את הוועד. במקומו נתמנה קומיסר, ותפקידו היה לארגן בחירות חדשות לוועד. הבחירות נתקיימו ב- 1921. השפעתם של הציונים בוועד פחתה. ב- 1934 נבחרו לוועד הקהילה שלושה ציונים ובהם יו"ר הוועד, משה פליישר. ליד הקהילה פעלו חברות צדקה, בין היתר "ביקור חולים", "גמילות חסדים", "תומכי עניים". אירגונים אלה קיבלו מדי שנה תמיכה כספית מקופת העירייה. בבחירות למועצת העירייה ב- 1921 נבחרו 23 יהודים מתוך 38 חברי המועצה. ב- 1926, לאחר שצורפו לד'טארנובסקה שלושה יישובים סמוכים (באגייניצה, פודקושצ'יילה, רודי זאזאמצ'ה) פחת מספר היהודים חברי מועצת העירייה. כנראה שבכל התקופה בין שתי מלחמות-העולם שמרו היהודים על משרת סגן ראש-העיר. תפקיד זה מילאו בשנים 1921- 1927 יוסף חיל, בשנים 1934- 1939 - יעקב חיל - שניהם ממשפחת בעלי אחוזות בד'טארנובסקה. מחמת המצב הכלכלי הקשה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, לא עלה בידי ועד הקהילה היהודית לקיים את בית-הספר מיסודו של הבארון הירש, שנוסד כאמור ב- 1893. בניין בית-הספר הוחכר לעירייה, וכן בניין "התלמוד תורה". בסתיו 1934 נוסד בד'טארנובסקה סניף של "תרבות" ואורגנו קורסים ללימוד השפה העברית. יהודי ד'טארנובסקה היו בין היוזמים להקמת הגימנסיה העירונית, שנפתחה בשנות העשרים, ובה הורו בין השאר כמה יהודים. עוד קודם למלחמת-העולם הראשונה היתה בד'טארנובסקה ספרייה, שהוקמה על-ידי הציונים וזו המשיכה להתקיים גם בין שתי המלחמות. בתחילת שנות השלושים הוקם במקום מועדון-ספורט "מכבי", אך פעילותו נפסקה לאחר זמן-מה בגלל קשיים כספיים. כפריי הסביבה של ד'טארנובסקה היו נתונים להשפעתה של מפלגת האיכרים הפולנית (סטרוניצטבו לודובה), ולעתים קרובות אירעו בסביבה הפגנות נגד השלטון. לא פעם שולבו בהפגנות אלו גם סיסמאות אנטי-יהודיות. יהודי ד'טארנובסקה היו שרויים בחרדה מתמדת, שמא יופנו ההפגנות כנגדם ויהיו לפרעות.

סגור

במלחה"ע ה - II
ד'טארנובסקה נכבשה בידי הגרמנים ב- 8 בספטמבר 1939. בימים הראשונים לכיבוש נחטפו היהודים לעבודת-כפייה. ביום א' של סוכות ת"ש רצחו הגרמנים במקום כמה יהודים, שנחטפו כביכול לעבודה. ערב הושענה-רבה של אותה שנה נרצחו 8 יהודים נוספים. התפילות התקיימו בחגים אלה במניינים בבתים פרטיים. נראה שעם העברת השלטון לידי המימשל הגרמני האזרחי באוקטובר 1939 פסקו לזמן-מה החטיפות והרצח. בדצמבר 9391-מארס 1940 הגיעו לד'טארנובסקה פליטים יהודים מאזורי פולין, שצורפו לרייך השלישי (לודז', סקיירנייוויצה ועוד), וכן מקראקוב. 1940.בסוף היו במקום כמה מאות פליטים מקראקוב. מספרם גדל באביב 1941 ובאביב 1942 הגיעו לד'טארנובסקה יהודים שגורשו מיישובי הסביבה. במארס אותה שנה שולחו למחנה-עבודה, שהוקם אז בפוסטקוב, כ- 1,500 יהודים מד'טארנובסקה. במאי 1942 ישבו בד'טארנובסקה כ- 3,100 יהודים. בשנות הכיבוש הגרמני נסתמו רוב מקורות הפרנסה של יהודי המקום' וכבר במחצית 1941 היו כ-%80 מהם זקוקים לעזרה במזון, הלבשה, הנעלה ועוד. היודנראט שהוקם, כנראה בסוף 1939 או תחילת 1940, אירגן ועד עזרה לנזקקים. כבר ב- 1940 הוגשה עזרה כספית, מזון והלבשה למספר ניכר של פליטים וכן ליהודי ד'טארנובסקה, שנשלחו לעבודות-כפייה בדמביצה, נובי סונץ' ולמחנה-העבודה בפוסטקוב (במחנה זה היו באביב 1941 כ- 100 יהודים מד'טארנובסקה). בסוף 1940 הוקם גם ליד היודנראט מטבח ציבורי; במאי 1941 חילק זה 330 ארוחות צהריים ביום (בסך הכול חולקו 7,815 ארוחות לחודש, מהן 1,054 בלא תשלום). המטבח נתקיים עוד במארס 1942. בספטמבר 1940 פנה היודנראט למרכז י.ס.ס. בקראקוב בבקשה לעזרה כספית. כיוון שי.ס.ס. היתה באותה תקופה בשלב התארגנות, לא נענתה הבקשה עד סוף 1940. מינואר 1941 עד מאי 1942 קיבל ועד העזרה ליד היודנראט, ואחריו סניף י.ס.ס. בד'טארנובסקה, סך 9,000 זלוטי. יש לציין, שרק באפריל 1941 הקציב היודנראט לצורכי סיוע לנזקקים בלבד סך 5,833 זלוטי ובמאי של אותה שנה - 4,273 זלוטי. בסוף 1941 יזם היודנראט אספקת נעלי-עץ לנזקקים והוציא למטרה זו 3,000 זלוטי. ביוני 1942 (כנראה לאחר הגירוש הראשון) הקים היודנראט בתי-מלאכה, שבהם עבדו 412 איש, מהם 215 חייטים, 43 סנדלרים, 24 פחמים, 16 פרוונים ועוד. בבתי-המלאכה רוכזו כ- 160 מכונות. העבודה התנהלה על סמך הרישיון הארעי של שלטונות-הנפה הגרמנים בד'טארנובסקה. מצב התברואה הירוד, הרעב והעוני גרמו בפברואר 1941 למגיפת טיפוס-הבהרות. לקו בה 12 יהודים, 2 מהם נפטרו. בבניין "תלמוד-תורה" הוקם בית-חולים ארעי, ובו אושפזו כמה מחולי הטיפוס. ב- 19 בפברואר הטילו השלטונות הגרמניים עוצר בעיר: נאסר על הכפריים להיכנס העירה, וכל היהודים נצטוו שלא לעזוב את בתיהם. היודנראט בחר ב- 70 אנשים, שהוטל עליהם לערוך קניות ולספק מזון לכלואים בבתיהם, וכן לחלק ארוחות חמות מן המטבח הציבורי (500 מנות ליום, בלא תשלום). בינואר 1942 חזרה ופרצה המגיפה, ושוב הוקם בית-חולים זעיר, שפעל בהפסקות מ- 15 בינואר עד 31 במארס, ואז נסגר ונפתח שוב ב- 22 באפריל. 2,500 זלוטי להפעלתו לווה היודנראט אצל אנשים פרטיים ו- 500 זלוטי נתקבלו מי.ס.ס.. אך סכומים אלה לא היה די בהם להפעלת בית-החולים, והצוות הרפואי עבד בלא תשלום. יש לציין, שעד אמצע 1941 לא היה בד'טארנובסקה רופא יהודי, אך ב- 1941 כבר היו שני רופאים, פליטים מקראקוב, והיודנראט אף הקים מירפאה. בסוף 1941 נאסר על יהודים לעזוב את העיירה; יהודים שנתפסו מחוץ לד'טארנובסקה נורו למוות. הופסק סחר-החליפין הזעיר עם הכפרים הסמוכים. כמו-כן נתקיימו החטיפות של גברים צעירים למחנה-העבודה בפוסטקוב. בראשית 1942 החלו הגרמנים ברצח יהודים בבתיהם וברחובות העיר. ב- 16 וב- 17 במארס 1942 נורו למוות כמה וכמה יהודים בד'טארנובסקה ובשצ'וצ'ין, וב- 28 באפריל הוצאו להורג יותר מ- 20 יהודי ד'ט" שהוכרז עליהם כ"קומוניסטים". בין אלה היו גם נשים וילדים. בתחילת יוני נצטוו היהודים לשלם לשלטונות קונטריבוציה של 50,000 רייכסמארק. ב- 19 ביוני כותרה העיר בידי המשטרה הגרמנית. יהודים הוצאו מבתיהם לכיכר השוק, שם עמדו כשעתיים על ברכיהם וראשיהם מורכנים. מי שהרים את ראשו נורה במקום. בזמן החטיפות ובכיכר עצמה נהרגו באותו יום יותר מ- 50 איש. יותר מ- 450 יהודים שולחו למחנה-המוות בבלז'ץ. קבוצת צעירים שנרשמה קודם-לכן לעבודה ובעת הגירוש נמצאה בבניין העירייה, הובלה לאחר ה"אקציה" למחנה-העבודה במיילץ. כעבור שבועות אחדים הועברו היהודים, שישבו עוד בכפרי הסביבה, לדומברובה טארנובסקה. במיבצע גירוש זה סייעה בידי הגרמנים המשטרה הפולנית. ב- 22 ביולי 1942 הוקם גיטו סגור. ב- 24- 25 ביולי (ולפי מקורות אחרים ב- 17 בילוי) התקיים "הגירוש הגדול" בד'טארנובסקה. יותר מ- 100 יהודים נרצחו במקום וכ- 1,800 שולחו למחנה-השמדה בלז'ץ. בעיר נותרו עוד כמה מאות יהודים שעלה בידיהם להסתתר. במחצית השנייה של ספטמבר 1942 התקיימה האקציה השלישית, שבה נרצח ד"ר נויברגר, יו"ר היודנראט. גם הפעם מצאו יהודים רבים מפלט במחבואים, או שברחו ליערות, אלא שמחמת המצב הקשה במקומות המסתור חזרו רובם לגיטו. הם גורשו, כמשוער, בתחילת אוקטובר 1942 למחנה בבלז'ץ. בעיר נשארה עדיין קבוצה קטנה של יהודים לצורך ניקוי שטח הגיטו, וכן אנשי היודנראט והמשטרה היהודית עם משפחותיהם. בדצמבר 1942 הובלה קבוצת הניקוי לגיטו טארנוב. אנשי היודנראט והמשטרה, כ- 30 נפשות, נרצחו באפריל 1943 בידי הגרמנים בבית-הקברות היהודי בדומברובה. משנסתיימה המלחמה חזרו לד'טארנובסקה כ- 50 יהודים, אך הם עזבו את עיירתם בגלי ההגירה היהודית מפולין שלאחר השחרור.