כ"ד אב ה'תשע"ז

דומברוביץ DABROWICA

עיירה בפולין
נפה: סארני
אזור: ווהלין ופוליסיה
שוכנת על נהר הירדן, בקרבת מסילת הברזל סארני - לונינייץ
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-7,500
• יהודים בשנת 1941: כ- 4,327
• יהודים לאחר השואה: כ - 50

תולדות הקהילה:
כללי
עיירה בנפת סארני

סגור

בעת מלחה"ע ה - I
דומברוביץ שוכנת על הנהר הורין, בקרבת מסילת-הברזל סארני-לונינייץ. היא נזכרת לראשונה במאה ה- 12 כמקום מושבו של הנסיך הרוסי דוברוביצקי. לאחר הכיבוש הליטאי, בסוף המאה ה- 14, צורפה לנפת פינסק שבוויבודיות בריסק ונשארה בתחום מינהלי זה גם לאחר האוניה של לובלין (1569). בסוף המאה ה- 18, לאחר הסיפוח לרוסיה, צורפה לפלך ווהלין. באותה עת השתייכה לגרפים לבית פלאטר.
העדויות הראשונות על קיומו של יישוב יהודי במקום הן מראשית המאה ה- 16: פנקס החברא-קדישא משנת 1500 וקבר מאותה מאה. במאה ה- 17 היו כאן מעט יהודים וקהל דומברוביץ היה "קהילת סביבה" הכפופה לקהל פינסק. בדומה ליהודי ויסוצק הסמוכה הצליחו גם יהודי דומברוביץ לברוח בזמן גזירות ת"ח ות"ט ורובם ניצלו. בערוב ימיו של ועד מדינת ליטא הצליחה קהילת דומברוביץ לזכות במעמד עצמאי הודות לכתב-זכויות שהעניק בעלי המקום, הגראף מיכאל בז'וסטובסקי, ב- 17 באוגוסט 1753. בכתב זה נקבע, שהיהודים זכאים לאותן זכויות וחירויות כמו העירונים הנוצריים. בסכסוכים בינם לבין עצמם הם יישפטו בבית-דין יהודי, ואילו בסכסוכים עם נוצרים - בבית-הדין העירוני. הותר להם לרכוש מגרשים, לבנות עליהם בתים ולסחור בכל דבר ובמיוחד ביי"ש. הגראף אף העניק ליהודים זכות להשתמש חינם בעצים מיערותיו לבנייה ולהסקה. בנייני הציבור של היהודים, ביתו של הרב והחנויות שוחררו ממס. ב- 10 בפברואר 1774 רשמו שני ראשי הקהל של דומברוביץ, ייאוונו (כך בתעודה המקורית. כנראה שיבוש) בן הירש ומרדכי בן דוב, את כתב הזכויות בספרי העיר אוברוץ'.
במאה ה- 19 גדל מספר היהודים והגיע כמעט עד 3,000 נפש והם היו אפוא יותר ממחצית מתושבי המקום. רובם עסקו במסחר זעיר. בשנות ה- 80 של אותה מאה השתייכו רוב החנויות, מבין 47 החנויות שהיו בדומברוביץ, ליהודים. גם רוב המפעלים המקומיים - 3 טחנות קמח, מפעל זפת, מבשלת יי"ש ומלבנה - היו שייכים ליהודים. בדומברוביץ היו אז בית-כנסת גדול, בית-מדרש בן מאתיים שנה בערך, וכן שלושה בתי-תפילה של חסידי סטולין, ברזנה ועוד.
בשנת 1884, בזמן שנסללה מסילת הברזל רובנה-וילנה, ערכו הפועלים שהובאו מפנים רוסיה (ה"קצאפים) פרעות ביהודי דומברוביץ והרגו אשה יהודייה. הם הונסו בידי גברתנים יהודיים ובתגרה נהרג פועל אחד. יהודי שליד ביתו נמצאה גופת הפועל נאסר, הורשע בבית-הדין והוגלה לסיביר ושם נפטר.
בגלל קרבתה של דומברוביץ לסטולין היתה קבוצת חסידי סטולין-קרלין הקבוצה הגדולה ביותר בעיר. חסידי טריסק וברזנה באו לדומברוביץ מאוחר יותר. פינסק המשיכה להיות ה"אפוטרופוס" של יהודי דומברוביץ. בלחצם של יהודי המקום מונה הדיין ר' סנדר-נתן לרב המקום, אבל סמכויותיו הוגבלו. בזמן המחלוקת בפינסק בין החסידים למתנגדים ניצל רבה של דומברוביץ את אי-הבהירות והשתחרר מן התלות בקהילת-האם. אחריו כיהנו ברבנות ר' יעקב נתן וייסמן ור' יצחק שפירא (עד 1900). לאחר פטירת האחרון פרצה מחלוקת בין קבוצות החסידים השונות וגם בקרב המתנגדים ונבחרו 4 רבנים. כעבור זמן קצר עזבו שניים ונשארו רק ר' יעקב זלצמן (עד 1937) והרב רבינוביץ, שכיהן עד סמוך למלחמת העולם הראשונה. במקומו בא ר' נחום יהושע הלוי פצ'ניק, בנו של האדמו"ר מברזנה.
בראשית המאה ה- 20 חל שינוי בהרכב פרנסותיהם של יהודי דומברוביץ: רק %40 עסקו במלאכה,%30 עסקו בחנוונות ובערך %20 במסחר. לא מעטים מבין בעלי המקצוע נהגו לנדוד עם כלי אומנותם בכפרי הסביבה. בערך %10 היו כלי קודש, בעלי מקצוע חופשי, עגלונים, אנשי שירותים ועוד. בין אנשי המסחר היו כמה בעלי מפעלים קטנים: טחינת קמח, עיבוד עורות, הפקת שמן, שזירת חבלים, ניפוץ פשתן וניסור עצים. בגלל מבנה כלכלי זה, והעובדה שרוב יהודי המקום היו עניים, עזבו בערך %30 מיהודי דומברוביץ את העיירה; חלקם עברו לסארני הסמוכה, שהיתה נתונה אז בתהליך מואץ של פיתוח, וחלקם היגרו לארצות שמעבר לים.
בראשית המאה ה- 20 חדרו לדומברוביץ רעיונות ציוניים וסוציאליסטיים. התארגנו קבוצות של ה"בונד", ה"סיימובצים" והציונים. בעזרת הרב מטעם נוסדה ספרייה רוסית, שהפכה להיות עבור הנוער מוקד לפעילות הקבוצות הללו. ה"בונד" הקים ספרייה ביידיש ולאחר זמן מה ייסדו הציונים ספרייה עברית. בשנת 1910 הוקמה "אגודת חובבי שפת-עבר", שרוב תומכיה באו מחסידי ברזנה, ואלה דאגו לפתיחת חדר מתוקן ולמתן גוון ציוני לתלמוד תורה שהיה בדומברוביץ: הנהיגו את לימוד הלשון העברית והוראת תנ"ך ותולדות עם ישראל. בדומברוביץ היו גם מורים פרטיים שלימדו את מקצועות היהדות לתלמידים שלמדו בבית-הספר הרוסי המקומי.

בעת מלחמת העולם הראשונה

בתקופת מלחמת העולם הראשונה חנה בדומברוביץ מטה הארמייה הרוסית השנייה. הימצאותם של קצינים רבים במקום הביאה להתעוררות כלכלית ותרבותית. לאחר מהפכת אוקטובר (1917) התפורר הצבא הרוסי שחנה בדומברוביץ וסביבתה. במקום נשארו שרידים של הדיוויזיה ה- 83 ואלה, יחד עם כנופיות איכרים, עסקו בשוד ובמעשי רצח, בעיקר של יהודי הכפרים. בעיירה עצמה היתה מיליציה אזרחית ובה צעירים יהודים רבים וזו שמרה על הסדר. כשהתקרבו כנופיות פורעים, הוקמה הגנה עצמית מזוינת, שהניסה את המתנכלים. בראשית שנת 1918 נכבש האיזור בידי הגרמנים ואלה העבירו אותו לשליטתן של יחידות האטמן סקורופדסקי, שעסקו בעיקר בשוד ואף רצחו כמה יהודים. בנובמבר 1918 הקימו קציני צבא רוסיים ואיכרים מתמרדים את "הרפובליקה הסובייטית של דומברוביץ". זו הטילה על התושבים תשלום כופר גדול והחל בגיוס חובה של גברים לצבאו. ב- 17 בינואר 1919 נכנסו לדומברוביץ יחידות של צבא הדירקטוריה (פטלורה). אלה ערכו במשך שבועיים שוד של רכוש יהודי ורצחו יהודים אחדים. משלחת של נכבדים יהודיים, שביקשה להפסיק את הפרעות, נאסרה ושוחררה רק תמורת שוחד נכבד. כעבור כמה חודשים נכנסו לדומברוביץ הבולשוויקים. במחצית הראשונה של חודש יולי 1920 שלטו בדומברוביץ הפולנים וחיילים פולניים התעללו ביהודי המקום. הבולשוויקים שבו ונטלו לידיהם את השליטה ורק בסוף ספטמבר 1920 השתלטו הפולנים סופית על דומברוביץ. בימיו הראשונים של שלטון זה רחפה באוויר סכנת פרעות מצד הבאלאחובצים, ששדדו ורצחו בעיירות ובכפרי הסביבה. הודות למפקד הצבאי הפולני בדומברוביץ נמנע הדבר בעיירה.
לאחר מהפכת פברואר 1917 באה פריחה לחיי הציבור היהודיים. בעירייה שהוקמה היה ליהודים רוב ויהודי כיהן בתפקיד ראש העיר. בימים 14 - 15 ביולי 1918 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות לוועד הקהילה. השתתפו בהן 937 איש, בערך 60% מבעלי זכות הבחירה. ברוב מבין 40 האחוזים שלא השתתפו בבחירות היו חרדים שהתנגדו לקהילה דמוקרטית. לבחירות הציגו את מועמדיהן 5 רשימות: שתי רשימות של בעלי-מלאכה, "אחדות ישראל" (אגודת-ישראל), ה"בונד" והאגודה הציונית. התוצאות היו כדלהלן:
אחדות ישראל קיבלה 193 קולות והיו לה 4 נציגים בוועד (ביניהם היו שני הרבנים, זלצמן ופצ'ניק); ה"בונד" - 372 קולות (8 נציגים); האגודה הציונית - 363 קולות (7 נציגים). שתי הרשימות של בעלי המלאכה קיבלו רק קולות מעטים.
בינתיים היו חילופי שלטון והתרחשו פרעות. הנהלת הקהילה (בהרכב חסר - 7 מתוך 19 נציגים) התכנסה בי"ז בניסן (א' דחול המועד פסח) תרע"ט (1919) ובחרה בהנהגה זמנית, שכן חלק מן הנציגים שנבחרו נמלטו מן העיירה מאימת הפורעים. נציגי ה"בונד" נחשדו בקיום קשרים עם הבולשוויקים ושניים מראשיו הוצאו להורג בידי חיילי פטלורה. מלבד זאת חתרו החוגים הדתיים תחת שלטון הנהגת הקהילה הנבחרת, משום שהתנגדו לה. הם השיגו רשות מנציג הדירקטוריה - האטמן אוסקילקה להקים ועד יהודי אחר שייצג את הציבור בדומברוביץ. חילופי השלטון שבאו אחר-כך ביטלו את כל המוסדות הללו וכשהוקם השלטון הפולני, בסוף שנת 1920, זכתה ההנהלה הדמוקרטית של הקהילה להכרה שבשתיקה מצד השלטונות - עד הבחירות שנערכו בשנת 1928.
כאמור, ציוני דומברוביץ פעלו במאוחד באמצעות ועד ציוני שהקיף את כל הפעילים. ועד זה טיפל בהכשרת החלוצים הראשונים ובעלייתם ארצה בשנת 1919, בהקמת בית-ספר וגן ילדים עבריים, בארגון שיעורי ערב לעברית למבוגרים ועוד. בסוף שנת 1919 התפלג הוועד או( האגודה תינויצה) לצעירי-ציון ולהסתדרות הציונית הכללית.

סגור

בין שתי המלחמות
עם התייצבות השלטון הפולני הוחל בשיקום הכלכלה היהודית בעזרת כספי הג'וינט וקרובי משפחה מעבר לים. בשנת 1925 נפתח בנק עממי קואופרטיבי מטעם אגודת הסוחרים הזעירים ואליהם הצטרפו גם בעלי-המלאכה. בנק זה היה היחיד שהחזיק מעמד עד ספטמבר 1939. אמנם גם הסוחרים והתעשיינים ניסו להקים בנק, וכן הוקמה קופת גמ"ח, אך שתיהן התקיימו רק שנים אחדות ונסגרו, בעיקר בגלל ניהול לקוי. הפרנסות היהודיות לא השתנו. המסחר הגדול התרכז בעצים, פטריות וגרגרי-יער ופירות, והרכישה והיצוא היו אך ורק בידי יהודים. בין המפעלים בדומברוביץ היו שתי מנסרות שהשתייכו ליהודים.%98 מן העוסקים במסחר הזעיר היו יהודים, וגם רוב העוסקים במלאכה; כמחצית מבעלי-המלאכה עבדו בבתיהם (חאפלניקים).
בבחירות הראשונות למועצת העירייה היו כל שנים-עשר חברי המועצה יהודים, אבל השלטונות מינו פולני לשמש בתפקיד ראש עיר. בשנת 1934 שונו גבולות העיר וצורפו אליה פרברים וכפרים סמוכים שישבה בהם אוכלוסייה נוצרית. בבחירות שהתקיימו לעירייה שהתקיימו לאחר השינוי הזה איבדו היהודים את הרוב והיו למיעוט. להשפעתם של יהודים בעירייה היתה חשיבות, שכן העירייה היתה מקציבה סכומי כסף לתמיכה במוסדות יהודיים. בשנת 1928, למשל, נהנו שלושת בתי-הספר היהודיים שבדומברוביץ מהקצבה של 3,000 זהובים.
קהילת דומברוביץ השתייכה לקהילה האזורית סארני, ובבחירות שנערכו בשנת 1928 נבחרו 5 נציגי דומברוביץ להנהגת הקהילה. רבה של דומברוביץ, ר' נחום הלוי פצ'ניק, נבחר לרבה של הקהילה האזורית. בין המוסדות שקיימה הקהילה היו: בית-יתומים, שראשיתו לאחר מלחמת העולם הראשונה (בשנת 1935 נבנה עבורו בניין מיוחד ובו שוכנו 40 ילדים); מרפאת "טאז", שפעלה משנת 1930 ואשר טיפלה בעיקר בילדים. בדומברוביץ היו חמישה בתי-כנסת. נוסף על בית הכנסת הגדול, היו בה בתי-תפילה של חסידי ברזנה, טריסק וסטולין-קרלין. לאחר שנפטר הרב יעקב זלצמן (בשנת 1937) נתמנה לרב בנו, ר' אבא זלצמן. במקביל לו כיהן הרב נחום הלוי פצ'ניק. שניהם נספו בשואה.
עוד בשנת 1917 נוסדו בדומברוביץ בית-ספר עברי וגן ילדים עברי, וגם בית-ספר שלמדו בו ביידיש. בית-הספר העברי הצטרף לרשת "תרבות" ומספר תלמידיו גדל לכמה מאות; בשנת 1928 למדו בו 280 תלמידים. בית-הספר היידישאי נאבק קשות על קיומו וגם סבל מהתנכלויות השלטון הפולני, עד שנסגר בשנת 1928; אז היו בו 26 תלמידים. גם בית-הספר העברי הדתי תחכמוני (של רשת "יבנה") נאבק על קיומו ומספר תלמידיו היה מועט; בשנת 1928 למדו בו 115 תלמידים. כזה היה גם מצב הישיבה הקטנה "בית יוסף", שבשנות השיא (1930/29) היו בה 53 תלמידים, ובשנת 1936 - רק 13. ליד בית-הספר העברי היתה ספרייה גדולה ובה ספרים בעברית, ביידיש, בפולנית וברוסית. גם ה"בונד" קיים ספרייה, ביידיש בלבד.
בשנים 1925/24 התחזקו בדומברוביץ סניפי הציונים הכלליים, צעירי ציון, צ"ס, המזרחי והרוויזיוניסטים. מבין תנועות הנוער היה "החלוץ" הראשון שהחל לפעול; הוא הקים קבוצת עבודה (הכשרה), שמספר חבריה הגיע ל- 300. החברים עבדו בשתי המנסרות היהודיות. מאוחר יותר קמו: "השומר הצעיר", "החלוץ הצעיר", "פרייהייט", בית"ר ועוד. ה"בונד" היה פעיל בעיקר בקרב בעלי מלאכה והיה מיוצג בהנהלת הבנק הקואופרטיבי. בדומברוביץ פעלו גם חוג דרמה לחובבים וחוג לדיונים בענייני היום. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים היו כדלקמן:
לקונגרס הציוני הט"ז (1929) הצביעו 69 איש. הציונים הכלליים קיבלו 22 קולות; המזרחי - 10; רוויזיוניסטים - 7; התאחדות השומר הצעיר - 18; פועלי-ציון - 12. לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 555 איש. הציונים הכלליים קיבלו 39 קולות; המזרחי - 187; רוויזיוניסטים ורשימת ארץ-ישראל העובדת - 266; ברית רוויזיוניסטית - 64; התאחדות - 1.
לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 179. הציונים הכלליים קיבלו 11 קולות; המזרחי - 116; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 52.
לקונגרס הכ"א הצביעו 176. הציונים הכלליים קיבלו 17; המזרחי - 122; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 37.

סגור

במלחה"ע ה - II
ב- 28 ביוני 1941 החל השלטון הסווייטי להתפנות מדומברוביץ. בערך 200 צעירים יצאו ברכבת הפינוי דרך סארני לקייב. ב- 6 ביולי 1941 נכנסו הגרמנים ובעזרת האוקראינים אספו 200 יהודים כבני-ערובה. אלה שוחררו מאוחר יותר. בלילה שלאחר יום הכיבוש ערכו אוקראינים פוגרום ובמהלכו שדדו ופצעו כמה יהודים עד שעצרו אותם הגרמנים. על יהודי דומברוביץ ירד מטר של גזרות: חובה לשאת סרט שרוול ועליו מגן דוד, חובת עבודת כפייה מגיל 14, מינוי יודנראט, החרמת כל משק החי ועוד. במסגרת עבודות הכפייה הועסקו היהודים במנסרות, בפריקה וטעינה בתחנת הרכבת ובעבודות חקלאיות. בזכותם של עובדי טחנת הקמח היהודיים קיבלו היהודים בחשאי כמויות גדולות של קמח ובשל כך לא הורגש רעב. במרס 1942 הוקם הגטו ולתוכו הוכנסו גם יהודי הכפרים שבסביבה, בסך הכל - 4,327 נפשות. ביום שני של שבועות תש"ב (23 במאי 1942) נצטוו יהודי דומברוביץ להתאסף בכיכר השוק ונערך מיפקד. אנשי היודנראט הרגיעו את הציבור, שחשש שמדובר באקציה. לאחר מכן הותר ליהודים לשוב לבתיהם. ב- 26 באוגוסט שוב נקראו יהודי דומברוביץ להתרכז וגם הפעם התאמצו אנשי היודנראט להרגיע את הציבור. אבל קבוצות קטנות של צעירים נטלו על עצמן סיכון, התחמקו מן המקום וברחו ליערות. יהודי דומברוביץ, שהתרכזו בכיכר השוק, הוקפו שוטרים גרמניים ואוקראינים והפעם לא ניתן להם לשוב לבתיהם. הם הוצעדו לעבר תחנת הרכבת. משהגיע אמצע טור הצועדים לגשר שעל הנהר הורין נשמעו יריות מכיוון התחנה. לייבל לנדאו שיחד כמה שוטרים וקרא לציבור לברוח, ובערך 1,500 איש פתחו במנוסה. בערך 200 נורו במקום; 800 הובלו לוויסוצק ורובם נספו שם; בערך 500 איש הצליחו להגיע ליערות. מאלה האחרונים נותרו בחיים ביום השחרור 50 בלבד. שאר יהודי דומברוביץ הובלו לסארני ושם ניצלו כמה מהם הודות לבריחה ההמונית ממחנה פולסקה, שממנו הובלו יהודים לבורות המוות.
בין מיפקד למיפקד ניסו צעירים להתארגן בתנועת מרי וכאמור גם לברוח. היודנראט שחשש מנקמת הגרמנים התייחס לכך בשלילה ואף איים על הצעירים שיסגיר אותם לגרמנים. הדבר הרתיע ורק ערב המיפקד השני ברחו קבוצות ויחידים ליערות. בהיותם ביער התארגנו כמה קבוצות לוחמות: ביערות פלאטר - קבוצה בפיקודו של פנחס ניימן (אחר-כך פיקד עליהם פיודור מאסליוק); ביערות סוואריצביץ' - בפיקודו של מקסים מיסיורה; ביערות אוזרסק - בפיקודם של האחים אשר וברוך מנקובסקי (אחר-כך פיקד עליהם אלכסנדר אבוגוב). כל הקבוצות האלה הצטרפו אחר-כך לגדוד על שם וורושילוב שבפיקודו של מיסיורה, שפעל במסגרת חטיבת ברינסקי ואחר-כך במסגרת האוגדה הרובנאית של בגמה. צעירים מדומברוביץ היו גם בחטיבה הפולנית-סוווייטית של רוברט סטנובסקי, ביחידה של בוז'נסקי וכן בחטיבה הפינסקאית של קומארוב. ביום השחרור נמצאו ביחידות הפרטיזניות הסווייטיות בערך 50 מבני דומברוביץ, וביניהם הד"ר ארליך, שכיהן כמפקד רפואי של שתי האוגדות הרובנאיות.
דומברוביץ שוחררה בידי פרטיזנים סווייטיים ב- 10 בינואר 1944. שרידיה שחזרו אליה, עזבוה במהרה ודרך רובנה חזרו לפולין במסגרת הרפטריאציה.