ד' תמוז ה'תשע"ז

דינוב DYNOW

עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: בז'וזוב
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-2,727
• יהודים בשנת 1941: כ-1,273
• יהודים לאחר השואה: 200 - 250

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
כבר בתקופת הנסיכים הרותניים התקיימה, כנראה, דינוב כיישוב מבוצר. לראשונה היא מוזכרת בתעודות מ- 1423. ב- 1429 ניתן לה מעמד של עיר על-פי החוק המאגדבורגי. מסוף המאה ה- 14 נכללה דינוב בתשלובת האחוזות של פיוטר קמיטה, הווייבודה בסאנדומייז', ובמאות שלאחר-מכן המשיכה להיות בידי הבעלים הפרטיים מבני האצולה. במאות ה- 15 וה- 16 היתה דינוב עיר גדולה לערך, מוקפת חומה ותעלת-מים. בשנים 1515- 1589 גרו 784 תושבים ב- 157 בתים. דינוב היתה בצומת-דרכים סאנוק - ז'שוב - קראקוב - פשמישל - דוקלה, וכך היתה למרכז אדמיניסטראטיבי של אחוזות ומשקים חקלאיים בבעלות האצולה. הדבר השפיע על התפתחותה הכלכלית של העיר. ב- 1512 העניק המלך לדינוב זכות לקיים שני ירידים בשנה, שנודעו בעיקר בזכות סחר-הבקר שהתנהל בהם. ב- 1611 הוענקה לעיר זכות לאחסן יינות הונגרים. בסביבה הקרובה לדינוב היו שלוש טחנות-קמח. בשנים 1431- 1513 למדו באוניברסיטת קראקוב 12 תלמידים יוצאי דינוב. במאות ה- 17 - 18 חלה ירידה בהתפתחותה של העיר. גם בסוף המאה ה- 19 היה לאחוזת האצולה שבה מעמד מכריע מבחינה כלכלית. אז היו בדינוב גם בית-חרושת לבירה, בית זיקוק לנפט ובית חרושת לסטארין. ב- 1466 נפגעו תושבי המקום במגיפת דבר. בשנים 1496- 1497 וב- 1500 פלשו אליה הטאטארים, וב- 1503 נכבשה העיר בידיהם ונחרבה חלקית. במאה ה- 17 נכבשה דינוב על-ידי השבדים. ב- 1894 וב- 1904 פרצו בה דליקות גדולות, שכילו בתים רבים בפסח( תרס"ד נשרפו יותר מחמישים בתי םידוהי). יהודים בדינוב צויינו לראשונה בתעודות מ- 1552. בדינוב רווחה מסורת שלפיה היה ר' שמואל בעל התוספות בין המתיישבים הראשונים בה. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם הציבו זקני-העיר מציבה על קברו שבבית העלמין הישן. בדינוב ניתנה ליהודים זכות לרכוש בתים או לבנותם. מסך כל 221 בתים שהיו ב- 1782 54 היו בבעלות היהודים (במספרים אלה נכללו גם בתי הפרבר פשיגרודניה והכפר קאז'ימייז'ובקה). ב- 1781 (או ב- 1787) היו בדינוב 339 יהודים משלמי-מיסים ומהם שילמו 107 פחות מ- 25 גולדן לשנה, 223 מ- 25 - 100 גולדן, 8 מ- 101 - 300 גולדן, ואחד יותר מ- 300 גולדן. מכאן שרוב היהודים היו מעוטי-הכנסה. במאה ה- 17 עסקו יהודי המקום בחכירה ובמסחר, אחדים מהם היו מלווים בריבית. יש לשער, שכבר בימים ההם היו ביניהם סוחרים, שסחרו במקומות אחרים ברחבי פולין כולה. בסוף המאה ה- 18 נודע סוחר עשיר מדינוב שכינויו היה "דער רייכער וואלוויש" שניהל עסקים ברחבי פולין, ובמאה ה- 19 נתפרסמו שמותיהם של ישראל טאג', נחמיה וויינרב ושמואל גרינס, סוחרי תבואה, יערות ועצים; הם השיטו דוברות עד לגדאנסק. אולם רוב יהודי המקום התפרנסו על מסחר זעיר, מלאכה ורוכלות. בסוף המאה ה- 18 עזבו 11 משפחות עניות את העיר במסגרת תוכנית השלטון האוסטרי להתיישבות חקלאית של יהודים. בסוף המאה ה- 19 כבר היו בדינוב כמה יהודים בעלי מקצועות חופשיים. השפעה רבה על חיי הכלכלה של יהודי דינוב נודעה במאה ה- 19 לחצרו של ר' צבי אלימלך שפירא, מייסד שושלת האדמו"רים. רבים מצאו את פרנסתם בשירות האדמו"ר וחסידים נהרו אליו בהמוניהם. קהילה מאורגנת בדינוב נתגבשה, כנראה, במאה ה- 18 ואולי אפילו במאה ה- 17. ידוע, שב- 1782 עמד על תלו בית-הכנסת הגדול, בנוי בצורת עיגול וציורי שמן עיטרו את קירותיו ותקרתו. לידו נמצא בניין של ההקדש. על קדמוניותה של הקהילה העיד גם בית-הקברות הישן; בית הקברות החדש קודש כנראה במאה ה- 19. מבין הרבנים הראשונים בדינוב ידועים לנו שמותיהם של ר' משה יהושע השל (כיהן בקודש בשנים 1790- 1810), תלמידו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, ור' משה-ליב מסאסוב; ר' שמואל שטרויס ב"ר חיים מדוקלה היה רב או מורה-הוראה בדינוב ב- 1800. ב- 1820 בערך עלה על כס הרבנות בדינוב ר' יעקב צבי יאליש, הנודע בשם "יעקלי פרמיסלר" הוא היה תלמידם של ה"חוזה מלובלין", "המגיד מקוז'ניץ" ור' מנדל מרימאנוב. מבין חיבוריו הרבים יש לציין את "מלא הרועים", "חינוך בית יהודה", "קהילת יעקב", "בית ועד לחכמים", "חידושים והגהות" ועוד. הרב יאליש כיהן גם כרב בקהילות גלוגוב והוסאקוב (נפטר ב- 1825). אחריו נבחר כרבה של דינוב חברו הקרוב של ר' יאליש, ר' צבי אלימלך שפירא, גם הוא היה מתלמידיו של ה"חוזה מלובלין", "המגיד מקוז'ניץ" ור' מנדל מרימאנוב. ר' צ.א. שפירא היה מייסדה של שושלת אדמו"רים מסועפת בגאליציה ומחוצה לה. מפרי עטו נותרו כ- 30 חיבורים ורבים מהם ראו אור בדפוס. "בני יששכר", "אגרא דכלה", "אגרא דפרקא", "דרך פקודיך" ועוד. ר' צבי אלימלך כיהן גם תקופות קצרות כאב"ד בקהילות ריבוטיצ'ה, סטז'יז'וב, הולשוב ומונקאץ' בקארפאטורוסיה. בעת כהונתו במונקאץ' (1825- 1829) היה אב"ד בדינוב ר' פנחס אריה, בעל "חשב האפד" ו"כתפת האפד", גם הוא מתלמידיו של ה"חוזה מלובלין". הלה עבר מדינוב ב- 1829 לטורקא וכיהן שם עד מותו ב- 1852. לאחר פטירתו של ר' צבי אלימלך שפירא, ב- 1841 ירש את כסאו וגם את כתר האדמו"רות בנו הצעיר, ר' דוד, בעל "צמח דוד", שכיהן בדינוב עד פטירתו ב- 1874. ממנו קיבל בנו ר' ישעיה נפתלי הרץ שפירא בעל "הנותן אמרי שפר", אב"ד ואדמו"ר בדינוב בשנים 1874- 1885. הרב שבא אחריו היה ר' יוסף שפירא והוא כיהן במקום בשנים 1885- 1932. לאחר מותו נבחר בנו, ר' דוד, פה אחד לרבה של דינוב, אבל בגלל בריאותו הלקויה חזר לאחר שבועות מועטים לסאנוק, שם נפטר ב- 1933. בעשור האחרון לקיומה של קהילת דינוב ישב על כסא הרבנות בדינוב ר' מנתם מנדל שפירא, בנו של ר' דוד. הוא נרצח בידי הנאצים בט"ו בשבט תש"ב, בחורשה ליד קולומיאה. בשואה נספה גם אחד מדייני דינוב, ר' יוסף מנחם רובין. קרוב ליובל שנים כיהן בדינוב כדומ"ץ ואחר-כך כראב"ד ר' דוד אלימלך הכהן שטורמלויפר, שנודע כלמדן מובהק וכפוסק. מסוף המאה ה- 19 ועד 1914 עמד בראש ועד הקהילה אלטר פרנקל-תאומים. החוגים הציוניים הראשונים בעיר ראשיתם כבר בסוף המאה ה- 19. ב- 1902 היה בדינוב סניף של ההסתדרות הציונית, ובמחצית השנייה של המאה ה- 19 נבחרו לתפקיד ראש העיר או סגנו שני יהודים: ישראל טאג ונפתלי לנדוי.

 

בין שתי המלחמות
דינוב וסביבתה היו בסתיו 1914 לשדה-הקרב בין צבאות רוסיה ואוסטרו-הונגריה. לפי פקודתו של מפקד הצבא האוסטרי מאוקטובר 1914, עזבו רוב יהודי המקום את עיירתם וברחו לצ'כיה, הונגריה ואוסטריה. כשחזרו ב- 1918 לדינוב לאחר 4 שנות נדודים מצאו את העיירה הרוסה בחלקה הגדול. המצב הורע עוד יותר מחמת ההתפרצויות האנטישמיות והפוגרומים, שנעשו בעיקר על-ידי איכרי הסביבה. בנובמבר 1918 נבזזו חנויות ובתים של יהודים רבים ובעליהם הילקו. כמה מאנשי האינטליגנציה הפולנית ניסו להרגיע את הרוחות אבל ללא הצלחה. מקצת מן היהודים הסתתרו בבתי פולנים בעיר. ב- 1918 התחילו היהודים לארגן שוב את חייהם. בעזרת ה"ג'וינט" הוקמו ועדי פעולה לעזרה סוציאלית, והללו חילקו מזון ובגדים. הוקם מטבח עממי שסיפק אורוחות חמות לנצרכים, בעיקרם, בעיקר לילדים. ב- 1920 אירגן ועד ההצלה של יהודי פולין קורסים ליהודי דינוב לקליעת סלסלים שכן מקצוע זה היה מקובל בין תושבי הסביבה. ב- 1919 נבחר ועד הקהילה החדש ובראשו אליעזר פרנקל, שמילא תפקידו זה עד 1937 (נפטר ברוסיה במלחמת-העולם השנייה). בתחילת כהונתו שיפץ ועד הקהילה את בית המדרש ובתי-תפילה אחרים. באותה תקופה פעלו בדינוב החברות "ביקור חולים" ו"לינת צדק". כמו בתקופה הקודמת, כך בין שתי מלחמות-העולם היתה עיקר פרנסתם של יהודי דינוב על המסחר הזעיר והמלאכה. מלבד חנוונים ורוכלים היו גם כמה סוחרי עצים ויערות, סוחרי תבואות ובהמות, וכן חוכרי קרקעות, טחנות-קמח ואפילו תחנת-החשמל שבעיר. בידי היהודים היו גם מפעלי תעשייה, וביניהם המינסרה, בית-החרושת למסמרי-עץ ששווקו ברחבי פולין (מפעל זה הוקם ב- 1928 על-ידי בכר, איש סטאנישלאבוב), שלושה מפעלים לייצור משקאות קלים ואחד לריבה. כן היו 27 חנויות מזון, מאפיות ואטליזים, 20 חנויות לבדים ולעורות, 13 לדברי הלבשה, הנעלה וסידקית. במלאכה בלטו החייטים, הסנדלרים, והפחחים. בדינוב היה גם מספר ניכר של עגלונים וסבלים יהודים. להלן חלוקת עיסוקיהם של יהודי דינוב בראשית שנות העשרים: בעלי מפעלי תעשיה - 5; בעלי מסעדות, בתי-מלונות, ובתי-מרזח - 10; בעלי מלאכה (חייטים, סנדלרים פחחים, אופים וכדינוב) - 49; עגלונים, סבלים, חלבנים - 20; סוחרים סיטונאים (תבואה, בהמות, ביצים, פירות) - 30; בעלי חנויות - 60; רופאים, עורכי דין - 8; פקידים - 15; כלי קודש, מלמדים ומורים - 24; שונים - 6; לעזרת המפרנסים הוקמו בשנות העשרים קופת גמ"ח, "בנק יהודי לאשראי", ו"קופת מלווה" ליד "יד-חרוצים". באותה תקופה גברה הנטייה לפעולה חברתית ציבורית בקרב יהודי דינוב. בעיר הוקמו סניפים של ארגונים ציוניים מכל הזרמים: "המזרחי", "הציונים הכלליים", "התאחדות", והרביזיוניסטים. בבחירות לקונגרס הציוני ה- 19, ב- 1935, נתחלקו קולותיהם של ציוני דינוב כלהלן: "הציונים הכלליים" - 28; "המזרחי" - 4; "א"י העובדת" - 75; "התאחדות" - 2. כבר ב- 1921 הוקמה הקבוצה הראשונה של "השומר הצעיר" ב- 1922 עשו כמה מחבריה הכשרה בחוות גרוחוב בווארשה. ב- 1934 הגיע מספר חברי "השומר הצעיר" בדינוב ל- 72. בשנים 1924- 1926 עלו כמה מחברי "החלוץ" המקומי לארץ-ישראל. באותם הימים פעלה גם "עזרה" חלוצית. לתנועה הקומוניסטית בדינוב השתייכו גם יהודים מצעירי המקום. אחד מהם, החייט משה דוד יגר נשפט למאסר בעוון השתייכותו לתנועה קומוניסטית. בזמן המלחמה לחם כפארטיזאן נגד הנאצים והועלה לדרגת קולונל. הוא נפל בקרב. כן נשפט למאסר ב- 1930 חנא דומב, תושב דינוב, חבר המפלגה הפולנית הסוציאליסטית (פ.פ.ס. שמאל) באשמת פעולה אנטי-ממשלתית. בעלי-מלאכה היו מאורגנים ב"יד חרוצים". במקום הוקמו גם איגודים מקצועיים של חייטים וסנדלרים. בדינוב התקיים גם סניף של "אגודת ישראל", בראשו ר' יוסף שפירא, משושלת ר' צבי אלימלך. ר' יוסף שפירא נודע כמתנגד חריף לציונים. ב- 1922 נידה אותם בפומבי ואף גירש נערים, חברי ה"שומר הצעיר", מבית-הכנסת. בהשפעת הרב וחסידיו סגרו השלטונות ב- 1922 את בית-הספר העברי המשלים ובמקומו הוקם חדר. ב- 1919 נוסד במקום בית-הספר "תרבות". ב- 1923 היו בו 3 כיתות, 2 מורים ו- 85 תלמידים מהם( 77 תודימלת). ב- 1926 היו כבר בבית-ספר זה 4 כיתות, 5 מורים ו- 132 תלמידים. באותה שנה הוקמה "תלמוד תורה". ב- 1923 למדו בו 200 תלמידים ב- 4 כיתות, והורו בהם 8 מלמדים. כן היתה במקום באותה תקופה ישיבה בשם "עץ החיים", וב- 1923 למדו בה 25 בחורים. סניף "אגודת-ישראל" ייסד גם בית-ספר לנערות "בית-יעקב". במוסדות התרבות בדינוב יש לציין את הספרייה הציבורית, את מועדון הנוער (בשנות העשרים המאוחרות) ו"בית העם" (בנייתו הושלמה, כנראה, ב- 1937) ולו אולם להצגות ולהרצאות ומגרשי ספורט. בדינוב פעלה גם אגודת ספורט "מכבי". כאמור עמד בדינוב בית-כנסת גדול ובו כתבי-יד בעלי ערך, כגון פנקס-הקהילה בן מאות השנים, כתב-יד של "בני יששכר" ועוד. מלבד בית-הכנסת היו שלושה בתי-מדרש, וארבעה "קלויזים". ליד בית-הכנסת היו גם מניינים של בעלי מלאכה (קצבים, חייטים). בדינוב נולד יעקב אדלר, מראשוני הכתבים של "פארווערטס" בניו-יורק. הוא נודע גם כמשורר והומוריסט, (פירסם את יצירותיו גם בכייוי ב. קובנר).

במלחה"ע ה - II
בימים הראשונים של ספטמבר 1939 הגיעו לדינוב המוני פליטים, יהודים ופולנים, מסאנוק, יאסלו, קרוסנו, בז'וזוב ודוקלה. כדי לשמור על הסדר בעיר הוקמה בימים הספורים עד לכיבוש הגרמני מיליציה אזרחית יהודית-פולנית. הגרמנים נכנסו לדינוב ב- 11 או ב- 12 בספטמבר 1939. בימים הראשונים לכניסתם לדינוב שרר שקט יחסי. היו קציני הצבא הגרמני שאף השתכנו בבתי יהודים והזהירום מפני אנשי הגיסטאפו, שעמדו להגיע למקום. ביום שני של ראש השנה ת"ש (15.9.1939) הגיעה לדינוב פלוגת אס-אס. אנשיה נכנסו לבית-הכנסת ואילצו את היהודים ביריות ובמכות לצאת ממנו. אחר-כך חטפו כ- 300 גברים יהודים ל"עבודה" כביכול, ריכזום ליד בית-הספר הממשלתי, הריצו אותם ליער ז'וראבייץ ורצחום שם ביריות. רוב הנרצחים היו בני המקום, אף כי מספר ניכר מהם היו גם פליטים (במאי 1940 הוצאו כ- 160 גופות מבין הנספים הללו והובאו לקבר ישראל בבתי-העלמין היהודיים בערי הסביבה. הבאת הגופות לקבורה נעשתה על סמך רישיון מיוחד שניתן על ידי הגנארל-גוברנר). באותו ערב (15.9.1939) הציתו הגרמנים את בית-הכנסת הגדול, וזה נשרף כליל. עלו גם באש גופותיהם של 4 הרוגים או פצועים, שהושלכו לתוך הלהבות. בתי-הקברות היהודים נהרסו. ב- 26 או ב- 27 בספטמבר 1939 גירשו הגרמנים את כל יהודי דינוב לעברו המזרחי של הנהר סאן, לתחום-הכיבוש הסובייטי. למגורשים ניתן אך זמן קצר לעקירה. הגברים נאלצו לחצות את הנהר ברגל, ואילו הנשים והילדים עברוהו בדוברה. העיירה הוכרזה "יודנריין". ב- 24.8.1940 חזרו ופירסמו הגרמנים מודעה שבה נאמר כי על היהודים נאסרה השיבה אל העיר. עם פרוץ המלחמה בין גרמניה וברית-המועצות ביוני 1941, חזרו לעיר מולדתם כמה מיהודי דינוב, שישבו בסביבה בתחום הסובייטי לשעבר. הללו שולחו לאחר-מכן לגיטו בז'וזוב, שם נהרגו בידי הנאצים עם שאר תושבי גיטו זה, באוגוסט 1942. יהודי דינוב, שגורשו כאמור בספסטמבר 1939 לתחום ברית-המועצות, מקצתם מצאו את מותם בלבוב ופשמישל, ומקצתם נשלחו לסיביר והיו שנפטרו בשל התנאים הקשים ששררו שם. בסך הכול נשארו בחיים כ- 200- 250 תושבי דינוב, רובם בברית-המועצות

 

  • קבר הבני יששכר ובנו הצמח דוד ובנו, והרבנית חנה מינדל
  • דינוב - מוסדות בני יששכר