ל' ניסן ה'תשע"ז

דמביצה DEBICA

עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: רופצ'יצה
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-3,922
• יהודים בשנת 1941: כ-1,564

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
ב- 1326 היה הכפר דמביצה מקום מושבו של הדיקאנאט הכנסייתי. ב- 1358 העניק המלך לבעלי דמביצה את הזכות להקים עיר על-פי החוק המאגדבורגי, ובשנים שלאחר-מכן באותה מאה קיבלה העיר זכויות נוספות, כגון הזכות לקיים ירידים שנתיים וימי-שוק שבועיים, ועוד. דמביצה שוכנת בדרך הראשית המוליכה מקראקוב ללבוב ומצבה הגיאוגראפי תרם הרבה להתפתחותה. חרף ההרס שנגרם לעיר בעת פלישת השבדים ב- 1655 והדליקה הגדולה ב- 1660 שכילתה כמעט את כל הבתים, המשיכה דמביצה להתפתח ואף נבנה אז שוק ב"עיר החדשה", בסמוך לעיר העתיקה. במאה ה- 17 נודעה דמביצה במסחר הענף שהתנהל בה וכן בריבוי בתי-המלאכה (סנדלרות, אריגה, נפחות פחחות ועוד), שבעליהם היו מאורגנים בגילדות. ירידתה של דמביצה החלה במחצית הראשונה של המאה ה- 18, כשעברו בה חיילים או התנהלו בקירבתה קרבות בין צבאות השבדים, הרוסים והקונפדראטים הפולנים. בעת ההיא נותרו במקום 60 בתים בלבד בנויי עץ וחלה ירידה מוחלטת של המסחר והמלאכה. לאחר סיפוח האזור לאוסטריה ב- 1772 איבדה דמביצה את מעמדה כעיר. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 פקד אותה משבר כבד, זאת בעקבות השרפות, השטפונות והמגפות שחזרו ונשנו בה מדי כמה שנים, בעיקר בשנים 1830, 1847, 1854. ב- 1846 השתתפו העירוניים שבדמביצה וכן כפריי הסביבה בהתמרדות נגד בעלי האחוזות. הם העלו באש את טירותיהם ואף רצחו כמה וכמה מבני האצולה, וכן חילקו ביניהם את הביזה (דגן, בהמות). ההתמרדות דוכאה באכזריות בידי הצבא האוסטרי ובני העיר ניזוקו. במחצית השנייה של המאה ה- 19 חלה התקדמות בפיתוחה של דמביצה, קודם-כול בזכות העברתה ב- 1856 של מסילת-הברזל קראקוב - ז'שוב דרך דמביצה והקמת התחנה בה, וכן בשל הנחת המסילה החד-מסלולית דמביצה - טארנובז'ג ב- 1896. אז ניעורו המסחר והמלאכה ורבו אוכלוסיי העיר. ב- 1895 כבר היו בדמביצה 280 בתים. ב- 1914 הוחזר לדמביצה מעמד של עיר וב- 1907 נוסדה בה גימנסיה. ב- 1918 כבשו צבאות הרוסים את העיר פעמיים ועשו בה הרס רב. בתום מלחמת העולם-הראשונה השתרר בדמביצה קיפאון כלכלי, אך בשנים 1936- 1939 גילתה זו סימני התאוששות משנכללה באזור המרכזי של הפיתוח התעשייתי. בעיר הוקם מפעל גדול לצמיגים ועוד כמה וכמה מפעלים זעירים יותר, שתכליתם היתה לשרת את מפעלי-התעשייה הגדולים שנבנו באזור כולו. היהודים בדמביצה צוינו לראשונה בתעודה מ- 1471. מדובר בחוזה בין בעלי העיר ובין הכומר המקומי, שלפיו התחייבו תושבי העיר לשלם מעשר לכנסייה "חוץ מיהודים ולא-קאתולים". הללו היו כנראה משפחות אחדות בלבד, שנטשו את העיר, כנראה בעקבות פלישת הטאטארים ב- 1502 או בשעת הדליקה הגדולה בשנת 1504. היישוב היהודי בדמביצה נתבסס, כנראה לאחר פלישת השבדים ב- 1656, ולאחר הדליקה בשנת 1660, שבעקבותיה הוקמה ה"עיר החדשה". אולם התעודה הברורה על ישיבתם ישיבת-קבע בדמביצה היא מ- 1690. על-פי התקנות של גילדת הקצבים הנוצרים מאותה שנה הוטלו הגבלות על השחיטה הכשרה של היהודים היושבים בדמביצה. בעיר היו אז שתי קהילות יהודיות; האחת, ב"עיר העתיקה", האחרת הגדולה יותר, ב"עיר החדשה". הפרנסים של שתי הקהילות בעת ההיא היו: לוי בן יצחק ב"עיר העתיקה", והרשל ב"עיר החדשה". ריבוי אוכלוסיית היהודים ב"עיר החדשה" לא היה לרוחם של העירוניים ושל הכנסייה, וב- 1701 קבעה הוועדה מטעם החשמן בקראקוב שיש למנוע התרבותם של היהודים בדמביצה, ובפרט נאסר עליהם לסחור בעת התהלוכות הכנסייתיות, למזוג משקאות בימי א, וכן להעסיק בבתיהם משרתות נוצריות. כן נגזר על יהודי "העיר החדשה" להרוס את בית התפילה שלהם שהוקם באורח לא חוקי כביכול. אולם היהודים הוכיחו שהבית הוא בבחינת רכושם הפרטי של פרנסי הקהילה, והללו כמשלמי מיסים רשאים לקיים תפילה בציבור בביתם. הגזירה של הריסת בית התפילה בוטלה. במאה ה- 18 הלכה וגדלה אוכלוסיית היהודים בשתי קהילותיהם בדמביצה וב- 1765 חלשה קהילת דמביצה, גם על 338 יהודים שישבו בכפרי הסביבה. לפי המיפקד שנעשה בשנים 1864- 1865, היה עיסוקם של 33 המפרנסים שנתפקדו אז כלהלן: 1 - סוחר קמעונאי, 1 - חזן, 4 - מלמדים, 1 כלי-זמר, 1 - שזר, 7 - חייטים, 3 - כובענים, 1 - צורף, 7 - קצבים, 5 - נחתומים, 1 - פחח, 1 - חובש. במיפקד הנ"ל פסחו על כמה וכמה מפרנסים נוספים שהיו בעיר ובסביבה, ובעיקר על סוחרים, חנוונים, מוזגים ומתווכים. נראה שהללו התחמקו מן המיפקד מחשש "עין הרע" מצד השלטונות וגובי-המיסים. בראשית תקופת השלטון האוסטרי בדמביצה (למן שנת 1772) עבר על יהודידמביצה, בדומה למה שעבר עלשאר קהילות ישראל בגאליציה, גל של גזירות פיסקאליות וצווים, שמטרתם המוצהרת היתה לעשות את היהודים "מועילים ומתורבתים יותר". לפי גזירת ההתיישבות היהודית בכפרים והעברתם לעבודה בחקלאות, נתחייבה קהילת דמביצה ליישב 8 משפחות ולממן את ציודם בכלים ובבהמות בסך של 250 גולדן למשפחה. עד 1804 הצליחה הקהילה להתחמק מלקיים צו זה, וגם בשנים שלאחר מכן לא נמסר אפילו על התיישבותה של משפחה יהודית אחת מבין יוצאי דמביצה. כשהוקמו בתי-הספר מייסודו של ה. הומברג הוטל גם על יהודי דמביצה להקים בית-ספר מסוג זה. למורה של בית-הספר נתמנה מאיר קוק, ונקבעה לו משכורת שנתית בסך 200 פלורין (פי עשרה ממשכורתו השנתית של מורה-הוראה דאז). אולם הצו לא הוצא, כנראה, לפועל עד שנתחסלה כל רשת בתי-הספר האלה על-פי צו הקיסר מ- 1806. ב- 1805 נאסר על היהודים לקנות בניינים או מגרשים חדשים מידי לא-יהודים, אולם יהודי דמביצה ידעו לעקוף גם הגבלה זו; הם קנו בתים ומגרשים והיסוו את בעלותם עליהם, ורק ב- 1824, לאחר שפנו אל השלטונות, הוכרה רשמית בעלותם על נכסי דלא-ניידי אלה. קשים היו ליהודי דמביצה הזמנים הראשונים של השלטון האוסטרי, אולם כבר בשנות ה- 20 וה- 30 של המאה ה- 19 הסתמן שיפור במצבם הכלכלי בעקבות פיתוח הקשרים המסחריים עם מדינות האימפריה האוסטרית. לקראת אמצע המאה ה- 19 הוקמו בדמביצה, בעיקר על-ידי יהודים, מפעלי-תעשייה זעירים וסדנאות, כגון טחנות-קמח, משרפות-יי"ש ומיבשלת-בירה, בתי-חרושת לגפרורים ולסבון ואף כור זעיר ליציקת זכוכית. למזלם של יהודי דמביצה פסחו מאורעות-הדמים שהביאה עמה התמרדותם של האיכרים נגד האצילים וחצרותיהם ב- 1846, על דמביצה גופא, וחרדתם של היהודים מפני הבאות היתה חרדת-שוא. תחילתה של פריחה כלכלית נסתמנה בדמביצה, לאחר שהוקמה בה תחנת-הרכבת של המסילה, שחיברה את לבוב עם קראקוב. עם ביטול ההגבלות, שחלו על היהודים בתחום הכלכלה, בחופש המגורים והתנועה (תהליך שנמשך למן המהפכה ב- 1848 ועד למתן שיוויון זכויות ליהודי גאליציה ב- 1867- 1868), פיתחו יהודי דמביצה את כלכלתם ביתר מרץ. מרכזי "העיר העתיקה" ו"העיר החדשה" מלאו חנויות ודוכנים של יהודים. מקור-פרנסה חשוב לסוחרים ולרוכלים היהודים שימשו הירידים בדמביצה וכן בעיירות ובכפרים הסמוכים. מסוף המאה ה- 19 חנתה בדמביצה יחידת חיל פרשים, וכמה סוחרים ובעלי-מלאכה יהודים מצאו את פרנסתם בשירותים שנתנו לה, ובעיקר לאנשי הקצונה. בתחילת המאה ה- 20 הוקמו כמה בתי-מלאכה לקונפקציה והועסקו בהם עשרות חייטים יהודים. ניתן לומר, כי בדרך כלל לא הצטיין הציבור היהודי בדמביצה בעושר וברווחה. הרווח של המסחר הזעיר והמלאכה היה מועט, וגם צפיפות הדיור הכבידה. עם גל ההגירה בעשורים האחרונים של המאה ה- 19, ובעיקר בשנות המשבר הכלכלי של תחילת המאה ה- 20, נטשו גם משפחות יהודיות רבות את דמביצה בבקשן פרנסה בערים גדולות יותר או בארצות-חוץ, בעיקר בארצות-הברית. תהליך זה הפחית את מספר אוכלוסי היהודים בדמביצה ופגע ערב מלחמת-העולם הראשונה בהתפתחותה הציבורית והתרבותית של הקהילה. כאמור, היו יהודי דמביצה מאורגנים בקהילה משלהם כבר במאה ה- 17. עד 1730 השתייכה קהילת דמביצה לגליל ז'שוב, ודרכו שילמה את מס-הגולגולת שהוטל עליה בסך 500 זהובים. מאותה שנה ועד 1756 הצליחה קהילת דמביצה להשתחרר לכמה וכמה שנים ממרותה של קהילת ז'שוב ולזכות בעצמאות בכל הנוגע לקביעת סכום המיסים ותשלומיהם. ב- 1756 חזרה שוב קהילת דמביצה למרותה של ז'שוב. מ- 1785 קבעו השלטונות האוסטריים ועד-קהילה לדמביצה, שהיה מורכב משלושה פרנסים, והוטל עליהם לייצג את הקהילה כלפי שלטונות המחוז, לדאוג לתשלומי המיסים המרובים במועדם ולפקח על המירשם האזרחי. מלבד הפרנסים נקבעו גם גבאי בית-הכנסת, גבאי-צדקה, שמאים ומבקרי-חשבונות. ועד הקהילה בהרכב הנ"ל נתקיים בשינויים קלים עד להנהגת ועד הקהילה לפי התקנון של 1890. אולם, מן הדין לציין, שלאחר שנים ראשונות של השתלטות על הוועד מצד חוכרי המיסים (בעיקר חוכרי "מס הנרות", ביניהם גם אנשים מושחתים ואף מלשינים-סתם), התייצב ועד-הקהילה בדמביצה ודאג, כמקובל במסורת קהילות ישראל, לא רק למילוי תפקידים המוטלים עליו מטעם השלטונות, אלא גם לצרכים חברתיים, כגון התמיכה בעניי העיר (הוקם הקדש), בחברה קדישא ובחברת "ביקור חולים". מ- 1891 ואילך נקבע לוועד הקהילה תקציב, שהגיע ב- 1907 לסך 13,000 כתרים. אין בידינו ידיעות על הרבנים ששימשו בקודש בדמביצה עד אמצע המאה ה- 18. במחצית השנייה של אותה מאה מוזכרים במקורות רבני דמביצה אלו: ר' שמואל ור' אלעזר ממשפחת הורוויץ הנודעה. לאחר פטירתו של ר' אליעזר ב- 1790 לא נבחר רב בדמביצה, וכמורה-הוראה כיהן ר' נתן לנדא עד 1809. מאותה שנה ועד 1820 המשיך בכהונת מו"ץ ר' שמואל חנוך גווירץ וממנו ירש את כיסאו בנו, ר' אליהו. כבר במחצית הראשונה של המאה ה- 19 היה היישוב היהודי בדמביצה נתון להשפעת החסידות מייסודו של ר' נפתלי צבי מרופשיץ. עם ריבוי החסידים של זרם זה בדמביצה, עלה בידיהם להושיב ב- 1872 על כס הרבנות את ר' ראובן הורוויץ, נכדו של ר' נפתלי צבי, שנשא גם בכתר האדמו"רות במקום. ממנו קיבל את שני הכתרים בנו, ר' שמואל. בשנות השמונים והתשעים למאה ה- 19 כיהן כרב דמתא וכאדמו"ר להמוני חסידים ר' אלתר ישעיה הורוויץ (נפטר ב- 1895). על חוג ציוני בדמביצה נמסר כבר ב- 1894. ב- 1904 בערך הקימו הציונים ספרייה ואולם-קריאה. הסניף המאורגן ביותר היה של "פועלי ציון" ראשיתו( ב- 1905). ב- 1907 אירגן סניף זה בדמביצה שביתת-חייטים, שזכתה להצלחה; בעקבותיה צומצם יום-העבודה של שוליות החייטים לאחת-עשרה שעות בלבד. ב- 1911 הוקם ארגון הנוער של פועלי-ציון "יוגנד". מאחר שלארגון הציוני של הנשים "דבורה" (הוקם ב- 1904 בערך) השתייכו על-פי-רוב בנות "המיוחסים", התארגנו בנות פשוטי-העם בארגון משלהן - "חבצלת", שהיה מסונף ל"פועלי-ציון". ב- 1907 הוקמו בדמביצה שני ארגונים ציוניים נוספים; "גאולה", שריכז תלמידי גימנסיות וסטודנטים, ו"השחר" שאליו השתייכו בחורי בתי-המדרש. ב- 1911 פרשו חברי "פועלי-ציון" מן הספרייה הכללית הציונית, בתואנה שאין היא מפיצה את הספרות ביידיש, והקימו "ספריה עממית", ובה כ- 200 חברים. ב- 1911 נמסר על ארגון "צעירי ציון" בדמביצה, שעל בסיסו הוקם ב- 1918 "השומר הצעיר". כחודש ימים לאחר שפרצה מלחמת-העולם הראשונה כבשו יחידות הצבא הרוסי את דמביצה. עם כניסתם לעיר התחילו הקוזאקים בגזל רכוש יהודי, בהתעללות בגברים ובאונס נשים. לפי גירסה אחת, ניסו יהודי המקום למצוא מפלט בבית-המדרש, והרוסים הוציאו תחילה את הגברים מן הבית, אנסו את הנשים (כמה מהן נפצעו בשעה שניסו להימלט בקפיצה דרך החלונות הגבוהים) ולאחר-מכן ציוו על הגברים לחזור שוב אל בית-המדרש שהוצת מכל העברים. הרוסים שהו במקום כשבוע, ולשמחתם של היהודים שוחררה העיר על-ידי יחידות הצבא האוסטרי. כעבור 2- 3 ימים שוב היתה נסיגת האוסטרים, אולם הפעם נטשו כל יהודי דמביצה את עירם וגלו אל פנים האימפריה האוסטרית, בעיקר לחבל הסודטים, משם חזרו - לא כולם - ב- 1915. בתום המלחמה, בחודשי נובמבר-דצמבר 1918, נעשה ניסיון מצד בריוני המקום והכפריים שבסביבה לעשות פוגרום ביהודי דמביצה. "הוועד הלאומי" שהוקם אז ביוזמתם ובראשותם של הציונים, מנע את הפרעות בשתי דרכים: נאספו שלמונים שניתנו למפקד המשטרה המקומית ולמפקד הז'אנדארמריה והללו הדפו את הפורעים; בד בבד התארגנה הגנה עצמית יהודית מבין משוחררי הצבא, אף סופקו להם כ- 100 כידונים מתוצרת בית-מלאכה יהודי שבמקום, וגם הללו הצליחו לעמוד בפרץ בכל מקרה של ניסיון לפרוע ביהודים או לגזול את רכושם.

סגור

בין שתי המלחמות
בתום המלחמה לא חזרו לדמביצה כ- 600 מיהודיה, מהם שגוייסו לצבא האוסטרי ונפלו בקרבות, ומהם שנספו במגיפות שפשטו בעיירה בזמן המלחמה. לא חזרו גם הללו שביקשו פרנסה בארצות האימפריה האוסטרית שהתפוררה, בארצות מערב-אירופה ומעבר לים. מבין אלה שחזרו לעיירת מכורתם היו רבים עניים מרודים שהגדילו את שכבת הנזקקים לסעד. לעזרת הנזקקים בא הג'וינט ואת תמיכתו במזון ובכסף חילקו חברי "הוועד הלאומי" בין הנצרכים. בכספי הג'וינט נקנו מכונות-תפירה שחולקו בין החייטים, ואורגנו גם קורסים ללימוד מקצועות מלאכה. במיפקד של בתי-מלאכה ועסקים אחרים שבבעלות יהודית, שנתקיים ב- 1921, נכללו 66 מפעלים, מהם שלושה שלא חידשו את פעולתם לאחר המלחמה. ב- 63 המפעלים הועסקו 131 איש, מהם 59 הבעלים ובני-משפחותיהם, ו- 72 שכירים, מהם 47 יהודים. מתוך 63 המפעלים שנפקדו עסקו 22 בענף ההלבשה (חייטות, קונפקציה וכובענות) ו- 19 בענף המזון. במיפקד לא נכללו כל הסוחרים הזעירים, בעלי דוכנים, הרוכלים, וכן אנשי האינטליגנציה המקצועית וכלי-קודש. איגוד הסוחרים היהודים שנתקיים בדמביצה עוד לפני המלחמה, עזר לחבריו שנתרוששו, בעיקר באספקת סחורה בהקפה. אולם בשנים שלאחר-מכן לא היה האיגוד פעיל, ופעולתו הצטמצמה לעתים בסידור רישיונות בשביל חבריו. לעומתו גילו פעילות עניפה שני מוסדות כספיים, שנתקיימו אף הם מלפני המלחמה: קופת גמ"ח ו"הבנק היהודי". קופת גמ"ח חידשה את פעולתה, לאחר ההפסקה של שנות המלחמה, רק ב- 1925. מ- 1927 נתמכה הקופה גם בכספי הג'וינט, וב- 1935 הגיע הון-היסוד שלה לסך 20,000 זלוטי. כדי להרחיב את הכנסותיה הקימה הקופה, בסיוע הג'וינט, בית-מלאכה לתפירת לבנים ובו כ- 30 מכונות-תפירה. בית-המלאכה העסיק בחורות. הרווחים של המפעל הועברו לקופת גמ"ח ובכך הגדילה זו את מספר הלוואותיה לנצרכים. בדרך-כלל עלו ההלוואות עד 500 זלוטי ללווה, בלא רבית, ובפרעונות שבועיים. ב"בנק היהודי" שגם הוא חידש את פעולתו עם תום המלחמה, נסתייעו הסוחרים האמידים יותר, בקבלם ממנו הלוואות בריבית נוחה. בשנות השלושים הלך והחמיר מצבם הכלכלי של יהודי דמביצה. התפתחות התעשייה בעיר ובסביבתה בשנים 1936- 1939 לא הביאה עמה שיפור, שכן לא הועסקו כלל במפעלים אלה. נמנע מהם לספק סחורה או לשווק את תוצרתם, ונוכח תעמולת החרם על המסחר והמלאכה היהודיים, שהלכה וגברה בשנים אלו גם בדמביצה, לא גדל אלא פחת מספר הלקוחות הלא-יהודים בחנויות ובבתי-מלאכה של יהודים. רבו אז פשיטות-רגל בקרב הסוחרים היהודים, האמידים הפכו למפרנסים בדוחק והעניים לנזקקי-סעד. מלבד ההקדש טיפלו שתי חברות סעד בדמביצה בפושטי-יד ובארחי-פרחי, שהיו באים העירה מן הסביבה הקרובה והרחוקה. חברה אחת היתה מקבצת נדבות מן ה"בעלי בתים" ומן "הקופה" שהקימה בה מחלקה לפושטי יד "דמי ויתור", כלומר נדבה על תנאי, שהחוזר-על-הפתחים יימנע מלהטריד את האנשים וגם יקבל את הנדבה בכבוד. "חברת המזונות" דאגה לתבשיל חם לכל נצרך, בעיקר לשבת ולמועדים. לחברת "לינת הצדק" שטיפלה בחולים כרוניים ובעיקר בשמירה עליהם בלילות, השתייכו גברים בלבד. לחברה דומה בשם "חברת לינה" השתייכו נשים, והללו טיפלו בחולים גם בשעות היום. "חברת לינה" חילקה תרופות לנזקקים ואף הקימה בית-מרקחת זוטא משלה. ביתומי המלחמה וביתומים אחרים טיפלה בדמביצה "אגודת היתומים", שהקימה ב- 1927 בית-יתומים יומי, תחילה בבית שכור, ומ- 1935 בבית משלה בן 8 חדרים. בית-היתומים טיפל באותה שנה בכ- 50 חניכים וגם חילק מזון ועזר בלימודיהם של עשרות ילדי עניים, לא יתומים, שהיו זקוקים לטיפול. מדי שנה בשנה אירגנה החברה קייטנות ל- 30 ילדים. כבר בשנים הראשונות שבין שתי מלחמות-העולם חידשו הארגונים הציוניים את פעולתם בתנופה, ובשנים שלאחר-מכן קמו במקום סניפים של כל הזרמים כמעט בציונות דאז. בלטו במיוחד סניפי "הציונים הכלליים", "המזרחי" ו"התאחדות". את תנועות-הנוער הציוני במקום ייצגו "השומר הצעיר", "גורדוניה", "הנוער הציוני", "עקיבא", ובית"ר. רבים מבני נוער אלה השתתפו בקיבוצי-הכשרה שבסביבה; בדמביצה גופא היו ב- 1934 שני קיבוצי-הכשרה: של "הנוער הציוני" ובו 17 חברים, ושל "גורדוניה" ובו 23 חברים. משנה לשנה גדל בדמביצה מספר השוקלים. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1931 השתתפו 271 בוחרים שקולותיהם נחלקו כדלקמן: 116 "ציונים כלליים", 65 "המזרחי", 63 "גוש ארץ-ישראל העובדת" ו- 27 איחוד הציונים הרביוזיוניסטים. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935 קיבלה רשימת "הציונים הכלליים" 772 קולות, "המזרחי" 192, ואילו "רשימת גוש ארץ-ישראל העובדת" 276 קולות. במספר הקולות הנ"ל נכללו, כנראה, גם השוקלים שבכפרי הסביבה, אבל אפשר שלא שמרו על טוהר הבחירות, והבוחרים השתמשו ביותר משקל אחד המזכה אותם בזכות לבחור. בדמביצה נתקיים סניף של "אגודת ישראל". בבחירות לוועד הקהילה שנתקיימו ב- 1922 וב- 1928, גברה ידם של הציונים ונציגיהם נבחרו ליושבי-ראש הוועד, אולם בהשפעת החסידים הדיחו השלטונות ב- 1924 את ראש הוועד הציוני, וב- 1928 פסלו את תוצאות הבחירות. בלחץ השלטונות נתקיימו שוב באותה שנה בחירות לוועד הקהילה, והפעם נבחר ליו"ר הוועד אברהם גולדמן, מי שזכה בתמיכת הרב דמתא והשלטונות. הלה כיהן עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר מותו של ר' שמואל הורוויץ ב- 1923 נתמנה לרב דמתא בנו, ר' צבי אלימלך נספה( האושב). בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם נסתמנה ביישוב היהודי בדמביצה פעילות עירה בתחום החינוך והתרבות. בתחום החינוך התורני רבו בעיר החרדים המסורתיים. ב- 1919 הוקם ביוזמת "אגודת ישראל" "תלמוד תורה", וב- 1923 למדו במוסד זה 306 תלמידים ב- 8 כיתות, והורו בו 10 מלמדים. הישיבה "עץ חיים" חידשה את פעולתה ב- 1920, וב- 1923 למדו בה 83 בחורים ב- 3 כיתות ובהדרכת 3 משגיחים ומלמדים, ב- 1932 הוקם בית-ספר לבנות "בית יעקב". בית-ספר עברי, שנוסד כאמור ב- 1910, חידש והרחיב את פעולתו ב- 1919 וסונף לרשת בתי-הספר "תרבות". ב- 1926 היו בו 146 תלמידים, מהם כ- 70 בנות. הורו בו 6 מורים ב- 5 כיתות. הבניין של בית-הספר שימש מרכז לפעולה תרבותית וציונית ומעון לארגוני-נוער ולספרייה ציבורית. בערבים נתקיימו בו קורסים לעברית גם למבוגרים. זמן-מה פעל ליד "תרבות" גן-ילדים עברי. הטיפול בבית-הספר והפיקוח עליו היה בידי הוועד הציבורי. סייע לתלמידים נזקקים גם ארגון הנשים ויצ"ו. ב- 1935 נוסד בבניין בית-הספר מועדון חברתי ולידו אולם-קריאה. המועדון אירגן הרצאות וטיפל, בין השאר, בהופעות של חוג חובבים לדראמה ושל להקות תיאטרון שביקרו בדמביצה. בתחום הספורט בלטה בפעילותה האגודה לספורט ולהתעמלות "בר כוכבא" (נוסדה ב- 1920). ב- 1931 התארגן מועדון-ספורט נוסף, "החשמונאי".

סגור

במלחה"ע ה - II
כבר ביום הראשון למלחמה, ב- 1.9.39, הופצצה העיר והיו קרבנות בנפש ונזקים ברכוש. בעקבות ההפצצה והתקדמות הצבא הגרמני נמלטו רבים מן העיר, ביניהם גם יהודים. זרם הפליטים פנה מזרחה, מעבר לסאן, לכיוון הגבול הרומני. בעיר עצמה התמוטט השלטון המקומי הפולני והפקרות השתוללה בה. רכושם של היהודים שנטשו את המקום נשדד. בשל ניתוק הדרכים על-ידי הגרמנים עלה רק בידי מקצת מן הנמלטים היהודים להגיע אל השטח שנתפס בידי הסובייטים; האחרים חזרו תוך זמן קצר לדמביצה. דמביצה נכבשה על-ידי הגרמנים ב- 8.9.39. מיד הרגישו היהודים את נחת זרועם של חיילי הוורמאכט. הללו התפרצו לדירות, גזלו רכוש וחטפו גברים יהודים לעבודת-כפייה. בנובמבר 1939 הוקם היודנראט ובראשו הועמד טוביה צוקר. על היודנראט היה לספק מדי יום מכסות עובדים לעבודת-כפייה, למסור לגרמנים חפצי-בית ודברי-ערך ולאסוף קונטריבוציות. ב- 1940 גברו דרישות הגרמנים לאספקת גברים יהודים לעבודות בכבישים ולתיקון מסילות-הברזל. כן הועסקו היהודים בבית-מלאכה לתיקון קטרים וקרונות-רכבת. העבודות הללו היו מלוות מעשי התנכלות והתעללות. עם החמרת המצב בעיר החלו צעירים יהודים ב- 1940 לברוח אל השטח הסובייטי בתקווה למצוא שם מקלט. אולם התנאים הקשים שבהם חיו הפליטים והלחץ לקבל אזרחות סובייטית הניעו אחדים מביניהם לחזור בחשאי למשפחותיהם בדמביצה. באביב 1940 הגרמנים קיימו מיפקד של כל.האוכלוסייה בעיר ובכללה היהודים. מיפקד זה שימש בסיס לעריכת כרטסת של כל היהודים החייבים בעבודת-כפייה וכך הוגבר עליהם הפיקוח. ביוני 1940 נחטפו גברים יהודים לפוסטקוב. הם הועסקו בהקמתו של מחנה-עבודה שנפתח בנובמבר של אותה שנה והיה במשך תקופת קיומו עד 1944 למקום עינויים ורצח של יהודי הסביבה. היודנראט של דמביצה השתדל לשחרר מקצת מן החטופים למחנה פוסטקוב, ומכל מקום להקל על מצבם. תמורת שוחד רב הגיעו ראשי היודנראט להסדר עם מפקדי המחנה, שלפיו ינוהל המטבח בו על-ידי האנשים מטעמם, ומצרכי המזון יסופקו על-ידי נציגי י.ס.ס. ואמנם בחודשים הראשונים לקיום המחנה הקל מאוד הסדר זה על הכלואים. בחורף 1940- 1941 הורע מצבה הכלכלי של הקהילה. הגבלות תנועה, גזילת הרכוש והיטלים כספיים רוששו את יהודי דמביצה. בסוף 1940 נפתח בעיר מטבח ציבורי מטעם י.ס.ס. שחילק ארוחות חמות למאות נזקקים. באותה שנה חלו שינויים בראשות היודנראט; מחמת סכסוכים פנימיים הודח טוביה צוקר, ובמקומו נתמנה יוסף טוב. בתחילת 1941 הוחל בריכוז היהודים ברובע מיוחד שהקיף את "סימטת הקדרים", אחת השכונות המוזנחות ביותר בעיר. המשפחות הפולניות שהתגוררו באזור זה פונו ובמקומן הוכנסו יהודים. הבתים שיועדו לרובע לא יכלו לקלוט את כל היהודים, ולכן הוקמו צריפי-עץ שבכל אחד מהם שוכנו 20 נפש. היודנראט טיפל בחלוקת דירות ברובע. התנאים התברואיים היו חמורים ביותר בשל הצפיפות הגדולה. כדי למנוע התפשטות מגיפות אורגנה עזרה רפואית ונפתח חדר-חולים. תוך זמן קצר היה הרובע לגיטו סגור. רק לבעלי רישיון מיוחד הותר לצאת מחוץ לגבולותיו. ניתוק הקשר עם חלקים אחרים של העיר הכביד על יושבי הגיטו בהשגת מזון. הגרמנים מנעו באכזריות כל ניסיון של הברחת מזון לגיטו. כל מי שנמצא מחוץ לגיטו בלא רשיון, או שנתפס בהברחת מזון לתוכו, הוצא להורג בבית-העלמין היהודי. במחצית השנייה של יוני 1942 הובאו לגיטו בדמביצה יהודים שגורשו מסנדז'ישוב, רופצ'יצה, ווילופולה-סקשינסקה, פילזנו, ראדומישל-ויילקי ומכל כפרי הסביבה. מספר האוכלוסייה בגיטו הגיע באותה עת לכ- 4,000 נפש. גידול כזה של אנשים בתוך שטח קטן של הגיטו הסגור החמיר עוד יותר את המצוקה הכלכלית, ונוסף על כך גברה המבוכה בגיטו בגלל הידיעות על גירושים המוניים מיישובי הסביבה. התחושה שמתקרבת והולכת אקציית הגירוש גם בדמביצה הביאה לידי חיפוש מחבוא מחוץ לגיטו וגם בתוכו. משפחות ששמרו על קשרים טובים עם מכריהן הנוצרים ביקשו להסתתר אצלן. העובדים במפעלים שמחוץ לגיטו הכינו מחבואים במקומות-העבודה או ביערות בסביבה, ואף בגיטו עצמו. ואמנם האקציה ההמונית הראשונה בדמביצה התחילה ב- 29.6.42. הגיטו הוקף יחידות אס-אס והמשטרה הפולנית. הגרמנים דרשו מן היודנראט לאסוף את אישורי-העבודה שהיו בידי היהודים לשם החתמתם מחדש. כן נאמר ליהודים שאישורי-העבודה המוחתמים יוחזרו רק לעובדים החיוניים ביותר למשק הגרמני, וכל הנותרים יישלחו "לעבודה במזרח". בשטח האיסוף התקיימה סלקציה, ואנשי הגיסטאפו ריכזו את מי שאישוריהם ממקומות-העבודה הוחתמו בחותמת מיוחדת, וכל הנותרים הועברו לנקודת-ריכוז שנייה שהייתה מכונה "קשיינז'ה לונקה". במקביל לעריכת המיון במקומות האיסוף עשו הגרמנים חיפוש מדוקדק בבתי הגיטו במטרה לגלות את המתחבאים. כל מי שנתגלה במחבואים הובל לבית-העלמין היהודי ונרצח שם. בעלי האישורים ובני-משפחותיהם הוחזרו לגיטו. מבין הללו שנועדו לגירוש הוצאה קבוצה של כ- 200 איש והם נרצחו בליסא-גורא, ליד הכפר ווליצה. כן הופרדו מן הנאספים ב"קשיינז'ה לונקה" קבוצות-גברים שנשלחו לעבודה במפעלים למטוסים בז'שוב ובמיילץ. קבוצה אחרת נשלחה למחנה-עבודה בפוסטקוב. בסיום הסלקציות הללו שולחו כ- 2,000 איש למחנה-המוות בבלז'ץ. אחרי האקציה החלו חוזרים בחשאי לגיטו הללו שעלה בידיהם להסתתר מחוצה לו. האוכלוסייה הפולנית הוזהרה על-ידי השלטונות הגרמניים שלא להעניק מקלט ליהודים; העוברים על הוראה זו היו צפויים לעונש-מוות. אחרי האקציה בחודש יוני הגבירו שרידי הקהילה שנשארו בגיטו את מאמציהם למצוא עבודה במקומות חיוניים לגרמנים. הם סברו שרק תעסוקה כזאת תעניק חסינות מסויימת מפני הגירושים. למקום-עבודה מסוג זה נחשבו בתי-המלאכה של הרכבת, וכדי לזכות בהם שולם כסף רב. בסתיו 1942 קיבל הגיטו בדמביצה מעמד של מחנה-עבודה; נמצאו בו אז כ- 600 איש. בח' בטבת תש"ג היתה אקציה נוספת. הגרמנים נסתייעו במשטרה האוקראינית בריכוז כל אנשי המחנה בשטח "קשיינז'ה לונקה". במקום היתה סלקציה והעובדים בבתי-המלאכה של הרכבת הופרדו מן הנאספים. אולם הפעם לא ניתן לעובדים אלה להישאר עם משפחותיהם והאחרונות צורפו אל משלוח המגורשים למוות במחנה בבלז'ץ. והנה גם לאחר אקציה זו חזרו למחנה אנשים, שעלה בידיהם להסתתר ולהינצל מן הגירוש. כן היו מקרים, שמשילוח אחרון זה לבלז'ץ קפצו כמה מיהודי דמביצה מן הרכבת, ומי שלא מצא את מותו תחת גלגליה או מיריות השומרים, חזר בחשאי למחנה. אולם ראשי המחנה היהודים לא הסכימו להשאירם במחנה פן יתגלה הדבר לגרמנים ויחוסל המחנה כולו. באותם הימים היה המשגיח היהודי הראשי במחנה אימרגליק, ועליו ועל השוטרים היהודים באותו זמן נמתחה ביקורת קשה מצד הניצולים מדמביצה. בתחילת 1943 הובאו למחנה קבוצות יהודים משרידי הקהילות היהודיות בסביבה, ומספר הכלואים בו בתקופות השיא הגיע כדי 1,600. באותה עת נתפסו במחנה באחד הימים 52 איש ששהו באורח "בלתי חוקי" והם הוצאו להורג. אחרים שישבו במחנה בלא אישור נמלטו לגיטו בבוחניה וגורלם היה כגורל היהודים שם; רובם שולחו בספטמבר 1943 להשמדה באושוויץ. אסירי המחנה בדמביצה המשיכו לעבוד בבתי-מלאכה של הרכבת ובעבודות בנייה באזור עד לחיסולו של המחנה באפריל 1943. אחרוני הכלואים הועברו למחנות-עבודה אחרים בסביבות קראקוב. לימים, עם פינוי המחנות בשל התקרבות החזית, הועברו האסירים, וביניהם גם יהודי דמביצה, למחנות אחרים על אדמת אירופה הכבושה. כמה משפחות יהודיות הסתתרו בעיר ובכפרים הסמוכים אצל מכריהם הנוצרים ובמחבואים ביערות בסביבה. רבים מהם נתגלו בעקבות הלשנות והוצאו להורג בבית-העלמין היהודי. במצוד אחר המסתתרים השתתפה המשטרה הפולנית. בין חסידי אומות העולם שעשו להצלת יהודי דמביצה ראוי לציון הרופא ד"ר אלכסנדר מיקוליקוב ואשתו ליאוקדיה, שהסתירו בביתם 13 יהודים.