כ"ז תמוז ה'תשע"ז

דרובין DROBIN

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: פלוצק
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-2,439
• יהודים בשנת 1941: כ-1,096
• יהודים לאחר השואה: 50-60

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
ב- 5 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את דרובין ובאוקטובר, לאחר ששינו את שמה לרייכנפלד, צירפו אותה ל"בצירק ציחנאו". מיד לאחר כניסתם לעיר פרצו חיילים גרמניים לכמה חנויות ובתי עסק שהיו שייכים ליהודים ושדדו את תכולתם. בביזה נטלו חלק גם פולנים מבני העיר. ב- 11 בספטמבר הגיעו לדרובין ז'אנדארמים גרמניים. הם ריכזו כמה מאות גברים, פולנים ויהודים, מגיל 16 עד 45, החזיקו אותם לילה שלם בכנסייה הקתולית ועינו אותם. למחרת, 12 בספטמבר 1939, הובלו כולם לשיירפץ והוחזקו שם בתוך מחסן תבואה. לאחר שישה ימים בכלא שוחררו הגברים וחזרו לבתיהם. בא' דראש השנה ת"ש (14.9.1939) אילצו הגרמנים את רבה של דרובין, הרב שמואל אליהו קליבנסקי, ויהודים אחרים לטאטא את כיכר השוק. ביום הכיפורים ת"ש (23.9.1939) הגיעו לדרובין כמה אנשי גסטפו מפלוצק. לפי הוראתם רוכזו כל הגברים היהודיים בכיכר השוק. אנשי הגסטפו היו מצוידים ברשימות שהוכנו מראש. במשך 4 שעות התעללו הגרמנים בגברים: הם הכריחו את הספרים שהיו ביניהם לגזוז את כל הזקנים והפיאות ואילצו את היהודים, במכות אכזריות בקתות הרובים, "לעשות התעמלות", לרוץ ולשיר. והכל לעיני קהל של פולנים וגרמנים מקומיים, שנאסף כדי לצפות ב"מחזה". רבים מן הנאספים צחקו ולעגו לשכניהם היהודים. באוקטובר 1939 נצטוו יהודי דרובין לענוד טלאי צהוב. באותו חודש עצרו אנשי הגסטפו את הרב קליבנסקי וכלאו אותו בבית הסוהר בפלוצק. לאחר ששוחרר מכלאו נמלט הרב לווארשה. בסתיו 1939 הוחרמו כל החנויות ובתי העסק של יהודי דרובין. הגרמנים פרצו גם לבתיהם של היהודים וגזלו דברי ערך, רהיטים, כלי בית, כלי מיטה, בגדים ושאר חפצים. כמו כן דרשו השלטונות מן היהודים לשלם להם סכום של 10,000 זלוטי. היהודים הצליחו לאסוף רק 4,500 זלוטי. לאחר השתדלויות ותשלום שוחד הסכימו הגרמנים להסתפק בסכום זה. באותה תקופה נאסר על בעלי מלאכה יהודים להתפרנס מעבודה עצמאית במקצועותיהם. היהודים נותרו ללא מקורות פרנסה. רבים לא הצליחו במשך תקופה ארוכה להשיג פת לחם לילדיהם. בין אלה היו כ- 100 פליטים שהגיעו לדרובין בתחילת המלחמה ממלאווה, מגריפין, מליפנו, מראצ'יונז', משיירפץ וממקומות אחרים.
באביב 1940 , כשהחמיר מאוד מצבם הכלכלי של יהודי ד', גירשו השלטונות הגרמניים את כל הפליטים היהודיים, בעיקר לפלוצק ולשצ'גובו. כמה מן הפליטים שלא עזבו את ד' המשיכו לשבת במקום בהיחבא.
באמצע ספטמבר 1939 החלו הגרמנים בחטיפת יהודים מן הרחובות ומבתיהם לעבודות כפייה. היהודים הועסקו בשני בתי החולים לשבויי מלחמה פולניים, שהוקמו בתחילת הכיבוש בבית הכנסת ובבית המדרש, במשקים החקלאיים ובשדות שבסביבת ד'. יהודים הועסקו גם בניקוי רחובות העיר.
כמה בעלי מקצוע הועסקו בשני בתי מלאכה (של חייטים וסנדלרים) שהקימו פולנים על בסיס בתי המלאכה שהוחרמו מידי היהודים. תחילה עבדו היהודים ללא תשלום, אך במרוצת הזמן קיבלו "עובדים חרוצים" שכר של 75 פניג ליום (באותה תקופה הספיק סכום זה לקניית 300 גרם לחם). באביב 1940 הועסקו יהודים רבים בהכנת חצץ ובסלילת כבישים. העבודות בוצעו בידי חברה גרמנית ושכרם של היהודים היה 1.20 מארק ליום. השלטון הגרמני בד' שאף להעסיק את רוב התושבים היהודיים. יחד עם הגברים עבדו גם נשים וילדים.
בסתיו 1939 מינו הגרמנים יונדראט בן 5 חברים: יוסף סגל, משה אהרון רייכגוט, אלימלך בוקי, ישראל ויצחק ברונצווייג. תפקידו העיקרי של היודנראט היה לארגן יום יום את יציאתם לעבודה של מאות יהודים ולחלק להם את שכרם, שנמסר לידיו במרוכז בידי המעסיקים. משכרו של כל עובד גבה היודנראט 10 פניג למימון פעולותיו. בשנת 1940 הקים היודנראט, בתמיכת הג'וינט בווארשה, מטבח ציבורי ובו חולקו יום יום כ-300 ארוחות חמות לנזקקים. משטרה יהודית לא הוקמה בד'.
ביולי 1940 גורשו היהודים מבתיהם שבמרכז המסחרי של ד'. הבתים אוכלסו בפולנים. יש לציין, שכעבור חודשים אחדים גורשו גם הפולנים ממרכז העיר ואת מקומם תפסו ה"פולקסדויטשה".
בקיץ 1940 הקימו הגרמנים בביילסק מחנה עבוד ליהודי הסביבה ובו נכלאו גם יהורי ד'. בלילות חטפו אנשי המשטרה הגרמנית בד' גברים יהודיים מבתיהם ושלחו אותם לביילסק. בין החטופים היו גם חברי היודנראט. בד' עצמה הוקם במאי 1940 מחנה עבודה לפולנים, ובו גם כמה אסירים יהודיים, שמצבם היה קשה במיוחד : התעללו בהם לא רק השוטרים הגרמניים, אלא גם העצירים הפולניים.
ב-7 במארס 1941 התקיים הגירוש הראשון של יהודי ד'. לפי רשימות, שהכין היודנראט יום קודם לכן, גורשו מד' כ-600 איש. כולם הובאו במשאיות למחנה מעבר בדז'יאלדובו, שם גזלו מהם השוטרים הגרמניים את כל מה שנותר בידיהם. ב-14 במארס הועברו כולם ברכבת לפיוטרקוב טריבונאלסקי שבגנרל-גוברנמן. בפיוטרקוב ישבו באותה תקופה כ-20,000 יהודים וביניהם אלפי פליטים. רוב היהודים שהובאו מד' שוכנו בבית הכנסת שברחוב יירוזולימסקה 29. במקום זה השתוללה מגפת הטיפוס. הרעב והמגפה קטלו בחודשים הראשונים מאות מיהודי ד'. רוב אלה שנותרו עדיין בחיים שולחו לאושוויץ בסוף שנת 1942. מ-600 מגורשים לפיוטרקוב שרדו לאחר המלחמה רק שישה איש.
לאחר הגירוש של מארס 1941 נותרו בד' כ-700 יהודים. הם רוכזו בגטו שהוקם באותה עת בפרבר העיר ליד בית העלמין היהודי הישן. בדצמבר 1941 גורשו כולם לגטו נובה מיאסטו ליד פלונסק וגורלם היה כגורל יהודי המקום.
לאחר שנסתיימה המלחמה חזרו לד' ניצולים אחדים, אלא שיחסם של התושבים הפולניים אליהם היה עוין. באוגוסט 1945 רצחו פולנים בראצ'יונז', המרוחקת מד' 9 ק"מ, חמישה ניצולי שואה וביניהם שני בני דרובין: רבקה זאלצמן ומאיר יוסף פרנקל. בעקבות הרצח עזבו כל היהודים את עיר מולדתם.
מבין 1,300 היהודים שהיו בד' לפני המלחמה שרדו בסך הכל 50-60 איש. רובם היגרו מפולין, בעיקר לישראל ולארצות הברית. מן הקהילה היהודית בד' לא נשאר זכר:בית הכנסת ובית המדרש נהרסו עד היסוד עוד באביב 1940,שני בתי הקברות היהודיים נהרסו גם הם.המצבות שימשו לתיקון מדרכות.במקום בית העלמיןהיהודי הישן הוקם עוד בתקופת הכיבוש הגרמני מגרש ספורט,ועל מקומו של בית הקברות היהודי החדש מצויה משתלת עצים.

דרובין מוזכרת לראשונה בתעודה משנת 1487. לא ידוע בבירור מתי זכתה דרובין למעמד של עיר. משערים, שאת פריווילגיות היסוד שלה העניק לה בשנת 1511 המלך זיגמונט השלישי. במחצית השנייה של המאה ה- 16 נמנו בה כ- 500 נפש. בתקופת מלחמות השוודים( אמצע המאה ה- 17) נהרסה דרובין כמעט כליל ומספר תושביה ירד ל- 200 נפש. עד המאה ה- 19 טרם נשלם שיקומה. מרבית התושבים בדרובין התפרנסו מחקלאות. במאה ה- 19 הוקמו בה מפעלי תעשייה קטנים (טחנת קמח ומשרפת יי"ש). ראשוני היהודים התיישבו בעיירה במחצית השנייה של המאה ה- 17, כשהוחל בשיקומה, אולם בשל הדליקות שפגעו בדרובין בשנים 1762- 1768 התערער בסיס קיומם. רובם של היהודים התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה. אחדים עסקו בייצור משקאות חריפים. הידיעות הראשונות על קיומה של קהילה מאורגנת כדרובין הן משנת 1757. יהודי בשם ר' אברהם גוטמנן צירף את חתימתו לחרם שהוכרז בשנה זו על הפרנקיסטים. אמנם נאמר באותו מקור שהאיש חתם על הכרוז בתור אב"ד בדרובנין, אבל משערים שדרובנין אינה אלה דרובין. בערך באמצע המאה ה- 18 הוקם בדרובין בית כנסת בנוי עץ. בגלל סיבות לא ידועות הלך וירד מספר היהודים במאה ה- 19, אך מספרם גדל שוב במאה ה- 20. בימים הראשונים של הכיבוש הגרמני, בעת מלחמת העולם הראשונה, השתוללו החיילים הגרמניים בעיר, היכו ביהודים ושדדו את חנויותיהם. לאחר זמן קצר התייצב המצב. היהודים סחרו באופן חופשי עם הגרמנים ואף הצליחו בעסקיהם. בקרב היהודים החלה פעילות ציבורית ערה והוקמו מוסדות סעד. בשנת 1916 התארגנה האגודה "צעירי ציון" ובאמצע שנת 1918 נוסד ארגון הנוער "השומר הצעיר". לאחר שנסתיימה מלחמת העולם הראשונה לא חלו שינויים ניכרים בחייהם הכלכליים של יהודי דרובין. רובם המכריע המשיך לעסוק במסחר. מקצתם עסקו במלאכה, בעיקר בחייטות. רבים נזקקו לעזרה והם קיבלו אותה מן הג'וינט. בשנת 1926 הוקמה קופת גמילות חסדים וזמן מה לאחר מכן נוסד בנק עממי שהיה מסונף לרשת הבנקים הקואופרטיבים היהודיים בפולין. שני המוסדות סייעו לנזקקים בהלוואות קטנות. חברות "ביקור חולים" ו"לינת הצדק" הגישו עזרה רפואית לעניים. רובם של ילדי ישראל בדרובין קיבלו חינוך מסורתי בחדרים או בבית-ספר "בית יעקב" לבנות, שהקימה "אגודת ישראל" בשנת 1925. בתקופה שבין שתי המלחמות כיהן כרב בדרובין ר' יעקב יהודה לייב זמלין. הוא נפטר בשנות השלושים. אחריו כיהן ר' שמואל אליהו קליבנסקי. למרות המצב הכלכלי החמור גילו הקבוצות הציוניות והסניף של "אגודת ישראל", שהוקמו בשנות ה- 20, פעילות ציבורית ערה. בשנות ה- 30 גברה האנטישמיות בדרובין והחרם הכלכלי הביא להתרוששות הדרגתית של היהודים שהיו בעלי חנויות או החזיקו דוכנים בשוק. בראשית שנת 1937 היו כמה וכמה מקרים של יידוי אבנים בבית הכנסת. במקרה אחד נופצו שמשות בית הכנסת והריהוט שבתוכו נהרס בחלקו.