כ"ח תמוז ה'תשע"ז

דרוהוביץ' DROHOBYCZ

עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: דרוהוביץ'
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-26,736
• יהודים בשנת 1941: כ- 12,931
• יהודים לאחר השואה: נותרו כ- 400

תולדות הקהילה:
בין שתי המלחמות
הרבה מפעלי תעשייה, מלאכה ומסחר נסגרו עם יציאתם של יהודים את העיר בעת המלחמה. תקופת השלטון האוקראיני העמיקה עוד יותר את המשבר הכלכלי ואת מצוקתן של משפחות יהודיות רבות. בראשית שנות ה- 20 היו בעיר 159 מפעלים בבעלות יהודית. הועסקו בהם 1,493 איש, מהם 30.7% יהודים. מבין העובדים במפעלים אלה 10,5% היו הבעלים ובני-משפחותיהם 89,5%-ו פועלים שכירים. מכלל ציבור השכירים בעיר היו היהודים 34,3%. העובדים היהודים בתעשייה כימית היו 26,3%. ב- 1927 היו בדרוהוביץ' כ- 100 עורכי-דין יהודים. בשנות ה- 30 התחלקה תעסוקתם של הגברים היהודים כלהלן: במסחר - 32,2%, במלאכה ותעשייה - 29%, בפקידות ומינהל - 13,9%, במקצועות חופשיים - 9,9%. ב- 1925 החליטה מועצת העיריה לבטל אחד השווקים המקומיים, ובכך היתה צפויה סכנה לפרנסתם של עשרות סוחרים יהודים שהיו בעלי חנויות ודוכנים בשוק זה. ואכן מחאה נמרצת של ציבור הסוחרים ונציגי היהודים במועצה סיכלו תוכנית זו. באותה שנה פקד משבר קשה את תעשיית הנפט, ומאות עובדים יהודים פוטרו מעבודתם. המסחר היהודי עמד בתחרות קשה עם סוחרים פולנים, שנתמכו על-ידי השלטונות. נטל המיסים אף הוא ערער את יסודות המסחר והמלאכה היהודיים בעיר. איגוד הסוחרים היהודים שהוקם עוד ב- 1913 חידש את פעילותו ב- 1926 וסייע לסוחרים היהודים. בעלי-מלאכה היו מאורגנים בשתי אגודות - "יד חרוצים" ו"איגוד מרכזי". ב- 1932 התאחדו שתיהן והיו לארגון אחד. בעלי-המלאכה יהודים אף הם היו נתונים במשבר מתמיד. כך, למשל, נפגע קשה ענף הסנדלרות לאחר שב- 1931 הוקם בעיר בית-חרושת לנעלים "באטה". התעשיינים, הסוחרים ובעלי-המלאכה הקימו בשנים 1918- 1939 שורה של מוסדות לתמיכה כספית ולעזרה הדדית: בשנות ה- 20 נוסדו בנק לבעלי-מלאכה, "הבנק העממי", "הבנק המסחרי" ובראשית שנות ה- 30 - "בנק מסחרי עממי", "קופה עממית" וכן שורה של קופות לגמילות-חסדים. בעיר התקיימו איגודים מקצועיים יהודים, ביניהם: איגוד עובדי בתי-הזיקוק, איגוד פקידים יהודים במפעלי-הנפט, איגוד ספרים (פוזר על-ידי השלטונות הפולניים ב- 1936 מסיבות פוליטיות), עובדי מאפיות, קונפקציה ועוד. ב- 1937 הוקמה אגודה חקלאית לטיפול בבעיותיהן של 300 משפחות יהודיות, שעסקו בחקלאות בסביבה הקרובה של העיר. בשנות ה- 30 נמצאו כ- 25% מחוסרי עבודה מקרב המפרנסים היהודים. ב- 1935 נתמכו על-ידי הקרן למחוסרי-עבודה כ- 400 משפחות, ב- 1936 - כ- 500 וב- 1937 כ- 883. כדי להקל על המצוקה הכלכלית נפתחו על-ידי ארגוני-הסעד מטבחים ציבוריים. הבולט שבהם היתה "חברה לתמיכה בגרוש", שחילקה ב- 1937 יום-יום יותר מ- 100 ארוחות-צהרים לילדים וכ- 150 למבוגרים ובסך-הכול חילקה באותה שנה 48,836 ארוחות. על מצוקתן הגוברת של שכבות ניכרות של האוכלוסיה היהודית מצביעה העובדה שב- 1925 נכללו בין מקבלי "קמחא דפסחא" כ- 500 משפחות וב- 1937 - 1,031 משפחות בעלות 5,150 נפשות, שהן כ- 40% מכלל האוכלוסיה היהודית בעיר. סניף טא"ז, שהוקם בתקופה הנדונה, פיתח עזרה רפואית עניפה, בעיקר בקרב הנוער. כבר בשלהי מלחמת-העולם הראשונה, חודשה פעילות ציונית בדרוהוביץ'. בשנים 1919- 1939 היו קיימים בעיר סניפים של כל המפלגות הציוניות: ציונים כלליים וגם ציונים ראדיקאליים הקשורים ב"על המשמר", התנועה הרביזיוניסטית ומ- 1933 מפלגת המדינה, התאחדות ומ- 1932 איחוד (התאחדות פועלי-ציון), ב- 1933 נוסד סניף של "העובד" אשר ריכז בשורותיו עשרות בעלי-מלאכה מבין אוהדי הציונות הסוציאליסטית, המזרחי. כן התקיים במקום סניף גדול של ויצ"ו, שמנה ב- 1930 300 חברות. גם כל תנועות הנוער הציוניות היו מיוצגות בדרוהוביץ': גורדוניה, בוסליה, השומר הצעיר, בני עקיבא, הנוער הציוני, בית"ר, ארגון הנוער התיכוני בעיר "התקווה" אחוה-חברוניה, ארגון נוער מקומי "תיאודור הרצל", ויצ"ו הצעירה. בדרוהוביץ' היו גם סניפים של החלוץ והחלוץ הכללי-ציוני. בשנות ה- 30 הוקמה בעיר נקודת הכשרה של החלוץ הכלל ציוני. ב- 1938 הוקמה בעיר מסגרת-גג משותפת של כל תנועות-הנוער הציוניות בשם "מרכז נוער". מטעם גוף מתאם זה התקיימו קורסים לעברית ולמדו בהם באותה שנה כ- 200 תלמידים, כן אורגנה מטעם המרכז מקהלה משותפת. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציונים משקפות את יחס הכוחות בין הזרמים הציוניים בעיר: ציונים א"י מפלגת ציונים השנה כללים המזרחי התאחדות העובדת רביזיוניסטים המדינה ראדיקאלים 1927 185 27 8 - 2 - 2 1931 401 2 37 - 236 - - 1933 777 4 3 434 105 223 1 1935 1,539 5 - 903 - 526 85 1939 910 2 - 571 - 36 - בעיר פעלו גם מפלגות אגודת ישראל ולידה צעירי אגודת ישראל, הבונד ותנועת נוער שלו "צוקונפט". קבוצות ניכרות של יהודים נכללו בשורות המפלגה הקומוניסטית הבלתי-חוקית. ב- 1921 התארגן איגוד יהודים מתבוללים "איחוד", שניהל תעמולה אנטי-ציונית חריפה. בעיר היה גם סניף חיילים יהודים משוחררים משורות הגדודים של פילסודסקי. מראשית שנות ה- 20 התנהל מאבק על השליטה בוועד הקהילה בין שרידי המתבוללים, שנתמכו לעתים על-ידי זרמים דתיים אורתודוכסים, לבין הציונים. בבחירות לוועד הקהילה ב- 1924 קיבלו הציונים 1,124 קולות מתוך 1,284 מצביעים. הרשימה המשותפת של אגודת ישראל והמתבוללים נכשלה. עד 1928 היה ועד קהילת דרוהוביץ' משותף גם לעיר הסמוכה בוריסלאב ולמספר קהילות קטנות בסביבה והחל בשנה זו הוקמו ועדי קהילות נפרדים ביישובים אלה. גם בבחירות לוועד הקהילה בדרוהוביץ' זכו הציונים ב- 1927 ברוב מכריע. היו בו 14 נציגים למפלגות ציוניות, 2 - לאגודת ישראל, 2 - לרשימת בעלי-מלאכה, 2 - ל"מחזיקי הדת". ב- 1937 גובשה רשימה מוסכמת על רוב המפלגות בקהילה. רק ההתאחדות והבונד הגישו רשימות נפרדות לבחירות ועד הקהילה, ואולם הם לא הצליחו להכניס את נציגיהם למוסד זה. ועד הקהילה היה נתון בקשיים כספיים קשים ולא היה בידיו להיענות לצרכים החיוניים ביותר של האוכלוסיה היהודית. נוכח הצורך לסייע לשכבות רחבות בקהילה נמצאו איפוא הכנסות הקהילה בירידה מתמדת: ב- 1927 - 208,130 זלוטי, ב- 1935 - 195,810 זלוטי, ב- 1937 - 141,600 זלוטי. ועד הקהילה מימן שירותים חיוניים כגון: מושב-זקנים ובית-יתומים, ותמך חלקית במוסדות אחרים כגון: בית-חולים, גני-ילדים ותלמוד-תורה. ב- 1925 טיפל ועד הקהילה בהכשרת בית-עלמין חדש. ב- 1925 היו במועצת העיריה 9 יהודים מבין 36 כלל חברי המועצה. אף-על-פי שהיהודים באותה תקופה היו כ- 45% מכלל האוכלוסיה בעיר כ- 80% מכלל משלמי המיסים. בבחירות לעיריה ב- 1934 קיבלו היהודים 11 נציגים, הפולנים - 15 והאוקראינים - 6. ליאון טננבוים המשיך לכהן כסגן ראש העיר, תפקיד שמילא עוד מ- 1928. בבחירות ב- 1939 זכו היהודים שוב ב- 11 נציגים במועצת העיריה. בין 1918- 1939 נמצאו בעיר בתי-תפילה רבים, שרובם התקיימו עוד משנים קודמות, וביניהם בית-הכנסת הגדול שעמד בכניסה לרובע היהודי "לאן" ולידו בית-המדרש. כן היו קלויזים של חסידי ז'ידיצ'וב של ר' זליג לויטרבך - "ישיר לב", ובית-המדרש "חברת קדושים" של חסידי סאדיגורה. ליד קלויז זה נפתחה אחרי מלחמת-העולם הראשונה ישיבה ראשונה בדרוהוביץ'. לחסידי הרבי מקומארנו היה קלויז משלהם. ה"טמפל" שימש מקום תפילה ומרכז לפעילות תרבותית ל"נאורים". בשנות ה- 30 הוקם "טמפל" שני. בדרוהוביץ' היתה חצר אדמו"רית יחידה של הרב ר' חיים-יחיאל שפירא. הנקרא ר' חיימוניו, משושלת ריזין-סאדיגורה והידוע גם כ"רבי מדרוהוביץ'". הלה היה מקרוב לרעיון הציוני ולחוגים ציונים, ובשל-כך נמתחה עליו ביקורת קשה מצד הזרמים הדתיים הקיצונים בעיר. ב- 1921 עלה ר' חיים-יחיאל לארץ-ישראל עם כל משפחתו. רבה של דרוהוביץ' בין שתי מלחמות-העולם היה ר' יעקב אביגדור - סופר ואיש מדע בעל תואר דוקטור ומחבר הספר "אביר יעקב". רוב ילדי ישראל בדרוהוביץ' בין השנים 1918 ו- 1939 למדו בבתי-ספר יסודיים כלליים. בין מסיימי הגימנסיות הפולניות ומקבלי תעודות-הבגרות היה אחוז היהודים גדול יחסית: מתוך 43 מקבלי תעודות-בגרות ב- 1926 היו 18 יהודים; מתוך 10 מקבלי תעודות-בגרות בגימנסיה אחת ב- 1935 - 6 היו יהודים. ב- 2 גימנסיות פרטיות לבנות רוב התלמידות בשנות ה- 30 היו יהודיות. בגימנסיה פולנית למסחר היו יותר ממחצית התלמידים יהודים. נוסף על מערכת-החינוך הכללית - יסודית ותיכונית - שבה השתלבו, כאמור , ילדים יהודים, התקיימו בעיר גם מסגרות חינוך יהודיות. בבית-ספר תיכון יהודי פרטי על-שם ל. שטרנבאך, ששפת ההוראה בו היתה פולנית, למדו בשנת-הלימודים 1938- 1939 904 תלמידים. כן היתה תכנית להפוך מוסד זה לבית-ספר דו-לשוני (פולנית ועברית). באמצע שנות ה- 30 החליט ועד הקהילה להקים בית-ספר מקצועי לבנים, אולם הדבר לא יצא לפועל בשל קשיים במימון ובשל המלחמה שפרצה. החינוך הדתי התבסס בעיקר על "תלמוד תורה". קצתם של מסיימי "תלמוד תורה" המשיכו ללמוד בישיבה "מתיבתא". ב- 1927 נוסד בית-הספר בית יעקב ובו למדו ב- 1928 120 תלמידות. בדרוהוביץ' היו מספר גני-ילדים יהודים; באחדים מהם קיבלו הילדים חינוך עברי. בעיר התקיימו קורסים לעברית שאורגנו על-ידי "תרבות" ואגודת "בית יהודה". כן ניתנו קורסים לעברית על-ידי הארגונים הציונים, במיוחד הצטיינו בפעילות זו תנועות-הנוער. קבוצות מבוגרים הרחיבו את השכלתם הכללית והיהודית באוניברסיטה עממית על-שם א. איינשטיין. "הבית היהודי" היה מרכז לפעילות תרבותית. נתקיימו בו חוגים לדראמה, הושמעו בו הרצאות והופעלו קורסים לעברית. ב- 1927 נפתח בו אולם-קריאה מיוחד לסטודנטים. תזמורת ומקהלה שליד "הבית היהודי" הופיעו בעיר וביישובי הסביבה. מועדון לתרבות שליד ויצ"ו משך אליו נשים רבות, ושימש מקום לחוגים ואירועים תרבותיים. בשנות ה- 30 היה קיים "מועדון חברתי" שאיגד בתוכו את האינטליגנציה היהודית בעיר. "האגודה להשכלה עממית" ארגנה הרצאות ברמה פופולארית לשכבות רחבות של בני הקהילה. מראשית שנות ה- 20 פעל במקום תיאטרון יהודי. למרות המשברים שפקדו אותו המשיך להתקיים בהפסקות עד 1939; ניהל אותו פרק-זמן אמן הבמה הארט. כן פעל בעיר חוג דראמאטי על-שם יעקב גורדין בהנהלתו של המשורר הדוהוביצ'אי - טוביה אדלר וחוג לדראמה על-שם אנסקי. ליד ה"טמפל" היתה ספריה עשירה למדעי היהדות. בדרוהוביץ' היה סניף של יוו"א במועדון-הספורט "בית"ר" היו חוגים להתעמלות, אתלטיקה קלה, טניס והחלקה. במועדון "ז'.ט.ס." ("החברה היהודית לספורט") פעלה קבוצת-כדורגל ידועה סניף "הפועל" פיתח פעילות ספורטיבית עניפה. "המעון היהודי להתעמלות" קיים קורסים להתעמלות לצעירים ולמבוגרים. מועדון הספורט "שטערן" שהיה מסונף לבונד נסגר על-ידי השלטונות ב- 1934 על רקע פוליטי. התפרעויות אנטישמיות בממדים שונים היו מנת-חלקם של יהודי דרוהוביץ' בתקופה 1918- 1939. בסוף שנות ה- 20 היו התקפות על יהודי דרוהוביץ' מצד האוקראינים, ובעיקר על הסוחרים והרוכלים היהודים שקיימו מגע עם איכרי הסביבה. ב- 1930 הופצו בעיר כרוזים אנטישמים על-ידי החוגים האנדקים. ב- 1936 נפצעו כמה מיהודי דרוהוביץ' בהתנפלויות האוקראינים. בעיר עצמה הותקפו באוגוסט אותה שנה 7 בתים של יהודים. בדצמבר 1938 נופצו שמשות בבתי-הכנסת ובתים פרטיים על-ידי האנדקים, ב- 1939 נעשה נסיון להצתת בתי-כנסת אחדים. ואילו השלטונות הפולניים לא עשו דבר לריסון המתפרעים.

סגור

במלחה"ע ה - II
ימים ספורים לאחר שפרצה המלחמה, בספטמבר 1939, הגיעו לדרוהוביץ' אלפי פליטים שהיו בדרכם לגבול רומניה, וביניהם גם מאות יהודים. הקהילה המקומית סייעה לפליטים, שיכנה אותם בבתים פרטיים ובמוסדות ציבור וסיפקה להם מזון. הפליטים היהודים, מהם שהמשיכו אל הגבול הרומני. אליהם הצטרפו גם גברים יהודים מדרוהוביץ'. באמצע ספטמבר הגיעו הגרמנים לעיר והחלו מיד בחטיפת היהודים לעבודת-כפייה. חיילי הוורמאכט היו פורצים חנויות יהודיות, עורכים חיפושים בבתים ובוזזים חפצי-ערך. האוכלוסיה האוקראינית המקומית, ובעיקר איכרי הסביבה, התנכלו ליהודים. ב- 22.9.39 פינו הגרמנים את העיר ובמקומם הופיעו יחידות הצבא האדום. האוכלוסיה היהודית קיבלה יחידות אלו בהרגשת הקלה לאחר שהתנסתה בגזירות הקשות של שבוע הכיבוש הגרמני. בחודשים הראשונים לשלטון הסובייטי בלטה השתתפותם של היהודים במוסדות המימשל העירוני, ביניהם קומוניסטים ששוחררו מבתי-הכלא הפולנים. ואולם מוסדות הקהילה, המפלגות וארגונים ציבוריים יהודים, הפסיקו את פעילותם. באוקטובר-נובמבר 1939 הולאמו כל מפעלי התעשייה שבבעלות יהודית, ביניהם בתי-הזיקוק. במחצית הראשונה של 1940 הולאמו בתים ודירות גדולות. באפריל 1940 היו מאסרים של יהודים אמידים-לשעבר ועסקנים פוליטיים מהם שהוגלו לבריה"מ. בין האסירים היו: פנחס אדלסברג וא. נאכט - מנהיגים ציונים בעיר וחברי מוסדות מרכזיים של ההסתדרות הציונית בגאליציה המזרחית. בסוף יוני 1940 הוגלו לבריה"מ מאות פליטים יהודים ממערב-פולין, שמצאו מקלט בדרוהוביץ'. עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות ב- 22.6.1941 נמלטו כמה מאות מיהודי דרוהוביץ' מזרחה, אולם רק מעטים הצליחו להגיע לפנים בריה"מ. חלקם ניספו בהפצצות הגרמנים, ולאחרים נחסמה דרך הבריחה על-ידי הצבא הגרמני המתקדם ועל-ידי האוכלוסיה המקומית. בימים האחרונים שלפני פינוי העיר על-ידי הסובייטים היו גילויים של אנטישמיות פעילה, בעיקר מצד האוקראינים; בפרברי העיר אירעו התנפלויות על היהודים והושמעו קריאות ל"התחשבנות" עמהם לאחר בואם של הגרמנים. ב- 30.6.1941 נכנסו יחידות הצבא הגרמני לדרוהוביץ'. כבר למחרת היום נהרו איכרי הסביבה לעיר ומגמת פניהם פוגרום בבני הקהילה היהודית. הצטרפו אליהם חלקים ניכרים של האוכלוסיה המקומית - האוקראינית והפולנית - ובמשך 3 ימים נרצחו באכזריות יותר מ- 400 יהודים. קצתם מצאו את מותם ברחובות העיר ובבתיהם ורובם הובלו לחצר בית-המשפט ולבית-הקברות היהודי והומתו שם לאחר עינויים. החיילים הגרמנים סייעו בידי הפורעים המקומיים בתפיסת היהודים שניסו להימלט ובהעברתם לידיהם. לאחר הפוגרום הוטלו מיד על הקהילה גזירות נוספות: נאסר עליהם לעזוב את העיר, ותנועתם בעיר עצמה הוגבלה; החלו חטיפות לעבודת-כפייה והוטלה קונטריבוציה. בסוף יולי 1941 הוצאו משפחות רבות מדירותיהן כדי לשכן בהן קצינים גרמנים. במהלך פינויים אלה נשדד רכושם של המפונים והיו גם פגיעות בנפש. ב- 20.9.1941 חויבו היהודים לענוד על הזרוע הימנית סרט לבן ועליו מגן-דוד כחול. נאסר עליהם לסחור בתחום השוק וברחובות העיר. על הפרתן של גזירות אלה היו פצויים לעונש-מוות. ביולי 1941 הוקם היודנראט, בראשו עמד רוזנבלאט. סגנו היה מאוריצי רורברג ועם חבריו נמנו: וילהלם קארל, בארץ וברנפלד. קיימת הדעה, שלמעשה האיש המרכזי ובעל ההשפעה ביודנראט היה מ. רורברג. זמן קצר לאחר מכן אורגנה גם המשטרה היהודית, שעסקה בשלב זה בליווי קבוצות אנשים לעבודת-כפייה, שמרה על הסדר במוסדות היודנראט והשתתפה באיסוף חפצים ודברי-ערך לגרמנים. בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1941 נעשו מאסרים בהמון של האינטליגנציה היהודית, ולאחר חקירות שהיו מלוות בעינויים קשים במרתפי המשטרה הגרמנית נעלמו עקבותיהם של רבים מהם. כפי שהסתבר תוך זמן קצר, הם הובאו ליער הסמוך והוצאו להורג. ב- 30.11.1941 הוצאו להורג יותר מ- 300 יהודים ביער ברוניצה שבקירבת העיר. כן החלה באותה תקופה חטיפת אנשים למחנות-העבודה, לאחר שהיודנראט לא הצליח לספק את המיכסה המבוקשת. הצעירים היהודים מדרוהוביץ' שולחו למחנות באיזור סקולה, סטאניסלאבוב וטארנופול. הרעב פקד את האוכלוסיה היהודית מראשית הכיבוש הנאצי. במשך 4 חודשים רצופים לא קיבלו היהודים שלא עבדו שום מנות-מזון. לפועלים שבמפעלים חיוניים, כמו בתי-זיקוק ניתנו 200 גראם לחם ליום, וגם זה לא באופן סדיר. בחורף 1941- 1942 החריפה עוד יותר מצוקתם של יהודי דרוהוביץ'; מאות מתו ברעב וממגיפת טיפוס-הבהרות. בדצמבר 1941 נדרשו למסור לידי המשטרה הגרמנית את כל הפרוות שברשותם. באביב 1942 נתחזקה ההנחה שרק על-ידי השגת עבודה במפעלים חיוניים למשק הגרמני יהיה ניתן לזכות במידה מסוימת של חסינות נגד שילוחים למחנות-עבודה. ואמנם חלק ממקומות העבודה אורגנו ביוזמת היודנראט, שריכז קבוצות של בעלי-מקצוע והללו הפעילו סדנאות. מ. רורברג הצליח לרכוש לרעיון זה את תמיכתו של ראש העיר האוקראיני, וכך אורגנו בין פברואר ומאי 1942 בתי-מלאכה לייצור מברשות וקליעת-סלים, נגריות, מתפרות לקונפקציה ולבנים. בבתי מלאכה אלה הועסקו כ- 250 איש, ומספר זה גדל בהתמדה. ההנהלה היהודית של בתי-המלאכה השתדלה להשיג חומרי-גלם והגבירה את הייצור, אך לקראת הקיץ התחילו אנשי הגיסטאפו לצמצם במספר העובדים. במפעלים שעסקו בהפקת נפט, זיקוקו ועיבוד מוצריו כמו "גאליציה" , "פולמאן" ו"נפטא", ואשר היו נתונים לפיקוח של משרד החימוש הגרמני ששלוחותיו נמצאו בלבוב, עבדו 1,300 פועלים, 100 אנשי מינהל ו- 20 מהנדסים יהודים. כן הועסקו בהם כ- 200 נשים. בסוף מארס 1942 נתקבלה ביודנראט פקודה לרכז ולסייע "להעביר" מן העיר 2,000 יהודים. הגירוש צריך היה להתבצע תוך יומיים. תחילה האמינו רבים כי אמנם מדובר בהעברת האנשים למקומות אחרים באיזור. התפקיד לאיסוף המיועדים לגירוש הוטל על המשטרה היהודית ואנשי מנגנון היודנראט, אבל לאחר שקצב הוצאת האנשים מבתיהם למקום האיסוף לא השביע את רצונם של הגרמנים, נכנסו לפעולה גם אנשי הגיסטאפו, "שופו", ויחידות המשטרה האוקראינית. המיועדים לגירוש הוכנסו לאולם של בניין "סוקול" שברחוב מיצקייביץ. בצפיפות איומה, בלא תנאים סאניטאריים מינימאליים ובלא מזון ומים הוחזקו שם יומיים. במקום נערכו סלקציות, וגרמנים מנהלי מקומות עבודה, בעיקר מתעשיית הנפט, השתדלו להוציא את עובדיהם החיוניים. בתום יומיים הועברו כ- 2,000 איש לתחנת הרכבת ומשם בקרונות-משא להשמדה בבלז'ץ. כדי להחליש את עירנותם של היהודים שנותרו בדרוהוביץ' ארגנו הגרמנים משלוח גלויות, שהגיעו כביכול מאלה שגורשו, שבהן הודיעו שהם עובדים ולא אונה להם כל רע. מראשית 1942 פעל בדרוהוביץ' סניף של י.ס.ס. וסייע הרבה למשפחות במצוקה כלכלית. בראשו של הסניף עמד ליאון טננבוים יו"ר הקהילה מלפני המלחמה. עזר לידו האוזמן, בעל בתי-זיקוק לשעבר. נוסף על כך ארגנה גם המחלקה הסוציאלית של היודנראט מטבח ציבורי. אולם כל הפעולות הללו הקלו רק במעט על מצוקתם של יהודי דרוהוביץ'. אחרי האקציה של מארס גברה יותר המגמה לחפש מקומות-עבודה, שחילקו לעובדיהם אישורים שכובדו לפי שעה על-ידי הגרמנים. באותה עת הורחבה עבודתם של בתי המלאכה העירוניים שאורגנו על-ידי היודנראט, אם כי היהודים העדיפו למצוא עבודה במפעלים שהיו קשורים במישרין בתעשיית נפט ובייצור חיוני למשק המלחמה הגרמני, וזאת מתוך השיקול שלא יפגעו בהם. אף החלו היהודים בהכנת מחבואים, כדי למצוא בהם מחסה בעת אקציות הגירוש. אולם ב- 8.8.1942 החל גירוש המוני שני להשמדה. השוטרים הגרמנים והאוקראינים פשטו על כל חלקי העיר שבהם היו מרוכזים היהודים, חדרו לבתיהם והוציאו כל מי שנמצא שם. תוך כדי איסוף נרצחו רבים במקום, ביניהם חולים, נכים, קשישים ותינוקות. את ראשיהם של האחרונים נהגו לנפץ אל קירות הבתים. כמה וכמה בתים הועלו באש, כדי לאלץ את המתחבאים לצאת מהם ולהסגיר עצמם לידי הרוצחים. הללו שנתגלו בדרך זו נרצחו על-פי-רוב במקום. במקום הריכוז נערכה סלקציה, ולא כל האישורים ממקומות-העבודה כובדו. רק קבוצות מומחים בין עובדי תעשיית הנפט והפועלים במחנות הווארמכט שוחררו בעקבות התערבותם של נציגי מקומות-העבודה הללו. האקציה נמשכה עד 17.8,1942, מדי פעם הופסקה, כדי ליצור אשליה שהגירוש הגיע לקיצו. בדרך זו הצליחו להטעות את המתחבאים שיצאו ממקומות הסתר ואז היו מחדשים את החטיפות ומצרפים את האנשים למשלוח הנידונים-למוות. בסך-הכול שולחו באקציה זו יותר מ- 2,500 איש להשמדה בבלז'ץ. מספר היהודים שנהרגו במקום היה כ- 600 - מהם נקברו אחר-כך בקברים המוניים בבית-העלמין בעיר. בספטמבר 1942 פורסמה הודעה על הקמת הגיטו, שהקיף את הרחובות האלה: צ'אצקי, קובאלסקה, גארבארסקה, קראשבסקי, ריבייה, סקוטניצקה וחלק של רחוב שינקייביץ. היהודים נדרשו לסיים את המעבר לתחום הגיטו עד 1.10.1942. הותר להם לקחת עמם חפצים שמשקלם לא יעלה על 50 ק"ג. פרט לחפצים אלה נשדד כל רכושם. בזמן ההעברה לגיטו נרצחו כ- 100 איש. היו גם מקרים של התאבדות. בגיטו נמצאו כ- 9,000 איש, מתוכם כ- 1,000 מכפרי הסביבה. הצפיפות והתנאים הסאניטאריים ששררו שם היו קשים ביותר, ומגיפת טיפוס הפילה חללים רבים. רק בעלי אישורים מתאימים הורשו לצאת מחוץ לשטח הגיטו. ב- 23.10.1942- 24 היתה אקציה נוספת. כ- 2,300 איש הובלו לבלז'ץ וכ- 200 חולים שהיו מאושפזים בבית-החולים היהודי נרצחו במקום. אחרי האקציה צומצם שטח הגיטו והוגברה השמירה על גבולותיו. בסוף אותה שנה שרדו בגיטו כ- 5,000 איש. רבים ניסו להימלט ממנו וחיפשו מקומות-סתר ביערות הסביבה. תוך סיכון רב ובמיומנות גדולה נבנו ביערות בונקרים תת-קרקעיים. קבוצות אנשים החליטו לשהות בהם דרך-קבע, או פרקי-זמן ארוכים, ורק אנשי קשר היו יוצאים ומקיימים מגע עם הגיטו. ההצלה לא היתה אפשרית לציבור יהודי ניכר בדרוהוביץ', ורק הללו שיצאו לעבודה מחוץ לגיטו ועבדו בקירבת היערות שבפאתי העיר יכלו להכין מחבואים אלה ולאגור בהם מזון ומים לתקופות ארוכות. אולם על-פי-רוב עלו השוטרים הגרמנים והאוקראינים על עקבות מחבואים אלה, בעיקר בעקבות ההלשנות של האוכלוסיה המקומית. במיוחד הצטיינו איכרי הסביבה במצוד אחר המסתתרים ובגילוי הבונקרים. במקרים לא מעטים נרצחו היהודים על-ידם במקום ורכושם נשדד. גם אנשי הגיסטאפו ערכו חיפושים מתמידים אחר המסתתרים בצד ה"ארי", בחורף 1942- 1943 היו מחזירים את הנתפסים לגיטו בלי לפגוע בהם. בדרך זו רצו לשכנע את יושבי חגיטו שלא צפוייה להם כל סכנה, אף טענו שהמשק הגרמני זקוק לכוח-עבודה יהודי, במיוחד בתחום תעשיית הנפט. בדרך-כלל לא האמינו יותר יהודי דרוהוביץ' להבטחותיהם של הגרמנים, אך התנאים האובייקטיביים הקשו מאוד על האפשרויות למצוא מקומות מחסה. עשרות אנשים מדרוהוביץ' ניסו לעבור להונגריה, משם הגיעו ידיעות שמצב היהודים במדינה נוח יחסית, אבל רק מעטים הצליחו להגיע אל מחוז חפצם. רובם נתפסו בדרכם אל הגבול, ונרצחו בידי האוקראינים המקומיים או שהוסגרו בידי הגרמנים. בנובמבר שנת 1942 התחילה אקציה שנמשכה חודש ימים ברציפות. היודנראט נדרש לאסוף מידי יום-ביומו 100 איש ולהביאם לבית-הכנסת ברחוב גארבארסקה. הדרישה היתה מלווה איום, שאם המיכסה היומית לא תמולא יוכפל המספר והמשטרה הגרמנית בעצמה תבצע את האיסוף. בגיטו השתררה אווירה קשה. בני הקהילה הועמדו בפני הברירה האכזרית אם להיענות לדרישת הנאצים או לסרב לה, ובמקרה כזה להסתכן בהגדלת מספר הקורבנות. ואמנם קצתם של אנשי מנגנון היודנראט והמשטרה היהודית החלו אוספים את האנשים בהתאם לדרישה הגרמנית, ולאחר 9 ימים שולחה הרכבת הראשונה ובה 1,000 איש להשמדה בבלז'ץ. ובינתיים נמשכה האקציה, ובמהלכה תקף ב- 11.11.1942 הרוקח ריינר בנשק איש גיסטאפו ורצה להורגו. בתגובה על מעשה זה השיבו הנאצים למחרת היום בפעולת תגמול מיוחדת: כל יהודי שנמצא ברחוב נורה ונהרג בלא הכחנה. קרבנות רבים נפלו אפוא מבין קבוצות הפועלים שיצאו לעבודה אל מחוץ לגיטו, ובסופו של אותו יום נמצאו ברחובות הגיטו 186 הרוגים. עד סיומה של האקציה בסוף נובמבר הוצאו להשמדה עוד כמה מאות יהודים. העובדה שהגירוש נמשך ברציפות במשך תקופה ארוכה כל-כך, הקשתה מאוד על המתחבאים ולעיתים היו הם בעצמם עוזבים מחמת מחסור במים ומזון את מקומות-הסתר ומוסרים עצמם לידי הצוררים. הגרמנים פירסמו מודעות, כי עונש-מוות צפוי לאנשי האוכלוסיה המקומית שיתנו מחסה ליהודים. האקציה האחרונה לא הקיפה את העובדים היהודים, שרוכזו במספר מפעלים ובמחנות הצמודים להם. בתי-המלאכה העירוניים שהוקמו, כאמור, עוד קודם לכן הוסיפו להתקיים וההנהלה היהודית עשתה הכול כדי להאריך את פעילותם. לחץ אנשי הגיסטאפו לחסלם גבר באותה תקופה, אף כי הצבא הגרמני וגם הרשות המוניציפאלית היו מעוניינים בתוצרתם: ריהוט, בדים, נעליים ומוצרי-צמר. לסגן יו"ר היודנראט רורברג היו קשרים טובים עם גורמים אלה, ואכן עלה בידו זמנית למנוע את חיסול בתי.המלאכה. בראשית 1943 נמלט רורברג מן הגיטו, ונחלשו קשרי היודנראט עם הגורמים שהיו מעוניינים במידה מסוימת בקיומם של בתי-המלאכה. במשך כל המחצית הראשונה של 1943 נערכו בבתי-המלאכה סלקציות ומספר הפועלים שבהם הצטמצם כדי 150 איש. כמה מאות יהודים שהמשיכו לעבוד במפעלי-הנפט "גאליציה", "נפטא" ו"פולמאן" הוכנסו לשני מחנות: האחד ברחוב בוריסלאבסקה מס' 6 והשני - במספר בתים ברחוב יאגלונסקה וגארנצארסקה. המחנות הוקפו גדר-תיל, ולא הותר כל קשר עם העיר והגיטו. למחנות-עבודה אלה הועברו גם כ- 15 רופאים, שנהנו מחופש-תנועה מסוים, והללו היו מבקרים באופן פרטי גם אצל לא-יהודים ואף טיפלו באנשי האס. אס. משומרי המחנות. בפרבר היראבקה הוקם על-ידי הוורמאכט מחנה עבודה חקלאי; הוחזקו בו כ- 250 גברים ונשים. בסוף 1943 גדל מספר העובדים בו' שעסקו בגידול ירקות, צמחים רפואיים, גידול עופות ושפנים גזעיים. ברחוב גארנצארסקה ייסדו אנשי האס. אס. עוד בסוף 1942 מחנה, ובו בתי-מלאכה לייצור נעליים, תפירת בגדים ומחלקה מיוחדת לבגדי נשים למשפחות גרמנים שבעיר. כן נמצא במחנה זה מחסן חפצים שהוצאו מבתי היהודים לאחר גירושם להשמדה. וקבוצות עובדים עסקו בסידורם ובמיונם של חפצים אלה. במחנה שרר משטר אימים, ועל "עבירה" קלה ביותר הוטל עונש-מוות. בשטח המפעל הגדול לייצור לבנים שרופות באיזור "גורקה" התקיים מחנה עבודה. באוקטובר 1942 נמצאו בו כ- 1,200 יהודים מכל הסביבה. גבולות המחנה היו שמורים היטב על-ידי חיילים והמשטרה, ובחצר נתקיימו מדי פעם הוצאות המוניות להורג. במארס 1943 הוצאו מהמחנה כ- 800 איש. נאמר להם שמעבירים אותם לגרודק יאגלונסקי, אך הם הובלו ליער הקרוב והוצאו להורג ביריות. כ- 250 יהודים עבדו במפעל למלט "קלינקר צמנט". בסך-הכול היו במאי 1943 בדרוהוביץ' ובסביבתה הקרובה 6 מחנות לעבודת-כפייה. לעובדי המחנות ולפועלים "חיוניים" שנותרו עדיין בגיטו ניתנה תווית שבו צוין מקום העבודה. ב- 15.2.1943 נאסרה יציאתם של העובדים מן הגיטו, וליד השער הוגברה השמירה. בו ביום פרצו לגיטו כ- 150 אנשי המשטרה והאס. אס. והחלו להוציא אנשים מבתיהם. תוך שעתיים הצליחו הגרמנים לתפוס כ- 450 איש, העלו אותם על משאיות והובילום ליער ברוניצה. שם, ליד הבורות שהוכנו מראש, נצטוו להתפשט והם נהרגו במכונות-ירייה. כ- 300 מבין הקרבנות היו נשים. באקציה זו מצאו את מותם גם רוב חברי היודנראט. אחרי האקציה מונו על-ידי הגרמנים חברים חדשים ליודנראט. כיושב-ראש כיהן מעתה ד"ר גרסטנפלד. זמן-מה אחר-כך מילא תפקיד זה בורגמאן. באמצע מאי 1943 נודע ליושבי הגיטו ומחנות-העבודה שמתקרבת אקציה נוספת. הגרמנים ניסו להרגיע את בעלי התוויות שלא צפויה להם שום סכנה ובמיוחד ניתנה "הבטחה" כזו לנמצאים במחנות-העבודה. ואולם ב- 21.5.1943 התחיל חיסול הגיטו. יחידות המשטרה הגרמנית והאוקראינית הקיפו את כל שטחו, ואחר-כך פרצו גם פנימה ועברו בשיטתיות מבית לבית והעלו את הקרבנות על משאיות. תוך כמה שעות הובאו האחרונים ליער ברוניצה להשמדה. אקציה זו נמשכה בלא הפסקה, וב- 30.5.1943 רוקן כמעט הגיטו מכל יושביו. בתים רבים הועלו באש כדי להבריח מתוכם את המתחבאים. הנאצים ועוזריהם המשיכו בסריקות כל פינות הגיטו עד 10.6.1943. ב- 6.6.1943 נצטוו כל אנשי המשטרה היהודית שעדיין נותרו להתרכז ליד בניין היודנראט. בני משפחותיהם של אלה הושמדו בשלב הראשון של אקציה זו, ו- 28 השוטרים היהודים הובאו לבית-הקברות היהודי והוצאו להורג בירייה. גם בימים אחרונים אלה של גיטו דרוהוביץ' נדרשה האוכלוסיה המקומית על-ידי הגרמנים לתפוס ולהסגיר בידיהם כל יהודי שינסה לברוח לצד הארי. אף ראו הגרמנים בעין יפה כל מקרה של רצח יהודים על-ידי אנשי המקום ולא עמדו על הצורך להעבירם לידי השלטונות. עם חיסול הגיטו התחיל גם התהליך ההדרגתי של חיסול מחנות-העבודה. ב- 15.7.1943 הובלו כל עובדי המחנה "גורקה" למגרש ליד תחנת-הרכבת, ומשם הועברו לחצר שבבית-המשפט המחוזי בעיר. מכאן הוצאו קבוצות-קבוצות לברוניצה והומתו שם. ב- 20.7.1943 פרצו 50 שוטרים אוקראינים למחנה היראבקה, הוציאו ממנו את כל 260 העובדים בו והעבירו אף אותם לבניין בית-המשפט המחוזי, ששימש באותם ימים מקום ריכוז לפני הוצאתם להורג של הקרבנות. למחרת היום נרצחו רובם בברוניצה. אמנם קבוצה קטנה של העובדים הוחזרה למספר ימים נוספים למחנה, אבל גם קיצה הגיע באוגוסט 1943. בחודשים יוני-יולי נלקחו כל העובדים היהודים ממחנה ליד המפעל "קלינקר צמנט" להשמדה. ב- 24.7.1943 נמסרה לעובדי בתי-המלאכה העירונים הזמנה לביצוע עבודות חדשות. כפי שהסתבר, היה זה תכסיס שבא להחליש את עירנותם לקראת הסכנה המתקרבת. למחרת היום הקיפו הגרמנים והמשטרה האוקראינית את הבתים שבהם התגוררו העובדים, וכ- 155 האנשים האחרונים במפעל זה הומתו בברוניצה. בספטמבר 1943 הוצאו להורג קבוצות גדולות של העובדים בעלי התוויות שעבדו במפעלי הנפט. יצוין שאחד המנהלים הגרמנים במפעלים אלה, אגון שולץ, השתדל מסיבות הומאניטאריות למנוע פגיעה בעובדיו. ב- 14.12.1943 נערכה סלקציה נוספת במחנה של עובדי הנפט, וכ- 200 איש הוצאו לברוניצה, שהיה, כאמור, לשדה-הקטל של מאות רבות מיהודי דרוהוביץ'. באפריל 1944 הועברו אחרוני העובדים היהודים ממחנות-העבודה בדרוהוביץ' למחנה פלאשוב. במחנה זה נמשכה דרך העינויים של שרידי קהילת דרוהוביץ', מהם מצאו את מותם במקום. הללו שנותרו עדיין בחיים פונו אחר-כך יחד עם כל אסירי מחנה פלאשוב מערבה, ונפלו שם קרבן למדיניות-ההשמדה הנאצית. מעטים זכו להגיע ליום השחרור. עם כניסת הצבא הסובייטי לעיר בראשית אוגוסט 1944 התרכזו בה כ- 400 יהודים, שיצאו ממקומות מחבוא בעיר ובסביבה. כמה מבני הקהילה שהגיעו במהלך המלחמה לשטח ברית-המועצות חזרו ב- 1945 לדרוהוביץ'. במחצית השנייה של 1945 שבו העירה גם יחידים מניצולי המחנות על אדמת גרמניה. עתה ביקשו למצוא את שרידי משפחותיהם, אולם ברוב המקרים נתבדו תקוותיהם. מאמצע 1945 החלו היהודים שהתרכזו בדרוהוביץ' עוזבים אותה בדרכם לפולין, ורובם הגדול המשיכו בדרכים שונות למדינות אחרות. השלטונות הסובייטיים לא עשו לשיקום החיים היהודים במקום. היהודים שהתגוררו בראשית שנות ה- 70 בעיר, פרט ליחידים בלבד, לא היו מבני הקהילה לשעבר

סגור

הישוב היהודי מראשיתו
דרוהוביץ' נזכרת לראשונה במאה ה- 11. למן המאה ה- 14 היתה עיר מלכותית ושמרה על מעמדה כאחוזת-הכתר עד 1772. ב- 1392 נבנתה במקום כנסייה ודרוהוביץ' נעשתה במרוצת הזמן למרכז כנסייתי חשוב. האוכלוסיה עסקה בהפקת מלח ממכרות ומעיינות-מלח שבקירבת העיר, וסוחריה - בייצואו. דרוהוביץ' היתה מרכז מינהלי לשורה של ישובים בסביבה גם בתקופת השלטון האוסטרי. עם התחלת הפקת הנפט בבוריסלאב השכנה, באמצע המאה ה- 19 התפתחה בעיר תעשייה לזיקוק הנפט ולעיבוד מוצריו. בתקופת פולין העצמאית בין 1919 ו- 1939 היתה לעיר נפה. אחר פרוץ מלחמת העולם השנייה סופחה לבריה"מ במסגרת אוקראינה המערבית ושימשה עיר-מחוז. הידיעות הראשונות על הימצאות יהודים בדרוהוביץ' הן מ- 1404. על המשפחות היהודיות הראשונות נאסר להתגורר בעיר עצמה אלא בפרברים בלבד. השלטונות לא הרשו ליהודים לקיים בית-עלמין משלהם, ולפיכך הוקמה קהילה עצמאית מאוחר יותר. עיסוקם העיקרי של היהודים בדרוהוביץ' בתחילת המאה ה- 15 היה חכירת מכרות-מלח. ב- 1425 הוזכר יהודי בשם דטקו, שהיה חוכר מכרות-מלח וסוחר סיטונאי במלח. הוא סחר עם קיוב ותורכיה. כן היה דטקו ספק החצר המלכותית וקשר עמה קשרים פינאנסיים. שמשון מז'ידאצוב חכר באיזור דרוהוביץ' מכרות-מלח בשנים 1471- 1474, והרחיב באופן ניכר את יצוא המלח לארצות אחרות באירופה. ב- 1564 העניק המלך ליעקב יודיץ, חוכר מכרות-מלח מדרוהוביץ', את הזכות לחכור מידי העיר את ההכנסות מייצור יי"ש. באותה תקופה קיבלו יהודי דרוהוביץ' גם זכויות ליבוא עצים וחומרי בניין. גם חלק ממנגנון המכס היה בידי יהודים. השפעתם הגוברת והולכת של יהודי דרוהוביץ' עוררה את התנגדותם של העירוניים, וב- 1569 העלו היהודים בעייה זו לפני המלך. נציגי העיר השתדלו לקבל לעצמם את הפריווילגיה האוסרת על מגורי יהודים בעירם, ואמנם הם השיגו את מבוקשם ב- 1578. על היהודים נאסר להתגורר בעיר גופה ואף מחוץ לחומותיה, לא הותר להם לחכור, להחכיר או לנהל עסקי מסחר, להוציא השתתפות בירידים במועדים מוגדרים. על היהודים שהשתהו בעיר יותר מ- 3 ימים הוטלו עונשים כספיים כבדים. כתוצאה מגזירות אלו לא נמצאו יהודים בדרוהוביץ' במשך 57 שנים. רק ב- 1635 התיר הווייבודה של רייסן ליהודים להתיישב בפרברי העיר, וגם הפעם נאסר עליהם לקיים במקום בית-עלמין. הסיבה למתן היתר ליהודים להתיישב שוב בדרוהוביץ' נעוצה בצורך לנצלם בשיקומה הכלכלי של העיר, לאחר שזו נהרסה בפלישת הטאטארים ב- 1618. יהודים חכרו שוב מכרות-מלח ותחנות-מכס. עם הופעת הקוזאקים בסביבות העיר (1648) נמלט חלק ניכר של יהודי דרוהוביץ' לסטרי. ב- 1663 נמצאו בפרבר נא-לאניה 15 בתים בבעלות יהודים. באותה עת עסקו היהודים בעיקר בייצור יי"ש, בירה וליקר, וגם ענף המזיגה היה בידיהם. בשנות ה- 60 של המאה ה- 17 העלו העירונים שוב דרישה לסלק את היהודים מדרוהוביץ'. בני הקהילה התארגנו ויצאו נמרצות נגד תביעה זו, בהסתמכם על הפריווילגיות הקודמות שקיבלו ממלכי פולין, ואמנם עלה בידם להכשיל את יוזמת העירונים. כך אפוא החכירה העיריה ליהודי הפרבר נאלאניה כבר ב- 1664 מספר בתי-מזיגה וחנויות ל- 6 שנים. פרנסי הקהילה הגיעו להסכם עם ראשי-העיר שלא יורשה ליהודים זרים להתגורר בעיר בלא הסכמתם. בהסדר זה גם נקבע, שהיהודים לא יהיו כפופים לשיפוט עירוני אלא לערכאות של הפודווייבודה. עד 1678 הרחיבו היהודים את מסגרת ההסדר עם העיריה והגדילו את מספר החנויות שבידיהם עד ל- 40. אט-אט גדל היישוב היהודי בדרוהוביץ' ומשפחות חדרו למרכז העיר. על אף ההגבלות הרשמיות. תחילה היה היישוב היהודי כפוף כקהילת-מישנה לקהילת פשמישל. בשנות ה- 60 של המאה ה- 17 היתה דרוהוביץ' לקהילה עצמאית. ב- 1670 נבחר ר' יקותיאל זלמן סגל המכונה "חריף", כרבה של דרוהוביץ' וכיהן בתפקיד זה 10 שנים. ב- 1680 ישב על כס הרבנות ר' צבי-הירש, ואחריו ר' יהודה בן יעקב. יורשו היה הרב נפתלי-הירץ. בראשית המאה ה- 18 התגורר בדרוהוביץ' אחד מחשובי הרבנים בדורו וגם מקובל ידוע וממתנגדיו החריפים של שבתאי צבי - ר' יצחק חיות (1660- 1726). גידול ניכר בהתפתחותו של היישוב היהודי חל בתקופת מלכותו של יאן סובייסקי (1679- 1696) שעשה הרבה לשיפור מצבם של היהודים. מספר החנויות שבידי יהודים גדל באופן מתמיד ובידיהם היה גם הרוב המכריע של ענפי המסחר. ב- 8.9.1685 תבעו העירונים את היהודים למשפט בטענה שהם מפירים את חוזי-החכירה. היהודים הגישו תביעה נגדית, וב- 18.3.1686 ציווה המלך שלא להפריע ליהודים במסחרם, והחנויות ובתי-המזיגה יישארו ברשותם עד להחלטת הוועדה המלכותית. כן ציווה המלך בהוראה זו לאפשר ליהודים להישאר מחוץ למערכת-השיפוט העירונית. ב- 1688 פרץ שוב סכסוך בין העירונים ליהודים וגם הפעם התייצב המלך לצד היהודים. במקרה אחר אסר המלך על הסוחר היהודי ליברמן להחזיק ממזגה בשכונה נוצרית שבקירבת הכנסייה. הפעם קיבל את טענת העירונים שסחר זה מביא נזק לעיר. בסוף המאה ה- 17 הורחבו תחומי החכירה של יהודי דרוהוביץ' בכל כפרי הסביבה וראש הקהילה יצחק יוסיפוביץ חכר את המכס ואת הפקת המלח בעיר ובסביבתה. בראשית המאה ה- 18 החזיקו יהודי דרוהוביץ' בידיהם את כל המסחר, את ייצור המלח והמלאכה והרחיבו את השפעתם על סחר-החוץ. סוחרים מדרוהוביץ' היו מגיעים לירידים בברסלאו, פרנקפורט ע/א, דאנציג, קניגסברג, לייפציג וערים גרמניות אחרות. סוחרי-מלח מדרוהוביץ' נתקלו בתחרות קשה מצד סוחרים יהודים מלבוב אשר שיווקו מלח במחירים זולים יותר מבולחוב וקאלוש. סוחרי בקר מדרוהוביץ' היו קונים עדרים בני מאות ראשים ומובילים אותם לשווקי שלזיה. בדרוהוביץ' נמצאו סוחרים סיטונאים באריגים ובבדים. גם בתקופת הפעילות הפינאנסית באיזור ואף מחוץ לגבולות פולין השתתפו בעלי-הון יהודים מן העיר. ב- 1716 עלה מספר היהודים ל- 200 משפחות. בשנים 1716- 1717 נמנו בדרוהוביץ' 3 חייטים, 3 נחתומים, 2 צורפי-זהב, פחח 1, גלב 1, פרוון 1, כורך-ספרים 1 וצבע 1. ב- 1728 היו כבר 6 חייטים, 3 נחתומים, 2 פחחים, ו- 2 צורפי-זהב. ב- 1765 - 6 נחתומים, 6 גלבים, 7 צורפים, 16 חייטים ו- 4 פרוונים. במחצית הראשונה של המאה ה- 18 גבר גם הקשר המסחרי שבין יהודי דרוהוביץ' לבין מרכזים מסחריים בהונגריה, משם יובאו בעיקר יינות ותבלינים. במקביל לגידול האוכלוסיה הלכו והתארגנו מוסדות הקהילה. בראשית המאה ה- 17 ניבנה בית-הכנסת, וב- 1711 קיבלו היהודים היתר מאת בישוף בפשמישל להרחיב ולשפץ בית-כנסת זה. בשנות ה- 20 של מאה זו עלה בית-הכנסת באש. לאחר מאמצים רבים קיבלו היהודים ב- 1726 מידי הבישוף היתר להקים באותו מקום בית-כנסת חדש, בתנאי שהבניין לא יהיה גבוה ונאה יותר מן הישן. ב- 1733 הורשו היהודים לגדר את בית-העלמין תמורת אספקת שמשות ותיקונים שונים בכנסייה הקאתולית. ב- 1718 התקיים בדרוהוביץ' משפט עלילת-דם נגד אדיל, הידועה בשם מרת אדיל מדרוהוביץ', שניהלה עסקים מסחריים גדולים בעיר. וזו היתה העלילה: שפחתה הנוצריה של אדיל הסתירה בביתה בליל הפסח גופת ילד נוצרי והעלילה על גבירתה ששחטה אותו בפקודתה. בעקבות עינויים אכזריים סחטו החוקרים מפי אדיל עצמה הודאה שהיא כביכול רצחה את הילד, ובדרך זו ביקשה להסיר אשמה זו מכלל הציבור היהודי. אדיל נדונה למוות, אך כאשר שמעה השפחה את גזר-הדין, התחרטה על מעשיה והצהירה בפומבי שהיא עצמה הרגה את הילד, ואף הצביעה על נוצרי שהסיתה למעשה זה. השפחה הומתה בידי הכמרים שלא היו מעוניינים בגילוי האמת אבל גם גזר-הדין על אדיל לא נשתנה והיא הוצאה להורג על קידוש השם. בראשית המאה ה- 18 היו מוסדותיה של קהילת דרוהוביץ' מגובשים ומאורגנים. ב- 1765 היו מסונפים לקהילת דרוהוביץ' ישובים יהודים ב- 86 כפרים. דרוהוביץ' השתייכה לוועד מדינת רייסן ונציגי הקהילה נטלו חלק פעיל בעבודת ועד המדינה. ואולם לעתים התנגדו ראשי קהילת דרוהוביץ' למדיניותו של ועד מדינת רייסן. כך, למשל, ב- 1756 הגישו יחד עם קהילת דולינה תלונה על עומס המיסים. בין השנים 1729 ו- 1755 עמדה במרכז החיים היהודים בדרוהוביץ' דמותו של זלמן בן זאב, ראש הקהילה. בשל תאוות בצע ושררה, ועל-ידי ניצול קשריו עם חוגים פולניים, ובמיוחד קשרים אישיים עם אשתו של הסטארוסטה, השתלט זלמן בן זאב על הקהילה. בסיוע משפחתו העניפה ומתוך שימוש בתחבולות כוח וטרור סילק את מתחריו בקהילת דרוהוביץ', וריכז בידיו את חכירת רוב האחוזות בסביבה, מכרות-המלח וכל המסחר הסיטונאי ביינות ובברזל. נוסף על שליטתו הבלעדית בקהילה היהודית, הצליח גם להגביר את השפעתו - ובמידה מסויימת אף את שליטתו - בקרב הנוצרים ובכך עורר את זעמם של חוגים נוצרים רחבים. במשך כ- 25 שנות שליטתו נוצרה לא אחת שותפות בין מתחריו בקהילה לבין חוגים נוצרים כדי לסלקו ממעמדו, אולם תמיד הצליח זה לגבור על יריביו. רק ב- 1755, בהתערבות השלטונות הפולניים בווארשה, נערך נגדו משפט ונגזר דינו למוות על מעשיו הפליליים ועל ניצול-לרעה של האוכלוסיה הנוצרית. בשלב זה לא רצו גם מתחריו בקרב בני הקהילה, שהיו עד כה מעוניינים בסילוקו, בביצוע גזר-הדין, והצליחו על-ידי כופר נפש להמיר את גזר דין המוות למאסר-עולם. לאחר שנכשלו נסיונות הבריחה שלו מבית-האסורים, המיר זלמן בן זאב את דתו. כאמור, הטביעו דמותו ומעלליו של זלמן בן זאב את חותמם על חיי קהילת דרוהוביץ' והסביבה במשך דור שלם. במחצית השנייה של המאה ה- 18 מסתמנת והולכת השפעתה של החסידות בקהילת דרוהוביץ'. מראשוני החסידים היו: ר' יצחק דרוהוביצ'ר ור' יוסף דרוהוביצ'ר ("אשכנזי"). ב- 1813 היו בעיר 6 משפחות קראים; 10 גברים ו- 12 נשים

סגור

הישוב היהודי מראשיתו
עם המעבר לשלטון האוסטרי ב- 1772 דרשו מוסדות העיריה בדרוהוביץ' ביטול זכיונות שקיבלו היהודים בתקופות הקודמות בתחום החכירות והעברת מקורות הכנסה אלה לעיר. במשפט שהתנהל בנושא זה זכו העירונים, והדבר פגע קשה בכלכלה היהודית בדרוהוביץ'. סחר המלח באוסטריה היה מונופולין ממשלתי, ולכן הופקעה זכות זו מידי יהודי דרוהוביץ'. עם זאת הצליחו כמה מיהודי העיר להשיג מעמד של חוכרי-מישנה של החברה הממשלתית, אף כי לא עלה בידם לחכור במישרין את המיכרות להפקת מלח. בסוף המאה ה- 18 החלו היהודים בדרוהוביץ' להפיק נפט שנתגלה באותה עת באיזור. אולם תהליך הפקת הנפט והשימוש בו היה פרימיטיבי ביותר, ומוצר הנפט נוצל בעיקר לייצור משחות-סיכה לעגלות ומשחות לשימור עורות. הפקת נפט והשימוש בו בקנה-מידה גדול יותר נעשו רק במחצית השנייה של המאה ה- 19. לאחר שזכתה העיר בשלהי המאה ה- 18 במשפט נגד היהודים בעניין החזרת זכות הפרופינציה לידיה, ניסו ראשיה להשיג גם את הפריווילגיה האוסרת על מגורי היהודים במקום ולגרש מתוכו את היהודים. ב- 1783 פנו פקידי העיר אל השלטונות האוסטרים בדרישה לצוות על היהודים לעזוב מיד את מרכז העיר ולעבור לפרבר נאלאניה, שם התגוררו במאות הקודמות. מלבד זאת דרשו למנוע מן היהודים כל סחר ומזיגת יי"ש בתחום העיר. ואמנם ב- 1784 חודש האיסור על היהודים להתגורר בעיר, והם נאלצו לעבור לפרבר נא-לאניה. גזירה זו גרמה להתמוטטותה הכלכלית של קהילת דרוהוביץ'. על אף הצו שחייב את היהודים לפנות את מרכז העיר המשיכו בני הקהילה במאבק על זכויותיהם. שבועות אחדים לאחר ביצוע הפינוי פנו ראשי הקהילה לשלטונות האוסטריים בווינה בתביעה להשאיר בבעלותם את בתיהם שבמרכז העיר וכן ערערו על האיסור לסחור בה. בסופו של דבר צמצמו האוסטרים במידה מסויימת את חומרת הגזירות, אך הנוצרים התפרצו לבתי היהודים ואילצו אותם בכוח לעזוב את העיר. יהודי דרוהוביץ' כרעו גם תחת נטל המיסים. על הקהילה רבצו החובות עוד מימי השלטון הפולני, שהסתכמו ב- 1772 ב- 26,968 זהובים. ב- 1788 נוסד בדרוהוביץ' בית-ספר יהודי לפי תכניתו של הרץ הומברג. בית-ספר זה לא זכה להצלחה בדרוהוביץ', שכן רוב רובו של הציבור היהודי הסתייג ממנו. אחד ממוריו של בית-ספר זה, משה צקנדורף, וכן קבוצת משכילים בעיר שלחו תזכיר לשלטונות וינה ובו הצעות העשויות לדעתם להחיש הרחבת החינוך היהודי בהתאם למגמת השלטונות האוסטריים באותה תקופה. אולם גם יוזמות אלה נדחו על-ידי בני הקהילה שראו בהן אמצעים להגברת ההתבוללות והטמיעה. ב- 1792 נדרשה הקהילה לספק 24 משפחות להתיישבות חקלאית במסגרת תוכניות הממשלה ל"פרודוקטיביזאציה" של היהודים. סבל רב סבלו יהודי דרוהוביץ' מחוכר-מישנה של מס בשר ונרות, שישב בעיר המחוז סאמבור, והדבר העמיק עוד יותר את המשבר הכלכלי שבו היו נתונים יהודי דרוהוביץ' בתחילת המאה ה- 19. ב- 1822 התנהל משא ומתן עם הפולנים על החזרת הבתים שנלקחו מן היהודים במרכז העיר. ואמנם תמורת כסף רב ובהתערבות השלטונות האוסטרים הוחזרו מספר בתים לסוחרים יהודים, ובכך נפתח פתח לשובם של היהודים לפעילות כלכלית במרכז העיר. גם המוזגים היהודים עמדו במאבק קשה עם השלטונות, שביטלו את רוב הזכיונות. בראשית המאה ה- 19 ייסדה משפחת יוזפסברג בית-חרושת לעיבוד עורות לנעליים. מפעל זה התקיים בידי המשפחה במשך 150 שנה בקירוב והיה מבין הטובים מסוגו בגאליציה. באמצע המאה ה- 19 חל שיפור ניכר במצבה הכלכלי של קהילת דרוהוביץ'. העיר היתה למרכז מסחרי ותעשייתי חשוב והאוכלוסיה היהודית בה גדלה. ב- 1848 ניתנה ליהודים זכות בעלות על אחוזות שחכרו בסביבות העיר. על יסוד תקנה זו רכשו יהודי דרוהוביץ' במספר ניכר אחוזות נוספות גם באיזור. לאחר שבוטלו החוקים הליבראלים מ- 1849 נעשו שוב נסיונות לבטל את הבעלות היהודית על נכסי דלא ניידי וכדי לזכות ברשיון לרכוש נכסים היה הכרח לפנות בבקשות לשלטונות בווינה. ואמנם ב- 1860 אושר ל- 33 מיהודי דרוהוביץ' לרכוש בתים ונכסי דלא ניידי. בין הבקשות שאושרו היו קרקעות להקמת מפעלים תעשייתיים, מפעל לזיקוק נפט, בית-חרושת לנרות ושטחים לחיפושי נפט. עוד לפני 1848 עשה אברהם שריינר מדרוהוביץ' ניסויים ראשונים בזיקוק הנוזל השחור. אחרי בדיקות כימיות נוכח לדעת כי אמנם זהו נפט. מאז התחילה קדחת של קידוחי נפט, אם כי בשיטות פרימיטיביות לפי שעה. הנפט שהופק, בעיקר בבוריסלאב, הועבר לבתי-זיקוק בדרוהוביץ' שרובם היו בבעלות יהודית. גילוי הנפט, זיקוקו והשימוש במוצריו בהיקף מסחרי גדול גרם למיפנה בחיי הכלכלה היהודית בדרוהוביץ' בשנים שלאחר-מכן. עד סוף המאה ה- 19 היו בדרוהוביץ' 12 בתי-זיקוק לנפט, מהם 10 בידי יהודים. גם בענפי-תעשייה אחרים גילו יהודי דרוהוביץ' פעילות ערה, כגון בית-חרושת גדול לנרות בבעלותן של המשפחות לאוטנברג, גרטנברג וגולדהאמר. במחצית השנייה של המאה ה- 19 היו בבעלות יהודית 7 בתי בורסקי ובתי-מיבשל לבירה ומשרפת יי"ש וכולם העסיקו אך ורק פועלים יהודים. באותה תקופה התרחבו גם תחומי העבודה של בעלי המלאכה היהודים בדרוהוביץ', וכללו בין היתר את מקצועות הסתתות, יציקת פליז ונחושת, שזרות, ייצור נרות וסבון, חרטות ורתוך. יהודים שימשו גם מנהלי עבודה במפעלים ומומחי-קידוח בבארות נפט. כ- 80% מן המנגנון המינהלי במפעלי הנפט שבבעלות היהודית היו יהודים. על השינויים שחלו בהרכבם המקצועי של יהודי דרוהוביץ' בשנים 1880- 1918 ניתן ללמוד במידת-מה מרישום הגברים שנישאו באותן השנים: #1#מישלח-יד #2# 1880- 1900 #3# 1901- 1918
#1#מקצועות חופשיים וטכניים #2# 8.9% #3# 4.3%
#1#בעלי מפעלים ומנהלים #2# 18.8% #3# 4.8%
#1#פקידים #2# 10.9% #3# 9.0%
#1#סוחרים ומתווכים #2# 42.3% #3# 39.3%
#1#עובדים במלאכה ובתעשיה #2# 10.7% #3# 24.1%
#1#פועלים בלתי מקצועיים #2# 2.2% #3# 15.1%
#1#שירותים #2# 6.2% #3# 3.4%
#1# #2#-----------------#3#--------
#1# סה"כ #2#100.0% #3# 100.0%
בולטת כאן במיוחד עלייה חדה במספרם של העובדים במלאכה ובתעשייה וכן של הפועלים השכירים הבלתי-מקצועיים. לקראת סוף המאה ה- 19 החלו הסוחרים ובעלי-מלאכה היהודים להתארגן לשם עזרה הדדית: ב- 1878 נוסדה "אגודה לחיסכון ולהלוואה" שמנתה ב- 1891 490 חברים. ב- 1907 נוסד הבנק "איגוד לאשראי" וב- 1913 נהנו משרותיו 1,003 איש - רובם סוחרים ובעלי-מלאכה. לעזרת יהודים במצוקה כלכלית מיוחדת פתחו ועד הקהילה ומוסדות-ציבור אחרים מטבחים ציבוריים ונערכו מגביות, בעיקר מגבית לקמחא דפסחא. בשנות ה- 80 וה- 90 של המאה פעלה האגודה "עושה חסד". עזרה רפואית לעניי הקהילה התארגנה ב- 1888 מכספי הקרן של הבארון הירש. בין שנים 1822 ו- 1825 כיהן כרבה של דרוהוביץ' יוסף-צבי הירש ואחריו - ר' אברהם-יעקב-פייבל הורשובסקי עד מותו ב- 1841. הרב הורשובסקי מיתן במידה רבה את הניגודים בין המתנגדים לחסידים מזה ובין המשכילים מזה. שינוי בחיי הקהילה חל עם עלותו של הרב ניסן טייטלבוים (1796- 1856) על כס הרבנות בדרוהוביץ'. מוצאו של ר' טייטלבוים ממשפחה חסידית ידועת-שם ובכיוון זה השפיע בדרוהוביץ'. לפני שבא לעיר כיהן כרב במארמורוש-סיגט, שהיתה מרכז חסידות של שושלת טייטלבוים בכל האיזור. עם פטירתו העדיפה קהילת דרוהוביץ' לבחור לרב את ר' אליהו הורשובסקי, בנו של ר' אברהם-יעקב-פייבל הורשובסקי, אף כי היו לר' טייטלבוים שני בנים. המשכילים, שכוחם בקהילה הלך באותה עת וגבר, השפיעו על בחירתו של רב בעל גישה מתונה ובלתי מזוהה עם זרם דתי כלשהו. הרב א. הורשובסקי כיהן 27 שנים, עד 1883. לפני מלחמת העולם הראשונה ישבו על כס הרבנות בדרוהוביץ' ר' יוסף פאנצער ור' זאב וולף נוסבוים. בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 נמצאו בדרוהוביץ' 2 בתי-כנסת ו- 24 בתי-מדרש. אחד מבתי התפילה שימש את ה"נאורים"; ב- 1902 כיהן בו כמטיף ר' מרגוליס. יהודי דרוהוביץ' ניהלו מאבק ממושך על ייצוגם במועצת העיריה. עד 1867 קיבלו 4 יהודים בלבד זכות בחירה מבין הסוחרים ובעלי-מלאכה הזכאים לכך. ואולם לאחר פירסום החוקה ב- 1867 קיבלו היהודים זכויות-בחירה, ובבחירות למועצת העיריה ב- 1873 כבר נמנו 16 יהודים מבין 36 חברי-מועצה. הרש גולדהאמר נבחר לסגן-ראש העיר וגם בשנים שלאחר מכן היתה משרה זו בידי היהודים. בחירות למועצת העיריה ב- 1873 ולפארלאמנט האוסטרי, שנערכו באותה שנה, עוררו את זעמם של החוגים האנטישמים הפולנים הקיצונים בשל הצלחתם של המועמדים היהודים. לפיכך הם פרעו פרעות ביהודי דרוהוביץ', ב- 24.10.1873 פרצו לחנויותיהם ולדירותיהם הפרטיות ושדדו רכוש. בסוף המאה ה- 19 ועד למלחמת-העולם הראשונה שלטו חוגים מתבוללים בוועד הקהילה, והם אשר ייצגו את היהודים במועצת העיריה. הדמות הבולטת באותה תקופה היה יעקב פייארשטיין, שכיהן כנשיא ועד הקהילה וסגן ראש העיר. השפעתו בקהילה היתה כמעט מוחלטת, ואנשיו תפסו את עמדות המפתח במוסדות הקהילה. הוא דיכא ביד חזקה את מתנגדיו הפוליטיים. בסוף שנות ה- 70 של המאה ה- 19 התחילו את פעולתם בדרוהוביץ' חוגים בעלי צביון ציוני. ב- 1883 קם חוג הקשור באגודה ציונית "קדימה" בלבוב. תפקיד חשוב בהפצת הרעיון הציוני ובארגון החוגים הנ"ל בעיר מילא העיתון "דראהאביטשער צייטונג". ב- 1887 נוסדה אגודה של סטודנטים ובוגרי תיכון "אייניגקייט". ב- 1894 הוקמה האגודה "ציון" ובה 71 חברים, ואולם ב- 1897 הגיע מספר חבריה ל- 280. ב- 1898 נוסד ארגון "עבריה" ומנה 60 חברים. במרוצת הזמן התמזגו "עבריה" ו"אייניגקייט" לארגון אחד. החוגים הציונים נהגו להתכנס במועדון בשם "אולם קריאה עממי", שנפתח ב- 1880 והתנהלו בו פעולות פוליטיות ותרבותיות מרכזיות בעיר. אולם חוגי המתבוללים דחקו את הציונים ממועדון זה ולכן הוקם ב- 1894 מועדון ציוני בשם "פאלקס בילדונגס פעריין" וכבר בשנה זו היו רשומים בו 130 איש. לאחר הקונגרס הציוני הראשון קם בדרוהוביץ' סניף ההסתדרות הציונית, שמנה למעלה מ- 150 איש. כן נוסד ב- 1898 חוג נשים ציוניות. באותה שנה נפתח בדרוהוביץ' סניף של החברה ליישוב א"י "אהבת ציון", שמרכזה היה בטארנוב. ב- 1899 התארגנה אגודת סטודנטים "מכביה". ארגון של תלמידי תיכון בעלי זיקה ציונית, שפעל באותה עת ומנה כ- 80 תלמיד, ניהל קורסים ללימוד תולדות-ישראל והשפה העברית. ב- 1903 קם חוג נשים ציוניות "מוריה". מ- 1902 התקיים בעיר סניף של פועלי ציון. מ- 1913 פעל במקום ארגון נוער ציוני "חברוניה". בבחירות לפארלאמנט ב- 1911 הציגה התנועה הציונית את מועמדותו של המנהיג הציוני ד"ר גרשון ציפר. כנגדו התייצב לבחירות ד"ר נתן לוונשטיין מטעם המתבוללים. ועד הקהילה, בראשותו של יעקב פייארשטיין המוזכר לעיל, תמך בנתן לוונשטיין והפעיל בעזרת השלטונות אמצעי לחץ לקידום מועמדו. על רקע זה פרצו ביום הבחירות תגרות, ויחידות הצבא האוסטרי פתחו באש על קהל הבוחרים, הרגו 26 יהודים ופצעו 55. בבחירות אלה נבחר נתן לוונשטיין. אחרי האירועים הללו הגבירה התנועה הציונית בדרוהוביץ' את כוחה. נוסדו אז שני ארגוני נוער: "תיאודור הרצל" ו"האור". כמה מנהיגים בולטים של התנועה הציונית היו קשורים בדרוהוביץ': לפני מלחמת העולם הראשונה התגורר בעיר חיים שפירא מראשי המזרחי. בדרוהוביץ' נולד ד"ר ליאון רייך ממנהיגי התנועה הציונית בגאליציה המזרחית ובפולין כולה. בעיר יצא לאור שבועון ציוני "דאס יודישע ווארט". בסוף המאה אורגנה בעיר, בסיוע המפלגה הסוציאל-דמוקראטית הפולנית, קבוצת פועלים יהודים בשם "ברידערליכקייט". הם ניסו לארגן שביתות של שכירים יהודים במפעלים שבבעלות יהודית. ב- 1912 נפתח בעיר ארגון נוער "יוגענד" המקורב למפלגה הסוציאליסטית היהודית ז'.פ.ס. בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 נמצאו מספר ילדים יהודים בבתי-ספר כלליים. בכמה משפחות של משכילים לימדו מורים פרטיים את הילדים שפות זרות. ב- 1860 נפתח בדרוהוביץ' בית-ספר עממי, בו למדו 20 ילדים נוסף על מקצועות כלליים גם עברית. החסידים לא השלימו עם קיומו של בית-ספר זה והטילו עליו חרם. ראשי הקהילה, שביקשו לשכך את המתיחות על רקע זה, מיתנו את התנגדותם של החוגים הדתיים. ב- 1874 יזמה הנהלת הקהילה הרחבת בית-ספר יהודי ומועצת העיר אף הקציבה סכום ניכר להקמת בניין מיוחד למטרה זו. היתה זו הקהילה שבחרה גם מורה דת לגימנסיה הכללית, שכן מספר התלמידים היהודים שלמדו בה גדל מדי שנה. ב- 1876 למדו כ- 200 ילדי ישראל בבתי-הספר העממיים הכלליים וכ- 75 בגימנסיה. מספר זה הלך וגדל לקראת סוף המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20. ב- 1906 נוסד על-ידי אגודת "עזרה" בית-ספר מיסודה של "שפה ברורה". באותה שנה למדו בבית-ספר זה 150 תלמידים ו- 126 תלמידות. ב- 1907 התנהלו בו 6 קורסים ולמדו שם כ- 100 תלמידים. בסיום שנת-הלימודים נסגר המוסד בגלל קשיי מימון. ב- 1911 נפתח בית-הספר שנית ולמדו בו 178 תלמידים ב- 7 קורסים. הוא התקיים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ב- 1910 נפתחה בעיר ישיבה. בראשית המאה היו יוזמות להקמת בית-ספר יהודי מקצועי להכשרת בעלי-מקצוע, ביחוד לתעשיית הנפט, אך היוזמות לא עלו יפה והילדים היהודים הופנו לבתי-ספר מקצועיים כלליים. ב- 1901 הוקם בעיר המועדון "טוינבי-האלה" שהיה בשנים הבאות מרכז החיים התרבותיים בעיר ונערכו בו הרצאות, קבוצות חובבים הציגו בו מחזות יהודיים, אף הופיעו בו מקהלות ולהקות נגנים. חוג נשים "מוריה" פתח בפעילות תרבותית עניפה במיוחד בקרב נשים וילדים. ליד מועדון "עבריה" פעל אולם קריאה וספריה בעלת מאות ספרים עבריים. ב- 1910 נחנך "בית-עם יהודי", ואף הוא הפך למרכז תרבותי חשוב ליהודי דרוהוביץ'. כמה וכמה משכילים פעלו במאה ה- 19 בדרוהוביץ' והם הטביעו את חותמם על חיי הרוח בעיר: זליג לאוטרבך (1826- 1904) פירסם את מאמריו ב"הציר", "המבשר" ו"נשר"; חיבר ביאורים לש"ס, לאגדות התלמוד והמדרשים; כן כתב נובילות ושירים. פירסם מפרי-עטו גם בכתבי-עת עבריים אחרים שהופיעו מחוץ לגאליציה. הוא יסד בדרוהוביץ' אולם-קריאה ובו ספריה, והעמיד לרשותה אוסף ספרים גדול במדעי היהדות. סופר ההשכלה שמואל-אברהם אפפל (1831- 1892) היה פעיל בדרוהוביץ' מ- 1865, והשפיע השפעה רבה על חוגי המשכילים בעיר ובגאליציה כולה. הוא היה גם חבר מועצת העיר. ב- 1856 התחיל לפרסם ב"כוכבי יצחק" שירים וביאורים לתנ"ך. תרגם לעברית את המחזה של פ. שילר "פיאסקו" בשמו העברי "קשר פיסקא בגענוא" דרוהוביץ'( 1888). אפפל כתב ספר "כשרון החכמה ומפח נפש" צ'רנוביץ (1883) וביידיש - פואמה הומוריסטית "צום נייעם יאהר" דרוהוביץ' ( 1893). אלכסנדר חיים שור (נפטר ב- 1913) - נוסף על פעילותו הציבורית כחבר הנהלת הקהילה, כתב שירים עבריים שנדפסו בשנים 1862 ו- 1869 ב"כוכבי יצחק". פירסם מאמרים ב"המבשר", "המגיד" "עברי אנכי" ובשנות ה- 80 השתתף ב"טנא המליצה" שיצא לאור בצ'רנוביץ. אהרן-הירש זופניק (1848- 1917) התיישב בדרוהוביץ' ב- 1866, ופירסם כתבות ב"המבשר" "המגיד" ו"השחר" ובכתבותיו מתח ביקורת על מצב החינוך היהודי. ב- 1883 פתח בית-דפוס עברי בדרוהוביץ', והוציא לאור בשפה הגרמנית באותיות עבריות את השבועון "דראהאביטשער צייטונג", במטרה להפיץ בדרך זו בקרב יהודי גאליציה השכלה גרמנית. מדי פעם צירף לשבועון מוסף עברי. כן תרגם לעברית את ספרו של לודביג פיליפסון "קדושת השם" ברודי( 1867), וכתב ביוגראפיה של המטיף הראשון בלבוב שהורעל על-ידי הדתיים "תולדות אברהם הכהן" (וינה 1869). עם חוג המשכילים בדרוהוביץ' נמנה גם ישעיהו ליברמן, שפירסם תרגומים ב"כוכבי יצחק" (1865- 1866) ומאמרים ב"המבשר". הרמן שטרנבאך (1880 - נפטר בימי מלחמת העולם השנייה) כתב - נוסף על עבודתו בהוראה - שירים בגרמנית, תירגם לגרמנית יצירות מן הספרות הרומית, ומאמריו בענייני ספרות ראו אור בכתבי-עת ובעתונות ציונית. יליד דרוהוביץ', פרופ' ליאון שטרנבאך היה חוקר שפות קלאסיות בעל שם-עולמי; הרצה באוניברסיטאות לבוב וקראקוב. יעקב לוי (1819- 1892) יליד דרוהוביץ', היה לקסיקוגראף של השפות הארמנית והעברית הקדומה. קהילת דרוהוביץ' הוציאה מתוכה 4 ציירים מפורסמים מבני משפחת גוטליב: מאוריצי, ליאופולד, מארטין ופיליפ

הישוב היהודי מראשיתו
ב- 16.9.1914 נכבשה העיר על-ידי הרוסים. כמה מאות יהודים הצליחו להימלט על נפשם. עם כניסתם השתוללו הקוזאקים, שדדו, אנסו ואף רצחו. השלטונות הרוסים סגרו את מוסדות הקהילה, והדבר היקשה במיוחד על הפעלת ארגוני-סעד לנזקקים שהלכו ורבו באותם חודשים. הרבה בתים יהודים נהרסו בעת הקרבות על העיר במאי-יוני 1915. ואולם עם שובם של האוסטרים ב- 3.6.1915 חזרו חיי היהודים בהדרגה למסלולם התקין, והללו שעזבו את העיר קודם לכן החלו חוזרים בחלקם. זעזוע נוסף פקד את יהודי דרוהוביץ', כאשר ב- 2.11.1918 עברה העיר לשלטונה של הרפובליקה האוקראינית המערבית. סדרי החיים הקהילתיים היהודיים שונו, ועד הקהילה פוזר, ובמקומו הוקמה מועצה לאומית יהודית עירונית, שסונפה לוועד יהודי לאומי שמושבו היה בסטאניסלאבוב. המועצה היהודית בדרוהוביץ' ארגנה מטבחים ציבוריים, כדי לסייע למשפחות שהתרוששו במהלך המלחמה. בתקופת השלטון האוקראיני הורחקו היהודים מעבודתם בתעשיית הנפט. כן היו התנכלויות של האיכרים האוקראינים מכפרי הסביבה ביהודי דרוהוביץ'. במאי 1919 נערכו בחירות למועצה הלאומית היהודית המקומית. מתוך 50 חברי המועצה קיבלו סיעות ציוניות מן המרכז והמזרחי 30 נציגים ו- 20 המאנדאטים הנוספים נפלו בחלקם של פועלי-ציון, חוגים דתיים-אורתודוכסים ורשימת בעלי-מלאכה. באפריל-מאי 1919 פגעו החיילים האוקראינים ביהודי העיר בתואנה, שהם נוטים לכוחות הפולניים. ב- 19.5.1919 נכבשה דרוהוביץ' בידי יחידות הצבא הפולני, ובו ביום ערכו החיילים פרעות ביהודים ושדדו את רכושם. רק לאחר שהשלטון הפולני התבסס פסקו ההתנפלויות ההמוניות.