ל' סיון ה'תשע"ז

דרוהיצ'ין DROHICZYN

עיירה בפולין
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-1,987
• יהודים בשנת 1941: כ-1,521
• יהודים לאחר השואה: 85

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
ראשיתה של דרוהיצ'ין ככפר בנסיכות פינסק ומסוף המאה ה- 14 נכללה בנסיכות הליטאית. בשנת 1623 הוענקה ליישוב זכות מגדבורגית של עיר והיא נכללה אז במחוז בריסק. בתקופת השלטון הרוסי היתה בנפת פינסק שבפלך גרודנה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, עד שנת 1925, היתה דרוהיצ'ין כלולה בנפת פינסק; לאחר מכן היתה לעיר נפה. יש לשער, שיהודים החלו להתיישב בדרוהיצ'ין בערך במועד קבלת המעמד של עיר. כיישוכ יהודי מאורגן נזכרת דרוהיצ'ין לראשונה בהתכנסות ועד מדינת ליטא, באמצע חודש אדר ב' ת"י (1650). שמה נזכר בחלוקת ה"סכומים" (מס הגולגלת) ובפנקס ועד המדינה נכתב; "ק"ק פינסק עם קלעצק וק"ק לעכוויטש חאמסק דראגשין [דראגטשין] שלושה וארבעי[ם] שוק לי[טאים]". דרוהיצ'ין נזכרת שוב, יחד עם הקהילות הללו, בהקשר של חלוקת המס בשנים תי"ב (1652) ותט"ו (1655). היא היתה קהילת "סביבה" הכפופה לקהילת האם פינסק. ב- 16 בינואר 1679 ערבה קהילת דרוהיצ'ין, יחד עם קהילות קטנות אחרות, לקהילת האם פינסק על הלוואה שנטלה האחרונה מידי הישועים. ב- 18 ביולי של אותה שנה התנגדה קבוצה מיהודי דרוהיצ'ין לגובה-מס פולני ועל כך נרשמה תלונה. ב- 13 בספטמבר 1698 היכה החוכר משה פולק איכרים והחרים את עגלות ותבואה שלהם, כנראה בגלל חובות שלא שולמו. מעט ידוע על יהודי דרוהיצ'ין במאה ה- 18. באמצע אותה מאה היו בעיירה בערך 100 משפחות יהודיות. בראשית המאה נולד שם ר' משה, רב ומקובל, שספרו הראשון "מגיד משנה" (הודפס בשנת 1745) הוא פירוש על הספר "משנת חסידים" של המקובל עמנואל חי ריגי. ר' משה היה בסוף שנות השלושים אב-בית-דין בדרוהיצ'ין ומשם נתקבל לשמש רב בפינסק. בשנת 1746 עבר לסמבור שבגאליציה. במאה ה- 19 גדל היישוב היהודי לאיטו בשל ההתפתחות הכלכלית המוגבלת של המקום. בעיירה היו אז כמה מפעלים זעירים לעיבוד עורות, להפקת שמן ולייצור נרות. רוב היהודים התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה ונעזרו למחייתם במשקי-עזר חקלאיים שסיפקו בעיקר ירקות. בדרוהיצ'ין היו אז 5 בתי-כנסת, אחד מהם של חסידי קרלין-סטולין. מראשית אותה מאה הוא שימש בתור אב-בית-דין בדרוהיצ'ין ר' דוד יפה, אשר לפי האגדות שנפוצו אז יצר גולם שהביא בטעות לשריפת העיירה. באמצע אותה מאה כיהן ברבנות בדרוהיצ'ין ר' ישראל וולובלסקי, ובמחצית השנייה - ר' צבי אליהו רייכמן ואחריו בנו, ר' מנחם רייכמן (1864), עד שעלה לארץ-ישראל בשנת 1904. ב- 1 באוקטובר 1882, בהשפעת ה"סופות בנגב", ערכו תושבי דרוהיצ'ין הנוצרים פוגרום ביהודים. רבים מיהודי המקום הוכו ונפצעו ואחד מהם נפטר. בשנת 1885 נוסדה קופת גמ"ח הראשונה בדרוהיצ'ין והיא פעלה עד מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1883 נתקבל רישיון לפתוח בית-ספר ממלכתי לנערים יהודים. בית-הספר נפתח בשנת 1885 ועד מהרה למדו בו יותר מ- 50 נערים. הוא נסגר בראשית המאה העשרים. ילדי העניים למדו בתלמוד-תורה שהחזיקה הקהילה. אחר כך נפתחו חדרים מתוקנים שבהם לימדו בעברית, וערב המלחמה נפתח בית-ספר עברי מודרני "יבנה", ובו תפסו הלימודים הרוסיים מקום נכבד. הוא נסגר עם פרוץ המלחמה. בשנת 1905 נפתחה ישיבה קטנה, שפעלה עד פרוץ המלחמה. בשנת 1910 נוסדו שתי ספריות; אחת ובה ספרים בעברית וברוסית והשנייה לספרים ביידיש וברוסית. עד מהרה התאחדו שתי הספריות ויחד היו בהן בערך 1,500 כרכים. ליד הספרייה נערכו ערבים ספרותיים, התקיים חוג חובבים לדרמה ועוד. בשנת 1887 הוקמה חברת "ביקור חולים" ובשנת 1889 - חברת "הכנסת אורחים", שהחזיקה 10 מיטות לאורחים עניים. בשל מחלוקת בציבור כיהנו אז בדרוהיצ'ין שני רבנים; בשנים 1904 - 1912 כיהנו ר' דוד מרדכי יודקובסקי ואחריו חתנו, ר' נוח קאהן עד( שנת 1929) ובמקביל כיהן ר' אייזיק יעקב קלנקוביץ', חתנו של הרב מנחם רייכמן שהוזכר לעיל. הוא נספה בשואה יחד עם בני עדתו. לאחר הקונגרס הציוני הראשון יסדו צעירים את "אגודת הציונים", שעסקה בהפצת הרעיון הציוני, בקידום הוראת העברית ובמכירת שקלים ומניות של הבנק הקולוניאלי. בשנת 1903 נוסדה בדרוהיצ'ין אגודה בשם "שוועסטער און ברידער" (אחיות ואחים), ששימשה כיסוי ל"בונד" בפעולותיו. האגודה ארגנה שביתה בבתי-המלאכה של הסנדלרים והתנגשה מספר פעמים עם המשטרה הצארית. בשנת 1905 ארגנה האגודה תהלוכה גדולה. ב- 9 בדצמבר של אותה שנה מנעה ההגנה העצמית, שאורגנה בידי ה"בונד", פוגרום והתפרעויות של מגויסים. המשטרה אסרה אנשים רבים, ראשי ה"בונד" שבמקום נאלצו להגר והסניף המקומי התפורר. לאחר מהפכת 1905 נוסד בדרוהיצ'ין סניף של ציונים-סוציאליסטים (ס"ס). פעולתם הראשונה של חברי הסניף היתה ארגון שביתה בבתי-המלאכה של החייטים. הם הצליחו להביא לקיצור יום העבודה ל- 12 שעות ולביטול העבודה במוצאי שבת. חברי הסניף ניהלו פעולה תרבותית והסברתית והדפיסו כרוזים - גם ברוסית ובביילורוסית, עבור האוכלוסייה הלא-יהודית. בעת מלחמת העולם הראשונה, כשהחלה המתקפה הגרמנית בשנת 1915, החלו לעבור את דרוהיצ'ין שיירות של מפונים ופליטים. כשהגיעה החזית לקוברין רכשו רבים מיהודי דרוהיצ'ין אמצעי תחבורה (סוס ועגלה) והתכוננו לברוח מזרחה. גדודי קוזאקים וצ'רקסים מחילות המאסף הרוסי שדדו בדרוהיצ'ין ביום ובלילה. כשבוע לפני ראש-השנה תרע"ו (1915) פינה הצבא הרוסי את דרוהיצ'ין וחיילי המאסף הרוסי העלו באש את רוב הבתים. לאחר קרב שנמשך שלושה ימים כבשו הגרמנים את דרוהיצ'ין, אך החזית נעצרה במרחק מה מן העיירה. משום כך נקבע בה משטר צבאי חמור; עוצר במשך שעות ארוכות, איסור תנועה מיישוב ליישוב ללא רישיונות מתאימים. כל התושבים מגיל עשר ומעלה חויבו לצאת לעבודות-כפייה ותוך-כדי כך היו נתונים למכות ולהתעללויות. כיוון שרוב בתי היהודים נשרפו, עקרו רבים לבתי איכרים שבכפרים סמוכים, שעמדו ריקים לאחר שהרוסים פינו את יושביהם. היהודים השתמשו במלאי התבואה והירקות שהשאירו האיכרים ולאחר שאלה נגמרו עיבדו בעצמם חלקות אדמה. בדרך זו ניצלה האוכלוסייה מרעב. כמה שבועות לאחר כניסת הגרמנים פרצה מגיפת טיפוס שהפילה לא מעט קרבנות. השלטון הגרמני פתח שני בתי-חולים מיוחדים, בהם עבדו נוסף על הרופאים הגרמנים גם עובדי רפואה יהודים. עם התייצבות השלטון הגרמני נפתח בית-ספר יסודי ששפת ההוראה שלו היתה יידיש. בנובמבר 1918 עזבו הגרמנים את דרוהיצ'ין ולאחר תקופה קצרה של שלטון אוקראיני נשארה העיירה ללא שלטון. ביוזמת הרב הוקם ועד עירוני וזה הטיל מס מיוחד שבעזרתו מימנו הקמת מיליציה, שרוב אנשיה היו יהודים, על מנת לשמור על הסדר והביטחון. במלחמת פולין עם הבולשוויקים, בשנת 1919, כשכבשו הפולנים את האיזור, הם התעללו ביהודים, היכו, מרטו זקנים ואף אסרו כמה יהודים וביקשו להוציאם להורג. הדבר נמנע בשל כניסת הבולשוויקים. לאחר מכן שוב נשארה דרוהיצ'ין ללא שלטון עד שחזרו הפולנים ונכנסו, הפעם בלוויית הבאלאחובצים. בעזרת שלמונים שניתנו למפקדי היחידה הפולנית נמנע פוגרום דמים מצד הבאלאחובצים, למרות שאלה חנו בעיירה במשך חודשים אחדים. פורעים אלה רצחו 17 יהודים באחוזה שליד הכפר זקזליה.

סגור

בין שתי המלחמות
עם תום פעולות המלחמת הוחל בשיקום העיירה. בעיקר סייעו בכך הג'וינט ויוצאי דרוהיצ'ין בארצות-הברית. קופת הגמ"ח נפתחה מחדש ובשנת 1922 נוסד ה"בנק העממי", שבמניותיו החזיקו בעיקר סוחרים זעירים ובעלי-מלאכה. הון קופת הגמ"ח בשנים 1934 - 1939 הגיע ל- 15,000 זהובים. הקופה והבנק נתנו בדרך-כלל הלוואות קטנות שסייעו לחנוונים ולבעלי-המלאכה לחדש את המלאי או לרכוש חומרי גלם. שני המוסדות האלה התקיימו עד ספטמבר 1939. כלכלת היהודים לא השתנתה. המסחר התבסס על התוצרת החקלאית, שיוצאה בחלקה או עובדה בחלקה במפעלים זעירים. בשנת 1925 קבע השלטון הפולני את דרוהיצ'ין כעיר נפה ולעיירה הגיעו פקידי ממשל. עקב כך קיבל ענף הבנייה בעיירה תנופה והוטבה פרנסתם של הסוחרים ובעלי המלאכה. תחנת-הרכבת הועברה אל היישוב עצמו. לפרנסת היהודים הוסיפה נוכחותו בעיירה של ר' אליהו לווינוביץ' - "הרבי מחולוז'ין", שהיה ידוע כבעל-מופתים ומאות באו אליו לקבל את עצותיו ואת ברכתו. כזה היה המצב עד פטירתו, ב- 30 באוקטובר 1932. בשנות השלושים היה משבר. זרם הדולרים מבחוץ נפסק, האנטישמיות גברה ואתה החריפה התחרות מצד הקואופרציה הפולנית. ואם לא די בכך, הכבידו השלטונות את עול המסים על הציבור היהודי. בדומה למה שהיה בתקופת השלטון הרוסי מינה גם השלטון הפולני נציג יהודי רשמי - סולטיס - שטיפל בהנפקת תעודות רשמיות וכדומה. הנציג היה חבר בהנהלת הקהילייה (הגמינה) ויהודים נוספים היו חברים במועצת הקהילייה. את הציבור היהודי הנהיגו למעשה הרבנים. כך היה גם לאחר בחירת ועד קהילה, שכן ועד זה פשוט לא פעל. בין שתי מלחמות העולם כיהנו ברבנות בדרוהיצ'ין ר' אייזיק יעקב קלנקוביץ' כרב הקהילה ור' אליהו זאב אלטוורג, שבא במקומו של הרב קאהן. שניהם נספו בשואה. לאחר מלחמת העולם הראשונה נפתח מחדש התלמוד-תורה ובשנת 1922 נפתח גם בית-ספר עברי "מוריה", שסונף לרשת "תרבות". שניהם נתקיימו עד ספטמבר 1939. בתחום התרבות פעל הרבה הסניף של ה"קולטור ליגע", שערך הרצאות בנושאים ספרותיים ומדעיים-פופולריים. בדרוהיצ'ין פעל גם חוג חובבים לדרמה, שהציג מדי פעם וזכה להצלחה. ההכנסות מהצגותיו נמסרו למוסדות צדקה מקומיים. בראשית שנות העשרים התרכזה הפעילות הציונית בעיקר בהסתדרות הציונים הכלליים, ב"המזרחי" ואחר-כך גם "פועלי-ציון". בסוף שנות העשרים התחזקו הרוויזיוניסטים. בשנות השלושים הזדהו כ- %90 אחוזים מן המבוגרים והנוער עם "פועלי-ציון". לשאר המפלגות ותנועות הנוער שפעלו בעיירה לא היה משקל רב. בבחירות לשני הקונגרסים הציוניים האחרונים היו התוצאות כדלקמן: לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 373 איש. הציונים הכלליים קיבלו 40 קולות; המזרחי - 71; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 262. לקונגרס הכ"א (1939) הצביעו 434 איש. הציונים הכלליים קיבלו 26 קולות; המזרחי - 53; מפלגת המדינה - 2; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 317; הנוער הכלל ציוני - 36.

במלחה"ע ה - II
ב- 25 בספטמבר 1939 נכנס הצבא האדום לדרוהיצ'ין. המסחר והמלאכה הפרטיים חוסלו בהדרגה. בית-הספר העברי נסגר ובמקומו נפתח בית-ספר ששפת ההוראה שלו היתה יידיש ותוכן הלימודים היה לפי המתכונת הסווייטית. עשר משפחות יהודיות וארבעה יחידים נאסרו והוגלו לפנים רוסיה. עם פרוץ המלחמה, ב- 22 ביוני 1941, התפנו יחד עם אנשי השלטון הסווייטי רק 5 יהודים מבני דרוהיצ'ין. בעת הנסיגה המבוהלת של הצבא הסווייטי נורו ונהרגו שני יהודים. ב- 25 ביוני נכנסו הגרמנים לדרוהיצ'ין, ולמחרת לקחו עשרות בני-ערובה, אבל שחררו אותם עד מהרה. חיילים גרמנים עברו בבתים ובתואנה שהם מחפשים נשק, שדדו מכל הבא ליד. בשבוע השני נצטוו היהודים לשאת אות הכר מיוחד. יהודי הכפרים שבסביבה נצטוו לעבור לדרוהיצ'ין. בזמן ההעברה עשו הכפריים בווייטלה פוגרום ביהודי המקום ורק מעטים ניצלו והגיעו לדרוהיצ'ין. בראשית יולי הוצאו להורג 8 יהודים שנחשדו שהם קומוניסטים. כמו-כן נרצחו בידי הגסטאפו 3 יהודים מקומיים וכמה מפליטי ווייטלה. בראשית אוגוסט 1941 נצטוו היהודים לבחור יודנראט. הם התאספו בבית המדרש הגדול, אבל רבים סירבו להיבחר. רק לאחר מאמצים רבים הסכימו 11 איש להיכנס ליודנראט. מלבד זאת מונתה גם משטרת-סדר יהודית. בינתיים הטילו הגרמנים על היהודים לשלם כופר של 10,000 רובל וכן 2 ק"ג זהב. כדי לשלם את הכופר ניתנו ליהודים שעתיים בלבד. הגרמנים אסרו את הרב קלינקוביץ' כבן-ערובה. כעבור זמן-מה הוטל תשלום כופר נוסף וגם הפעם שימש הרב קלינקוביץ' בן ערובה ויחד אתו נאסרו עוד 35 איש. בהתערבות הכומר הפרבוסלבי וראש-העיר הרוסי שוחררו 30 מבני-הערובה והם סייעו באיסוף דמי הכופר. בינתיים נתמלאה דרוהיצ'ין בפליטים מכפרי הסביבה ומשרשוב. כדי לטפל כהם הוקם ועד עזרה מקומי. בפעולותיו הסתייע הוועד ברבנים וברופאים היהודים. רוב אנשי היודנראט והמשטרה היהודית לא נהגו כשורה. הם דרשו יותר כספים מן הנדרש ונטלו לעצמם את העודף; הם שחררו את מקורביהם מחובת עבודת הכפייה ואף השתמשו בכספי הציבור על מנת לשתות לשכרה. בפסח תש"ב (1942) הוקמו שני גטאות; האחד לבעלי מקצוע נדרשים ("יהודים מועילים")), שקיבלו תעודות מיוחדות, והשני - לשאר היהודים שלא קיבלו תעודות. רבים ביקשו לקבל את התעודות ונוצר ממש שוק לקבלתן. הגטו הראשון גודר, אבל השני נשאר פתוח. מתוכו הוצאו צעירים ונשלחו לכרות עצים בפטרוביץ', ביוזפין וברדסטוב. הצפיפות בגטאות היתה רבה - כ- 15 נפשות התגוררו בחדר אחד. מנת הלחם שניתנה היתה כ- 100 גרם ליום. אור ליום 26 ביולי 1942 הוקף הגטו השני שוטרים גרמנים וביילורוסים. למחרת, בי"ב באב תש"ב (26 ביולי 1942) הוצאו מן הגטו כל תושביו, וכן מאה איש שהובאו מן הגטו הראשון, והובלו לתחנת-הרכבת. הם הוסעו לברונה-גורה ושם נרצחו כולם. שוטרים יהודים סייעו בידי הגרמנים והמשטרה המקומית לחפש אחר מתחבאים ואלה שנתגלו נורו במקום. מאוחר יותר הועברו אלה שנתפסו לגטו הראשון. כעבור זמן-מה תלו שוטרים יהודים שלושה צעירים בפקודת הגרמנים. שמונה צעירים שברחו ממחנה בפטרוביץ' נתפסו ונרצחו. בתוכם היו שניים שהתנגדו בסכינים. באמצע ספטמבר 1942 נצטוו היהודים לחפור בורות גדולים בקרבת בית-הקברות הישן. הגרמנים הסבירו שאלה תעלות-מגן נגד הפצצות. כעבור כמה שבועות תפסו הגרמנים 16 יהודים וביניהם את סגן יושב-ראש היודנראט, שהיה המקשר עם האס"דה, וירו בכולם למוות. בדרוהיצ'ין בחשוון תש"ג (15 באוקטובר 1942) הוקף הגטו הראשון גרמנים, שוטרים אוקראינים ולטבים, וכן אנשי חיל-האוויר הגרמני. רוב היהודים, כ- 1,500 במספר, הובלו לבורות שהוכנו קודם ונורו לידם. הרופאים שהושארו בחיים התאבדו. רוב אלה שהסתתרו במחבואים נתגלו ונרצחו. אחדים מאלה שברחו הצליחו להגיע ליחידות פרטיזנים סווייטיות; אחרים הגיעו לפרוז'נה, לפינסק ולמחנה העבודה ברדסטוב. מחנה זה חוסל ב- 4 בנובמבר 1942. מתוך 120 הכלואים בו ברחו 40, אך רק 15 שרדו. במחנה פטרוביץ', שהיו בו מאות צעירים, היתה התמרדות ובריחת המונים. כ- 40 איש הגיעו לגדודו של דזנקובסקי. בהתחלה קיבלו את פניהם יפה, אך מאוחר יותר נלקח מהם נשקם והם נרצחו. מדרוהיצ'ין ומכפרי הסביבה ניצלו ונשארו בחיים עד יום השחרור 85 יהודים.