ב' חשון ה'תשע"ח

סאמבור SAMBOR

עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: סאמבור
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 19,417
• יהודים בשנת 1941: כ- 6,275
• יהודים לאחר השואה: כ- 150

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
סאמבור נוסדה ב- 1387 כעיר מלכותית בקירבת מקום ליישוב עתיק יותר, שנהרס ועלה באש שנתיים קודם-לכן. ב- 1497 נהרסה העיר על-ידי התורכים. ב- 1530 הוקפה סאמבור חומות וביצורים. באמצע המאה ה- 16 הותקנו בה מים זורמים. ב- 1559 התחייבה העיר כלפי המלך להחזיק על חשבונה את ביצוריה, תמורת שיחרור ממיסי המדינה. ב- 1633 נשרפה העיר בחלקה וב- 1697, בזמן מלחמת הצפון הגדולה, התגוננה העיר בהצלחה בעזרת הכפריים שבסביבה מפני צבאות שוודיה. בשנים 1705- 1706 פרצו בה מגיפות שכילו רבים מתושביה. בתקופה שעד לחלוקת פולין התפרנסו תושבי סאמבור ממסחר סיטונאי שכלל יבוא יינות ותבלינים מהונגריה, מייצור ושיווק מלח וכן משני ירידים שהתקיימו כל שנה. לימים הוגדל מספר הירידים השנתיים ל- 5. ישוב יהודי בסאמבור נזכר לראשונה ב- 1447. באותה שנה שילמו יהודי סאמבור 15 זהובים שי למלך לרגל הכתרתו. ב- 1519 קיבלו היהודים כתב-זכות מאת המלך, שלפיו הותרו להם מגורים בכל שטחי העיר וכן עיסוק במסחר ובמלאכה. ב- 1538 נמנו בסאמבור 7 משפחות של יהודים. בהשפעת העירונים, שרצו להצר את צעדיהם של מתחריהם היהודים, העניק המלך לסאמבור ב- 1542 פריווילגיה האוסרת על מגורי יהודים בעיר. בכך היתה סאמבור אחת הערים הנדירות בחבל רייסן, שהוענקה להן זכות כזאת. ליהודים הותר אפוא לבקר בעיר רק בירידים השנתיים ולא בימי- השוק השבועיים. גם בימי-יריד אלה אסור היה לבעלי- מלאכה יהודים למכור דברי הלבשה כובעים(, מעילים וכדומה). עם זאת ידעו היהודים לעקוף את האיסורים. וב- 1569 כבר היו בידיהם 170 (מכלל 536) בתים בעיר. יהודי סאמבור התיישבו ברובע בליך. בפרבר זה התקיימה קהילה קטנה שחבריה עסקו בחכירת אחוזות, פרופינציות וכן בסחר ביינות, במלח ובתבלינים. לפני גזירות ת"ח ות"ט ידועות משפחות של חוכרים גדולים שהתדיינו בערכאות המלך על קיפוח זכויותיהם בידי אצילי הסביבה. מבין אלה שהיו בבליך בשנות ה- 20 של המאה ה- 17 ידועים: אברהם מושקוביץ, אליעזר פסקוביץ, יצחק זליקוביץ ואהרן יעקובוביץ. האחרון התלונן לפני המלך על שגורש ממקום חכירתו, נאסר יחד עם חתנו "ונעשו צרות לו למשפחתו וליהודים אחרים" לעתים עשו יהודי בליך הסכמים עם ראשי העיר על הקלות במסחר בתוך העיר, אבל הסכמים אלה עוררו את זעמם של תושבי העיר האחרים. הסכם כזה נעשה בסוף המאה ה- 17 בערבות קהילת פשמישל, שסאמבור היתה כפופה לה. תמורת סכום של 8,000 זלוטי הוסרה התנגדות העיריה להשתתפות היהודים בימי השוק השבועיים שלה. את החוב התחייבו יהודי בליך לשלם לקהילת פשמישל בתשלומים שנתיים בסך של 240 זהובים לשנה; חציו האחד במישרין על-ידי הקהילה, ואילו חציו השני ניגבה מסוחרי סאמבור המבקרים בימי-השוק בפשמישל. בעקבות המלחמות של סוף המאה ה- 17 וראשית המאה ה- 18 ואחרי המגיפות שפקדו, כאמור, את סאמבור, נחלשה התנגדות העירונים ליישוב היהודים בתוכה. ב- 1735 הירשה המלך הפולני ליהודים לסחור בעיר במשך כל השנה ולעסוק בכל מלאכה. בכתב-זכויות זה גם צוין שמותר להם להחזיק את בית-הכנסת ובית-העלמין הקיימים ולהח- זיק לצורכיהם איטליז אחד בלבד. לפי כתב-זכויות זה רשאים היו היהודים להתגורר באדמות המבצר השייכות למלך, והם היו נתונים לסמכותו המשפטית. כן הותר להם לקיים 2 בתי-דפוס. ב- 1740 חודש הרשיון על-ידי המלך הפולני הבא. ב- 1763 הותר ליהודי סאמבור לבנות בית-כנסת חדש ומפואר בפרבר שגרו בו. בית-כנסת זה הושלם בסוף המאה ה- 18 והתקיים, לאחר שיפוצים שונים במרוצת הזמן, עד השואה. אחרי חלוקת פולין ב- 1772 אסרו השלטונות האוסטריים על היהודים להתגורר ברוב חלקי העיר. ב- 1780 נשרף חלק של הרובע היהודי והיהודים נאלצו להצטופף בשטח קטן יותר. גזירה זו, שלפיה גרו יהודים כבעין גיטו, נתקיימה עד 1864. בסוף המאה ה- 18 התפרנסו יהודי סאמבור ממסחר ומלאכה, ובתחילת המאה ה- 19 התפרנסו 72 משפחות מחקלאות. בעת ההיא התקיים בסאמבור בית-דפוס יהודי קטן שהתמחה בהדפסת לוחות השנה. ראוי לציין שב- 1815 נמצאו במקום 5 משפחות של קראים (15 נפש). ב- 1820 ייסד יהודי בנק פרטי בסאמבור. בתחילת המאה ה- 19 הוקם בית-חרושת לאבק-שריפה, וב- 1830 הוקם בעיר מפעל טקסטיל שייצר מפות שולחן. ב- 1876 נבנה בעיר בית-זיקוק קטן לנפט. כן התקיימו בה אז טחנות-קמח, בית-חרושת לייצור שמנים ומשרפת יי"ש. אחרי שחוברה העיר בשנות ה- 70 למאה ה- 19 לרשת מסילות-הברזל רבו מפעלי התעשייה. בידי יהודים היו בסוף התקופה מינסרות, בתי-חרושת לרהיטים, מפעלי טקסטיל קטנים ומפעלים לייצור זכוכית וחרסינה. כבר באמצע המאה ה- 19 היו בעיר כמה סוחרים יהודים עשירים וידועי-שם. בראשית שנות ה- 50 כשהוקמו בגאליציה לשכות-מסחר של יהודים, היה גרבשייד, נציג סאמבור, חבר הלשכה בלבוב (בת 7 חברים, מהם 3 מלבוב). על המבנה המקצועי של יהודי סאמבור ערב מלחמת-העולם הראשונה יעיד במידת-מה מספר החברים למקצועתיהם בקופת המילווה המקומית ב- 1913: 576 סוחרים, 255 בעלי-מלאכה, 41 בעלי מקצועות חופשיים, 145 אחרים (כנראה פועלים ופקידים). מראשית המאה ה- 20 עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה גברה במקום התעמולה נגד היהודים. נמצאו אף מלשינים על פליטים יהודים מרוסיה, שהגיעו לסאמבור ללא רשות מצד השלטונות. ב- 1911 התנהל משפט נגד יהודי אחד פושט רגל, והקטיגור כינהו "בן לזרע של נוכלים ורמאים". באותו זמן המשיכו להתגורר רוב היהודים בפרברם בליך, ורק מעטים מבין העשירים והמתבוללים עברו לגור בשאר חלקי העיר. עד המחצית השנייה של המאה ה- 18 היה, כאמור, היישוב היהודי בסאמבור כפוף לקהילת פשמישל, ומכאן ואילך זכה לקהילה עצמאית. רבה הראשון של הקהילה העצמאית היה כנראה ר' יוסף משה "חריף" שעלה בסוף ימיו ארצה ונפטר בצפת ב- 1781. על כסאו עלה בנו ר' יצחק חריף- אייזנברג, בעל "זרע יצחק", שכיהן ברבנות עד פטירתו ב- 1813. אחריו כיהן בנו ר' יעקב נפתלי אייזנברג שנפטר ב- 1825. ממנו קיבל ר' יוסף אר"י כהנא רפפורט. הרב הבא אחריו היה ר' מאיר צבי ויטאמור, בעל "שו"ת רמ"ץ". הלה כיהן כנראה ברבנות שנים רבות עד לפטירתו ב- 1873. אחריו מונה בנו של ר' יוסף אר"י, ר' דוד הכהן רפפורט, ואת כסאו ירש בנו, ר' יוסף הכהן רפפורט. ב- 1904 עלה על כס הרבנות בסאמבור ר' לוין, בנו של הרב נתן לוין באותו( זמן רבה של רוהאטין). ר' אהרן לוין היה איש משכיל ידע את השפות הפולנית והגרמנית על בוריין. ב- 1913 הוענק לו על-ידי הקיסר פראנץ יוזף תואר-כבוד של "יועץ הקיסר". ב- 1922 נבחר לסיים הפולני מרשימת יהודי גאליציה, וב- 1930 נבחר לסיים כנציג "אגודת ישראל" בווארשה. ר' אהרן לוין כיהן ברבנות בסאמבור עד 1927 ממנה עבר לז'שוב במקום אביו שנפטר. חיבוריו: "מטה אהרן", "הדרש והעיון" "ברכת אהרן" ו"אבני חפץ". סאמבור היתה גם מרכז חסידי וישבו בה אדמו"רים. בשנים 1831- 1840 ישב בה כאדמו"ר ר' משה אייכנשטיין, בעל "תפילה למשה", אחיו של ר' צבי הירש מז'ידאצוב. בנו, ר' יהודה צבי, עבר לרוזדול וייסד בה את שושלת רוזלה. בנו השני, ר' יחיאל-מיכל, בעל "עטרת זקנים", כיהן זמן קצר כאדמו"ר בסאמבור. את האדמו"רות בסאמבור חידש בסוף המאה ה- 19 ר' אורי ב"ר אפרים צבי יולס, בעל "אורות טהורות". ממנו קיבל בנו ר' יהודה-צבי שנפטר ב- 1919. נכדו האחד של ר' אורי, ר' אברהם-יעקב ב"ר נחום כיהן תחילה כאדמו"ר בסאמבור, ממנה.העביר את חצרו לטורקה. נכדו השני של ר' אורי, ר' אליעזר ב"ר יהודה-צבי, כיהן תחילה ברבנות בבוקארשט. ב- 1948 עבר למונטריאול שבקנדה, ובה חידש את חצר סאמבור. באמצע המאה ה- 19 חי בסאמבור וכיהן כרב-המחוז ר' שמואל דויטש. הוא היה יהודי עשיר, מוסמך לרבנות וגם משכיל, ניתן לומר ראשון משכיליה של סאמבור. ב- 1851 הגיש תזכיר לשלטונות האוסטריים ובו נכללו הצעותיו ל"תיקון מצב היהודים": חינוך חילוני חובה לילדי ישראל, ביטול חצרות האדמו"רים, במיוחד אלו העוסקות במעשי-ניסים , ישוב היהודים על הקרקע וקריאת אסיפת נכבדים של היהודים שתחליט על ריפורמות בדת. הצעותיו של ר' שמואל דויטש עברו כנראה ללא רושם על הקהילה. רק בסוף שנות ה- 60 ובראשית שנות ה- 70 נעשה ניסיון על-ידי חברי "שומר ישראל" להקים בית- ספר יהודי חילוני, ניסיון שלא הצליח. ב- 1876 הופץ בסאמבור העיתון "הבוקר אור". בבחירות הראשונות לעירית סאמבור ב- 1874, בהן השתתפו יהודים, נבחרו רק 3 נציגי יהודים, מבין 36 נבחרים. אבל בראשית המאה ה- 20 נשתנו פני הדברים ויהודי מתבולל, ד"ר שטויירמן, כיהן אף כראש העיר. בסוף המאה ה- 19 קם ארגון מתבוללים "ברודערליכקייט". ב- 1898 התפרק הארגון הזה וחבריו הצטרפו למפל- גות הפולניות. בסוף המאה ה- 19 נמצאו פועלים יהודים בסאמבור חברים במפלגה הסוציאליסטית הפולנית (ה-פ.פ.ס). ארגון ציוני ראשון "בני ציון" הוקם בסאמבור ב- 1894 ובו 120 חברים. ב- 1900 הוא חזר והתארגן מחדש בשם "אהבת ציון". ב- 1905 הוקם לידו ארגון נשים יהודיות ומספר אגודים של נוער לומד כגון "יודאה" , "מוריה" , "אגוד נערות" ועוד. ליד איגודי הנוער נפתחה ספריה, ובה כ- 3,000 ספרים בפולנית וכ- 1,000 ביידיש ועברית. ההסתדרות הציונית הקימה מועדון לתרבות "טוינבי-האלה"; הושמעו בו הרצאות מדעיות פופולאריות. ב- 1905 נוסד סניף פועלי ציון. המייסדים היו מבין הזבנים. לידו התארגנו איגוד נשים ובו 20 חברות ואיגוד נוער "יוגענד". אנשי פועלי ציון ניהלו פעולה תרבותית וחברתית ערה. ב- 1911 התחילו לפעול בסאמבור ארגון "צעירי ציון", גרעין להשומר הצעיר ב- 1916 ולמפלגת ההתאחדות ב- 1923. ב- 1869 התקיימו בסאמבור 3 חדרים גדולים (ולמדו בהם 300 תלמידים) וכן 15 חדרים פרטיים. ב- 1907 נוסד "חדר מתוקן". ומנהלו קוטנר היה מרכז של כל בתי-הספר מסוג זה בגאליציה. בשנות ה- 70 למאה ה- 19 התקיימה במקום גימנסיה כללית, ולמדו בה בני נוער יהודים מסאמבור ואף מהסביבה. ב- 1910 למדו בה 150 תלמידים. לתלמידי גימנסיה מערי-השדה הוקמה פנימייה. ב- 1891 הקים הנדבן יהושע. גוטהלף בית-ספר למסחר לילדי ישראל. בית-ספר זה כלל קורס חד-שנתי למסחר וקורס חצי-שנתי למבוגרים. מקצועות הלימוד בו היו. הנהלת חשבונות, קורספונדנציה עברית ושפות זרות. ב- 1907 היה בית-ספר עברי משלים מיסודה של "שפה ברורה", אולם ב- 1912 נסגר בית-ספר זה בגלל מחסור במורים. ב- 1907 או ב- 1908 נעשה ניסיון להקים בית-יתומים; אף נערכה מגבית מיוחדת למטרה זו. ראש-העיר היהודי ד"ר שטויירמן התנגד לבית-יתומים יהודי נפרד, בטענו שיש מקום לכל יתום יהודי בבית-היתומים הכללי. בגלל התנגדותו לא הוקם אז בית-היתומים. בסוף המאה ה- 19 הקים יהושע גוטהלף הנ"ל בית-חולים יהודי ובו 12 מיטות. ב- 1907 הוקמה חברת "ביקור חולים" על בסיס ציבורי רחב. בראשית מלחמת-העולם הראשונה נכבשה סאמבור על-ידי הצבא הרוסי שהחזיק בה כשנה. השלטונות הרוסיים לא התנכלו ליהודי המקום. פליטים רבים מערי הסביבה הגיעו לסאמבור והקהילה נחלצה לעזרתם. כתוצאה מהמלחמה הלך וגדל מספר היתומים היהודים בעיר. ב- 1915 הוקמו 2 בתי-יתומים, האחד לבנים והשני לבנות ובהם 108 חניכים. המצב הכלכלי של יהודי סאמבור הלך והחמיר. ב- 1917 נזקקו לעזרה כ- 3,000 יהודים מכלל 7,000 יהודי המקום. בראש פעולות העזרה עמדו: ראש הקהילה גולדברג, ד"ר פישל רוטנשטרייך והרב אהרן לוין. הוקם מטבח עממי שחילק ארוחות-חינם. גוייס כסף מאמידי המקום וממקורות אחרים באוסטריה. ב- 1916 התארגן קן השומר הצעיר. בראשית 1918 נוסד "תלמוד תורה" מודרני, בן 4 כיתות, לילדים בגיל 6- 14. באותה שנה הוקם בית-ספר יום עברי; נרשמו בו כ- 500 תלמידים. לאחר הצהרת באלפור התארגנה "חברת ישוב ארץ ישראל" בסאמבור ובה כ- 400 חברים. חברי האגודה הזאת פנו לבעלי אחוזות, או חוכריהן היהודים בסביבה שיכשירו אותם בעבודת-האדמה. הפנייה נענתה, ולא מעטים מהם התחייבו להכשיר בכל אחת מן האחוזות 10- 12 חברי האגודה.

סגור

בין שתי המלחמות
אחרי התפוררותו של השלטון האוסטרי והשלטון האוקראיני הזמני חזרה סאמבור בראשית 1919 לשלטון פולין. הצבא הפולני שנכנס לסאמבור התייחס ליהודי העיר באיבה. השלטונות האשימו את היהודים בשיתוף-פעולה עם האוקראינים. הפקידים מתקופת אוסטריה פוטרו ממשרותיהם במוסדות ציבוריים וב- 1920 נרצחה אף משפחה יהודית שלמה שגרה ליד הקסרקטין. לראש העיר נתמנה פולני אנטישמי, ולוועדה הקרואה נתמנו רק שלושה יהודים מבין המתבוללים, אבל גם הם לא יכלו לשתף פעולה עם ראש-העיר והתפטרו מתפקידיהם. מוסדות-הסעד היהודים, בין השאר מטבח עממי ובית-יתומים, לא קיבלו עזרה ממחלקות העיריה והנפה, ועל-כן היו נתונים למחסור מתמיד. אמנם לעזרת הקהילה באו הג'וינט ויוצאי סאמבור בארצות-הברית. אבל הסכומים שהתקבלו היו מעטים לעומת הצרכים שהתרבו והלכו. במפעל להזנת ילדים, שאורגן על-ידי העיריה, הוקצבו ליהודים 2,200 מנות יומיות מתוך 6,500, למעשה ניתנו להם רק 1,400 מנות. בית-החולים היהודי שניזוק בזמן המלחמה חדל מלפעול בגלל חוסר-אמצעים. בעיר התנהלה תעמולה אנטישמית בסיסמא "קנה אצל אחיך". התקיימו אסיפות של פולנים, שבהן הוחלט על הטלת חרם על מסחר יהודי. כרוז אנטישמי הודבק אף על בניין משרדי הנפה. ב- 1922 מונתה לעיריה ועדה קרואה חדשה ובה 26 חברים בתוכם 6 יהודים. ראש-העיר החדש התנהג בהגינות כלפי היהודים. יהודי סאמבור המשיכו להתפרנס ממסחר, מלאכה, חקלאות, תעשייה, עגלונות ומקצועות חופשיים. ב- 1922 נמנו בעיר 190 מפעלי מלאכה ותעשייה בידי יהודים. ועסקו בהם 1,105 איש, מהם %20.8 בעלי המיפעלים ובני-משפחותיהם ויתרם שכירים. היהודים היו %41.1 מבין השכירים. ראוי לציין שרוב השכירים הלא-יהודים התרכזו בענף העץ, שעבדו בו רק 190 יהודים מתוך 676 עובדים. ואילו ביתר הענפים, שהם הלבשה, מזון, בניין ועוד עבדו רק 48 לא- יהודים ו- 163 יהודים. מפעל-העץ הגדול היה המנסרה בבעלות האחים לאנגר. הסוחרים היהודים התארגנו באיגוד משלהם, אף קיימו בנק "איגוד סוחרים לאשראי". ב- 1939 נתן בנק זה הלוואות בסך של 50,000 זלוטי ומחזורו השנתי עלה על מיליון זלוטי. בעלי המלאכה היו מאורגנים אף הם באיגוד משלהם, ב"האנדווערקער פאראיין", ולא ב"יד חרוצים", כפי שהיה מקובל ביתר ערי גאליציה. הם לא הצליחו להקים מוסד פינאנסי משלהם ונעזרו בעיקר על-ידי גמ"ח שבראשה עמד ב- 1927 פישל רוטנשטרייך. ב- 1936 היו בה 298 חברים, מהם 72 בעלי-מלאכה, 153 סוחרים זעירים, 36 פועלים, 32 חקלאים, 5 שונים. באמצע שנות ה- 30 נתנה קופה זו כל שנה כ- 300 הלוואות בסך כולל של 24,000 זלוטי לשנה. ב- 1935 הוקמה קרן לעזרת סטודנטים ותלמידי גימנסיות יהודים, וההון היסודי של הקרן הגיע ל- 23,500 זלוטי. יהודי סאמבור גם קיבלו עזרה מבני משפחותיהם בארצות- הברית; אף ועד הקהילה נהנה מתמיכה זו. מכספים אלה קיבלו ב- 1929 עזרה 1,500 מתוך 6,000 היהודים הגרים בסאמבור. המצב הכלכלי בעיר השתפר בעיקר הודות לתנועת הבנייה הערה, שבאה לשרת בעיקר את צורכי הקצונה מחיל-המצב שבעיר, אולם רוב תושביה היהודים המשיכו לחיות במצוקה. כתוצאה מכך התארגנו להגירה כמה וכמה מיהודי סאמבור. מבין המפלגות היהודיות צעדה בראש מפלגת הציונים הכלליים. היא היתה מעורבת בכל פעולות הקהילה, העיריה, הסעד והתרבות. בשנות ה- 20 עמד בראשה ד"ר פישל רוטנשטרייך, חבר הסנאט הפולני בשנים 1922- 1928 וחבר הסיים בשנים 1930- 1935. בסוף שנות ה- 20 עזב רוטנשטרייך את סאמבור ועבר ללבוב, ממנה עלה לארץ-ישראל. המזרחי התארגנה לאחר מלחמת-העולם הראשונה ולידה ארגון צעירי המזרחי. ב- 1923 הוקמה ההתאחדות ומאוחר יותר גורדוניה, שהיתה בשנות ה- 30 תנועת-הנוער החזקה בעיר. השומר הצעיר הוקם, כאמור, עוד ב- 1916. חבריו היו בין ראשוני העלייה השלישית ובין מייסדי בית אלפא. סניף הנוער הציוני שהוקם בסאמבור ב- 1928, על-ידי יצחק שטייגר, היה הקן הראשון של התנועה הזאת בגאליציה. המפלגה הרביזיוניסטית וקן בית"ר הוקמו בסאמבור כנראה ב- 1929. פועלי ציון חידשו את פעולתם אחרי המלחמה ועיקרה של זו בשדה התרבות ביידיש. כן פעלו איגוד של נשים ציוניות ואיגוד עזרה; האחרון עלה בידו ב- 1924 לממן את עלייתם של 95 חלוצים ארצה (קצתם או רובם היו כנראה פליטים מרוסיה). ב- 1935 הוקם ועד מתאם של כל תנועות-הנוער הציוניות בסאמבור שנקרא "מרכז נוער". המפלגה השנייה בחשיבותה הציבורית בסאמבור היתה אגודת ישראל, שקמה בעיר ב- 1922. זו התחרתה עם הציונים על השלטון בקהילה בדרכים חריפות ביותר, ולעתים הגיעו הדברים עד לערכאות הגויים. ב-פ.פ.ס. היו מספר חברים יהודים; שניים ממנהיגי מפלגה זו נשלחו למחנה הריכוז בברזה-קרטוזקה. יהודים פעלו גם במפלגה הקומוניסטית הבלתי-ליגאלית. במשך כל התקופה, החל ב- 1922, נאסרו ונשפטו קומוניסטים יהודים רבים מסאמבור. המתבוללים קיימו ארגון בשם "האיגוד החברתי היהודי" ואליו השתייכו אמידי העיר ובעלי המקצועות החופשיים. לאיגוד היה מועדון לפעולות תרבות וסעד. בתקופה הנדונה התקיימו שלוש בחירות לעיריה. תוצאות הבחירות הראשונות, שנערכו כנראה באמצע שנות ה- 20, אינן ידועות. ב- 1930 פוזרה העיריה והבחירות נקבע ל- 1934. בבחירות אלו קיבלו היהודים 6 מאנדאטים מתוך 24. יהודי אחד נבחר כחבר הנהלת העיריה. בבחירות של 1939 הוגשה רשימה מוסכמת אחת ובה 4 יהודים, ושוב נבחר יהודי כחבר ההנהלה. עיריית סאמבור תמכה במידה זעומה במוסדות-הסעד היהודים, הזניחה את השכונה היהודית בליך ומיאנה לסלול כביש או מדרכה לבית-העלמין היהודי. עד 1923 כיהן ועד הקהילה שנבחר לפני המלחמה, ורק בשנה זו התקיימו הבחירות הראשונות. והרי תוצאותיהן: הציונים הכלליים - 5, המזרחי - 5, אגודת ישראל - 1, איגוד בעלי מלאכה - 2, רשימות אישיות - 11. כראש הקהילה נבחר ד"ר פישל רוטנשטרייך, וגם סגנו היה ציוני. ב- 1930 פוזרה הנהלת הקהילה על-ידי השלטונות; ד"ר רוטנשטרייך עזב את סאמבור וכקומיסאר נתמנה הבלתי-מפלגתי שלמה מרגוליס, ששיתף פעולה עם אגודת ישראל. הציונים שנתמנו להנהלת הקהילה הקרואה התפטרו. בבחירות של 1934 קיבלו הציונים הכלליים יחד עם ההתאחדות 4 מאנדאטים, המזרחי עם הרביזיוניסטים - 2, חסידי בלז - 2, אגודת ישראל - 2 ובלתי-מפלגתיים - 2. כראש הקהילה נבחר הציוני י. קנאפל. בזמן כהונתו הצליחה הקהילה לאזן את תקציבה, שיפצה את בית-הכנסת הישן והרחיבה את המשחטה לעופות. אחרי התפטרותו של הרב אהרן לוין התנהלה המערכה בין הציונים ואנשי אגודת ישראל על בחירת יורשו. בזמן הוועדה הקרואה נבחר לרבה של סאמבור ר' אליעזר מיזס מבוליחוב. הציונים התנגדו לבחירתו, ואף הודיעו שכאשר יחזרו לשלטון בקהילה יפטרו אותו. הם בחרו בבנו של הרב הקודם, ר' יצחק לוין. הלה לא קיבל את המינוי והרב אליעזר מיזס המשיך לכהן בתפקידו. כדיינים כיהנו באותו זמן ר' נפתלי-הרץ דומבך בעל "גבעת הלבונה" ור' אלתר-ראובן שפירא. בין מוסדות-הסעד היהודים בעיר יש לציין את בית- היתומים, שהיו בו באותה תקופה 30 חניכים. מחמת קשיי מימון היה קיומו של המוסד נתון כל הזמן בסכנה וקיומו בא לו בקושי מתרומות מקומיות ומתמיכה של בני העיר בארצות-הברית. פעולות הסעד של הקהילה צומצמו לעתים לאספקת עצי הסקה לנצרכים בחורף ולקמחא דפסחא. מפעל הקייטנות לילדים נצרכים היה משותף לנוצרים ויהודים. כ- 200 ילדים יהודים השתתפו בו כל שנה. ב- 1935 נוסדה ויצ"ו. זו קיימה מועדון לילדים, ובו קיבלו הללו תזונה נוספת, עזרה בלימודים ובגדים לחורף. ב- 1938 נזקקו לפעולות ויצ"ו כ- 100 ילדים. בית-החולים היהודי שהוקם, כאמור, במאה הקודמת פסק להתקיים לאחר מלחמת-העולם הראשונה. הבניין לא התאים לתפקידו. הוחלט איפוא להקים בית-חולים חדש ששוכן בבניין חדש, ובו נתרכזו גם בית-יתומים, משרדי הקהילה ובית-ספר עברי. הוקם ועד מקומי שנעזר בוועד מקביל בארצות-הברית, שהוטל עליו לגייס את הכסף הדרוש. אף-על-פי שהוועד בארצות-הברית העביר עד 1935 40,000 דולר וגם נתרמו כספים מאנשי המקום, לא הצליחה הקהילה לחנוך את הבניין, ורק באביב 1939 הוכרז שבסוף השנה ישתמשו בחלק ממנו. הילדים שקיבלו חינוך מסורתי למדו ב"תלמוד תורה" המודרני שנוסד, כאמור, בגמר המלחמה, על-ידי הרב אהרן לוין. ב- 1926 הוקם בית-הספר "בית יעקב" ובו 150 תלמידות. רוב ילדי היהודים למדו בבתי-הספר העממיים הכלליים, קצתם בגימנסיות המקומיות. בתחילה למדו בגימנסיות ילדים רבים אבל בסוף התקופה צומצם מספרם ב- 1939 היו בין 31 מקבלי תעודות-הבגרות רק 5 יהודים בית-ספר עברי הוקם בגמר המלחמה על-ידי ד"ר פישל רוטנשטרייך. ב- 1922 היו בו 5 כיתות, ובהן 144 תלמידים (מהם 37 בנים בלבד). לאחר זמן קצר הפך בית-ספר זה למשלים, וב- 1932 היה בו רק מורה אחד. למן 1935 חלה בו התפתחות, וב- 1938 כבר למדו בו 150 תלמידים ב- 4 כיתות, ואף עבר לבניין משלו. בית-הספר למסחר, שנוסד, כאמור, בשלהי המאה הקוד. מת, הרחיב את פעולתו בשנים שבין שתי מלחמות-העולם ב- 1937 הפך לגימנסיה למסחר, שהוכרה על-ידי השלטונות והיתה אחד מארבעה בתי-ספר מסוגו בכל פולין. ב- 1937 סיימו את חוק לימודיהם 17 בוגרים (ביניהם 12 בנות) וב- 1938 - 26 בוגרים. צמוד לבית-ספר זה הוקם בראשית שנות ה- 20 בית. ספר מקצועי לבנות, אולם לבית-ספר זה לא ניתנו זכויות ממשלתיות, ובוגרותיו נאלצו לעמוד בבחינות-גמר בבית. ספר לבנות, בניהולה של צ. קלאפטן בלבוב. כל שנה סיימו את לימודיהן 15- 20 בנות. בסאמבור פעלה באותו זמן אוניברסיטה עממית יהודית, ובה הושמעו בכל שבת הרצאות. בין מוסדות התרבות יש לציין את המועדון "לוטניה" (נבל), ובו חוג לדראמה ומקהלה. זמן-מה פעל מועדון נוסף בשם "הכינור". הספריה היהודית, שראשיתה, כאמור, עוד ב- 1908, התרחבה אחרי המלחמה. כדי לשכנה נרכש בית-החולים הישן, ששופץ והותאם לצרכיה. בספריה היו 17,500 כרכים, ביניהם 3,000 בעברית וביידיש. מספר הקוראים הקבועים הגיע ל- 1,500, וכל עובדיה - 30 במספר - עשו את מלאכתם בהתנדבות. בסאמבור פעל איגוד ספורט יהודי "ז'.ק.ס." ובו כמה סקציות- ספורט. מבין אנשי השם שמוצאם מסאמבור יש לציין את שני בני של ד"ר פישל רוטנשטרייך: נתן, שהוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, ויהושע - לשעבר יו"ר איגוד עורכי-הדין בישראל. בסאמבור לא פסקו כמעט תופעות התנכלות ביהודים. ב- 1930 נרצחה משפחה יהודית. במשך כל אותה התקופה הופצו כרוזים אנטישמיים וב- 1938 חולל בית-העלמין היהודי. גם חוק השחיטה פגע בבעלי איטליזים יהודים. אולם ראוי לציין שהקצבים בעלי הרשיון גבו מכל ק"ג בשר ששיווקו 10 גרוש ואת הכסף העבירו לקצבים שנושלו מפרנסתם.

סגור

במלחה"ע ה - II
ימים ספורים לאחר שפרצה המלחמה הוצפה סאמבור באלפי פליטים, שנסו מפני הצבא הגרמני המתקדם בכיוון הגבול הרומני. בין הפליטים היו יהודים רבים, והקהילה המקומית הושיטה להם סיוע. באמצע ספטמבר 1939 הגיעו לסאמבור הגרמנים, ומיד התחילו בחטיפות יהודים לעבודת-כפייה ובגזל הרכוש. ב- 24.9.1939- 23 פינו הגרמנים את העיר ונכנסו אליה יחידות הצבא האדום. בני הקהילה היהודית שנתנסו בתלאות הכיבוש הגרמני הקצר, קיבלו את הסובייטים ברגשות הקלה. אולם לא יצאו שבועות אחדים, ורק התחיל להתבסס השלטון הסובייטי, וכבר חלו תמורות בחיי יהודי סאמבור. המסחר הסיטונאי הופסק, ואילו המסחר הקמעונאי הצטמצם בהדרגה ובראשית 1941 נשארו רק חנויות פרטיות יחידות. מפעלי-תעשייה פרטיים הולאמו. יהודים רבים השתלבו בשירותים עירוניים וממלכתיים. על יהודים בני השכבה האמידה לשעבר וכן על פעילים פוליטיים הוטלו הגבלות מינהליות, ומהם שנתקלו בקשיים בהשגת עבודה. פליטים יהודים ממערב-פולין שנמצאו בסאמבור ואשר סירבו לקבל אזרחות סובייטית, הוגלו בסוף יוני 1940 לירכתי ברית-המועצות. עם פלישת הגרמנים לברית- המועצות ניסו קבוצות יהודים מסאמבור להימלט מזרחה, אבל בשל התקדמות מהירה של הצבא הגרמני נחסמו הדרכים ורק מעטים הצליחו להגיע לפנים ברית-המועצות. הסובייטים פינו את העיר ב- 29.6.1941. הגרמנים נכנסו לסאמבור ב- 30.6.1941, וכבר ב- 1.7.1941 עשו האוקראינים המקומיים פוגרום ביהודים, בסיועם הפעיל של החיילים הגרמנים. היהודים נלקחו כביכול "לעבודה" וכ- 150 איש נרצחו, מהם בבניין העיריה ומהם בבית- העלמין היהודי. על הקהילה הוטלו גזירות רבות, כגון: חובת עבודת-כפייה, איסור יציאה מן העיר, עוצר לילה משעות מוקדמות של הערב, הגבלות על קניית מזון בשוק העירוני לשעתיים ביום ב- 4 ימים בשבוע. כן החלו החרמות של חפצי-ערך והוצאת משפחות יהודיות מדירותיהן, שנמסרו לגרמנים ולפקידים אוקראינים בכירים. ביולי 1941 הוקם היודנראט. בראשו עמד ד"ר שנייטשר ועם חבריו נמנו: זאוסנר, בקר ופריי. כן אורגנה המשטרה היהודית, ובכל שלבי קיומה עמד בראשה הרמן שטאהל. יו"ר היודנראט, ד"ר שנייטשר, נרצח באחת האקציות ב- 1942 לאחר שסירב להגיש רשימת הנועדים לגירוש. במקומו נתמנה זאוסנר. בסתיו 1941 גברו החטיפות לעבודת-כפייה, וקבוצות של גברים יהודים הועסקו בסלילת כבישים בסביבה. במארס 1942 הוחל בהוצאת היהודים מחלקים מסוימים של העיר ובריכוזם במספר רחובות בשכונת בליך. איזור זה הפך לרובע יהודי, שהיה עדיין פתוח. בתחילת קיץ 1942 הועברו לסאמבור יהודים מיישובי הסביבה, וביניהם מסטארי- סאמבור. בימים 6.8.1942- 4 היתה אקציה המונית ראשונה בסאמבור. המשטרה הגרמנית האוקראינית ריכזו את המיועדים לגירוש במגרש ספורט "קורונה" שליד תחנת הרכבת. כל החולים שנמצאו בבית-החולים היהודי נרצחו במקום. לאחר סלקציה שוחררו מהמגרש קבוצות קטנות של עובדים במפעלים חיוניים למשק הגרמני. לפי הכנסתם לקרונות-משא נדרשו היהודים למסור כל חפצי הערך שברשותם. עם סיום האקציה הובלו כ- 4,000 איש להשמדה במחנה בלז'ץ. בין המגורשים במשלוח זה היו גם יהודים מעיירות ומכפרים בסביבה. ב- 4.9.1942 נלקחו להשמדה כ- 100 קשישים. הללו נרצחו, כנראה, בסביבות העיר. ב- 18.10.1942- 17 היתה אקציה נוספת אשר במהלכה שולחו כ- 2000 יהודי סאמבור למחנה-המוות בלז'ץ. בני הקהילה לא התאוששו עדיין מן הגירוש האחרון, וכבר ב- 22.10.1942, שולחו יותר מ- 2,000 איש נוספים להשמדה בבלז'ץ. ב- 1.12.1942 נסגרו גבולות הרובע היהודי בשכונת בליך והמקום הפך לגיטו סגור. הרעב והמחלות פגעו קשה בשרידי קהילת סאמבור בחודשי החורף 1942- 1943. באותה תקופה הוצאו מדי פעם קבוצות צעירים יהודים למחנה יאנובסקה בלבוב. מראשית 1943 היו נסיונות של התארגנות יהודית מחתרתית בסאמבור. קבוצת נוער, ביוזמתו ובהדרכתו של ארתור סנדאואר, הידוע אחרי המלחמה כסופר ומבקר פולני, רכשה נשק והחלה באימונים בבית-הקברות היהודי. הצעירים הללו נתקלו, בין השאר, בקשיי מימון פעולותיהם וביקשו את עזרתו של היודנראט, אך לא נענו. הכנות לפעולה לוחמת הופרעו גם על-ידי גל של אקציות תכופות שהביאו לחיסול הקהילה. ב- 10.4.1943 הובאו כ- 1,000 מתושבי הגיטו לבית- הקברות היהודי. ראשוני הקרבנות היו התינוקות והילדים. האימהות היהודיות נטצוו לרכזם באמצע שטח בית-העלמין והם נרצחו ביריות וברימונים לעיני כול. בסיומו של אותו יום הועברו האנשים מבית-הקברות לבניין בית-הסוהר ושם נערכה סלקציה. כעבור 4 ימים הובלו כ- 900 מאלה שהוחזקו בבית-הסוהר בחזרה לבית-העלמין היהודי ונרצחו שם. ב- 23.5.1943- 22 הוצאו שוב כ- 1,200 איש להשמדה בבלז'ץ. אחרוני היהודים הגבירו את מאמציהם להימלט מן הגיטו ולהסתתר. יש שניסו להגיע אל הגבול ההונגרי, אולם רובם נרצחו בדרך. אחרים ניסו להסוות את זהותם היהודית על-ידי רכישת "ניירות אריים", או להסתתר אצל מכריהם הנוצרים, אולם רק מעטים עלה בידם להינצל בדרך זו. רוב-רובה של האוכלוסיה המקומית התייחסו אל היהודים בעוינות. מועטות היו המשפחות הנוצריות שהעניקו מקלט ליהודים, ביניהן תצויין משפחת מאלנקיביץ שהסתירה והצילה קבוצת יהודים. ב- 9.6.1943 הגיע מועד חיסולו הסופי של הגיטו. הגרמנים ועוזריהם אספו את כל האוכלוסיה בו וחיפשו אחר המתחבאים. לצורך גילוי המסתתרים נהרסו בתים, וחלקם אף הועלו באש. נסיונות להימלט מן הגיטו דרך תעלות ביוב לא עלו יפה, כי הגרמנים שמרו על מבואות התעלות ב"צד הארי". כל שרידי קהילת סאמבור הובלו ליער ליד הכפר ראדלוביצה (כ- 3 ק"מ מסאמבור) והוצאו שם להורג. העיר הוכרזה כ"מטוהרת מיהודים" ("יודנריין"). גם בשבועות שלאחר-מכן נמשך המצוד אחר המסתתרים. את הנתפסים היו מרכזים בקבוצות גדולות יותר ומוציאים להורג בבית-הקברות היהודי. כך נספו ב- 23.6.1943 כ- 100 איש, ב- 6.7.1943 כ- 40 איש, וב- 22.7.1943 כ- 25 איש. בתחילת אוגוסט 1944, עם התקרבות הצבא הסובייטי, עברה סאמבור במהלך הקרבות פעמים מספר מיד ליד. גם באותם הימים, בעקבות הלשנות של האוכלוסיה המקומית, נפלו בידי הגרמנים כמה יהודים שהצליחו להסתתר כמעט עד לשחרור, ונרצחו על-ידם. עם שחרור העיר ב- 8.8.1944 התקבצו בה כ- 150 ניצולים. החיים היהודים בסאמבור לא שוקמו, ושארית הפליטה עזבו את העיר בדרכם מערבה לפולין, ומשם לישראל ולמדינות אחרות.