כ"ח אייר ה'תשע"ז

שטז'מיישיצה ויילקייה STRZEMIESZYCE-WIELKIE

 

קהילה בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: בנדז'ין
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  יהודים לאחר השואה: אין

תולדות הקהילה:
 

ס"ו קמה מאיחוד שלושה כפרים - ס' הגדולה, ס' הקטנה וליפובקה. באמצע המאה ה-14, כשהכפרים הללו היו בבעלותם של בישופי קרקוב, ישבו בשלושתם יחד 14 משפחות. במאה ה-15 הוקמו 4 טחנות קמח ליד מעיינות רקובקי ונעשו ניסיונות ראשונים להפיק עפרות מתכת, ואולם עד סוף המאה ה-91 נשארו הכפרים הללו נחשלים. ב-1895 הקימה חברת "סטרים", שבעליה היו יהודים מוורשה, מפעל לכימיקלים בס"ו, ובראשית המאה ה-20 נוסדו במקום גם מפעלים ובתי-מלאכה של הרכבת הממלכתית.
היהודים הראשונים התיישבו בס"ו במחצית השנייה של המאה ה-19, עם תחילת תהליך התיעוש. רובם התגוררו בס' ה גדולה. מהם ששימשו סוכנים של מפעל הכימיקלים או עבדו בו ובבתי-המלאכה של הרכבת כפועלים, ומקצתם התפרנסו מחנויות מזון ואחרות.
ב-1908/9 קמה בס"ו קהילה מאורגנת. יהודי העיר שכרו מבנה והסבו אותו לבית-כנסת, ולידו היה להם גם בית-מדרש קטן. ועד הקהילה הראשון נבחר בשנת 1915. בעיר היו שני "שטיבלעך", של חסידי גור ורדומסק. בראשית המאה ה-20 הוזמן לס"ו הרב זנדר, בהמלצת הרבי מרדומסק ; תחילה הוא שימש מו"צ ורק אחר-כך הוכר גם כרב.
בימי מלחמת העולם הראשונה עסקו רבים מתושבי ס"ו בהברחת סחורות אל מעבר לגבול האוסטרי שבקרבת מקום ובעסקי "השוק השחור", ונהנו דווקא משגשוג כלכלי. בתקופה זו נוסדו חברות הצדקה הראשונות, "הכנסת כלה", "ביקור חולים", קופת גמ"ח וחברה קדישא. בס"ו לא היה בית-עלמין יהודי והנפטרים הובאו לקבורה בבנדז'ין ובסלווקוב (ע' ערכיהן).
בתום מלחמת העולם הרגשונה גדלה הקהילה. גם בתקופה זו התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר וממלאכה,אך נוספו עליהם כמה בעלי מקצועות חופשיים - 6 מהנדסים מעובדי תעשיית הכימיקלים וכמה רופאים ומורים. ב-1928 נוסד במקום בנק יהודי קואופרטיבי שנתן לסוחרים ולבעלי מלאכה הלוואות עסקיות. בשנה הראשונה לקיומו נתן הבנק 151 הלוואות בסכום כולל של 26 אלף זלוטי.
בס"ו לא היה בית-ספר יהודי וילדי הקהילה למדו בבית-הספר היסודי הכללי. מהם שהמשיכו בלימודיהם בגימנסיה היהודית בבנדז'ין. בשנות ה-20 כיהן כרב הקהילה ר' אליקים גצל דיכטוואלד.
מתחילת המאה ה-20 עסקו יהודי ס"ו בפעילות ציונית. תחילה נוסדו בעיר סניפי "המזרחי" ו"השומר הדתי". בשנות ה-20 היו בעיר גם סניפים של ה"התאחדות" ו"הציונים הכלליים" וקנים של תנועות הנוער "החלוץ","גורדוניה" ובית"ר. הציונים ייסדו ספרייה ציבורית על-שם י"ל פרץ וחוג לדרמה. בשנת 1930 נמכרו בס"ו 100 "שקלים", ובמגבית למען קרן היסוד נאספו 270 זלוטי.האורתודוקסים בעיירה, רובם ככולם חסידים, ייסדו ב-1928 תא של "פועלי אגודת ישראל".
ס"ו נכבשה בידי הגרמנים ב-6 בספטמבר 1939. מיד עם בואם לעיירה החלו הגרמנים להתעלל ביהודים, היכו עוברי אורח ואף רצחו כמה יהודים. תעלול חביב עליהם במיוחד היה תלישת זקנים ופאות. היהודים המפוחדים הסתגרו בבתיהם וחששו לצאת לרחוב. בנובמבר 1939 הוקם בס"ו יודנראט, שהיה כפוף ליודנראט האזורי בסוסנובייץ (ע"ע) בראשותו של משה מרין. בראש היורנראט המקומי עמדו פלשנברג, ראש הקהילה לפני המלחמה, והורביץ.בדצמבר פרסמו הגרמנים צו שעל-פיו חויבו היהודים לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן-דוד (באוקטובר 1941 הוחלף סימן היכר זה בטלאי צהוב שצורתו מגן-דוד, שנתפר על הבגד העליון מלפנים ומאחור).
באפריל 1940 הובאו לס"ו 400 פליטים יהודים ומספרם הכולל של היהודים בעיירה הגיע ל-1,800 בערך. במאי אותה שנה החרימו הגרמנים את בתי-העסק של היהודים וגם את דירותיהם; היהודים יכלו להמשיך ולהתגורר בדירות תמורת שכר דירה. בס"ו הוקם גטו פתוח, שיושביו היו רשאים לצאת ממנו כחפצם ופולנים יכלו להיכנס לתחומו. החל מאמצע 1940 נשלחו יהודים מס"ו למחנות עבודה בזגלמביה ובשלזיה. באוקטובר 1940 נשלחו כ-300 גברים למחנות עבודה בשלויה ו-65 גברים נשלחו לדימברובה-גורניצ'ה (ע"ע) ולסוסנובייץ. בס"ו הקים היודנראט שני "שופים", לחייטות ולעיבוד פסולת ברזל. ה"שופים" שכנו מחוץ לרובע המגורים היהודי, ונקבעו שני מקומות איסוף לפני היציאה לעבודה ("פלצובקות").מקומות העבודה ב"שופים" היו מבוקשים מאוד, שכן העובדים ובני משפחותיהם קיבלו מנות מזון משופרות.
עם המוסדות היהודיים בגטו נמנו מטבח ציבורי שהקים היודנראט, ומעין בית-ספר מאולתר שהקימו כמה מורים יהודים ובראשם המורה גרין. הלימודים היו ביידיש והתקיימו בבית פרטי.
הגרמנים חיסלו את גטו ס"ו בשלבים. בתחילת 1942 הועברו כ-500 עובדים ובנ משפחותיהם לבנדו'ין, ובמאי 1942 הועברו לגטו ס"ו יהודים תושבי הכפרים הסמוכים. ביוני 1942 נקראו יהודי ס"ו להתייצב במקום איסוף עם מטען אישי שלא יעלה על 10 ק"ג לנפש לקראת פינוים מן העיר. כ-400 יהודים שולחו באותו החודש לאושוויץ. אחרי הגירוש הראשון באו לס"ו ראש היודנראט המרכזי בסוסנובייץ, משה מרין, וכמה מעוזריו, וערכו מפקד. היהודים שנותרו בגטו, כ-1,000 במספר, צוידו בתעודות עובד חדשות מטעם היודנראט המרכזי והועברו לגטו חדש.
ב-15 ביוני 1943 עם עלות השחר הקיפו אנשי ס"ס ושוטרים גרמנים את הגטו, פינו את האנשים בחיפזון מבתיהם ושילחו אותם ברכבת היישר לתאי הגז באושוויץ. 43 קשישים, חולים וילדים קטנים שלא יכלו להתייצב במקום האיסוף נרצחו במקום. לפני הגירוש נערכה סלקציה וכמה עשרות יהודים כשירים לעבודה הועברו לבנדז'ין.
מתוך כ-2,000 יהודים תושבי ס"ו והסביבה נותרו אחרי המלחמה רק 70 ניצולים. איש מהם לא חזר להתגורר במקום.