כ"ו אב ה'תשע"ז

שצ'קוצ'יני SZCZEKOCINY

 

קהילה בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: ולושצ'ובה
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  יהודים בשנת 1941: כ-2,800

תולדות הקהילה:
 

במאה ה-14 היתה ש' כפר פרטי של אצילים פולנים. במאה ה-15 קיבלה זכויות עיר וגם זכויות מסחר מיוחדות והיתר לקיים שלושה ירידים שנתיים. בשנת 1578 התיר המלך סטפאן באטורי לתושבי ש' לייסד צכים של בעלי-מלאכה ולהחזיק מחסנים אזוריים למלח ולנשק, שרק בהם הורשו סוחרי האזור לאחסן את סחורותיהם. ואולם תקופת השגשוג נקטעה באחת באמצע המאה ה-17, עם פלישת השוודים. הפולשים העלו באש את העיירה, ומה שנבנה שנית נהרס שוב במלחמת השוודים השנייה בתחילת המאה ה-18. במשך יותר ממאה וחמישים שנה נותרה העיירה מדולדלת ומרוששת. לאחר המרד הפולני בהנהגת קושצ'יושקו (1794) לא נותרו בעיירה אלא כמה עשרות בתי עץ. רק בתקופת "נסיכות ורשה" (1807-1815) ואחר-כך כשש' נכללה במלכות פולין הקונגרסאית (1815-1918, הסתמן בה תהליך של שיקום כלכלי ודמוגרפי. בעיר נבנו בתים חדשים וכמה מפעלי ייצור ונוצרו מקורות פרנסה חדשים לתושבים.
 

היהודים עד גמר מלחמת העולם הראשונה

יהודים תושבי ש' נזכרים לראשונה בשלהי המאה ה-15. זכויות הסחר המיוחדות שהוענקו לש' משכו אליה מתיישבים יהודים, אבל במשך מאות בשנים נשאר מספרם קטן בגלל הקשיים שהערימו בדרכם העירונים הנוצרים. בעלי-המלאכה חברי הצכים עמרו בתוקף על שמירת הבלעדיות שהובטחה להם בפריווילגיה שלהם ולא אפשרו ליהודים לעסוק בפעילות כלכלית אלא בינם לבין עצמם. ואולם חרף ההגבלות הכלכליות החל היישוב היהודי לגדול. בשנת 1765 כבר ישבו בש' יותר ממאה ראשי משפחה יהודים, שהתפרנסו רובם ממסחר זעיר ומרוכלות ומקצתם עסקו במלאכה. האמידים שבהם היו מלווים בריבית לבעלי אחוזות וקנו מהם את תוצרתם - יי"ש ותבואות. בימי "סיים ארבע השנים" בפולין (1788-1792) מילאו אחדים מהם תפקידים של מנהיגי ציבור ושתדלנים. במחצית השנייה של המאה ה-18 כבר היתה בש' קהילה מאורגנת ולה בית-כנסת ובית-עלמין. מבין רבני הקהילה במאה ההיא ידועים לנו בשמותיהם ר' טוביה בן ר' משה ור' בנימין זאב וולף.
בימי "נסיכות ורשה" תקנו השלטונות תקנה שאסרה על יהודים לעסוק בייצור יי"ש ושאר משקאות חריפים ובמכירתם (התקנה הזאת בוטלה רק ב-1862). בשנת 1822 הוקם בש', כמו במקומות נוספים בפולין, רובע יהודי נפרד (רוויר) ונאסר על היהודים להתגורר מחוצה לו. במרוצת הזמן הורחב הרובע ונכללו בו רחובות נוספים. במחצית השנייה של המאה ה-19 פתחו יהודים מקומיים חנויות ראשונות - לבדים ולאריגים, למזון ולסדקית. בני משפחת שוורצבוים, מראשוני היהודים במקום, ייסדו על שפת הנהר פיליצה בית-מלאכה לעיבוד עורות, ופסולת העורות שימשה לייצור דבק נגרים בבית-המלאכה של משפחת זילברשטיין.
השנים 1861-1863, שעמדו בסימן הפגנות לאומיות והמרד הפולני, היו תקופה של התקרבות בין תושבי העיר היהודים והפולנים. אחדים מיהודי ש' הצטרפו למורדים כלוחמים, ואחרים סייעו להם בכסף, במזון ובטיפול רפואי. לאחר דיכוי המרד הוגלו יהודים אחדים לסיביר. הרב של ורשה ומנהיג הציבור הנודע ר' דב בעריש מייזליש (1870-1798), שתמך במורדים וקרא ליהודי פולין לסייע להם ככל יכולתם, היה יליד ש' (גם בימי המרד הפולני של 1831 היה ר' דב בעריש תומך נלהב של המורדים; אז היה רב בקרקוב וחבר הפרלמנט האוסטרי בווינה).
ואולם התקופה הקצרה של קירוב הלבבות תמה עם כישלון המרד, ובחלוף הזמן גברו המתח והחשדנות. בשלהי המאה ה-19 עשו תושבי ש' הפולנים מאמצים לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר והמלאכה, אבל הצלחתם היתה מצומצמת. בעת ההיא ייסדו יהודים בש' כמה מפעלי ייצור - טחנת קמח מונעת במים של קופל קופלוביץ, בית-חרושת לנייר של ברוך פפיירניק ומפעל לייצור דבש ותמד של משה קופל, ובראשית המאה ה-20 הקימו יזמים יהודים בית-חרושת גדול ללבנים ורעפים. גם שתי נגריות ושתי מסגריות בש' היו בבעלות יהודים, ובכלל הם היו רוב בקרב בעלי המלאכה בעיר (חייטים, מסגרים, נגרים, נפחים, סנדלרים ורצענים).
בשנים 1895 ו-1910 פקדו את ש' שתי דלקות גדולות שעשו שמות במרכז העיר, אזור מגוריהם של רוב היהודים. בתחילת המאה ה-19 שימש רב ואב"ד בש' ר' יצחק מייזליש, מחבר "חוסן ישועות", הוא אביו של הרב הנודע ר' דב בעריש מייזליש (ראה לעיל); בשנות ה-40 של המאה ה-19 נזכרים הרבנים יעקב פייקר וישראל זיסמן בתעודות רשמיות כרבני העיר; בשנות ה-80 של אותה המאה כיהנו בש' ר' אפרים פישל ור' שלמה רפפורט.במאה ה-20 שימשו כרבנים בש' ר' בריש שלמה גינסברג (1903-1912), ר' יששכר בריש גינסברג (1924-1937), ר' בנציון גרוספלד ור' דוד כ"ץ.
בתקופה זו חדרה לש' גם החסידות. המנהיג החסידי החשוב בעיר, ר' ליפא משצ'קיצ'יני, היה מתלמידי "החוזה מלובלין" ור' ישראל מקוז'ניץ. רוב החסידים בעיירה נמנו עם חסידי גור, אבל היו גם קבוצות קטנות של חסידי אלכסנדר, גרודז'יסק וסוכאטשוב.
הרעיון הציוני חדר לעיירה עוד בשלהי המאה ה-19. אחד הפעילים הבולטים היה המורה העברי ר' זוסמן דוד בוגומולני. על מלחמת רוסיה-יפן (1904) כבר קראו בש' בעיתון העברי הראשון, "הצפירה" - בהסתר כמובן, מאחורי הגמרא בבית-המדרש. בעיירה היתה כבר אז ספרייה ציונית חשאית, שגדלה במהירות. ב-1911 נוסד בית-ספר יהודי לילדי עניים (ככל הנראה למוד-תורה), שלמדו בו 40 ילדים.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמצאה ש' בקו החזית ושררו בה מחסור בדברי מזון ובחומרי הסקה. השלטונות הרוסיים החרימו מן היהודים רכוש וסחורות ויהודי העיר נקלעו למצוקה קשה. בד-בבד האשימו השלטונות את היהודים בהפקעת מחירים ואף בריגול לטובת האוסטרים. בימים ההם הועברו לש' יהודים מיישובים סמוכים שסביבם התנהלו קרבות. יהודי ש' הקימו למענם ועד עזרה, שהמשיך לסייע לפליטים במשך כל תקופת הכיבוש האוסטרי (1915-1918).
חרף המצוקה הכלכלית הצטיינו ימי מלחמת העולם הראשונה בפעילות ציבורית ופוליטית ערה, פעילות שנאסרה בימי המשטר הקודם. ב-1917 נוסדו סניפי "אגודת ישראל", "המזרחי" ותנועת נוער ראשונה, "הנוער הציוני". הספרייה העברית גדלה והתפתחה ובעיירה נפתחו קורסי ערב לעברית. בשנות המלחמה נפתח בש' גם גן-ילדים עברי.
 

היהודים בין שתי מלחמות העולם

בשנות ה-20 וה-30 התפרנסו רוב יהודי ש' ממסחר זעיר, רוכלות ומלאכה, מקצתם היו פועלי ייצור במפעלים קטנים ובתי-מלאכה, וכמה יהודים היו בעלי מפעלים - מנסרה, שתי טחנות קמח, בית-חרושת לזכוכית ובית-יציקה קטן לברזל. השפל הכלכלי בשנים הראשונות שאחרי המלחמה פגע קשה בפרנסתם. בשנת 1926 ייסדו היהודים בנק קואופרטיבי שסייע לבעלי עסקים באשראי בריבית נמוכה, וגם "קופת גמילות חסדים" הוותיקה הגדילה את סכום הלוואותיה (ללא ריבית) לסוחרים ולבעלי-מלאכה שנקלעו למצוקה. הבנק הקואופרטיבי, שמנה כ-160 חברים, נסגר זמנית ב-1934 בגלל קשיי מימון, אך ב-1938 נפתח מחדש. בשנת 1931 נוסדו בעיר אגודות מקצועיות של סוחרים ושל בעלי מלאכה יהודים, שסייעו גם הן לחבריהן באשראי ובהכשרה מקצועית. יהודים חסרי כל זכו לתמיכות סעד מקופת הקהילה.
הפעילות הפוליטית והציונית בש', שראשיתה בימי המלחמה, הגיעה לשיאה בשנות ה-20 וה-30. בעיירה נוסדו מפלגות ותנועות נוער ציוניות חדשות, ובמועדוניהן התקיימו גם קורסים לעברית, הרצאות בנושאי יהדות וציונות ושאר פעולות תרבות. אחדים מבוגרי תנועות הנוער יצאו להכשרות חקלאיות לקראת עלייתם לארץ-ישראל.
גם הפעילות בסניף "אגודת ישראל" התחדשה אחרי המלחמה. בשנות ה-30 הראשונות נוסדו במקום גם תנועת הנוער "צעירי אגודת ישראל" ותנועת הילדים "פרחי אגודת ישראל". לאנשי ה"אגודה", רובם הגדול חסידים, היה מועדון משלהם ובו ספרייה ואולם קריאה. בעיירה היה גם סניף של ה"בונר", שהצטרפו אליו רבים - מעובדי הכפיים בעיקר.
על יחסי הכוחות בין הזרמים הפוליטיים והציוניים למיניהם ניתן ללמוד מתוצאות הבחירות. בשנות ה-20 הראשונות היה לציונים רוב בווער הקהילה, אבל בבחירות 1934 זכתה רשימת "אגודת ישראל" ב-5 מכלל 8 המושבים בוועד. בבחירות 1927 למועצת העיר זכתה רשימה משותפת של ציונים ובעלי המלאכה ב-3 מנדטים וה"בונד" קיבל 2 מנדטים.
רבים מילדי הקהילה הוסיפו גם בתקופה זו ללמוד בחדרים פרטיים. ב-1925 ייסדו פעילי "אגודת ישראל" בית-ספר לבנות של רשת "בית יעקב", וכעבור זמן קצר הגיע מספר התלמידות בו ל-200. רבים מן הבנים והבנות למדו בבית-הספר העממי הפולני.
בשנות ה-30, עם התגברות האנטישמיות בפולין, הוטל על היהודים חרם כלכלי חלקי, ומשמרות חרם הוצבו לפני בסי-העסק שלהם וגירשו את הלקוחות. לא פעם גם הגיעו הדברים לידי אלימות. רוכלים יהודים חששו לצאת לכפרים, וגם ביום השוק השבועי היו היהודים נתונים למעשי בריונות.

בימי מלחמת העולם השנייה

כבר באוגוסט 1939 השתררה בעיר מתיחות. התושבים ציפו להתלקחות מלחמה בין פולין לגרמניה. יהודים בעלי עסקים בחבל זגלמביה העבירו את סחורותיהם מזרחה, למחסנים בש', בתקווה שהצבא הפולני יצליח להחזיק באזור הזה.
בשבת 2 בספטמבר 1939, היום השני למלחמה, יצאו תושבי ש', פולנים כיהודים, לחפור תעלות נגר טנקים. באותו הערב עברו דרך ש' פליטים ראשונים ממערב פולין, שעשו דרכם מזרחה. גם 93 מיהודי העיר, יחידים וכמה משפחות, השיגו לעצמם אוטובוס והצטרפו אל הבורחים. הם הגיעו עד לאזור הכיבוש הרוסי ומהם שהמשיכו עד לוצק ועיירות שבסביבתה. מקצתם שבו אחר-כך לש', ואילו האחרים, שבחרו להישאר באזור הכיבוש הרוסי, הוגלו ברובם ביוני 1940 לסיביר.
ב-3 בספטמבר 1939 בשעות הצהריים החלו הגרמנים להפציץ את ש'. יותר ממחצית הבתים בעיר, ובעיקר בתי היהודים שבמרכז, היו למאכולת אש. סביב כיכר השוק נותר רק בית אחד עומד על תלו. באותו לילה, אור ליום 4 בספטמבר, נפלה ש' בידי הגרמנים, וכבר למחרת הסתובבו חיילים גרמנים ברחובות וירו אל חלונות הבתים ולתוך המרתפים. תושבי העיר, יהודים כפולנים, נצטוו למסור לגרמנים את כל כלי הנשק ומקלטי הרדיו שהיו ברשותם. ב-5 בחודש, למחרת הכיבוש, חטפו הגרמנים מאות מתושבי העיר, פולנים ויהודים, וכלאו אותם בצריף מתחת לגשר בתואנה שחיילים פולנים מכפר סמוך שרפו טנק גרמני על צוותו. הגרמנים, שבתחילה איימו לשרוף את הכלואים, חזרו בהם אחר-כך והסתפקו ברישום שמותיהם בטרם שחררו אותם.
ב-7 בספטמבר פרצו תושבים מקומיים למרתפים שבהם החביאו יהודים את רכושם ובזזו כל שמצאו שם. היהודים נותרו בחוסר כל, רוב בתיהם היו שרופים וביום ההוא איבדו גם את שארית רכושם. אפילו מזון לא היה להם, כל המאפיות בעיר נהרסו ובמשך זמן מה לא היה בעיר לחם. כמה עסקני ציבור התארגנו והחלו לחלק לאוכלוסייה את שארית המזון שהותיר הצבא הפולני בטירה המקומית. כבר בימים הראשונים לכיבוש רצחו חיילים גרמנים עוברי אורח יהודים. בשבוע הראשון לבדו נרצחו יותר מ-20 יהודים. על היהודים הוטלו גזרות מגזרות שונות. תחילה נצטוו למסור לגרמנים את כל הסחורות שנותרו בידיהם, וכעבור חודש-חודשיים הוטלה עליהם קונטריבוציה בסך 90,000 זלוטי, וגם כל הזהב והכסף שברשותם נלקח מהם; טחנות-הקמח, שתי המנסרות ושאר בתי-העסק של היהודים הוחרמו; היהודים חויבו לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן-דוד כחול, וגויסו לעבודת כפייה.
הפליטים היהודים שחזרו משטח הכיבוש הסובייטי כעבור שבוע-שבועיים מצאו את בתיהם חרבים, ומאחר שגם מקורות קיום לא נמצאו להם המשיכו רובם בדרכם לערים אחרות. מתוך כ-2,800 יהודים תושבי ש' ערב המלחמה נותרו בעיר בספטמבר 1939 רק כ-1,500 נפשות. מחמת הצפיפות ותנאי המגורים הירודים ריחפה על יהודי ש' סכנת מגפות, ובתואנה זו גירש המושל הצבאי הגרמני עוד בספטמבר 1939 יותר מ-200 יהודים לוולושצ'ובה, לינדז'יוב ולז'רנובייץ. ביוני 1940 היו בש' 1,254 יהודים, ביוני 1941 - 1,400 (בהם 140 פליטים) וביוני 1942 - 1,475.
אט אט הסתגלו יהודי ש' לתנאים החדשים. כולם הצטופפו יחדיו בבתים שנותרו עומדים על תלם, לעתים עד 15 נפשות בחדר, ומקצתם התגוררו בחנויות, במרתפים או במבנים ארעיים שונים ומשונים. מאפייתו של משה איצקוביץ שופצה ושוב אפו לחם. מבית-הכנסת נותרו רק הקירות החיצוניים, ובימים הנוראים של שנת ת"ש נערכה התפילה בציבור בטחנת-הקמח של הרש דרזנר.
כבר בספטמבר 1939 הורה המושל הצבאי ליהודים לכונן יודנראט. תחילה נכללו בגוף הזה 13 איש, כולם חברי וער הקהילה לשעבר ובראשם יושב-ראש הקהילה משה יעקב פייביש. ואולם לנוכח חילוקי דעות בלתי פוסקים ביניהם הורה המושל לצמצם את מספר חברי היודנראט. באוגוסט 1941 נפטר פייביש ובמקומו בא יחיאל מרדכי ריכט. ליד היודנראט הוקמה גם משטרה יהודית. בסתיו 1939 נפתח מטבח ציבורי בבניין המפעל לעיבוד עורות של יוסף שוורצבוים, ומדי יום ביומו חולקו בו 800 ארוחות לנזקקים. בתו של המורה קמינסקי פתחה בעת ההיא בית-ספר לילדי הקהילה.
תחילה נדרש היודנראט לגייס 40 עובדי כפייה מרי יום ביומו, אבל עד מהרה נזקקו הגרמנים ל-100 עובדים ביום וכעבור זמן מה ל-200. בקיץ 1942 כבר הועסקו 350 מיהודי העיר, גברים ונשים, בעבודות כמו פירוק חורבות וניקוי השטת, תיקון וסלילת כבישים או עבודות שירות אצל הגרמנים. בשעת העבודה ובדרך אליה וממנה התעללו בהם שומריהם. בלט ביניהם באכזריותו גיסו של ראש העיר יוהאן פרוטה ("פולקסדייטשה" משלזיה שנתמנה לתפקידו חודשיים אחרי הכיבוש).
בשנת 1940 כבר נשלחו יהודים גם למחנות עבודה מרוחקים וביניהם סנדז'ישוב וסקרז'יסקו-קמיינה, וכשהמלחמה קרבה לסיומה הועברו משם לצ'נסטוחובה ולמחנות בגרמניה.
המצוקה הכלכלית הקשה הניעה כמה מיהודי ש' לעסוק בהבחרת מזון מכפרי הסביבה לערים גדולות כמו צ'נסטוחובה ןזוויירצ'יה. רבים אחרים מכרו לכפריים את שארית רכושם ובגדיהם תמורת מזון להחיות את נפשם. עם הקמת הגטו, ככל הנראה ב-1940, החריפה המצוקה עוד יותר. הגרמנים, ובראשם ראש העיר פרוטה, נהגו תכופות להיכנס לגטו ולהכות ואף לרצוח יהודים. באפריל 1941 כבר היו רוב יושבי הגטו מזי רעב ונואשים. עזרת מה קיבלו מארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) בקרקוב, שהקים סניף בש'. בשנים 1941-1942 מימן הארגון את החזקת המטבח הציבורי. במחצית הראשונה של 1942 חולקו בו כ-400 ארוחות ביום במחיר סמלי, והעניים ביותר היו פטורים מתשלום. בפברואר 1942 קיבלו 300 מיהודי ש' סיוע כלשהו מארגון יס"ס. מלבד סכומי כסף קטנים כלל הסיוע גם מצות, תפוחי אדמה ושאר מצרכים חיוניים.
הגטו, שהיה פתוח בתחילה, נסגר בגדר עם פלישת גרמניה לברית-המועצות ב-22 ביוני 1941. ליהודים שהתגנבו מן הגטו החוצה נשקפה סכנת מוות. כך עלה בגורלם של לייזר קששובר ואשתו - הורים לשישה ילדים - של אברהם פרלגר ואחרים. שלושה אחים בני משפחת רוזנטל ושני בחורים נוספים שנתפסו מחוץ לגטו גורשו לאושוויץ.
באמצע ספטמבר 1942 העבירו הגרמנים לגטו ש' גם את יהודי היישובים הקטנים בסביבה. הם הוצעדו לש' ברגל, ואלה מביניהם שהתקשו ללכת נרצחו במקומותיהם. יהודי ש' ניחשו שסופם קרב. כשליש מביניהם ברחו מן הגטו והסתתרו בכפרים סמוכים וביערות, אבל רבים אחרים כבר איבדו כל תקווה והמתינו לגורלם באדישות. ב-20 בספטמבר כיתרו הגרמנים את הגטו. חולים וזקנים נרצחו בדירותיהם והאחרים, כ-1,500 יהודים מש' והסביבה, רוכזו כולם בגן ביתו של הכומר. על הגירוש ניצח ראש העיר פרוטה. היה זה ערב יום הכיפורים תש"ג והיהודים, עוטים בגדי חג, הוצעדו לתחנת הרכבת הקרובה בסנדז'ישוב והוחזקו שם כל הלילה, כששומריהם מתעללים בהם להנאתם. מקצתם אף נרצחו בידי הז'נדרמים השומרים. עם שחר נדחסו היהודים לקרונות בקר והובלו למחנה ההשמדה טרבלינקה.
אחרי הגירוש הגרול עוד נותרו בש' 27 יהודים שעבדו בסלילת כביש. שניים מהם, ראש היודנראט לשעבר יחיאל ריכט ומזכיר "הנוער הציוני" בש' יהודה רפאלוביץ', הואשמו בהאזת סתר לרדיו והוצאו להורג.
רוב היהודים שנמלטו מש' ערב האקציה הגדולה מצאו את מותם מידי הגרמנים או נרצחו בידי פולנים חברי ארגוני מחתרת לאומניים רוגמת "ארמייה קריובה". היו שהוסגרו בידי פולנים שבביתם חיפשו מחסה, או שנתפסו ונרצחו, לא פעם יחד עם הפולנים שהסתירו אותם. מקצתם הגיעו לקונייצפול וב-6 באוקטובר 1942 שולחו יחד עם יהודי המקום לטרבלינקה. אחרים מצאו מקלט ברדומסקו, שם הקימו הגרמנים בנובמבר 1942, אחרי גירוש יהודי המקום, גטו משנה. רוב יושבי הגטו הזה שולחו לטרבלינקה ב-6 בינואר 1943, ורק כ-250-300 מהם, ובתוכם כמה עשרות יהודים מש', הועברו למחנה העבודה בסקרז'יסקו-קמיינה. במחנה ייסדו יוצאי ש' ארגון עזרה משלהם ואחדים מהם אף ניצלו בעזרתו. החייט דוד מיודובה, שהתחפש לאשה והסתתר בכפר ליד צ'נסטוחובה, שרד עד השחרור אבל אחר-כך נרצח בידי פולנים חברי NSZ (ארגון ימני קיצוני).
כמה וכמה מיהודי ש' ניצלו בידי פולנים. יאן גאיאס מן הכפר קוז'ניצה ובני משפחתו הצילו את ישראל בר צוקרמן ובני משפחתו. במשך 28 חודשים הסתתרו ארבעת בני המשפחה בבונקר ובמחבואים אחרים.על-פי רשימה לא שלמה, שפורסמה ב"ספר יזכור" של יוצאי ש', נספו בשואה 1,923 מבני הקהילה. אחרי המלחמה שבו כ-200 יהודים מקומיים מרוסיה לפולין; 130 מהם התיישבו בסוסנובייץ. במרוצת הזמן היגרו רובם לישראל ולארצות אחרות.