כ"ט סיון ה'תשע"ז

ראבקה RABKA

 

פר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: מישלניצה
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
מרגלות הרי הקארפאטים
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-1,747

·  יהודים בשנת 1941: כ-172

תולדות הקהילה:
 

מקום הבראה וקייט, הידוע במימיו המינראליים ומרחצאות-המרפא. ראבקה שוכנת למרגלות הרי הקארפאטים בגובה של כ- 550 מ' מעל פני הים, ואקלימה נוח. במאה ה- 13 השתייך הכפר ראבקה למינזר הציסטרסים. ב- 1364 עבר הכפר לרשותו של המלך, ובמאה ה- 15 לבעלות פרטית של בני האצולה. מ- 1570 החלו להפיק במקום מלח מן המעיינות המלוחים. במחצית השנייה של המאה ה- 19 נודעה ראבקה כמקום מרפא וקייט והוקמו בה מרחצאות; הכפר חובר לקו מסילת- הברזל. ב- 1929 נבנה מסלול לגלישה ולסקי. ב- 1921 היו בראבקה 1,747 תושבים קבועים, מהם 172 יהודים. ראשוני היהודים התיישבו בראבקה במחצית השנייה של המאה ה- 19 ועיסוקם בפונדקאות, מסחר, ובעיקר קניית חוטים ואריגים מתושבי המקום, שעיקר פרנסתם היתה על הטוייה. עם ייסוד המרחצאות גדלה האוכלוסייה היהודית במקום, וכמה מהם מצאו פרנסתם בשירותים שניתנו למתרפאים ולנופשים, בעיקר ליהודים שבהם. ב- 1890 יסד ד"ר מאקסימיליאן כהן בראבקה בית-הבראה לילדי ישראל העניים מכל האזור. ב- 1907 הוקם בניין לבית-הבראה זה מתרומתם של בני משפחת פרנקל. לאחר שהורחב הבניין ב- 1923, אושפזו בבית-הבראה זה 110 ילדים, וב- 1927 קיבלו בו טיפול כ- 400 ילדים. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם הוקמו ביישוב היהודי בראבקה מוסדות ציבוריים. חברת "ביקור חולים" שנתמכה בידי הג'וינט העסיקה רופא שטיפל חינם בעניי המקום, וכן בעניים מבין המבריאים. איגוד הסוחרים היהודיים וכן חברת בעלי-המלאכה קיימו מ- 1935 "קופת גמילות חסדים"; ב- 1936 בלבד נתנה קופה זו לנזקקים 52 הלוואות בסך כ- 8,000 זלוטי. מזמן היווסדו השתייך היישוב היהודי בראבקה לקהילת יורדאנוב. נציגי ראבקה ישבו בוועד הקהילה ביורדאנוב (ב- 1935 - 4 נציגים), וב- 1936 היה איש ראבקה אף יו"ר ועד הקהילה. מ- 1929 היתה לישוב היהודי בראבקה כעין אוטונומיה במסגרת קהילת-האם, ואף תקציב נפרד. ב- 1936 הגיעו ההכנסות שבתקציב לסך 28,000 זלוטי, ובין ההוצאות היו בין השאר: 2,500 זלוטי לצורכי חינוך, 500 זלוטי לשיעורי-ערב לעברית, 800 זלוטי - סעד לעניים ו- 1,000 זלוטי מענק לקופת גמילות חסדים. ועד-הקהילה בנה ב- 1934 מקווה- טהרה חדש וקיים הקדש לעניים. רבה של יורדאנוב היה רשמית גם רבה של קהילה ראבקה. מ- 1887 כיהן בקודש ראבקה ישראל ב"ר נפתלי הירץ שרייבר. נראה שעם קביעת האוטונומיה-לכאורה לקהילה, היה לראבקה בשנות ה- 30 רב משלה, הוא ראבקה (ישראל נחום) רוקח (נספה בשואה). במועצה המקומית היה על-פי-רוב נציג אחד ליהודים, וכנהוג היה זה יו"ר הקהילה. סניף "הציונים הכלליים" בראבקה, שנתקיים במקום בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, וכן ארגון הנוער שלו "עקיבא" (הוקם כנראה ב- 1930) גילו פעילות ערה לא רק בקרב תושבי המקום, אלא גם בקרב המבריאים והנופשים, וכן במושבות-קיץ ובקורסים למיניהם שאורגנו במקום בעונות ההבראה והקייט בשביל בני-נוער מרחבי גאליציה המערבית. אולם-הקריאה שליד ההסתדרות הציונית המקומית שירת גם בספרים ובכתבי-עת את הנופשים. הוא הדין באשר לסניף "מכבי" שנפתח בראבקה ב- 1938. בשנות ה- 30 נתקיים במקום סניף של "ביתר". בבחירות לקונגרסים הציוניים הצביעו כל השוקלים (כ- 50 במספרם) בעד רשימת "הציונים הכלליים". לאחר כיבושה של העיר בידי הגרמנים בספטמבר 1939 הוטלו על יהודי ראבקה גזירות של עבודת-כפייה, קונטריבוציות, הגבלות תנועה והחובה לשאת סרט עם מגן דוד על זרועם. חיילי הוורמאכט היו מתפרצים לדירות ולחנויות היהודים וגוזלים את הרכוש שבהן. היו מקרים שגם האספסוף הפולני השתתף בשוד הרכוש. לאחר כמה שבועות חטפו הגרמנים 13 יהודים ועקבותיהם נעלמו. בסוף 1939 ציוו הגרמנים על הקמת יודנראט. בראש היודנראט הועמד זיגמונט בוקסבאום, ועם חבריו נמנו: שני אחים בראונפלד, צולמן וזלינגר. על המועצה היהודית היה לספק מדי יום ביומו מכסות אנשים לעבודת-כפייה. ב- 1941 רוכזו כל יהודי ראבקה ברובע מיוחד באזור שברחוב דלוגה. היה זה למעשה גיטו, אם כי לא מגודר. בראבקה הקימו הגרמנים "בית-ספר לאנשי משטרת-הביטחון והאס-דה", ובו למדו שיטות טרור, דיכוי ורצח. בין אנשי הסגל במוסד זה ובין המתאמנים בו היו גם קבוצות של לאומנים אוקראינים. ואמנם מיום הפעלתו של "בית-הספר" בעיר החל גל בלתי פוסק של התעללויות, עינויים ורציחות של יהודים, ששימשו מטרות חיות לאימונים ולביצוע השיטות שהנאצים למדו. ל"בית-הספר" של משטרת הביטחון בראבקה הובאו גם יהודים מנובי-סונץ', מנובי-טארג ומיישובים אחרים בסביבה; הללו הועסקו בו בתנאי מחנה. משטר האימים בו הביא לרציחת רובם בפרק-זמן קצר. גם בעלי- מלאכה מבין יהודי ראבקה עבדו ב"בית-הספר", וגורלם היה דומה לגורל הכלואים האחרים. בפברואר 1942 נצטוו היהודים למסור את כל מוצרי הפרווה וציוד הסקי שברשותם. 4 אנשים שלא מילאו אחר דרישה זו הוצאו להורג. ב- 28.4.1942 נהרגו ברחובות העיר 7 יהודים. בתחילת מאי 1942 רצח וו. רוזנבאום, מפקד "בית-הספר", משפחה יהודית שנשאה אותו שם. הוא לא היה יכול להשלים עם העובדה, שבראבקה יש משפחה יהודית ששמה זהה לשמו. ב- 20.5.1942 (או ב- 22.5) נקראו יהודי ראבקה להתרכז בשטח "בית-הספר". במקום הוחתמו מחדש תעודות הזהות, ובתעודותיהם של כ- 40 איש סומנו סימנים מיוחדים. עם סיום ההחתמה שולחו כולם לבתיהם, למעט הללו שבתעודותיהם היו הסימנים המיוחדים. הם נלקחו ליער שליד הגימנסיה ע"ש טרזה הקדושה והוצאו להורג. ב- 26.6.1942 נרצחו 160 איש נוספים, ביניהם יהודים שהובאו מנובי-סונץ'. ביולי של אותה שנה נהרגו שוב כמה מאות יהודים (לפי גירסה אחת כ- 800) ביער שליד הגימנסיה. הם הושלכו לבורות, והגופות כוסו בסיד כבוי. ב- 31.8.1942- 28 היה הגירוש האחרון והסופי של יהודי ראבקה. הקהילה חוסלה כמעט כליל. לאחר סלקציה הושארו בראבקה כ- 200 איש, שנלקחו למחנה-עבודה, וכל השאר הובלו למחנה-המוות בבלז'ץ (כנראה שולחו תחילה לנובי-טארג ומשם לבלז'ץ). מחנה-העבודה, שהוקם בראבקה לאחר הגירוש בסוף אוגוסט 1942, שכן ב- 3 בתים ברח' דלוגה. האסירים עבדו בסביבה בסלילת כבישים ובמחצבות. במחנה פשטו מגיפות, והחולים נרצחו במקום. בדצמבר 1942 נותרו במחנה כ- 170 איש. במשך 1943 נרצחו אסירים נוספים, ועם חיסול המחנה ב- 1.9.1943 הועברו כ- 70 איש שהיו בו למחנה בפלאשוב.